עריכת הדף "קשות מיושב/מבוא"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|
{{גופן|7|דוד|'''קשות מיושב'''}}{{ש}}
{{גופן|5|דוד|'''פתיחה מבוא על הענין דרך פ"ה באמת הבנין.'''}}{{ש}}
{{גופן|7|דוד|<nowiki>~~~~~~~</nowiki>}}}}
 
{{אות סעיף|א}} '''הרשב"ם''' ב[[רשב"ם/בבא בתרא/נב/ב|ב"ב דף נ"ב:]] ד"ה קשיא לדידן קשיא, אמאי אמר שמואל מודה לי אבא ופסק ר"ח דהילכתא כשמואל וכו', פירש נקטינן מרבותינו ז"ל כל היכא דאמר בגמרא תיובתא דפלוני תיובתא בטלו דברי מי שהתיובתא עליו לגמרי אבל היכא דעלתה בקשיא כי הך דשמואל לא בטלו דבריו דאמרינן לא הוה ברירא להן דבטלה שמועה זו לגמרי אלא לא אשתכח לה פירוקא בההיא שעתא דתליא וקיימא ואעפ"כ אין נראה בעיני דלא שנא תיובתא ול"ש קשיא דקאי אמילתא דאמוראי חדא היא ולא הוי עיקר, אלא לגבי תיובתא ממשנה או מברייתא שייך לומר תיובתא ומפירכא דאמוראי שייך למימר קשיא, והא דשמואל נראה בעיני דלא סמכינן עלי', וכו':

{{אות סעיף|ב}} '''ובב"ב''' [[בבלי/בבא בתרא/קכז/א|קכז.]] גבי טומטום שנקרע ונמצא זכר דאמר רב שיזבא דאינו נימול לשמונה ורב שרבי' אמר אף אין אמו טמאה לידה. מסיק הש"ס למילתא דרב שרביא בתיובתא ומילתא דרב שיזבא בקשיא ע"ש. וז"ל הרשב"ם [[רשב"ם/בבא בתרא/קכז/א|ד"ה קשיא]]. אבל תיובתא ממש אינה בשביל שחסר מן (הברייתא צ"ל) המשנה דמצי למימר תנו לזכר וכו':

{{אות סעיף|ג}} '''וז"ל''' הרא"ש אהך מלת' בפרק יש נוחלין [[רא"ש בבא בתרא/ח/טז|סימן ט"ז]], א"ר אמי טומטום שנקרע וכו' רב שיזבי אמר אף אינו נימול לשמונה וכו'. תימא לי אמאי מייתי רב אלפס ז"ל הך דרב שיזבי הא אותיב רב רב שרבי' לר' שיזבי ממתני' המפלת וכו'. ומכמה משניות וכו'. אלמא לא דרשינן אשה כי תזריע. וכו' עיין שם:

{{אות סעיף|ד}} '''הנה''' דברים שכתב הרא"ש הא אותיב רב שרבי' לרב שיזבי לא ידענ' להולמתן וצרכינן תיקון גדול אחרי ראינו בסוגיא קכ"ז, דמקשה סתמא דתלמודא על רב שרבי' ומסיק בתיובתא דרב שרביא תיובתא לימא תיהווי [נמי] דרב שיזבי ומשני הש"ס תנא ספוקי וכו'. א"ה חשב וכו' קשיא ע"ש:

{{אות סעיף|ה}} '''ובעיקר''' התימא שכתב הרא"ש יש לתמוה על התמיה שהרי שפיר הביא הרב אלפס ז"ל מילתא דרב שיזבי דלשיטתיה אזל שפסק רב אלפס בפרק חזקת הבתים גבי אחד מן האחין שהיה נושא ונותן וכו', דעליו להביא ראיה כרב, אבל אם מת על האחין להביא ראיה כשמואל דאמר מודה לי אבא וכתב שם הנ"י דס"ל לרב אלפס כדעת ר"ח דכל היכא דמסיק הש"ס בקשיא לא נדחה מהלכה וקי"ל הכי אלא בקשיא שפיר פסק הר"א כוותיה דרב שיזבי. אחר זמן מצאתי שכוונתי בזה לדעת מד"ז הגאון בעל פילפלא חריפתא ז"ל:

{{אות סעיף|ו}} '''אבל''' מה שאני מוסיף להתפלא לא לבד על הרא"ש גופיה דאיהו בפרק חזקת הבתים {{ממ|[[רא"ש/בבא בתרא/ג/נח|סימן נ"ח]]}} פסק כשמואל וס"ל כדעת ר"ח ולמה גבי ר' שיזבי סותר א"ע למדחי' מההלכה, וכוותי בעל הפילפלא חריפתא הניח בצ"ע, אלא שיותר יש לתמוה ג"כ על הרמב"ם שפסק ב[[רמב"ם/נחלות/ט#ח|פ"ט מהל' נחלות דין ח']] דאם מת על האחין להביא ראיה כשמואל, וא"כ למה השמיט מילתא דרב שיזבי ואסהיד עליו הבית יוסף ביורה דעה ב[[בית יוסף/יורה דעה/רסו|סימן רס"ו]] דדעת הרמב"ם מדלא כתב מילתא דרב שיזבא דמלין בשבת עי"ש, גם על שאר כל הפוסקים דכלם פה אחד ב[[טור/חושן משפט/סב|טור]] ושולחן ערוך חושן משפט [[שולחן ערוך/חושן משפט/סב|סימן ס"ב]] פסקו כשמואל דעל האחין להביא ראיה, וכתב הב"י ופסקו הרי"ף{{הערה|כח. מדפיו.}} והרא"ש והרמב"ם והטור כשמואל אע"ג דמתקיף ליה רב פפא ואסיקנא בקשיא הרי כתב ר"ח בשם הגאונים דלא דחינן מימרא בקשיא אלא בתיובתא, דקשיא פירושו קשיא לך דלא ידעינן לתירוצא האי מימרא, אבל המימרא מימרא תריצא, וכתב הריב"ש ב[[שו"ת הריב"ש/קסט|סימן קס"ט]] שכן הסכים הרשב"א וכו'. ע"כ, אע"ג דסליק בקשיא ס"ל כר"ח משום דלא אמר הש"ס תיובתא, אלא קשיא, לכך הלכתא כוותיה, וא"כ תמיה דגבי מילה השמיטו מלומר דאין מלין בשבת כר"ש, והרמ"א ביו"ד [[שולחן ערוך/יורה דעה/רסו#י|סימן רס"ו סעיף יו"ד]] בהגהה הביא שני דעות די"א דטומטום שנקרע מלין אותו בשבת ויש אוסרין, ואולם בח"מ [[שולחן ערוך/חושן משפט/סב|סימן ס"ב]] לא הגיהה כלום ושתיקה דהתם כהודאה לכל הפוסקים דהלכתא כמ"ש ג"כ המחבר שם והלכתא כשמואל, א"כ ה"נ דהלכה כרב שיזבי דאין מחללין השבת דהא בהא תליא, וכ"ש שלא לחלל השבת, שהרי לא אסקינן בתיובתא, ודברים ניכרים חזינן הכא בסוגיא דב"ב שאנו עוסקין בה דגבי רב שרבי' קאמר הש"ס תיובתא וגבי רב שיזבי קאמר הש"ס קשיא נראה דשינוי כזה קונה דר' שרבי' נדחה מהלכה, אבל רב שיזבי שלא נדחה מהלכה אבל רב שיזבי שלא נדחה מהלכה וקי"ל כוותי' כפסק הרי"ף ז"ל לכך מסיק הש"ס רק במילא קשיא, והיינו משום דאית לי' פירוקא וגילה הרשב"ם הך פירוקא דמצי למימר תנו לזכר ולנקבה ולנדה:

{{אות סעיף|ז}} '''ובפילפלא''' חריפתא תמה אהרשב"ם בזה"ל דלעיל דף נ"ב דוחה לדברי ר"ח שכתב דאין חילוק בין תיובתא לקשיא אלא תיובתא שייכא כי מותיב ממשנה או מברייתא, וקשיא שייך כי פריך מאמורא, וכאן כתב הרשב"ם בזה"ל קשיא אבל תיובתא ממש אינה וכו' ע"כ, הא קמן דהכא תפיס לשיטת ר"ח לחלק בין תיובתא לקשיא דבקשיא לא נדחה לגמרי, עכ"ל הפילפלא חריפתא:

{{אות סעיף|ח}} '''ברם''' להצדיק דברים המוצדקים לא אעצור מילין דדברי הרשב"ם למאוד צדקו, דלעיל נ"ב, דפריך ממלתא דאמוראי ס"ל להרשב"ם דקשיא הוי קשיא ממש, ואין לדחוק ולסתור לתרץ אחרי שהעל' הש"ס בקשיא, והא דלא אמר תיובתא אין ראיה מזה דכי פריך מאמוראי אין שייך לומר לשון תיובתא אלא קשיא ולפיכך דוחה דעת ר"ח שם, משא"כ הכא בדף קכז. דפריך מהמשנה [דנדה] המפלת טומטום וכו', ומסיק לרב שרביא בתיובתא, וגבי רב שיזבי מסיק בקשיא שפיר מוכרח מדלא אמר נמי גבי רב שיזבי תיובתא על כרחך דלהכי שינה הש"ס מתיובתא לקשיא להורות דאיכא לתרוצי ולא נדחה מהלכה, אבל לולא זה היה מהכרח לומר תיובתא הואיל והתיובתא מן המשנה דנדה וזה ברור ואמת:

'''והנה''' בסתירת דעת הרא"ש שכתבתי לעיל אות ו' יש לדחוק ולומר שהיה לפניו הגירסא גבי רב שיזבי תיובתא. וקצת מלשונו שכתב הא אותיב רב שיזבי ממתני' וכו', משמע קצת שהיה נוסחא לפניו א"ה תשב לזכר ולנקבה מיבעי ליה תיובתא, ויהיה דברי הרא"ש עולים בכוונה אחת, ואף שדחיקא למאוד לומר שהיה לפניו גירסא שלא מצאנו באחד מן הספרים, מ"מ ניחא לי לפרוק ולא לטעון עד אשמע דבר יותר הגון. ברם על כל הפוסקים ראשונים ואחרונים שראו הנוחסח שלפניונו דמסיק בקשיא, וגם מלשון הב"י ביו"ד סימן רס"ו שהבאתי לעלי אות ו' שכתב דדעת הרמב"ם מדלא כתב הך דרב שיזבי ס"ל דמלין בשבת, ואי הוי גרס' הב"י בנוסחא שלפנינו תיובתא לא הוי צריך לראיה מדלא כתב וכו' דודאי הכי איתא לכ"ע מדמסיק הש"ס בתיובתא אין חולק בזה דנדחה רב שיזבי מההלכה, וברור מסתימת דברי הב"י נראה שהיה לפניו, כמו שהיא לפנינו וא"כ קשיין דעות הרמב"ם דגבי מילה שדוחה לרב שיזבי ממה דקאמר הש"ס קשיא, ובהלכות נחלות לא ס"ל הכי אלא כדעת ר"ח כמ"ש לעיל בס"ד. היוצא מזה לדינא בטומטם שנקרע תוך ח' ימים ונמצא זכר להחמיר עכ"פ שלא למולו בשבת מכל הני ראיות דלעיל, ובפרק מי שאחזו [דף קפא. דפוס ק"ב] כתב רב אלפס בזה"ל והלכתא כרב אשי דבתרא הוא ואע"ג דאקשינן ליה ואסיקנא בקשיא הלכתא כוותיה, דהא לא אסיקנא בתיובתא ואיכא מ"ד כיון דדייקא מתני' כוותיה דרבא הלכתא כוותיה, ע"כ. והרא"ש בסימן יו"ד כתב על זה בזה"ל ויראה לי עיקר הפוסקים כרבא דאע"ג דלא מסיק בתיובתא קושיא חזקה היא, וכיון דדייקינן מתני' דלא כוותיה היאך נפסוק כמותו לכך ראוי לפסוק כרבא לחומרא, וכ"פ הרמב"ם ז"ל ע"כ. עפ"ז יש ליישב שלא יהיה הרא"ש במש"כ לתמוה על רב אלפס שהביא מלתא דרב שיזבי סותר א"ע מפרק חזקת הבתים כמ"ש למעלה דס"ל דלעיל גבי על האחין להביא ראיה אינו קושיא כ"כ וכמו דאסברי' הרא"ש שם. אבל במלתא דרב שיזבי דדייק מתני' דלא כוותיה דהא לא תנן לזכר וכו' לכך תמה הרא"ש איברא דגם בזה יש להליץ בעד רב אלפס דאזיל לשיטתיה שנסתור הכא בפרק מי שאחזו דאיכא מ"ד הלכתא כרב אש"י וכו' ואיכא מ"ד הלכתא כרבא כיון דדייק וכו' ואשר ע"כ במלתא דרב שיזבי דהוה להחמיר שלא לחלל השבת מחמיר אע"ג דדייק ממתני' דלא כוותיה מ"מ כיון דהש"ס לא אסיקנן בתיובתא אלא בקשיא, אבל בפרק מי שאחזו דהוי רבא לחומרא חושש רב אלפס להביא איכא מאן דאמר כיון דדייקינן וכו', וז"ל רש"י נ"ע בסנהדרין עב. בדה" קשיא. קשיא מתניתין לתרוצה אליבא דרב, ומ"מ תיובתא לא הוי, דלאו בהדיא קתני לה נטל חייב, ואיכא לשנויי בדוחקא כדשנין, דמשום רישא נקט שבר, והיינו דאיכא בין קושיא לתיובתא, עוד ברש"י דר סנהדרין ריש קי"ב קשיא לשון הפסוק קשה למ"ד [אין] חולקין אבל לא מיתותב. ומעתה עלתה בידנו חבל של נביאים הלא המה בכתובים רב האי גאון ורבינו חננאל ורש"י ורב אלפס מתנבאים בסגנון אחד. דכל אחד דאיתא גמ' קשיא לא לדחותו לגמרי קאמר, וליתן טעם לשבח דלכאו' נעלם מאי חילוק יש בעצמיות המלות קשיא ותיובתא. נראה למלות קשיא מצינו שאיננו בהחלט אלא בספק והיא כמו איבעיא ודוגמתו תראה בב"ב מי א"ר אי קשיא לי הא קשיא לי וכו', בתר דבעי הדר פשטה, וכן איתא עוד, והנה בגוף הפלוגתא שבין ר"ח והרשב"ם בענין דאיתמר בגמרא קשיא אמרתי לשוט בחפ"ש של שייטין דרך אניה בלב ים התלמוד בכל המקומות דאיתא קשיא לברר וללבן על לב מבין ובר לבב כמותך ישכיל ויבין:

<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>