עריכת הדף "רבינו בחיי/בראשית/ט"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== ג ==

'''כירק עשב נתתי לכם את כל.''' ממה שהזכיר נתתי לכם את כל הייתי מתיר כל בשר כדעת האומות, לכך הוצרך לומר כירק עשב, כשם שיש בעשבים חלק מותר שהם טובים ומועילים, וחלק נמנע שהם מזיקים וממיתים, כן יש בבעלי חיים חלק מותר והוא מה שהותר בתורה, וחלק הנמנע והוא מה שאסרה התורה. וזהו הנכון בפשט הכתוב כי לא בא הכתוב להתיר כל בשר.

'''ורז"ל ''' דרשו כירק עשב שנתתי לאדם הראשון ולא התרתי לו הבשר נתתי לכם את כל התרתי לכם כל דבר ואפילו הבשר, לפי שכל הבשר נתחייב כלייה במבול ובזכותם נצולו, וע"כ אני מתיר לכם לשחוט ולאכול.

== ד ==

'''והזכיר אך בשר בנפשו דמו.''' ביאר שלא התיר הנפש רק הבשר שהוא הגוף בלבד, ועל כן אסר אבר מן החי. והוצרך להזכיר.

== ה ==

'''ואך את דמכם.''' לבאר כי מה שהתיר הגוף לא התיר אלא בנפש התנועה, אבל לא בנפש האדם, וזהו ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ולמדך הכתוב הזה עוד שההורג את עצמו חייב, והקב"ה עתיד לדרוש דמו מיד עצמו כי מלת לנפשותיכם כמו מנפשותיכם.

'''או ''' י"ל כי הלמ"ד נוספת, יאמר ואך את דמכם שהוא נפשותיכם, ולמ"ד זו כלמ"ד (דה"א ג) השלישי לאבשלום בן מעכה, שמשפטו השלישי אבשלום בן מעכה.

'''מיד כל חיה אדרשנו.''' שימיתנה ה' יתברך, ומעשה היה בתרנגול שהרג את הנפש והביאוהו לב"ד וסקלוהו. ומיד האדם אם אין עדים בדבר אני אדרוש את דמו, ואם יש עדים בדבר הרי זה מסור לבית דין, וזהו.

== ו ==

'''שופך דם האדם באדם.''' פירוש באדם בפני אדם, כלומר בפני עדים, דמו ישפך על פי ב"ד. וזאת כונת תרגום אונקלוס שתרגם דישוד דמא דאינשא בסהדין על מימר דיינא דמיה יתשד. תרגם אונקלוס באדם בסהדין.

'''כי בצלם אלהים עשה''' העושה '''את האדם.''' ובמדרש '''ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש''' להביא החונק את עצמו, יכול אפילו כשאול ת"ל '''אך''', יכול כחנניה מישאל ועזריה ת"ל '''אך''' . '''מיד כל חיה''' , אלו ארבע מלכיות שנקראו חיות, '''מיד האדם''' אלו ישראל שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/לד#|יחזקאל לד]]}} ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. '''מיד איש אחיו''' אלו בני עשו, שנאמר (בראשית לב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו. '''אדרוש את נפש האדם''', לעתיד לבא.

== ז ==

'''ואתם פרו ורבו''', סמך פריה ורביה לשופך דם האדם, ללמדך שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, ודרשו רז"ל ביבמות כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים ומבטל את הדמות, רבי עקיבא אומר כאלו ממעט את הדמות, אחרים אומרים גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/יז#ז|בראשית יז ז]]}} להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה, אין זרעך אחריך על מי שורה על העצים או על האבנים. יש להבין מהו מבטל את הדמות גם לשון ר' עקיבא שאמר כאלו ממעט את הדמות ולא אמר מבטל, ואמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/יג#ה|ישעיה יג ה]]}} קול המון בהרים דמות עם רב, ה' וכלי זעמו לחבל כל הארץ, ודרשו רז"ל דמות עם רב, זה הקב"ה. 

'''ועוד''' במדרש דמיתיך רעיתי, אין דמיתיך אלא דמות מלמד שבדמיונים נגלה הקב"ה על ישראל כאדם המדמה את חברו ואומר זה איש פלוני כך היו ישראל מסתכלין בהקב"ה ומדמין אותו ואמרים זה אלי ואנוהו לכך, נאמר דמיתיך רעיתי.

== ח ==

'''ואל בניו אתו.''' בא דבור השכינה גם לבנים וכדי שלא תבין כי הדבור היה לנח לבדו שיאמר זה לבניו, לכך הוסיף מלת אתו לבאר שגם הם בכלל הדבור, ועל כן תמצא לשון הפרשה שידבר עמהם בלשון רבים, והכונה על שם ויפת, כי חם איננו ראוי לכך.

== יג ==

'''את קשתי נתתי בענן.''' ע"ד הפשט טעם הקשת שיהיה אות, כטעם (בראשית ל״א:נ״ב) עד הגל הזה ועדה המצבה, וכן (בראשית כ״א:ל׳) כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה, כי כל הדבר הנראה המושם לפני שנים להזכיר ענין הוא הנקרא אות, כשם שמצינו שהזכיר במילה, שנאמר (בראשית יא) והיה לאות ברית ביני וביניכם, להזכיר ענין שיכנסו כל זרע אברהם בברית אמונת היחוד, כן הקשת אות להזכיר הדורות שאין הקב"ה מביא מבול לעולם. ומלת נתתי כוללת נתתי עכשו, או נתתי כבר מבראשית. ואין ספק כי אות הקשת בין שהיתה מששת ימי בראשית בין שתתחדש עתה לנח, כי אין הנתינה ההיא אלא להזכיר הדבר המותנה שלא יבוא עוד מבול לשחת הארץ, ויש לפרש מה שאמר נתתי כאלו אמר נשבעתי, כי מתנת הש"י באמירה בלבד הרי היא קיימת כשבועה, והראיה ממתנת הארץ לאברהם שאמר לו הקב"ה לזרעך נתתי את הארץ הזאת, ומצינו כמה כתובים שמזכירין בתורה לשון שבועה, שנאמר אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב, וכתיב אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, ואין בעקר ההבטחה שבועה, כלל כי אם לשון מתנה. וכן אנו יכולין להבין בכאן באות הקשת, כשאמר את קשתי נתתי שהוא כאלו אמר נשבעתי, ומזה אמר הנביא עליו השלום (ישעיהו נ״ד:ט׳) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי. ואין בכאן לשון שבועה כי אם לשון מתנה. ואף על פי שדרשו ז"ל מכאן לאו לאו תרי זמני שבועה הוי, שנאמר ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, דברי תורה נמשלו לאש ומתחלקים לכמה טעמים. ותמצא מחכמת אונקלוס שתרגם לזרעך נתתי, יהבית, וכן בכאן את קשתי נתתי, יהבית, לפי שמתנתו יתברך הרי היא קיימת כאלו כבר עברה, ובענין אברהם שכתוב בו נתתי כסף השדה קח ממני, תרגם בו אתן, ואע"פ שהיה הכסף מצוי בידו ולא היה רוצה להתחרט, כיון שלא נתנו עדיין אינו נגמר עד שיתן שמא יתחרט לפי שהוא בשר ודם, ואין הדבר כן אצל הש"י שאין חרטה לפניו, וע"כ תרגם בו יהבית, כי אף העתיד יזכיר בלשון עבר כיון שהוא מבטיח עליו.

'''ודע ''' כי האות הזה איננו נראה בכל יום מעונן או בכל יום שיורדין גשמים, אך בזמן שהדור מחוייב כדי להודיע שהוא שומר הבטחתו. ותדע לך שכן הוא, ממה שדרשו רז"ל שלא נראתה הקשת בדורו של חזקיהו ולא בדורו של רשב"י לפי שהיו צדיקים גמורים, והיה כל אחד מהם מגין על דורו ועל זה לא נצטרכו לאות זה. וכן אמרו על ריב"ל שלא נראתה הקשת מימיו. ומזה תמצא לדורות עולם חסר הווי"ן לדרת כתיב, וסמיך לו מיד את קשתי, ללמדך שאין אות הקשת אלא בזמן החיוב ודורות החסרים.

'''וע"ד ''' השכל הקשת הוא כלי מלחמה, ונקרא קשת לפי שאינו מורה חצים אלא כשאדם מקשה היתר שבו, וכשהוא נראה בשמים אינו נראה כי אם רגליו למטה, ואלו היו רגליו למעלה היה סימן מלחמה כאלו מן השמים היו מורין בו על הארץ, ועתה כאשר רגליו למטה ונראה הפוך הוא הברית והוא סימן שלום, ועוד שאין המיתרים נראים בו לירות החצים. וכן מנהג האומות בזמן מלחמה לאחוז בידם הקשת כנגד פניהם וכאשר יקראו לשלום מהפכין את הקשת ואוחזים אותו אחורי הקשת כנגד פניהם. וחכמי המחקר כתבו בספריהם, כי ענין הקשת ענין טבעי הוא, וכן אמרו הקשת יש לו ג' מראות, העגולה הראשונה אדומה, השניה ירוקה, שלישית אדמימות, נוטה לשחרות, והמראה השלישית הזאת יקראנה ן' רש"ד אדום מסוקי, כי הוא כמראה המוסק"ו שהוא אדום נוטה לשחרות, ואמרו כי חומר הקשת עב הוא, וסבת הוית הקשת הוא ניצוץ השמש המכה בעב הלח שהיה ממין הרביב הדק אחרי המטר ברוב הפעמים, ולכך יקבל העב שהוא שחור מראה אדום, כי כן כל מראה לבן בעוברו בשחרות יתילד ממנו בטבע מראה אדום, והמופת על זה העצים הלחים כשיבערו באש תהיה הלהב אדומה מפני שהאש נוטה למראה לובן ואדמימות, והוא עובר בשחרות שהוא העשן שהוא שחור, ועל כן תמצא הלהבה אדומה.

'''וממה ''' שדרשו רז"ל את קשתי, דמות המוקש לי, אפשר שיכלול בו רמז לנפש שהיא נמשלת להקב"ה, ומזה אמר והיה בענני ענן על הארץ, כלומר בעשותי הרכבת החומר, ונראתה הקשת בענן, יצטרך שיתראו ויתגלו כחות הנפש בגוף, זהו ונראתה הקשת בענן כי הוא המסך המבדיל בינו לבין השכל.

'''וע"ד ''' הקבלה את קשתי מלשון קושי ודין, והוא מדת הדין, אמר שתהיה לאות ברית והאות הזה הוא המילה. ולא אמר הכתוב את הקשת נתתי בענן אלא את קשתי כדי שתהיה הקשת נחתמת באות יו"ד בסוף, וזהו שאמר בענן כלומר הידוע, כי אין הענן הזה מן העננים המריקים גשמים שהרי הקשת נראה הרבה פעמים ושמים בטהרה, אבל הוא ענן הכבוד אשר עליו אמר הכתוב (שמות ט״ז:י׳) והנה כבוד ה' נראה בענן. וזהו שאמר ונראתה הקשת בענן כלומר, ונראתה מדת הדין בענן. ולפי שאמר הכתוב (יחזקאל א׳:כ״ח) כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', דרשו ז"ל כל המסתכל בקשת עיניו כהות. ותעיר מחשבותיך אל המאמר הנמצא במדרש רז"ל בכתוב הזה את קשתי נתתי בענן, וזה מאמרם קשתי דבר שהוא מוקש לי, אפשר כן אלא קשין דפיריא.

'''ותן ''' לבך להבין זה, והסתכל בחתימת הפרשה שהזכיר פעם שנית זאת אות הברית, ונתיחד לנח מאמר בזה, כי למעלה הודיע אותו ואת בניו ענין הקשת על פשוטו, וכאן גלה לו לבדו הענין על דרך הסוד, וזהו ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית.

== כ ==

'''ויחל נח איש האדמה ויטע כרם.''' מה שסמך ענין היין לאות הקשת יתכן לומר לפי שהיין רמז למדת הדין כמו שידעת, ועל זה אמרו רז"ל אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים.

'''ודע ''' שלא היה אדם שהסתכל בענין זה עד שבא נח, כי הראשונים נטעו גפן כל אחד ואחד לעצמו אבל נח התחיל עתה לנטוע גפנים שורות הנקראים כרם, וזהו שאמר ויחל

'''או ''' אפשר לפרש לפי שהיה נח עשירי והעשירי קדש, כאשר נתעסק עתה בדבר היין נעשה חולין, וזה לשון ויחל. והגיד לנו הכתוב צרות רבות ורעות שהיין סבה להם, כי החטיא את הצדיק התמים אשר הציל כ העולם, וגרם לו שיהיה זרעו מקולל. והנה הפרשה הזאת אזהרה על היין כפרשת נזיר או יותר, וכן דרשו ז"ל בסנהדרין (דף ע עא) י"ג ווי"ן נאמרו ביין, ויחל, וישת, וישכר, ויתגל, וירא חם, ויגד, ויקח, שם ויפת, וישימו וילכו אחורנית ויכסו, ויקץ, וידע. וכן אמר שלמה (משלי כ״ג:כ״ט) למי אוי למי אבוי למי מדינים למי שיח וגו'. ואין הכונה ביין בלבד כי הוא הדין לכל שאר תאוות העולם שהנמשך אחריהן הוא נטרד מן העוה"ז ומן העוה"ב, והיין אב לכל שהוא הגורם אבדן הגוף והנפש ואמר שלמה ע"ה (קהלת ב׳:כ״ה) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, כלומר מי עמד על תענוגי העולם ומי התענג בחושי הגוף יותר ממני, ואמר אחריו גם זה הבל.

== כא ==

'''ויתגל בתוך אהלה.''' אהלה כתיב, בתוך אהלה של אשתו, מלמד שתענוג רוב היין מביא לידי רבוי תשמיש.

'''ובמדרש''' בתוך אהלה רמז לשומרון שנקרא אהלה שלא גלו אלא על עסקי יין, שנאמר (ישעיה כח) וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו, וע"ז הזכיר לשון ויתגל. 

== כד ==

'''וידע את אשר עשה לו בנו הקטן.''' חם היה הקטן שבבניו והיאך הוא אומר ארור כנען, היה לו לקלל את חם שהיה בעל המעשה, ומה שלא קללו מפני שני טעמים. האחד שלא היה אפשר לקלל את חם לפי שהקב"ה ברכו כבר, שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו, והשני שאילו קלל את חם לא היה מזיק כי אם לגופו אבל לא היה מזיק לזרעו, וע"כ רצה לקלל כנען שהיה בנו בכורו של חם שאם יוליד אחר כן אלף בנים כל זרעו יהיה בכלל הקללה. ומ"ש הכתוב ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען שנראה כי כנען היה הקטן שבכולן, זה היה אחר הקללה שנתן לכל אחיו מעלה עליו, לפיכך הזכירו באחרונה. והראיה שהיה כנען בכורו של חם, הוא אמרו וירא חם אבי כנען, וכבר אמר למעלה וחם הוא אבי כנען, אבל ודאי בעת המעשה הזה לא היה לו לחם זרע אחר כי אם כנען לבדו, והנה הוא בכורו.

== כה ==

'''עבד עבדים יהיה לאחיו.''' ע"ד הפשט קללו במדה כנגד מדה, כי הוא בזה את אביו כאשר הסתכל בערותו, ולא די שלא כסה אותו אלא שהגיד בחוץ כלומר שלעג. ודבר ידוע כי העבד נבזה, וע"כ קללו בעבדות שיהיה כל ימיו נבזה תחת שבזה את אביו. ושם ויפת אשר כסו ערות אביהם וישימו את השמלה על שכם שניהם דרך כבוד, קבע להם הקב"ה שכרם מדה כנגד מדה, ישראל שקבלו את התורה שהם מבני שם זכו למצות ציצית, גוג ומגוג שהם מבני יפת עתידים לימות המשיח שיזכו לקבורה שיהיו מכוסין ונקברין, גוג ומגוג מבני יפת, שנאמר בני יפת גומר ומגוג. יזכו לקבורה שנאמר (יחזקאל ל״ט:י״א) אתן לגוג מקום שם קבר.

'''ומכאן ''' אפשר להוכיח בשנים העושים מצוה אחת ביחד, אע"פ שהמצוה אחת, זה נוטל שכר יותר מזה כשהוא מקדים ומתאמץ בעשייתה יותר מחברו, וזהו שאמר ויקח שם ויפת, ולא אמר ויקחו, רמז לך כי שם נתאמץ לעשות המצוה יותר ולפיכך הוקבע לו שכר מצות ציצית שהוא גדול יותר משכר הקבורה. ודומה לזה אמרו במסכת סוטה פרק ואלו נאמרין, יוסף שקדש את השם בצנעה הוסיף לו אות משמו של הקב"ה שנאמר (תהילים פ״א:ו׳) עדות ביהוסף שמו, יהודה שקדש את השם בפרהסיא נקרא כלו על שמו של הקב"ה.

'''וע"ד ''' המדרש יהיה לאחיו, שלשים משפחות כמנין יהי"ה יצאו מכנען, והם הנזכרים בפרשה, ודין תורה בעבד כנעני כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו.

== כז ==

'''יפת אלהים.''' ברך ליפת בהרחבת הגבול ותרגום (דברים יב) כי ירחיב ארי יפתי, כי עוד היום בני יפת עמים רבים אין מספר וארצותם רבות ורחבות. וברך את שם בהשראת שכינה באהליו, זהו שאמר וישכון באהלי שם, לשון שכינה שאין לך אומה בעולם ששרתה שכינה ביניהם כי אם על ישראל שה בני שם. ובאמרו באהלי שם רמז לתורה כענין שכתוב (בראשית כ״ה:כ״ז) יושב אהלים, וזהו שאמר וישכון באהלי שם רמז לך שהשכינה נמשכת אחרי התורה. והנה שם נתברך בשתי ברכות אלו ברכת השראת שכינה ביניהם, וברכת התורה שתנתן להם מה שלא זכתה שום אומה לאחת משתיהן.

'''ובמדרש ''' יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם, אע"פ שיפת אלהים ליפת, שבנה כורש שהיה מבני יפת בית שני, וישכן באהלי שם, לא שרתה שכינה בבית שני אלא בבית ראשון שבנה שלמה שהיה מבני שם. וכן אמרו במסכת יומא פרק קמא אי סליקו כולהו בימי עזרא לא שריה שכינה במקדש, שנאמר יפת אלהים ליפת, אע"פ שיפת אלהים ליפת, דהיינו פרסאי דאתו מיפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם, ומנא לן דפרסאי מיפת קא אתו, דכתיב בני יפת, גומר ומגוג ומדי ויון ותובל ומשך ותירס, ותני רב יוסף תירס זו פרס.

'''ויהי כנען עבד למו.''' מלת למו תחזור לאחיו שהזכיר, כלומר לבני שם ולבני יפת. ומה שחזר זה שני פעמים לחזק הענין ולקיים עבדותו של כנען, ולרמוז כי שם ינחל את ארצו וכל אשר לו, ומה שקנה עבד קנה רבו.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}