עריכת הדף "רבינו בחיי/במדבר/כה"

{{ניווט כללי עליון}}

== א ==

'''וישב ישראל בשטים''' זהו שכתוב ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/לג#מט|במדבר לג, מט]]}}. והלא היו בערבות מואב, כי לא זזו משם ומשם שלח יהושע מרגלים. '''ובמדרש''' וישב ישראל בשטים. מעין היה בשטים שהיה מגדל נואפים. כי יש מעיינות מגדלות גבורים וחלשים, ונאים ומכוערים, צנועים ושטופים בזמה. ומעין של שטים של זנות היה, והיה משקה סדום, ולכך כתיב איה האנשים אשר באו אליך הלילה וגו' {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/יט#ה|בראשית יט, ה]]}}. ולפי שנתקלל אותו מעין עתיד הקב"ה ליבשו ולחדשו, שכן התנבא יואל: ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים {{ממ|[[תנ"ך/יואל/ד#יח|יואל ד, יח]]}}. 

'''ויחל העם'''. עשה קדושתו חול, כלשון ויחל נח (בראשית ט). שהרי הגדור מהעריות נקרא קדוש, והזונה הפך ממנו, וכל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא, ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא). וירב העם (שם כ). וידבר העם באלקים (שם כא). עד אנה ינאצוני העם (שם יד). וכל מקום שנאמר עמי לשון שבח הוא, לו עמי שומע לי (תהלים פא). והוצאתי את צבאותי את עמי (שמות ז). נחמו נחמו עמי (ישעיה מ). כך דרשו בתנחומא.

'''לזנות אל בנות מואב'''. דרשו רז"ל היינו דאמרי אינשי זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי, מי פתח בזנות תחלה לוט אבי מואב, שנאמר ותאמר הבכירה אל הצעירה וקראה שמו מואב. כלומר מאב, והבנות תפשו פלך אמם והיו מתקשטות ויוצאות מבושמות לפני ישראל ומפתות אותם בדברים ואוכלים ושותים עמהן.

== ב ==

'''ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן''' ישראל ובנות מואב.

== ג ==

'''ויצמד ישראל לבעל פעור''' מלשון צמד בקר, והענין שנצמדו איש ואשה. ויש חלוק בין לשון הצמדה ולשון דבקות, כי אין ההצמדה קרוב וחבור כמו הדבקות, ואלו אמר וידבק ישראל ח"ו לא היתה תקנה לישראל. ומזה דרשו רז"ל בסנהדרין פרק ארבע מיתות בית דין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/סד/א|דף ס"ד.]]}}: הנצמדים לבעל פעור כצמיד פתיל, אבל ישראל אינן כן ואתם הדבקים בה' אלהיכם (דברים ד). כשתי תמרות הדבוקות זו בזו, במתניתא תנא הנצמדים לבעל פעור כצמיד ע"י אשה, ואתם הדבקים בה' אלקיכם, דבוקים ממש:

== ד ==

'''קח את כל ראשי העם והוקע אותם'''. אין צווי זה להמית ראשי העם אלא הנצמדים במעמד בראשים, וזהו שתרגם אונקלוס ווון וקטול דחייב קטול. ולא תרגם וקטול יתהון. וכן הזכיר במעשה העגל ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו. ושופטי ישראל הם ראשי העם, ואע"פ שלא ביאר הכתוב שעשו השופטים כן, כיון שהקב"ה צוה למשה ומשה לשופטים יש במשמע שעשו כן. '''או''' יש לומר שלא הספיקו לעשות כן עד שקם פינחס ועשה המעשה הזה פתאום בזריזות וחריצות גדולה, מיד ותעצר המגפה.

'''לה''''. לקדש שם שמים. 

'''נגד השמש'''. שיתקדש השם בפרהסיא כמו שחללוהו בפרהסיא, או יאמר נגד השמש, לפי שחטאו בפעור כנגד מדתו של יעקב הנקרא שמש, וכמו שאמרו במדרש: אמר יעקב מי הגיד לזה ששמי שמש, לכך הוצרך לומר נגד השמש שתהיה לקוצם מעין חטאם. '''או''' יאמר נגד השמש, כל זמן שהשמש בעולם, כיון שתשקע יהיו נקברים, ממה שכתוב לא תלין נבלתו על העץ (דברים כא). '''ובמדרש''' נגד השמש, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מי מודיעני הנצמדים, אמר לו אני מפרסמן, היה הענן מתקפל והחמה זורחת על כל מי שטעה ותולין אותו מיד.

== ו ==

'''ויקרא אל אחיו את המדינית'''. היה ראוי שיאמר הכתוב והנה איש בא ושמו זמרי נשיא בית אב לשמעוני ויקרב אל אחיו את המדינית ושמה כזבי בת צור. אבל לא רצה הכתוב להזכיר הרשע הזה בשמו שהיה סבת המגפה עד שנעשית בו נקמה ועד שנתן לפנחס שכרו, ואז הזכירם בשמם, ושם איש ישראל המוכה וגו' ושם האשה המוכה, וזהו להודיענו שבחו של פנחס שאע"פ שזה נשיא וזו בת מלך לא מנע מלהרגם. 

'''לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל''', לא חלק כבוד לשמים ולבריות.

'''והמה בוכים'''. היו בני ישראל בוכים מפני המגפה שהתחילה בהם חרון אף של מקום, ודרשו רז"ל שהיו בוכים על שנתעלמה הלכה ממשה, שהרי אמר לה זמרי השמעי לי, אמרה לו איני נשמעת לך אלא למשה ולאלעזר שאני בת מלך, אמר לה אני גדול כמותן שלעיניהם אני מביאך, תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך, מיד נתעלמה ממנו הלכה, געו כלם בבכיה, היינו דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד. למה בוכים וכי תעלה על דעתך שרפו ידיו של משה שעמד כנגד ששים רבוא, שנאמר ויקח את העגל אשר עשו וישרוף אותו באש (שמות לב). אלא כדי שיבוא פנחס ויטול שכרו, ועל זה נאמר זרזיר מתנים או תיש וגו' (משלי ל). ודרשו רז"ל על זמרי, ומלך זה משה שלא היתה לו תקומה עמו לפי שנתעלמה ממנו הלכה.

== ז ==

'''וירא פנחס''' ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו לא כך למדתני בירידתך מסיני, הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא, מיד ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. ובשכר זה נתנו לו המתנות שהם הזרוע והלחיים והקבה. הזרוע כנגד ויקח רומח בידו. הלחיים כנגד ויעמוד פינחס ויפלל. הקבה כנגד ואת האשה אל קבתה, והועילה מצוה זו לפינחס בעוה"ז ובעוה"ב, בעוה"ז המתנות וקיום הכהונה לזרעו, ועוד שחיה והאריך ימים בעוה"ז ד' מאות שנה, הוא שכתוב בשבת ישראל בערער ובבנותיה ובחשבון ובבנותיה שלש מאות שנה {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/יא#כו|שופטים יא, כו]]}}. ומצינו מיפתח ועד גבעת בנימין מאה שנה, ובאותו זמן כתיב ופינחס בן אלעזר עמד לפניו בימים ההם {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/כ#כח|שופטים כ, כח]]}}. בעוה"ב שניתנה לו מדת השלום כשנסתלק אחר ארבע מאות שנה זכה לחיי עד. ושנים עשר נסים נעשו בדבר זה. דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך. סתם פיהם שלא יצוחו, כוון הברזל כנגד ערות שניהם. האריך הברזל כדי שידקור את שניהם. הגביה המלאך המשקוף כדי שיצאו שניהם תלויין לעיני הכל. הפכן כדרכן בראש הברזל. נתן כח בזרועו לסבלן וכח במקל לעמוד בהם ושלא נשמטו מן המקל ושלא נשפך עליו מן הדם ושתלה אותם לעיני הכל. והיה ראוי שיטמא פינחס טומאת חבורין כיון שהוא נוגע ברומח הנוגע במת, וידוע שאם נגע ראובן במת הרי הוא טמא, ושמעון שנגע בראובן טמא, שנאמר והנפש הגוגעת במה שיגע בו הטמא תטמא, ונגיעה זו אם היא בחבורין כלומר ששמעון נוגע בראובן בעוד שראובן נוגע במת הרי הוא טמא טומאת שבעה שלא בחבורין לאחר שפירש ראובן מן המת אין לו אלא טומאת ערב, ואדם הנוגע בכלים הנוגעים במת יש לו טומאת שבעה, ממה שכתוב במדין וכבסתם בגדיכם ביום השביעי. ומה שלא נטמא פינחס והוא הנוגע בכלי הנוגע במת, לפי שהכלי והוא הרומח היה פשוט, ופשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה, או מטעם שאמרו במדרש שמר הקב"ה את רוחותיהן כדי שלא ימותו ויטמא, והוא הנס האחרון תשלום הי"ב שהזכרתי. ואף בבית קבול כדעת המדרש שהיה שם ברזל, ולא היה מטמא כיון שלא מתו בעוד שבידו הרומח, ואחר שנעשו לו כל הנסים האלו והוציא אותן תלויין לעיני הכל, שבט שמעון היו מקיפין אותו ועומדין בפתח, רצו ליגע בו ואז החל הנגף בעם, וזהו שאמר ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף. וכלם היו משבט שמעון, וכן יש ללמוד מן החסרון הגדול שמצינו במנינם שבסדר פנחס מן המנין שהיו בראשונה במדבר סיני, ומה שנפלו מישראל במקום הזה כך ובעון העגל לא נפלו אלא כשלשת אלפי איש, ששם לא היה כי אם עבודה זרה, אבל בכאן זנות ועבודה זרה וביזוי קדושתן של ישראל לזנות עם העכו"ם, ובא פינחס וקנא קנאתו של הקב"ה והשיב חרון אפו מישראל, ומסר עצמו לסכנה כנגד כל המשפחה שהיו עם רב, כשראה חלול השם בפרהסיא ולא השגיח על כבודו של רשע שהיה נשיא שבט שמעון, ולא לכבוד המדינים שהיתה בת מלך, וקנא על כבוד השם יתעלה כדי ללמד את הבריות שאין כבוד העולם ומלואו כי אם לכבודו, הוא שכתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (ישעיה מ"ג). ולכך נקרא הקב"ה מלך הכבוד, הוא שאמר דוד עליו השלום: מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה (תהלים כד).

'''עד כאן פרשת בלק'''. 

=== פרשת פינחס ===

== פתיחה ==
<big>'''מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יח#י|משלי יח, י]]}}<br>
'''שלמה''' המלך עליו השלום בא ללמדנו בכתוב הזה על מדת הבטחון, וביאור הכתוב כי הבוטח בשם ה' הנה הוא כאדם שהוא במגדל עוז והוא יושב שם לבטח ולא יירא משום אדם, וכענין שכתוב ה' לי לא אירע מה יעשה לי אדם {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קיח#ו|תהלים קיח, ו]]}}. בו ירוץ צדיק ונשגב מן הצרה, וכענין שכתוב ובוטח בה ' ישוגב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/כט#כה|משלי כט, כה]]}}. כלומר מכל צרה ומהאויב, כי אם יעלה על ההרים הרמים או יסתר בשפל הבקעות איננו נשגב מן האויב, ואמנם שם ה' ישגבהו ממנו. ומלת בו איננה חוזרת למגדל אלא לשם ה', כי אין אדם רץ במגדל עוז אבל כל מי שרץ בשם ה' ישוגב כבמגדל, ועל כן יאמר כי הצדיק ירוץ בשם ה' ולא יכשל. ומפני שדרך הרץ ליכשל אפילו במישור יאמר כי הבוטח איננו כן כי ירוץ ולא יכשל, כענין שכתוב ואם תרוץ לא תכשל {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ד#יב|משלי ד, יב]]}}. ומה שאמר מגדל עוז ולא אמר הר גבוה שם ה', לפי שהמגדל צורך גדול לבני אדם בעת צרה ובעת מלחמה, כענין שכתוב באבימלך, ומגדל עוז היה בתוך העיר וינוסו שמה {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/ט#נא|שופטים ט, נא]]}}. על כן המשיל שם ה' למגדל עוז, לפי שבטחון הבריות בשם ה' יצילם מכל צרה. והוא שכתוב יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/כ#ב|תהלים כ, ב]]}}. והוא המגדל החזק אשר בו ישגבו הבריות בעת צרתם. וכן אמר דוד ממתקוממי תשגבני {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/נט#ב|תהלים נט, ב]]}}. ואמר כן לגלית: אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל {{ממ|[[תנ"ך/שמואל א/יז|ש"א יז, מה]]}}. וכשם שהמשיל שלמה ע"ה שם ה' למגדל, כן המשילו ישעיה ע"ה לחדר שהאדם סוגר הדלת אחריו ונשגב בו, הוא שכתוב לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/כו#כ|ישעיה כו, כ]]}}. ומצינו בפסוקים שהוא יתעלה נמשל בכל מקום במעון בחדר במגדל בסלע. במעון: ה' מעון אתה היית לנו. בחדר: לך עמי בא בחדריך {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/כו#כ|ישעיה כו, כ]]}}. במגדל: מגדל עוז שם ה' {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יח#י|משלי יח, י]]}}. בסלע: ה' סלעי ומצודתי {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/יח#ג|תהלים יח, ג]]}}. ולפי שהוא יתעלה בכל מקום, לכך הוא נמשל בכל מקום. ורז"ל כנו שמו מקום, לפי שהוא יתעלה כולל המקום וכל החלקים והוא מקומו של עולם. וידוע שאין אדם נקרא צדיק אלא הבוטח בו, כענין שכתוב וצדיקים ככפיר יבטח {{ממ|[[תנ"ך/משלי/כח#א|משלי כח, א]]}}. כי כל אחד מהם בוטח בשם יתעלה ככפיר הבוטח בכחו, ולמדך הכתוב כי הצדיק ירוץ בבטחונו להשתדל במצות ויעבוד השי"ת לילה ויום ויטרח לכבוד שמו ולא ילאה, כי נפשו השכלית תאמצהו ותוסיף בו כח, וכן אמר הנביא: וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/מ#לא|ישעיה מ, לא]]}}. ביאור זה כי יטרחו טורח גדול ולא ייגעו. כי יש מצות צריכות טורח גדול ועמל יתר, כגון פדיון שבויים והצלת נפשות שהם מצות שצריכות זריזות גדולה, ועל זה אמר ירוצו ולא ייגעו. ירצה לומר כי הצדיקים מחליפין כח וגבורה בעבודה ובמצות ועל כן אינן נלאים, וזהו שכתוב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/ה#לא|שופטים ה, לא]]}}. המשילם לשמש בגבורתו שאיננו נלאה. וכן יש מצות שהם צריכות שקידה והתמדה כגון תלמוד תורה וקנין מדות היראה צריך האדם שירגיל עצמו בהם עד שההרגל בהם יחזור לו לטבע, ואמר על זה ילכו ולא ייעפו. ולשון ילכו מלשון: התהלך לפני {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/יז#א|בראשית יז, א]]}}. שתרגום הלך בדחלתי. והכוונה שישתדלו במדת היראה ולא יחזור להם לעייפות. וידוע כי ממדת היראה יגיע האדם למדת הבטחון, הוא שכתוב יראי ה' בטחו בה' {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קטו#יא|תהלים קטו, יא]]}}. ועל כן אמר שלמה ע"ה בכאן, מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, ביאר כי שם ה' הוא מגדל עוז לצדיק הירא, והוא היכול לרוץ והבטוח שלא יכשל במרוצתו. ושתי מדות אלו מצאנום בפינחס שהיה ירא את ה' ובטח בו כדי לקדש את שמו, הוא שכתוב בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא {{ממ|[[תנ"ך/מלאכי/ב#ה|מלאכי ב, ה]]}}. ביאר הכתוב כי נתן לו שתי מדות אלו שהם החיים והשלום בשכר שתי מדות שהיו בו היראה והבטחון, היראה זהו ואתנם לו מורא בשכר המורא שירא אותי, הבטחון זהו מפני שמי נחת הוא, שבטח בשם יתעלה לבא כנגד כל השבט להרוג הנשיא שלהם ובת המלך, והיה קרוב להיותו נהרג, ונחת הוא מפני שמי ועל כן זכה וזיכה בעשותו המעשה הזה וקנא לשם הגדול והשיב את החימה. זהו שכתוב:

== יא ==

'''פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן''' וגו' '''השיב את חמתי''' פירשו קצת המפרשים הניח, מלשון: בשובה ונחת {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/ל#טו|ישעיה ל, טו]]}}. כי בקנאתו הניח למדת הדין, כענין והניחותי לך {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לג#יד|שמות לג, יד]]}}. אך המובן ממלת השיב, שהחמה היתה ראויה ללכת על ישראל, אלא שפינחס השיבה לגמרי ולא הלכה. ויש לדקדק ואיך לא הלכה ומתו מישראל ארבעה ועשרים אלף, אבל זה ראיה שכלן היו משבט שמעון ולא נפקד אחד מישראל משאר השבטים, וזהו השבת החמה משאר ישראל, וזהו ביאור השיב את חמתי מעל בני ישראל, שלא חלה מדת הדין חוץ מן השבט, זהו ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. ולא כליתי אחד מישראל, נמצאת למד שהשבת החמה גרמה קיומן של ישראל שאלמלא כן היו כלין, ואם כן פנחס גרם לישראל אורך ימים ושנות חיים, מאותו זמן עד סוף העולם, ואותן השנים אין להם סוף ותכלית, ולכך זכה לחיות לאין תכלית, מדה כנגד מדה, כי פינחס זה אליהו, כענין שאמר הנביא: בריתי היתה אתו החיים והשלום {{ממ|[[תנ"ך/מלאכי/ב#ה|מלאכי ב, ה]]}}. ונאמר כאן את בריתי שלום.

'''בקנאו את קנאתי'''. על דרך הפשט שקם במקומי, שהרי כתיב בהקדוש ברוך הוא אל קנא {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כ#ה|שמות כ, ה]]}}. '''ובמדרש''': בקנאו את קנאתי, שתי קנאות, האחת כאן והאחת שעתיד לקנא בימי אחאב, וכן כתיב שם: ויהי דבר ה' אליו ויאמר לו מה לך פה אליהו ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/יט#י|מ"א יט, י]]}}. שתי קנאות, אחת בימי משה ואחת בימי אחאב, וכן כתיב בשופטים: בימי פילגש בגבעה ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים וה' עמו {{ממ|[[תנ"ך/דברי הימים א/ט#כ|דה"א ט, כ]]}}. '''ודעת''' רבותינו ז"ל כי פינחס זה אליהו, למדנו אותו ממה שאמרו בבבא מציעא {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/קיד/א|דף קי"ד.]]}} אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דהוי קאי בבית הקברות של עכו"ם, אמר ליה לאו כהנא את. כלומר היה תמה עליו על שלא היה נזהר בטומאת אהל, ואמר ליה שאין העכו"ם מטמאין באהל אלא ישראל, שנאמר אדם כי ימות באהל. וכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם, לכך מצינו שנשתטח על בן הצרפית המת לפי שהיה בן עובדת גלולים.

== יב ==

'''לכן אמור'''. מכאן רמז לברכת כהנים שכתוב בו: אמור להם {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/ו#כג|במדבר ו, כג]]}}. 

'''הנני נותן לו את בריתי שלום'''. על דרך הפשט הבטיחו בברית שלום שלא יפחד מאחי זמרי שלא ינקמו נקמתו, ומה יהיה שכרו והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. שתהיה לו הכהונה נצחית: '''ועל דרך''' המדרש: הנני נותן לו את בריתי שלום, וא"ו דשלום קטיעא ללמדך שאין הברית לכהן אלא כשהוא שלם בלא מום, אבל אם חסר פסול, כך דרשו בקידושין פרק האומר. וכן מצינו במסורת וא"ו דשלום זעירי. '''ושמעתי''' שהמלה היא נוטריקון שלא למות. וזה מחזק קבלת רבותינו ז"ל כי פינחס זה אליהו. וכן מצינו בעצמו שאמר: קח נא את נפשי ממני כי לא טוב אנכי מאבותי (מ"א יט). כלומר מאבותי שמתו, ומפני שמאס חיי העוה"ז נתן לו חיי העוה"ב ועלה בסערה השמימה:

'''ועל דרך''' הקבלה, הנני נותן לו את בריתי שלום. הבטיחו במתנת המדה הנקראת ברית, שהיא כנסת ישראל והיא מדת הדין, והמדה הזו היא שהיתה לו, כענין שאמרו באברהם {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/טז/ב|ב"ב ט"ז:]]}}: בת היתה לו. ולזה אמרו בכאן והיתה לו ברית. כי הברית תהיה לו, והבטיחו שיהיה השלום דבק בברית, כלשון ונתתי שלום בארץ {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כו#ו|ויקרא כו, ו]]}}. ומכאן היה ראוי שיחיה לעולם, ולכן כתוב: בריתי היתה אתו החיים והשלום {{ממ|[[תנ"ך/מלאכי/ב#ה|מלאכי ב, ה]]}}. כי החיים מכח הרחמים, וזהו שאמר: אשר קנא לאלקיו. כלשון: צדק ושלום נשקו {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/פה#יא|תהלים פה, יא]]}}. שהוא החיבור העליון שהעולם מתקיים בו, שכנגדו ביצירה התחתונה ענין הזווג והחיבור הראוי, לכך כשראה פינחס חבורה לבלתי ראוי קינא. ומכאן תבין במדת השלום שנתן לו שהיה מדה כנגד מדה: 

'''ויתכן''' לומר כי על שם סופו שנסתלק וחזר אלקיי נקרא אליהו, שהוא כולל שני שמות דין ורחמים, א"ל הוא הדין והוא הברית, יו"ד ה"א וא"ו הוא הרחמים והוא השלום, והנה הוא כלול מכח הדין והרחמים, וזהו בריתי שלום. ולכך העניש לשר החמשים, וחמשיו מכח הדין והחיה המת מכח הרחמים. ועוד רמז בחשבון שמו פי שנים כשם המיוחד{{הערה|אליה"ו בגימטריא נ"ב שעולה ב' פעמים כ"ו.}}, והיה פינחס דור שביעי ליעקב אבינו, כשם שהיה חנוך שביעי לאדם, והם כנגד יום שביעי שהוא שבת והוא יום המנוחה והחיים, וזה מבואר:

== יג ==

'''והיתה לו ולזרעו אחריו'''. נראה מזה כי לולא שעשה המעשה הזה לא נתקיימה כהונתו כהונת עולם, והיאך אפשר זה והלא ניתנה הכהונה לאהרן ולבניו וכבר נמשחו כלן בשמן המשחה, ומעתה כל הכהנים שיולידו הם בכלל הכהנים. אבל הענין היה כן, כי פינחס נולד קודם המשח אהרן ובניו, ואין בכלל כהונה רק הבנים שיולדו להם אחרי משיחתן, וא"כ פינחס שנולד קודם משיחתן לא נתכהן ולא בא לכלל כהונה, ועל ידי המעשה הזה שעשה ניתנה לו הכהונה לעולם. וזהו שאמר כהונת עולם. וזהו שאמרו רז"ל לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי.

'''וכתב''' החכם ר' אברהם ז"ל: כי הכהנים הגדולים היו מבני פינחס, ומלת אחריו לאות שמת ואינו אליהו ע"כ. אבל האמת הוא כדעת רז"ל כי פינחס הוא אליהו, וביאור מלת אחריו אחר הסתלקותו. 

'''ברית כהונת עולם'''. לא הזכיר בו מלח כשם שהזכיר באהרן ובכל זרעו, לפי שהם הובטחו בשני עולמות שהם זמן הברית והקיום להיותן נזונין בעוה"ז משולחן גבוה והם המתנות, ושיהיו לעולם הבא נחלת ה', וכן כתיב אני חלקך ונחלתך (במדבר יח). אני חלקך בעוה"ז, ונחלתך לעוה"ב. ולכך הזכיר בהם מלח שהוא כולל הברית והקיום, אבל כאן בפינחס המושך כח מן החסד, והנרמז בשמו פני חסד שהיא מדתו של כהן, לא הזכיר בו מלח כי הבטיחו בקיום נצחי ושלא תשלוט עליו מיתה:

'''ויכפר על בני ישראל'''. ללמדך שהשופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן, וכן כתוב: מעם מזבחי תקחנו למות (שמות כא). אפילו כהן ועובד עבודה על גבי המזבח משם תקחנו למות.

== יד ==

'''ושם איש ישראל המוכה'''. כשם שייחס הכתוב את הצדיק לשבח כך הוא מייחס את הרשע לגנאי, ללמדך שכל הפוגם את עצמו פוגם משפחתו.

'''נשיא בית אב לשמעוני'''. נשיא היה לבית אב, אחד מחמשה בתי אבות שהיו לשבט שמעון, ועליו נאמר ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת יח). שמעון אביו שגדר הזנות במעשה שכם עם דינה, ואמר הכזונה יעשה את אחותנו (בראשית לד, לא). ועתה בא הבן ופרץ אותו גדר.

== טו ==

'''כזבי בת צור'''. בת מלך היתה, שהרי צור מחמשה מלכי מדין היה, שנאמר את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין וגו' (במדבר לא). ומתוך שנאתם של מדינים לישראל רצו להפקיר בת מלך לזנות כדי להחטיאם.

== יז ==

'''צרור את המדינים'''. אחר שנתן שכרו הטוב לצדיקים, צוה להפרע מן הרשעים ואמר לו צרור את המדינים, ולא את המואבים, בשביל רות המואביה שהיה עתיד דוד לצאת ממנה. '''ובמדרש''': צרור את המדינים כי צוררים הם לכם. מכאן אמרו חז"ל הבא להרגך השכם להרגו.

== יח ==

'''בנכליהם אשר נכלו לכם'''. בתחבולות ובעצות רעות שנכלו לכם, וזה יורה כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה, ונתנו עצה למואב להחטיא בנותם עם ישראל, כדי להדיחם ולהצמידם לבעל פעור.

'''ועל דבר כזבי בת נשיא מדין'''. היה יכול לומר בת צור כמו שאמר למעלה כזבי בת צור, אבל הזכיר מדין להורות כי זאת עצת זקני מדין היתה, לשלוח בת המלך לזנות עמהם.

{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}