עריכת הדף "רע"ב/שקלים/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
==א==
'''מצרפין שקלים לדרכונות.''' בני העיר שקבצו שקליהם יכולים להחליפם בדרכונות. והוא מטבע של זהב כדכתיב בעזרא דרכמוני זהב, להקל מעליהם משאוי הדרך:

'''שופרות.''' תיבות שפיהן צר למעלה כעין שופר שפיו צר מלמעלה והולך ומרחיב, כדי שלא יוכלו ליטול מהן כלום. כההיא דכתיב ביהוידע {{ממ|[[תנ"ך/מלכים ב/יב#|מלכים ב, יב]]}} ויעשו ארון אחד ויתנוהו בהיכל וכו' ויקוב חור בדלתו. והיו עומדים בעזרה, וכל אחד מביא שקלו ונותן בו:

'''כך היו במדינה.''' בירושלים. ולדברי רמב"ם בשאר ערי ישראל:

'''בני העיר ששלחו שקליהם.''' ביד שליח להוליכם ללשכה:

'''אם נתרמה התרומה.''' שהיו רגילים לתרום מהקופות לצורך הקרבנות. והיו תורמים על הגבוי ועל העתיד לגבות כדי שיהיה חלק בקרבנות אף לאותם שעדיין לא שקלו:

'''נשבעין.''' השלוחים:

'''לגזברים.''' דהואיל ונתרמה תרומה על המעות הללו קודם שנאבדו הרי נעשו כאילו היו ברשות הגזברים משעה שנתרמה תרומה עליהן, וכשנגנבו או אבדו ברשות הגזברים נגנבו או אבדו, הלכך נשבעים השלוחים לגזברים ונפטרים. ואע"ג דאין נשבעין על ההקדשות, שבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יזלזלו בהקדשות:

'''ואם לאו.''' שבשעה שאבדו עדיין לא נתרמה תרומה ולא הוציאו מעות מן הקופות על העתיד לגבות, ברשות הבעלים אבדו, הלכך נשבעים השלוחים לאנשי העיר ונפטרים. ואנשי העיר חוזרין ושוקלים שקלים אחרים תחתיהן, שהשקלים הראשונים שאבדו לא עלו להן:

==ב==
'''הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו.''' בשבילו, והלך השליח ושקל בשביל עצמו:

'''אם נתרמה התרומה.''' קודם שנתן השקל לגזבר:

'''מעל.''' זה ששקל בשביל עצמו, דמיד שנתרמה התרומה על העתיד לגבות, היה זה השקל שנתן לו חברו לשקול עליו ברשות הקדש, וכשנתנו על עצמו נהנה מן ההקדש, שהרי אם לא היה נותן שקל זה בשביל עצמו היו ממשכנין אותו, כדתנן לעיל בפ"ק משישבו במקדש התחילו למשכן, ונמצא נהנה מן ההקדש וחייב קרבן מעילה:

'''השוקל שקלו מן ההקדש.''' שהיו בידו מעות שהוקדשו לבדק הבית וכסבור שהם של חולין ושקל מהם שקלו, ונתרמה התרומה וקנו בהמה באותה תרומה והקריבוה, אז נתחייב השוקל קרבן מעילה, אבל לא קודם, לפי שזה ההקדש נשאר הקדש כמו שהיה בכל מקום שהוא. ולא נשתנה, וכשנקרבה הבהמה והוא נתכוין שהיא מממון כל מי ששקל בתרומת הלשכה נעשה כאילו קנה בהמה באותן מעות של הקדש והקריבה, ונהנה שלא משכנוהו בשביל שקלו, ונתחייב בקרבן מעילה. ורישא נמי דקתני כשנתן לו חבירו לשקול על ידו ושקל על עצמו דמעל, היינו נמי שקרבה בהמה אחר שנתרמה התרומה. והאי דלא תנייה ברישא, משום דסמיך אסיפא שמפרש בה מעילת שניהם. והיינו טעמא שאינו מועל מיד אע"פ שנהנה כבר, לפי שאין מעילה אלא במוציא מן ההקדש לחולין, אבל המוציא מהקדש להקדש אעפ"י שנהנה אינו מועל אלא אחר שעשה מעשה בהקדש השני. וכן מוכח בירושלמי:

'''יאכל כנגדן.''' יביא שקל ויאמר, כל מקום שהם מעשר שני או שביעית יהיו מחוללים על שקל זה, דשביעית תופסת דמיה כהקדש, ויאכל פירות שיקנה באותו שקל בירושלים כדין מעשר שני או יאכלם בקדושת שביעית אם הפירות שחלל היו שביעית:

==ג==
'''המכנס מעות.''' כונס מעט מעט פרוטה אחר פרוטה לשקלו, ואמר כשהתחיל לכנס, הרי אלו לשקלי, וכשבא לחשוב מה שכנס מצא שהותירו על שקלו:

'''ב"ש אומרים מותרן נדבה.''' יפלו לשופרות שבמקדש, שעומדים להקריב בדמיהן עולות קיץ למזבח. וב"ש לטעמייהו דאית להוא הקדש בטעות שמיה הקדש:

'''ובה"א מותרן חולין.''' דלא נתכוין זה להקדיש אלא עד כדי שקלו:

'''שאביא מהן שקלי שוין שהמותר חולין.''' דהוי כאומר בפירוש אם אכניס יותר משקל אביא מהם שקל והמותר יהא חולין:

'''אלו לחטאתי.''' ואם כנס מעות ואמר הרי אלו לחטאתי, מודו ב"ה שהמותר נדבה:

==ד==
'''מה בין שקלים לחטאת.''' מאי שנא שקלים דמכנס מעות ואמר הרי אלו [לשקלי] אמרי ב"ה דהוי המותר חולין. ומ"ש חטאת דמודו לב"ש דהוי נדבה:

'''שקלים יש להן קצבה.''' דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ל#טו|שמות ל טו]]}} העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, הלכך בודאי לא נתכוין זה אלא לשקל, והמותר הוי הקדש טעות. אבל חטאת אין לה קצבה אם ירצה יביא חטאת במעה כסף, ואם ירצה יביא בדמים מרובים, הלכך נתפסו הדמים ומותרן נדבה:

'''היו שוקלים דרכונות.''' מטבע של מלכות מדי שעלה עמהן מן הגולה ושל זהב היה, והוא שוה שני סלעים, ורגילים לישא וליתן באותו מטבע. וכמו שבזמן בית ראשון שהיה מטבע שלהן שקל היו נותנים מחצית השקל, גם עתה שהיה מטבע שלהן דרכון היו נותנים חצי דרכון:

'''חזרו לשקול סלעים.''' אחר שעברה מלכות מדי נתבטל מטבע דרכון, חזרו להיות נושאים ונותנים בסלעים, שהוא מטבע ראשון שהיה יוצא בזמן בית ראשון, ונתנו מחצית השקל כבתחלה:

'''חזרו לשקול טבעין.''' חזר מטבע היוצא בהוצאה להיות טבעין, דהיינו מחצית השקל. בקשו ליתן חצי אותו המטבע דהיינו דינר אחד. שהסלע ד' דינרין, ולא קבלו מהן, דרשאים להוסיף אשקל דאורייתא לפי שינוי המטבעות היוצאות באותו זמן, ולא לפחות ממנו. אלמא לשקלים נמי אין להם קצבה, דלפעמים השקלים גדולים ולפעמים קטנים, שהרי לא היו נותנים לעולם אלא מחצית השקל היוצא באותה שעה:

'''אעפ"כ יד כולן שוה.''' כלומר אכתי לא דמי שקלים לחטאת, דבכל זמן וזמן היה מחצית השקל שוה לכל, זה שוקל כמו זה, כל אחד מחצית השקל היוצא בזמן ההוא. אבל חטאת לעולם אינו שוה, שזה מביא בסלע וזה מביא בב' או בג' סלעים. והכי מסקינן דטעמייהו דבית הלל כר"ש:

==ה==
'''מותר שקלים חולין.''' המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי, וכשבא לחשב מה שכנס מצא שהותירו, המותר חולין. וסתמא כב"ה:

'''עשירית האיפה.''' שמקריבין בדלי דלות. אם הפריש מעות ונתותרו, באות נדבה, דכל מותר חטאת ואשם המעות נדבה לקנות בהן עולות לקיץ המזבח, כמדרשו של יהוידע הכהן. ועשירית האיפה במקום חטאת היא:

'''מותר עולה עולה.''' אם הפריש מעות לקנות עולה ונתותרו, יביא באותו המותר עולה אחרת:

'''מותר הפסח לשלמים.''' דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/טז#ב|דברים טז ב]]}} וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר, וכי פסח מן הבקר הוא בא, אלא מותר פסח יהא לדבר הבא מצאן ובקר והיינו שלמים:

'''מותר נזירים.''' אם גבו מעות לקרבנות נזירים ונתותרו, ישמרום עד שיקנו מהם קרבנות נזירים אחרים. ואם נזיר אחד הפריש מעות לקרבנותיו ונתותרו, המותר לנדבה לקיץ המזבח:

'''מותר עני.''' אם גבו מעות לקנות לו מלבוש ונתותרו, נותנין המותר לאותו עני:

'''מותר שבוים.''' אם גבו צדקה לצורך פדיון שבוים ונתותר מהם, ישמרום עד שיפדו בהם שבוים אחרים. אבל אם פירשו לשבוי זה, זכה אותו שבוי במותר:

'''מותר המתים למתים.''' אם גבו לצורך קבורת מת סתם, המותר לקבורת מתים אחרים. למת, זה המותר ליורשיו, דאחולי אחיל המת זילותיה לגבי יורשיו:

'''יהא מונח עד שיבא אליהו.''' מספקא ליה אי מחיל המת זילותיה לגבי יורשיו אי לא, הלכך יהא מונח עד שיבא אליהו:

'''בונים לו נפש על קברו.''' פשיטא ליה לר' נתן דלא מחיל, הלכך בונים לו מצבה על קברו מאותו מותר שכבר זכה בו המת. והלכה כת"ק. והיכא דגבו לצרכי קבורת המת מפני שהיו סבורים שלא היה לו ואח"כ נמצא שהיה לו, לא אמרינן בכהאי גוונא מותר המת ליורשיו, כיון שהגבייה בטעות היתה, והכי מוכח בירושלמי. ועוד מוכיח בירושלמי ובגמרא שלנו, דהיכא דאיכא שבעה טובי העיר או חבר עיר שכל עסקי צבור נחתכין על פיו ונראה בעיניו לשנות מותר שבויים או מותר עניים או מותר מתים למה שיראה בעיניו, יכול לשנות ולהוציא במה שיראה בעיניו שהוא צורך שעה ואין מוחין בידו. וכן מורין תמיד הלכה למעשה:

{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}