עריכת הדף "פתחי תשובה/אבן העזר/יז"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןמ|א}} '''תופסין בה.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש בשם כנה"ג אם מתה אשה אחת תחת בעלה כו' ועיין בס' ברכי יוסף שחקר כה"ג לגבי בעל שמת היום מיתה ודאית ולמחר חיה כההיא דאמרו באגד' עיין פ"ק דמגיל' קם רבה ושחטי' לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה אי כשמת ר' זירא הותרה אשתו לשוק וכי חיה למחר היה צריך לחזור ולקדשה או דילמא הא דמיתת הבעל מתרת דוקא כשנשאר מת אבל כשלא נקבר וחי ע"י נביא או חסיד איגלאי מלתא דאותה מיתה לא היתה כמות כל אדם לא פקעי קידושי קמאי ולא תפסי בה קדושי אינש דעלמא ובעלה כאשר חי מותר בה מיד. וכתב דלפום ריהטא יש ראיה מירושלמי גיטין פ' מי שאחזו הלכה ג' גבי מתנה מעכשיו אם לא באתי ומת בתוך הזמן מהו שתהא מותרת ר' יוסי אומר אסורה לינשא אני אומר נעשו לו נסים וחיה ע"ש ואף דהפוסקים לא חיישי כלל לירושל' הזה (עיין לקמן סימן קמ"ד ס"ב) היינו דלא חיישינן למעשה נסים מ"מ למדנו דאם אחר שמת נעשו נסים וחי אכתי אגוד' ביה אשתו זאת ולא מהני לה מה שמת ודאי כיון דלבסוף חי ויש להתיישב בדברי הירושלמי הזה והראשונים עכ"ד (עיין בנ"צ מ"ש בביאור דבריו בזה). ומ"ש הבה"ט אשת צדוקי כו' עיין לעיל ס"ס ד' בהגה ובהתשובות שרמזתי שם:

{{עוגןמ|ב}} '''וקבלה קדושין.''' עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר {{ממ|[[שו"ת רבי עקיבא איגר/א/רד|סימן ר"ד]]}} שכתב וז"ל גם י"ל לדינא דא"א שפשטה ידה וקבל' קדושין מכהן לא הוי כאומרת נתגרשתי כיון דמ"מ הוי קדושין אלו בעבירה וכמדומה ראיתי סברא זו לאחד מגדולי האחרונים אין בזכרוני למי עכ"ל. ואני כמזכיר שהוא הר"א ששון סימן י"ח והובא בבה"ט סק"ג:

{{עוגןמ|ג}} '''שאמרה לבעלה בפניו.''' עיין בתשובת נו"ב תניינא {{ממ|[[נודע ביהודה/תניינא/אבן העזר/צא|סימן צ"א]]}} שכ' דמה שנסתפק הרב השואל אם צריכה לומר כן דוקא בפני ב"ד ובפני בעלה אבל כל שאמרה שלא בב"ד לא מהני אני תמה דבכל מקום נזכר סתם שאמרה לבעלה ולא נזכר בשום מקום בב"ד והריב"ש שכ' ולא מקרי בפניו אלא שיהיו שניהם בב"ד הוא מיירי בטענת אינו יכול שלזה יש גורמים הרבה לפעמים לכן צריך בזה חקירת ב"ד אבל בגרשתני או בשימש נדה שאין לתלות בסיב' ודאי לא בעינן בפני ב"ד והביא עוד ראיה לזה ע"ש:

{{עוגןמ|ד}} '''גרשתני נאמנת.''' עיין בתשובת מנחת עני [[שו"ת מנחת עני/סד|סימן ס"ד]] שנשאל בהא דקיי"ל אשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני נאמנת משום חזקה דאינה מעיזה אם יש לחלק בזה בין למפרע ולהבא כמו דמחלקינן בבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן רק להבא {{ממ|ר"ל בגמרא דב"ב [[בבלי/בבא בתרא/קלד/ב|דף קל"ד ע"ב]] ועיין לקמן [[שולחן ערוך/אבן העזר/קנב#א|סימן קנ"ב ס"א]] ובב"ש [[בית שמואל/אבן העזר/קנב#סעיף א|שם]]}} או דילמא שאני התם דהנאמנות משום דבידו לגרשה וטעם זה ל"ש אלא לגבי להבא אבל הכא דהטעם הוא משום דאינה מעיזה י"ל דלהקדים הזמן ג"כ אינה מעיזה. והשיב דלכאורה קצת ראיה דמזק' זו דאינה מעיזה מועלת אפילו לגבי למפרע דאל"כ למ"ד בב"ב הבעל שאמר גרשתי למפרע דא"נ אפילו להבא דלא פלגינן דבוריה. וכי היכי דא"נ למפרע ה"ה להבא א"כ גם באשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני למפרע נימא הכי דלא פ"ד ולא תהיה נאמנת כלל אפילו להב' וכל כי הא ה"ל לש"ס ופוסקים לפרושי. אולם לאחר העיון נראה דלמפרע אינה נאמנת והטעם פשט ומוכרח מלישנא דרב המנונא דקאמר חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה מבואר דדוקא בפני בעלה אבל בפני שאינו בעלה יכולה להעיז ולפ"ז בשלמא בעיקר הגירושין דאי נימא שהיה משקרת ולא גירשה הרי הוא בעלה ובפני בעלה א"י להעיז מש"ה נאמנת אבל לענין הקדמת הזמן י"ל שפיר שהיה משקרת ולא גירשה בזמן שהיא אומרת רק עכשיו גירשה זה יום או יומים (ע' בס' מה"צ סק"ו) ואפילו תימא דזה חשיב ג"כ העזה להקדים הזמן מ"מ אין זה העזה בפני בעלה דהא עכ"פ עכשיו אינו בעלה וכאחר דמי. ובזה ניתחא ג"כ אפילו למ"ד בב"ב שם לא פ"ד הכא נאמנת שפיר לגבי להבא ולא אמרינן כי היכי דלגבי הקדמת הזמן למפרע אינה נאמנת ה"נ להבא דז"א דהא עיקר מה שא"נ למפרע אינו אלא משום דאמרינן עכשיו היא גרושה ואינו בעלה מש"ה יכולה להעיז א"כ איך תאמר שא"נ להבא דא"כ הרי הוא בעלה ואיך תוכל להעיז ואינו דומה כלל להא דב"ב בבעל שאמר גרשתי דהתם חסרון נאמנות דלמפרע אינו תלוי בנאמנות ולכך אמרינן שפיר לפ"ד וא"נ בשניהם אבל הכא עיקר מה שאינה נאמנת למפרע אינו אלא מכח נאמנות דלהב' כו' ע"ש:

{{עוגןמ|ה}} '''חזקה אין אשה מעיזה.''' ועח"מ וב"ש שהביאו קושיית הד"מ על הב"י בשם רי"ו דאם קיבלה קדושין כו' מותרת לחזור לראשון דהא אמרינן גירשה השני אסורה לחזור לראשון דיאמרו כו' ועיין בס' בני אהוב' פ"ד מהל' אישות הלכה י"ג שכתב ליישב דרבינו ירוחם לא מיירי באמר' שנתגרשה רק שלא נתקדשה לראשון מעולם כו' ובזה פשיטא דמותרת לחזור לו ואין כאן חשש והבו דלא לוסיף על גזרת חכמים במה דלא מצינו מבורר בגזרתם ע"ש:

{{עוגןמ|ו}} '''אין אשה מעיזה.''' עיין בהגהת מל"מ {{ממ|[[משנה למלך/אישות/ד#יג|פ"ד מה"א דין י"ג]]}} שהביא דבס' עזרת נשים {{ממ|כ"י ס"ק ה'}} נסתפק בארוסה שקדשה אביה קטנה והיא פשט' ידה וקבלה קידושין (לאחר שבגר') בפני ארוס שלה דדילמא לא איתמר הך חזקה אלא כשהי' קדשה עצמה דבושה ממנו כיון שקבלה ממנו כסף קדושי' ונהנית מקדושיו או מסבלונותיו אבל כשלא נהנית ממנו מעיזה. והוא ז"ל כתב עליו דליתא לחילוק זה אף היכא דאביה קבל קדושיה אינה מעיזה והכי מוכח מתשו' הראנ"ח {{ממ|[[שו"ת הראנ"ח/א/ח#סוף|ח"א ס"ס ח']]}} ע"ש:

{{עוגןמ|ז}} '''מעיזה פני'.''' עיין באר היטב [[באר היטב/{{כאן}}#ב|סק"ב]] מה שחולק על הב"ש בענין אם היא התחילה לומר גרשתני ואחר כך מסייע לה. וכן מסיק לדינא בס' בית מאיר דמיד שהתחילה היא לומר בפניו גרשתני כבר הותרה ושוב אינו מזיק הודאתו ע"ש. אמנם תמיהת הבה"ט על הב"ש מש"ס בגיטין דף פ"ט. תמוה דודאי גם הב"ש לא קאמר דאינה מגורשת כלל רק דאינה מגורשת ודאי אלא ספק דהא אפילו בהתחיל הבעל לומר גרשתיך היא ספק מגורשת כדאיתא להדיא לקמן ר"ס קנ"ב מכ"ש כשאמרה היא תחלה בפניו גרשתני ואח"כ הודה לה דהויא עכ"פ ספק מגורשת ואם קידש' אחר צריכ' גט משני לפ"ז לא הוי מצי הש"ס בגיטין לאוקמי הכי ע"ש ודוק:

{{עוגןמ|ח}} '''בפני בעלה.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש ואם התחילה לו' שלא בפני בעלה כו' ועיין בס' בני אהובה פ"ז מהל' גירושין דין כ"ד שכ' דמדברי הרמב"ם מוכח דנאמנת וגם הריב"ש שעליו סמכו הד"מ והב"ש שחולק בזה אין כאן משמעות גמור רק כמסתפק במקצת ע"ש. ומ"ש הבה"ט וכן נ"ל כו' עיין בנ"צ מ"ש בזה:

{{עוגןמ|ט}} '''דבזה"ז דנפישי חוצפא.''' עי' בס' בית מאיר שכ' דהיכא שיש אמתל' המוכיח שאומרת אמת אף בזה"ז נאמנת כדאי' בסי' קנ"ד ס"ז בהגה ב' דחד דינא וחד טעמא הוא כו' ע"ש שכ' בזה ליישב דברי ר' ירוחם שהובא בב"י במ"ש והוא לא ערער ותמה הב"י דמשמע שאם ערער אינה נאמנת והא ודאי ליתא כו' ולהנ"ל י"ל דרי"ו תופס ג"כ חומרא זו דבזה"ז דנפישי חוצפ' א"נ אלא לחומרא לכן לא האמינ' אלא בצירוף האמתל' ע"י שלא ערער עיין שם: עיין בתשו' גלי' מסכת סימן ה' בעובד' שאירע באשה אחת שישבה עם בעלה בעירה כמה שנים ואח"כ נסעו שניהם למדינת רוסיא ישינה לאחר ג' שנים חזרה האשה ובאת לעירה עם עגלון כותי לבית אכסנאי וכשעה חדא בא בעלה ג"כ ויהי כראותה אותו צעקה בקול מר מה אתה רודף אחרי לתפשיני הלא כבר גרשתני בג"פ זה ג' חדשים והבעל ענה ואמר שקר הוא לא גרשתיך וחטף התיבה שהיה לה וינס לדרכו וכעת האשה אומרת שהיה לה בתוך התיבה כתב ראי' מהרב ר"מ שסידר הגט במלון פ' סמוך לעיר פ' ותספר את המאורע בהיות שרצה בעלה לעזוב דת וע"י האמצעות השיגה הג"פ ואחרי נתנו התחרט ורצה לתופשה עם בתה והיתה נחבאת כמה שבועות. וישלחו לעיר הנ"ל לחקור ולדרוש הדבר והשיבו שמוע שמענו שנשלח עגלה אחרי הרב ר"מ לכפר הנ"ל בכדי לסדר ג"פ מחמת המאורע הנ"ל אבל זה לא ידענו אם נתגרשה או לא והרב שבק חיים ואשת הרב אומרת שהיא יודעת שבעלה ז"ל נסע לסדר ג"פ מחמת מאורע הנ"ל וסידר ג"כ אך אינה יודעת את הכפר לא את האשה ולא את האיש. וזה הבעל כבר עזב דת ויצא בתוך אנשי חיל לא נודע איפה הוא והנה כעת האשה יושבת עגונה ומבקשת התירה להנשא כי אומרת שודאי גירשה והיה לה כתב ראי'. והיא מוחזקת לצנועה עכ"ל השאלה. והשיב ע"ז באריכות דמותרת להנשא בלי שום פקפוק ויסוד היתר שלו אחרי שא"א להשיג גט אחר מן הבעל בשום אופן וכדיעבד דמי וכיון שיש כאן אומדנות מוכיחות ורגלים לדבר שכנים דבריה וכמו דמצינו לקמן סי' קנ"ד ס"ז בטוענת אין לו גבורת אנשים דהיא נאמנת וכופין אותו להוציא ולמדו הפוסקים דבר זה מדרב המנונ' דאין אשה מעיזה בדבר שהבעל יודע ומסיק שם הרמ"א ג"כ האי סברא שכתב כאן דהאידנא שיש נשים חצופות א"נ ומסיים שם הרמ"א דמ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת נאמנת ה"נ י"ל כן (קצת חידוש שלא הזכיר בזה דברי הבית מאיר הנ"ל דהוי לי' תנא דמסייע) וגם אין לחוש ממאי דאמרה האשה שהיה ביניהם קטטה ורצה לעזוב דת ז"א חדא דבס' בית מאיר חקר דבעינן דוקא קטטה דלקמן סעיף מ"ח שהוחזקה פ"א שקרנית (ע' בס' ב"מ ותראה דאדרבא כתב להיפך דאי אפשר לומר כך ויובא לקמן ס"ק י"ב) ועוד דביבמות מפרש בגמרא טעמא דקטטה חד אמר משום דמשקר' וח"א משום דאמרה בדדמי א"כ בגירושין בדדמי ודאי ליכא דמשקר' וזה לא שייך היכא דהחזיקה היא קטט ע"ש עוד. ולע"ד אין היתר הנ"ל ברור כל כך עיין בנ"צ הארכתי קצת בזה:

{{עוגןמ|י}} דנפישי חוצפ' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש ב"ח כתב דוקא לכתחלה כו' עד וח"מ השיג עליו. ועיין בתשובת הרדב"ז ח"ג סימן ת"ז שדעתו ג"כ כהב"ח אם לא שיש אמתל' שעיני' נתנ' בו ע"ש:

{{עוגןמ|יא}} '''ואם נשאת לאחר כו' אינה נאמנת כו'.''' עיין בס' בית מאיר בענין אם צריכה גט מהשני ע"ש:

{{עוגןמ|יב}} '''וי"א שאם היה קטטה.''' עיין בס' בית מאיר שכתב דאי אפשר לומר דמיירי הכא בקטטה שהוזכר בגמ' פ' האשה שלום (ולקמן סעיף מ"ח) שכבר הוכחשה ע"י שאמרה גרשתני ואשתכח שיקר' דזה א"כ לכת' דתיפוק ליה דאיתרע חזקת' דהעזה ולא ניתן לכתוב בשם י"א דכ"ע מודו בהא ע"ש (ומה שתמה שם על דיעה זו הא בסוגי' זו איתא ה"ד קטטה באומר' גרשתני כולהו נשי אמרי הכא פרש"י בשעת כעסו אלא באומרת גרשתני והיינו נמי סתמא מתוך קטט וכעס ומ"מ פריך וליהמנה מדר"ה עכ"ל (ע' בס' קרבן נתנאל בסוגי' זו אות ט"ז דלק"מ) גם בס' מה"צ סק"י העל' דבסתם קטטה איירי ע"ש:

{{עוגןמ|יג}} '''אפי' עד א'.''' הנה בדין נאמנות עד א' בעדות אשה אם הוא מדאורייתא או רק מדרבנן (ונ"מ לכמה דברים שיתבארו בסימן זה) הוא מחלוקת הראשונים ז"ל דמדברי הנ"י ר"פ האשה רבה מבואר בשם הרא"ה והריטב"א דהוא מן התורה דמשום מלתא דעבידי לגלויי ומשום דייקא ודאי קושטא מסהיד ונחשב כעדות גמורה מדאורי' והא דאמרי בש"ס משום עגונה אקילו בה רבנן פי' הריטב"א דאקילו רבנן ולא החמירו על דברי תורה. אבל דעת התוס' שם דנאמנת רק מדרבנן ע"ש (עב"ש לקמן ס"ק ק"ט) וכן דעת רש"י ביבמות דף צ"ב בד"ה תדע דהוראה הוא (וכן משמע מדברי רש"י במס' שבת דף קמ"ה ע"ב שכ' דכל המקדש אדעתא דרבנן כו' ע"ש אמנם לדברי הנו"ב דלקמן אין מדברי רש"י אלו ראיה דשם מיירי בעד מפי עד) וכן דעת הרשב"א בשיטותיו דף פ"ז. ובדעת הרמב"ם ז"ל בזה נתווכחו המחברים דמדברי הרמב"ם רפ"ה מהלכות עדות נראה דהוא מדרבנן ובס"פ י"ג מהל' גירושין דבריו סותרין זא"ז שהתחיל אל יקשה בעיניך שהקילו חכמים כו' שלא הקפידה התורה כו' לפיכך הקילו חכמים כו' והלח"מ שם פי' כונת הרמב"ם כדעת התו' דנאמנות עד א' מדרבנן וזהו דעת הריב"ש סי' קנ"ה בדעת הרמב"ם ומ"ש שלא הקפידה התורה כו' לתקנת חכמים קרי תורה ע"ש אך דעת מהרי"ק סוף שורש ל' דמשמע מדברי הרמב"ם דמשום דהוי מלתא דעבידי לגלויי נאמן מה"ת. ע"ש וע' בתשו' נ"ב סי' כ"ז וכ"ט ובסי' ל"ג שהאריך בענין זה ודעתו להכריע דנאמן מה"ת והביא ראיה מהספרי לא יקום עד א' באיש אבל קם הוא באשה להשיאה כו' ועוד כמה ראיות אך כ' דזה דוקא בעד כשר אבל לא בעד פסול כגון אשה ועבד ועד מפי עד דבאלו הנאמנות רק מדרבנן וביאר שגם דעת הרמב"ם ז"ל כן ופי' בזה דבריו שבהלכות גירושין הנ"ל דעד כשר נאמן מה"ת רק חכמים הוסיפו להכשיר גם הפסולים כגון עד מפי עד כו' והם דרפ"ה מעדות הנ"ל מפרש דלענין משפטי העדות לא האמינה התורה לעד א' רק בסוטה ובע"ע אבל היכא דהנאמנות משום עבידא לגלויי אין הטעם משום משפטי העדות רק שהדבר עד לעצמו מחמת חזקה דלא משקרי והאריך בזה ע"ש. וע' בתשו' ברית אברהם סי' כ"א וסי' ל"ט שפלפל ג"כ בענין זה והביא דהרשב"ץ ח"א מסי' פ"ב עד סי' פ"ה האריך בזה ועלה ג"כ בדעת הרמב"ם כמו שפי' הנו"ב הכל במכוון וכ' שרוח קדשו של התשב"ץ הופיע בבית מדרשו של הגאון נו"ב ז"ל שכיון כמעט לכל דברי התשב"ץ יעו"ש (וע' בתשו' שיבת ציון סי' פ"א מ"ש בזה) וע' בס' פני יהושע כתובות כ"ב שהביא ג"כ הספרי הנ"ל ובגיטין דף ב' כ' הפ"י מדלא הוזכר בתלמודן ש"מ דאינו אלא אסמכת וע' בתשו' אאמ"ז פנים מאירות ח"א סי' פ"ט ובתשו' שבו"י ח"ב סי' קט"ז ובס' בית מאיר סעיף זה (ובתשו' חתם סופר סי' צ"ד): וע' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' קכ"ג שנשאל מאיש אחד להזדקק בדינו אודות המערערים עליו ועל אחותו לפסול אותם ואת בניהם מלבא בקהל ישראל מחמת שאמם נשאת לאביהם מבלי גביית עדות בב"ד שבעלה הראשון מת והנה עתה מעיד עד אחד ששמע מפי אחי בעלה הראשון קודם שנשאת להשני שמתאבל על אחיו על ידי שכ' לו אחד ממדינת האללאנד שמת אחיו ר' יוזפא. וכ' דלכאורה עדות זו מספיק להתיר לאשתו של ר' יוזפא להנשא אך כל זה אם היה זה העד מעיד כן להתיר להאשה להנשא דהאמינו חז"ל לעד א' ולעד מפ"ע בצירוף דמתוך חומר כו' ומשום עגונ' כאשר האריכו רבותינו כו' משא"כ כשמעיד העד אחר מיתתה דעיקר העדות על הבנים שהולידה י"ל בכה"ג האמינוהו ואוקמי אדינ' דבמקום חזקת א"א אין עד אחד נאמן וביותר מסתפקנ' באשה שנשאת בלי שום עדות ואח"כ בא עד א' שמת בעלה הראשון מכבר די"ל דלא מהני דאף דהאמת סברת דייקא אינו דוקא בתחילת נישואין אלא כל רגע ורגע שיושבת תחת בעלה כמ"ש תוס' ב"ב דף ל"ב מ"מ י"ל דהאשה זו דראינו דנשאת בלי שום עדות ולא היה לה ע"מ לדייק איתרע חזקה זו לגב' ודילמא גם עתה כשמעיד העד והיא יושבת תחת בעלה יושבת בלי דיוק. וביותר י"ל דל"ש כלל אצלה סברת דייקא במה דיושבת תחת בעלה דהא ליכא יראת החומר דלא תרויח מידי בצאתה ממנו דהא אם יבא בעלה הא' יהיה לה כל חומר א"א על שנשאת להבא בלי עדות וכיון דליכא דייקא בתחילת נישואין ולא אח"כ י"ל דאין עד א' נאמן ועדיין לא מצאתי גילוי לדין זה בפרט במעיד אחר מיתתה דכל עדות רק להכשיר הבנים י"ל דדינו כמו בעלמא ובאמת אם היו ב' מעידים שאחי בעלה הראשון אמר ששמע שמת אחיו היה צד גדול להתיר אף דלא הוו עדות מעליא כיון דהוי עד מפי עד וגם מעידים שניהם רק מפי עד א' מ"מ כמו דבעלמא יכולים להעיד שנתקבל עדות בב"ד פלוני ה"נ בעדות אשם כיון שא"צ שיהא העדות דוקא בב"ד כו' אך בנ"ד דהיה רק עד א' אפשר דאינו נאמן. וגם ביש ב' עדים י"ל דלא הוי כמעידין שנתקבל עדות בב"ד כו' (עמ"ש בזה לקמן סעיף ל"ט) אמנם יש לצדד להקל דאף במעיד לאחר מיתתה מהני כיון דחז"ל האמינו לע"א מחמת סיועת דייקא משום עיגונ' ה"נ במעיד אחר מיתת' יש עדות העד וסיועת דייקא דאמרי' אין דרך אשה להנשא לאחר מחשש החומר בסופ' וניכר לאמת שאחי בעלה אמר כן והיא דייקא ונשאת ובצירוף ב' הסברות כמו דמקילין משום עיגונא ה"נ במקום דחק ועיגון לפוסלו מקהל דאין לך עיגון גדול מזה. ומ"ש בסי' קכ"ד וקכ"ה על ענין הנ"ל שפלפל בזה עם הגאון מליסא ז"ל בסברות עמוקות ושם מבואר עוד כמה צדדים להקל בנ"ד להתיר אותם לבא בקהל. ושם בסי' קכ"ד כתוב עוד חקיר' בזה (באם נידון בעד א' שבא אחר שניסת דלא מהני מטעמים המבוארים לעיל) בבאו ב' עדים אחר שניסת ומעידים שמת בעלה הא' ולא ידעו אימת מת ועד אחד מעיד שמת מכבר מקודם שנשאת לזה אי מהני ומותרת לעמוד תחתיו (עמ"ש לעיל סי' י"א סק"ג בשם ת' מוצל מאש) וכ' די"ל דמדאורייתא נאמן דלהפוסקים דס"ל למסקנא ע"א נאמן באתחזק איסורא י"ל דהכא נאמן דלא מקרי דבר שבערוה כיון דעכ"פ השתא מת וליכא עוד איסור א"א אלא דאם מת עתה אסורה על הבעל הב' מדין סוטה י"ל דלא מקרי דבר שבערוה ואף דעיקר לימוד דבר דבר מממון כתיב גבי זינתה תחת בעלה י"ל דדוקא לגבי בעל אבל לא לגבי בועל כמ"ש תו' יבמות דף ג'. ואף להפוסקים באיתחזק איסורא אין ע"א נאמן י"ל דדוקא אם כפי דברי העד היה האיסור עד עתה כו' אבל הכא דאיסור א"א ודאי ליכא דהרי מת לפנינו ע"י עדות ב' עדים ולגבי איסור סוטה לא היתה מעולם באיסור סוטה על זה הבעל ואף דהיתה מעולם אסורה עליו פעם אחת מטעם א"א מ"מ אין מחזיקין מאיסור לאיסור כו' וצ"ע לדינא ע"ש היטב ובסי' קכ"ה. וע' בתשו' ברית אברהם מסימן ס' עד סי' ס"ג בכל זה: (וע' עוד בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן ק"ל נזכר שם עוד חקירה אחת כעין החקירה הא' הנ"ל. וז"ל שם. בא לידי עובד' באשה שבעלה הרחיק ממנה זמן רב והיא זינתה תחתיו ואח"כ בא עד א' והעיד שמת בעלה. והיה אז בין כסה לעשור. והרהרתי דאולי עיקר דייקא מן חומר היינו מה שתצא מן בעלה הראשון אבל בזינתה דאסור' לו י"ל דמשום בעלה השני שרצונה להנשא לו לא מקרי חומר וכמ"ש הבעל המאור בההיא דע"א ביבמה. ומחמת טרדת הימים הקדושים הנחתי הדבר עד אחר ימי המועד ובינתיי' בא בעלה ולא הוצרכתי לדקדק ביסוד זה כל הצורך. אך אח"כ היה לי בזה ויכוח עם הגאון מליסא ז"ל והסכים דגם זה מקרי חומר וכן הסכים חתני הגאון רבי משה מפ"ב וגם אני הוכחתי זה בראיות ברורות עכ"ל ע"ש. גם בתשו' נו"ב סימן מ"ב העלה כן דגם מפני חומר של בעלה שני ג"כ דייקא עיין שם ודבריו קצת באורך , יובא לקמן סעיף מ"ח ס"ק קס"ח: ובתשו' רע"ק סי' קכ"ה בדברי הגאון מליס' שם מבואר חידוש יותר בזינתה תחת בעלה ואח"כ הלך למדה"י והעיד עד א' שמת וניסת להבועל באיסור דמועיל עדותו לענין שלא יהיו הבנים ממזרים אף דבזה לא שייך חומר לא לגבי ראשון ולא לגבי שני כיון דבלא"ה תצא מזה ומזה מ"מ דייקא שלא תעשה בניה ממזרים ומשום כתובה ושאר דברים שיש לה מהשני ע"ש היטב. ועיין בתשו' נו"ב סי' כ"ז דפשיטא ליה מלתא דגם בקטנה נאמן עד א' אף דל"ש גבה דייקא מ"מ העד מתייר' שתידוק כשתגדיל ע"ש ועיין בתשו' חמדת שלמה סי' מ"ב שכתב עליו עדיין לא הועיל במסל"ת שכ' הנ"י ג"כ דנאמן משום דייקא ובזה ל"ש סברת הנ"ב. גם עדיין בחרשת שהשיא' אביה לא הועיל כלום וכ' נימא דהוי מלתא דעב"ל משום שמא תתפקח ע"כ נראה בקטנה וחרשת צ"ע לדינא מ"ש גם בס' יד המלך פי"ג מה"ג דין א' מסתפק בזה לדינא ע"ש (ע"ל סעי' מ"ג בהגה ובבה"ט שם) וע בס' בית מאיר לעיל ס"ס ט"ו כ' שם דחליל' להעלות כזה על הדעת לו' בקטנה אין עד א' נאמן שהרי לא מצינו בשום מקום לחלק וצ"ל הטעם אף שהיא אינה בת דייקא סמכו החכמים על קרובים שיבדקו ע"ש עוד ועי' בתשו' ברית אברהם סימן מ"ו אות ב' מ"ש בזה:

{{עוגןמ|יד}} '''עד א'.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ומ"ש בשם רשד"ם אם בתחלה כו' ויש מקום לתלות כו' ר"ל אף שהשיב בתחלה בפני ב"ד. ומ"ש ואם מה שאמר שא"י לא אמרו בפני ב"ד כו' זה הובא בשמו בק"ע סי' שנ"ב ושם כתב אפילו שהיה הרב שם מ"מ כיון שלא הי' שם שום דיין עמו ע"כ. ולכאורה זהו עיקר חידושו בזה דאל"כ הרי מבואר בש"ע לקמן סעיף ך' דאף מי שהיה מערער כו' והוא מתשובת הר"ן ועמ"ש בפ"ת שם:

{{עוגןמ|טו}} '''העד עבד.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ועיין [[חלקת מחוקק/{{כאן}}#|חלקת מחוקק]] שכ' דאפשר דאף בסתמא כשר דישראל בעל עבירה גרע מעבד אף שהוא ג"כ בחזקת בעל עבירה ועיין בס' מה"צ ס"ק י"ג שכ' דדברי הב"ש אינם מחוורים ומסיק כדברי הח"מ ע"ש:

{{עוגןמ|טז}} '''ואפי' עד מפי עד.''' בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' ח' העלה דעד המעיד ששמע מפי הבעל עצמו דרך סיפור באקראי ששמו פלוני בן פלוני או שהוא בעל אשה פלונית דאינו jשוב אלא כעד מפי עד הואיל ולא הכירו בעצמו אלא ששמע כן מפי הבעל ודין עד פסול יש לו ונ"מ לדינים המבוארים לקמן סעיף ל"ז ל"ח. ובתשו' הרשד"ם סי' נ"ט הביאו וחלק עליו וסובר שדין עד כשר יש לו כמו עד הראי' ממש ועיין בס' מה"צ ס"ק י"ד שהבי' ראי' ברורה כדעת מהרשד"ם ע"ש ועבה"ט לקמן ס"ק קכ"א (ועיין בתשו' חתם סופר סימן מ"ה):

{{עוגןמ|יז}} '''עד מפי עד.''' עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר {{ממ|[[שו"ת רבי עקיבא איגר/א/צב|סימן צ"ב]]}} שכ' דמסתימת הפוסקים משמע אפי' מפי עד שכבר מת מהני (ר"ל דבשעה שהעיד העד הב' כבר הי' מת העד א'. ומדברי הבאר היטב {{ממ|[[באר היטב/{{כאן}}#יג|ס"ק י"ג]]}} שכתב בין מת העד הא' כו' לא נשמע זאת די"ל דבשעה שהעיד הב' הי' קיים העד א' רק שאח"כ מת) ושוב ראה בשו"ת הראנ"ח {{ממ|[[שו"ת הראנ"ח/א/כב|ח"א סי' כ"ב]]}} שכ"כ בשם תשו' מהרי"ו {{ממ|[[שו"ת מהר"י וייל/פח|סי' פ"ח]]}} ע"ש הטעם בזה:

{{עוגןמ|יח}} '''אבל פסולי עדות דאוריי'.''' כ' בס' קהלת יעקב וז"ל משמע לכאורה מלשון הפוסקים דכל הפסולין המבוארים בח"מ סימן ל"ד דפסולין מדאוריי' פסולים לעדות אשה אבל הנ"י פז"ב וכן בפ"ז דיבמות כתב בהדיא דכל שאינו רשע דחמס אינו פסול רק משום גזה"כ דאל תשת רשע עד ולכן באיסורין דא"צ עדות דאפי' אשה כשירה ה"ה רשע שאינו של חמס וכן בב"י סימן כ"ח נסתפק בהאי סברא ומהתימא שלא הזכירו כאן דברי הנ"י אחרי שלא נמצא חולק כו' ויש להחמיר בזה עכ"ל: ועיין בקצות החושן סי' מ"ו ס"ק י"ז ועיין בח"מ לקמן סי' מ"ב ס"ק ט"ו ומ"ש בפ"ת שם ס"ק כ"ג וע"ל סק"מ מזה:

{{עוגןמ|יט}} '''דאוריי'.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] בשם מהריב"ל ומ"ב ועיין בתשובת נ"ב סימן כ"ז במעשה בעגונה א' שבא עד אליה ואמר אני יודע לך עדות שיועיל רק באופן שתתן לי סך כזה אסהיד לך ואז השליש' האשה סך כזה ליד שליש באם יועיל עדותו יתנו לו המעות והעיד בב"ד על מיתת בעלה ופסקו הדיינים שאין עדותו מועלת כיון שהוא נוגע בדבר רק יחזיר המעות להאשה ויסלק עצמו ואח"כ יעיד מחדש ואמרו הב"ד להעד הנ"ל אחר שתעיד מחדש תתן האשה לך מה שהיא ברצונה רק אין עליה שום חיוב כלל והעיד מחדש ועתה קצת מערערים אחר שכבר העיד בהיותו נוגע אולי אינו מועיל שום סילוק כי עביד אינש לאחזוקי דבוריה כמ"ש בש"ך ח"מ סי' ל"ג סק"ט. והאריך בזה והיוצא מדבריו דהתקנה שעשו הדיינים שיחזיר המעות כו' לאו כלום הוא חדא מטעם הנ"ל דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה (עי' בזה בתשובת ברית אברהם חלק אה"ע ס"ס ק"ה ובחלק ח"מ ס"ס ב' ובס' שעה"מ פ"ט מהלכות אישות דין י"ב) ואף שהש"ך שם מודה דבעינן נפסק הדין מ"מ עיקר פסיקת הדין היינו שפסקו שעדותו פסול וא"ב הכא שפסקו הדיינים שיחזיר המעות ויעיד מחדש פסלו עדותו למפרע הוי נפסק הדין. ועוד דאפי' בלי סברא זו דעביד אינש כו' מ"מ עדיין נוגע הוא העד אף בהגדה שנית כיון שאמרו לו שהאשה תתן לו לפי רצונ' כמ"ש הב"י להדיא בח"מ ס"ס ל"ז בכה"ג כיון שהדבר ודאי שתשלם לו וכאשר באמת הוכיח סופו. אך בעיקר הדין אם נוגע כשר בעדות אשה צידד להכשיר והביא ראיה מהא דבן בעלה כשר ע' בח"מ סק"ט והוא נוגע גמור שרוצה ליטול ירושה ועי' בש"ך ח"מ סימן ל"ד ס"ק כ"ח. וסיים מ"מ אף שאנו דנין בדבר זה להכשיר נוגע בעדות אשה מ"מ לא נעביד עובדא נגד מהריב"ל ומ"ב ע"ש. (עוד כתב שם דשייך באשה זו פסול אחר משום נוטל שכר להעיד שזה גרע מנוגע דנוטל שכר להעיד אף שאינו משקר מ"מ משום קנס עקרו חכמים עדותו. אלא דמשום שכר להעיד תיכף כשהחזיר השכירות עדותו כשר וא"צ אפי' להעיד מחדש אבל נוגע כו' ע"ש. הנה מ"ש דא"צ אפי' להעיד מחדש נמשך בזה אחר דברי הרמ"א בח"מ סי' ל"ד סעיף י"ח בהגה שכן משמע מסתימת לשונו שם אך באמת ז"א כמבואר בר"ן ס"פ האיש מקדש שמשם לקוח דברי הרמ"א הנ"ל דצריך להעיד מחדש ע"ש ובהכרח צ"ל שגם הרמ"א ז"ל כוונתו כן. שוב מצאתי בס' בית מאיר שהעיד עליו בזה. ובעיקר דבר זה דנוטל שכר אי כשר בעדות אשה יתבאר בסמוך): ועיין עוד בנו"ב שם סי' כ"ט במעש' בעגונה שבא אורח א' לביתה והכירה ויאמר הלא זאת פלונית אשת פלוני ברוך ה' שהנחני בדרך אמת כי אני יודע להעיד לה שנהרג בעל' שמצאתי שלש' הרוגים כו' כל זה אמר לאיש אחד שהיה אז ג"כ בבית וישיבהו האיש הלא האשה הזאת תתן לך מתנה הגונה עבור הבשורה הזאת ויען האורח חלילה לי לקחת מאתה מאומה אחר זה בא האיש השומע וספר הדברים לפני הרב שבעיר ושלח הרב אחרי העד שיעיד עדותו בב"ד ואז רוח אחרת עמו והשיב הן אמת אני הוא עד היודע אבל אין רצוני להעיד בחנם עד שתתן לי שכרי והשיב לו הרב מה צורך שוב לעדותך כבר הגדת בפני כמה אנשים והם יעידו עד מפי עד והשיב האורח אעפ"כ לא אעיד בעצמי בלי שכר והלך לדרכו והאשה הנ"ל הלכה אחריו כמה פרסאות עד שהשיגה אותו ונתנ' שכרו והעיד עדותו בפני ב"ד ועת' נסתפקו הרבנים אי מהני עדותו אם יש כאן חשש נוטל שכר להעיד וצידדו להכשיר מתרי טעמי חדא דכאן אינו מצווה להעיד מה"ת כיון דעד א' הוא אלא שחכמים הקילו משום תקנת עגונות לכך מותר ליטול שכר ועוד דזה דמי לעידי הגט שכ' הרמ"א לקמן סימן ק"ל דנוטלין שכר משום דאסורה האשה על העדים וכאן נמי רק עד א' ואסורה עליו (ע' לעיל סימן י"ב ס"א) מותר ליטול שכר. והוא ז"ל דחה דבריה' בשני הדברים חדא דמדברי הרמב"ם מבואר שעד שמעיד מפי עצמו נאמן מה"ת (ע' לעיל ס"ק י"ג) ועוד דודאי אף במי שמצווה רק מתקנת חכמים אסור ליטול שכר (ועין בת' שיבת ציון סימן פ"א מ"ש בזה) ומ"ש דזה דמי לעידי הגט לא דמי כלל דשם העדים מפסידים שאם לא יחתמו הם ויחתמו אחרים הם רשאים לישא הגרוש' אבל כאן מה מפסיד העד אף אם לא יעיד כלל לא יוכל לישא אשה זאת דהרי בחזקת א"א קיימ' ואסור' אכ"ע ואם יבא עוד עד א' שיעיד ג"כ על מיתת בעלה ממילא מותרת לראשון ע"פ עד השני ואינו מפסיד בעדותו מידי וא"כ שפיר הוא בכלל נוטל שכר להעיד אמנם באמת נראה דפסול נוטל שכר שייך בעדות אשה כלל כיון שפסול זה הוא קנס מדרבנן וכל הפסול מדרבנן כשר בעדות אשה. ואף דכאן יש חשש נוגע בעדות שהוא פסול דאוריי' כבר הוכחתי שגם נוגע כשר בעדות אשה (כמובא לעיל וכאן הביא עוד ראיות לזה) אלא שכאן אין לנו צורך לכל זה כיון שכבר הגיד בפעם ראשון להאיש בלי שום שכר מה לנו שלא הגיד בב"ד כיון שיש כאן עד ששמע ממנו ועד מפ"ע כשר לעדות אשה וזה פשוט עכ"ד: ושם בסי' ל' האריך עוד בזה לסלק השגת חכמי בראד עליו במ"ש דכאן מה מפסיד העד כו' ואמרו דודאי מפסיד דאף אם יבא עוד עד אחד לא ישאנה משום דכל בעל נפש יחוש ולא ישאנה וכמ"ש הרמ"א בסימן י"ב והוא ז"ל ראה דבריהם דכאן אף אם בעל נפש הוא א"צ לחוש ומ"ש הרמ"א שם דאף בשנים כו' כוונתו היכא דצריך שניה דוקא כגון בקטטה ובמלחמה וכה"ג (עמש"ל סי' י"ב שם) ועוד דגוף דבר זה שכתבו להתיר להעד ליטול שכר משום ששוב לא יקח האשה משום הרחק מן הכיעור הוא תמוה והלא זה כיעור יותר שנוטל שכר ובעידי הגט שאני דבשעת נטילת שכר אין כיעור כלל דהכל רואים שהמעשה אמת כו' וסיים תצא לנו תורה חדשה מדברים אלו שאפילו היכא ששפיר שייך כיעור שישאנה כגון הזקוקה ליבם שמעידים לה עדים שגירשה בעלה קודם מותו שאם לא היו מעידים היתה צריכה לחלוץ והיתה מותרת להם ועכשיו שמעידין שנתגרשה או שמעידים שהיה לה זרע קיימא ומת שבודאי שוב לא תחלוץ והם גורמים לעצמם שלא יוכלו שום אחד לישאנה מטעם הרחק מן הכיעור אעפ"כ אסור להם ליקח שכר להעיד מטעם הנ"ל דזהו כיעור יותר שנוטל שכר בדבר שאין ידוע האמת רק ע"פ עדותו ע"ש. ועיין עוד בנו"ב ס"ס מ"ז בד"ה ובדבר שנטלו שכר כו' ותמצא איזה שינויי' ממ"ש כאן אך לדינא גם שם דעתו להכשיר נוטל שכר. וכ' אך כל זה אם נתנו לו שכר שיעיד מה שיודע אבל אם פסקו לו שכר ע"מ שיעיד שמת א"כ הוא נוגע כבר הארכתי בזה בתשובה אחרת (בסי' כ"ז שהובא לעיל דשם נטה להחמיר ולא רצה למיעבד עובדא להכשיר נוגע בעדות אשה עכ"ל ע"ש ועיין בס' בית מאיר שהאריך ג"כ בענין זה. ודעתו דנוטל שכר להעיד יש להכשיר בפשיטות ונידון בק"ו מפסול דרבנן מחמת עבירה דרבנן. ובדין נוגע בעדות אשה אף דמסתבר להכשיר מ"מ יש להחמיר אך באם חזר והעיד לאחר הסילוק דלא נשאר כ"כ הפקפוק מחמת דברי הש"ך בח"מ סימן ל"ג סק"ט הנ"ל בזה יש להקל בשעת הדחק ע"ש. ושם בס' ב"מ האריך עוד בענין אותם המוחזקים לגנבים וגזלנים לא"י ולא לישראל אם כשרים לעדות אשה וגם בדין מסור ומלשין שקר והביא שם מתשובת פמ"א ח"ב סימן צ' והוא ז"ל תמה עליו ע"ש:

{{עוגןמ|כ}} '''פסולים.''' עיין בתשובת נו"ב סימן מ"ה שנשאל בג' שהעידו יחד על עדות אשה על הכרת הבעל בסימני גופו ונמצא אחד מהם גנב ופסול מחמת רשעו שהוא פסול דאורייתא גם לעדות אשה אם עדות השנים הכשרים נפסל ג"כ כדין רבים שהעידו ונמצא א' מהם קרוב או פסול ואם יבוטל עדות הראשונה אם יכולים על כל פנים להעיד מחדש. והשיב דזה פשוט דלא שייך כאן לבטל עדות הכשרים בשביל צירוף הפסולים עצמו אינן פסולים בעדות אשה רק מטעם שחשודים לשקר אבל אם היינו יודעים שדבר זה מעיד אמת היה נאמן ולכן נאמן במסל"ת ואם כן אותן שנצטרפו עמו כיון שהמה לא חשידי לשקר למה יופסל עדותן מחמתו ולכן לית דין צריך בושש שעדות הכשרים קיימת ואפי' להעיד מחדש אין צריכין ע"ש שמביא עוד ראיות לזה. וגם בסי' מ"א שם בד"ה או אחר הישוב כתב כן בפשיטות ע"ש. ובתשובת רבינו עקיבא איגר סי' פ"ז מסתפק בדין זה והביא ראיה מדברי הר"ן פ"ק דגיטין בסוגיא דעצמך ונכסי קנויים לך דגם בעדות נשים אמרי' דבטלה כל העדות. ובסי' קכ"ד שם הקשה כן כהגאון מליסא ז"ל שכ' ג"כ כדברי הנו"ב הנ"ל בפשיטות ובסי' קכ"ה שם הביא מה שיישב לו הגאון מליסא על זה וכתב דנכונים ומסתברים דבריו ע"ש ועיין בתשו' ברית אברהם סימן ל"ד אות ז' ובסי' ס"א אות כ"ה מ"ש בזה. ועיין בס' ישועות יעקב סק"ו שכ' שנשאל הא דקיי"ל דגבי עדות אמרינן דבר ולא חצי דבר איך הדין בעדות אשה אי פסלינן העדות מטעם זה ודעת הרבה מחכמי הזמן היה דאמרינן ג"כ לענין עדות אשה הך פסולה דדבר ולא חצי דבר והוא ז"ל השיב דלא דקו רבנן בזה דבודאי הך מלתא דדבר ולא ח"ד לא גרע מעדות קרובים דפסלה תורה ועכ"ז בעדות אשה כשר ודוקא פסול משום דחשדינן ליה שהוא משקר הוא דפסול בעדות אשה וראי' לדבר מיבמות קט"ז כו' ע"ש: (ולכאורה מדברי תשובת מבי"ט ח"ב סי' מ"ע שהובא בתשובת חתם סיפר ס"ס ס"א ובסי' ס"ה מבואר כדברי חכמי הזמן הנ"ל שכ' שם וז"ל אע"ג דנראה דהוה חצי דבר עדות לכל חד כו' מה שלא ידע הישראל השלים הכותי כיון שא"צ עדותו אלא להתירה לכתחלה מהמנינן ליה כו' ע"ש וכן משמע עוד מדבריו בח"ג סימן ק"ט שהביא שם. ומ"מ לפי קוצר דעתי נראין דברי ישועות יעקב הנ"ל:

{{עוגןמ|כא}} '''ואם משיחים לפ"ת.''' עיין בס' מה"צ ס"ק י"ד שהביא דברי הט"ז בי"ד סימן ס"ט ס"ק כ"ג שכ' דבכותי היודע בטיב יהודים לא משכחת מסל"ת אלא בכגון שמספר איזה דבר אחר ומתוך אותן הדברים נמשך הסיפור שהדיח הבשר כו' ע"ש ועפ"ז כתב דאף דמבואר לקמן סעיף י"ד בהגה דאפי' בלא קישור דברים רק אמר פלוני מת לחוד מקרי מסל"ת דוקא בכותי שאינו יודע בטוב יהודים הוא כן אבל ישראל פסול אחר שיודע בטיב יהודים ושהיתר אשה תלוי בעדותו לכ"ע בעינן שיסיח לפ"ת בקישור ענין אחר. ושוב הביא ראיות דאין חילוק בזה בין כותי לישראל פסול ומסיק דהכל לפי ראות עיני המורה ע"ש:

{{עוגןמ|כב}} '''ישראל עוזב דת.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] בשם מהריב"ל מי שאומר כמה פעמים כו' ע' בזה בק"ע שבספר ב"ש ס"ס זה בסי' ס"ח ס"ט ע':

{{עוגןמ|כג}} '''אם הוא מסל"ת נאמן.''' עיין בנ"צ שכתבתי בשם רב גדול אחד מחכמי הזמן שרצה לחדש דא"י אפי' בלא מסל"ת יועיל גבי עדות מיתה אם אינו אומר שראה בעצמו שמת רק אומר בשם ישראל פלוני דאמר לו כן שפב"פ מת דנאמן משום סברא דמרתת שלא יותפס בשקרו וכמו דמצינו ביו"ד סימן פ"ו בא"י המוכר ביצים כו' ואני בעניותי כתבתי דקשה עלינו לקבל חידוש זה והארכתי הרבה בזה ע"ש:

{{עוגןמ|כד}} '''חוץ מה' נשים.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש אפי' מסל"ת לא מהני ועיין בס' מה"צ ס"ק ט"ו שהאריך בזה והעלה ג"כ דאינן נאמנות אפילו במסל"ת (וכ"כ בס' בר"י אות ד' דכן הסכמת רוב האחרונים. ועיין בס' יד המלך פי"ב מה"ג שכ' דמשמע בת' ש"א שם דאף במסל"ת גמור דהיינו שהיה קישור דברים קודם לכן ג"כ אינן נאמנות. והאריך שם בטעם הדבר ומסיק דכן נכון לדינא ע"ש) וכמו בערכאות לקמן סעיף יו"ד דלא מהימני אפי' במסל"ת כיון דשייכי בה ה"ה בהני חמש נשים שחזקתן משקרי ורגילי בהו טוב' שהרי אפי' להחמיר אינן נאמנות וכ"כ גדול' השנאה עד שחששו לומר דלמא תמות נפשי עם פלשתים קעבדי פשיטא דחשיב אמתלא' טובא ולא מהני מסל"ת ע"ש. עפ"ז אפשר לומר דאם יבמה וחברותיה שהם בעיא בש"ס ולא איפשט' והן נאמנות לאוסרה וכמ"ש שם ס"ק כ"ד יש לומר דנאמנת אף להתירה במסל"ת אלא דמלשונו שם סוס"ק כ"ד לא משמע כן. דמנה שם סכום הנשים החשודות שאין מעידות ט"ז הם וכתב דהשמונה הראשונות אין נאמנות לא להתיר ולא לאסור והשמנה הנשארים נאמנות לאיסור ולא להתיר וכן אלו שאין נאמנות להעיד' אפי' במסל"ת לא מהני ע"ש משמע מלשונו דאף באלו שנאמנות לאוסרה לא מהני מסל"ת להתירה. אם לא שנאמר דכוונתו בתיבת להעידה דהיינו להתיר. ועיין ב"ש מה שהבי' ראיה דלא מהני מסל"ת וראייתו זאת כתובה בתשובת ש"א שם וכבר קדמו בתשו' ראנ"ח ח"א דף מ"ה ע"ב ועיין במל"מ פי"ב מה"ג סוף דין ט"ז שכ' הרב המגי' שם דהראיה זאת לא מכרע' אלא לגבי צרה דוקא ואכתי תיבעי לן בד' כפום האחרות ע"ש: ומ"ש הבה"ט ואם מת בעל זה כו' עד סוף הדיבור הוא מדברי הב"ש ומסיי' ואפשר לאותו בעל אינה מעידה דרצונה שצרתה תהיה לו ג"כ אסורה עכ"ל ור"ל דדוקא אם זו המעידה נשאת לאחר וזו שמעידין עליה יושבת במקומה אז אינה נאמנת אבל להיפך שזו שמעידין עליה נדחית ממקומה ויצאה והיתה לאיש אחר ע"י גט או מיתה וזו צרתה דמקודם באה להעיד על מיתת בעלה האחרון בזה לא חיישינן לשנאה קדומה ובהכי מיירי הכ"מ. ועיין בקונ' מהרמ"ש ך' ל"ג ע"ב שדעתו דאפי' נפרדו שניהם ונשאו לאחרים אין מעידות ועיין בס' מה"צ ס"ק כ"ב שהאריך בזה והעלה כדעת הב"ש הנ"ל עוד כתב מהרח"ש שם דדוקא בצרה הוא דחיישינן לשנאה קדומה אבל בחמותה ואינך אחר שנפרדו כשרות להעיד ע"ע וכן הוכיח בס' מה"צ שם ודלא כהמל"מ שנסתפק בזה. ועיין בח"מ שכתב בשם מהר"א דכל החמש נשים אין נאמנות גם כן ועיין במה"צ ס"ק כ"ד שכ' דאי יבמה וחברותיה שהם בעיא דלא איפשטא וקיי"ל לחומרא נאמנת לאוסרה וזה פשוט ובדין יבמתה שהיא אחותה מסיק דאינה נאמנת אפי' לאוסרה ע"ש (וע' בנו"ב תניינא סי' ס"ד): ועיין במל"מ פי"ב מה"ג דין ט"ז שנסתפק בהא דקיי"ל דחמש נשים אין מעידות אם העידה אחת מהנה אי הויא א"א גמורה דמוקמינן ליה בחזקת חי ואיהי בחזקת א"א או דלמא נהי דקיי"ל דאין מעידות היינו משום דמספקא לן שמא מתוך שנאה העידו ומידי ספיקא לא נפקא שמא העידו אמת ונ"מ למי שקידש אשה זו שהעידו עליה אחת מה' נשים אם יאסר בקרובותיה ולענין אם זינתה אם הולד ממזר ודאי או ספק וכתב שדין זה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד בפ"ט מהל' תרומות אם אוכלת בתרומה ע"ש (ע' לקמן סימן קע"ח סט"ו ועיין בהגהת מל"מ פ"א מהל' סוטה דין ט"ו) ומהא דאין נאמנות אפילו לאוסרה אין ראיה י"ל הטעם בזה דכשם שאין נאמנת להתירה כך אינה יכולה לאסרה דכל שאינו נאמן להתיר א"נ לאסור וכמ"ש הרמב"ם שם בסוף הפרק וכעין שכ' המה"צ שם גבי יבמתה שהיא אחותה עוד כ' המל"מ שם דאם הועד על א' במים שאל"ס ע"י הכשר לעדות אשה ושהא עליו כדי שתצא נפשו דיצאה מאיסור תורה אלא דמשום חומרא דרבנן לא תנשא לכתחלה ושוב העידו אחת מה' נשים אלו עדות המועיל להתירה לכתחלה (ע"פ אופנים שיתבארו בסעיף כ"ח ול"ג) בכי הא אפשר דסמכינן עלייהו דלא עבידי הכי נשי לקלקלא בידי שמים אלא בידי אדם וכאן שאם נשאת לא תצא לא מציא לקלקלה ואפשר לומר לאידך גיס' כו' ומיהו במסל"ת אע"ג דבעלמא לא מהני (וכמש"ל רס"ק זה) בכה"ג שכבר יצאה מאיסור תורה אפשר להקל וצ"ע עכ"ל. ואפשר דה"ה בהני נשים דהוא איבעי' או פלוגתא יש לצדד להקל בכה"ג ועדיין צ"ע:

{{עוגןמ|כה}} '''שחזקתן שונאות.''' עיין בתשובת כנסת יחזקאל ס"ס פ"ג מה שהקשה שם דא"כ גם עד אחד כשר לא יהא נאמן אם הוא שונא כיון דע"א א"נ מה"ת רק חכמים הקילו ובשונא לא הקילו ומתרץ דעד כשר מתיירא פן יבא הבעל חי ויותר ממה שיקלקל אותה יקלקל א"ע להיות פסול לעדות ולשבועה ע"ש ועיין במה"צ ס"ק ט"ז דלא ניחא ליה בישובו והביא בשם ספר קה"ע מפרש הירושלמי שכ' דדוקא בנשים שדעתן קלות חששו דילמא משקרי בשביל השנאה אבל לא באנשים ע"ש. ולכאורה מדבריהם תצא לנו תורה חדשה דאשה אף שאינה מה' נשים אם ידענו שהיא שונא לה פסולה להעידה ודוקא איש שהוא שונא כשר אם מטעם הכנ"י שהאיש יחוש בעצמו שלא יפסול לעדות ולשבועה ואם מטעם קה"ע ומה"צ דדוקא בנשים שדעתן קלות חששו ולפ"ז צ"ל הא דאמרו ה' נשים היינו דבהנך אף אם אין רואים שום שנא' ביניהם חזקתן שונאות זו את זו אבל אם רואים שנאה אף באשה דעלמא הדין כן וצ"ע שלא שמענו זאת מעולם:

{{עוגןמ|כו}} '''חמותה.''' עיין במה"צ ס"ק י"ז דחמותה דוקא אמרו ולא אשת חמיה ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ש"ג הזכרים הדומים כו' כגון חמיה ובן חמיה כ' בס' בית מאיר ובמה"צ ס"ק כ"א דט"ס הוא וצ"ל ובן חמות' (ע"ל ס"ק כ"ח) וכ"ה בירושלמי ומ"ש הבה"ט מיהו היבם כו' ובח"מ כתב אפי' אם היה לו בנים כו' עיין בזה בס' בית מאיר ובמה"צ שכתבו דודאי הדין עם הב"ש דאין חשש בזה. ובמה"צ הוסיף עוד דנראה דה"ה באין לו בנים אלא שאינה עולה ליבום מצד שהיא ערוה להיבם נמי מהימן להתירה לשוק כמו ביש לה בנים דמאי שנא ולא שייך בה לומר לא פלוג כיון דבהדיא אמרו דאינו נאמן במקום יבום הא שלא במקום יבום מהימן ופשוט הוא. ובענין שנסתפק הח"מ אם נאמן לחלוץ הביא שם בשם הרשד"ם סימן ע"ה שהכריע דנאמן והוא ז"ל פקפק עליו. וכתב דגם מה שצדד הב"ש להקל בזה"ז שאין יבום נוהג צ"ע כולי ע"ש וע' לקמן סימן קנ"ח ס"א בבה"ט סק"א ומ"ש:

{{עוגןמ|כז}} '''עתה חמותה.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ועיין במה"צ ס"ק י"ח י"ט ך' שהאריך לקיים דברי הח"מ הן בדין הראשון אם אינה ראויה להתייבם כו' והן בדין השני דבמדינות אלו שאין נוהגין ליבם כו' ומסיק כן לדינא ודלא כהב"ש ות' עה"ג סימן ס"ז וצ"צ סימן פ"ח (גם בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' פ"ו כתב לקיים דברי הח"מ בזה ע"ש וע' עוד בת' ברית אברהם מסימן ל"ט עד סימן נ"ו ובתשובת חמדת שלמה סימן ט' וי' מענין זה) ובסוף דבריו שם כתב בשם הצ"צ סימן פ"ח והביאו ג"כ הב"ש לקמן סימן קנ"ח דאף לשיטות הרי"ף והרמב"ם והש"ע דסוברים דאם יבמה נאמנת להעידה דוקא כשמעידה על מיתת בעלה של זו שהוא אחי בנה אבל כשבעל של זו כבר מת והיא זקוקה לבנה ליבום והיא מעיד' על מיתת בנה היבם אינה נאמנת לכולי עלמא ועל פי זה נראה דבכה"ג אפי' בזה"ז נמי אינה מעידה ע"ש: ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן ס"ז שכ' דיש ללמוד מדין חמותה הבאה לאחר מיכן דה"ה והוא הטעם לבת בעלה הבאה דהיינו בת אחי בעלה לא תעיד לה כי מסקא אדעתה דילמא מיית בעל ונפלה קמי יבם אבי' ותאכל גירסנא דאמה וסניא לה ומתכוונת לקלקלה מעכשיו וכמו שאנו צריכין לומר לשיטת המחמירין בחמות הבאה שהיא בכלל חמות כי היכי דליהוי המנין ה' נשים מכוון כן י"ל בת יבמה היא בכלל בת בעלה כו' ע"ש גם בס' קרבן נתנאל בסוגיא זו אות כ"א כתב כן בפשיטות ע"ש וכן מבואר בב"ש לקמן סימן קנ"ח ס"ד בשם צ"צ ע"ש ולפ"ז ה"ה בבת חמות הבאה דהיינו בת אם יבמה והיא בכלל בת חמותה. וכן בק"ע דמהרח"ש דף ל"ג ע"ב הניח בספק לדעת המחמירים בחמות הבאה איך הדין בבת חמות ובת הבעל הבא' ע"ש. ועיין בס' בית מאיר שמצדד להקל בזה ומסיים שכדי סתימות הראשונים לסמוך להקל במקום עיגון ובפרט בזמן הזה שאין מייבמין עיין שם וגם בסי' קנ"ח מזה: ועיין בתשובת נו"ב תניינא ס"ס ס"ד שכתב שהוא מסתפק בפרט אחד דחמותה דאינה מעידה הטעם ששונאה שאומרת זו תאכל כל עמלי וכן בת חמותה ובת חמיה הטעם או משום כיון דאמה סניא לה גם איהי סניא לה או מטעם דאכלה לגירסנא דאבא ואמה ומעתה יש להסתפק אם הבן לקח אשה אחר מיתת אביו ולא ירש מאביו כלום אי חמות' נאמנת להעיד לכלתה דלא שייך זו תאכל כל עמלי. ואם נשאת להבן בחיי אביו אף שכבר מת אביו ולא ירש מאומה אעפ"כ א"ל כיון שבחיי חמיה היתה חמותה דואגת שכלתה תאכל כל עמלה ואף שהוא עני אולי יתעשר כבר תקוע השנאה בלבה. וגם זה אינו ברי ליה כל כך (ע' בזה בתשו' ברית אברהם סי' נ') אבל אם הבן נשאה אחר מיתת האב והאב מת בעוני אין כאן שום סיבה לשנאה ולמה לא תעיד לה וכן לענין בת חמותה אם אחיה נשא אשה זו אחר מיתת אביו ואמו ולא ירש מהם כלום אין כאן שום סבה לשנאה ואיכא למימר בכל אלו דלא פלוג חכמים בנשים הללו. ותינח להקל אבל להחמיר ע"ש:

{{עוגןמ|כח}} '''ובת חמותה.''' היינו אפילו שאינה בת חמיה וכן מבואר במל"מ שם. והנה בש"ס דף קי"ז איבעיא לן בת חמיה שאינה בת חמותה מהו טעמא דבת חמותה משום דאיכא אימא דסניא לה כו' ולא איפשטא. וכל הפוסקים השמיטוה. ואפי' הרא"ש והטור והרמ"א שהביאו להאבעיא דאם יבמה ופסקו בה לחומרא מ"מ לא הזכירו זו האבעיא דבת חמיה והוא תימא גדולה ובקונ' מהרח"ש דף ל"ג כתב בזה דאף דכל הפוסקים השמיטוה ומשמע שדעתה להקל מ"מ ראוי להחמיר כדעת רי"ו והמ"מ (וע' בתוי"ט יבמות פט"ו מ"ד שכתב דגם דעת רש"י והנ"י להחמיר מדנקטו זו תירש כל עמל אבי ואמי דקדקו לכתוב עמל אבי לומר דלאו דוקא בת חמותה אלא ה"ה בת חמיה שאינה בת חמותה ע"ש וע' במה"צ שהאריך בזה ליתן טעם לשבח להפוסקים שהשמיטהו ומסיק אבל למעשה צ"ע להקל אם לא שיש עוד איזה צד ע"ש. וכתב עוד בקונ' מהרח"ש שם והביאו ג"כ בקו"א לס' מה"צ דבת צרתה או בת יבמתה ואינך מעידין לה ואע"ג דאימה שלהן סגיא לה לא חיישינן לזה והא דמספקא לן בש"ס דלמא טעמא דבת חמותה הוא משום דאיכא אימא דסניא לה ר"ל משום דאיכא תרתי גירסנא דאמה וגם הא אימה סניא לה אבל להא דאימא סניא לחוד אין לחוש ע"ש:

{{עוגןמ|כט}} '''וצרתה.''' ע' כתשו' פני אריה סי' ך' שכתב דזונה המיוחדת לאיש גם היא נקראת צרה לאשתו ואינה נאמנת להעיד על מיתתו ע"ש ובסי' ך"א:

{{עוגןמ|ל}} '''ויבמתה.''' ברמב"ם פ"ז מה"ג איתא יבמתה אפי' היא אחותה וכ"ה בש"ע לקמן סי' קמ"א סעיף נ"ד ועפ"ז כתב התב"ש דה"ה היכא שיש לשתי היבמות בנים דאין שם חשש יבום אפ"ה אינה מעידה משום לא פלוג וגם דאכתי חוששת שמא ימותו בניה ותהיה צרה שלה. ועיין במל"מ שהאריך בזה ובסוף מסיק בשם הרא"ש דיש להחמיר בזה למעשה ע"ש וע' במה"צ ס"ק ך"ג מ"ש בזה::

{{עוגןמ|לא}} '''ובת בעלה.''' בקונ' מהרח"ש שם העלה דדוקא בת בעלה הוא דסניא לה לפי שרגילה להכנס לבית אביה ורואה תמיד איך שזו במקום אמה עומדת ומשתמשת בבגדי אמה ואוכלת כל עמלה אבל בת אשתו הראשונה שהיה לה מאיש אחר שאינה נכנסת לשם אחר מות אמה אין לחוש ומעידה שפיר ע"ש והובא ג"כ בחו"א לספר מה"צ ע"ש:

{{עוגןמ|לב}} '''וכן היא לא תעיד להם.''' ע' במה"צ ס"ק כ"ד שכתב סכום הנשים החשודות שאין מעידות ט"ז הם (א) חמותה (ב) בת חמותה (ג) צרתה (ד) יבמתה (ה) בת בעלה (ו) כלתה (ז) אשת אחיה (ח) אשת האב (ט) בת חמיה (י) אשת אחיה מן האב ולא מן האם (יא) אם יבמה (יב) בת אם יבמה (יג) בת יבמה (יד) אשת אחי בנה מן האב (טו) אשת אחי האח שהן אחים מן האב ולא מן האם ואפי' שהיא אחות מן האם ולא מן האב (טז) אשת אחי אביה עכ"ל. וכל זה מבואר ע"פ דברי הרמ"א הנ"ל שגם היא לא תעיד להם א"כ על מנין ה' נשים הנ"ל נתוסף עוד שלש היינו על חמותה ובת חמותה ובת בעלה נתוסף חלופיהן דהיינו כלתה. אשת אחיה אשת אב. ולפי דעת מהרח"ש ומה"צ הנ"ל בס"ק כ"ח דיש להחמיר בהאבעיא דבת חמיה שאינה בת חמותה נתוספו עוד שנים היינו בת חמיה וחלופה אשת אחיה מן האב ולא מן האם. ולפי דעת הרא"ש והטור והרמ"א ז"ל שפסקו להחמיר בהאבעיא דחמותה הבאה נתוספו עוד שנים היינו אם יבמה וחלופה אשת אחי בנה מן האב. ולפי דעת תשובת עה"ג וצ"צ וב"ש שהזכרתי לעיל ס"ק ך"ז דה"ה בת חמותה הבאה ובת הבעל הבא תוספו עוד ארבע. היינו בת אם יבמה. בת יבמה. וחלופיהן אשת אחי האח שהם אחים מן האב ולא מן האם ואפי' שהיא אחות רק מן האם. ואשת אחי אביה בס"ה הם שש עשרה ופרטי הדינים מכל אחת כבר הזכרתי לעיל:

{{עוגןמ|לג}} '''שהעד שאמר.''' בתשו' מהריב"ל ח"א סי' א' ובח"ב סי' י"ב וי"ד רצה להמציא מזה קולא אחת גבי מים ומלחמה שצריך לומר קברתיו אם לא אמר העד קברתיו ואינו לפנינו או בעד מפי עד ואין הראשון לפנינו תלינן להקל ולומר שאם היה העד הראשון לפנינו היה מברר דבריו איך שנתברר לו שמת ודאי כגון שטלטלו ממקום למקום דחשיב כמו קברתיו (כמ"ש רמ"א סעיף י"ז) וכדומה אלא שמתחלה לא חש להזכירו וה"ה בספק אשתהי וכן בספק תוך ג' ימים יש להקל בעד מפ"ע יותר מן העד הראשון ועשה לו סמוכות לזה מדברי' מהרא"י בפסקיו סי' ר"ך ורכ"ג ע"ש ואחריו נמשכו קצת מהאחרוני' להקל בדבריו אולם בתשו' הראנ"ח סי' ס"ה הביאו בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' ל"א ואחריו החזיק מהרי"ט שם ובח"א סימן מ"ח האריכו לדחות סברא זו בשתי ידים וכן בקו' הרא"ש דף ג' השיג על מהריב"ל הנ"ל ושכ"כ בתשו' מהר"ם אלשקר סימן ך"ה. ושם דף נ"א האריך בזה ומסיק בשם הרשד"ם סי' נ"א דבחשש איסור דרבנן כגון מים שאל"ס וכדומה יש לסמוך על מהריב"ל בזה ודלא כתשו' מהר"ב אשכנזי סי' ך"א ומהש"ך סי' קפ"ג שנמשכו אחר דעת מהריב"ל להקל בעד מפי עד אפילו בחשש איסור תורה ע"ש והמעיין בדברי מהריב"ל ח"ב סי' י"ב וי"ד יראה שהוא עצמו לא סמך ע"ז הסברא ורפיא בידיה ע"ש. ועמש"ל סעיף ך"ז ס"ק קכ"ג בשם תשו' נו"ב סי' מ"ח: 

{{עוגןמ|לג*}} אלא אמר סתם ששמע כו' ע' בס' מה"צ ס"ק ך"ו שכתב דין זה הוא מתשו' בנימין זאב הובא בד"מ ומבואר דמיירי שהעיד בפירוש ששמע מאחר אלא שלא ביאר ממי שמע בזה אין לחוש שמא העד הא' פסול היה אולם באומר שמעתי סתם ולא אמר שמעתי מאחר יש להסתפק אולי שמע קול הברה בעלמא ע' בק"ע סימן קל"ט שרב א' נסתפק בזה והרב ב"י בתשובתו הובא בק"ע סי' קמ"ח דעתו להקל גם בזה ונראה דדוקא באין העד לפנינו הוא שמיקל הב"י כו' ע"ש: וע' בתשו' חתם סופר סי' ע' בדבר עגונה שהרחיק בעלה נדוד זה ח"י שנה ובא אחד והגיד בתו"ע כו' בהיותו באדעסוי אצל בנו דיבר עם איש אחד מבאהסלוב והוא אמר כי בבאהסלוב שמע בבהכ"נ כי האיש הנ"ל אשר לו בן בהארבאטע מת בבאהסלוב. אי סגי בעדות זו להתיר העגונה הנ"ל. והשיב הנה במתני' שלהי יבמות איתא להדיא דמשיאין ע"פ בת קול כו' ומכ"ש אם אמר ששמע פלוני מת אע"פ שלא מקרנו ממי שמע אין לנו לחוש למיעוט שמא מפסול אך כל זה אי שמע עכ"פ מאדם ידוע אבל שמע שמועה כשיחת נשים שרוב העולם מוציאים קול זה גרע טפי משני טעמים א' לפעמים אדם חולה נוטה למות ומעבירים קול במחנה פלוני מת ולאחר שעה הרי הוא חי משא"כ כשאדם פרטי אומר מת פלוני לא חיישינן לכך כ"כ מבי"ט ח"ב ס"ס ח' חששא ב' שלפעמים נאבד אדם ונעלם וחושבים עליו זה ודאי מת או נהרג ואומרים באומד בעלמא וגם זה הוא משמועת רבים שכולם אומרים כן כ"כ בתה"ד אבל שמע מאדם פרטי פלוני מת לא חיישינן לזה דאילו מאומד היו רבים אומרים כן כו' והנה ב' חששות אלו לא נמצאו במקום אחד דבעיר שמת שם ואומרים פלוני מת איכא חששא אחת שמא נטה למות ואומרים שמת וכבר כמה פעמים אירע שהשכנים שפכו המים וטעו וחי וקם על רגליו אך חששא ב' ליכא וכשאומרים מת או נהרג במקום אחר ומכל שכן כשאינם מראים מקום איכא חששא ב' כיון שנעלם זמן מה חושבים שמת אבל חששא אחת ליכא. ואמנם עד אחד המעיד בפנינו שמעתי (ואינו אומר שמעתי מאחר) או שמעיד בשם אחר שאמר לו שמעתי בזה פליגי החכם ר' יעקב בכ"ר שמואל בתשובת ב"י (הובא בק"ע סימן קל"ט) נראה לו לחוש שמא לא שמע מיחיד אלא קול הברה ושיחת בני עיר והרב"י בתשובתו נחלק עליו וראייתו מרמב"ם כו' אולם המבי"ט סימן פ"ט סובר בל' הרמב"ם דשמעתי ע"פ עד קאמר ולא שמעתי סתם וכדעת הר"ר יעקב הנ"ל ובק"ע סימן רל"ג העתיק דברי מבי"ט בשבוש ולדינא צ"ע. מ"מ בנדון שלפנינו נלע"ד דאתתא לכ"ע שריא ואפילו הר"ר יעקב והמבי"ט יודו דהא אמר ששמע משיחין בבהכ"נ שמת ר' הירש קירשנר פה באהסלוב ולמאי ניחוש שמא לפי שעה בא קול שמת משום שנתעלף ונטה למות דא"כ למאי אמרו שמת בבאהסלוב פי' פה בקהילתינו פשיטא שמת בקהילתם שהרי עתה אתי קלא דשכיב אע"כ היו משיחים שכבר מת מימים ימימה וסופר א' לחבירו שבא עתה ממרחק והודיעו זה שר' הירש מעיר פ' מת פה בעירנו וגם אין לחוש שמא מאומדנא בעלמא אמרו שמת הואיל ונעלם מן העין זמן מה א"כ איך אמרו שמת בבאהסלוב אע"כ שמועה ברורה היא שאין בה פקפוק ומכ"ש שהרב"י מתיר להדיא וכן נראה מלשון הרמב"ם ע"כ המיקל להתיר כבלי עיגון מאתתא דא לא הפסיד ולמטינא שיבא מכשורי וישבו ב"ד של ג' ויתירו העגונה הנ"ל עכ"ד ע"ש וע' בתשובת מהרי"מ מבריסק סי' כ"ג מ"ש בענין כיוצא בזה):

{{עוגןמ|לד}} '''או האשה.''' ע' בח"מ ס"ק צ"ז מחליט דה"ה אם האשה עצמה אומרת מת בעלי צריך לשואלה סיבת המיתה כמבואר הכא. וע' בס' בית מאיר שהקשה עליו ומסיים לולא דמסתפינא נלע"ד מדקדוק לשון הרמב"ם וגם מסידור דברי הש"ע דלא קאי אלא על המעיד יהיה איש או אשה או עבד אבל מעדות אשה עצמה לא מיירי וי"ל דבאשה עצמה בשעת שלום א"צ לשואלה סבת המיתה. ובזה מרויח לי קצת מה דמעולם לא ראיתי ולא שמעתי אשה שהלכה עם בעלה למדה"י ואח"כ היא לבדה שבה אל ארצה ומחזקת עצמה באלמנה שמת בעלה שיהיו הב"ד נזקקין לה שתעיד בפניהם לומר מת בעלי התירוני ולהנ"ל קצת ניחא כיון דבשעת שלום א"צ שאלות סה"מ אין בהגדתה שום נ"מ ודי במה שמחזקת עצמה באלמנה לפני כ"ע. אמנם היכא שיש מקום לספק שאומרת בדדמי בזה ודאי צריכה להעיד בב"ד כו' עכ"ד ע"ש ועמ"ש לקמן סעיף ל"ט ס"ק קנ"ב מענין זה:

{{עוגןמ|לה}} '''ואני ראיתי שמת שואלים.''' ע' בס' בר"י אות י' שהביא דהר"ם בן חביב בס' עזרת נשים סקנ"ד כ' וז"ל משמע דבאומר מת פלוני ולא אמר ואני ראיתיו שמת אין שואלין אותו ותלינן לומר דמ"ש מת פלוני הוא דשמע מפי אחר וה"ל כאלו אמר שמעתי שמת פ' דאין שואלין ולפיכך לא הזקיק לשאלה אלא למי שאמר מת פ' ואני ראיתיו שמת כנ"ל להלנה ולא למעשה עכ"ל. והוא ז"ל פקפק ע"ז דמה דנקט הרמב"ם. (והמחבר) אני ראיתיו שמת לרבותא נקטיה אף שאמר בהחלט ובלשון ברור. והעלה דכשאומר סתם מת פ' ג"כ צריך לשואלו ע"ש:

{{עוגןמ|לו}} '''עד שיודעין שמת.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש ואם אומרים שהיה בעלה גוסס כו' והוא מדברי הב"ש ועמ"ש לקמן סעיף ל"א ס"ק קל"א בשם כמה גדולים שהשיגו על הב"ש בזה וע"ש:

{{עוגןמ|לז}} '''ללבוש שחורים.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] וכבר נתבאר פרטי דינים אלו בספרי פ"ת ליו"ד סימן שע"ה סק"ג ע"ש:

{{עוגןמ|לח}} '''בעת צרה.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש וס"ז מיקל בזה וכתב דוקא רשע גמור כו' וע' במה"צ ס"ק כ"ח שהאריך בזה והביא תשו' מהריב"ל ח"ג סי' ע"ה שהעלה דבעדות אשה א"צ שיהא תחילתו וסופו בכשרות (אפי' ברשע גמור ופלפל בדבריו ולבסוף הסכים עמו לדינא דלא גרע מישראל עוזב דת המסל"ת שבשעת ראיה היה פסול להעיד בתורת עדות ונמצא שלא היה תחילתן בכשרות וגם עתה אין שם תורת עדות שהרי פסול להעיד ואפ"ה מהני גבי עיגונא כיון דעכ"פ אין חשש שקר בדבר וכ"ש בזה שמעיד אחר ששב כו' ובק"א שם הביא שכן מסקנת הרח"ש ז"ל ע"ש ועמ"ש מענין זה בפ"ת לח"מ סי' ל"ד סכ"ט בד"ה חוזר לכשרותו ובסי' ל"ז סי"ח בד"ה שיסלק עצמו. וע' בס' בר"י אות ג' שכ' ג"כ דהסכמת האחרונים להקל דלא בעינן תחילתו וסופו בנשרות נמ"ש מהר"ם ן' חביב בעזרת נשים ס"ק כ"ג וכן הורה הרב כנה"ג ורבני דורו הלכה למעשה וכן הסכימו רבנן בתראי כמ"ש בס' יד אהרן ודלא כמהרי"קש בהגהותיו דנראה דנטה לאסור ע"ש וע' בתשו' דרכי נועם סי' ך"ב וך"ד:

{{עוגןמ|לט}} '''מנח אונס.''' עי' בתשו' רבינו עקיבא איגר ס"ס פ"ז שכתב לרב אחד מ"ש כבודו לדון לפסול העדים כיון דנלקחו לעבודה יש לחוש דמחללים שבת שלא במקום אונס. נפלאתי מהיכא תיתי לחוש לפסול לאדם שראינו שעובר עבירה באונס לחוש שעובר ג"כ שלא באונס (ע' בנ"צ מ"ש בזה והבאתי שם מדברי הש"ס גיטין דף מ"ז ע"ש) ובת' הרא"ש כלל נ"ד באנוסין שכ' דצריך לדקדק הרבה בעדותן לאפוקי ממון י"ל דהתם חזינן ריעות' כו' משא"כ בנ"ד. וגם בההיא דאנוסים כתב הרא"ש דבעיגונא מקבלין עדותן ע"ש:

{{עוגןמ|מ}} '''ריקים ופוחזים.''' עט"ז בח"מ סי' ל"ד סכ"ה מה שתמה על הפוסקים שהשמיטו כאן גבי עגונה מה דמבואר בש"ס פ' זה בורר דף כ"ו החשוד על עריות פסול לעדות אשה. ועיין בח"מ לקמן ס"ס מ"ב שדקדק מלשון הרמ"א שם שכתב פסול לעדות אשה בין לקדושין ובין לגירושין משמע דוקא לקידושין וגירושין הוא שפסול להעיד אבל להעיד לאשה שמת בעלה כשר דלא גרע מעבד ושפחה. אבל רש"י פי' שם לאפוקא לומר שמת בעלה ע"כ. וע' במה"צ ס"ק כ"ט שכ' דמדברי הרמ"א שם אין הכרע כ"כ דלא מיירי התם מדין עיגונא אולם ממה שהשמיטו הפוסקים להאי דינא בסי' זה יש הכרע דס"ל דכשר בעיגונא והאריך ליתן טעם לזה ושאין מדברי רש"י הנ"ל ראיה ע"ש:

{{עוגןמ|מא}} '''אין לסמוך על עדותן.''' ע' בח"מ סי' ל"ד סכ"ב בהגה שכ' שם דאם קבל עליו תשובה כשר מיד אע"פ שלא עשאה עדיין ולכאורה זה סותר למ"ש כאן. וע' בס' בית מאיר שכ' ליישב בטו"ט ותמה שם ע"ד הסמ"ע בח"מ שם:

{{עוגןמ|מב}} '''או בידוע שהעידו בלא רמיה ועקול.''' מל' זה משמע דאפילו שלא במסל"ת כשרים. וע' במה"צ סק"ל שתמה ע"ז דהא מהרא"י שם נסתפק בדין זה דאולי כל שלא חזר בתשובה שלימה הוא פסול להעיד מה"ת אם לא במסל"ת כדין כותי וא"כ מה מהני זה שהעיד בלי רמיה אטו בכותי מועיל כה"ג והביא דבתשו' אמ"ש השיג על הרמ"א בזה ע"ש. וע' בתשו' נו"ב ס"ס ל"ו שמפרש שם דברי הרמ"א ביו"ד סי' ס"ט ס"י (ע' בפ"ח שם סקט"ז) ומתוך כך יצא לו סברא אחת דעדות בלתי מסיח לפ"ת היכא דרגלים לדבר עדיף ממסל"ת בלי רגלים לדבר וא"כ בעדות אשה שנאמן כותי מסל"ת אף דליכא רגל"ד ק"ו היכא דאיכא רגל"ד שנאמן אף בלי מסל"ת וסיים זה שעלה על רעיוני אבל גוזרני שחלילה לסמוך ע"ז אפילו לצירוף בעלמא ע"ש. ומ"מ מאחר שכתב הדבר הזה בספרו נראה דעתו שאם ייטיבו הדברים בעיני המעיין יוכל לסמוך ע"ז לסניף וכן מצאתי בנו"ב תניינא סי' מ"ז שהוא עצמו סמך ע"ז וצירף סברא זו לסניף וכתב בזה"ל הגם שגזרתי שלא לסמוך על היתר זה למעשה אך גם עתה איני סומך ע"ז לחלוטין רק לצרף לסניף ע"ש עפ"ז אפשר לקיים דברי הרמ"א הנ"ל דמ"ש או בידוע כו' היינו שיש רגל"ד ומועיל אף בלי מסל"ת. והא דלא כ' כן לעיל ס"ג גבי כותי היינו דשם לא רצה לסמוך על סברא זו לחוד משא"כ הכא דיש עוד סניף דמהרא"י שם העלה דין זה בספק דאפשר אינו כ"א פסול דרבנן הכשר לעדות אשה וכ' שם דעובדא הוה שהתירוה רבנים אחרים על פיהם שלא במסל"ת והוא ז"ל לא אמר בה לא איסור ולא היתר ע"ש רק דהרמ"א כאן חשש להחמיר כדעת מהרי"ו מעתה היכא דיש רגל"ד שפיר יש לצרף זאת לסניף. ועמש"ל סעיף י"ד ס"ק ס"ד (כעת יצא לאור תשו' ח"ס ושם בסי' מ"ו הזכיר דברי נו"ב קמא הנ"ל שרצה לחדש היתר בעיגונא ביש רגל"ד להאמין לכותי אפי' אינו מסל"ת אלא שגזר שלא לסמוך על זה והוא ז"ל כתב עליו בצדיקים נא' ותגזר אומר ויקם לך כי אין לסמוך על זה כלל ואין ממש בדברים ההמה כו' ע"ש):

{{עוגןמ|מג}} ופלגינן עבאה"ט מ"ש ראובן שהעיד שקרובו כו' ועמ"ש בזה לקמן סי' קט"ו ס"ו סקל"ג:

{{עוגןמ|מד}} '''אבל אם בא העד.''' עח"מ שכ' פי' אפילו בא אחר שהתירוה לינשא דאם בא קודם שהתירוה לינשא אפי' עד אחד נמי לא תנשא כו' ע"ש וע' בס' קהלת יעקב מהגאון מליסא שחולק עליו וכתב דנראה ברור דאחר שהתירוה אין הראשון נאמן וכן הוא בש"ג בשם א"ז פ' האשה שלום וטעמא דמלתא נ"ל לפמ"ש רש"י ז"ל ביבמות דף פ"ח ע"ב דכיון שהתירוה לינשא הוי בחזקת היתר ע"ש א"כ לכך אינו נאמן הראשון לומר נגד חזקת היתר דאין עד א' נאמן במקום חזקה. ומה שהקשה הח"מ דאי איירי קודם שהתירוה גם אם מכחישה אחר נאמן לק"מ דנ"מ לענין שיהיו הבנים ממזרים ולא ספק ממזרים כו' ובודאי לא מסתבר כלל לומר דיהיה נאמן אחר שהתירוה לינשא ומכ"ש לאחר שנשאת דא"כ תצא חורבה דיהיו לה בנים וב"ב ויבא העד הראשון ויאמר לא אמרתי לה כלום ויהיו כולם ממזרים ואולי מחמת שנאה אומר כן להוציא לעז וישרים דרכי ה' וכתיב דרכיה דרכי נועם לכן נראה עיקר דאם אומר לאחר שהתירוה דתו ל"ל חזקת א"א דבודאי אינו נאמן וכדעת הא"ז וש"ג הנ"ל באופן דלית ביה ספיקא כלל ובודאי השני נאמן. אבל קודם שהתירוה העיקר כדעת הרמב"ן והר"ן והרא"ש וש"פ דהראשון נאמן (ר"ל לאפוקי מדברי שו"ת ב"י שהזכיר שם מקודם) ואפילו אם הראשון שאמרה משמו פסול הוא נראה דנאמן וכדעת הח"מ (ר"ל שמסתפק בזה ומסתמא דעתו להחמיר ולאפוקי מהב"ש מה שמביא בשם ת' ש"י) דהא כיון דאומר לא אמרתי וא"י הוי כאומר מבודה הייתי ולענין מבודה הייתי אין חילוק בין כשר לפסול עכ"ד ע"ש. ולע"ד בעיקר יסודו דאחר שהתירוה אינו נאמן הגם דלכאורה איכא סייעתא לדבריו מדברי רבינו ירוחם נתיב כ"ג שהביא בס' מה"צ לקמן סעיף כ' ס"ק ע"ז ותמה עליו וסיים שדבריו צריך תלמוד אבל לפ"ד קה"י הנ"ל א"ש. אעפ"כ לא אוכל להבין דהלא דעת הרמב"ם (שהובא בש"ע לקמן סעיף ל"ח ועח"מ שם) דאפילו עד אחד כשר נאמן נגד אשה אפילו לאחר שהתירוה ואף הרמב"ן והרשב"א מודים לו בהיא עצמה כמ"ש הה"מ והובא בב"י ובמה"צ שם ס"ק קנ"ב הביא בשם הרח"ש דאפילו בא העד אחר שנשאת ממש תצא אלא שהוא ז"ל פקפק קצת בנשאת ממש ע"ש וא"כ איך החליט כאן הגאון בעל קה"י דאחר שהתירוה אינו נאמן דהא עכ"פ לא גרע מעד אחר. ומה דקשה לפ"ז על דברי הח"מ הנ"ל דמוקי להך דינא בבא אחר שהתירוה לינשא דאלו קודם שהתירוה אפילו עד אחר נמי ולהנ"ל אפילו בעד אחר נמי אפילו אחר שהתירוה וא"כ הדק"ל. צריך לומר דהח"מ כ"כ לפי פשטות לשון הש"ע לקמן סעיף ל"ח שכ' וי"א שאם אשה אחרת או היא שאמרה כו' משמע דס"ל להב"י דלהי"א שהוא הרמב"ן דין האשה עצמה שוה לאשה אחרת וכדברי הנ"י שהובא בב"י שם ודלא כהרשב"א והה"מ בפי' דברי הרמב"ן שם והך דינא דהכא הוא ג"כ מדברי הרמב"ן אבל על הגאון בעל קה"י הנ"ל שהחליט לדינא דאחר שהתירוה אינו נאמן קשה דהוא נגד הסכמת האחרונים לקמן סל"ח שכ' דלהלכה אין סומכין לקולא בהיא עצמו וכמובא בבה"ט שם וא"כ כ"ש כאן אם מכחיש' זה שאמרה משמו וצ"ע (עמש"ל סל"ח שם) . שוב ראיתי בתשו' רע"ק איגר סי' קי"ג שגם הוא ז"ל תופס לנכון פירוש הח"מ דמיירי אפי' בהתירוה לינשא ותמה ע"ז מדברי רי"ו הנ"ל והכיח בצ"ע ועוד האריך בדברי הרמב"ן הנ"ל וגם הביא דברי הש"ג בשם ריא"ז הנ"ל ופלפל בדבריו ע"ש ויש לעיין בכל זה:

{{עוגןמ|מה}} '''שאמרה בשמו מת.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] בשם ח"מ ובשם ש"י (ולכאורה לפי מה דאיתא קמן בק"ע סי' ש"ה שהועתק שם לשון ש"י אינו מבואר שם כלל דא"י להכחיש את האשה רק דא"י להכחיש עד הכשר וא"כ לא נפשט רק ספק הב' דהח"מ ולא ספק הא' אמנם מאחר שגם הב"ש ובס' מה"צ כתבו כן בשמו דא"י להכחישה מסתמא כתוב כן בתשובה הנ"ל ויש לעיין שם (וע' במה"צ ס"ק ל"א שכ' על דברי הש"י לא ידעתי מנא לי' הא וע"פ הדין נראה דהשפחה נאמנת להכחישה ע"ש וכן הסכים בס' קהלת יעקב והובא לעיל ס"ק מ"ד. ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קט"ז שכתב דמה דמספקא ליה להח"מ היכא שאמרה בשם עבד ושפחה אם יכולים להכחיש אותה י"ל דדוקא בעדות אשה מספקא ליה משום דבעדות אשה אמרו שהוא כשנים וסמכו דאשה דייקא אבל בשאר איסורים י"ל דלא מספקא ליה דודאי איתחזק לשקרא אף בפסולי עדות ואף אם נאמר דבכל מקום מספקא ליה היינו היכא שבא להעיד והתורה האמינתו אבל היכא שחיוב עליו לברר כו' ע"ש: ועיין בתשובות רע"ק איגר ז"ל בהשמטות לסי' קי"ג שכתבו מתחילה דמה דנקט הח"מ בלשונו בשם עבד ושפחה לאו דוקא הוא וה"ה במעיד בשם אשה דלא מצינו חילוק בפסולים בין אשה לעבד ושפחה ושוב כ' די"ל דדוקא נקט דהנה בעיקר דברי הח"מ אלו יש לתמוה דהספק הא' של הח"מ באמרה בשם עבד ושפחה אינו מובן כלל. מאחר דשניהם שוים האשה והשפחה הם פסולים. בודאי הראשונה נאמנת. ופשיטא דאין להסתפק ולומר דילמא דינא דהרמב"ן רק בפסול שמעיד מפי כשר דז"א מדנקט וכן הדין בכל עד מפי עד משמע ודאי דגם בשניהם שוים ובהיות כן יש לדון גם על ספק הב' דהח"מ בעד כשר המעיד בשם עבד או שפחה מאחר דחזינן דהרמב"ן למד דינו מסוגיא דכתובות באמר' פלוני חכם טהר לי הכתם והתם הוי פסול מפי כשר ומנ"ל להרמב"ן דגם בשניהם שוים הראשון נאמן וע"כ דלא ס"ל לחלק בנך כיון דהטעם מאחר שבא מכחו דהראשון הראשון נאמן אין לחלק בין מעיד פסול או כשר וא"כ ה"ה בכשר מפי פסול ובהכרח ל"ל דהח"מ דוקא נקט בשם עבד ושפחה וכוונתו כיון דסתם עבדים ושפחות פרוצים המה בכלל חשידי קצת לשקר בזה מסתפק אי הראשון נאמן וגם הספק הב' בנוי ע"ד זה דאף אי נימא דבאשה דג"כ פסולה נאמן להכחישה גם העבד ושפחה מ"מ בעד כשר ממש י"ל דעבד ושפחה אינו נאמן. אבל במעיד מפי אשה דעלמא דאין חשש להעיד בשקר אלא דהתורה פסלה מגזה"כ היא נאמנת וצ"ע עכ"ד ע"ש. ומ"ש עוד הבה"ט ואם יש שני עדים אומרים בשם א' כו' כ"כ הח"מ וב"ש. ולקמן ס"ק קכ"ג הביא כן בשם הראנ"ח ע"ש עוד ועיין רבינו עקיבא שם שכתב על דין זה דנ"ל דהיינו בב' עדים כשרים דאף דלענין שורש ההיתר אשה אינה עדות מעליא דהא העידו רק מפי א' ואף בהעידו מפי ב' הוי עד מפ"ע מ"מ לענין זה שמעידים שאמר להם פלוני כך הם עדות מעליא שאמר להם כן וא"נ להכחישם שלא אמר לשם כך דלענין זה הוי חד נגד ב' עדים כשרים ואחרי שנתקיים עדותן שאמר להם כן הדרינן לדינא דתקנת חז"ל דע"י עד מפ"ע מותרת לינשא אבל אם על עיקר יסוד הם פסולים ולא הוי עדות מעליא שאמר להם כן נאמן להכחישם כיון שאמרו רק מפיו עכ"ד ע"ש ומ"ש עוד הבה"ט ואם עד הראשון בא ואמר דהגיד לו שקר כו' ע' בח"מ דמבואר בדבריו דאף בהתירוה להנשא הדין כן דאין לחלק בזה דהא סוף סוף לא העיד הראשון בב"ד ועיין בתשו' רע"ק שם שכ' דלכאורה דברי הח"מ אינם ברורים דהרי חזינן דהש"ג פט"ו דיבמות כתב שם ריא"ז כו' אמנם אחר העיון נראה דדברי הח"מ נכונים כו' ע"ש. ומה שתמה עוד בתשו' רע"ק שם על מרן הב"י בתשובה סי' ד' עיין בנ"צ מ"ש בזה: (ועיין בתשו' חתם סופר סי' ע"ה שדעתו דלא כהח"מ הנ"ל במה דפשיטא ליה דעד הראשון יכול לומר מבודה הייתי אף אחר שכבר העיד השני משמו בב"ד והוא ז"ל כ' ולבבי לא כן יחשוב דכמו דפשיטא לן דאפילו בעדות נשים דעיקר העדות אינו כשר אלא מדרבנן הגדה הראשונה בב"ד היא עיקר ואינו חוזר ומגיד והטעם דאל"כ לא יהיה דרכי נועם דאחר שכבר הותרה ונשאת יאמר העד מבודה הייתי ויתן שום אתמלא וכמ"ש השואל בתשו' הר"ן סי' ל"ד. זה הטעם בעצמו שייך בעד האומר בשם עד אחר ונתקבלו דברי השני והותרה האשה ונשאת יארע מכשול נזה שיאמר הראשון מבודה הייתי וע"כ גם זה בכלל התקנה שתיקנו חז"ל להאמין עד מפי עד ויש כח ביד חכמים בזה שכיון שהגיד השני בב"ד אפי' הגדת הראשון היה שלא בב"ד אינו חוזר הראשון ומגיד עבודה הייתי ואפי' לו הותרה ונשאת ככל אינו חוזר ומגיד שבתורה כו' ומה"ט נראה ג"כ בענין ספק הא' של הח"מ באמרה בשם שפחה והשפחה מכחשת אי שפחה מהימנא נראה דודאי שפחה לא מהימנא (וכדעת הש"י הנ"ל) דבשלמא באמרה בשם עד מהימן לא שייך לומר אין דרכי נועם פן יבא עד הא' ויכחיש שלא הגיד שום דבר ויהיה נאמן מקבלת הרמב"ן ז"א כיון דשניהם אינם חשודים לשקר לא שייך לחוש לזה משא"כ במעיד בשם שפחה ועכו"ם מסל"ת אשר פיהם ד"ש נהי דלעדות אשה נאמנים בצירו' דייקא ומלתא דעל"ג וגם זה האומר בשמם מהימן שכך שמע מפיהם מ"מ מיד אין אנו בטוחים שלא יבואו ויכחישו דבריהם הראשונים ואם נאמין להם ע"פ קבלת הרמב"ן א"כ עי"ז נוצא אשה מבעלה שהתרנו בתחלה ואיך נתירנה בתחלה אין זה דרכי נועם אע"כ מעיקרא כך תיקנו שאין אלו נאמנים להכחיש האומר משמם עכ"ד: וע"ש עוד עגונה זה שלשים שנה מבעלה שנלקח לצבא מלחמה והעידה אשה אחת ששמעה מאורח עני א' שבעלה של זו מת והותרה האשה ע"פ שו"ת מרבנים וכשבאת האשה לקחת חליצה נשמע שהאשה המעידה חוזרת מעדותה ושלחו הב"ד אחריה ואיימו עליה ואמרה כי לאשר נכמרו רחמיה על האשה הוסיפה לדבר מה שלא הגיד לה העני ממות בעלה כלל וכי נזדמן שהעני הלז היה עוד אצלה והכחישה שלא אמר לה מבעלה של זו והיא מצדקת עליה את הדין כי ראוי לה לקבל תשובה ונשאל אם נאמנת לחזור מדבריה והשיב אילו הוינא התם לא הייתי שולח אחרי האשה המעידה לשמוע דבריה כלל כיון שהגידה כבר ודין הוא אפי' בעדות נשים שאינו כשר מה"ת רק מדרבנן מ"מ הגדה ראשונה היא עיקר כמבואר בתשו' הר"ן סי' ל"ד וסי' מ"ז כו' ובנ"ד שכבר נחקר העדות בב"ד דאפי' אי נימא מה שהותרה ע"פ שו"ת לא מקרי היתר ב"ד עד שיתאספו ג' יחד ויאמרו לה מותרת את להתנסבא כהסכמת ב"ש ס"ק קכ"ד והכא אי כשבאת לחלוץ התאספו ב"ד לחלוץ לה בודאי הוה כהותרה ע"פ ב"ד אבל אי לא היו שם ב"ד עדיין רק תבעה מהרב שיחלוץ לה אפשר עדיין לא הותרה ואי אתי עד א' המכחיש לעד הראשון תצא מהתירה מ"מ הכא דלא בא עד מעלמא להכחיש עדות הראשון ומלשון השאלה משמע שהעדות הוגבה בב"ד של שלשה א"כשוב לא מ"ל מבודה הייתי לא העד השני ולא הראשון בפנינו ומכחיש ונהי עם הראשון בפנינו ומכחיש אותה לומר שקר העדת בשמי מהימן העד ע"פ קבלת רמב"ן מ"מ העד השני נא מהימן לומר שהעד הראשון מכחיש דבריו הראשונים ולא היו ראוי לב"ד לשלוח כלל ולשמוע דברי חזרתה כמ"ש בש"מ ב"ב דף מ"ח כו' ברם הכא יש לעיין בדברי האשה שאמרה כי לאשר נכמרו רחמי' הוסיפה כו' וכי נזדמן שהעני הלז היה עוד אצלה כו' המובן מדבריה שבפעם הא' טעתה בדמיונה בדבר העני ומאומד דעת הסבירה כאילו אמר בהדיא שמת ובפעם הב' חקרה אותו היטב ואמר שמעולם לא נתכוין לזה וא"כ נ"ל כיון שכבר נודע זה להאשה המעידה בעת בא האורח שנית שדמיונה כוזב אילו אז באת מיד לב"ד וצווחית טעיתי בדמיוני אפשר היה קצת סברא לחוש לדבריה אבל עכשיו ששתקה עד שכבר האורח חמק עבר ועוד המתינה עד שבאת האשה לחלוץ ועוד ששלחו ב"ד אחרי' בכה"ג לא מהימנא וכדמוכח מרש"י בכתובות י"ח ע"ב כו' אמנם יען שראוי ומחוייב בכל עדות לחקור מתחלה אולי מאומד ומדומה אמרה ואך הכא מקילינן דאין דנין אפשר משא"א כו' ע"כ הכא אם אפשר לעמוד על החקירה עלינו לעשות כל מה דאפשר והנה אם בעלה של זו מת תחת צבא המלחמה ולא ברח אפשר בנקל בחקירה מועטת אצל שר צבא שהיה נמנה תחתיו ודרכם ליתן כתב הנקרא טאטן שיין כו' (עמ"ש לקמן ס"ק נ"ג) אך אם א"א בכך א"כ אין דנין אפשר משא"א ואם יסכים ת"ח מורה הוראה למטינא שיבא מכשורי להתיר האשה הנ"ל עכ"ד ע"ש):

{{עוגןמ|מו}} '''אע"פ שהוא בעיר.''' עח"מ ס"ק י"ח ועיין בתשו' נו"ב תניינא חלק ח"מ סי' ח' מ"ש בזה. ומבואר שם דאפילו לדעת הח"מ דס"ל שצריכין לשלוח אחריו היינו דוקא אם האשה אומרת לפני ב"ד ששמעה מעד פלוני אבל אם אומרת סתם ששמעה שמת בעלה אינה צריכה להגדת העד בפני ב"ד ע"ש וכ"כ בתשובת שובת ציון ס"ס פ"א ע"ש:

{{עוגןמ|מז}} '''שהוא בעיר.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מה שהשיג על הב"ש ועיין במה"צ סעיף קטן ל"ב שהשיג ג"כ על הב"ש בזה ועכ"ז העלה דדינו של הרמ"א ז"ל אמת ויציב ע"פ מה שביאר הב"ש דמיירי שהעד השני מבאר עדותו כיצד הוא יודע שמת משום הכי א"צ לשאול מן הראשון אפילו אם הוא בעיר אבל באומר מת סתם ואינו מבאר דבריו כיצד מת אם הראשון בעיר ודאי יש לשלוח אחריו לכתחלה כדלעיל ס"ה אבל אם אינו בעיר א"צ לשלוח אחריו לעיר אחרת ע"ש:

{{עוגןמ|מח}} '''אע"פ שהם מכחישים.''' ע' בח"מ שכ' שדין זה אינו מוסכם דבש"ג הביא בשם ריא"ז דא' אומר מת ואחד אמר נהרג הוי הכחשה וטעמו שסובר כהרמב"ם כיון שהכחשה בגוף הדבר הוי כחקירות דעדותן בטילה והרא"ש והטור והמחבר לא ס"ל כהרמב"ם ומחשבים זה לבדיקות דעדותן קיימת. והב"ש כתב ויותר מסתבר דס"ל להמחבר דליכא פלוגתא בזה בין הרמב"ם והרא"ש אלא דהכחשה דכאן הוי כמו מנה שחור ומנה לבן דלא הויא הכחשה לכ"ע גם י"ל כאן די אם עד א' מעיד שאינו חי לכן אפילו אם מכחישים זא"ז בחקירות מ"מ עד א' מהם אומר שאינו חי הוא מותרת משא"כ בדיני ממונות דבעינן שני עדים וכ"כ בתשו' פני משה ח"א סי' ס"ד מיהו בש"ג כתב עד א' אומר מת כו' הוי הכחשה ובתשו' מהר"ם מלובלין סי' ק"ל פסק כהמחבר דלא הוי הכחשה מיהו מדלא הביא דברי הש"ג יש לומר דלא ראה את דבריו עכ"ד ב"ש. והנה מה שכתוב הב"ש בתירוצו השני אפילו אם מכחישים זא"ז בחקירות כו' לכאורה זה סותר למ"ש בש"ע לקמן סעיף כ"א דאפילו הוכחשו בבדיקות כשרים משמע הא בחקירות לא וכמו שדייק הב"ש עצמו שם: וצ"ל דס"ל להב"ש בתירוץ זה דאה"נ דאפילו בהכחשה דחקירות תנשא מדין עד א' ומ"ש הש"ע שם אפילו הוכחשו כשרים בבדיקות ר"ל שני העדים כשרים משום דהכחשה בבדיקות לאו הכחשה היא והרי כאן שני עדים ונ"מ לדינים שיתבארו לקמן סעיף ל"ז ל"ח ע"ש וכן מצאתי בס' מה"צ ס"ק ל"ג שפי' כן: ועיין בתשו' נו"ב סי' מ"ו שכתב שבדין זה נעלם ממאור עינינו הרא"ש ז"ל ובנו רבינו הטור והרב"י בש"ע והאחרונים דברי הירושלמי פ' האשה שלום דשם מבואר דמודו ר"י ור"ש בעדים דדוקא בצרה סבירא להו תנשא דצרה לא עשו דבריה אצל חברתה כלום אבל בעדים מודו ובגמ' דילן לא מצינו סתירה לזה א"כ א"א לחלוק על הירושלמי ולהקל באיסור ערוה ואף שדינו של הרא"ש ז"ל אמת בעובדא דידיה שהכחשה היתה בדבר שאינו נוגע לגוף העדות רק אם פלוני היה אצל הקבורה או לאו ובזה ודאי דלא מגרעא לגוף עדות אבל הראיה שמבי' הרא"ש ז"ל ממשנה דאחת אומרת מת כו' אינו ראיה וא"כ העיקר בזה כהש"ג שפסק דעד אומר מת ועד אומר נהרג הוי הכחשה. וגם בסברת הב"ש דכאן דסגי בעד א' גם הכחשה בחקירות אינו מזיק כו' פלפול לסתור סברתו ע"ש ובסי' מ"ז ובסי' מ"א מזה. גם ביאור הגאון החסיד מווילנא ס"ק מ' כתב על דין זה כי שגגה וטעות גדולה היא דממתני' מוכח להיפך דדוקא בצרה כו' ואיזה תלמיד טועה כתבו והשומע שמע וטעה דמטעם אחר התיר הרא"ש ז"ל שם משום דמכחישין בבדיקות כו' וכ"א בירושלמי להדיא כו' ע"ש (פליאה זו כבר נשמע בין החיים עיין במהרי"ט חלק אה"ע סי' ל"ח ובס' קרבן עדה מפרש הירושלמי במקומו שם ועיין בס' בית מאיר ובס' קהלת יעקב ובס' יד המלך פי"ב מהל' גירושין ובת' חמדת שלמה סי' כ"ט ובת' ברית אברהם סי' ל"ד מזה) . וע' בנו"ב תניינא סי' נ"ו דרב אחד רצה ליישב ולתרץ הפליאה הנ"ל על הרא"ש מהירושלמי וגם הביא דהראב"ן פסק ג"כ כהרא"ש. והוא ז"ל דחה תירוצו ומ"מ כ' אחרי דהראב"ן והרא"ש מקילים והרי"ף והרמב"ם שתקו לגמרי מי שסומך על שני עמודי הגולה הללו מי ימחה בידו ובפרט דבירושלמי שם מבואר שדבר זה דמודו ר"י ור"ש בעדים ר' יוחנן אמר כן אבל רב סובר שגם בעדים חולקים והגם דרב ור' יוחנן הלכה כר"י מ"מ מי יודע אם כלל זה נאמר ג"כ על מה דפליגי בירושלמי ואולי רק על הבבלי נאמר לכן מי שרוצה להקל יש לו מקום לסמוך ע"ש. וע' בס' מה"צ שם שהאריך מאד בענין הזה והעלה להלכה דלא כהש"ג רק כפסק הרא"ש וטור וש"ע וכן הסכמת הרשד"ם ס"ס מ"ד והצ"צ ומהר"ם מלובלין סי' קל"ב וכן העלה בקונ' מהרח"ש דף ו' ע"ב. וגם היכא דאיכא הכחשה בחקירות ממש צידד במה"צ שם לומר דלא גרע מעד א' ותנשא. וסיים באם יש עוד איזה צד להקל יש לסמוך על זה. וע"ש עוד שהעלה דנדון זה א' אומר מת כו' דמיא להכחשה דגוף המעשה דלכ"ע אין כאן שנים אלא עד א' כמו שיתבאר ודלא כהב"ש בתירוץ הא' דמדמי לה לבדיקות דעדותן קיימת לגמרי ויש כאן שני עדים ונ"מ טובא ע"ש וע' עוד בתשו' שב יעקב סימן י"ח מענין זה. וע' בספר ישועות יעקב סק"י שפלפל ג"כ בזה ומסיק לדינא יש לחלק בין שני עדים כשרים לפסולים דבשני עדים כשרים הואיל ומדאורייתא נאמנים מהני אף אם מכחישים זא"ז אבל בפסולי עדות דעיקר הימנותא דידהו הוא מדרבנן היכא דמכחשי לא תקנו רבנן ולא מהימני עי' שם. ועיין בכל זה בתשובת ברית אברהם מסימן כ"ח עד סי' ל"ו:

ועיין עוד בנו"ב קמא סימן מ"א על דבר עגונה שהיה לה ג' עדים על מיתת בעלה אך המה מכחישים זה את זה בחקירות באיזה יום ובאיזהו מקום. והאריך בזה וצידד להתירה מכמה טעמים ע"ש. ובתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן פ"ז על כיוצא בזה בהכחשה שבין העדים שב' עדים הראשונים העידו מפי אחרים שלאחר מיתתו השליכוהו לים והעד הג' העיד מפי עד שקברוהו בשפת הנהר על הקרקע. והאריך שם לבאר דיש לנו צדדים הרבה להקל אף בהכחשה בחקירות בעדות נשים. וסיים מ"מ לדינא ח"ו לסמוך על דעתי הנמוכה כיון דהב"ש כתב בשם הש"ג להחמיר ומפורש כן בירושלמי להדיא דמודו ר"י ור"ש בעדים דעלמא. ומה שדן רב אחד בנ"ד כיון דהשלישי מוכחש מב' הראשונים הלך אחר הרוב זה אינו דכיון דאינו מכחיש לומר לא מת רק בחקירות מגרע גרע דה"ל כולן עדות אחת ובטלה כולה כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' עדות במפור' היו העדים מרובה והוכחש אחד מהם בטלה כל העדות) נראה אזיל בזה לשיטתו בתשובה הנ"ל מקודם דהביא ראיה מדברי הר"ן דגם בעדות אשה אמרינן דנמצא א' מהם פסול בטלה כל העדות אבל לדעת הנו"ב סימן מ"ה וכפי שנראה דעת הגאון רע"ק ז"ל בעצמו בסי' קכ"ה דבעדות אשה לא שייך זה והובא דבריהם לעיל סעיף ג' סק"ב שפיר יש מקום לדברי הרב הנ"ל) אכן לדינא בנ"ד הוי רק הכחשה בבדיקות כיון דענין הקבורה לא צריך לגוף העדות ואף דאמרו מת מחמת רעבון דבעי' דוקא קברתיו מ"מ העדות דטלטלוהו ממקום למקום ויודעים דמת מהני וא"צ לעדות מעש' הקבורה עכ"ד ע"ש: ועיין עוד בב"ש ס"ק הנ"ל מ"ש ואם א' מעיד שנטבע וא' אומר שנהרג תליא בפלוגתא זו כו' וביאור דבריו דלדעת הש"ג דסובר עד א' אומר מת וע"א אומר נהרג הוי הכחשה אם אחד אומר שנטבע וא' אומר שנהרג ג"כ הוי הכחשה אם אומר שנטבע במים שיל"ס אבל במים שאל"ס גם להש"ג לא הוי הכחשה כי י"ל שעלה מן המים ונהרג אח"כ ולדעת המחבר בכל גווני היא מותרת דאף במים שיל"ס לא גרע מא' אומר מת וא' אומר נהרג ע' בב"ש שכן הוא כוונתו אלא שיש איזה גמגום בלשונו והדבר מפורש בתשו' מהר"ם לובלין שהביא ע"ש. ועיין בנו"ב תניינא סי' נ"ז בתשובה מבן המחבר שכ' דלכאורה ה"ה באחד אומר שנצלב וא' אומר שמת מיתת טבעית לא הוי הכחשה דהא אנן פסקינן בסעיף ב"א דראוהו צלוב אין מעידין דשמא מטרוניתא כו' א"כ י"ל שנצלב וניצל מהצליבה ואח"כ מת על מטתו וכעין שכ' מהרמ"ל בנטבע ומת אמנם הרואה בתשובת מהרמ"ל שם יראה דהוא איירי שלא עמד שם עד שת"נ ובזה ליכא למימר רוב הנטבעים למיתה לכן שפיר איכא להשוות העדים אבל בנ"ד בנצלב איכא רוב למיתה וחזקת א"א מסייע לומר דאיכא עדות מוכחשת ואף דיש סברא לומר דנגד זה יש הרבה חזקת כשרות של העדים (דבנדון דידיה היו ב' עדים שנצלב וחמשה עדים שמת ע"מ) שלא להחזיקה לרשעים להעיד שקר ולהכשיל א"א וזה עדיף מרוב אך קשה להעמיד וסוד על היתר זה ועוד אם באנו לחוש לדברי הב"ח שמחלק בין נתלה ביד לנתלה בחבל כו' ועוד כיון דבמלכיות הללו שוברין מפרקתו כו' (עמש"ל סעיף ל"א) אמנם י"ל כיון דבעדות שהוגבה מהרב דק"ק ליבנא (על הצליבה) לא נזכר אלא פייבל קעלין ומי יודע על איזה פייבל כו' ע"ש:


{{עוגןמ|מט}} '''דחיישינן שמא שד הוא.''' עח"מ וב"ש ועיין בס' מה"צ ס"ק ל"ד ל"ה ל"ו שהאריך לתרץ קושיית האחרונים ז"ל מלקמן סעיף כ"ג ומסי' קמ"א סעיף י"ט בפלפל עצום. ולבסוף צידד להקל בזה"ז שיש חרגמ"ה שלא לישא שתי נשים מעתה ליכא למיחש לצרה וליכא אלא חששא דשד לחוד ובחדא חששא הקילו במקום סכנה וא"כ א"צ שיראו בבואה דבבואה ועכ"פ היכא דראוי בבואה דבבואה סמכינן שפיר לכ"ע ועבדינן בה עובד' אלא דמדברי הרשב"א והר"ן בגיטין משמע דחששא דשד הוא חששא קרובה טפי מחששא דצרה ויש לחוש לה בפני עצמה אבל מדברי הרי"ף והרא"ש אין זה מוכרח כמ"ש למעלה ע"כ נראה דאף בזה"ז אין להקל בלא חזו ליה בבואה דבבואה אבל בחזו ליה שפיר יש להקל בזה"ז שלא לחוש לדברי הגאון לומר שאין אנו בקיאין מטעמא דכתיבנא ובשגם הב"ח מיקל לגמרי אף בלא חזו ליה בבואה כדעת הרמב"ם והריטב"א א"כ אף אנו נסמוך להקל עכ"פ בחזו ליה בבואה דבבואה וכתב עוד מ"ש הגאון דאין אנו בקיאין בענין בד"ב לכאורה בענין זה א"צ בקיאות דמי לא ידע אם הצל ארוך ממדת גובה האדם ואולי בשאר היום קאמר בשעה שצריך הבחנה טובא להבחין ע"פ עובי הצל וקלישותו וא"כ נראה בשחרית וערבית שהצל ארוך מאד שפיר יש לסמוך גם בזה"ז בראיית בבואה עכ"ד ע"ש:

{{עוגןמ|נ}} '''שמא שד.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ומ"ש בשם שבו"י בענין ט"ע דקלא עיון בתשו' קהלת יעקב מהגאון מקארלין סימן ו' שהביא דבקצה"ח סי' פ"א בהא דהחביא עדים אחורי הכילה חקר ג"כ ע"ז אי בעינן שיראו אותו העדים אי די בשמיעת קולו (וע' בנה"מ שם סק"ז) והוא ז"ל האריך להביא ראיות דלא סמכינן בא"א על טב"ע דקלא ע"ש ועיין בתשוב' גליא מסכת ס"ס ח' וסימן ט' ויובא קצת לקמן סעיף כ"ד {{ממ|[[#קג|ס"ק ק"ג]]}}:

{{עוגןמ|נא}} '''מת איש פלוני.''' עיין בתשובת חות יאיר סימן ע"א אודות דוד בר אשר אנשי גינצבורג שנסע דרך אניה בלב ים עם אביו הנזכר מאמסטרדם לפורטגאל ונאבד זכרונם לגמרי כעשר שנים ואח"כ בא לפני הב"ד דאמסטרדם שטר מקויים וניכר שם ועד א' מעידו השטר דוד בר אשר ז"ל גנצבורג הכ"מ. ורצו קצת להתיר עפ"ז את אשת אנשל הנזכר. והוא ז"ל התרעם מאד ע"ז וכתב לא אאמין שיעלה כזאת על לב אדם כי לא התיר הרמב"ם רק בנכתב בשטר בפירו' איש פלוני מת איש פלוני נהרג כו' ע"ש:

{{עוגןמ|נב}} '''ואפי' אינו מקויים.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] שכ' מיהו קצת פוסקים ס"ל דצריך קיום מיהו קיום ע"א מהני דבעלמא לא מהני קיום ע"א משום דהוי כעד מפ"ע כו' והוא לשון הב"ש ס"ק כ"ט ועי' בת' רע"ק איגר ז"ל סימן צ"ב שכתב עליו שדבריו מגומגמים כו' ע"ש ועמש"ל סימן הצ"ז סק"ב ומ"ש מיהו אם בא כתב ממרחקים מיקל הח"מ כו' עי' בס' סה"צ ס"ק ל"ח מ"ש בזה ומסיק לענין דינא נראה עיקר כהכרעת הח"מ בזה דבמקום עיגון שא"א להשיג עדות אחרת יש לסמוך על הפוסקים דא"צ סיום כיון דאין מקום לחוש לזיוף בנדון זה. אולם במקום שאין האשה נאמנת בעצמה כגון בקטטה וכה"ג דיש לחוש לזיוף צ"ע ע"ש ור"ל אפי' בחתום עליו ב' עדים. ועיין בתשובת פני אריה סימן ך' שכתב דכתב הבא מרחוק על הבי דואר גרע טפי וצריך קיום מדאורייתא ודוקא באחד שמביא שטר בידו ואמר שנמסר לו מישראל במקום רחוק ומצאו כתוב בו פלוני מת בהא ס"ד להרמב"ן והרשב"א דא"צ קיום אבל בכתב הבא על ב"ד שבעל הבי דואר במקום שנמסר הכתב עומד ומקבל הכתובים סגורים וחתומים ואינו משום לב מי המביאם דאף אם יתברר לבסוף שהם מזויפים א"א שיתגלה לעולם ממי יצאה הרעה חיישינן לזיופי מדאורייתא עד שיתקיים בלא שאם כתוב בכתב ישראל אפשר להקל במקום עיגון וכמ"ש הח"מ אבל בנ"ד שהכתב הוא של נכרית כו' ע"ש ובמפתחות שם כתב שגם הש"ך בח"מ סימן מ"ו כן דעתי. ועיין בס' קהלת יעקב מהגאון מליסא ז"ל שמחמיר מאד בבא כתב ממרחקי' דבעי קיום עכ"פ מעד א' ודעתו דאפי' כתוב בכתב ישראל אין להקל אפילו במקום עיגון ודלא כח"מ כיון שהוא מלתא דלא עביד לגלויי בשום אופן איך יהא נאמן עד אחד בדבר שבערוה ע"ש. ואפשר דאם שנים חתומים עליו באופן שניכר היטב דלאו אדם אחד כתבם גם הוא ז"ל מודה: 

ועיין בתשו' נו"ב סי' ל"ג שהאריך במחלוקת הפוסקים בדין זה והעלה דהעיקר כמ"ד דא"צ קיום לא מבעי' למאן דס"ל דעד א' בעדות אשה נאמן מה"ת (עמש"ל סקי"ג) דודאי א"צ קיום אלא אפילו אי אמרי' דעד א' בעדות אשה הוא רק מדרבנן אעפ"כ אמרינן דא"צ קיום. וסיים באם שיסכימו עוד שני רבנים גם אני אהיה סניף להתיר ע"ש. גם בתשו' קהלת יעקב מהגאון מקארלין סי' י"א צידד להקל דא"צ קיום (ומ"ש שם ראיה מיבמות קט"ו ב' יצחק ריש גלותא כו' שלחו מהתם כו' ולישנא דשלחו משמע ע"פ כתב שלחו באיגרת ובמשנה ב"ב דף ל"ח מבואר דאספמיא רחוק מא"י מהלך שנה וא"כ בודאי לא היה אדם יודע לקיים כתב הבא משם א"ו דלא בעי קיום ע"ש. הנה לפמ"ש בתשובת מהרי"ק סי' ל' והובא ג"כ בתשו' גליא מסכת סי' ע' אות ז' דהפירוש בגמ' שם שלחו מהתם היינו דשלחו כן מקורטבא ולא מאספמיא ע"ש לפ"ז אין ראיה) ובפרטות כתב להתיר בנדון דידי' שהיה מכתב כת"י ג' אנשים שהן ב"ד שקבלו עדות ויש פוסקים דקיום ב"ד א"צ קיום אפילו גבי גיטין כמ"ש הרמ"א ס"ס קמ"ב (ע' בתשו' כו"ב תנינא סי' קל"ו) וכ"ש בעדות אשה להעיד שמת בעלה ובפרט כי קשה הדבר להשיג קיום ע"כ יש להתיר האשה הלזו רק דיש להושיב ב"ד של שלשה להתירה ע"ש: (ובתשובת חתם סופר סימן מ"ד וסימן מ"ט האריך ג"כ בענין זה ושם מבואר שדעתו כדעת הח"מ דבמקום עיגון יש לסמוך אשטר בלא קיום אבל שלא במקו' עיגון אין נכון לסמוך בלא קיום. ואפי' אם חתומים עליו שלשה. אך אם נכתב לשם ובא התשובה על בי דואר סגי בהכי אפי' רק א' חתום עליו דבכה"ג א"צ שום קיום עש"ה וכבר כתב כן גם בסימן מ"ג דכל כ' הנשלח על הדואר לבעלים ידועים ומגיע מהם תשובה לחזרה על הדואר הרי הדבר ברור שהוא מבעליו ואין בו זיוף כמובן לכל מבין וא"צ שום קיום ע"ש גם בס"ס מ"ה כתב סברא זו והזכיר שם שגם הגאון בתשו' בית אפרים כ' כן וכבר נעשה מעשה על פי סברא זו איזה פעמים ע"ש וכן מבואר עוד בס"ס צ"ד שם ע"ש וע' בס"ק שאחר זה):

{{עוגןמ|נג}} '''צריך שידעו.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ועיין בס' מה"צ סק"מ שכתב דבלבוש נתן טעם לדברי הה"מ משום דהוי תרי קולי מסל"ת וע"פ כתב. ולדבריו אם עד א' מעיד ע"פ כתב מפי כותי שהסיח לפ"ת בע"פ ג"כ לא מהני דהוי ג' לריעותא עד מפי עד ומפי הכתב ובמסל"ת. והאריך בזה והעלה דלא קי"ל כן ואין לנו לבדות מלבינו חומרות בעגונ' דאיתתא מה שלא נזכר בש"ס. ואפי' בכתב עכו"ם בדרך מסל"ת יש לצדד להקל כל שכתב כן בהמשך ענין אחר ובקישור דברים אחרים כיון דקי"ל דכותי מסל"ת מפי כותי מסל"ת מהני כדאי' בסעיף ט"ז ה"ה בזה: ואיך שיהיה נראה דוקא היכא שהכותי מסל"ת בכתב אבל עד א' בכתב מפי כותי מסל"ת שהסיח ע"פ ודאי מהני עכ"ד ע"ש. ועיין בס' בית מאיר שנ' דהח"מ הוצרך לחדש דבר זה לפי שיטתו שם בהלכה י"ג שמחזיק בשיטת הריב"ש שהוא דיעה א' שבסעיף י"ד בהגה דאפילו בלא קישור דברים כל בלא שאלה מקרי מסל"ת ולכן היה קשה לו כאן על הרמב"ם למה כתב ונודע שהוא כ' ישראל והוצרך לחדש דבר זה דע"פ כתב ל"מ מסל"ת. אבל לדיעה ב' שהוציאו מלשון הרמב"ם דצריך דוקא ק"ד אין הכרח לדין זה דהא כאן איירי שהיה בלא קישור דברים רק שהיה כתוב מת איש פלוני ולא יותר ולכן מוכרח להקפיד שיהא כתב ישראל ומודה שאם היה כתוב עם קישור דברים דשפיר מהני. ויוצא לנו מזה אם יש לאשה כתב עכו"ם מסל"ת עם ק"ד וגם כותי המעיד בע"פ בלא שאלה ובלא ק"ד שריא הוא ממ"נ בלי פקפוק ע"ש: ועיין בתשו' פני אריה סי' ך' שדעתו ג"כ דעכו"ם מסל"ת בכתב לא מהני והביא שכ"ד בעל תה"ד סי' ר"מ ומהר"ם אלשיך סי' קי"ח והכי נקטינן ע"ש וכ"כ בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ס"ז ע"ש. אולם בס' עזרת נשים כתב דהא דבעינן שידעו דהוא כתב ישראל היינו בכותב לישראל דאיכא למיחש אולי על ידי שאלה דישראל כותב כן או מדכותב לישראל איכא למימר דבודאי להגיד בשם עדות מתכוין דאם לא כן מה לו עם הישראל אבל הכותב לא"י אחר במסל"ת כגון שבא לתבוע חובו מן עזבון פלוני שמת למה לא יועיל ע"ש ובס' קהלת יעקב כתב עליו דיפה כיון ע"ש: ועיין בס' ישועות יעקב ס"ק ט"ו שמעשה בא לפניו באיש א' הנלקח לצבא הקיר"ה ונהרג שם ובא כתב ממקום גבוה יענראל קאמנדי משם שנהרג איש הזה והזכיר שמו ושם אביו. ויצא הדבר בהיתר ע"ש נאמנות היענריאל קאמנדי בצירוף עוד אומדנות וטעמים מוכיחים שנהרג ע"ש. (ועיין מענין זה בתשו' ח"ס סי' מ"ג ומ"ד וסי' צ"ד ודעתו להתיר אף בלא צירוף אומדנות וכתב דלא מבעיא אם ראה ישראל בעצמו בספר הערכי שנכתב בין המתים והוא בענין דליכא למיחש לשני יב"ש ולא לשני שוירי ולא לבדדמי דודאי אתתא שריא בלי ספק כי הכתיבה ההיא ביום שנכתבה איננו אלא כמסל"ת ואף על גב דכ' הה"מ דעכו"ם מסל"ת בכתב לא מהני וטעמא נ"ל משום הבו דלא לוסיף עלה תרי קול בחדא דוכתא להאמין כותי ומפי כתבם ועוד שא"א להבחין מתוך הכתב אם הוא לפי תומו מכל מקום הכא בערבי עדיף כתבם מפיהם דדבור מקרי ואמרי שקר אבל לחתום שקר לא מרעי נפשי' טפי כו' (אלא דאם לא נכתב בהדיא בספר ההוא שמת רק שנמחק ע"י העברת קולמס יש להסתפק אולי נמחק מחמת בריחתו אם לא כאשר יבורר שנמחק מטעם מיתה) אלא דאפי' לא ראה הישראל באותו הספר רק שהשיג תשו' מקאנצערלייא ע"פ שאלה ושוב ממקום אחר השיג טאטן שיין כתוב באותו ענין ממש וחתום בחותם של ערכאות אע"פ ששניהם הוי כמו עד מפי עד כי הכותב בעצמו לא קברו מ"מ יש להקל. ואפי' להרא"ש ז"ל שלא רצה להתיר בעדות שלא היה תחילתו וסופו בכשרות (ע"ל סקל"ח) וטעמו נ"ל דאין לנו להוסיף על מה שאחז"ל כי הכל רק משום תקנת עגונות וא"כ דילמא סגי בהך תקנתא להאמין לכותי מסל"ת דשכיחא מ"מ בדור האחרון הזה שבעו"ה שכיחי טובא בכל יום מאנשי הצבא שא"א להשיג שום עדות אלא ע"י שאלה לעש"נ אין לך תקנה לעגונות גדולה מזו. ומסיים בס"ס צ"ד שכבר התיר זה תלתא זימני בנידון שבא לפניו שהיהודים שאלו משרי קאמידאנט והם כתבו למקום יענעראל קאמאנדא ומשם נשלח תעודת מיתה העתיק מפנקס הערכי וחתום בח"י גדוליהם וחתום בחותם האמבעט ממושב השרים. הואיל והדבר יוצא מערכי לערכי וחתום גם בחותם האמבעט דהמזויף בו מחייב ראשו למלך וחזקה גדולה דתרווייהו לא משקרי וגם מדכתבו על הדואר והשיגו תשובתם על הדואר א"צ קיום דמי ושוב לסרי קאמודאנט תשובה על שאלתם בבי דואר כ"א מי ששלחו לו ועדיף משטרי פרסאי בגיטין י"ט כו' עכ"ד עש"ה):

{{עוגןמ|נד}} '''משום שיצא קול שמת.''' עב"ש בשם תשו' ב"י ודבריו סתומים קצת והכוונה בזה ע' בתשו' מהר"ם לובלין סי' קכ"ח והוא מכוון לדברי הט"ז סק"ח. וע' בס' מה"צ ס"ק מ"א שכתב דמלשון מהרא"י בפסקיו סי' קס"א משמע לכאורה דאפילו יצא קול מיתה סתם יש לחוש אמנם יש לחלק דמהרא"י מיירי שם בא"י מסל"ת ובזה לכ"ע יש לחוש משא"כ בישראל המעיד. וכתב עוד שם דכל זה לא איירי אלא במי שלא בא להעיד לב"ד אלא באחד שכתב או אמר כן לחבירו דרך שיחה בעלמא או דרך התאוננות שהוא כמסל"ת לא ע"מ להעיד דבכה"ג איירי בתה"ד שם ובתשו' ב"י שם אבל מי שבא לב"ד להעיד או להתיר והעיד שמת סתם והלך לו בזה ודאי דלכ"ע אין לחוש שמא העיד ע"פ הקול לבד לא מבעיא בנתפשט הקול במקום שמעיד דא"כ מה בא לחדש בעדותו יותר ממה שידענו בתחילה אלא אפילו שנתפשט הקול במקום אחר שבא משם ולא במקום שמעיד אפ"ה אין לחוש דהכל יודעין שאין להעיד בב"ד בטו"ע ע"פ הקול ושאין ב"ד סומכין על הקול בשום דבר ושצריך להעיד דברים כהוייתן ואם היה ע"פ הקול היה אומר כן להדיא וכן נראה מדברי הרמ"א בהגה שלא כתב דין זה רק בכאן אהא דמצאו כתוב בשטר והדעת נוטה לזה ולכן גם בשלח עדותו לב"ד ע"פ כתב אין לחוש לזה ומצאתי סמך לדברי בזה בתשו' מ"ב סי' ק"ט עכ"ד ע"ש. ועיין בתשו' מ"ב סי' ק"ה שדעתו להחמיר מאד בדין זה דאפילו לא יצא קול תחילה רק שהא"י העיד במסל"ת מת סתם לא מהני עד שיאמר לכל הפחות שיודע בבירור שמת דאל"כ חיישינן שמא שמע רק קול הברה בעלמא ע"ש וכבר השיג עליו בט"ז סק"א וכתב דלית מאן דחש לדבריו בזה. גם בס' מה"צ שם האריך להשיג עליו וכתב דהמ"ב גופיה בתשו' סי' ק"ט תברא לגזיזיה וחזר בו במקצת מדבריו שבסי' ק"ה. וע' בקו"א לס' מה"צ שכתב בשם הרב סדר אליהו דף ק"ו ע"ב שהאריך מאוד והעלה דג' מדות יש בדינים אלו. האחד הוא כשיצא קול שנטבע ואחר כך הגיד אחד בסתם שמת או אפילו לא יצא קול אלא שאמר העד גופיה נטבע ואמר גם כן שמת סתם בזה חיישינן לכ"ע דלמא מת סתם דקאמר היינו ע"י טביעה עד שיאמר להדיא שראה שמת דהיינו שפלטו הים כדין שיתבאר בסכ"ח ול"ג לכל מר כדאית ליה או שיאמר שיצא מן המים חי ואח"כ מת על מטתו. מדה שנית כשנודע כבר שזה שהועד עליו שמת נכנס למקום סכנה שהנכנס לשם קרוב למות ונתפרסם ענין זה וגם יצא הקול שמת באותה סכנה ואח"כ בא ע"א והגיד בסתם שמת בזה נמי לכ"ע יש לחוש דילמא לא ראהו שמת אלא ע"פ הסכמת העולם אמר כן. אבל כשלא יצא קול שמת אלא שנכנס למקום סכנה בלבד לכ"ע אין לחוש ע"ז שמעיד סתם שמת דלמא ע"פ סכנה זו הוא מעיד בדדמי והוציא כן מתשו' הרשב"א כ"י ומהרא"י בפסקיו סי' קס"א: ובדף ק"ז ע"א כתב עוד דבזה אפי' שאומר העד שראהו מת לפניו לא מהני עד שיאמר קברתיו כמו במלחמה ודלא כתשובת פני משה ח"ב סי' כ"ז דגם בזה כשאומר שראה שמת סגי (ע' לקמן סנ"ד בשם הרב מה"צ שהשיג עליו והסכים לדעת הפ"מ בזה) . מדה שלישית כשיוצא קול על איש א' שהיה נוסע ממקום פ' למקום פ' שמת ואח"כ העיד ע"א בסתם שמת בזה הוא שנחלקו רבותינו האחרונים ז"ל דעת הרד"ך ומהר"י פמוט ומהרי"ט ז"ל שגם בזה חיישינן שמא ע"פ הקול הוא שהעיד בסתם שמת ואינו כלום ודעת הב"י בתשו' ומהרשד"ם ומהר"ם לובלין דאין חוששין שיעיד בסתם ע"פ הקול. ובדף ק"ח א' כ' דע"כ ל"פ אלא כשהעד שם מגמתו להגיד על מיתת פ' לבד אבל כשהמגיד לא שם עיקר מגמתו להגיד על המיתה אלא על דבר אחר אלא שממילא נמשך הענין ונגרר ע"י הזכרת המיתה בזה כ"ע מודו שיש לחוש שמזכירו בשם מת ע"פ הקול שיצא וכ"ש שאם אותה הפעולה שבא להזכיר לא יצדק כ"א אחר ההנחה שפלוני מת שא"כ היה בהכרח לו' שמת שיש לחוש שאומר כן ע"פ הקול ע"ש ומילי דסברא נינהו. ע"ש עוד בענין א"י מסל"ת בענין זה:

{{עוגןמ|נה}} '''מי שנשתתק.''' ע' בקו"א לס' מה"צ סעיף זה שכ' בשם הרא"ש ז"ל דחרש שאינו שומע ואינו מדבר א"י להעיד בעדות אשה לא ע"י הרכנה ולא ע"י כתיבה כמו גבי גיטין. וע"ש עוד דהמדבר ואינו שומע כשר לעדות אשה ולכן הרמב"ם וש"ע בסעיף שאח"ז לא מנו חרש בהדי שוטה וקטן כמו שרגיל בכל דוכתי ע"ש:

{{עוגןמ|נו}} '''או קטן.''' ע' בתשו' נו"ב סי' מ"א שכ' (על נדון דידיה) רק יש לנו לחקור אם ראו מקבלי העדות שהיה לנער הזה שער זקן העליון ונתמלא זקנו כו' דבאיסור דאורייתא לא סמכינן אחזקה כיון שבא לכלל שנים הביא סימנים ואף אם נבדוק עוד ונמצא בו עתה קשה לסמוך כו' ואמנם לדעתי אם הנער יאמר שברי לו שכבר הביא ב' שערות קידם שראה העדות הנ"ל נאמן הוא ע"ש וע' בס' בית מאיר שכ' שהוא מסופק על גיף דין זה אם צריך כלל שיהא גדול ממש בשערות ויותר משמע לו דא"צ שערות כלל ע"ש::

{{עוגןמ|נז}} '''קטן.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש ובפרישה כו' וע' בב"י שכן עלה בדעתו מתחילה לפרש כן דברי הטור ואח"כ דחה פירוש זה והפרישה מקיים זה הפירוש וע' במה"צ ס"ק מ"ג מ"ש בזה והעלה שדברי הב"י עיקר. וע"ש עוד שהביא בשם יש"ש סי' י"ד שדייק מלשון הרמב"ם בפי' המשנה דבאו' התינוק מת פלוני לבד אפילו אומר ג"כ כך וכך ספדני הוי התם לא מהני כיון שלא אמר שעסוק בעצמו בענין הספדו כענין המשנה הרי אנו באין מלספוד שהענין תולה במעשה הקטן עצמו ובק"א שם הביא שגם הרח"ש ז"ל דקדק כן מדברי הרמב"ם ויש ראיה לזה מכתובות כ"ח ע"ב נאמן התינוק לומר כו' ע"י עצמו אבל לא ע"י אחר ע"ש אולם מסקנת היש"ש שם דא"נ שיהא הענין תולה במעשה הקטן עצמו והוכיח כן מלשון הא"ז בשם ראב"ן וראבי"ה. והרב מה"ז פלפל בזה וסיים דצ"ע לדינא ע"ש:

{{עוגןמ|נח}} '''שמע מהתינוקות.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] וע' במה"צ ס"ק מ"ג שפלפל הרבה בדברי מהרא"י ז"ל והעלה שגם דעת מהרא"י דלא בעינן בזה מסל"ת ממש בכל תנאיו דהיינו שיסיח מעצמו מבלי שאלה כדלקמן סעיף ט"ו אלא דכל שנותן משל וטעם לדבר דרך ספור מעשה מסתמא הוי מסל"ת והביא שכן דעת היש"ש סי' י"ד דכל שאו' דרך סיפור מעשה אפילו שאינו מסל"ת ממש כגון ע"י שאלה אפ"ה גבי קטן מסתמא הוי מסל"ת אם לא שנראה להדיא שמכוין להעיד ובהכי נתיישבו דברי הרמ"א בהגה שלא הביא דבעי' מסל"ת מחמת שבנדון הש"ע שאומרים עכשיו באנו כו' לכ"ע חשיב כמסל"ת. וע"ש בק"א בשם הרn"ש ז"ל שדין זה במחלוקת שנויה והוכhח שם מדברי הש"ג בכתובות כ"ח דס"ל דקטן נאמן בעיגונא אפילו במכוין להעיד ע"ש:

{{עוגןמ|נט}} '''אבל אם אינו לאלתר.''' כתב בט"ז דבפסקי מהרא"י הביא דעת ראבי"ה שמכשיר אפילו באינו מעיד לאלתר וכ' שיש להחמיר משים דכל ספק פלוגתא בעיגונא קיי"ל להחמיר ע"כ וא"כ לפמ"ש המ"ב בשם תשובת הרא"ם להפך דספק פלוגתא בדיני עיגונא להקל גם בזה יש להקל עכ"ד וע' בח"מ וב"ש. וע' במה"צ ס"ק מ"ה שכ' דכאן לכ"ע אין להקל והתה"ד עצמו לא כ' כן אלא לרווחא דמלתא אבל לפי האמת הראבי"ה יחיד בדבר נגד הרמב"ם וראב"ן ומהרי"ו. והרמ"א הכריע לגמרי דלא כוותי' בין להקל ובין להחמיר ע"ש. וע"ש עוד בס"ק מ"ד שהביא בשם ת' אה"ש שמדייק מלשון הרמב"ם וש"ע שכתבו אבל אם שמע מפי שוטה או קטן משמע דאיירי בקטן שאינו בן דעת שהוא בכלל השוטה עד שעוסק בשחוק הקמצא אבל קטן שהוא בן דעת שאין דרכו לעסוק בשחוק הקמצא נאמן כגדול אפילו באינו מעיד לאלתר והוא ז"ל פלפל בדבריו ומסיק שצ"ע להקל בדין זה:

{{עוגןמ|ס}} '''שהסיח לפי תומו.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש וכל שבא לב"ד כו' וע' בת' הרא"ש כו' וכוונתו דמתשובת הרא"ש שם מוכח שסובר דאפילו בא הא"י לב"ד חשיב מל"ת וכן משמע ג"כ בת' הרא"ש כלל י"ח דין ט' ע"ש וכן תפס בפשיטות בתשובת ח"צ סי' קמ"א מדבריו. וע' בס' מה"צ בק"א לסי' זה בשם הרמ"ש ז"ל שהביא בשם הרד"ך שסובר ג"כ דאפילו בא לב"ד חשיב מסל"ת כשאו' עם קישור דברים אחרים והרב ז"ל השיג עליו בזה והכריח מתשובת רמב"ן סי' קכ"ח והריב"ש סי' שע"ז דכל שבא לב"ד אפילו אמר בקישור דברים אחרים לא חשיב מסל"ת. וכ' עוד בשם הרשד"ם אה"ע סי' ר"מ דב"ד דקאמר הוא מושב וועד הב"ד אבל מה שאמר בפני רבים לא חשיב כמו בא לב"ד ואם בא לפני הקהל נסתפק מוהריב"ל בח"ג סי' ב' וע"ש סי' ע"ו. וכ' עוד בת' רשד"ם שם דדוקא כשבא לב"ד ואמר בקישור דברים דפלוני מת אז לא מהני דלמה הו"ל לבא לב"ד על לא דבר מוכחא מלתא דלהתיר נתכוין אבל כשיש טעם על ביאתו לב"ד כגון שבא לב"ד לקבור את פלוני שהוא מת וכיוצא בו שיש לתלות ביאתו לבית דין באיזו אמתלא מהני ע"ש: ומ"ש הבה"ט בשם ת' ב"י א"י שאמר לישראל אנה כו' והשיב הא"י פלוני הרגו כו' זה הובא בשמו בק"ע סי' קי"ג. ושם מבואר דמה שהשיב פלוני הרגו היה עם קישור דברים ועיקר חדושו בזה דלא נימא דמה שאמר הישראל לא ידענא כו' הוא ענין אחר והוי כשאלה ע"ש. ומ"ש עוד בשם רשד"ם התחיל הא"י כו' ובין כך בא ישראל אחר כו' יש לעיין שם ולכאורה זה וחידושי דאף ששאלו ישראל אחר דאילו שאלו אותו ישראל עצמו זה מפורש בש"ע לקמן סעיף ט"ו. ומלשון הש"ע שם אע"פ ששאלו אותו אח"כ משמע ג"כ זה דאף ששאלו אחר שלא התחיל הא"י להסיח אליו. וכפי הנראה בק"ע סי' שנ"ג יש באותה תשו' שם חידוש אחר דדוקא אם היה השאלה (לא שנא מאותו ישראל ולא שנא מישראל אחר) תיכף למל"ת של הא"י אבל אחר זמן לא מהני. אך אין דין זה מוסכם וכמ"ש בפ"ת שם. ומ"ש עוד בשם מהרח"ש אם תפסו לא"י כו' יש לעיין שם דלכאורה אין לך אמתלאה גדולה מזו שרוצה להציל עצמו ותולה הקלקלה בחבירו בכדי לחזק דבריו. ומ"ש עוד שאלו לא"י כו' וע' במהר"ם לובלין סי' קל"ב כו' לפי הנראה כוונתו על מה שהובא בשמו בק"ע סימן שכ"ג ואפשר לחלק. ומ"ש עוד כותי שלא נתכוין להתיר כו' מהריב"ל ח"ג סימן ע"ו. הובא זה בקה"ע סימן פ"ב. ושם כתב ה' חלוקות בענין זה ע"ש. ולא ידעתי למה שבק הבה"ט הד' חלוקות הראשונות והעתיק רק דין זה שהוא החלוקה האחרונה שם. גם צ"ע דלעיל בה"ק זה העתיק הבה"ט בשם מהריב"ל ח"א כלל א' סי' ט' כותי שמספר ליהודי בתשובת שאלה וליהודי אחר במל"ת כו' לא הוי מסל"ת. משמע דמפשט פשיטא ליה כך ומדוע כאן נסתפק בזה דהא גם שם לא כיון להתיר ואפשר לחלק ועמ"ש לקמן סעיף ט"ו ס"ק ס"ז. ועיין בספר קהלת יעקב שכתב ט"ז פרטי דינים בדין כותי מסל"ת ע"ש:

{{עוגןמ|סא}} '''וכן אם אמר.''' עמ"ש לעיל ס"ג ס"ק כ"א לענין ישראל פסול:

{{עוגןמ|סב}} '''אע"פ שלא אמר.''' עיין בתשובת פני אריה סימן ך' שכתב דנראה פשוט דאם בא א"י ואמר פלוני צוה אותי לפני מותו שלאחר מותו אלך להודיע מיתתו לאשתו אע"פ שאמר כן בלתי ששאלוהו דבר אין זה מסל"ת ואין לך מתכוין לעדות גדול מזה כו' ע"ש:

{{עוגןמ|סג}} '''ויש מחמירים.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ועיין במה"צ ס"ק מ"ו שהאריך לקיים דברי הר"ן והרבה להשיב על חמש טענות שטען הריב"ש ז"ל נגדו ואעפ"כ כתב לבסוף דפשטי הסוגיות מטין כדברי הריב"ש וכ"ד רוב האחרונים ולדינא הסכים לדעת הב"ח שעושה שכר דבר בין הדיעו' דבמקום עיגון כגון שידוע שאם לא תאמין לזה לא תמצא עדות אחרת ותשב עגונה כל ימיה סומכים על מסל"ת כה"ג שאמר מת סתם שלא ע"י קישור דברים והביא ראיה לזה מדברי הירושלמי: וע"ש עוד בס"ק מ"ז דכשאומר דבריו דרך התאוננות א"צ שיאמר עוד קישור דברים אחרים לכ"ע כיון שניכר שמתכווין להתאונן בלבד ולא לשום עדות ומ"ש הרמב"ם וש"ע אוי לפלוני שמת כמה הי' נאה כו' הוא לאו דוקא ולדינא בשאמר אוי לפלוני שמת לחוד סגי וכ"ה בתשובת מהריב"ל ח"ג סי' ב' ע"ש. ושם בק"א כתב בשם הרח"ש ז"ל דגם לפי דיעה זו דבעינן קישור דברים אחרים זהו דוקא כשהכותי מסיח כן לפני הישראל אבל כשהכותים מספרים ביניהם שפלוני מת והיהודים שמעו ממילא מה שמספרים לכ"ע א"צ בזה קישור דברים ע"ש. ובאמת כ"כ גם הב"ש בשם ת' רש"ך סי' מ' סעיף ב' והובא גם כן בבה"ט כאן ויש לחלק: 

ועיין בתשובת נו"ב ס"ס מ"ב שכתב (על עובדא דידיה) וז"ל הנה לדעת הפוסקים דלא בעינן קישור דברים זה פשוט שזה נקרא מסל"ת שהרי הפאסט מיינסטער הגיד מעצמו בלא שום שאלה אלא אפי' לדעת המחמירין דבעי' קישור דברים ג"כ יש להקל דמה שהתחיל הפאסט מיינסטער ושאל פון וואנין זענען די הערין נקרא קישור דברים וכאשר הגידו לו שהם מפראג הגיד להם ממיתת העוזב דת והרי זה דומה למאן דאיכא בי חיואי אך יש לפקפק ע"ז כי כן דרך כל בעלי אכסני' לשאול לאורחים הבאים מאין הם ואין לדבר זה שייכות כלל למיתת העוזב דת שהגיד אח"כ מ"מ לאו דוקא קישור דברים לפניו ה"ה לאחריו כמבואר בפוסקים וא"כ י"ל שמה שהגיד הפאסט מיינסטער די פרויא איזט שוהן פר הייראט זה עצמו נקרא ק"ד שזה מורה שאין כוונתו להעיד אלא לספר סיפורי מעשה דברים בעלמא וראיה לדבר זה מדברי הרמב"ם דבפי"ג מה"ג הלכה י"א כתב כבר אמרנו כו' (כמ"ש המחבר ריש סעיף זה) משמע מדבריו בבבא זו שצריך קישור דברים ובהלכה כ"ה כתב יצא כותי וישראל מעמנו למקום א' ובא הכותי והסיח לפ"ת ואמר איש שיצא מכאן עמי מת משיאין את אשתו ואע"פ שאין הכותי יודע אותו האיש והוא שיאמר קברתיו (ע' לקמן בש"ע סעיף י"ז) הנה מלשונו כאן משמע דלא בעינן קישור דברים ולכן נראה משום דבכאן הלכה כ"ה דמצרך הרמב"ם לומר קברתיו מכמה טעמים שביארו הפוסקים או מטעם שאינו מזכיר שמו כמ"ש המ"מ או מטעמא אחרינא וכיון שעכ"פ צ"ל קברתיו תו לא בעינן קישור דברים שזה עצמו שהכותי מסיים ואומר קברתיו מראה שאין כוונתו להעיד דאטו כותי חבר הוא דגמר דינא ויודע שלא יועיל עדותו בלי קברתיו וא"כ מדאמר הקבורה ש"מ שכוונתו רק לספר דברים כהווייתן ולכן לא הצריך הרמב"ם שום קישור דברים אחרים וא"כ גם בנ"ד מה שאמר די פרויא איזט שוהן פר הייראט חשיב קישור דברים. ועוד דבכתב הבא מזולצבאך נאמר סתם שהסיח הא"י לפ"ת למה לו לדקדק אחריהם שמא היה קישור דברים ובפרט שיהודי ראה אותו שהיה מוטל בחולי גדול ראוי לצרף כל זה להקל עכ"ד ע"ש: ועיין בתשובת חתם סופר סימן מ"ו בעובדא שאחר ה' שנים מעת שנאבד האיש בא ערל א' אל העיר ואמר במל"ת שאשתו עם ערל אחר הרגו לפב"פ והוא לא היה בביתו בשעת הריגתו כי היה ביער לחטוב עצים ובבואו לביתו קודם אור היום מצא ההרוג והכירו בט"ע כי לא היה בו פצע ושום חבורה כי הרגוהו בשפיכ' זפת חם לגרונו ושוב סייע בקבורתו כו' וכתב דפשוט להקל בזה למיחשביה כמסל"ת כי רוב הפוסקים החליטו להקל בקישור דלא כהר"ן אלא דמהרש"ל ביש"ש כ' דאם יתירו אינו מוחה והוא לא יצטרף עמהם מ"מ הכח יש בדברי הערל הנזכר דברים הרבה שהם יתרים ומיחשב קישור דברים ועוד יפה כתב נו"ב קמא סימן מ"ז מידי ספיקא לא נפקא דלמא היה אז ק"ד וכן הדעת נוטה כי אחר שכבר עברו ה' שנים ואין דובר דבר מהנאבד איך יבא הערל ממקום אחר לכאן ויתחיל לספר מעשה שהיה בביתו זה חמש שנים וע"כ בתוך סיפורי שאר דברים נתגלגל הענין עד שבא לזה ולא יהא אלא ספק הוי ליה ספק ספיקא אולי הלכה כהריב"ש ואם תמצא לומר הלכה כהר"ן להחמיר דילמא הוה קישור דברים כו' ע"ש) ומ"ש הבה"ט דעל ראיות ריב"ש קשה לי כו' ע' בנ"צ מ"ש בזה:

{{עוגןמ|סד}} '''שמא נתכוון לדבר אחר.''' עיין במה"צ ס"ק מ"ט שכ' מלשון זה משמע לכאורה דאפי' בספק שיש לחוש לאיזה אמתלא לא מהני מסל"ת אולם מתשובת מהר"ם שבמיימוני סי' ט' מבואר דלא חיישינן לאמתלא מן הסתם אלא היכא דמוכחא מלתא טובא וכן משמע לשון הטור ונראה שגם דעת הש"ע כן הוא כו' ומוכח שם בתשובת מהר"ם אפי' שאינו אומר אלא פלוני מת שלא ע"י קישור דברים אפ"ה לא חיישינן לאמתלא דלא מוכחא טובא ע"ש: וע"ש עוד שהביא ש"ס דפ' הגוזל דף קי"ד וכתב ויש ללמוד מזה במי שנטבע במים שאל"ס וידוע זה ע"פ עדים (ה"ה ע"פ עד א' עמ"ש לקמן סעיף ל"ד מזה) ותו בא א"י מסל"ת ואמר שראהו מיד שהעלוהו מן המים והכירוהו אלא שיש אמתלאה בדבריו דמהימן כיון דמים שאל"ס אינה אסורה אלא מדרבנן וקילא טפי מתרומה דרבנן שהרי אם נשאת לא תנא א"כ לא חיישינן לאמתלאה וה"ה בהעידו אחת מחמש נשים שאין נאמנות להעידה במסל"ת בכה"ג שידוע הוא שנטבע כולי עמש"ל ס"ה ס"ק כ"ד) מיהו בזה לכ"ע בעינן שיסיח בקשר ענין לפניו או לאחריו ע"ש. ועיין בקה"ע סימן רכ"ט הביא שם בשם המבי"ט שמצדד להתיר היכא שכבר יצאה מחזקת א"א דאוריי' ואינה אסורה אלא מדרבנן אפשר לסמוך על א"י אף שאינו מסל"ת כלל ע"ש. ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' ב' בעובדא שהעידו עדים שבעלה נטבע במים שאל"ס ושהו עליו כדי שת"נ ואח"כ אמרו שלשה כותים שלא במסל"ת שמצאו גוף אחד ערום בשפת הנהר והגידו סימנים ואמירת הכותים היה זה שלא בפני זה. והאריך שם לבאר דמצד הסימנים היה ראוי להתיר אף שאינם סימנים מובהקים מ"מ באיסור דרבנן יש לסמוך גם על סימנים אמצעים (עמ"ש מזה לקמן סעיף כ"ד ס"ק צ"ט) אך דא עקתא באשר שלא הגידו לפי תומם. והביא שם ג"כ דברי המבי"ט הנ"ל שרוצה להתיר במילי דרבנן אפי' שלא במסל"ת וכ' עליו אף שאין דבריו מוכרחים כאשר המביט בעצמו פקפק בזה מ"מ יש סמך מדבריו בנ"ד כיון דאמרו זה שלא בפני זה כל אחד סימנים הנ"ל סמכינן עלייהו דמסתמא קושטא קאמרי דהא אמרינן בגיטין דף י"ט בההוא שטרא פרסאה כו' והביא הב"י גירסא בח"מ סימן ס"ח זה שלא בפני זה דהוי כמסיח לפי תומו וה"נ בנ"ד כיון שהגידו זה שלא בפני זה הוי כמסל"ת כו' ע"ש עוד ועמ"ש לעיל ס"ו ס"ק מ"ב:

{{עוגןמ|סה}} '''שהם מחזיקים.''' עיין בתשובת נו"ב ס"ס מ"ב שכ' דיש מקום להחמיר דאולי לא מהימני ישמעאלים מסל"ת להעיד שמת עוזב דת דאולי ברח ואינו רוצה להחזיק דתם עוד והוציאו עליו קול שמת לחזק דתם והרי זה דומה לשמע מקומנטריסין כו' אך מצאנו בתשובת הר"ן הובא בב"י דמשמע להדיא דנאמן א"כ אין לנו לבדות חששות מלבינו ע"ש:

{{עוגןמ|סו}} '''ששאלו אותו אח"כ.''' כ' הב"ש בשם ת' מהרשד"ם סימן כ"ג דהיינו דוקא אם שאלו אח"כ באותו מעמד אבל אחר זמן לא מהני שיש לחוש אולי בעת ההיא רוח אחרת עמו ושבקי' להימנותיה ובת' מ"ב סימן ק"ה כ' בשם הרא"ם ובנימין זאב דאפי' אח"כ הוי מל"ת. ועיין במה"צ ס"ק נ"א שדעתו מסכמת לדעת הרשד"ם וכתב אולם מתשובת הרא"ש כלל נ"א סי' ג' בעובדא דאשר בר סיני משמע קצת דגם לאחר שעה יכולין לשואלו ואפשר לחלק לומר דכל שהוא מפרש דבריו הראשונים נאמן אפילו לאחר זמן משא"כ באומר דברים אחרים אינו נאמן אלא באותו מעמד ובכה"ג מיירי הרשד"ם ע"ש:

{{עוגןמ|סז}} '''אח"כ.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש אם יהודי א' כו' והוא מדברי הח"מ שדייק כן מלשון הרמ"א בהגה ומסיים בה אך באמת הוא חומרא גדולה וכי בשביל שאשתקד שאלו אותו לא יהא נאמן עתה במסל"ת ובפרט אם מסל"ת בפני כותים למה לא נאמין לדבריו בשביל שאשתקד שאלו אותו והעתיקו ג"כ הב"ש. ועיין במה"צ ס"ק צ"א מ"ש בזה והמבואר מדבריו דהיכא ששאלו הכותי תחילה ולא השיב כלום ואחר זמן מה בא לישראל השואל ומספר מעצמו הנדון ששאלו עליו זה ודאי לא יקרא מסל"ת אבל היכא שכבר הגיד כל הענין ע"פ שאלה א"כ כבר נסתלק עסק השאלה הראשונ' ואם בא לאח"ז מה וספר הענין פעם שנית במסל"ת צ"ע למעשה בזה. ואם בפעם ראשונה כיון הכותי להתיר בזה ודאי יש לחוש שמה שמספר לפ"ת בפעם שנית אערומי קא מערים כדי להוציא רצונו אל הפועל ובזה מיירי בת' מהריב"ל ח"ג סימן ד' משא"כ בזה שהגיד ע"פ שאלה דאינו מכוין להתיר שאינו נוגע בדבר כל כך ע"ש ועיין בקה"ע סימן פ"ב בשם מהריב"ל דאף אם מתחילה לא בא להתיר רק להעיד יש להסתפק ושמא י"ל דשאני התם שבא לב"ד וזה גרע טפי ויש לעיין:

{{עוגןמ|סח}} '''איה חבירנו.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש אם נזכר אשה אחת כו' הוא מדברי הב"ש בשם המרדכי שמפרש כן דברי הירושלמי ועי' במה"צ ס"ק נ"ט שדין זה אינו ברור:

{{עוגןמ|סט}} '''אבל שאלו כותי אחר.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ועיין במה"צ ס"ק נ"ג מ"ש בזה:

{{עוגןמ|ע}} '''במה אתם מדברים.''' דין זה הוא מת' הריב"ש סימן שע"ז וש"פ ומבואר שם שדעתו דשפיר מקרי מסל"ת אלא שלמעלה ביטל דבריו נגד דעת הר"ן רבו וכ' הט"ז דיש להקל שזה אחר שהריב"ש מביא ראיות נכונות לדבריו ע"ש ועיין במה"צ בק"א לסעי' זה בשם הרח"ש ז"ל שהביא תו' מהריב"ל ח"א סי' ב' הובא בק"ע סי' ז' שנטעה להקל להלכה ולא למעשה ודעת הרשד"ם אה"ע סי' מ"ד להחמיר ושם בסי' פ' כ' שעכ"ז עשו מעשה בשאלוניקי והתירוה ועי' קה"ע סימן רמ"ג רמ"ד:

{{עוגןמ|עא}} '''היה ספק.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] בענין אי מהני ס"ס בעגונה ועיין מזה בק"ע סימן נ"ג רל"ז רל"ח רע"ב רע"ח שנ"ו ש"ס שס"ט ובתשובת פרח שושן חי"ד כלל ג' סי' א' ובחלק אה"ע כלל ג' סי' ב'. ועיין בתשובת נו"ב סימן מ"ג שהאריך בזה והביא דברי הגאון בעל פ"י בתשובת שב יעקב חי"ד סימן מ"ח והגאון המחבר ש"י שדעתם דאין להקל מכח ס"ס כיון דאיתחזק איסור א"א ותמה עליהם דהלא כתבו התוס' ביבמות דמה אשה דייקא מרעה לחזקה. והאריך בזה וגם בענין מ"ש הפ"י שם דבעגונה איכא תרי חזקות לאיסור חזקת חיים של זה וחזקת א"א והוא מדברי הריב"ש סימן שע"ט ותמה עליהם דזה לא מקרי ב' חזקות רק הכל אחד ופלפל ג"כ בדברי הש"ך בי"ד סי' ק"י בדיני ס"ס אות כ"ח וכ"ט דמסיק לאסור ס"ס בחזקת איסור אבל היכא דאיכא שלש ספיקות מותר ובדברי הט"ז שם ס"ק ט"ו דסובר דאפי' כמה ספיקות אינו מועיל ובדברי הש"ך בנה"כ שם והפר"ח שם ובדברי הפ"י בק"א לכתובות עש"ב. ועיין בת' חמדת שלמה סימן ל"ב:

{{עוגןמ|עב}} '''פלוגתא בדינין אלו.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ועיין במה"צ ס"ק נ"ו שהרבה להקשות על הט"ז והעלה דאפשר שגם המקילים לא הקילו אלא במקום שיש אומדנות המוכיחות שמת דבכה"ג כבר יצאה מחזקת א"א מן התורה כמ"ש הרמ"א בסמוך דעכשיו הוי פלוגתא בדרבנן ובשעת הדחק סומכין אפי' על יחיד נגד רבים היכא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וכמ"ש הש"ך בי"ד סימן רמ"ב ודלא כמשמעות הט"ז כאן ע"ש. ומ"ש הח"מ ס"ק ל"א כי גם בעיגון אין כל העגונו' שוות כו' עיין בתשובת שבו"י ח"ג סימן ק"י. ועיין בתשובת חתם סופר סי' ס"א באמצע התשובה דהרב השואל תמה על הח"מ בתשובתו בהך דפנחס מארלא שכתב דפלוגת' הפוסקים הוה כב' כתי עדים ומוקמי אשה בחזקת א"א דמה לי עדים ומה לי דיינים ופקפק עליו דודאי לא דמי דעדים מכחישים אהדדי לגמרי זה אומר מת וזה אומר חי אבל הפוסקים לא מכחשי לגמרי דגם להמחמירים שאין לסמוך על עדות כזו מ"מ אפשר שהוא מת והוא ז"ל כתב לו דיפה תמה וראוי למי שאומרה ועב"ש ס"ק מ"ז ובק"ע סימן רכ"ו כו' עכ"ל ע"ש):

{{עוגןמ|עג}} '''אבל אם שואלים כותים.''' עח"מ שכתב דגם הר"ן מסכים לזה ולא כהב"י שכתב דהר"ן חולק ע"ז והב"ש דחה דבריו ועיין במה"צ ס"ק נ"ז שהוכיח מדברי הר"ן בתשובה סימן ע"א בעובדא דמיימין מאלקי (והובא בב"י בדיני טביעה) כדעת הח"מ ודחה ג"כ דברי מהר"ם לובלין בתשו' סימן ק"י שמדייק מת' מהרי"ק שורש קכ"א דלא ס"ל כתה"ד בזה דליתא דמהרי"ק מיירי שם בשופט ושאלת השופט שאני ע"ש. ושם בק"א הביא בשם הרח"ש ז"ל שדעתו להחמיר בזה כדעת הב"י בשם הר"ן והקשה ג"כ מדברי הר"ן סימן ע"א הנ"ל ותירץ שיש חילוק בין שהשאלה היא אם חי או מת כמו איה פלוני וכיוצא בזה שמרגיש שיש נפקותא בדבר ובין נדון הר"ן הנ"ל שכבר ראו מת על שפת הים ולא שאל ממנו רק הזמן שהגיע ליבשה בזה אינו מרגיש נפקותא בדבר ולא נפיק מתורת מסל"ת וסיים ועכ"ז צ"ע קצת ע"ש וכן מחלק בת' גאוני בתראי סימן ב' בהגה ע"ש ועיין בתשובת רא"ז פנים מאירות ח"ג ס"ס מ':

{{עוגןמ|עד}} '''כותים אותו.''' עיין בת' גאוני בתראי סימן ב' שכתב על עובדא דידי' וז"ל ועוד יש להתירה אפילו נאמר דזה הוי שאלה מכל מקום כיון שהעד מעיד שהא"י לא ידעו שהשואל הוא יהודי אם כן מקרי מסל"ת שהרי כתב בת"ה כו' והכא הוי כשואל אותו א"י דהא הטעם דשרי בשואל אותו א"י משום דע"כ אין כוונתו להעיד ואצ"ל להתיר כיון דליכא ישראל למי הוא מעיד ה"ה כאן כיון שלא ידעו שזה ישראל הוי מגיד דבריו לא"י שלא בפני ישראל ושרי עכ"ל ע"ש עוד וע' בק"ע סי' רס"ה:

{{עוגןמ|עה}} '''והגיד אומדנות.''' עי' בתשובת מהר"ם לובלין סי' ק"י וסי' ק"ל דאם היה קצת מסל"ת כגון שלא היה שאלה גמורה אם הגיד אומדנות המוכיחות על מיתתו שריא אפילו לכתחילה והוציא כן מהתו' בשלהי יבמות בעובדא דפונדקית ע"ש וע' במה"צ ס"ק נ"ב שאין דבריו מוכרחים בזה. וע' בט"ז:

{{עוגןמ|עו}} '''המוכיחות.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] (מ"ש בענין רוצח שהודה בלא עינוי כו' וע' בתשובת ח"ס סי' צ' מה שכתבתי בזה) . וע' בתשובת נו"ב סי' מ"ג כ' שם וז"ל אמנם לפי הנזכר בשאלתו שהפקיד והשררה החזירו להם הברוסטיך שלו עם כפתורי כסף שהיה בו זהו הוכחה גדולה שהאמת כן שאל"כ למה יתנו דבר ששוה איזה זהובים בחנם כו' וכשעשה מעשה המוכיח על אמתת הדברים עדיף ממל"ת שהרי מסל"ת לא מהני בבשר שביד כותי דכלל גדול שאין כותי מסל"ת נאמן באיסור דאורייתא כ"א בעדות אשה ואפ"ה אם אינו נהנה בחליפין מהני כמ"ש בי"ד סי' קי"ח א"כ בעדות אשה שמסל"ת מהני ק"ו מעשה שאפילו מפסיד לעצמו במעשה הזה שמהני להאמינו כו' ועד כאן לא נחלק מהרש"ך על המ"ב (כמו שהובא בבה"ט) אלא בסתם א"א שהודה הא"י על הריגת בעלה שאכתי לא יצאה מחזקת איסור אבל בנטבע במים שאל"ס אפילו לא שהו עד שת"נ שכבר יצאה מחזקת איסור מודה ובפרט שאומדנא זו עדיפא מאומדנא של המ"ב ששם האומדנא דלמה יחייב עצמו מיתה וידוע דברי הרמב"ם דלכך אין אדם נאמן ע"ע לחייב מיתה דאולי הוא מן הבוחרים מות מחיים אבל כאן שהפקיד יחזיר דבר השוה ממון זה מן הנמנע שיעשה על מגן ע"ש מה שכ' ליישב דלא תיקשי ע"ז מעובדא דפונדקית שהוציאה לכם מקלו כו' ע"ש:

{{עוגןמ|עז}} '''לא תצא.''' עי' במה"צ ס"ק נ"ח שהביא בשם הרדב"ז ח"א סי' תקכ"ו שהשיג על התה"ד בדין זה וכ' שאם היה בא מעשה כזה לפניו היה מונציא האשה מבעלה והיה עושה בניה ספק ממזרים ע"ש. והוא ז"ל האריך להשיב על כל השגות של הרדב"ז ז"ל ולקיים דברי התה"ד והרמ"א בכאן וסיים מיהו דוקא באומדנות המוכיחות טובא דחשיב כרוב גמור הוא דסמכי' עלייהו מן התורה. וכל זה לשיטת התו' והרא"ש וש"פ אבל מלשון הרמב"ם פ"ז מהל' נחלות הוכחנו בסעיף כ"ד וכ"ט ול"ג שסובר דאפילו בדברים שרובן למיתה אם נשאת תצא מדרבנן וכדעת הרדב"ז הנ"ל ע"כ אין להקל בזה כ"א בשעת הדחק ולפי ראות עיני המורה להורות כשורה עכ"ד ע"ש ועמש"ל עוד מדין זה:

{{עוגןמ|עח}} '''לא העיד בפירוש.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש מיהו אם הישראל אומר כו' וע' בת' גאוני בתראי ס' י' בתשובת הגאון בעל תוי"ט כ' שם להיפך דאף להחולק ומצריך שיאמר בפי' שהכותי הא' היה מסל"ת דוקא בכותי מפי כותי אבל בישראל מפי כותי לא ע"ש עוד: ומ"ש הבה"ט בשם ח"מ אם כותי מעיד מסל"ת מפי ישראל כו' עד גם הוא מתכווין להעיד עי' בס' יד המלך פי"ג מה"ג דין ח' שכ' להוכיח ספק זה מעובדא דחסא דמוכח משם דכותי מסל"ת מפי ישראלים שכיוונו להעיד מהני ומסיים דמ"מ צ"ע לדינא ע"ש. ועמ"ש בנ"צ לעיל ס"ג בד"ה וכן כותי:

{{עוגןמ|עט}} '''ויש חולקין בזה.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] וע' בח"מ שכ' דאפשר דאין כאן מחלוקת וגם מהרי"ק והר"ן ס"ל כהתה"ד כו' וע' במה"צ ס"ק ס"א שהוכיח דהעיקר כדעת הח"מ דגם דעת הר"ן הוא דסגי בסתם ולא אתי הר"ן אלא לאפוקי היכא שנראה מדברי הכותי השני שדברי הכותי הראשון לא היה במסל"ת ואיך שיהיה הנה לדידן דקיי"ל דא"צ קישור דברים אחרים במל"ת וגם שאלת כותי לכותי לא מגרע כח מסל"ת פשיטא דאין לחוש בסתמא שמא לא היה דברי הכותי הראשון במסל"ת. וע"ש מה שתמה על הב"ש שק"מ בזה ועל ת' הראנ"ח סי' ך' הובא בקה"ע סי' רנ"ח. ושם בק"א הביא בשם הרח"ש ז"ל שכ' בשם מהריב"ל ח"א סי' א' וח"ג סי' פ"ט שדעתו ג"כ להקל כדעת התה"ד וגם מדבריו נראה שהר"ן ומהרי"ק אינן חולקין עליו בזה ע"ש:

{{עוגןמ|פ}} '''שיצא מכאן עמי.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש לדעת הר"ן כו' ועמ"ש לעיל סי"ד ס"ק ס"ג בשם נו"ב סי' מ"ב. וע' עוד בבה"ט מ"ש אע"פ שמדברי הרמב"ם כו' עד וט"ז לא פסק כן וע' במה"צ ס"ק ס"ג שהרבה להשיב על ארבעה טענות של הט"ז. ועל ארבעה לו ישיבנו ומבואר שם דאין כוונת הרא"ש להקל בזה גם בלכתחילה שא"צ לשאול ממנו אלא לענין דיעבד קאמר ומיירי שאין הא"י לפנינו שא"א לשאול. ושוב האריך להקשות על הרא"ש מעובדא דשומשי יבמות קט"ו ומסיק דהרא"ש מיירי שאותן העדים שאמרו שפלוני נתלוה עמו בדרך ר"ל שנתלוו שניהם לילך ולשוב לביתם ביחד בחברה אחת ע"מ שלא להפרד עד שישובו לכאן וכן דייק לשון הרא"ש ועל פי זה יש לומר דגם הרמב"ם וש"ע יודו בכהאי גוונא דהם לא מיירי בכה"ג אלא שישראל וכותי יצאו מעמנו ולא ידענו אם יצאו ביחד ע"מ לשוב לביתם ביחד ושלא להפרד מש"ה הצריכו שיאמר שיצא עמי מכאן ע"ש וכתב עוד שם בשם הב"י בתשובה בדיני מסל"ת סימן ז' דגם כשאומר הכותי ישראל שיצא עמי מכאן מת מ"מ צריך שיבינו מתוך דבריו שעל אותו פעם ועל אותו דרך הוא אומר כגון שהיה מדבר עם הרוכלי' שראו אותו תחילה מתלוה עם אותו יהודי וכיוצא בזה שאם לא כן יש לחו' שמא לעיתי' רחוקות כו' ר"ל דכשהוא מדבר עם אותן אנשים שראו מתלוה עם אותו יהודי מסתמא כוונתו על אותו הדרך ועל אותו הפעם שראוהו הם וכמ"ש הט"ז כאן והא דהצריך הרמב"ם בזה לומר שיצא עמי מכאן ולא אמרינן ג"כ דמסתמא על אותו יהודי שראוהו יוצא עמו הוא מספר י"ל דמיירי שאותן הרוכלים שסיפר הכותי לפניהם לא היו מכירים מי היה היהודי ואם הוא בעל האשה הזאת אלא שאחרים ראו להכותי שיצא בפעם ההוא עם בעל האשה הזאת אולם מהריב"ל ח"א סימן ב' כתב דאין לחוש כלל שמא על זמן אחר הוא מספר וצ"ע למה אם לא שנאמר דמיירי שסיפר הכותי זה סמוך ליציאתו מן המקום ההוא דאז מסתמא על הדרך שמזמן קרוב הוא מספר אבל אם היה מספר בכמו שנה או יותר אחר שיצא עמו ודאי יש לחוש לכ"ע ועדיין צ"ע עכ"ד וע' בק"א שם בשם הרח"ש ז"ל שנראה מדעתו ג"כ דכיון שאמר סתם איש שיצא עמי מסתמא על זמן היותר קרוב הוא מעיד ע"ש היטב: ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן י"ח בעובדא שבא יהודי אחד לבית אושפיזא ושמע משני כותים שדברו זה עם זה שהיהודי אחד שהיה רגיל לילך עם איש יהודי זה איז נהרג גווארין אום זונסט (שם מבואר לשון הגביות עדות באריכות) והשיב להתיר אם איש יהודי זה מעיד שלא היה רגיל שום יהודי אחר לילך עמו לכפר זה אלא בעלה של אשה זו איתתא שריא לעלמא דאף שלא הקדים הכותי דברים אחרים מקודם מ"מ הוי מסל"ת כמו שהעיד הב"י שבכל בתי דינים שהיו בסלוניק כו' (עמ"ש לעיל סי"ד ס"ק ס"ג) ואף שלא אמר שראה שמת מ"מ כיון שאמר שיודע שהוא נהרג הוי מסל"ת שמת כמו שהביא הב"י כו' ואף שלא הזכיר שמו מ"מ כיון דידוע להיהודי הנ"ל שלא היה רגיל שום יהודי אחר לילך עמו רק בעלה של זה איתתא שריא כמו שהביא בהגהת מרדכי סוף יבמות כו' ואף שהרמב"ם כתב יצא ישראל וכותי מעמנו כו' והוא שיאמר קברתיו וכתב הריב"ש שראוי להחמיר כדבריו מ"מ הלא כתב הר"ן וד"מ דדוקא כשאין מכירו אבל אם מכירו לא בעינן קברתיו בכותי מסל"ת והכי רהיטא סוגיא דש"ס ובנ"ד נראה שהיה מכירו כיון שאמר איש יהודי שהי' רגיל לילך עם זה א"כ אף הרמב"ם מודה דא"צ לומר קברתיו ע"כ נראה להתיר אשת פלוני ובלבד שיסכימו ג' בעלי הוראה המפורסמים עכ"ד ע"ש:

{{עוגןמ|פא}} '''ואינו מכירו.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ועיין בקונ' הרח"ש ז"ל דף כ' ע"ד ודף כ"ג ע"א שהאריך לבאר כל השיטות שיש בדעת הרמב"ם ז"ל (וגם במה"צ ס"ק ס"ג האריך בזה) ולפי מה דמסיק שם דלא נהגו לפסוק כהרמב"ם בזה אין מן הצורך להביא דבריו בזה:

{{עוגןמ|פב}} '''אבל אם מכירו.''' עיין בתשובת מהר"ם אלשקר סימן קי"א וקי"ב וקי"ג:

{{עוגןמ|פג}} '''וכן פשט המנהג.''' לכאורה משמע אדסמיך ליה קאי באם מכירו דוקא ובס' מה"צ ס"ק ס"ג כתב דהמעיין בפסקי מהרא"י סימן רכ"ג יראה שכוונתו לומר דהמנהג הוא שלא להצריך קברתיו בכל ענין ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל וכ"כ הב"י בתשובה בדיני מסל"ת סימן ח' וכ"כ מהר"י סמיוט בתשובה שם סימן ב' וכ"כ מהריב"ל ח"א סימן ב' וכ"כ מוהרי"ט שם וכ"ה בתשובת רמ"א סימן ק"א ע"ש: (אכן בתשו בת ח"ס סי' צ' משמע שדעתו לחוש להרמב"ם שכ' שם וז"ל ואי משום דלא אמר קברתיו ופשיטא דיש לחוש לדעת הרמב"ם דבעי שיאמר וקברתיו היכא שלא הזכיר שם ממש רק שהיה עמי ושיצא עמי מכאן הנה יש מקום לומר דבנד"ז ברוצח שהודה גם הרמב"ם יודה כו' כיון דטעם הימנותי' לאו משום על"ג דמה איכפת ליה מה שיהיה אחר מותו אלא משום דחזקה קושטא קאמר וממילא תו לא חיישינן שאומר בדדמי דטפי הו"ל לומר דברים כהווייתן שלא המיתו לגמרי כו' עכ"ל ע"ש וע"ל סק"פ):

{{עוגןמ|פד}} '''אסורים בקולר.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש וכתב בת' מ"ב אם כותי מכיר א' מהם כו' ועיין בס' בית מאיר שתמה על הב"ש בזה שהעתיק כאן דברי המ"ב בסתם ובאמת המ"ב למד זה מן תשובת הרא"ש במ"ש אעובדא דאבא יודן ולא הוזקקו ב"ד לחקור אם הדה אותו שנתלוה עמו כו'. וא"כ לפמ"ש הב"ש בס"ק הקודם דהט"ז מאריך בזה ופוסק דלא כהרא"ש (וכמו שהובא ג"כ בבה"ט לעיל ס"ק נ"ז) גם האי דינא דהמ"ב ליתא ע"ש: (וכ"כ בתשובת חתם סופר ס"ס צ' ע"ש עוד):

{{עוגןמ|פה}} '''וי"א דכל זה כו'.''' עיין בתשובת נו"ב ס"ס מ"ב על אודות כ' שבא מזולצבאך שמת העוזב דת מאיר וועלי מעיר אמבורג וכתב וז"ל ועוד בה שלישית שיש ריעותא בגוף העדות שלא הזכיר שם אביו ואולי מה שאמרו ועלי יש לחשוב כמו שם אביו והדבר קשה להקל ואין לדמותו אפילו לכינוי פאר"ח שהזכיר הריב"ש דכאן כל המשפחה נקראים בשם וועלי אך נלע"ד שבעוזב דת יש מקום להקל שא"צ להזכיר שם אביו ולא חיישינן לתרי מאיר כיון שמאיר זה בעל האשה ידענו בו שעזב דת לא חיישי' שגם מאיר אחר עזב דת דאוקמינן ישראל בחזקתם חזקת יהדות. אלא דלפ"ז נימא שאם שמענו סתם שעוזב דת מת בלי הזכרת שמו כלל ולא שם עירו ג"כ נימא להקל דאוקי כל ישראל אחזקתן והא ודאי ליתא וכמה עוזבים דת שמענו בעולם א"כ גם הזכרת שמו לא מהני דכמה עוזבים דת הוחזקו בעולם ולא ידענו את שמם ואולי שם א' מהם ג"כ מאיר ואיהו הוא שמת. אלא דבלא הוחזקו ולא שכיחי שיירות לכ"ע לא חיישי' ועכ"פ לא שכיחי שיהודים יעזבו דתם וא"כ הוי לא הוחזקו תרי מאיר וועלי מעיר אמבורג ולא שכיחי שיירא ובזה ודאי לא חיישינן לתרי יב"ש ושם עירו עכ"פ לא גרע משם אביו ובפרט בצירוף משפחתו. ועוד נ"ל להקל דאף דעיר אמבורג הוא מעבר לרבים ושכיחי שיירות מ"מ שיבואו לשם זרים מעיר אחרת ויתיישבו שם וישאו שם נשים זה לא שכיח. ועוד כיון שמאיר זה ידענו שמקום דירתו שם ועתה שלקחה אשתו (האינה יהודית) איש אחר א"כ אי נימא שזה המאיר וועלי שמת הוא אחר עכצ"ל שזה מאיר נעלם והרחיק נדוד ולא נודע מקומו איו וזה לא חיישי' רק דאמרי' כאן היה וכאן נמצ' ואיהו הוא שמת כדמוכח בשלהי יבמות בההוא גברא דבשילהי הלילא כו' דאלולי שיש אמתלא לתלו' דמחמת כיסופא אזל לעלמא לא חיישי' כלל דאזל לעלמא אלא דאמרי' כאן היה וכאן נמצא ואיהו הוא שמת. אלא דגם כאן יש אמתלא לתלות דברח כי אולי נתן בלבו לשוב כו' אך אין לנו לבדות חששות מלבינו ובפרט שהיה אצלו יהודי וראה אותו בחולי גדול עכ"ד ע"ש. וע' בנו"ב תניינא ס"ס נ"ה שכ' הנה יש כאן שמו ושם עירו אך שאין כאן שם אביו והא ודאי שהי' אמצעי לחוד עדיף משם אביו לחוד שהרי סי"א לחוד מהני להרבה פוסקים דסימנים דאורייתא ואפילו הרמב"ם שמחמיר סובר שאינו רק חומרא דרבנן ושם אביו לחוד ודאי לא מהני כלל וא"כ כאן שיש שמו ושם עירו וסי' הגוף שעדיף משם אביו פשיטא דמהני. ועוד כיון שאמר שהלך אצל אחיו לעזור לו ובעל האשה הזאת בשביל עזר הלך אצל אחיו כו' ע"ש וע' בתשובת חמדת שלמה סי' כ"א:

{{עוגןמ|פו}} '''שם עירו.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש או פלוני אח פלוני הוי כמזכיר שמו ושם אביו: וע' בנו"ב תניינא ס"ס מ"ו שאצלו ז"ל אין זה ברור ב"כ דיש לחלק כי אב אחד יש לכל אחד ולכן בקושי שיזדמן שני יוסף בן שמעון אבל אחים יש הרבה לכל אחד ויותר מזדמן שנים שוים בשמותם ובשם אחיהם ע"ש וע' בתשו' חמדת שלמה סי' כ"ז וכ"ח:

{{עוגןמ|פז}} '''יצא עמנו.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] וע' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' מ' מענין זה. וע' בש' מה"צ שהאריך מאד בשני סעיפים אלו ובסופו י"ז חידושי דינים. (וע' בתשובת חתם סופר סי' מ"ה וסי' ע"א ג"כ מענין זה. ושם בסי' ע"א במי שמת בריחוק מקום ואמר לפני מותו שמו מ' ז' פונקל ושם עירו זאברוז הסמוך לטרניפאל ושם אשתו פ'. ושאלו אותו העדים אם יש לו בנים ואמר שיש לו שתי בנות אחת מאשתו הראשונה ואחת מאשתו השניה וגם אמר שיש לו בית סמוך לבהכ"נ ומביתו נסע בהתחלת ימי הקיץ לבקש לו מקום להיות מלמד ולא חקרו העדים אם שתי הבנות קיימים או לא ונמצא כל הסימנים שאמר אך מה שאמר כי לו שתי בנות נמצא שאין לו רק בת אחת ובתו השניה מתה טרם פרידתו מביתו והיה אז בביתו ונהג ז' ימי אבילות ונשאל אי חיישי' בכה"ג דילמא אתרמי שמא כשמא ועיר כעיר. והשיב ע"ז באריכות והביא דברי תשובת הר"ן סי' ל"ג בעובדא שהיה העדות מכוון מכל צד רק ששינה שמו כו' ודברי תשובת מ"ב סי' ק"ט בעובדא שהעידו עכו"ם מסל"ת עדות מיושר בשמם ומקומם אך שאמרו שהאב והבן שניהם היה להם עסק עם הדוכס ושניהם נשבו וזה לא היה כי לא היה עסק ולא נשבה רק האב לבד כו' וגם דברי תשובת ב"י סי' י"ב שהובא בקיצור בק"ע אות ר"א ופלפל בדבריהם ומסיק בנדון השאלה יש לסמוך להקל כיון שיש הוכחות מרובות ועצומות שזה הוא וגם הרי לא אמר להדיא ששתי בנותיו חיות הנה רק משמעות לשון העדים אפשר לא הבינו היטב ובשגם שביום ההוא אבדו עשתנותיו אפשר מחמת ביעתותא דמה"מ שכח שכבר התאבל על הבת ההיא כו' ועכ"פ אחר שכבר חפשנו ובדקנו בבית הסמוך לבהכ"נ בזבארוז הסמוכה לטרניפאל מזמן יציאתו של זה היינו תחלת הקיץ ולא נמצא שום א' שיצא משם ששמו כך וכך הרי אשתו מותרת לעלמא ע"ש. וע' בתשובת גאוני בתראי סי' כ"ז בענין שאמר העד שההרוג כבר הודיע לכל שהוא מק"ק הוראדנא ואשה זו הגידה שבעלה אינו מהוראדנא אלא מעיר אחת סמוך להוראדנא איזה פרסאות ונתווכחו ביה שלשה גדולי הדור ע"ש. וע' בתשובת הגאון מהרי"מ מבריסק סי' י"ט מענין כיוצא בזה):

{{עוגןמ|פח}} '''לא היה בפני ב"ד.''' עי' במה"צ ס"ק ע"ז מה שתמה על הב"י בתשו' המובא בקה"ע סי' קנ"ט וע' בנ"צ מ"ש בזה:

{{עוגןמ|פט}} '''ואסור לדרוש ולחקור הרבה.''' ע' ב"ח שכ' בשם הה"מ לפרש להרמב"ם אע"ג דא"צ דו"ח מ"מ צריך לשאול אותו ב' וג' פעמים האיך ראית שמת ובמה ידעת דאפשר שהוא טועה בדבר כו' והכי משמע מעובדא דר' טרפון סוף יבמות ששאל ודקדק עם העד ב' וג' פעמים וכיון את דבריו ואז השיא את אשתו והכי נקטי' עכ"ל וע' במה"צ סק"פ שהשיג עליו דאדרבא מהש"ס שם מוכח דא"צ לדקדק ב' וג' פעמים ולהרמב"ם איסורא נמי איכא בזה ומ"ש הה"מ אבל לומר כיצד היה כ"ע מודו ר"ל במה שאמר ר' טרפון להעד כיצד אתה יודע (וכדלעיל סעיף ה') ולא לענין ב' וג' פעמים ע"ש:

{{עוגןמ|צ}} '''אז צריך דרישה וחקירה.''' כתב הריב"ש סימן רס"ו דמ"מ אין דינו בדיני נפשות ממש שאם יאמר בא' מן החקירות איני יודע עדותו בטילה אלא דלכתחילה בלבד הוא שצריך הדיין לדרוש ולחקור בדין מרומה בכל היכולת כדי להוציא הדין לאמיתו וכ"פ הרמ"א בח"מ ר"ס ט"ו אבל בת' מהר"ב אשכנזי סימן ה' השיג על הריב"ש בדין זה וכתב דדין מרומה דינו ממש כד"נ ושכן דעת הרמב"ם והרמ"ה ור"י. והר"ן ז"ל ועש"ך ח"מ סימן ל"ג ס"ק ט"ז:

{{עוגןמ|צא}} '''כדי להעיד עליו.''' עי במה"צ ס"ק פ"א שנסתפק בא"י המסל"ת שראה אדם הרוג או מת לאור הנר או לאור הלבנה והכירו שהוא פ' אי מהני די"ל דדוקא ישראל המכוין להעיד ונותן לבו להכירו יפה כדי להעיד עליו הוא שיכול להכירו גם לאור הנר אבל א"י המסל"ת שלא כוון להעיד בשעת ראייתו לאור הנר אפשר שלא דקדק בהכרתו יפה. והלא בל"ז דעת הר"ש והר"ן (הובא בב"ש סקע"ו) דכותי מסל"ת אינו נאמן לעולם לומר שהכיר אדם הרוג או מת בטב"ע ונהי דלא קי"ל כוותייהו כמ"ש הב"ש שם מ"מ בזה שאומר שלא ראה אותו כ"א לאור הנר אפשר דכ"ע חיישינן שמא לא דקדק יפה בהכרתו והניח בצ"ע ע"ש:

{{עוגןמ|צב}} '''והלכו ומצאוהו שנשתנה.''' ע' במה"צ סקפ"ב לכאורה נראה דוקא בהלכו וראו בו שמת אבל אם לא הלכו לשם אין סומכין לומר שמת ע"י שהכישו נחש כיון דיש רפואה לנשיכתו כדאי' בשבת ק"ט אלא דבסכ"ט אי' בנפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת וצ"ל דשם כיון שהוא נשוך בנשיכות הרבה קים לחז"ל שאין מועיל לו שום רפואה או דנחשים ועקרבים הוי כמו זיבורא ועקרבא שאחז"ל בחגיגה שאין לו תרופה לפי שרפואה של זה קשה לחבירו ומש"ה בעינן תרתי נחשים ועקרבים ואולי מיירי התם כשא"א לו לעלות משם מעצמו עד שיעלוהו אחרים וביני ביני מסתמא לא יוכל לחיות וצ"ע עכ"ד ע"ש:

{{עוגןמ|צג}} '''ופרצוף פניו קיימים.''' ע' בתשו' חוט השני סי' צ"ו בענין שהעיד העד שניטל העור מעל פניו והוא החזירה על פניו והכירו אם זה נקרא פ"פ קיימים ע"ש וע' בתשובת צ"צ סי' מ"ה הובא בקה"ע סי' תי"ב:

{{עוגןמ|צד}} '''והכירוהו בהם.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] וע' במה"צ סקפ"ה מ"ש בזה. וע' בח"מ לקמן סקמ"ה ובב"ש סקע"ו והועתק בבה"ט סקע"ח כתבו דכל ט"ע צריך עיון ועיין בתשו' נו"ב סי' ל"ט שכ' דאין ר"ל דבעינן עיון גמור (וכמו שרצה באמת חכם אחד לומר כן) אלא אפילו עיון כל דהו מהני וראיה מתוס' בחולין דף צ"ה בד"ה לא מהדרינן ע"ש ועיין בנו"ב תניינא סי' ס"ב בתשו' מבן המחבר שרב אחד הקשה לו מדברי המחבר בש"ע יו"ד סי' ס"ג שהעתיק לשון הרמב"ם והוא מכירו ודאי כו' מבואר דלא כהתוס' וכמ"ש הפר"ח שם. והוא ז"ל השיב לו דגם אביו ז"ל בנו"ב קמא לא החליט הדין דדי בט"ע כ"ד אלא לסניף בעלמא. ועוד כתב דרך אחר דשפיר כתב אביו ז"ל דדי בט"ע כ"ד דהוא מיירי בט"ע פני האדם בזה לכ"ע סגי בט"ע כ"ד והרמב"ם והמחבר שם ג"כ מודו דסגי כאן בהכי ודלא כהפר"ח שם אלא דשם מיירי בחתיכת בשר שאין בו תמונות שונות צריך להיות ט"ע גמור דהיינו ששבעתן העין מתחלה ע"ש היטב:


{{עוגןמ|צה}} '''וחיישינן לשאלה.''' הנה בדין זה יש מחלוקת גדולה בין הפוסקים דמדברי הרא"ש בתשובה סוף כלל נ"א והביאו הטור בסי' קי"ח מבואר דחיישינן לשאלה וכן יראה ממ"ש בפסקיו פ"ק דב"מ סי' נ' והטור כאן סתם דבריו אולם בסי' קל"ב גבי גט פסק בפשיטות דחיישינן לשאלה וכ"מ בס' השיטה לב"מ בשם הרשב"א ז"ל וכן נראה מדברי רבינו ירוחם במישרים נתיב כ' ח"ב דבאיסור א"א חיישינן לשאלה הביאו הרח"ש וכ"מ בתשו' מהר"ם החדשות סי' שע"א ואחריהם נמשכו מהרא"י בפסקיו סי' קע"א ומהרי"ו סי' ע"ט וק"נ וכ"ה דעת הספר מתית ומהר"ן מאיגרא שהביאו שם וכ"פ הב"ח בתשובה סי' ש"ו. אולם הנ"י והר"ן בחידושיו פ"ב דב"מ בשם יש מי שאומר פסקו דלא חיישי' לשאלה וכ"פ הריטב"א בחידושיו הביאו מהרי"ט בתשובה ח"ב סי' ל"ה והב"י כתב בתשובה בדיני מסל"ת סי' ז' שכן משמע דעת המרדכי סוף יבמות וכן יראה ממ"ש התוס' יבמות ק"כ ע"ב ד"ה כליו כמ"ש הב"י שם (לפ"ז קושית הבה"ט סוף ס"ק ע"א לק"מ וכן משמע מלשון הרמב"ן בחידושיו לגיטין כ"ז א' ואחריהם נמשך גדול האחרונים מהר"ל מפראג הובא בתשובת גאוני בתראי סי' י' ובתשו' חינוך ב"י סי' קל"ב והסכים עמו בזה הגאון מהר"י פאלק בתשובתו שם ועוד בתשובת גאוני בתראי סי' כ"א תשובת הגאון בעל מג"ש בארוכה וכתב שדעת הפוסקים רובן ככולן דל"ח לשאלה ושם סי' כ' תשובת הגאון אחיו של הט"ז שסובר ג"כ דל"ח לשאלה וכן מטין דברי הט"ז בת' ב"ח החדשו סי' ע"ח. וכ"ד הש"ך בח"מ סי' ס"ה סקכ"ו והניח בצ"ע ע"ש. וע' בס' מה"צ סקפ"ז שהאריך בזה והראה פנים בהלכה לשתי הסברות והעלה שגם דעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג ובה"ע מטין ונראין דס"ל דלא חיישינן לשאלה ודלא כהב"י שכ' משמם דס"ל דחיישינן לשאלה וכבר עמדו ע"ז עליו בקונ' מהרח"ש דף ט"ל ומהרי"ט שם והש"ך בח"מ סי' ס"ה סקכ"ו ע"ש וסיים דמ"מ אין להקל בדין זה נגד דעת הש"ע אם לא בצירוף שאר אומדנות ואחר העיון ושקול הדעת כפי ראות עיני המורה כי המעיין בת' נו"ב סי' כ"א יראה שגם הגאון ז"ל לא סמך על דעתו בזה כ"א בצירוף שאר אומדנות עכ"ד ע"ש. גם בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ל"ב האריך בזה ומראה פנים לכל צד דהעיקר דל"ח לשאלה ומסיים דמ"מ חלילה לנו להקל נגד מרן הב"י ובפרט דהב"ח הסכים עמו והעיד שכן נהגו להורות בכל המדינות ע"ש. וע' ביאור החסיד הגר"א זצוק"ל סקפ"ג שגם הוא ז"ל תמה על הב"י בזה ודעתו דהעיקר דל"ח לשאלה וכ"ש להצטרף לשאר אומדנות ע"ש (אך מ"ש הגאון ז"ל שם וז"ל וכ"כ תוס' ביבמות ק"כ ע"ב סוד"ה כליו ומ"ש בתוס' כמה דחוקים ללישנא דחיישינן ולבסוף נשאר בקושיא וגם התירוצים הראשונים דחוקים למאוד עכ"ל אין מובן כוונתו דלפי ראות עינינו בתוס' שם לא נשארו כלל בקושיא ומ"ש אבל קשה הוא סיומא דתירוצא וקאי על המקשן וע' בחידושי מהרמ"ל שם ודוק. גם בתשו' משכנות יעקב סי' ט' האריך להוכיח שדעת רוב הראשונים ורבים מגדולי האחרונים דל"ח לשאלה וכתב דכדאין הם כל אלו לסמוך עליהם אף בשל תורה ומכ"ש בהכרת נטבע במים שאל"ס (כמו בעובדא דידיה דהוי איסור דרבנן ובמקום עיגונא ועיד נראה דאף לשיטת המחמירים וסוברים דחיישינן לשאלה היינו דוקא בדברים שדרכן להשאיל ובאיש שדרכו להשאיל ולאו דוקא כיס וארנקי וטבעת ואוכף המוזכר בגמ' דלא מושלי דה"ה לשאר כלים כו' וזהו דמי לדין דברים העשויין כו' ואין עשויין כו' המוזכר בטוען ונטען וא"כ ודאי דתלוי ג"כ בדעת בעלי הכלי אם דרכו להשאיל כליו ומשתנה לפי הענין ולפי הכלי ולפי האדם כמו שם ולפ"ז יש מקום לומר דאף שכתבו הראשונים שדרך להשאיל בגדים אולי זהו דוקא בזמניהם שהיה דרכם בכך מפני העניות כדמצינו בגמ' כמה פעמים משא"כ בזמנינו שאין דרך להשאיל בגדים גם רוב ב"א מקפידים בכך שלא להשאיל ובפרט להולך בדרך שמקלקלין גם ב"א אין נצרכים כ"כ לשאול בגדים קרוב לומר שמדינא לכ"ע אין חוששין לשאלה כיון שאין מצוי כלל כעת עכ"ד ע"ש. ועיין עוד במה"צ שם שתמה על הפ"י ב"מ כ"ז ב' שצידד לומר דע"כ לא הוזכר חששא דשאלה בש"ס אלא בסימנים דאיכא תרתי לריעותא אבל בטב"ע דכלים לכ"ע ל"ח לשאלה. דליתא ע"ש. וע' בזה בנו"ב סי' נ"א ובתשו' רע"ק איגר סי' ק"ז: 

עוד האריך הר"ב מה"צ ס"ק צ' בענין אם יש לחוש לשאלה במילי דרבנן כגון במים שאל"ס וכדומה ודעתו להקל דבמילי דרבנן ל"ח לשאלה וכמו שצדדנו בדין הסימנים שיש לסמוך על סימנים אמצעים במילי דרבנן (כאשר יבואר לקמן) וכ"ש בזה שדעת כמה פוסקים דל"ח לשאלה כלל ומ"ש הרמ"א סעי' ל"ב בהגה בדין נטבע במים דל"ח לשאלה משום דראוהו שנטבע בבגדים אלו י"ל דשם איירי בחששא דאו' כגון שלא שהו עליו עד שת"נ וכדאיתא בסעיף ל"ד בהגה ועדיין צ"ע ע"ש. גם בתשו' נו"ב סי' מ"ג העלה כן דל"ח לשאלה באיסור דרבנן דחשש שאלה הוא רק ספק ובדרבנן סמכינן לקולא ועוד דבממון ודאי לא חיישי' לשאלה ואיסור דרבנן לא חמיר מממון. וגדולה מזו כתב בנו"ב שם דהא דחוששין לשאלה ולא אמר' חזקה כל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו כמ"ש בח"מ סי' צ"ט ס"א וגם לחשש מכירה ומתנה יש חזקה הסותרת חזקת מרא קמא היינו משום דיש ג"כ חזקה לאידך גיסא חזקת א"א ולכן אוקמינן חזקה נגד חזקה וחיישי' לשאלה ולפ"ז היכא דנסתר חזקת א"א ודאי לא חיישי' לשאלה ולא למכירה. ומעתה מי שנפל למים שאל"ס אף שלא שהה הרואה עד כדי שת"נ אבל עכ"פ ראה שכבר הוא לגמרי תחת המים ונעלם כל גופו תחת המים זמן מה אף שעדיין דינה שאפילו נשאת תצא כיון שלא שהה כדי שת"נ מ"מ שוב אינה בחזקת איסור כי כבר איתרע החזקה והרי הוא ספק חי ספק מת וכיון שהוא ספק דאורייתא לכך אפי' נשאת תצא אבל כיון שאין כאן חזקת איסור סומכים על הכרת הבגדים ולא חיישי' לא לשאלה ולא למכירה כי אמרינן חזקה מה שנמצא אצל אדם הוא שלו וגם אמרינן חזקת מרא קמא ולא מכרן ולא השאילן ע"ש וכ"כ עוד בנו"ב תניינא ס"ס ס"א ע"ש. והנה דברי הרמ"א דסי' ל"ב הנ"ל לא ידעתי ליישבם לפי דעתו וצ"ע כעת: 

ועיין ב"ש מ"ש לשם מהר"ל מפראג (הוא הרב מו"ה הילמן מפראג הנזכר בתשו' חינוך ב"י סי' קכ"ט אבל הגאון מוהר"י ליווא הנקרא בשם מהר"ל מפראג פסק לגמרי דל"ח לשאלה כמש"ל בשמו) דאם יש טב"ע או סי"מ בכלים ועוד סימן אמצעי בגופו שריא ממ"נ והב"ש השיג עליו ע"ש (ולכאורה לפי מה שהזכרנו למעלה דל"ח לשאלה במילי דרבנן גם בלא הממ"נ הוה לן למישרי דהרי סימן אמצעי רק מדרבנן לא מהני שהרי אם נשאת לא תצא כמ"ש רי"ו בשם הרמ"ה הובא בב"ש ובה"ט ס"ק ע"ב. אך באמת זה אינו דכאן לא עדיף סי"מ בכלים מסי"א בגוף דאפי' ק' סימנים שא"מ אין מצטרפים כמ"ש הרמ"א והטעם בזה הואיל והם משם א' משא"כ בחשש שאלה במים שאל"ס וכדומה דאינו משם אחד וע' בת' ברית אברהם סימן כ"ג אות א' ודוק) ועיין בתשו' נו"ב סי' ל"ב שפלפל בדין זה והכריע להלכה כדעת מהר"ל מפראג ועשה כן מעשה בצירוף צדדים אחרים וע"ש עוד בסי' ל"ו ול"ז ובסי' מ' ומ"ג ומ"ד ובסי' נ"א מזה: 

ועיין בס' בית מאיר שהביא דברי הח"צ בתשובה סי' קל"ד שכ' להתיר בסימן בינוני בגופו וס"מ או טב"ע בכלים מטעם אחר דאף הסוברים דחיישי' לשאלה היינו לשאלה דרבים ר"ל שזה הנעלם השאיל למי שהוא אבל לשאלה דיחיד שזה שיש לו הסימן בינוני השאיל למיוחד נמי בסימן זה להא ל"ח וכדאי' בפ' ג"פ דף קע"ב כו' ע"ש. והוא ז"ל פקפק עליו דשאני חשש נפילה דמצד עצמו לא שכיח די אם נחוש לנפילה דרבים ולא דיחיד אבל חשש שאלה מאן יימר דשאילה מצ"ע לא שכיח דומיא דנפילה דמיזהר זהיר בה ואם גוף הענין שכיח אפשר דחיישינן לחד לא שכיח דהיינו שהשאיל למי שיש לו ס"ב כמותו. ואולם אי חזינן דהשאילה מצ"ע לא שכיח כגון שאילת כלים רבים וכיוצא ודאי יפה דיבר. (עיין בתשו' חתם סופר ס"ס נ"ז שכ' וז"ל אמנם מה שדימה הח"צ שאלת דיחיד לנפילה דיחיד צווח עליו הגאון בית מאיר ממ"ש תוס' ביבמות ריש דף קט"ז דאביי צירף לזה נפילה מיזהר זהיר ביה עם סברת נפילה דיחיד כו' אמנם בנדון שלפנינו שנמצא בכיס של המכנסים אגרת שמסר לו אחיו ויש בו דבר זה נ"ל דהשאלה הוה ג"כ לא שכיח ומיזהר זהיר ביה לשכוח האגרת שיש בו סוד ונהי דחיישי' לשכחה ש"מ מיזהר זהיר ביה ולא שכיח שכחה ויצורף לסברת נפילה דיחיד כו' עכ"ל וע"ש עוד בס"ס ס"ט ויובא קצת לקמן ס"ק ק"א) ובלא זה לענ"ד הנוטה בשעת הדחק להקל בחשש שאלה לא הפסיד כו' עוד הביא שם דהיש"ש פסק ג"כ כמהר"ל מפראג מטעם פשוט דסימן בינוני בגופו וסימני כלים ביחד חשיב ס"מ. עוד כתב הח"צ ז"ל שם דיש מקום להתיר ע"י ס"ב בגופו אילו נמצא במקום דאין שיירות מצויות ואנן ידעינן שבעלה של זו היה באותו מקום דמדמה ס"ב זה לשמו ושם אביו דלא הוחזק והוי תרתי לא הוחזק ואין שיירות מצויות דודאי לא חיישי' ע"ש. ועיין במה"צ ס"ק צ"א שהאריך בדברי הח"צ הנ"ל ופלפל בדבריו להצילו מהשגת תשובת נו"ב סי' נ"א ושאר השגות וכתב שם שבנדון מהר"ל מפראג אין ראיה מדברי הח"צ להתיר דהח"צ מיירי התם שהיה ידוע שבעלה של האשה שהיה בו הסימן הלך באותו הדרך שנמצא בו ההרוג ולכן צידד שם שפיר להקל מטעם שאלה דיחיד דלא הוחזקו וגם מיירי שהיה הסימן בגלוי ושייך לומר לא הוחזקו דאם היה נמצא שם באותו הדרך עוד אחר בסימן כזה קלא אית ליה אבל באין ידוע שבעלה של זו היה באותו הדרך כנדון מהר"ל מפראג אין משם ראיה להתיר. ומ"מ העלה לדינא שם בכה"ג להתיר וכ"ה מסקנת הרב בסד"א כ"ח ב' והביא שם דעת הרבה מרבוותא הסוברים כן. ועוד הביא שם בשם הרשד"ם והרש"ך ובעל לחם רב שסוברים שיש לצרף טב"ע דכלים אפי' לסימנים גרועים של הגוף והוא ז"ל כתב שלמעשה צ"ע להקל בזה אם לא שידוע שבעלה של זו היה באותו הדרך שנמצא החלל אבל טב"ע דכלים עם סי"א דגוף ודאי מועיל כו' ע"ש: 

והנה בדין אי חיישינן לשאלת כל הבגדים שלו עמ"ש עבה"ט בשם כנה"ג זה י"ד שנה כו' ואני חלקתי עליו דלישנא דחיישי' לשאלה משמע דאין חילוק כו' והנה כן דעת הרא"ם בתשובה שהובא בט"ז וכן דעת הב"ח בתשובה סי' פ"ו דיש לחוש דלמא איתרמי ליה כלים אחרים והשאיל את אלו שהחליף כלים בכלים עם אחר וכ"כ בת' מהר"ם מלובלין סי' פ"ט וכן מבואר מדברי הבית מאיר שהובא לעיל במ"ש ואולם אי חזינן דהשאילה מצ"ע ל"ש כגון שאלת כלים רבים כו' אולם בתשו' גאוני בתראי סי' כ"א הסכים לדע' מהרי"ט ובס' שתי הלחם למהר"ם חאגיז ז"ל כתב שלזה הסכימו ג"כ שלשת הרועים מוהר"ם בנבשת"י ומהר"י בנבשת"י ומהר"פ הכהן ז"ל ועיין בתשו' נו"ב סי' ל"ב שכ' ג"כ דאין לחוש לשאלה בכל הבגדים דדבר תימה הוא שיהא האי גברא שליח ערטילאי וישאיל כל בגדיו לאחרים ואף שראיתי בשם כנה"ג שחולק י"ל דאף הכנה"ג לא קאמר אלא מלבוש א' או שתים אף שהללו לא היו לו כפולים אעפ"כ חיישינן לשאלה ואף שהיו צריכים אליו חיישינן שהחליף אבל היכא שהיה לבוש כל הבגדים מכף רגלו ועד קדקדו בהרבה לבושים שיצא מביתו דניחוש לשאלת כולם זהו דרך רחוק מאד ואפשר שבזה מודה הכנה"ג ועכ"פ דעתו נוטה שזה עדיף מכלים שאמרו בגמ' דלא מושלי. וכ' עוד אמנם יש לפקפק דאף דלא חיישי' בכל בגדיו לשאלה מ"מ לגניבה חיישי' שמא גנבו ממנו נל בגדיו וכעין שכ' הח"מ ס"ק מ"ב דלאו דוקא שאלה ה"ה מכירה ואבידה ומינה דה"ה גניבה דמ"ל גניבה ומ"ל אבידה וא"כ שוב אין ראיה מכל בגדים דסתם גנב לא משייר מידי אך באמת דברי הח"מ אלו לכאורה תמוהים דא"כ דחיישי' לגניבה ואבידה לא שייך תירוץ הגמ' כיס וארנקי לא מושלי אינשי כו' וצ"ל דהח"מ כ"כ לשיטת הב"י הובא בב"ש דאף בכלים דלא מושלי חיישי' לשאלה אף דלא שכיחא וא"כ לדידן דלא קיי"ל כהב"י בהא (וכמו שיתבאר לקמן בסמוך) ובכלים דלא מושלי לא חיישי' ה"ה לגניבה ואבידה לא חיישינן והכרת כל הבגדים מועיל ע"ש גם בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל ס"ס ק"ז דעתו נוטה כדעת מהרי"ט הנ"ל בצירוף צדדים אחרים ע"ש. (וכן דעת תשובת ח"ס סי' מ"ח ושם מצדד לומר דבהכרת כל הבגדים אף בחורי וסומקי אם יש כמה מיני צבעים שבגד זה חיור ובגד זה סומק ובגד זה שחור הוה סימן אמצעי ואפשר אף סי"מ ומוכיח כן מהגמ' ע"ש עוד בסי' צ"א וסי' ס"א וסי' ס"ט ובסימן צ"ה מענין זה) ועיין במה"צ סס"ק פ"ח שהאריך ג"כ בדין זה וכתב שבזה נחלק מהרא"י בפסקיו סימן קס"א עם סדר מהר"ר אליהו ולדינא דעת הרב מה"צ להקל בזה וסיים שבמקום עיגון יש לסמוך על כל אלו הגדולים שסוברים שאין חוששין לשאלת כל הבגדים מאחר שבלא"ה דעת הרבה פוסקים שאין חוששין לשאלה כלל מיהו עכ"ז לבי נוקפי להקל נגד דעת מהרא"י והרא"ם והב"ח ומהר"ם מלובלין וכ"ד הח"צ סי' קל"ד ע"כ יראה שהכל לפי ראות עיני המורה. ובת' הב"ח שם מסיק דבזמן מועט אין לחוש לחליפין כשהכירו כל בגדיו ע"ש ובסי' פ"ח כתב עוד דאם נמצא אצל ההרוג מפתח של תיבתו שמצניע שם שטרי חובות ומעות וחפיצים חשובים אין לחוש לשאלה ע"ש: (ועיין בתשו' ח"ס סי' נ"ח שכ' וז"ל מ"ש מעלתו מפתח לא מושלי אינשי לא ידעתי למה דשכיח טובא דמושלי מפתח לחבירו לפתוח מנעל שלו הסגור ונאבד המפתח ומכ"ש בזה שנפל למים וחיישי' דעלה במקום אחר רחוק ומה לו שם ולמפתח שלו כו' עכ"ל וקצת חידוש שלא הזכיר כלום מדברי הב"ח הנ"ל) . 

וכתב עוד במה"צ שם וז"ל אולם מה שנראה מדברי סדר מהר"ר אלי' שם שגם בכתונת אין חוששין לשאלה היכא שידוע שלא היה לו אלא כתונת אחת בזה צ"ע למעשה עכ"ל ועיין בזה בנו"ב תניינא סי' ס' כתב שם ועל דבר הכתונת אם הוא כמו כיס וארנקי דלא מושלי אינשי אמינא אם פרידתו של זה מביתו ומציאתו של ההרוג היה הכל תוך שבת אחת כגון שהלך מביתו בא' בשבת וההרוג נמצא מלובש בחלוק הזה באותו שבוע נראה דבמדינת פולין זה עדיף מכיס וארנקי שאין דרך במדינת פולין ללבוש חלוק אחר תוך ימי השבוע אפילו לעשירי עם אבל אם עבר עליו יום השבת חיישי' אפי' לא לקח מביתו רק אותו חלוק אולי אירע לו לקנות ולבשו לכבוד שבת וזה שהיה לבוש מביתו השאילו לאחר ע"ש: 

ועיין בתשו' נו"ב קמא סי' נ"ח שכ' וז"ל אבל מה שאני חושש בזו האשה חומרא אחרת מה שאין לחוש בשער עגונות הן אמת דלא חיישינן לשאלה אבל לאבידה מדעת ודאי יש לחוש וכבר אמרו איזה שוטה המאבד מה שנותנים לו ואיזה שוטה המקרע כסותו ולכן בסתם אנשים לא חיישי' שיעשו מעשה שוטים אבל אשה זו שבעלה נשתגע ונשתטה שהוצרכו לפקוד עליו שומרים יומם ולילה שלא יאבד עצמו לדעת ואם נראה בו סימני שוטה ולא יחוס על חייו ק"ו על כליו ודרך השוטים לפשוט בגדיהם ולהשאר אף ערום בשוק הכל כפי תגבורת השגעון וא"כ קשה לסמוך על הכרת הכלים באשה זו (סברא זו הוזכרה ג"כ ברמז בתשו' גאוני בתראי סי' י' ע"ש עוד) ושם בסוף התשובה צידד להקל בצירוף ב' סימנים בגופו שהיה בו וכתב דאף שכתבתי שבזה שנשתטה יש לחוש לאבידה מדעת אומר אני שלפי מש"ל טעם דלא ניחוש לשאלה משום חזקה דכל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו א"כ גם לאבידה מדעת אין לחוש שאם אתה אומר שהשוטה השליך כל בגדיו ואחר הגביהם ולבשם ואותו אחר הוא הנמצא במים א"כ אתה אומר שזה הנמצא אין בגדים שהוא לבוש בהן שלו שהרי לא זכה בהם כלל דאין הפקר שוטה הפקר וגם יאוש לא שייך בשוטה ואפי' אי נימא שאח"כ נשתפה ונתייאש ושוב מצאם זה מ"מ אמרי' דיהבינן להכלים חזקת מרא קמא כו' ע"ש: 

ובענין מ"ש הח"מ דלאו דוקא לשאלה ה"ה למכירה ולאבידה חיישינן עיין במה"צ שם שדעתו דלאבידה וה"ה לגניבה ודאי לא חיישינן ולמכירה אי חיישינן צ"ע למעשה מיהו במיני סחורות העומדים למכירה ודאי דחיישינן' לכ"ע דדמי למטבע וע' בקה"ע סי' צ"ו. גם בת' מ"ב סי' מ"ו משמע קצת דל"ח למכירה אלא במיני סחורות ע"ש ועיין בת' נו"ב סימן ל"ב שהבאתי לעיל בס"ק זה. (ועי' בתשו' ח"ס סימן מ"ח וסימן נ"א): 

ובדין הכלים שאמרו בש"ס דלא מושלי כמו כיס וארנקי וטבעת עמ"ש הבה"ט בשם תשובת ב"י וע' בח"מ שדעתו נוטה ג"כ להחמיר והב"ש מסיק להקל בזה. גם בתשו' נ"ב סי' ל"ב האריך לסתור דעת הב"י וכתב דבהגיע תור פסק הלכה לא נהדר פני גדול הוא מרן הרב"י כי שיטתו עלתה בתיובתא ע"ש ובסי' ל"ז מזה. ושם כתב שמי שעזב אשתו עגונה והלך למדה"י ואח"כ נמצא א' מת ומכירים אותו ע"י כלים יש להחמיר אפי' בכלים דלא מושלי אבל במי שישב עם אשתו והלך לסחורה על דעת לחזור ולא חזר שעכ"פ איתרע חזקת א"א שתיכף נולד לנו ספק מיתה על האיש הזה ודאי יש להקל בכלים דלא מושלי. ובפרט שבכאן (בעובדא דידה) נמצא דברים רבים כמספרם כו' ע"ש. וע' במה"צ סקפ"ח שהביא שגם דעת הרשב"א ז"ל דל"ח לשאלה בכלים אלו הובא בס' ה שיטה לב"מ וכ"נ מהאר"י בפסקיו סי' קס"א וסיים המה"צ ואולי אילו היה רואה הב"י לדברי הרשב"א הנ"ל לא היה מחמיר בזה וכן דעת הב"ח בתשובה סי' פ"ו להקל בזה וכתב שם דאע"ג דהאידנא לא קפיד כו' האי ואיכא מאן דמשאיל להו ואיכא מאן דלא משאיל אפ"ה אין לנו לחוש לחומרא בדברים המפורשים בתלמוד לקולא והביאם הטור בפסקיו ע"ש והרב מה"צ כתב מיהו נראה בכל הני דאיכא טעמא להקפיד מלהשאיל י"ל דמן הסתם קפדי בזה ולא מושלי אם לא שנדע בבירור שנשתנה הענין דלא קפדי עלייהו וא"כ בטבעת דטעמא דלא מושלי הוא משום דחייש לזיופי הוא גלוי וידוע גם בזמנינו זה אין לחוש מן הסתם אולם בכיס וארנקי צריך להתיישב בדבר בזמנינו זה דחזינן להדיא ברובא דאינשי דלא קפיד ולא ידעי כלל משום ניחוש זולת מי שקרא בתלמוד בסוגיא זו הוא ידע ואיך לסמוך ע"ז בהיתר עגונה וצ"ע עכ"ד ע"ש. וע' בנו"ב תניינא סי' נ"א בתשובה מבן המחבר שכתב דמ"ש טבעת לא מושלי זה הוא בטבעת שיש עליה חותם דחייש לזיופי אבל טבעת קויל שקורין רייף רינג של זהב שמצאו אצל ההרוג אין זה טבעת שיכול לחתום בו ואף שיש בו אותיות הלא מבואר שהם מבפנים ומבחוץ הוא חלוק ואין ראוי לחתום בו וחיישי' לשאלה ולאבידה ולמכירה: (וע' בתשו' ח"ס סי' צ"ה שכ' דנראה הא דבכלים לא מושלי דלא חיישי' לשאלה היינו אי מלובש בהן כגון טבעתו בידו וכיס וארנקי הוא מלובש בגופו דא"א לומר ששאל מלבוש א' מחבירו ובתוכו שכח אידך הטבעת וכיס וארנקי דא"כ לא היה משמש בכלים אלו שלא מדעת בעלים דה"ל שואל שלא מדעת גזלן ואחזוקי אינשי לרשיעי לא מחזקינן כמ"ש הצ"צ אבל אי אינו מלובש בהן אלא שנמצא בכיס שבבגדו כנידון שלפנינו שנמצא אצלו באחד מבגדיו מכתב קוויטונג מחילוף באנקנאט קרוע שאפי' היה נזכר בו שמו של מיכל מ"מ חיישינן שמיכל נתן קוויטונג הלז בכיס שבבגדיו ושוב השאיל בגד הלז לזה ושכח הקוויטונג בתוכו וזהו שנהרג ולא מיכל עכ"ל ע"ש עוד ולכאורה מדברי תשו' גדולי אחרונים שיובא לקמן בסמוך לא משמע כן: 

וכתב נו"ב תניינא סי' ס"א וז"ל ואמנם כל זה שייך בסתם מת או בנהרג אבל בנטבע במים ומכ"ש בספינה שנטבע בים הנה אלו עושים כל מה שבכחם להציל עצמם ולשוט אולי יגיעו למקום שיוכלו לעלות וכאשר הבגדים מכבידים עליהם כל מה שאפשר להם להשליך מעליהם בגדים ופשיטא כל מה שבכיס של הבגדים שזה נקל להשליך ודאי שמשליכים וא"כ אפילו למאן דלא חייש לשאלה אבל להשלכה מדעת ומרצון במקום שיש תועלת להציל נפשו ודאי חיישינן ובזה לא מהני כלום מהא דלא מושלי אינשי דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו וראה זה דבר חדש הוא כו' ואם אמנם כאשר הוכרו כל בגדיו חששא זו היא רחוקה שאף אם השליך כל בגדיו למים בלי ספק נתפזרו הנה והנה על פני המים ואיך יבאו כולם יחד לאיש אחד ופשיטא בנפל האדם למים בלא ספינה קשה הדבר מאד שיהא יכול תחת המים לפשוט בגדיו התחתונים הדבוקים בגופו שצריך לזה התעסקות שתי ידים כאחת ואין לו פנאי לזה כי צריך לשוטט בידיו אבל עכ"פ לבוש העליון ופשיטא מטלטלין שבכיס של הבגד נקל להשליכם בזה כרגע עכ"ל. ותימא שלא זכר דברי עצמו מ"ש בנו"ב קמא סי' נ"א והובא לעיל דשם כתב כעין סברא זו לענין שוטה ולפי מה שצדד שם להקל גם בכאן יש לצדד כן ולחלק אם הוא באופן שהמוצא זכה בהם או לא כמ"ש בח"מ סי' רנ"ט ס"ז וגם אפילו אם הוא בענין שהמוצא זכה בהם ג"כ י"ל דיהבינן להכלים חזקת מרא קמא וכמ"ש הנו"ב שם לענין שוטה וצ"ע: וע' בנו"ב קמא סי' מ"א שכתב וז"ל ואף שלא הכירו את ר' ענזיל שום אדם בקראהלי רק מפיו שמעו וחשש הרב אולי הוא איש אחר והעלה שמו על שם ר"ע לפי שבאו הכתבים שלו לידו ורצה לקבץ מעות בדברי שקר וחושד אותו למשקר וגם חושש שמא הכתבים שבידו אינו שלו. זה אינו דכלים דלא מושלי אינשי לרוב הפוסקים לא חיישינן לשאלה ולא (לגניבה) ולאבידה והנה כתבי מליצה בודאי לא מושלי אינשי (ע' בזה בתשו' חוט השני סי' ע"ד) כי הוא צריך להם לצורך עצמו ואפילו למיעוט פוסקים דגם בכלים דלא מושלי חיישינן מ"מ כל זה בנמצא מת ואין לנו שום ידיעה רק ע"י בגדיו או טבעת וארנקי אבל אדם שהוא חי לפנינו ואומר מי הוא וגם יש לו כתבים מי הוא וניחוש כל זה לזיופא למשקר ולגניבה זה לא שמענו מעולם ועוד וכי נעלם ממנו הסוגיא ביבמות קכ"ב בשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין וק"ו כאן ששטרו בידו ומבואר מי הוא שראוי לסמוך אע"פ שאין מכירין ועוד הרי הבחור שהיה עמו כו' ע"ש. וע' בנו"ב תניינא סימן מ"ו (ויובא לקמן סעיף כ"ו ס"ק קי"ח) לענין כתב ראיה מהמושל שקורין פאס. וע' בת' חוטי השני סי' צ"ו בענין שנמצא אצלו פנקס חובותיו ע"ש גם בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב ס"ס ל"ב מענין זה: והנה בדין הכלים דל"ח בהו לשאלה כמו כיס וארנקי וטבעת שיש עליה חותם וכמש"ל כתב הב"ש סוס"ק ס"ט דכל זה איירי כשנמצא בבגדיו אשר הוא לבוש ארנקי או נמצא טבעת על ידו אבל בסמוך לו כו' (ע' בקצות החשן סימן רס"ב סי"ט ובס' נה"מ שם) וע' מה"צ סקצ"ב שכתב דבתשו' מ"ב סימן מ"ד מבואר לאידך גיסא דגם בנמצא סמוך חשוב כמו סימני כלים וכ"מ להדיא בתשו' צ"צ סי' ק"ו הובא בקה"ע סי' תכ"ז וכ"מ קצת בת' ב"י דיני מסל"ת סי' ב' ע"ש והאריך בזה והביא דברי הפ"י בחדושיו פ' כל הגט כ"ח א' שעמד בשיטת הב"ש ע"ש ופלפל בדבריו ולבסוף הניח דין זה בצ"ע וכ' שם דלפי דעת המקילין שיעור הסמיכות בענין זה הוא כשיעור מקורבות הנזכר במס' ע"א דף נ' שמחולקים שם רש"י עם תוס' אם ד' אמות או אמה ע"ש) אולם אם נמצא הטבעת על ידו אלא שהיד אינה מחוברת להגוף ושאר הגוף בסמוך לו או שנמצא הכיס תוך הבגד ושם בבגד לא נמצא כ"א עצם א' ושאר הגוף נמצא בסמוך העלה בזה להקל בבירור ע"ש. גם בנו"ב תניינא ס"ס נ"א בתשו' מבן המחבר האריך לבאר שדין זה של הב"ש בנמצא הארנקי סמוך ואינו לבוש בו דחיישינן שמא מונח מכבר אינו מוסכם ולשיטת מהר"ל מפראג וגם לשיטת הב"ש עצמו מוכח דל"ח שמונח שם מקודם ומהני אף שאינו לבוש בו וסיים ומעתה בנ"ד יש לסמוך על דיעות הללו ול"ח כו' ולכל הפחות יש בו ממש לצרפו לאומדנות אחרות ע"ש. גם בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן ק"ז כ' על דברי הב"ש הנ"ל דלא ידענו למה מפשט פשיטא ליה להב"ש כך ע"ש עוד (וע' בת' ח"ס ס"ס נ"א וסימן נ"ג וסימן נ"ז מזה. ושם הביא דבתשו' שאגת אריה וקול שחל דעתו להקל בבגדים סמוך לו והסכים עמו בעל ט"ז שם בסוף התשו' אך דעתו ז"ל להחמיר כדעת הב"ש והפ"י ושם מבואר עוד בענין אם נמצא מקצת כליו מלובש בהם ומקצת כליו בסמוך לו אי תלינן הני בהני לדעת הב"ש וגם אם הבגדים נמצאו לו בסמוך לו רק מונחים עליו אי זה עדיף טפי והוה כלבוש בהם או לא ע"ש וע' בתשו' בית אפרים אה"ע סימן ל"ו ובת' מהרי"מ מבריסק ס"ס מ"ח מענין זה) . וע' בתשו' נו"ב קמא סימן נ"ב כתב שם על עובדא דידיה שהכירו את בגדי הנהרג אך לא היה מלובש בהם ונמצאים מונחים אצלו בצדו דאין זה דומה למ"ש הב"ש דלא מהני סמוך לו דכאן ידוע שבא המושל לבדוק את ההרוג וזה חוקי ונימוסי המדינה כו' ע"ש:

{{עוגןמ|צו}} '''לשאלה.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ומ"ש בשם מהרי"ט ציצית שעליו כו' זה הובא בשמו בק"ע סימן שפ"ב ושם כתב ובידוע שכשיצא מביתו לא הוליך עמו אלא ציצת אחד ע"ש ומ"ש בשם הראנ"ח אם אין מנהג המקום כו' כ"כ בשמו בק"ע סי' רפ"ז. ומ"ש היה לו נזם ע' בק"ע סי' רע"ט. ומ"ש בשם ת' ב"י מוליך פקדון כו' כ"כ בשמו בק"ע סי' קע"ח וכיונא בזה הובא שם בסי' תכ"ז בשם צ"צ סימן ק"ו אם נמצא אצל ההרוג דבר ששאל מאחר כו' דאין השואל רשאי להשאיל כו' ע"ש. וע' בתשו' חינוך ב"י סימן ק"ל שתמה על תשובת ב"י הנ"ל דאכתי ניחוש דילמא השאיל למי שהיה נאמן אצל בעל הפקדון שהוא רשאי להשאילו והניח בקושיא ע"ש ובס' מה"צ סוס"ק פ"ח יישב קושייתו ע"ש: (וע' בתשו' ח"ס סימן צ' שכתב וז"ל ועל ט"ע שבסופו פשיטא שאין לסמוך דהגודרות אין להם חזקה כו' אבל זולת זה היה מקום לסמוך על ט"ע של הסוס ששאל מחמיו לרכוב עליו דכיון שראינו שהיה מושך עגלה שישב עליו מסתמא לא השאילו לאחר דאין השואל רשאי להשאיל כמ"ש הצ"צ ומיהו גם בזה יש לדון שהרי קמן שעכ"פ שינה מדעת בעלים מרכיבה למשיכה ולמוסרה ביד עגלון כותי כו' עכ"ל): ומ"ש עוד בשם מהרי"ט דוקא חפץ א' או שנים כו' כ"כ בשמו בק"ע סי' שפ"ב. וכבר הארכתי בזה בס"ק הקודם. ומ"ש וכ"כ הר"ם פדואה דאם הכירו כו' כ"כ בשמו בק"ע סי' ש"ג וע' לקמן סעיף ל"ב בהגה ובח"מ וב"ש שם ומ"ש וארנקי וטבעת בת' ב"י כו' כ"כ בשמו בק"ע סימן קע"ט ע"ש. ובס"ק הקודם מבואר דין זה באורך:

{{עוגןמ|צז}} '''ואפילו היה להם סימנים.''' ע' בנו"ב תנינא סימן ס"ו על דבר שומרת יבם שהעידו עדים שראה את יבמה הרוג והכירוהו ע"י סימנים שבגופו ורצה חכם אחד לסמוך להתירה ע"פ דברי הרמב"ם פ"ז מנחלות שכתב שלא החמירו אלא באיסור כרת כו' א"כ בשומרת יבם שאין כאן איסור כרת רק איסור לאו שפיר סמכינן אסימנין והוא ז"ל כתב שאין זה מוכרח שהרמב"ם לא כתב זה אלא לומר דבממון שפיר סמכינן כגון להוריד בניו לנחלה אבל לענין איסור לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו הדבר צריך תלמוד דהרי ביבמות קי"ט דחה רבא שם סברא זו והקשה מכדי הא דאו' והא דאו' מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו ע"ש. ומ"מ בסוף התשובה שם צירף זה לסניף מחמת כי בדבר זה עצמו אם הלכה בזה כרבא דאמר מ"ל איסור כרת כו' כמ"ש בנו"ב קמא דף י"ג ע"ש ועמ"ש לקמן סימן קמ"ט ס"ב סק"ד בשם תשובת הרדב"ז חלק ג' סימן תקמ"א שגם הוא ז"ל כתב לחלק בכך בנדון דידיה אך גם הוא לא כתב סברא זו רק לסניף בעלמא ע"ש ועיין בתשובת ברית אברהם סימן צ"ט אות ה' מזה:

{{עוגןמ|צח}} '''היו להם סימנים בגופו.''' עיין בתשובת נו"ב סימן ל"ו שכ' הנה זה פשוט שאם כדברי האשה שבעלה היה לו רושם באצבע הסמוך לאגודל ימין וכיון שהרוג זה נבדק ולא נמצא בו רושם רק באצבע הסמוך לאגודל שמאל פשיטא שהוא איש אחר ואפי' אי סימנים דרבנן היינו דמדאורייתא חיישינן שנזדמן גם אחר בסי' כזה אבל איש הידוע בסי' בגופו ונמצא מונח איש שאין בו סימן הזה פשיטא שבודאי איננו האיש הזה ואפי' הכרת מאה עדים לא יועיל ובודאי עידי שקר הם כו' ואף אם האשה עתה תאמר שטעתה בדבריה בין ימין לשמאל לא משגחינן בה מאחר שכבר אמרה להיפך וסברא הוא כאשר ראתה שאין בדברי' הראשונים להתירה חוזרת להמצי' שקר ולכן בנ"ד צריך שיבורר ע"פ עדים כשרים שבעל האשה זאת לא היה לו רושם באצבע הימני הסמוך לאגודל ובאם לא יבורר דבר זה בעדים כשרים הא פשיטא שהיא א"א גמורה והבא עליה בחנק קאי וגם יתברר ע"פ עד א' חוץ מהאשה בעצמה שהיה לו רושם באצבע שמאל הסמוך לאגודל וגם האשה הנ"ל עכ"פ תחזור בה ותאמר שטעתה בראשונה דאל"כ היא נאמנת על עצמה יותר ממאה עדים עכ"ד ע"ש: ועיין בנו"ב תניינא סימן נ"ה בכיוצא בזה שהאשה אמרה שבעלה היה האצבע שברגל סמוך לאגודל נעקם על האגודל ונדבק בו עד שלא יכול איש להזיזו והעד שהיה אצל הטהרה העיד שהיה האצבע עקום ומונח תחת האגודל אלא שאחר איזה ימים בא העד הלז ואמר שיכול להיות שלא השגיח כל כך ואפשר שהיה מונח על האגודל. וכתב דלכאורה עדותו הראשונה הכחשה גמורה להסימן שאמרה האשה וזה פשוט מאד שאף אי סימנים ל"ד היינו לסמוך עליו להתיר חיישי' שמא נזדמן גם אחר בסימן כזה אבל להיפך כו' אם הוא מסימנים שא"א להשתנות ודאי הוא עדות גמורה שאינו האיש ההוא כאשר כתבתי בנו"ב סימן ל"ו אך באמת אין זה הכחשה גמורה חדא שהרי האשה לא אמרה שבדקה הרגל השני וא"כ אפשר דתרוייהו איתנהו ביה כו' ועוד דאפי' יאמרו שרגל השני היה בלי שום עיקום מ"מ אין כאן הכחשה כי אין זה בריה בידי שמים או כמו רושם וצלקת שלא ישנו מקומם לעולם אבל זה העיקום ע"י סבה ומקרה נעשה ואולי בהיותו בדרך בזמן ההוא שהיה נפרד מאשתו אירע לו מקרה וסבה ברגלו ונעקם האצבע מלמעלה למטה וגם לדעתי פשוט שיכול העד לומר שלא דקדק שפיר אם היה למעלה או למטה כו' עש"ה. ושם בסימן ס"ד ענין כעין זה אודות שלא נמצא אצל המת שומא כמו שאמרה אחותו כו' ויובא לקמן סעיף מ"ו ס"ק קס"ד ע"ש: ועיין בתשובת חתם סופר סי' ע"ג שנשאל על ענין כזה באחד שהלך מביתו למקום אחר ולא חזר ואחר איזה ימים נמצא מת על פני השדה והמתעסקים עמו הכירוהו בט"ע גמור שזה האיש הנאבד גם הכירו כל בגדיו אלא שקצתם היו עליו וקצתם נמצאו בסמוך לו והאשה חמרה שיבדקו וימצאו שומא בגופו והעד אמר שחפשו ולא מצאו שומא בגופו ונסתפק הרב השואל אם זה הוי הכחשה או לא כיון דשומא עשויה להשתנות אחר מיתה או דנימא דוקא משחור ללבן אבל לא שיסולק לגמרי והוא ז"ל השיב להתיר אשת הנאבד הנ"ל ומה שלא נמצא השומא אינו מזיק כיון דשומ' פרש"י ביבמות ורואה בלעז והיינו יבלת דפרש"י ג"כ בעירו' ק"ג ורואה בלעז והוא מה שקורין ווארץ בל"א כמ"ש התוי"ט והעידו חז"ל בעירובין שם דלכי יבשה איפרוכי מיפרכ' ועכ"פ יכול להסירה ע"י חיתוך או שאר סיבה ומכ"ש אחר מיתה או בשעת מיתה מקרית דמי יודע כמה סיבות היה לו אז כו' והאריך שם בסוגי' דבכורות כ"ה ע"ב גבי בעל מום שנתערב ובדק ולא מצאו ובגמר' דנדה דף ס"א ובדברי הט"ז ביו"ד סי' ש"ב ומסיק שלדעתי לפי רוב הדיעות כיון שבדקו ולא מצאו אמרי' ודאי הוסרה ע"י סבה וכ"ש בנ"ד דאפי' להחולקים גבי מום היינו משום דאמרינן אימר לא בדק יפה והכא אי נימא לא בדק יפה פשיטא דאין כאן הכחשה. ואף דכאן איכא חשש אחר דילמא בדק יפה ולא היה בו שומא מעולם וגוף זה הנמצא הוא איש אחר נלע"ד דאין לומר כן כיון שניכר להם בט"ע היטב שזהו הנאבד אית לן למיתלי טפי בלא בדקו יפה או מינתר נתיר וראי' לזה ממתני' יבמות קכ"ב מעשה בצלמון כו' (בש"ע לעיל סעיף כ"ג) וכ' עוד דלכאורה יש לדון בנ"ד על עיקר היכרא דט"ע דהרי לא ידעי' אי היה תוך ג"י או אח"כ ונהי דאילו לא היה כאן ספק מצד השומא היה פשוט להתיר ע"י הטב"ע כיון שכל גופו ופ"פ עם החוטם היה שלם בלי שום חבלה וכמ"ש הב"ש ס"ק פ"ד וגם כיון שהיה עת קור וצנת שלג אפשר לצרף סברת הראב"ן כו' אך עתה שלא נמצא השומא מנ"ל למיסמך אט"ע להוכיח מזה דהשומא אישתני אדרבה נימא ט"ע אשתני דאתפח ונעשה כצורת זה הנאבד. אמנם נראה דמ"מ יש לסמוך להתיר כיון שנזכר בשאלה שהוכרו כל מלבושיו וכבר כתב מהרי"ט דלשאלת כל מלבושיו לא חיישינן כו' וכבר כתב הח"צ דאם יש סימן בגופו וט"ע במלבושיו ל"ח לשאלה דהו"ל שאלה דיחיד כו' ומסיים דאפי' אי היה בודאי אחר ג"י היה ראוי לסמוך על הנ"ל ומכ"ש שהוא ספק תוך ג"י י"ל מכל הנ"ל מוכח שהוא עדיין תוך ג"י ולא אשתני גופי' ושומא הוא דאיפריך איפרוכי ולכן ישבו ב"ד של שלשה ויתירו האשה לעלמא עכ"ד ע"ש. ועיין בתשובת מאיר נתיבים סימן פ"ה ובתשו' מהרי"מ מבריסק סימן כ"ד מענין כיוצא בזה):

{{עוגןמ|צט}} '''להם סימנים כו' אין מעידין עליו.''' עיין בתשובת נו"ב ס"ס כ"ט שכ' דין חדש דהנה בב"מ דף כ"ז ע"ב פי' רש"י סימנים דרבנן ולא סמכינן עלייהו בא"א דהוי איסור דאורייתא ע"ש משמע דבאיסור דרבנן אף אי סימנים דרבנן שפיר נוכל לסמוך בדרבנן וא"כ מי שנפל למים שאל"ס ושהא כדי שת"נ דהוא רק חומרא דרבנן אם הועלה אח"כ שפיר יכולין לסמוך להכירו ע"י סימנים בלי ט"ע כלל אפי' ע"י שומא חוץ מסימנים גרועים לגמרי כגון ארוך וגוץ כדמוכח שם בגמר' וכמה מעלי' הא שמעת' לתקנות עגונות אלא שאנו דעתינו קצרה וגדולי הדור יכריעו עכ"ל וכ"כ עוד בנו"ב סימן מ"ג והביא ראיה מדברי הרא"ש בתשובה כלל ב' סימן ט"ז שכ' שם וז"ל אפי' אי הוי סימנים דרבנן סמכינן עלייהו באיסור דרבנן ע"ש. וכן העלה הרב מהר"ר עוזר ז"ל בתשובה הנדפסת בשמו בש"ע הקטנים. ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' ק"ז שכתב על דברי הנו"ב הנ"ל דמ"מ יסוד הזה אם לגבי חשש דרבנן מהני סי"א צ"ע טובא דאולי זהו בשורש איסור דרבנן כההיא דתשובת הרא"ש אבל בשורש דאוריית' והחשש דרבנן י"ל דגרע ובעי סימן מובהק וראיה מהטור והש"ע לקמן סימן קל"ב וגם ראיה מדברי תשובת הרח"ש שהובא בטור ס"ס קי"ח ע"ש. ועיין בתשובת ברית אברהם סימן כ"ג שהביא סברת הנו"ב הנ"ל ופלפל בדבריו לתרץ כל הסתירות הנופלות על סברא זו בתחילת השקפה מדברי הראשונים והעלה דכן עיקר לדינא בכמה ראיות. ושם בסימן כ"ז כתב שמצא בספרי התשובות שדברו ג"כ מזה הלא המה בתשובת ח"צ סימן כ"א השיג על השואל דבעי להתיר במים שאל"ס ע"י סי"א אך דלא הביא שום ראיה לאיסור ונגד זה מצא בתשובת פמ"א ח"ג סימן ב' דהתיר ג"כ במשאל"ס ע"י סי"א וגם בת' פני יהושע סימן ז' ח' העלה ג"כ להתיר בסי' דרבנן בכה"ג שיצאה מאיסור דאוריי' ע"ש ומסיק אף לדינא העיקר להקל אך כיון דבתשובת ח"צ החמיר לכן ראוי להחמיר עכ"פ בכה"ג להמתין י"ב חודש מיום הטביעה עד שיאבד זכרו ע"ש. ועיין עוד בתשובת עה"ג ובת' שמן רוקח ובס' פני יהושע בגיטין כ"ז ובס' שב שמעתתא מענין זה. ועיין בס' מה"צ ס"ק פ"ו שהאריך ג"כ בזה (והרגיש ג"כ בראיות רבינו עקיבא איגר הנ"ל) והעלה ג"כ להקל בזה ודלא כנראה מת' ח"צ סימן כ"א והפ"י שם שנטו להחמיר (גם בס' קהלת יעקב לקמן סי' ל"ב מחמיר בזה ע"ש) ולמעשה נראה לע"ד לעשות כעין פשר דבר והוא דבמים שאל"ס ובכיוצא בזה דקי"ל בהו דבדיעבד לא תצא יש לסמוך אסימנים בינונים גם לענין לכתחלה אולם בהנהו דתנן בהו אין מעידין דאע"פ שהם מדרבנן מ"מ החמירו בהו גם בדיעבד שאפי' נשאת תצא יש להחמיר בהו ולהצריך סימנים מובהקים ביותר כמו בשל תורה אם לא שיש עוד איזה צד להקל וגם זה הוא חומרא גדולה במקום עיגון וצ"ע עכ"ד ע"ש:

{{עוגןמ|ק}} '''ואפי' שומא.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש בשם ב"ש ואם נישאת בסימנים אמצעים כו' ועיין במה"צ ס"ק צ"ג שחוכך מאד להחמיר בזה דאפי' נשאת תצא וגם הרא"ש ז"ל כתב שלמעשה אין להקל אם לא בהסכמת המעיינים ע"ש (ועיין בתשובת מהרי"מ מבריסק סימן מ"א מ"ש בזה) וכתב דאפילו לדעת הרי"ו בשם הרמ"ה דס"ל ל"ת מ"מ בשומא דאפליגו ראב"ע ורבנן בש"ס קיי"ל כרבנן דאין מעידין על השומא ולית בה ספיקא כלל גם הרמ"ה מודה דאפילו נשאת תצא ופשוט הוא. (וכ"כ בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר זצ"ל וכבר הביאו בתשובותיו סי' ק"ז ע"ש) . ומ"ש הב"ש ושומא הוא סימן אמצעי תמה עליו מאד הרב מה"צ שם ס"ק צ"ד וביאר שם שגם דעת הרא"ש והטור דשומא לא הוי סי"א משום דעשוי להשתנות לפ"מ דקיי"ל כחומרי דתרי לישני בש"ס שם ומ"ש הב"ש שכ"כ בת' מ"ב סימן ס"ג אחר העיון מבואר שם להיפך דדוק' בנדון דידיה שהיה שם עוד סימן אחר אמצעי ורצה להתיר מטעם צירוף שני סימנים קרא גם לשומא סי"א והיינו דבזה שייך ממ"נ דלל"ק סגי בסימן האחד לחוד ולל"ב שומא (אינה עשויה להשתנות אבל לענין שומא לחוד מבואר שם דלא הוי סי"א ע"ש היטב. וככל דבריו בזה כתב ג"כ בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ק"ז במכוון ממש ע"ש. ובס' מה"צ שם בס"ק צ"ה האריך בענין מהות סימן השומא אם מצד גודלה ומראיתה או מצד סיום מקומה ע"ש. ועיין בזה בנו"ב סימן נ"א וגם בתשובת גליא מסכת סימן ח' אות י"א וי"ב: ועיין בתשו' חתם סופר סי' ס"א בענין שהכירו הנטבע ע"י סימנים דהיינו ג' שומות א' בגבו סמוך למפרקת וא' בפניו סמוך לאזנו וא' על מצחו כמו שהיה להנאבד וכ' בשריותא דהאי איתתא הגם דאין מעידין על השומא וגם על צמצום מקום אין לסמוך שאין זה צמצום המועיל כמו נקב בצד אות פלוני ובפרט לאחר שנתפח א"א לצמצם מקום משום דעור פניו נמשך מלמעלה למטה מ"מ י"ל מנין ויחוד מקום הוה סימן כו' וגם בט"ז סקי"ח מבואר דמנין במקום ידוע ממש הוה סי"מ לנ"ע וגם שם לא פליג אלא משום שהסימן במנין אנשים ששים אנשים ושמא נתחלפו אבל בנ"ד שהיה מנין ג' שומים במקום ידוע ומכ"ש בשלשה מקומות מפוזרים ידועים בהא כ"ע מודים כו' אלא דיש לעיין דהא ביבמות ק"כ איכא תרי לישני בהא דאין מעידין על השומא לרבנן אי משום שמצוי' בבן גילו או משום שעשוי' להשתנות וי"ל דנ"מ בכה"ג באם אין הסימן בהשומא עצמה אלא במספרם ומקומם ומשום העשוי' להשתנות ליכא אבל שמצוי' בבן גילו איכא ובאמת מהרמב"ם שכ' ואפי' שומא משמע דס"ל הלכה כלישנא בתרא דלא אמרי' מצוי' בב"ג דאי אמרת ריעותא דשומ' משום שמצוי בב"ג אין לך אינו מובהק יותר משומא ומאי אפי' כו' אלא שאין לעשות מעשה על סברתי מדעתי עד שנמצא היתרים אחרים. והאריך שם לצרף היתרים אחרים שהיה בנדון ההוא שהכירו בט"ע את הלייבל שהיה לבוש בו שהיה בלויא ואת משיחה אדומה שהי' נקשר בכתונת שלו ומסיק אחרי שיש לנו ט"ע בב' מלבושיו א' בלויא וא' סומק ואותן שראו הטביעה ראו שפשט מלבושיו ולא השאיר עליו אלא זה הלייבל והכתונת וכל כליו לא מושלי אינשי ורק שהשאיל את הלייבל למי שהי' לו ג"כ משיחה אדומה בט"ע כזו זה לא חיישינן ומכ"ש שצ"ל שהשאילו לבן גילו שיש לו ג' שומים במקומות הללו ממש והיה לו ג"כ משיחה אדומה בכתונת שלו או השאיל משיחה אדומה למי שהי' לו לייבל שיש לו ט"ע כזה בודאי הוא חשש רחוק מאד ועכ"פ מועיל לצירוף מנין ג' שומים בג' מקומות ידועי' שקרוב לודאי שמעיקר הדין אלו לבדם מועילים להתיר ולכן אם יסכים עוד רב מופלג יוכלו להתיר אתתא זו לעלמא אחר שישבו ב"ד של שלשה ויתירוה כדין עכ"ד ע"ש):

{{עוגןמ|קא}} '''אין מעידין עליו.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש הרד"ך פסק עד חולקים עליו. ועיין בת' ב"ח סימן פ"א שהשיג על המ"ב וקיים דעת הרד"ך וכבר השיב עליו הרב מהר"א בנו של המ"ב בתשובת ב"ח החדשות סימן ס"ה גם בתשו' הרא"ם סי' ל"ח מבואר להדיא דלא כדעת הרד"ך וכן בתשובת מהריב"ל ח"א סימן ח' נסתפק בזה והביאם הרח"ש ז"ל והסכים עמהם וכ' שגם הרד"ך לא כתב כן רק דרך אפשר. וע' מה"צ ס"ק צ"ה מ"ש בזה: ]ועיין בתשו' ח"ס סי' צ' שכ' וז"ל ובענין אם לסמוך על סימן ב' שומות שבין ריסי עיניו יפה כתב פר"מ שאינו כמצמצם מקום לא מטעמי' דמעלתו שכ' דבין עינים הוה מקום גדול זה לא נ"ל בודאי בלשון תורה הוה בין עינים מקום שורש העינים מקום שער שמוחו של תינוק רופס ששם עורקי העינים שופכים מהמוח אל העינים והוא מקום גדול להניח שם ב' תפילין אבל בלשון ב"א בין עינים הוה ממש בין עין לעין והוא כרוחב אצבע ואם עומדים שם ב' שומים הוא מצומצם מאד אך מטעם אחר כי ידוע שהעור שבין עינים מתפשט ומתקמץ בעצבות ושמחה וכעס ונחת לפי מחשבתו של אדם רגע נמשך למעלה ורגע למטה וא"א לקבוע מקום שם ואפשר היה למעלה ובשעת מותו נתקמט העור והיה למטה ע"כ אין לסמוך על זה. וזכר לדבר דברי רבב"ח במס' בכורות כ"ח כו' עכ"ל[. ומ"ש הבה"ט בשם ט"ז לענין רושם וצלקת בצמצום המקו' דהוי ס"מ הנה מדברי מהריב"ל שם שכ' בנדון דידיה שרשם מקום השומא שהיתה סמוך לאוזן הימנית בסמוך הלחי העליון סמוך לפאות הראש דאפ"ה יש להסתפק דלמא לא דמי לנקב בצד אות פלוני אלא כמו בצד תיבה פלונית דלא מהני ע"ש א"כ גם בצלקת יש לספק כן. אולם הרב מה"צ שם כתב דיש לקיים דברי הט"ז לשיטתו מצד אחר דס"ל דצירוף שני סי"א מהני וכיון דרושם הוי ס"א מצד עצמו וצמצום המקום באותו אבר נמי הוי ס"א דלא גרע מנקב בצד תיבה פלונית וא"כ הוי ב' סי"א דע"י צירוף חשיב סי"מ ביותר משא"כ בנקב בצד תיבה פלונית דשם הנקב לחוד לא הוי סי"א כמ"ש הב"ח בתשובה שם דנקבים שכיחי בקלפים ומהריב"ל שם לשיטתו דס"ל דגם שני סי"א ע"י צירוף לא חשיב סי"מ לכן נסתפק שפיר בזה ולדינא צ"ע עכ"ד ועמש"ל ס"ק ק"ו. ומה שהשיג הט"ז על המ"ב דמדמה הך דכאן להך דשם. המעיין במ"ב שם יראה להדיא שגם מסקנת המ"ב הוא כן ומה שרצה לדמות אותו מתחילה הוא לפי מה שהיה סבור מתחילה דגם צלקת חשיב סי"מ מצד עצמו ואחר שהוכיח שם במסקנתו דצלקת לא הוי ס"מ מצ"ע מסיק הוא עצמו דגם זה שאמר שהיה תחת העין לא הוי סימן מובהק ע"ש: 

ועיין בתשובת נו"ב סימן מ"ד בעגונה שנאבד בעלה לא נודע להיכן הלך ומעשיו הוכיחו בתחילתו שרוצה לאבד עצמו לדעת ואחר שני חדשים מצאו ערלים איש אחד טבוע בתוך הנהר והוציאוהו ליבשה ואחר ב' ימים שהיה ביבשה הלכו יהודים לראותו ומצאו אותו מונח ערום ובצדו היה מונח החלוק וארבע כנפות ומכנסים ובתי רגלים ומנעלים והערלים מסל"ת אמרו שקרעו בגדיו מעליו אחר שהעלוהו והיהודים הנ"ל לא הכירוהו יען כי היה תפוח בפניו רק מצאו עליו שני סימנים והם שני חבורות ופצעים שהעלה מקומם צלקת ורושמם ניכר אחד על מצחו וא' על ערפו והם ידועים שהיו כן בראש הנאבד בעל העגונה הנ"ל וגם את הבגדים הנ"ל הכירו שהי' לבוש בהם בעת שנעלם מעינינו ]ושם מבואר לשון השאלה יותר באריכות[ והאריך בזה ומסיק דהעיקר כסברת מהר"ל מפראג שהובא בב"ש ס"ק ס"ט. ומעתה בנ"ד אם הבגדים ניכרים בט"ע נלע"ד ע"י צירוף סימנים הנ"ל שבגופו וט"ע של הבגדים ובצירוף הוכיח תחילתו על סופו להתיר האשה הזאת להנשא ובלבד שיסכימו עוד שני גדולים. ושוב כתב דאפי' אם אין הבגדים ניכרים רק ע"י צבע הבגדים (וכדמשמע קצת מלשון השאלה שם) וא"כ דל בגדים מהכא דחוורי וסומקי ודאי לאו כלום הוא אעפ"כ נלע"ד להתיר מטעם שיש שני סימנים וכיוונו מקום של הסימנים באבר מיוחד ומצורף לזה הוכחת תחילתו על סופו שהיה דעתו לאבד עצמו ובלבד שיסכימו שלשה גדולי הדור ואח"כ ישבו יחד ב"ד כשר ויתירו אותה ע"ש: (ועיין בתשובת ח"ס סימן נ"ו וסי' ס' וסי' ס"ט שכ' דדברי הנו"ב הנ"ל שצירף סברת הוכיח תחלתו על סופו במ"כ דברי שגיאה הם והאמת דבנדון דידי' היה לו שארי סברות להתיר אבל חלילה לעשות מזה שום סניף להתיר דהוכיח סופו של עצמו על תחלתו של עצמו אמרינן וה"ה בהיפוך אבל הוכיח תחלתו של זה על סופו של זה שזהו אותו האיש ישתקע הדבר ולא יאמר וגדולה מזו בשבועות מ"ו סוף ע"א האי מאן דנקט נרגא בידיה כו' והבי' עוד שראה בתשובה א' מהאחרונים שכ' דאם ראינוהו מפיל עצמו למים שאל"ס יש להקל דלמאי ניחוש דילמ' גלי אשפלוהו ויצא במקום רחוק ז"א דהרי רצונו לאבד עצמו ומאס בחייו והוא ז"ל כתב דגם זה הבל דאע"ג דתחלתו ברצון לאבד עצמו מ"מ לאחר שבאוי מים עד נפשו אולי נתחרט ושב אל ה' וגלי אשפלוהו ויצא וברח לו ועוד מסתמ' כשיאבד עצמו היה מחמת דוחק וצער ובושה וכדומה ולא היה יכול לברוח ולהנצל ואחר שהפיל עצמו והובילוהו גלים למרחוק בטלו דאגותיו ולא יפיל עצמו שנית ע"כ חלילה לסמוך גם על זה. וע"ש בסי' ס"ט בא' שנאבד ומצאו בבית מלונו אגרת בקשה לא' ממיודעיו להוליך לביתו הארגז שלו למסרו לאשתו והמפתח מונח אצל האגרת ופתחו הארגז ומצאו בגדיו ותפילין שלו ופאס ויתר כלי תשמישו גם איזה אגרות לאשתו ולקרוביו איך מחמת שהוא בע"ח הוכרח לאבד א"ע וליטול חייו מן העולם. ואחר איזה חדשים מצאוהו נטבע סמוך לווין ובתוך בגדיו פתק' בכתיבת ידו נכתב שמו ושם עירו שהוא מבקש מכל אשר ימצ' אותו להוליכו לקבורת בני עמו. והכירוהו שני עדים (לאחר שהועלה ואשתהי) בט"ע בפ"פ כי היה שלם ולא נשתנה וגם הכירו כל בגדיו שנמצ' בהם בט"ע ובחלוק שלו הי' רשום ב' אותיות המורים על שם הנאבד וכן נסמן בתי הרגלים שלו ונשאל אם להתיר אשת הנאבד הנ"ל והאריך קצת ומסיק דמצד הוכיח תחלתו על סופו אין שום היתר כאמור לעיל ואע"ג דכתב ושנה ושילש שהולך לאבדון ויש קיום המכירים כת"י מ"מ כיון שהוא עצמו בחייו כתב כל זה נאמר גזים ולא עביד וערק לעלמ' מפני נושיו. אלא דיש להתיר מצד שהכירוהו ב' עדים דלרוב הפוסקים לא אמרי בדדמי וגם לא ראו הטביעה אע"פ שיצא קול שנמצ' כתוב באגרת שמפני נושיו נוטל חייו מן העולם מ"מ אמרו אז הרבה אנשים שהוא גוזמ' ובורח הוא על הרי בתר וא"כ לא הוה כראו הטביעה וידוע דעת הרא"ש כשלא ראו הטביעה מעידים אפי אשתהי בשגם שהכירו בט"ע כל גופו ופ"פ שלם ולר"ת מעידים על זה ומכ"ש כשלא ראו הטביעה דמשמע מהרא"ש דכ"ע מודו לר"ת כו' ואפילו אי נימ' שהחולקים על ר"ת אוסרים אפילו בכה"ג נצרף לזה מה שהכירו כל מלבושיו בט"ע ויש מהם בסימנים ג"כ ועוד דאפילו ע"י הצבע כבר כתבתי במקום א' (הוא בסי' מ"ח ונ"א הוב' לעיל ס"ק צ"ה) דאע"ג דחיורי וסומקי לא הוה אפילו סי"א היינו כולם צבע א' אבל בכמה מלבושים מלבוש פלוני סומק ופלוני חיור ופלוני אוכמי צירוף המלבושים בצבעיהן הוה סי' ולמהרי"ט בכל מלבושיו ל"ח לשאלה ולא לחליפין וביותר הכא שהיה לו לחוש אילו השאיל בגדיו או מכר או שללוהו לא הוה ערק לעלמ' מאחר שהניח מכתב להודיע לאשתו שהולך למות וכיון שידע שבהמצ' אותו כתב יותר אשתו לעלמ' בודאי היה עושה כל טצדקי לחזור לביתו או ליתן ידיעה ע"י דואר או שום תחבולה שלא תצא מכשול על ידו ע"כ חשש שאלה וגניבה רחוק מאד בנדון זה ואפילו נאמר בכל זאת חיישינן לשאלה או שללוהו והלבישם אחר וכי נימא שאותו האחר נשתנה דוק' לצורתו של זה כבר כ' הח"צ שזה הוה כמו נפילה דיחיד דל"ח ליה (ע"ש קל"ה) ובזה ט"ע עדיף מסימנים דבסימנים י"ל אולי הזדמן לו גברא דכוותי' והשאיל לו כליו ול"ד לנפילה דיחיד כיון שנעשה במכוון אבל הכא בט"ע כו' ע"כ נראה דאתת' דא שרי' לעלמ' והיינו שישבו ב"ד של ג' ויעיינו בג"ע ויאמרו לה מותרת היא עכ"ד ע"ש):

{{עוגןמ|קב}} '''סימנים מובהקים.''' עיין במה"צ ס"ק צ"ו שכ' משמע דסי"מ ביותר אינן עשויין להשתנות והיינו תוך ג' ימים אבל אחר ג"י או במי שנטבע במים והוציאו ליבשה ונשתהה דאז מתפח אפשר דגם סי"מ הם משתנים לפעמים לפי ענין הסי' כן העלה מהרח"ש בקונ' דף נ"ג ע"ש:

{{עוגןמ|קג}} '''מובהקים ביותר.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש שלא ימצא רק א' מאלף ועיין בתשו' גליא מסכת סי' ח' שהאריך בזה בדברים נכונים. ועיין בנ"צ מה שהבאתי בזה מכתבי הרב הג' מהר"ר דניאל זצ"ל ומה שכתבתי עליו בזה. והיוצ' מדברינו לדינ' דהא דמתירין ע"י סי"מ כזה שנמצ' בא' מאלף דוק' היכ' שמקודם נולד לנו ג"כ ספק מיתה על בעלה של זו כגין באיש שישב עם אשתו והלך לסחורה ע"ד לחזור מהרה ולא חזר ולא נודע מקומו איו (ע' בנו"ב סי' ל"ב הוב' לעיל ס"ק צ"ה) אבל אם מקודם לא היה לנו שום ספק מיתה על בעלה כגון בא' שהלך למרחקים ע"ד שלא לשוב מהר ושוב נמצ' א' בסי"מ כזה שימצ' א' מאלף אפשר דאין מתירין ע"י סי' כזה. ובפרט היכ' שראינו בעינינו גם איש אחר בסי"מ כזה. דהשת' ליכ' רק חד ספק שמא הוא איש האחר. אמנם נ"ל דבכה"ג שהספק הוא רק בין שני אנשים היינו אם הוא בעלה או איש האחר בזה מהני אף סימן גרוע כגון ארוך וגוץ או אדום ע' במשנה ב"ב דף קע"ב ובפי' רשב"ם שם בד"ה וכתבו סי' ע"ש: 

ומ"ש הבה"ט שבור אינו ס"מ. עיין בת' גליא מסכת סי' ט' שכ' וז"ל גם מה שהעידו (ער איז גיוועזין אביסיל גיבריכט) היינו שהיה אצלו חולי השבר ראיתי בנו"ב סי' מ"ג שכ' דאולי גם חולי השבר נקר' סימן. ובמהדור' תניינ' ראיתי שקבע זאת לסימן ודאי (לא ידעתי מקומו. ובס"ס ס"א הוא מבואר דהשבר שבמתניו לא מיחשב אפילו לסימן אמצעי רק בצירוף הקרחה שבראשו והצפורן הנשחת וכיוונו האצבע ע"ש) עכ"ל. וע"ש עוד בעובד' שהעידו על נעדר א' כמה סימנים וא' מהסימנים היה שהעידו במקום שנעדר שהיה קולו עב משונה היינו הרומק"ע און ביי"ז. והאריך בזה דיש לקבוע סימן הזה קרוב למובהק וגם מה שהעידו מהרשימות הנקראים פלאמעס שהיה אצלו על הרגלים וצמצמו מקומן סמוך לקנעכיל סביב כתב ג"כ דראוי לעשות ע"ז סמיכה של מובהק כי בתשו' חוט השני סי' צ"ו התיר גדול א' ע"י האי סימנ' של הפלאמעס לבד אפילו שלא צמצמו המקום כלל ולא היה נמצ' שום צירוף עוד סבר' להתיר רק זאת לחוד' וגם שחכם אחד הרהר על הוראה זו מחשש' דעשויין להשתנות לדעתי הדין עם המתיר כנראה מהב"ש בשם ט"ז דרק בשומ' כו' (המעיין בת' חוט השני שם יראה שלא כן היא כאשר כתב הרב בעל ג"מ הנ"ל שלא היה נמצ' שום צירוף עוד סבר' להתיר רק דהיה שם עוד היתר ברור מטעם רושם שבירת הרגל שהיה לו שע"ז הסכים גם החולק דהוא מספיק להתיר מעתה אפ"ל שגם אותו הגדול שהתיר ע"י עדות בהרות כחולות וירוקות שהיה ברגליו לא סמך ע"ז לחוד רק לצירוף. וטעם מחלקותם בזה מבואר שם דאותו הגדול מפורש דברי הרמ"א בהגה במ"ש וה"ה לרושם שבגופו היינו דהוי סימן והחכם החולק מפרש דלא הוי סימן ואף דבלבוש כתב להדי' דהוי סימן אפשר ליישב ברושם בליטה או שיקוע ועקמומית כו' ע"ש וע' בזה בבה"ט לקמן ס"ק ע"ו ומ"ש בפ"ת שם) וכתב שם שרב אחד פקפק עליו בענין הקול וגם בדבר הפלאמעס אך כמה רבנים הסכימו עמו ולא קבלו פקפוק הרב הנ"ל (ועיין בתשו' קהלת יעקב סי' ו' שגם הוא ז"ל פקפק על סימן הקול אך בסימן הפלאמעס הסכים עמו ע"ש) . וכ' עוד בשם נ"ב סי' ל"א שקבע סימן במי שהיה לו רושם על הזרוע סמוך לפיסת יד שחור כמו כתב זיי"ן משיט' ומסיים שזה אינו שכיח כלל ואפשר חשיב סי' מובהק ע"ש עוד כ' בשם ת' פ"י סימן ז' בענין א' שהאגודל של רגלו נתעקם על האצבע ובא לו דבר זה מדחיקת מנעלים וקבע זאת לסימן ולא חייש שמא גם אחר היה לו מנעלים דחוקים ע"ש. עו"כ בשם ת' ב"ח החדשות ס"ס ס"ד שכ' וז"ל וראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם אמר שלמה על עגונה וכל מי שמתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחרבות ירושלים עכ"ל:

ומ"ש הבה"ט מהר"ם מלובלין רגליו עקומות כו' כ"כ בשמו בק"ע סי' שי"ב: ועיין בנו"ב תניינא סי' נ"א שכ' המעיין בדברי מהרמ"ל שם שהמעשה היה שהרגלים היו עקומות והפוכות לצד פנים בזה כתב דלא הוי סימן שכן נמצ' גם באדם אחר אבל בנ"ד שרגל הימין היה עקום לצד חוץ ורגל השמאל היה עקום לצד פנים זה עדיף טפי דזה לא שכיח ואף אם ימצ' באדם אחר עקמימות הרגלים בלתי שוים לא יתרמו שיהיה השמאל לצד פנים והימין לצד חוץ וא"כ אפשר לחשוב זה לסימן מובהק ועכ"פ להצטרף לשאר אומדנות וסימנים ראוי סברא זו להיות סניף ע"ש:

ועיין בתשו' חתם סופר ס"ס פ"ח שכ' וז"ל והנה מה שנמצאו בו לעבר פלעקל על כתף ימין אע"ג שהעד לא ידע שיש להיות בו סימן ההוא כיון שהאם אומרת כך הוה סי' המועיל ואע"ג דהאם היא חמותה דה"ל מחמש נשים שפסולות להעיד היינו לומר שמת בעלה וכיוצא בזה אבל מאחר שהיא לא ידעה מהסימן שאמר העד וכיונה הסימן מהימנא וק"ו ממה ששנינו בגיטין כ"ג כו' אך מי יערב לבו לומר שיהיה זה סי"מ ביותר שהרי לעבר פלעקל הוא מיעוט המצוי וצמצום מקום אין כאן על כתף ימין שאין זה דומה לנקב בצד אות פלוני שמצומצם טפי (עמ"ש לקמן ס"ק ק"ו) בודאי מה שאמר העד וכיון מדת עגולו כעין פרוט' קטנה של נחושת אילו גם האם אמרה כן אפשר דכיון מדת עגולו בזה הוא סי"מ אך לא הוזכר בזה זה בדברי האם ועכשיו אחר שכבר שמעה מהעד תו לא מהימנא כו' ומ"מ נ"ל נהי דסי"מ ביותר לא הוה סי"א מיהא הוה (ע' בתשו' נו"ב סי' ל"ב) וכיון דאיכא נמי ט"ע גמור אע"ג דאינא ספק אי חזינהו לאלתר איכא לצרופי כל הקולות הנ"ל כו' עכ"ל ע"ש:

ושם בסי' י"ב כתב על נדון דידי' וז"ל סימני גופו המה כחירגא דיומא כי עיור עין א' פשוט שאפי' סי"א לא הוה כו' ואפי' נקטעה אצבע ימינו או שמאלו לא הוה סימן ומכ"ש עיור עין דשכיחא טובא בימין או בשמאל ובתשו' ב"י כתב דנקבים הרבה בפנים ע"י חולי בלאטרין הוה סי"מ שאינו נמצא בא' מאלף נראה במדינתו דיבר אבל במדינתינו דמכה מהלכת היא בכל זמן ועידן אפי' עיור עין מחמתן שכיחא טובא ומכ"ש במי שנטבע במים אפשר עינו נימוק בחורו ע"י סבה מסיבות המיתה. וכן נמי בהרות אדומות ושחורות ברגלו לאו כלום הוא דאפי' היה לו פצעים ממש שראו בו הרופאים בחייו לא היה אפשר להעיד דאפשר אלו נעשה ע"י הטביעה וע"י אכילת דגים וע"י נגף באבני' ועפר ומכ"ש שאין כאן אלא בהרות שעשוי הוא בשר המת שבמים להשתנות לבהרות כאלו ומאן ספון ומאן חשוב להתיר עגונה ע"י סימנים כאלו עכ"ל. ועיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס ס"ו שכתב דהסימן שאמרו אוזן א' גדול וא' קטן לדעתי הוא מילתא דלא שכיחא כלל ומקרי אפשר מובהק ביותר ובפרט שצמצמו הצדדים ואמרו הימנית גדולה והשמאלית קטנה ובפרט בצירוף הסימן שביד ימין נחתך ממנו אצבע ובצירוף הכרת כלים כו' ע"ש עוד בסימן מ"ז וגם בתשו' בגדי כהונה סי' ח):


{{עוגןמ|קד}} '''מעידים עליו.''' ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל מהוראדנא שכ' על עובדא דידיה וז"ל והיה ראוי שאותו המעיד על שבירת השן יראה בעצמו ויכיר בט"ע את השבירה באיזה שן ובאיזה צד וגודל השבירה אלא שהיא כהן ואסור להתקרב בתוך ד"א של מת כמ"ש בש"ע יו"ד סי' שע"א ס"ה ואע"פ שטומאה זו מדרבנן כמ"ש רש"י בסוטה דף מ"ד והיה נראה להתיר לכנוס בתוך ד"א של מת כמ"ש ביו"ד סי' שע"ב ס"א ולישא אשה כו' וכן מנטמא בטומאה של דבריהם כולי וכן כל כיוצא בזה ע"ש משמע דפסק כהשאלתות דלאו דוקא הני מצות ע"ש בב"י ואפילו להתוס' הא לישא אשה כתבו התוס' דמותר דהוא מצוה רבה לא תוהו בראה ע' בעכו"ם דף י"ג בתוס' ד"ה ללמוד תורה ובאשה שייך נמי לא תוהו בראה כמ"ש בא"ח סימן קנ"ג במג"א סק"ט ובגיטין דף מ"א ע"ב בתוס' ד"ה לא תוהו בראה דגם באשה שייך זה ע"ש ואע"ג דהכהן עושה עבירה בשביל האשה מותר כמ"ש בתוס' שם ד"הכופין את רבו דהיכא דלא פשע אומרים חטא כו' ואפ"ה לא מלאני לבי להתיר דמלתא דתמיהא היא כמ"ש בי"ד סי' רמ"ב ס"י ואע"ג שגם איסור זה יש לדחות מפני תקנות עגונות מ"מ לא רציתי להתיר עכ"ל. ותימה שהביא דברי התוס' בגיטין הנ"ל דגם באשה שייך לא תוהו ולא הביא סוף דבריהם שם שכתבו והא דלא כפינן בחציה שפחה וחציה בת חורין אלא היכא דנהגו בה מנהג הפקר היינו משום כיון דלא מפקדי אפרו ורבו שמא גם לאחר שתשתחרר לא תקיים ע"ש א"כ גם בנ"ד אין להתיר מטעם זה:

{{עוגןמ|קה}} '''אבל קטן או ארוך כו'.''' ע' בתשו' גליא מסכתא סי' ח' אות ב' שהביא מ"ש הנו"ב סי' נ"א וז"ל ומ"מ נלע"ד דארוך וגוץ שאמרו בגמרא היינו ארוך וגוץ ביותר אבל ארוך וגוץ דעלמא ודאי שלא היה צריך התנא לומר שאינו סימן כלל עכ"ל והוא ז"ל כתב עליו שדבריו המה תרומות מתה"ד סי' קס"א והאריך לסתור סברא זו מדברי הרא"ש כלל נ"א ושאר ראיות וכתב אח"ז באות ג' וז"ל ומעתה דנתבאר דדוקא ארוך וגוץ דעלמא הוה בגדר גרועין נראה לומר דארוך וגוץ ביותר הוה בגדר סימן אמצעי ואפשר אם ארכו הגיע לשיעור קפת המבואר פ' אלו מומין דף מ"ה ע"ב הוי ס"מ ופשיטא אם הגיע לשיעור תורן המבואר שם או לשיעור גוצא דאצבע דיש לקובעו לסימן מובהק אף לאלו דיעות המחמירין בשיעור דמובהק כו' ע"ש עוד באות ט"ו וט"ז. וכפי הנראה לא ראה דברי הנו"ב תנינא סי' סמ"ך דשם כתב ג"כ דבר זה דארוך וגוץ שאמרו בגמ' היינו אם הוא קצת בהפלגה ואעפ"כ מסיק הוא ז"ל לדינא דאם הוא קצת בהפלגה הוי סי' אמצעי (וכדברי הג"מ הנ"ל) וכתב דבשלמא למ"ד סימנים דאורייתא וקשיא לן מתני' דאע"פ שיש סימנין בגופו וצריכין אנו לתרץ גופו דאריך וגוץ וכיון דהתנה הוצרך למיתני ע"כ דאיירי קצת בהפלגה וכמ"ש מהרא"י וש"מ דאריך וגוץ אפי' בהפלגה גרע משאר סימנים אמצעים אבל למאי דפסקינן סימנים דרבנן אז מתני' דאע"פ שיש סימנים בגופו אתיא כפשטה בסתם סי"א ולא איירי התנא כלל באריך וגוץ אז יש לפנינו אפילו לומר דאריך וגוץ בהפלגה מקרי מובהק ביותר אלא דלפ"ז יהיו סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה כו' ולכן די לנו לומר דבר ממוצע דלמ"ד סימנים דרבנן אז גם הארוך וגוץ בהפלגה ג"כ סימנים אמצעים הם ודי שאין מחזיקים לגרועים וע"פ הדברים האלה ביאר הוא ז"ל לנכון דברי הרמ"א בהגה זו שכ' אבל קטן כו' לא הוי סימן מובהק וקשה מאי ארי' דלא הוי ס"מ דמהני לכל הפוסקים אפי' הני דסברי סימני' דרבנן הרי אפילו להני דסברי סימנין דאורייתא אפ"ה ארוך וגוץ לא מהני ולפי הנ"ל מבואר היטב שדברי הרמ"א בהג"ה סובבים על דברי המחבר שפסק סימנין דרבנן ולשיטה זו יש מקום לומר דארוך וגוץ אם הוא קצת בהפלגה מחשב סי"מ ביותר וחילוק זה עצמו אפשר לומר ג"כ בחיור וסומק לחלק בין אם הוא קצת בהפלגה או לא ע"כ בא רמ"א לומר שאינו כן וכמו שהכרעתי לעיל ולא היה יכול רמ"א לומר וארוך וגוץ הוא סימן אמצעי לפי שארוך וגוץ שהזכיר רמ"א כולל בין שלא בהפלגה ובין קצת בהפלגה ואם הוא שלא בהפלגה אז אפילו סי"א אינו אבל עכ"פ בזה שוים בין הוא שלא בהפלגה ובין בהפלגה עכ"פ אינו סימן מובהק ביותר ולכן כתב רמ"א דקטן ואריך כו' לא הוי ס"מ ובין יהיה זה כוונת רמ"א או לא עכ"פ סברא נכונה היא לדינ' עכ"ד וכ' עוד דכיון שמהרא"י בפסקיו שם יליף שיניים גדולים מארוך וגוץ א"כ גם בשיניים גדולים יש חילוק בין מופלגים קצת בגידול ובין אינן מופלגים (עמ"ש לקמן ס"ק ק"י) וע"ש עוד שכתב דמה שהגידו העדים שיעור קומתו של הנהרג אף שאמרו שיעור קומת האיש ממש כמו שהיה קומת בעל האשה אין זה עילוי לשבח כלל דאין קומת החי דומה לקומת המת ואין קומת המעומד כקומת המושכב ולכן אין סימן זה נחשב כלל אפי' לסימן גרוע ע"ש. ועיין עוד בתשובת ברית אברהם ר"ס כ"ד מענין זה:

{{עוגןמ|קו}} '''ואפי' ק' סימנים.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] בשם מ"ב דסימנים אמצעים מצטרפין כו' וכ"כ בתשו' גאוני בתראי סי' מ"ט אולם בתשו' ב"ח החדשות סי' ס"ה הרב מהר"א בנו של המ"ב השיג על אביו ז"ל בזה דמדברי מהרא"י משמע דמיירי אפי' בס"א דגם כן לא מצטרפי ע"ש. (ע' בזה בתשו' נו"ב תניינא סי' ס"ו ומ"ש עליו בתשו' ח"ס או"ח סי' קפ"ג ובחלק אה"ע סי' נ"ו וסי' נ"ט) . ועיין במה"צ ס"ק צ"ח שהאריך בזה ומסיק שצ"ע להקל בזה וכ' שאין להביא סיוע לדברי המ"ב וסייעתו מדברי הס' מתית ומהר"מ מאיגרא (הובא בבה"ט ס"ק זה) שסוברים דמצרפין סי"א דכלים עם סי"א דגוף שיש לחלק בין צירוף סימנים שבדברים הנפרדים שאי אפשר שיתחברו כ"א על דרך מקרה לשני סימני' בגוף א'. אמנם נראה דכששני הסימני' הם סמוכי' זה לזה ממש אפשר דלכ"ע חשיב סי"מ וע"כ לא פליגי אלא בסימנים נפרדים ולא בסמיכי' אולם למעשה אין לעשות כלל בענין זה והכל לפי ראות עיני המורה לפי ענין הסימנים דאם הם סימנים חשובים עד שכל א' בפ"ע קרוב להיות סי"מ בזה ודאי דחבור שניהם גם יחד לא ימצא אפי' באחד מני אלף וחשיב סי"מ לכ"ע וכן בכל כיוצא בזה כשיהיה חבור הסימנים בגדר סימן מובהק שהוא דבר זר ומופלג ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות עכ"ד ע"ש. גס בס' בית מאיר האריך בזה והביא בשם הגאון מו"ה עוזר ז"ל שהוכיח בראיות דמצטרפים. והוא ז"ל דחה ראיותיו ואעפ"כ מסיק וז"ל ומ"מ לע"ד נראה אחרי שכבר הוחלט דעת כל הפוסקים שיש ס"מ ביותר שהם ודאי ד"ת והשריש המ"ב הובא בב"ש הכלל שלא ימצא א' מאלף א"כ הדבר מסור לחכמי הדור הם ידונו אם לדעתם הב' סימנים שביחד א"א להמצא בא' מאלף אף שא' מהן אפשר בדרך אמצעי להמצא יוכל לעשות מזה ס"מ ביותר וזה היתד שהכל תלוי בו עכ"ל. ועיין בשו"ת קהלת יעקב סי' י"ב שכ' על נדון דידיה וז"ל הגם שהח"מ בהך דפנחס מאורלא החמיר למעשה בצירוף כמה סימנים מ"מ הלא ידוע שרבים מגדולי האחרונים מקילים בצירוף סי"א ומהם הרב בעל אבן העוזר ובתשו' פני יהושע וכן דעת המ"ב והט"ז ועוד רבים וגדולים וכדאי הם לסמוך עליהם כ"ש בשעת הדחק בהיתר עגונה. בפרט שלא ע"ז לבד אנו סומכין שבאמת קרוב הדבר שאלו הסימנים מובהקים מיקרו. סימן הגומא בכתף. וגומא לבד אינו מצוי כ"ש ביחוד המקום בכתף דהכתף הוא פרק א' מפרקי היד והוי כמו נקב בצד אות פלוני אבל בצד תיבה פלונית הוא כמו אם היה אומר גומא ביד סתם דיחוד היד משאר אברים הוא כמו יחוד תיבה משאר תיבות ופרט הפרק מפרקי היד הוא כמו יחוד האות בתיבה (סברא זו כבר הזכירה ג"כ שם בס"ס ו' בענין שהעידו שנמצא פלאמעס ברגל בסיבוב הקנעכיל דאפשר לומר דהוי ממש כמו נקב בצד אות פלוני וכ' שם דלא דמי לנקב בשן שכתבו האחרונים דלא הוי סימן עד שיאמר איזה שן דהתם בשן גופיה אין שם יחוד מקום ואין זה רק כיחוד האבר לבד ודמיא לתיבה פלונית ויחוד איזה שן הוי כיחוד אות בתיבה אבל כאן ברגל גופיה מקומות מקומות יש ואברים פרטים קטנים ויחוד איזה פרט ממנו דמיא ממש ליחוד אות בתיבה. וכ' עוד שם דלא איכפת לן במה שלא אמרו העדים בבירור באיזה רגל ע"ש ועמ"ש לעיל סס"ק ק"ג) וכן סימן הצלקת תחת ברכיו ממכות הרופאים הוי יחוד מקום גמור דהוא מקום חבור הפרקים. וכן סימן הצפורן העבה וגבוה משאר צפורניו הנה הובא בשם מהר"ם פדוה דצפרניו מקולקלים הוי סי"מ ומאיזה טעם נחלק בין צפורן א' לכולם ובפרט בצירוף כל הסימנים יחד ובכיוון מקומם. גם סימני הבגדים ראויים לצרף. ומ"ש הרב השואל דהוי חוורי וסומקי ז"א דחוורי וסומקי היינו בדרך כלל שאומר כליו שחורים או לבנים ואינו מייחד המין מהבגדים וגם לא הגוונים אבל זה שמייחד כל פרטי המינים מכל בגד ומיני הצבעים הנמצאים בכל א' ביחוד הפאסקעס א' שחור וא' לבן ודאי פשוט דאין זה בכלל חוורי וסומקי כו' (ע"ש עוד בר"ס יו"ד מזה) הגם כי ימצא קצת מחמירים בענינים אלו אין דבריהם מוכרחים כלל כו' בפרט בנ"ד שנטבע בנהר וכבר יצתה מחזקת א"א כו' עכ"ל ע"ש:

ועיין בתשו' בגדי כהונה סי' י"א וי"ב שהעלה דאף דהרבה סימנים גרועים אינם מצטרפים היינו לעשותו סימן מובהק אבל לעשות סי"א מהני כמו דסימנים אמצעים מצטרפים לעשות ס"מ (לדעת המ"ב וסייעתו הנ"ל) כמו כן סימנים גרועים מצטרפים ע"כ לעשות סי' אמצעי והביא דברי עה"ג ותשו' פמ"א שכתבו כן לדינא ע"ש ועיין בס' מקור מים חיים בדיני סימנים אות י"ד. שהביא ראיה ברורה מש"ס ב"מ דף כ"ה דתרי סימנים גרועים לא מהני אף לעשות סי' אמצעי ע"ש. (כעת נדפס ספרו תשובת מהרי"מ וראיתי בסי' י"ז שהוא ז"ל עצמו נוטה להקל דתרי סימנים גרועים מועיל לעשותו סי' אמצעי כדעת הפמ"א ובגדי כהונה הנ"ל. ושם בסי' י"ח מצדד לומר דסי' גרוע מצטרף בהדי ס"א לעשותו סי' מובהק אף דנראה מדברי הב"ש דדוקא ב' סי"א מצטרפין לעשותו סי"מ ולא סי' גרוע עם סי"א הב"ש בזה לטעמיה אזיל דס"ל דכמה סימנים גרועים לא מצטרפי כלל להיות נחשב לסי' אבל לדעת גדולי התשובות הנ"ל דשני סימנים גרועים מצטרפין לעשותו סי"א אלמא דסי' גרוע יש בו ג"כ מעלה קצת א"כ ה"ה היכא דיש סי"א וסי' גרוע מעדיף הסי' גרוע להסי"א לעשותו מובהק ע"ש) . ומ"ש הבה"ט בענין אם יש סימנים בגופו ובכליו יחד. עמש"ל ס"ק צ"ה. (כעת מצאתי ביש"ש פט"ז דיבמות סימן ו' שדעתו בפשיטות כדעת מהרי"ו ומהר"ן מאיגרא דמצטרפין ע"ש והובא דבריו גם בתשובת מהרי"מ סי' י"ח וכ' עליו שמדבריו נראה שהתיר אפילו בסי"א בגופו וסי' אמצעי בבגדים ומכ"ש דיש לנו לסמוך על היתר מהר"ל מפראג והח"צ ז"ל היכא דיש סי' מובהק או ט"ע בבגדים דמצטרף בהדי סי"א בגופו מטעם דמאחר דסימנים דרבנן שוב ל"ח לשאלה או מטעם דל"ח לשאלה דיחיד כו' ע"ש):


{{עוגןמ|קז}} '''אינם כלום.''' כתב בכ"י הרב הג' מהר"ר דניאל זצ"ל לכאורה נראה דהיינו דוקא במפוזרים כמ"ש בתה"ד שהיה בינוני ואדמוני וקווצותיו תלתלים וכיוצא בו אבל אם באבר אחד יש כמה שינוים אע"ג דכל שינוי לחוד סי' גרוע הוא מ"מ בהצטרפם נעשה מובהק דלא שכיח ג' ד' שינוים באבר אחד אלא דלדעתי אין נ"מ מכל הדברים האלו ואו אפשר להמציא סי"מ או גרוע מתוך העיון והשבל או מתוך הספר אלא צריך לבדוק ולחקור אח"ז באנשים אם שכיח דבר זה אפילו יהיה שינוי גדול לא מהני ואם אינו שכיח כלל אפילו נקודה קטנה הוי סי' עכ"ד וזה מכוון לדברי הבית מאיר שהבאתי למעלה בס"ק הקודם:

{{עוגןמ|קח}} '''שחוטמו עקומה הרבה.''' עיין במה"צ ס"ק צ"ט שכ' דט"ס הוא וצ"ל עמוקה וכדאיתא בפסקי מהרא"י סי' רכ"ד. (והובא בב"י) ומבואר שם בשיעור העומק כמו חרום דקרא דמפרשי ליה רבנן שכוחל שתי עיניו כאחת ע"ש. ומסתברא דלענין דינא גם בחוטמו עקומה הוי סי"מ כל שהוא דבר זר ומופלג ועיין בת' הרדב"ז ח"ב סימן תשפ"ח:

{{עוגןמ|קט}} '''לרושם שבגופו.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] וכ' עוד המ"ב שם דשיעור אורך הצלקת בצמצום חשיב סימן מובהק ועיין מה"צ ס"ק צ"ט שכתב דמדברי הרא"ש פרק אלו מציאות סימן י"ד וש"ע לקמן סימן קנ"ג מבואר דמדת ארכו לא חשיב סימן מובהק ומכל מקום לענין דינא יש לקיים דברי המ"ב דנהי דבעלמא לא חשיב מדת ארכו לסימן מובהק מכל מקום במדת אורך הצלקת שפיר חשיב סימן מובהק כיון דצלקת גופיה חשיב סי"א מצד עצמו וגם מדת ארכו הוא סי"א החשוב יותר משאר סי"א כמ"ש התוס' שם א"כ ע"י צירוף סימנים אלו הסמוכים זל"ז חשיב סי"מ לשיטתם ע"ש. עוד כ' המ"ב שם דכ"ש לרושם הבא מכח שומ' שנעקרה ממקום מושבה ונשאר רשומה קיים דלא הוי סי"מ דלא עדיפ' משומ' שבאה מכחה (והוב' בבה"ט ס"ק ע"ד) והט"ז השיג עליו בזה. ועיין מה"צ ס"ק ק' שהאריך לבאר דברי הט"ז וכ' דהט"ז איירי כשצמצם מקום הרושם הזה שהיה באבר פלוני במקום פלוני דגבי שומא לא מהני זה וגבי רושם מהני כמ"ש הט"ז לפני זה וע"ז כ' דגם רושם זה דינו כרושם דעלמ' ע"ש באורך ומסיק לענין דינא דהכל לפי הצמצום:

{{עוגןמ|קי}} '''שינים גדולים.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ועמ"ש לעיל ס"ק ק"ה. (ועיין בתשובת חתם סופר סימן פ"ו דנ"ל להכריע לדינא דודאי ב' שינים גדולים באמצע שורה עליונה אפילו מופלגים קצת בגידול אינו אלא כמו ארוך וגוץ ואפילו סי"א לא הוה כמבואר בפסקי מהרא"י שם אמנם בשינים אחרים גדולים אם מכוונים המספר וצמצום מקום הוי סי"מ ביותר אך אם אומרים העדים סתם שינים גדולים בלי כיון מקום ומספר י"ל נהי דסי"מ לא הוי סימן אמצע מיהא הוה ובזה באו דברי רמ"א בדקדוק דמיירי בסתם שינים גדולים לכן אמר מובהק לא הוי אבל סימן אמצעי הוה כו' ומ"מ לא סמך ע"ז למעשה בנדון שנשאל שם שנמצא מת על פני השדה חבול ופצוע לא ניכר בו שום פ"פ רק הכירוהו ע"י סימני שינים גדולים שהיה גדולים משיני שאר בני אדם וע"י ט"ע בבנין כל גופו שניכר להם שזה הוא בנין הגוף של פב"פ מעיר פ' וגם הכירו בט"ע כל מלבושיו ומסיק לדינא דע"י סימן שינים גדולים ובצירוף ט"ע בבנין כל גופו אלו שניהם יחד נחשב כסימן אמצעי בלי ספק וכשיצורף לזה ט"ע בכל מלבושיו הרי אשתו מותרת בלי ספק עש"ב ועמ"ש לעיל ס"ק צ"ה):

{{עוגןמ|קיא}} '''המסיח לפי תומו.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ומ"ש בת"ה סי' רל"ט כו' הוא מדברי הב"ש ס"ק ע"ו. וגם בת' ב"י סי' ז' שהוב' בק"ע סי' קפ"ח נסתפק בזה. ומ"ש ובת' מהרמ"פ פסק כו' הוא בסי' ך' שהובא בק"ע סימן רצ"ט וכן מבואר מדבריו בסי' ל"ו שהובא בק"ע סימן ש"ג. ומ"ש וכ"פ מהר"ם סי' ל"ט. זה הובא בק"ע סי' צ"ד וצ"ה ושם כתוב דאפילו לדעת ה"ר נתן וה"ר שמחה שהי' לבם נוקפם אם יש להתיר בכותי מסל"ת בט"ע היינו דוקא כו' אבל כל שאומר שנטפל בו וקברו מחמת שהיה אהובו ודאי עיין בו עיון יפה כו' עוד כ' שם דאפילו ר"נ ור"ש שהיו מפקפקים מ"מ משמע דלמעשה היו מקילין ומקבלין עדותו. ומ"פ וכ"פ בת' רש"ך כו' זה הובא בק"ע סי' שנ"ט. ומ"ש וכ"פ מהריב"ל הוא בח"א סי' ה' שהוב' בק"ע סי' כ"ו וגם בת' הראנ"ח סימן ב' שהוב' בק"ע סי' רס"ב כתב דכבר נהגו להתיר עדות כותי המסל"ת בכל גוונא ולית דחש להא דה"ר נתן וה"ר שמחה וכמ"ש הרא"ם ע"ש. ועיין בתשובת א"א פמ"א ח"ב סי' נ"ה מענין זה. (ע' בתשובת חתם סופר ס"ס מ"ו):

{{עוגןמ|קיב}} '''עליו האחרונים.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש ולדעת הטור כו' והכל מדברי הב"ש ועיין במה"צ ס"ק ק"א שהאריך בזה והעלה דהעיקר כדעת תוס' והרא"ש וכן דעת הטור לפי מה שהגיה הפרישה בלשון הטור וגם לדעת הרשב"א ונ"י בשיטת ר"ת לא גריר' ליה לר"ת הא מלתא דסמכינן אטב"ע בגוף אם הוא שלם בלי סימנים אלא ספוקי מספק' ליה בהא משא"כ בטב"ע שע"י סימנים פשיט' ליה דמהני כל שגופו שלם ודלא כדעת הב"י בתשו' ובש"ע כאן וכל זה ברור והארכנו בזה הגם דלא קיי"ל כר"ת בהא מ"מ הא כתב הח"מ דמצרפין דעת ר"ת לשאר אומדנות והוכחות עכ"ד. וע"ש עוד בענין לאחר ג' ימים אי טב"ע שע"י סימנים ומבואר אי"ה בסעיף ע"ש:

{{עוגןמ|קיג}} '''אחר שלשה.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] (ומ"ש אותו פלוני הלך לדרכו ומת וזה הוא איש אחר ט"ס הוא וצ"ל ומת זה כו' ומ"ש ואם מת בימות הגשמים כו' הכל מדברי הב"ש ומ"ש הרמב"ן סוף יבמות ט"ס הוא וצ"ל הראב"ן כי כן כ' המ"ב שם בשמו) ועיין בס' מה"צ ס"ק ק"ב שהעלה שדברי המ"ב בדין זה אין להם על מה שיסמכו וגם הח"מ בתשובה שבס"ק נ"ה בעובד' דפנחס מארלא שנמצא כשהיה נקרש מאד עד אשר יבש היה כעץ ואפ"ה לא סמך על המ"ב בזה אע"פ שהיה שם עוד כמה צדדים להתיר שהיה שלם בגופו וצורתו והיה לו כמה סימנים ע"ש והתימה על הב"ש שהביא דברי המ"ב בסתם ולא ראה שהח"מ חולק עליו לכן דינו של המ"ב צ"ע למעשה עד כאן דבריו. ולעניות דעתי אפשר קצת ליישב דגם הח"מ אינו חולק עליו אלא שבעובדא דידיה המעשה היה שהיציאו מן המים סמוך לשבת והיהודים ראו אותו למחר בבוקר והיה נקרש ולכן חשש הח"מ אולי בעת שהוציאוהו לא היה נקרש ונשתהה ואח"כ נקרש בעת הקור ומה שהביא בזה דעת המ"ב היינו רק לצירוף בעלמא כי מאחר שיבש היה כעץ יש לתלות שנקרש כבר במים או תיכף כשהעלוהו וצ"ע. וע' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן ס"ה מענין זה. וע' בקה"ע סי' שע"ח כתב בשם מהרי"ט ח"ב סי' ל"א הא דאין מעידין כשנמצא אחר ג' ימים משום דאמרינן מסתמא נשתנה אבל אם מעידין עליו דלא נשתנה מעידין עליו ע"ש וע' מה"צ שם שכתב שראה בת' מהרי"ט שם ולא כן הוא דמיירי להדיא בספק תוך ג' ימים דבכה"ג יש להקל ולומר מדלא נשתנה ע"כ שהוא תוך ג"י ומיירי שם שאין שינוי כלל לא בפנים ולא בגוף לא בנפיחה ולא במראה אלא כמת שעבר עליו יום או יומים ע"ש ובזה יש לסמוך עליו מאחר שבל"ז הסכמת האחרונים הוא להקל בספק תוך ג"י כמ"ש הח"מ. אבל בספק אישתהי צ"ע להקל בזה ועב"ש לקמן סקפ"ד. וכ"כ בתשובת נו"ב סי' מ' דדוקא בספק ג"י הוא שהיקל מהרי"ט ז"ל אבל בודאי אחר ג"י אע"פ שנראה להם בטב"ע דאין בו שינוי אמרי' חזקה משתנה ולא ידעו והביא ראיה ברורה לזה מעובדא דדגלת וכו' הגם שבמרדכי כ' להדיא דהיכא שאנו רואים ומכירים אותו יפה יכול להעיד אפי' אחר ג"י אין מזה ראיה כלל דהמרדכי שם אדלעיל קאי אדברי ר"ת כו' ע"ש. גם בס' קהלת יעקב סעיף כ"ז כתב דדברי מהרי"ט הנ"ל אינם אלא בספק ג"י. אולם הוא ז"ל מוסיף קולא ע"ד מהרי"ט דלפ"ד מהרי"ט צריכין העדים להעיד שלא נשתנה אלא כמת שעבר עליו יום או יומים ועדות קשה הוא זה. ודעתו ז"ל דמן הסתם אמרינן דעדים בקושטא ובדיוקא מסהדי אם לא שידעינן בבירור דלא מסהדי רק באומד כגון שיודעין שהוא אחר ג"י למיתה דברור הוא שנשתנה וע"כ באומד קמסהדי לכך לא סמכינן עלייהו ע"ש. וע' במה"צ ס"ק ק"י בסופו שכתב ונראה דאותן הג' ימים לא חשבינן להו מעת לעת דבימים סתם שהוזכרו בש"ס מקצתן ככולן ע"ש. גם בתשובת נו"ב סי' הנ"ל כתב כן ואין חילוק בין נהרג ליל מו"ש בתחילתו ובין נהרג בא' בשבת קודם שקיעת החמה תיכף בתחילת ליל רביעי דהיינו יום שלישי בלילה כבר מקרי אחר ג"י ע"ש:

{{עוגןמ|קיד}} '''שאינו משתנה במים.''' ע' בתשו' כנסת יחזקאל סימן מ"ז כתב שם לולא היראה הייתי אומר דה"ה אם נקבר בקרקע ג"כ לא מיתפח כי אוירא גרמא לנפוח וכן החוש מעיד בו' והאריך בזה ע"ש. ולכאורה אישתמיטתיה דברי המדרש רבה פ' מצורע סי' י"ח בר קפרא אומר עד ג' ימים תקפו של אבל למה שצורת הפנים ניכרת דתנן אין מעידין לאחר ג' ימים כו' ע"ש מבואר להדיא דגם בנקבר בקרקע משתנה לאחר ג' ימים. ואין ליישב ולומר דיש לחלק בין זמנים אלו לדורות הראשונים שהיו קוברין בכוכין ושלטא ביה קצת אוירא. דא"כ מאי מייתי הכנ"י שם ממתניתין דשלהי יבמות מעשה בבני לוי שהלכו לצוער כו' ע"ש וצ"ע:

{{עוגןמ|קטו}} '''זמן מרובה.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ומ"ש ואם נהרג ביבשה כו' כן יש ללמוד מדברי הרשד"ם שהובא בק"ע סימן שמ"ב. ומ"ש אבל מהר"י כו' ע' בק"ע סי' ר"ה. וע' בס' בית מאיר שהזכיר ג"כ דשרי הק"ע סי' ר"ה שמסתפק בזה אי אמרינן כה"ג מצמית צמית דהיינו אם הוא לאחר ג' ימים. וכתב ע"ז ולדידי יש נמי ספק איפכא אם שהה אחר שהעלוהו שעה אם נאמר בזה מתפח תפח די"ל זה אינו אלא כשמת תוך המים כי ז"ל הריב"ש סי' שע"ח ועוד דזיל בתר טעמא כו' שהרי כיון שטבע ועמד במים עד שמת מחמת המים הרי באו המים לצבות בטן ואור פניו יפילון ומשתנית צורתו ואע"ג דמים צמתי בשעולה מן המים ושהה ביבשה מעט חוזר לסורו כו' משמעות לשונו דוקא מת במים וצ"ע עכ"ל. וכפי הנראה ספיקו של הבית מאיר בזה הוא אפי' אם הוא אחר ג' ימים דהיינו באם נחזיק כדעת הרשד"ם והר"י אדרבי דאפילו מת ביבשה אמרינן מיא מצמית צמתי אפשר דאפי' אם נשתהא אחר שהעלוהו מן המים אינו מזיק כיון שלא מת במים. דאילו היה ספיקו של הב"מ לענין תוך ג"י לא היה לו להביא ממרחק מדברי הריב"ש סי' שע"ח יותר היה לו להביא מדברי הרמב"ן והרשב"א שהובא בב"י דמפורש כן בדבריהם להדיא עמש"ל ס"ק קי"ז. ומ"ש הבה"ט כל שנמצא במים אין לחוש כו' רשד"ם כו' ת' ב"י כו' הנה בשם הרשד"ם כתוב כן להדיא בק"ע שם אך בשם ת' ב"י לא נזכר שם. ולכאורה צ"ע דלפי מה שהביא בק"ע סי' ר"ה בשם ב"י דאם לא מת במים אפשר לומר דמיא לא צמתי א"כ לא היה צ"ל כאן ושהה שם ג' ימים. ואפ"ל כי היכא דלא למהוי ס"ס להקל וצ"ע בתשו' ב"י שם:

{{עוגןמ|קטז}} '''שלא יהיה בו מכה.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] בשם רמ"ש ואם יש ספק תלינן לקולא ושם כתב הטעם להתיר מכח ס"ס שמא לא היה בו מכה ושמא הלכה כהנהו רבוותא דאין חילוק בין יש בו מכה לאין מכה ע"ש ועוין בתשובת פרח שושן כלל ג' סימן א' דה"ה אם היה בו ודאי מכה אלא דיש ספק אם נעשה מחיים או לאחר מותו (עבה"ט ס"ק שאח"ז) דיש ג"כ ס"ס ע"ש עוד:

{{עוגןמ|קיז}} '''אחר שהושלך.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] שכ' ר"ל יותר משעה א' אבל בתוך שעה כו' וע' בס' מה"צ ס"ק ק"ד שכתב דלשון הש"ע שכתב סתם דאם שהה לאחר שהושלך מן המים אין מעידין וגם ברישא כתב והוא שיראהו מיד משמע דס"ל כדעת הרי"ף והטור ורי"ו דבעי' שיראוהו תיכף ואין שיעור לדבר ומהרח"ש הביא עוד דעת כמה פוסקים הסוברים כן אבל דעת הרמ"א בהגה שכ' ספק אם אשתהי כו' נראה שסובר ששיעורו שעה אחת וכדעת הרמב"ם וכ"ד הרמב"ן והרשב"א והר"ן בתשו' סי' ע"א והה"מ והריב"ש סימן שע"ז ואפשר דגם המחבר בש"ע לא הצריך שיראהו מיד אלא בששהה במים כמה ימים שאם היה ביבשה כבר היה נופח ומשתנה אלא שהמים מנעוהו מלהשתנות לכן מיד שעלה מן המים בהסיר המניעה הוא חוזר לסורו ואור פניו יפילון כיון שהוא אחר ג"י אבל אם לא שהה במים ג"י אף לאחר שעלה ליבשה אינו ממהר להשתנות כ"א לאחר שעה אמנם דעת הפוסקים הנ"ל נראה דגם בשהה במים יותר מג"י אפ"ה אינו ממהר להשתנות כ"א אחר שעה שהרי הוציאו כן מעובדא דדגלת דאסקוהו לבתר ה' יומי ואמרינן עלה והני מילי דחזיוה בשעתיה דהיינו שעה ממש עכ"ד ע"ש עוד. ]וע' בתשובות חתם סופר סימן ס"ג שכתב על נדון דידיה וז"ל הנה הספן השני שעבר בספינתו על פי דבריו של ראשון הוא לא הסיח לפי תומו שהוציאו מן המים אלא על ידי שאלה ואפשר דזה שראה הראשון הובילוהו המים מרחוק וזה שהביא השני אחר הוא וביבשה מצאו וא"נ הוא אותו הגוף בעצמו שמא ביני וביני פלטו המים ליבשה ומן היבשה הוציאו הספן השני ולא לבד שאינו מסיח לפי תומו אלא אפי' לפ"ת לא יאומן דהתפארת הוא לו ולהרבות שכרו וגרע מקומנטריסין ומ"מ נלע"ד פשוט להקל דבדרבנן אמרי' זהו שאבד זהו שנמצא כו' ואמרינן בעלמא חזקה כאן נמצא וכאן הי' כו' ועוד אפי' פלטו המים ליבשה הלא לא שהה שם אלא לערך ששה מנוטין ואם גם נצרף עוד מה שהיה מונח בספינה טרם באו היהודים והכירוהו שהיה עשרה מנוטין ס"ה ט"ז מנוטין ונאמר ג"כ ספינה כיבשה דמי דמשתנה צורתו אשר נסתפקתי בזה במקום אחר מ"מ לו יהי כן הלא דעת הר"ן והפוסקים דשעה א' בעינן לשינוי צורה ואפי' נחמיר ונאמר דהך שעה היינו שעה קטנה שיעור מיל וכמ"ש בת' מהרי"ט בענין שיעור שתצא נפשו (ע"ל ס"ק קל"ד) הא שיעור מיל הוא כ"ב מינוטין כהסכמת ח"י בהל' פסח (סימן תנ"ט סק"י) והכא הוה רק י"ו מנוטין ובין י"ו לכ"ב לא טעו אינשי בדבר חמור כזה שדקדקו העדים מאד וכיוונו לצמצם על דבריהם ביושר ועוד אפי' שהא הא לחד דיעה בתוס' כשיש ט"ע בפרצופו שלם מהני כו' עכ"ל ע"ש עוד צדדים להקל בנדון ההוא): ומ"ש הבה"ט בשם הר"ר בצלאל אפי' הועלה כו' אם גלי הים עוברים ושבים עליו אכתי כו' דבר זה הובא בק"ע סימן רמ"ט ושם כתוב בזה"ל אבל (אסקוהו) על שפת הים וגלי הים מציפים עליו מים כל שעה מצמת צמתי ליה ואין מניחין להשתנות והכי דייק ל' הרמב"ם הושלך מן הים עכ"ל. ומ"ש הבה"ט אבל הרח"ש חולק ע"ז. שם בקונ' מהרח"ש דף נ' ע"ב כ' הטעם שחולק דלא אשכחן בגמ' דאמרי' מיא מצמת צמתי רק בתוך המים אבל כגון זה לא ועוד דפעמים שהים נח וליכא גלים כלל כו' ע"ש ומ"מ בתשוב' סימן ד' שם עשה סברא זו סניף להתיר בנדון דידיה ע"ש ובתשו' משפט צדק ח"א סימן ח' ס"ל ג"כ כדעת הר"ר בצלאל בזה ע"ש. ועיין בתשובת פני משה ח"ב סימן פ"ד שכ' וז"ל גם עלה בדעתי להקל מטעם מה שבא בשאלה שאמרו הערלים להעד שכשמצאוהו עדיין היו רגליו נוגעות במים ואפשר דאף דאין כל גופו במים אותו לחות דהמים שברגליו צמתי ומעמידים אותו שלא ישתנה אך לא מלאני לבי להקל מהאי טעמא כו' אם לא שהייתי מוצא שום דבר מפורש בספרים ובקשתי ולא מצאתי עכ"ל. ובתשו' פרח שושן כלל ג' סימן א' במעשה שאמר העד שהלך לחפש אותו דרך אניה בלב ים ומצא אותו סמוך לשפת הים ויש במשמע בלשון שהיה שקוע בתוך הים אלא שלא היה במצולות ים כ"א סמוך לשפת הים (ר"ל דמ"ש העד סמוך לשפת הים אין ר"ל שמצאו ביבשה סמוך לשפת הים אלא שהיה בים אצל השפת) מיהו עדיין יש להסתפק אם היה ראשו בתוך המים דאפשר דכיון שהיה סמוך לשפת הים היה ראשו ע"ג החול והוי כאישתהי דמתפח תפח וכתב דנראה דגם זה אינו מעכב דאפי' את"ל שלא היה ראשו בתוך הים כיון שכל גופו משוקע בים מהני והביא דברי ת' פני משה הנ"ל בהיו רק רגליו נוגעות במים וכתב עליו דהרב פ"מ לא מלאו לבו להקל מטעם שלא מצא בספרים מסתמא לא ראה ת' ר' בצלאל שפסק להתיר ביותר גרוע מזה כו' וכן מצאתי בת' מהר"א אלפאנדרי הנקרא סדר אליהו סימן י"ב במעשה שאמרו העדים שמצאוהו ראשו חוץ למים ע"ג האבנים וגלי המים היו עוברים על פניו ופסק להקל ע"פ ת' הר"ר בצלאל הנ"ל והמתיר בזה סמוך לבו לא יירא ע"ש א"כ מזה נקח ראי' לנ"ד דכיון שכל גופו במים בודאי דגלי הים עוברים על פניו ומהני ובפרט דבנ"ד איכא לספוקי שמא גם ראשו הי' משוקע במים דפשיטא דשרי מכח ס"ס כו'. וכ' עוד שם בשם ת' גינת וורדים כלל ג' סי' ה' במעשה שנמצא כל גופו ביבשה רק ראשו היה נוגע במים וכתב דשמא ע"י נגיעה זו צמתי צורת הפנים והביא ג"כ דברי הפ"מ הנ"ל וכ' עליו ומתוך ריסי דבריו מוכח דבנ"ד שפיר צמתי כיון שהראש מיהא נוגע במים והסברא מסכמת לזה כיון דהכל אבר אחד כיון שמקצתו נוגע במים מגיע הלחות גם לצד הפנים ומתקיים הפרצוף היטב עכ"ד ע"ש: ונראה לענ"ד דמה שהיקל בת' פרח שושן הנ"ל היינו דוקא בים בידוע שהים מעלה גלים על שפתו תמיד וא"כ שפיר יש סעד מדברי ת' הר"ר בצלאל וגם הך עובדא דהפני משה משמע דהיה בים ולכן כתב עליו בעל פרח שושן הנ"ל דלא ראה תשובת רב"צ שהתיר ביותר גרוע מזה ר"ל אף אם אין רגליו נוגעות במים כלל רק מונח אצל שפת הים במקום שהגלים מגיעים תמיד אמנם בנהרות שלנו שאינם מעלים גלים כלל על שפתם כידוע אין סברא להקל אף בנמצא כל גופו משוקע במים רק שהראש חוץ למים דבזה אין סעד מדברי ת' רב"צ ורק להקל מטעם דהלחות מתפשט גם להפנים הרי הפ"מ בעצמו כתב על סברא זו שלא מלאו לבו להקל ולא מצא זאת בשום מקום. ואפי' בהך עובדא דגינת ורדים הנ"ל שהי' ראשו בתוך המים רק שפניו חוץ למים ג"כ יש לפקפק אם מהני באם שאין מקום לומר דהגלים מגיעים גם להפנים די"ל שאין זה תלוי כלל בלחות רק שיהא המים עוברים על פניו (וזכר לדבר מה שאמרו במשנה פסחים דף מ"ח זה הכלל תפח תלטוש בצינן) ואמנם באם שהיה להיפך פניו בתוך המים אפי' שהיה כל גופו וגם קדקדו חוץ למים אפשר להקל עפמ"ש הרשד"ם סימן ר"ד הובא בק"ע סימן שנ"ג שהגוף אדרבא נתפח מכח המים אבל צורת הפנים עומד ואינו משתנה כי המים מעמידים צורתו ע"ש וכן משמע מלשון רש"י ז"ל יבמות קכ"א שאני מיא דצמתי צומתין צורת הפנים ואין מניחין אותו לנפוח ולהשתנות ע"ש א"כ י"ל דעיקר הדבר תלוי רק בצורת הפנים שיהא במים וכל גופו לא מעלה ולא מוריד דאף שכל גופו במים אם צורת פניו חוץ למים ואין גלים מציפים עליו מים כל שעה לא מהני ומתפח תפח. ולכן אני תמה על תשובת חמדת שלמה סימן מ"ג שכ' על עובדא דידיה וז"ל ועוד איכא כאן חדא למעליותא שהיה מונח חציו השני תוך המים ולפמ"ש בת' ר"ב אשכנזי דהיכא דלא נסתלק מהים לגמרי ולפעמים גלי הים עוברים עליו לא בעי דחזיוהו בשעתי' ודקדק כן מלשון הרמב"ם ואפשר דהכא עדיף טפי הואיל וחציו השני היה מונח לגמרי במים עכ"ל. עובדא דידיה כמדומה היה בנהר ווייסל. וליכא גלים על שפתו א"כ אין היתר רק מצד דהלחות נתפשט גם להפנים וסברא זו אין לה יסוד לבנות עליה כנזכר לעיל וצ"ע: (ועי' בת' ח"ס ס"ס פ"ח במעשה שמצאוהו רגליו בתוך המים ורמז שם מ"ש בק"ע סי' רמ"ט הנ"ל ומשמש מדבריו שלא צירף סברא זו אפילו לסניף בעלמ' ע"ש): 

שוב ראיתי בתשובת מנחת עני סימן ס"ה שכתב וז"ל אך מה שיש לעיין קצת בנ"ד הוא מאחר שעד א' מעיד מפי אחד שמצאוהו תחילה בכפר טרונסק והיה מונח חציו במים וחציו חוץ למים דהיינו חלק צד האחור היה במים וחלק צד פניו היה חוץ למים ומסתמ' היה מונח כך איזה שעות עד אשר דחפוהו משם א"כ יש להסתפק אולי זה מקרי אישתהי מאחר שחלק הפנים היה חוץ למים וכעת לא מצאתי גילוי לזה בדברי הפוסקים אך מצד הסברא נראה דמים חלחולי מחלחל ושדו לחלוחית בכולא גופא ויותר מזה סמך עצמו בק"ע סי' רמ"ח דשפת הים הוי כמו תוך הים מטעם דגלי הים מציפים עליו מים בכל שעה ומצד הסברא נראה דנ"ד עדיף טפי מהתם ואף אם לו יהא ספק אי חשיב אישתהי בכה"ג או לא מ"מ אינו אלא ספיק' דרבנן מאחר דהטביעה והשהי' כדי שת"נ מבואר לן ואף שהרמ"א כתב בספק אישתהי דאזלינן לחומרא היינו אם הספק הוא בשיעור וכמ"ש הח"מ בטעם הדבר דמאחר דשיעור שהייה אינו אלא זמן מועט מסתבר יותר שהיה כשיעור אבל בנ"ד שהספק הוא בעיקר הדין אם זה מחשב שהייה ודאי דלא גרע ספק זה מספק תוך ג' ימים דמבואר בש"ע דאזלינן ביה לקולא משום דהוי סד"ר עכ"ל. וגם עליו תימה מה דפשיט' ליה מצד הסבר' דנ"ד עדיף מהנדון דק"ע סימן רמ"ט ולענ"ד ז"א וכמו שכתבתי. (אמנם באמת בנדון דידיה לא היה צריך לכל זה ואף אם נחזיק בפשיטות דזה מקרי אישתהי אינו מזיק לן אמירת זה העד מפי אחד אחרי שמבואר בלשון השאלה שם דשני עדים כשרים ראו אותו עוד בהיותו בתוך המים והכירוהו בט"ע בגופו ובכליו כו' ושוב העיד ע"א איך שסופר לו אדם אחד שהוא ראה את הנטבע דוב בער הנ"ל עוד יום א' לפני זמן המציאה בכפר טרונסק חציו בתוך המים וחציו חוץ למים כו' יעו"ש. ובכה"ג כתבתי לקמן סעיף ל"ז ס"ק קמ"ו בשם הגאון מליסא בספרו קהלת יעקב דכשאינו מכחיש רק שמעיד לקלקל ראיית הב' אינו נאמן כלל דאין עד א' נאמן לאסור ע"ש והוא מיירי שם אף בעד כשר נגד עד א' ומכ"ש כאן דהוא עד פסול שהרי הוא עד מפי עד ונגד שני עדים כשרים דבכה"ג אף בהכחשה גמורה דלא מת לא מהימן. וזה הרב המחבר הי' סבור אחרי שאין כאן הכחשה גמורה מגרע גרע כיון שאין שני העדים יודעים להכחישו ואולי האמת עם זה העד אך באמת ז"א וכשאינו מכחיש לגמרי אף נגד אחד אינו נאמן דאין עד א' נאמן לאסור רק כשיש הכחשה הוי עד א' בהכחשה וכמ"ש הגאון מליסא שם ויש לעיין): 

ומ"ש הבה"ט אם ראוהו לאלתר ונתפח יש להסתפק כו' עיין במה"צ ס"ק ק"ג שהביא בשם הב"ח והרח"ש ז"ל אם נתפח אפילו ראוהו מיד אין מעידין וכ"מ פשטא דתלמוד' בעובדא דדגלת ודלא כהלח"מ פי"ג מה"ג דין כ"ב ע"ש. ונראה לע"ד דהיינו דוק' אם הוא תפוח בפניו אבל אם אינו נפוח רק בשאר הגוף לית לן בה וכל שראוהו לאלתר מעידין עליו דהרי כתב בק"ע סימן שנ"ג בשם תשובת הרשד"ם סי' ר"ד וז"ל איך אפשר להכחיש המוחש שמי שעמד במים ד' או ה' ימים שלא יתפח מצד המים שנכנסין דרך פיו דרך הנקבים ואם כן איך אפשר להעיד עליו אחר ד' או ה' ימים אלא שנראה בעיני דהיינו שהגוף נתפח מכח המים אבל צורת הפנים עומד ואינו משתנה כי המים מעמידים צורתו עכ"ל ודוחק לומר דהנהו פוסקים הנ"ל לא ס"ל הכי דודאי גם הם לא יכחישו המיחש שכתב הרשד"ם הנ"ל. ועיין בספר בית מאיר מזה. 

ועיין בשו"ת קהלת יעקב מהגאון מקארלין סי' י"ג שכ' על נדון דידיה וז"ל נראה להתיר האשה זו מכבלי העיגון אם מצד עדות ר' חיים שהכירו בעת שהוציאו מן המים והכירו בט"ע בפ"פ ובכל תמונת גופו והוא עיקר צד ההיתר שראוי לסמוך בזה. ואף שאמר שנשתנה מעט אין לחוש לכך כי גם כל המעידים תוך ג' ימים ידוע וברור שמשתנה קצת אחר יום או יומים ולא חלקו חכמים בין כל המקומות וכל השעות כמבואר במשנה כו' וכיון דפסיק ותני בגמ' דכי חזינהו בשעתי' מעידין עליו אין לנו לחלק כלל מדעתינו הגם שהביאו האחרונים בשם הרשד"ם שנסתפק בדבר לדעתי יש לסמוך ע"ז להתיר וגם בזה יש לעשות סמוכין מדעת ר"ת ודעימי' הסוברים כשכל גופו שלם מעידין אפי' אחר ג"י והאריך בזה בספר הישר לר"ת כו' ועוד יש לצרף מה שהכירו בגדיו הנמצאים עליו בטב"ע כו' גם סניף גדול מהסי' שהיו כל שערות ראשו מסולסל (גיגרייזילט) אשר זה אינו מצוי כלל ועכ"פ יחשב לסי"א בגוף ע"כ דעתי מסכמת להתיר האשה כו' עכ"ל ע"ש:

{{עוגןמ|קיח}} '''אפילו תוך ג'.''' עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' מ"ו שכ' על נדון השאלה דידיה וז"ל הנה יש לפנינו שתי דרכים להתיר אם מצד הכרת הנהרג בט"ע אם מצד הפאס הנמצא אצלו. אלא דעל הט"ע יש ריעותא שיש כאן ספק שמא הוא לאחר ג"י אך לפי הנראה היה הנהרג שלם בפ"פ ולא היה חבלה מפצע וחבורה רק מכת ברזל אחת אחורי הראש ולפ"ז כבר הכריע הב"ש בסקפ"ד דבזה יש להקל בספק ג"י. אלא שיש כאן ריעותא שהיה במים ואישתהי ויש בזה לפלפל כיון שלא ראו הטביעה וגם המכירים היו שנים דלא אמרי בדדמי עב"ש סק"צ והדברים ארוכים. ואמנם יש כאן מקום להקל הא' דאפשר דיש לצרף דעת הריב"ש הובא בב"י דהא דבעינן חזוהו בשעתיה לא נאמר אלא במי ששהה במים אחר מותו יותר מג"י כו' ועוד דגם הרמב"ן והרשב"א לא החמירו אלא כל שמיתתו היה במים אבל היכא שמת ביבשה ואחר מותו הושלך למים גם הם לא החמירו כמבואר בלשון הב"י (עמ"ש לעיל ס"ק קט"ו) ובנדון שלפנינו לפי הנראה נרצח ביבשה. ואף דיש להסתפק אולי קודם שיצא נפשו השליכו הרוצח למים ויצא נפשו במים כו' וגם יש כאן ס"ס להחמיר אולי הושלך למים בחיים ואת"ל שהושלך לאחר מות ואין חשש מחמת שהייתו לאחר שהועלה אכתי שמא כבר הוא יותר מג"י להריגתו. מ"מ יש כאן כמה צדדים להקל חדא שאלו הב' ספיקות הכל חדא שמא נשתנה ועוד כיון שלא ראו הטביעה. והמכירים הם הרבה. גם גוף הטביעה לא נודע באמת רק מפה עכו"ם. וגם אפילו הרשב"א המחמיר בספק ג"י ביאר טעמו משום ספק דאו' וא"כ בנ"ד כיון שנמצא אצלו הפאס שלו והוא מה דלא מושלי ולרוב הפוסקים ל"ח בהא לשאלה ואף להב"י שמחמיר מ"מ מודה דאינו רק מדרבנן וכיון שכבר יצאנו מחשש איסור תורה שוב סמכינן על ההכרה בט"ע עכ"ד. ובסוף התשובה שם כתב לפי מה שראיתי בספור המעשה שההרוגים היו נפוחים כו' יש מקום להחמיר שהרי נתפחו בודאי ויש חששא גדולה לומר שנשתנו ואעפ"כ אינני זז מהיתר שלי בצירוף הפאס ע"ש. ור"ל דעל הפס לחוד יש ג"כ לסמוך משום דהעיקר דלא כהב"י כמו שהעלה בנו"ב קמא סי' ל"ב הובא לעיל סכ"ד סקצ"ה ע"ש:

{{עוגןמ|קיט}} '''היה בו מכה.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] וע' במה"צ ס"ק ק"ו כתב בשם הח"ש ז"ל שנראה מתשו' הב"י בדיני מסל"ת סי' י"ב שבכל מקום מהגוף שיש שם מכה י"ל מיא מכזו מכה ומסיק לדינא להחמיר כדבריו ע"ש וכ' עוד שהרמב"ם וסמ"ג ורי"ו השמיטו לגמרי דין המכה ]וכבר עמד ע"ז הב"י בתשובה שם[ ואע"ג דלא קי"ל כוותייהו מ"מ יש לעשות סניף לשאר צדדי היתר לפי ראות עיני המורה. עוד הביא שם בשם תשו' נו"ב סי' כ"ח ומ"ח שנסתפק בדין מכה אם נאמר דמיא מרזי מכה ואפילו בתוך ג"י אין מעידין או דוקא לאחר ג"י הוא דאין מעידין משום דמיא לא צמתי בדאיכא מכה ונשאר הענין כמו ביבשה דתלי בשיעור ג"י ע"ש (באמת בנו"ב סי' מ"ח מסתפק בדבר הזה ועכ"ז נראה דעתו נוטה להקל שהרי סיים שם עלה בידינו דלדעת הרי"ף והרא"ש יש להקל תוך ג"י אפילו במים ואיכא מכה אבל בשאר פוסקים ראשונים לא מצאתי דבר מזה עכ"ל אולם בסי' כ"ח שם בהגה מבואר להדיא שכן דעתו בלי ספק כלל שהרי כ' שם אבל עכשיו הדרנא בי ודברים שאמרתי טעות הן בידי כי אלמלא כן היה מוכח שגם תוך ג"י משתנה במים ע"י מכה וא"כ ה"ל להרי"ף והרא"ש להביא הא דמיא מרזי מכה והם השמטוהו והזכירוהו רק דרך שלילה דמיא צמתי היכא דליכא מכה כו' ע"ש) וכתב עליו אולם מלשון רש"י והש"ע כאן משמע להדיא דהמכה גורם ניפוח ומשתנה יותר משהיה ביבשה וכ"כ הב"י להדיא בתשובה סי' י"ב דהיכא דאיכא מכה אפילו בתוך ג"י אין מעידין ע"ש וכ"כ הפרישה וכ"נ מדברי הרח"ש ז"ל ע"ש אמנם בס' ישועות יעקב סקל"א דעתו להקל בזה דבתוך ג"י אף ביש מכה מעידין אחרי דהרי"ף לא הזכיר כלל ביחוד הדין דמיא מרזי מכה אלא סמך עמ"ש ובמים אפילו שהה הרבה מהני דמיא צמתי היכא דליכא מכה ויותר מזה לא הזכיר דבר משמע דמיא מרזי מכה לא מגרע רק אחר ג"י ומים ויבשה שוה בזה וגם הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה"ג השמיט הך דמיא מרזי מכה ולא כתבו כלל עי' בלח"מ שם ע"כ בתוך ג"י יש לסמוך על הרי"ף והרמב"ם שמעידין עליו וגם כי בדברי הטור (והש"ע) אינו מבואר בפי' להיפך וכ' שם שכן הורה למעשה בצירוף חכמי הדור שהסכימו לדבריו ע"ש:

{{עוגןמ|קכ}} '''אזלינן לחומרא.''' כתב הרח"ש בקונ' דף נ"א דבידוע שנטבע ושהו עליו שיעור שת"נ דאינה אסורה אלא מדרבנן כדלקמן סעיף ל"ד אם נמצא אח"כ על שפת הים והכירוהו יש להקל בספק אישתהי לכ"ע ע"ש. ומ"ש הב"ש בשם מהריב"ל ומהרשד"ם להקל בעד מפ"ע כבר צוחי ביה קמאי הראנ"ח ומהרי"ט הובא בק"ע סי' ר"פ ושע"א גם הרח"ש ז"ל שם השיג ע"ז והוכיח מדברי הרשד"ם גופיה דלא היקל בזה כ"א בידוע שנטבע ושהו עליו שיעור שת"נ דאין שם אלא חששא דרבנן לענין לכתחלה אבל לא בספק של תורה ע"ש. (אבל ע"י סי"מ כו' עב"ש סקפ"ג שכ" ע' בתוס' דף קט"ו כו' עד ש"מ אפילו אם אמרו סי"מ בעינן דראו לאלתר כו' ובגליון ש"ע של הגאון ר"ע איגר ז"ל נ"ב וז"ל בת' פ"י xי' ז' הוכיח מתוך קושיא זו שאם מכירין אותו ג"כ בט"ע גרע ולא מהני סי' מובהק דיש הוכחה להיפך מדלא אשתני ע"י דאשתהי ודאי דאחר הוא מש"ה בעינן לאלתר אבל באין מכירין אותו בט"ע בזה מהני סי' מובהק אף דאשתהי עכ"ל):

{{עוגןמ|קכא}} '''מתי נהרג.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש והיכא שמצאוהו שלם כו' הנה כ"כ הב"ש סקפ"ד וע' בת' נו"ב סי' נ"ב שהסכים ג"כ לזה וכתב דיש הוכחה לזה שגם הרשב"א מודה בזה מלשון הש"ע שהתחיל בסעיף זה מצאוהו הרוג כו' ולא כתב דין זה במת וכך הל"ל מצאוהו הרוג או מת וכמו שסיים בסוף הסעיף ומיהו אם יצא קול איש פלוני מת או נהרג וכן בסעיף כ"ו כתב תוך ג' ימים אחר הריגתו או מיתתו ולמה שביק כאן למיתה ונקט רק הרוג א"ו כסברת הב"ש דאף הרשב"א אינו מחמיר בספק כי אם בחבול בפניו ולפי שסתם מת אין בו חבלה ולכך מותר בספק שלשה ימים אבל הרוג מסתמא יש בו פצע וחבורה בזה הוא שמחמיר מעתה כל דברי הש"ע בדקדוק כו' ע"ש:

{{עוגןמ|קכב}} '''ויש אוסרין.''' עיין בתשו' נו"ב סי' כ"ט שכתב דבר חדש דהיכא דאיכא ג"כ סימנים אף סימנים שא"מ וגם מכירין אותו בטב"ע גם הרשב"א מודה דתולין להקל דהרי הרשב"א לא החמיר בסתם ג"י רק משום ספיקא דאורייתא כמבואר בחידושיו שילהי יבמות והיכא דאיכא סימנים הרי כבר יצאה מאיסור דאורייתא (שהרי אם נשאת לא תצא כמ"ש רי"ו בשם הרמ"ה הובא בב"ש ובבה"ט ס"ק ע"ב) ונשאר כאן רק איסור דרבנן א"כ בספק אם הוא תוך ג"י הוי ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש שכתב כל הנ"ל רק לפלפולא לא להלכה ולא למעשה. אמנם בסי' ל"א החליט יותר סברא זו להקל מטעם אחר דעיקר הטעם דאזלי' לחומרא שנהרג קודם ג"י ולא יהבינן חזקת חיים הוא משום דיש ג"כ חזקה לאידך גיסא חזקת א"א ומאחר דאיכא סימנים הרי איתרע חזקת א"א ונשאר חזקת חיים על בוריו וכ"ש הוא מיצא קול (עמ"ש לקמן ס"ק קכ"ה) . ושם כתב דאפילו בודאי אחר ג' ימים היה נ"ל להתיר בצירוף סי"א או בסי"מ בבגדים והביא ראיה לזה מלשון המשנה יבמות ק"כ וכתב שמצא סברא זו כבר קדמו בתשו' עה"ג סי' ע"ג אלא שהוא כתב אח"כ לדחות סברא זו אך אין זה דחי' וגם מ"ש בתשו' כנ"י סי' נ"ב לדחות סברת עה"ג הנ"ל ג"כ לאו דחיה היא ואולם להקל למעשה בודאי אחר ג"י יש לפקפק כו' ועכ"פ בספק שפיר מוכח ממשנה זו להקל ע"י סימנים עכ"ד ע"ש וכן כ' עוד שם בסי' ל"ב ע"ש (ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ק"ז כתב שם שהדבר פלא על הגאונים תשובת עה"ג ותשו' נו"ב שדנו דאחר ג' ימים מעידין ע"י סי"א והרי מפורש בהיפך בתשו' הרא"ש שהובא בטור ס"ס קי"ח ע"ש. אך כבר הרגיש בזה ג"כ בס' מה"צ סעיף כ"ה וכתב ליישב בטוב ע"ש) . ועיין עוד בנו"ב סימן ל"ח בספק ג"י והי' ג"כ ט"ע בבגדים וצידד שם להקל לדעת הרמב"ם דספק מותר מה"ת וכן הכריע הפר"ח בי"ד וא"כ שוב סמכינן אבגדים דבדרבנן ל"ח לשאלה ושוב דחה זה דכאן הוי איתחזק איסורא ולכ"ע הוא מה"ת ע"ש היטב. ולכאורה לא היה צריך לכל זה לפמ"ש הוא בעצמו בסי' ל"א ול"ב והוכיח שם מהמשנה דאם יש טב"ע בכלים מותר ספק ג"י ע"ש וצ"ע:

{{עוגןמ|קכג}} '''איסורין.''' עיין בתשו' נו"ב סימן מ"ח במעשה שבא עד מפי עד והעיד שנער א' אמר לו שראה בדרך שני אנשים עומדים מלוכלכים בדם ושאל אותם על מה הם מלוכלכים והשיבו לו שתוק ובאם לאו נאמר שגם אתה היית חבר עמנו וקודם ששאל אותם ראה את אביגדור טוט ליגין אין דער אביגדור האט איין ווייב בעיר פלוני כו' וכתב דאין היתר לאשת אביגדור כי עדיין לא יצאנו מחשש ספק אחר ג"י שהרי לא נזכר בדברי העד שראה הרוצחים הרגו את אביגדור רק שראה אותו מת ומי יודע כמה ימים היה מונח מת ואף אם היה מעיד שראה הרוצחים שהיו מלוכלכים בדם לח שלא נתייבש עדיין ובודאי הוא זמן קרוב מ"מ מי יודע שהרגו את זה שראה מוטל מת ודלמא הרגו לאיש אחר וזה המת מונח זמן רב אלא דהיה לנו מקום לומר איזה קולא בזה ע"פ דברי הט"ז בי"ד סי' שצ"ז כו'. וא"כ לחוש שמא חוץ זה נהרג איש אחר יהבינן חזקת חיים. אמנם הרי לא נזכר בדברי העד שהיו מלוכלכים בדם לח ושמא כבר הוא יותר מג"י שהרגוהו והרוצחים ישבו טמונים כמה ימים כו' ולכן באשה זו אין להקל. ושם בסי' מ"ט ונו"ן האריך להשיב על דברי הגאון מהר"ם ברבי ז"ל שכ' דכאן לא שייך חומרא זו כיון שאין העד הראשון לפנינו רק עד מפי עד כאשר הביא הב"ש בשם מהריב"ל ומ"ב בק"ע סימן מ' ובכמה תשובות האחרונים בלי חולק וכתב דזה אינו חדא דהרי בק"ע נמצא דעת החולקים ע"ז בסי' רע"ט רפ"א רצ"ג שע"א שע"ז הן אמת שגם בתה"ד סימן ר"מ הביא סברא זו ולקחה מדברי מהר"מ רוטנבורג אך אין מדברי מהר"ם ראיה שמהר"ם סובר כר"ת ומהריב"ל שכתב להקל בעד מפ"ע נשען ע"ד תה"ד אין לו על מה לסמוך כי הלא מהר"ם לשיטתו וכן יש לתמוה על הצ"צ סימן ק"ג ומהר"ם אלשיך סימן מ"ג בזה. ועוד דבנ"ד אין ענין להקל אפילו לסברת המקילין שכל דבריהם בעד שמספר שראה פלוני מונח מת שאנו מפרשים בכוונתו שראוהו בודאי קודם ג"י דהיינו שראה מיתתו או ששאל לאנשי מקומו ואמרו לו שעדיין תוך ג"י אבל בנ"ד העד הראשון העיד שלא היה שום אדם רק אלו שני הרוצחים ואת ההרוג ראה מוטל מת ואותן שני אנשים לא אמרו לו דבר רק שתוק כו' א"כ מאין הי' יכול לידע אם הוא תוך ג"י וכי נביא הוא וע"ש בזה הגאון מהר"ם ברבי דיש להוכיח מתוך לשונו דען אביגדור שראה אותו חי תוך ג"י כו' הוא טעות כי מה בכך שראה את אביגדור הרי אם היינו מסכימים שההרוג המוטל כאן הוא אביגדור מה לנו אם תוך ג"י או לא אבל אנו מסופקים שזה ההרוג הוא אדם אחר ומוטל כאן זה ימים רבים ונשתנה לצורת אביגדור וא"כ את מי ראה העד (כעין השגה זו כבר השיגו על המ"ב ע' בח"מ ס"ק מ"ז ובתשו' שער אפרים סימן ק"א ובת' עה"ג ועיין בת' כנ"י סימן נו"ן ונ"ד מ"ש בזה ליישב) וגם מ"ש הגאון הנ"ל לחלק בין עד הא' לעד הב' דדוקא בעד הראשון החמיר הרשב"א ולא בעד השני דאין דנין אפשר משאי אפשר וכמ"ש הרמב"ם (ע"ל ס"ה) זה אינו דכאן הלא גם בעד הראשון הוא אי אפשר ואפ"ה החמיר הרשב"א. והאריך בזה וסיים אמנם כיון שיצא הדבר להיתר מכבוד הגאון הנ"ל ולא יאונה לצדיק כל און בודאי יש כאן טעם להיתר ודקדקתי ומצאתי והוא דכאן כיון דהרוצחים היו יהודים גם הרשב"א מודה דמוקמינן להרוצחים בחזקת כשרות ועד עתה כשרים היו וברגע זו הוא שנעשו רוצחים ושפכו דם הזה (לענ"ד יש סעד לזה ממ"ש הרמ"א בח"מ סימן ל"ד סעיף כ"ג בהגה ע"ש ועמ"ש בנ"צ לקמן סעיף כ"ח בד"ה בשם ר"ת) ואף שהעד לא ראה שהם הרוצחים רק מפיהם שאמרו שתוק כו' ואין אדם מע"ר ופלגינן דבורי' וא"כ שוב לא ידענו את הרוצח מאיזה עם הוא מ"מ כיון שראה אותם מלוכלכים כו' ועוד כיון שהרוצחים אמרו שתוק כו' חבר עמנו לשון עמנו הוא כולל שניהם והעיד כל אחד על עצמו ועל חבירו מוקמינן לחבירו בחזקת כשרות עד עתה וגם כמ"ש הגאון הנ"ל להקל בעד שני דאין דנין אפשר כו' וכתבתי הלא גם בעד הראשון אי אפשר כו' גברא רבה אמר מלתא כו' דהרי הב"ש בס"ק פ"ד כתב שאם פרצוף פניו שלם ולא נחבל יש להקל בספק ג"י ובזה בודאי אם הי' עד הראשון לפנינו אפשר לשואלו אבל בעד השני אין דנין אי אפשר מאפשר ואומרי' שלא היה חבול בפניו עכ"ד ע"ש: ועיין בנו"ב תניינא סי' ס"ג שכ' וז"ל מה ספק יש בכאן ואפילו הרשב"א שמחמיר בספק ג"י מודה בזה כיון שגופו עדיין חם ולא נתקרר ודאי שזה זמן מועט שיצאה נשמתו וגם בלא"ה אין כאן שום ספק כיון ששתי שעות קודם ראה העד הזה את איצק מלובש בבגדים הללו ואח"כ מצא מת מושכב ע"פ השדה בבגדים הללו אפילו אם ניחוש לשאלה עכ"פ אין משאילים למת כ"א תכריכי המת אבל בגדי אדם חי אין משאילין כ"א לאדם חי וא"כ ע"כ זה הנמצא היה חי זה שתי שעות ואיך נשתנה פניו לצורת איצק א"ו שזהו איצק בעצמו ע"ש (וכעין סברא זו כתב ג"כ שם בסי' ס"ט ע"ש ועיין בת' כנ"י סי' נו"ן ונ"ד במ"ש ליישב דברי זקינו המ"ב סי' מ"ד) ובאמת לדינא אף אם לא ראוהו מקודם שתי שעות מלובש בבגדים אלו רק שעתה הכיר גם את בגדיו יש להתירה לפי מה שביאר הנו"ב עצמו בקמא סי' ל"א ול"ב הובא לעיל בס"ק הקודם אלא דעדיפא קאמר דכאן אין שום חשש ופקפוק אפי' למי שיחלוק על סברא הנ"ל: וכתב בת' נו"ב קמא סי' ל"ח וז"ל אמנם נ"ל להקל דע"כ לא החמירו אלא במצאו הרוג במקום שלא נודע מי הי' במקום ההוא אבל כאן (בעובדא דידי') שבעל האשה הזאת נשאר לבדו בתפיסה ואין איש עמו ואמר כמה ימים לקחוהו מת מן המקום ההוא אמרינן כאן נמצא כאן הי' ולא מספקינן באחר אפילו אישתהי בודאי כמה ימים. ואל תשיבני ממה דאיתא ביבמות קט"ו בהאי גברא דבשילהי הילילא כו' דחיישינן איש אחר בא להצילו ולא אמרינן כאן נמצא כו' דשאני התם דמצאו גברא חרוכא ופסתא דידא א"כ מוכח שהיה שם עוד אחד שנשאר פסתא דידא ממנו א"כ אין אנו יודעין מי מהם ניצול אבל כאן נ"ל להקל בפרט שיש כאן כמה קולות חדא שאכל סם המות ורובם למיתה ועוד שהקול מסייע ועוד שפרצופו שלם עכ"ד. ועיין עוד בנו"ב תניינא סי' ס"ה שכ' ואמנם יש קוץ בעדותו כי לפי הגדתו לא היה בעת מותו רק שבא לשפיטאל אשר שם היה האיש מוטל על ערס דוי וראהו מת מוטל על המטה א"כ להרשב"א חיישינן שמא כבר היה אחר ג"י ואם היה אומר שראהו מתחילה תוך ג"י מוטל על ערס דוי באותה מטה שמצאו מת היה מקום לומר כאן נמצא וכאן היה ולא חיישי' שהוא הלך משם והביאו מת ממקום אחר לכאן או אם היה אומר שבאותו חדר לא היה שוכב שום חולה רק משה הנזכר אף אם היה הראוי שראהו מת אחר ג"י לראייתו חי ג"כ אמרי' כאן נמצא כאן היה ולא חיישי' לאחר ובפרט שהוא רק ספק ג"י מן המיתה אבל כל זה לא נזכר בעדותו ואולי היה שם מושכבים הרבה חולים כדרך בשפיטאל ואולי זה משה האיש חזר לבריאותו ואיש אחר שהיה שם חולה הוא שמת וכבר עבר שלשה ימים למיתתו ולכן נשתנה ונדמה צורתו לצורת משה עכ"ד ע"ש. וע' בתשו' גאוני בתראי סי' ך' בתשו' מהגאון מהר"ר יצחק הלוי אחי הט"ז שדעתו לעיקר דבספק ג"י מעידין (וע' בנ"צ מ"ש על דבריו שם) גם בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ק"ז בד"ה זולת כתב שם בדרך אגב דקיי"ל דבספק ג"י מעידין כמו שהעיד הרא"ש ז"ל הסכמת גדולי תשובת הגאונים ע"ש (וכן הוא דעת הגאון מליסא בס' קהלת יעקב שלו. ועמש"ל סעיף כ"ו ס"ק קי"ג) ובתחילת התשובה שם בד"ה אמנם באמת מבואר דאף המקילין בספק ג"י מ"מ היכא דידעי' דנטבע א' בנהר זה לפני חמשה ימים וא"י מי הוא ואחר ה' ימים נמצא אחד מושלך מהמים לחוץ אמרי' דזהו שנמצא הוא זה שנטבע. והוי כודאי ה' ימים ואין מעידין משום דזה מקרי רגלים לדבר דהנמצא הוא הנטבע ובמקום דרגלים לדבר שהוא אחר ג"י כתב הב"י בתשו' סי' ז' דלכ"ע אין מעידין ע"ש וכן כתב בספר קה"י שם וע' במה"צ ס"ק ק"י: (וע' בתשו' חתם סופר סי' נ"א שכ' על נדון דידיה דמאי דפשיטא להו דהוא בתר תלתא יומי משום דשליט ביה רקבון ברגלו בצד עקבו אינו דפשוט בעיני דהרי אחז"ל ס"פ שואל דאחר ג"י כריסו נבקעת ומדלא נבקע כריסו דהאי והיה קבור בלי לבושים ובלי ארון יש לנו ספק עצום שאפשר שהוא בתוך ג"י ואם נאמר בקיעת כריסו לא כל אדם ואין כל המקומות שווין א"כ אתאינן לדר"י בן בבא ופשיטא דמותרת כו' ע"ש עוד):

{{עוגןמ|קכד}} '''יצא קול איש פלוני כו'.''' עי' בקה"ע סי' קע"ז מבואר שם דדוקא אם יצא קול איש פלוני מת כו' אבל אם לא יצא קול על איש פלוני רק על איש סתם שנהרג כו' וע' בתשו' נו"ב סי' נ"ב מ"ש בזה:

{{עוגןמ|קכה}} '''לדברי הכל.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] וע' בתשו' נו"ב סי' ל"א בד"ה אמנם לפי שכ' דדברי הש"ע ברורים דמותרת לדברי הכל דעיקר הטעם דאזלי' לחומרא לתלות הנהרג קודם ג"י ולא יהבי' חזקת חיים היינו משום דיש ג"כ חזקה לאידך גיסא חזקת א"א והנה כל חזקה משעה דאיתיילד ספק איתרע החזקה וא"כ כאן משעה שיצא הקול כבר איתרע חזקת א"א מאותה שעה ואילך ואם נמצא שוב מת ומכירין אותו בט"ע מותרת ממ"נ אם הוא בעלה מותרת מאי אמרת שזה אחר הוא שדומה לבעלה לפי שכבר מת יותר מג"י ונשתנה א"כ יהבי' לו חזקת חיים כו' וממ"נ הוא בעלה כו' ע"ש. ושם בסי' נ"ב כתב על סברא זו דלא כתב כן רק לפלפולא אבל לא למעשה רק לצרף לקולות אחרות ע"ש עוד:

{{עוגןמ|קכו}} '''בעיני האחרונים.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] וע' בתשו' חתם סופר סי' נ"א ונ"ג ונ"ו שכתב די"ל דברי ר"ת עיקר ומה שחלקו עליו הרשב"א וריטב"א ונ"י בפ' האשה בתרא וריב"ש סי' שע"ח גרם להם שלא ראו ספר הישר לר"ת שזכינו לו עתה ואילו ראו דבריו שם דף פ"ה שר"ת בעצמו הרגיש בכל קושייתם ויישבם לא נחלקו עליו ור"ת סיים שם לא מפני קולא של עגונה אלא מפני שהוא אמיתה של תורה דן הוא ורשב"ם כן ומי שאינו מורה כן הוא חוטא. ולפי שנשתבשו בדפוס קצת האריך הוא ז"ל בביאור דבריו על נכון. ומ"מ לא סמך על זה לחוד כ"א בצירוף צדדים אחרים. ושם בסי' נ"א כתב דמוכח מדברי ר"ת שם דאפילו יש מכה בראש סמוך לפנים ממש כל שאינו במקום ההיכר ממש אינו מפסיד. ואפילו אם היה חבול בצדעיו אינו מזיק כי הצדעים אינם בכלל פדחת שהוא מקום ההכרה וממילא החבלה שם אינו מפסיד. ומיהו אם העינים נימוקו בחוריהן אפשר דהוי כחבול בפניו ממש. שוב בסי' נ"ג כתב דאף דכ' הב"י בתשובה סי' ו' דמשמע מלשון ר"ת דדוקא גוף שלם ולא חתוך הראש והובא בק"ע סי' קע"ג ומהרח"ש השאיר הדבר בספק מ"מ מדברי ר"ת שבס' הישר מבואר דר"ת היקל אפי' בראש חתוך בין בט"ע דגוף בלא ראש ובין בראש בלא גוף יכול להעיד אפי' אחר ג"י וכן נ"ל שהבין הר"י שבמרדכי כו' והאריך בזה ומסיים על נדון שנשאל עליו ודאי אילו היה הראש מחובר לגוף הייתי סומך להתיר אחר ג"י ע"פ שיטת ר"ת בצירוף קולות המגובבים הנ"ל אך היות כי היה חתוך הראש וכל הפוסקים לא פסיקא להו שהתיר ר"ת בכה"ג רק אני יגעתי ומצאתי דאתי לידי ס' הישר לר"ת מי אנוכי לסמוך על הבנתי זולת אם יסכים לזה ת"ח בקי בהוראה כו' ע"ש):

{{עוגןמ|קכו}} '''כשנטבע במים.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ומ"ש ואם שני עדים אומרים כו' ע' בזה לקמן סעיף נ' בהגה ובבה"ט שם ס"ק קנ"ב ובתשובת נו"ב ס"ס מ"ג. וע' בתשובת שיבת ציון סי' ע"ט שנשאל אודות בעל אשה אחת שיצא לרחוץ בנהר עם עוד שני אנשים וכאשר ירדו לתוך הנהר הרחיק מהם איש הנ"ל כשלש או ארבע אמות וירד שם לעומק הנהר וכאשר ראו שנשתקע שם יותר מחצי רבע שעה זעקו בקול ובאו אנשי רחים עם ספינה למקום שנטבע שם איש הנ"ל והעלוהו ע"י כלונסאות וחבלים והוציאוהו מן המים בלי שום חבלה בפניו ובגופו ושני האנשים הנ"ל הכירו אותו היטב בפ"פ עם החוטם ולא נשתנה צורתו אפילו כצורת אדם מת כ"א כאדם הישן על מטתו עד שסברו שעדיין חי ועשו כל התאמצות להשיב נפשו והרופא הקיז לו בשני זרועותיו ויצא דם לא בקילוח כ"א טיף טיף אך לשוא עמלו בו כי כבר יצאה נשמתו. ונשאל אם להתיר אשתו ע"פ הכרה זו או לא מאחר שהאנשים שהכירו אותו ראו הטביעה ויש לחוש שאמרו בדדמי וסימנים אין כאן. והרב השואל פתח בהיתר ע"פ דברי הנו"ב בסימן מ"ג בכיוצא בזה שכתב דאין לצדד תרי חומרות והאשה הזאת ממ"נ שריא דאם נינקוט חומרת הרי"ף דגם בשני עדים שייך בדדמי הרי הרי"ף מיקל אם ראוהו לאלתר וסגי בט"ע לחוד דהרי"ף מפרש מה דאסקינן בגמרא אסקינהו וחזינן לאלתר וקאמרי סימנים האי ו' הוא וי"ו מחלקת או דחזינהו לאלתר או דקאמרי סימנים וט"ע לחוד ג"כ מהני ואם נינקוט חומרת הרא"ש דהאי וקאמרי הוא ו' הנוספת דצריך ט"ע גם סימנים הרי הרא"ש מיקל דבשני עדים לא חיישי' בדדמי. והוא ז"ל השיב דעל היתר זה יש לפקפק והוא מסופק על אביו הגאון ז"ל אם היה בא לפניו להורות הלכה למעשה אם היה נמהר להתיר כו' אך כתב דיש כאן היתרים אחרים הא' דע"כ לא אמרו התוס' והרא"ש דמי שראה הטביעה חיישינן שאמר בדדמי אלא היכא שאינו מפורש בדברי העד שהסתכל בו הרבה בהתבוננת רב רק שהעידו סתמא שהכירו אותו בט"ע אבל בנ"ד שאמרו ששמו עיניהם עליו והסתכלו בו הרבה בעיון והתבוננת רב והכירוהו היטב בהכרה ממש ולא העלימו עיניהם ממנו עד שחקרו לראות שלא היה לו שום שינוי בפנים והיה נדמה כאדם הישן על מטתו ועדים לא הסיחו דעתן מלהביט בו כ"ז שהתאמצו עמו להשיב נפשו בזה ודאי סמכינן אעדותן כו' וסברא זו הוא יסוד חזק לשעון עליו הב' דבנ"ד י"ל היינו האי שאבד היינו האי שנמצא ואף שאביו בנו"ב סימן מ"ו שדא בה נרגא ומפקפק מאד אם לסמוך על האי סברא באיסור א"א (עמ"ש בזה לקמן סכ"ט וסל"ב) היינו דוקא היכא שנמצא בנהר הזה אבל לא ידוע אם נמצא ממש במקום הזה שנאבד וכעין עובדא דמייתי בש"ס פסחים דף י' פלוגתא דרבי ורשב"ג בשדה שאבד בה קבר דהשדה גדולה ואינו ידוע מקום הקבר באיזה צד כו' אבל בנ"ד שידוע המקום בצמצום ששם נפל למים וממקום הזה ממש הוציאוהו י"ל דכ"ע מודו דאמרי' היינו האי שאבד ובפרט בצירוף ט"ע של העדים וכיוצא בזה כתב ג"כ בנו"ב סימן מ"ג לצדד להקל אם נטבע בנהר לפנינו ונמצא במקומו דיש לסמוך על ט"ע אף דלא חזוהו לאלתר ולא חיישי' דאיתפח כו' ה"נ בנ"ד לא חיישי' בכה"ג שאמרו בדדמי כו'. הג' שכיון שהקיזו בזרועותיו ויצא ממנו דם נראה לעין שזה זמן מועט שנפל במים ואם הוא אחר בודאי היה נשמע ואף שאין זה ראיה כל כך מכל מקום הוא חשש רחוק שיתרמי כן שבזמן קרוב נטבע עוד א' בנהר זה ערום ולא היה שום אדם להוציא הקול והמים גלגלוהו למקום הזה ממש כו' ע"כ יש להתיר האשה הזאת באם יסכימו עוד חכמים ע"ש באריכות. ומלשון התשובה שם משמע דגם אם לא היו כאן שני עדים שהכירוהו רק עד אחד לבד שראה הטביעה היה מכירו גם כן יש להתיר מטעמים הנ"ל ומ"ש הבה"ט דדוקא בשני עדים המעידים בפני ב"ד כו' הנה כמו כן עלה בדעת הנו"ב סימן כ"ח דדוקא היכא שנאמנים מן התורה כגון שהגידו שניהם בפני ב"ד לא חיישי' בדדמי ועשה לו סמיכות מדברי הרמב"ן במלחמות אך בסוף התשובה כתב הנה מצאתי שני עמודי עולם שכתבו היפך מסברא דידי והוא מהריב"ל הובא בק"ע סי' ה' שאפילו שני פסולים לא אמרי בדדמי והמבי"ט סימן ק"ו הובא בק"ע סי' רל"א שאפילו רק עד א' העיד בפני הב"ד רק שהעיד בשם עצמו ובשם ערבי מסל"ת הוה כשני עדים ולא אמרי בדדמי דאף כי לדין יש תשובה מ"מ אפשר לסמוך במקום עיגון ובשעת הדחק ע"ש. ומ"ש הבה"ט הריב"ש סי' שע"ח כתב ל"ד ראה כו' דין זה כבר הזכירו הבה"ט רס"ק זה במ"ש וה"ה אם ידע שנטבע כו' והוא מדברי הב"ש ס"ק פ"ז ומסיים בה כמ"ש בדרישה בשם רש"ל ובת' מ"ב ובק"ע סימן רמ"ו ובת' צ"צ עכ"ל. והנה מ"ש הב"ש ובת' מ"ב. הוא בסי' מ"ו הובא בק"ע סי' שפ"ט. אך מ"ש ובת' צ"צ. הוא תימה דאדרבא בת' צ"צ סי' מ"ה הובא בק"ע סי' תי"ד דעתו דידע אינו כראה ע"ש. וכ"כ בס' קרבן נתנאל על הרא"ש שם בשם צ"צ דדוקא ראה ולא בידע ע"ש. ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן נ"ה מענין זה. ומ"ש הבה"ט וכ"כ הרשד"ם כו' זה הובא בק"ע אות של"ט. ומהר"ר בצלאל סי' כ"א. הובא בק"ע סי' רמ"ו. ומ"ש אבל מהר"א ששון כו' עיין בת' פרח שושן כלל ג' סימן א' שכ' דמהר"א ששון עצמו חשש בתשובה סימן ח' לדעת הריב"ש ע"ש וגם הביא שם עוד תשובות שחשו להא דהריב"ש. ועיין בת' נו"ב סי' הנ"ל שהעלה ג"כ דאין חילוק בין ראה לידע כלל או ראה או ידע בשניהם אומר בדדמי ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם הרח"ש אפילו למ"ד כו' היינו דוקא כו' ע' בתשו' פרח שושן שם שכ' דבת' גינת ורדים כלל ג' סי' כ"ד הביא דברי מהרח"ש אלו להלכה פסוקה. והגם דבת' פני משה ח"ב סימן פ"ו פשיטא לי להיפך אין ראייתו מוכרחת ובודאי שלא ראה דברי הרח"ש הנ"ל ע"ש: ועיין עוד בנו"ב שם שכ' בשם חכם אחד שרצה לחדש דלדעת הר"י בתוס' דמהני סימנים שא"מ ולא חיישינן בדדמי א"כ ה"ה ט"ע דבגדים מהני דלא גרע מסימנים שא"מ דגוף וכי היכא דמצרפינן ט"ע דגוף עם סי' שא"מ ולא חיישינן שוב לבדדמי ה"נ נצרף ט"ע בגוף עם ט"ע דבגדים. והוא ז"ל דחה דבריו דלא דמי כלל דבשלמא ט"ע עם סימנים תרי מילי נינהו והחשש שיש בזה איננו בזה אבל ט"ע דגוף עם ט"ע דבגדים הכל אחד הוא ובשניהם יש חשש בדדמי ע"ש. הנה נשען בזה על הסברא שהמציא מקודם דגם בבגדים יש חשש בדדמי ולהכי נקט הרמ"א לקמן סל"ב סי' מובהק ולא ט"ע. אך לפמ"ש הנו"ב בהגה שם דבמהר"ם פדואה מבואר דאפילו ט"ע דבגדים מהני וכ"כ הוא ז"ל עצמו בסימן מ"ג וביאר שם טעם הדבר ע"ש א"כ גם זה נסתר ונתקיימו דברי החכם הנ"ל (ועמש"ל סל"ב) וכן הסכים בס' קהלת יעקב ע"ש:

{{עוגןמ|קכז}} '''במים.''' עיין בתשו' נו"ב סימן מ"ז בד"ה ומה שהביא דגם היכא שנטבעו הרבה אנשים כאחד ועלו קצתן והוכרו בטב"ע שייך חשש בדדמי דלא כסברת חכם השואל דכיון דהרבה נטבעו ל"ש בדדי דלמה ידמה לו דוקא ע"ז ולא על אחר מהנטבעים (ע' בתשו' גלי' מסכת סי' י' אות א' שהזכיר ג"כ סברא זו בשם ת' ושב הכהן ע"ש) דזה אינו כי לא שמענו זאת בפוסקים ראשונים ואחרונים ובאמת פי' בדדמי הוא כיון שרואה שנטבע ממיל' מדמה בדעתו שבודאי כבר מת ושוב משה ועלה במעט דמיון שדומה לו שהוא פלוני הוא מעיד ואינו חושש כי אומר בדעתו שעל כל פנים כבר מת גם פלוני גם כל אשר נטבעו עמו ע"ש ועיין בתשו' מהר"ם אלשקר סימן כ"ה הובא קצת בבה"ט לעיל ס"ק פ"ד ודו"ק:

{{עוגןמ|קכח}} '''שמא לא היו רעבים.''' עב"ש ס"ק צ"א שהביא בשם הב"ח דאם נמצא אח"כ עצמות אמרי' היינו האי דנפל ולא חיישינן לאחר אולי נפל שמה והב"ש כתב עליו שאין דבריו מוכרחין וכן בסעיף ל"ב לא משמע כן ע"ש. ועיין בס' קהלת יעקב שכתב עליו שדברי הב"ח מוכרחין ומסעי' ל"ב אין ראיה דשם מקרי שיירות מצויות דכמה אנשים טבעו בים משא"כ הכא ע"ש. ולעיל בסעיף י"ח האריך הוא ז"ל יותר בזה ופלפל שם בדברי הש"ס יבמות קט"ו בההוא גברא דבשלהי הלול' כו' ובדברי הרמ"ה והר"י שהוב' בד"מ ס"ק מ"ז (בטור שלפנינו הוא בס"ק ל"ט והובא ג"כ בב"ש ס"ק ק"ס) ומסיק שם דה"ה בכל מקום סכנה כשידעינן שבעלה הלך למקום סכנה שרובן למיתה ולא היה שם אחר ונמצא מת שם תלינן שזה הוא שראוהו באותו מקום מלבד כשנפל לים והעלוהו ואין מכירין אותו חיישי' שמא אחר הוא דידוע שיש הרבה נטבעים בים אף מקודם שנטבע זה ע"ש ועיין בתשו' נו"ב סי' מ"ו שהזכיר חילוק זה דשכיח הרבה נטבעים בים ומתוך כך רצה לומר דהא דחיישינן בסעיף ל"ב שמא רגל של אחר הוא משום דמיירי התם בנפל לים ודוקא בנפל לים חיישינן אבל בנפל לאיזה נהר שאין ספינות שכיח בו ולא שמענו מעולם שנטבע שם אדם לא חיישינן ואמרינן היינו האי דנפל לפי דעת הראב"ד והרז"ה והה"מ שפסקו כרבי בפסחים דף י' דאמרי' היינו האי שאבד כו' (וגם לדעת הטור בא"ח סי' תל"ט שהכריע באיסור דרבנן כרבי ובשל תורה כרשב"ג ג"כ יש נ"מ היכא שבתחילה שהו עליו כשיעור שתצא נפשו שכבר יצאה מאיסור דאורייתא) ושוב מסיק להחמיר דגם בנהר חיישי' שמא אחר הוא ולא אמרינן היינו האי שנפל משום דנגד האי סברא היינו האי שאבד יש סברא הסותרת כאן נמצא כאן היה דראוי לומר כאן נמצא רגל זה במים כאן היה זה זמן רב מקודם שנפל זה למים כו' ועפ"ז דעתו ג"כ בענין הפלוגתא שבין הב"ח והב"ש הנ"ל בנפל לגוב אריות או לאש ואח"כ מצאו שם עצמות יש להחמיר כהב"ש דראוי ג"כ לומר כאן נמצאו העצמות כאן היו זמן רב קודם שנפל זה ע"ש היטב: ועיין בתשו' בנו שיבת ציון סי' ע"ט שעמד על דברי אביו הנו"ב הנ"ל במ"ש דנגד האי סבר' היינו האי שאבד יש סברא הסותרת כאן נמצא כאן היה כו' ותמה ע"ז דבכל מקום שמצינו כנכ"ה הוא רק היכא שלא נתהוה בינתים איזה מקרה וסיבה שראוי לתלות בו שנעשה מחדש אבל אם נתהוה איזה מקרה וסיבה בודאי תולין במצוי כו' וא"כ בנפל אחד למים ואחר כך הוציאו מן המים אדם א' מת לא שייך לומר שזה אחר הוא מטעם כנכ"ה מקודם שנפל זה למים דמסתבר טפי לתלות במצוי בזה שידעינן בו שנפל למים כו' באופן שבהאי סברא דכנכ"ה ליכ' התנגדות לסברת היינו האי שאבד אך מה אעשה הדבר יצא מפי קדוש אאמ"ו זצ"ל וצריך אני לקבל דבריו עכ"ד. וע"ש עוד שהאריך בענין זה דהיינו האי שאבד ומחלק שם דהיכא דנמצא במקום הנפילה ממש בצמצום מקום לכ"ע אמרי' האי שאבד משום דבמקום הוי סימן מובהק לענין אבידה וה"ה כאן בהיתר עגונה כו' ומסיים ובזה יש להסיר תלונת הב"ש ס"ק צ"א שהקשה על הב"ח מסעיף ל"ב כו' ולפי הנ"ל אין ראיה משם דבסעיף ל"ב איירי שהשליכו מצודה לים ולא צמצמו המקום שנפל לשם ולא היה מקום מסוים בזה לא אמרי' היינו הא שאבד אבל בנפל לגוב אריות הוי מקום מסוים כו' ע"ש. ועי' עוד מענין זה בס"ק שאח"ז ולקמן סעיף ל"א ס"ק ק"ל ובסעיף ל"ב ס"ק קל"ה ובסעיף נ"ה ס"ק קע"ב: גם בדעתי העניה עלה קצת הרהורי דברים בענין זה לא אמנע מלהזכיר פה. והוא בעיקר הקושי' שהקשה הב"ש על הב"ח מסעיף ל"ב דאמרי' שמא רגל של אחר הוא. וגם בתשו' נו"ב שם ובתשו' שיבת ציון שם ובס' קהלת יעקב מהגאון מליסא ובשו"ת קהלת יעקב מהגאון מקארלין כולם רצו להוכיח מהא דסעיף ל"ב דלא אמרינן היינו האי שאבד לכאורה אינו מובן די"ל דסברת היינו האי שאבד היינו האי שנמצא הוא רק היכא שנמצא שלם כמו שנאבד משא"כ בהא דסל"ב שנפל אדם שלם לים והעלו רק רגל אחד י"ל דזה דמי למה דאמר בש"ס בפסחים שם הניח עשר ומצא תשע היינו פלוגתא דרבי ורבנן בהניח מאתים ומצא מנה כו' ופסקינן הלכה כרבנן ואפילו למ"ד בביצה דף י' בכיס אחד מחלוקת ומפרש רב אשי בכיסים מקושרים עסקינן כו' הרי גם כאן כל אבריו של אדם מקושרים יחד. ואף דגם נדון של הב"ח הוא שלא נמצא שלם רק עצמות לק"מ די"ל דזה דמי להניח שלשה ומצא שנים בביצה שם דמסיק רב אשי בגוזלות מקושרים עסקינן משום דעבידי דמנתחי מהדדי ע"ש ה"נ בנפל לגוב אריות או לאש בודאי עבידי דמנתחי מהדדי שכן דרך האריות והאש לאכול הבשר ולפרק העצמות משא"כ בנפל לים אף דלפעמים מתרמי גם כן ע"י נשיכת הדגים וכיוצא שיתפרד הרגל מן הגוף מ"מ אינו דבר המצוי ודמי לניסים מקושרים דאמר ג"כ שם זימנין דמתעכל קטרייהו ומכל מקום פסקינן הלכה כרבנן כיון שאינו דבר המצוי רק זמנין כו'. ואחר הישוב קצת זה אינו דכאן בהא דסל"ב ליכא שום התנגדות לסברת היינו האי דאבד מכח מה שלא נמצא שלם כמו שאבד. דבשלמא בהניח עשר ככרות מקושרות וכן שני כיסים מקושרים דרוב הככרות והכיסים שבעולם אינם מקושרים אמרינן הני אחריני נינהו דאילו היו הם בעצמם מי התיר הקשרים וכן בגוזלות מקושרים אי לאו האי סבר' דעבידי דמנתחי הוה אמרינן דמעלמא אתו שאינן מקושרים מה שאין כן הכא בנפל לים אדם שלם והעלו רגל אחד אף אי אמרינן דהוא רגל של אחר הרי גם האחר היה הרגל מקושר לגוף וע"כ שנתהוה איזה סיבה לזה אם כן לעולם יש לומר היינו האי שאבד והוא מאותו אדם בעצמו שנפל לים רק שעל ידי סיבה נפרד הרגל א"ו דלא אמרינן כלל היינו האי שאבד ונכונים דברי הגדולים הנ"ל וכל זה פשוט:

{{עוגןמ|קכט}} '''לתוך כבשן האש.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] וע' בת' נו"ב תנינא סי' נ"ט על דבר עגונה שלא נודע מבעלה מאומה שום הכרה רק בשעת השריפה הגדולה וכבר אחזה שלהבת בפנת הגג עלה האיש לעליה להציל רכושו ושוב לא נודע דבר מציאותו רק מצאו שם אחר החיפוש עצמות ודרשו ברופאים ואמרו כי הם עצמות אדם בודאי וגם הללו אם ינשלו מן החי אי אפשר שיחיה והאריך בזה לסתור דברי חכמי בראד שרצו להמציא איזו היתרים הא' מטעם היינו האי דאבד כו' ועוד מטעם דכל היכא דליכא רובא דעלמא אזלינן בתר קורבא וא"כ בשריפת אש דלא שכיח שיבואו אנשים מעלמא למקום המסוכן אזלינן בתר קורבא וכיון שלא נחסר מבני הבית שום אדם רק זה ודאי הוא נשרף ועוד מטעם כאן נמצא כאן היה והוא ז"ל דחה דבריהם וסיים ולכן קשה בעיני להתיר אשה זו ואם נמצאו שם מתירים אינני מוחה בידם ע"ש. ולכאורה היינו הדין שהזכיר בב"ש לעיל סעיף כ"ט סקצ"א בנפל לאש ויכול לצאת משם ואח"כ נמצא שם עצמות שנחלקו בזה הב"ח והב"ש שדעת הב"ח דאמרי' זהו שנשרף והב"ש כתב דבסעיף ל"ב לא משמע כן ע"ש וכבר כתבתי בס"ק הקודם בשם הגאון מליסא בס' קהלת יעקב שמסכים לדעת הב"ח. אך הנו"ב כאן לשיטתיה בנו"ב קמא סימן מ"ו שנראה דעתו שם מסכמת עם הב"ש וכמ"ש שם בשמו מיהו י"ל דהדין שהזכיר הב"ש ובס' קהלת יעקב שם בנפל לאש מיירי באופן דלא שכיח שיבאו אנשים לתוך המדורה אבל נדון של הנו"ב כאן בשריפת בית עם רכוש י"ל דשכיח שיבואו גם אחרים להציל או לגנוב מן הרכוש וצ"ע. וע' בשו"ת קהלת יעקב מהגאון מקארלין סי' ת' שנשאל על עובדא כעין נדון של הנו"ב כאן והעלה שם להתיר האשה באם יסכימו עמו ע"ש אך כפי הנראה לא ראה בזה דברי הנו"ב הנ"ל ועמ"ש לקמן סנ"ה ס"ק קע"ב:

{{עוגןמ|קל}} '''ראוהו צלוב.''' ע' בת' נו"ב סי' מ"ו שכ' דע"כ לא אמרו במשנה אפי' ראוהו צלוב אלא בראוהו לשעתו והלך לו אבל אם בא אחר כמה ימים וראהו עדיין צלוב אפי' לא הכירו אח"כ אמרינן היינו האי שנצלב והיינו האי שעודנו צלוב ולא חיישי' לאחר והביא הסוגיא דפסחים דף י' פלוגתא דרבי ורשב"ג ושהראב"ד והרז"ה והה"מ פסקו כרבי אפילו בשל תורה דאמרינן היינו שאבד והיינו האי שנמצא אולם הטור בא"ח שפסק דאם לא ביטל צריך לבדוק הכריע בשל תורה כרשב"ג ובדרבנן כרבי ומעתה אומר אני אף שחוששת המשנה בראוהו צלוב שאין מעידין הוא רק חומרא דרבנן אבל מדאורייתא מותרת דרובא למיתה כמו שמורה לשון הרמב"ם בהל' נחלות ואף דנקט שם והעוף אוכל בו ואח"כ אבד זכרו ונימא דדוקא נקט שזה ראיה שמת מ"מ הרי גם בנ"ד (בעובדא דידיה) הרי העד אמר שעמד עליו עד שראוהו (דס ער שוין טויט גווען) ואף שיש חשש שאומר בדדמי מ"מ לא גרע ממה דהעוף אוכל בו וא"כ עכ"פ זה רק חומרא מדרבנן ובאיסור דרבנן לכ"ע אמרינן היינו האי דאבד כו' ואף די"ל דגם רבי אינו סומך על סברא זו אלא לטהר אדם הנכנס שיש לו חזקת טהרה וא"כ כאן שיש חזקת א"א לא מהני סברא זו מ"מ הרי גם עכבר שנכנס כו' הבית זה בחזקת שהובא לתוכה חמץ ואפ"ה פשטינן מפלוגתא דרבי ורשב"ג ולדעת ה"ה והרז"ה אפי' לא ביטל ואפי' לדעת הטור דבביטל מיירי מ"מ כבר מוכח דבאיסור דרבנן אפי' בחזקת איסור קי"ל כרבי ואשה זו כבר נפקא מאיסור תורה כמ"ש לעיל: ועוד י"ל דכאן אפילו רשב"ג מודה דע"כ לא פליגי אלא במקום דלא שייך לומר כאן נמצא כאן היה כגון שדה שנמצא בה קבר כו' אבל בצלוב דנ"ד אי אמרינן שזהו שנצלב אמרי' כנכ"ה מהעת שאפשר לומר כאן היה דהיינו שעה שנתלה אבל אם אתה אומר שזה שנצלב נפסק החבל וירד ואח"כ נצלב אחר כאן א"כ זה הנמצא כאן לא היה כאן משעה ראשונה אלא אח"כ הובא לכאן וזה ל"ח כו' ועוד דבבכורות דף כ"ה מבואר דאפי' רשב"ג אינו מחמיר אלא במידי דשכיח כמו שדה דדרכה למיקבר בה אבל כמה דלא שכיח לא וא"כ בצלוב דלא שכיח כלל למצלב בצנעה בודאי אין לחוש לאחר. ומסיים בהא סלקינן שכיון שבפני עדים הללו נתלה בעל האשה הזאת והעדים הללו מצאוהו אחר כמה ימים צלוב וקברוהו אף שלא העידו שהכירוהו אמרינן שהוא בעל האשה הזאת בעצמו ול"ש לאחר עכת"ד: וע' בת' שב יעקב סימן י"ב שנשאל ג"כ על שאלה כעין זה ובעובדא דידיה הכירו העד גם אח"כ רק שהיה ספק שמא הוא אחר ג' ימים דלא מועיל הכרה והעלה שם ג"כ להקל אך אתי עלה מטעם אחר דזה דומה לנפילה דיחיד דאמר בב"ב דף קע"ב דאף דחיישינן לנפילה לנפילה דחד לא חיישינן כו' וה"נ בנ"ד היכא דאיתרמי דניטל האי מן התליה ואחר נתלה באותו מקום וישתנה פניו לצורת הראשון ע"ש וכבר הוזכר דבריו אלו קצת בנו"ב סי' מ"ג: וקצת חידוש בעיני על השב יעקב מדוע לא אתי עלה ג"כ מטעם היינו האי שאבד כו' כדברי הנו"ב הנ"ל דהא הש"י בעצמו הזכיר סברא זו בש"ס הקודם על ענין אחר והחליט שם דהלכה כרבי ע"ש והיה מרויח בזה דאפילו לא הכירו העד אח"כ יש להקל וצ"ע. וע' עוד מדין זה בס' יד המלך פי"ג מה"ג דין י"ח והזכיר שם קצת מדברי זקינו הנו"ב הנ"ל ושיבח אותם מאד והאריך עוד בסברא לומר דכאן אפי' רשב"ג מודה ע"ש ולכאורה לא חידש כלום דכל דבריו נכללים בדברי הנו"ב הנ"ל. וע' עוד בנו"ב שם בסוף התשו' שהביא בשם הרב מו"ה זרח איידילף שפקפק על היתר האשה הנ"ל דכאן יש משש שנחלף בכוונה לפי שעבר עליו מי שאוהבו והצילו מהצליבה ותלה אחר במקומו איזה אדם מך שהוציאו מקברו שלא ירגישו שהצילו וכעין מעשה שנזכר במס' קידושין דף פ' בפי' התוס' בשם ר"ח שם (גם בת' שב יעקב שם עמד ע"ז בעובדא דידה ומחלק כעין דברי הנו"ב בזה ע"ש והיה בהעלם עין מן הנו"ב ז"ל) והוא ז"ל כתב עליו דאין לחוש לזה דשם היה המעשה בשומר שהוכרח לתלות אחר ממקומו אבל כאן אף אם נזדמן אהובו שהצילו למה זה יכניס עצמו עוד בסכנה לתלות אחר במקומו הלא די שהצילו ויברח לו ושוב אין אחריות התלוי עליו כי לא נמסר לאדם לשמור אותו ע"ש. ולפי זה היכא דנמסר לשומר אפשר דיש לחוש אולי השומר הלך לזנות כו' וכעין ההיא מעשה דשלהי קידושין ואינו מוכרח. וע"ש עוד בסי' מ"ז ובנו"ב תניינא סי' נ"ב: 

ומ"ש הבה"ט בשם הב"ח דוקא אם הוא צלוב בידים כו' ושהח"מ וט"ז חלקו עליו ע' בנו"ב שם שחולק ג"כ וכ' שם דמה שרצה החכם השואל להמציא דבהרוגי מלכות במדינות רחוקות דרכם לשבור מפרקתו בשעה שצולבין אותו אומר אני אפילו נימא שדרכם בנך מ"מ אין זה מצד דינא דמלכותא אלא התליין עושה מעצמו ובידו ליקח שלא לעשות זה ועוד אפי' שבר מפרקתו אם החוט ורוב בשר קיים לנ"ע אינו טריפה ע"ש. וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' נ"ז בתשו' מבן המחבר כתב עליו הנה אאמ"ו ז"ל לא עמד בזה על החקירה ואני ראיתי בספרי דיניהם הנוהגים במדינות ההם שצריך התליין לשבור מפרקתו וזה בדינא דמלכותא שלא להרבות חבלי המיתה של הנצלב ע"ש. ואף דאכתי איכא טעם הב' של הנו"ב דאפילו שבר מפרקתו כו' אך בתשו' הנ"ל מיירי לקולא לענין להשוות העדים לכן שפיר חשש שם כיון דדינא הוא לשבור מפרקתו אולי רגילות הוא שיהא נפסק גם החוט ע"ש היטב (וע' בתשו' חתם סופר סי' ע"ד מענין כזה):

{{עוגןמ|קלא}} '''או ירו בו חצים.''' עב"ש סוס"ק צ"ד מ"ש ואם הוא גוסס ג' ימים מעידין עליו כמ"ש בי"ד עכ"ל (והובא ג"כ בבה"ט ס"ק צ"ח) ור"ל ביו"ד סי' של"ט ס"ב דאיתא שם מי שאמרו לו ראינו קרובך גוסס היום ג' ימים צריך להתאבל עליו. ומזה הוכיח הב"ש דע"כ דמשיאין את אשתו דאל"כ הא מבואר שם בי"ד סי' שע"ה ס"ז ולעיל בסי' זה ס"ה בהגה דכל שאין היתר לאשתו להנשא אין מתאבלין עליו. ומפני שהוקשה להב"ש מדברי התוס' (יבמות ק"ב ע"ב) שהזכיר הב"ש מקודם דדוקא גוסס שהוא מגויד מעידין עליו אבל גוסס שאינו מגויד אין מעידין לכן מחלק הב"ש בין גוסס סתם לגוסס ג' ימים. אולם לעיל ס"ה כתב ג"כ הב"ש הך מלתא בשינוי לשון דכ' שם ואם אומרים שהיה בעלה גוסס זה ג' ימים מעידין עליו. ומשמעות לשון זה דלא בעי' דוקא שראוהו כל הג' ימים כשהיה גוסס רק שעברו ג"י מיום שראוהו גוסס. ומלשון הב"ש כאן אין הכרח אם בכאן חזר בו ובעי דוקא שראוהו כל הג"י כשהיה גוסס או דגם כאן כוונתו שעברו עליו ג' ימים והוא רק מחלק דהא דאין מעידין על הגוסס דוקא תוך ג"י אבל אחר ג"י מעידין. וזה נראה עיקר בדעת הב"ש דלפי הראשון קשה איך הוציא זה מדברי הש"ע יו"ד דהא שם לא נזכר שהיה גוסס ג' ימים רק שעברו עליו ג"י. ועוד דלפמ"ש הרא"ש שילהי מ"ק דרוב גוססין אינם חיים ג' ימים א"כ זה שראוהו כל הג"י כשהיה גוסס והניחוהו גוסס אין זה מעלה לומר שמת אדרבא זה ראיה שהוא מהמיעוט דחיים מחולי זה: 

אך עיקר דין זה של הב"ש הוא תמוה מאד וכבר השיגו עליו כל הגדולים הלא המה בס' בית מאיר לעיל ס"ה ובס' דגול מרבבה סעיף זה ובספרו תשובת נו"ב תניינא ס"ס נ"ט ובס' תוס' שבת בביאורו לא"ח סי' שכ"ט (וכתב שם שראוי להסיר דבר זה מספר ב"ש ולהרים מכשול בכדי שלא יאונה לצדיק כל און) ובס' מה"צ לעיל ס"ה ס"ק כ"ז ובסעיף כ"ט ס"ק קט"ז ובס' ישועות יעקב ס"ק ל"ט ובתשו' משכנות יעקב חי"ד סי' ס"ט בשם מורי הגאון מהר"ח מוולאזין ז"ל ע"ש כולם כאחד מסכימים לדברי הב"ש בכאן אינם הלכה ואין מעידין על הגוסס לעולם ואין חילוק בין גוסס שעה לגוסס ג' ימים (ומה דקשה לפ"ז פסק הש"ע יו"ד סי' של"ט הנ"ל דמתאבלין על הגוסס כתבו לתרץ כל אחד לפי דרכו. בס' בית מאיר ובמה"צ כתבו דשם מיירי כשהיה במקום קרוב ויתברר הדבר בודאי אם מת או עמד מחליו באופן שאין לחוש לתקלה ע"ש וכן מפרש בתשובת שבו"י. אך בת' משננות יעקב שם לא ניחא ליה בתירוץ זה דא"כ נתת דבריך לשיעורין וכתב שם דבאמת הם דיעות חלוקות ולדעת מהר"ם והרא"ש והטור דמחייבי להתאבל בגוסס דס"ל דלענין אבילות אזלי' בתר רובא ס"ל ג"כ דגבי מים שאל"ס מתאבלין כו' ע"ש. ואכתי לא הועיל בזה לתרץ דברי הש"ע שפסק בסי' שע"ה דאין מתאבלין במים שאל"ס ובסי' של"ט פסק גבי ראינו קרובך גוסס מתאבלין. ובתשו' נו"ב תנינ' שם כתב לתרץ דשם מיירי שאין לו אשה דאין לחוש לתקלה ע"ש וכן מפרש בתשו' ח"צ סי' כ"א ע"ש ולכאורה הוא תמוה דהא מקור האי דינא דיו"ד סי' של"ט הוא מדברי הרא"ש שילהי מ"ק ושם אי' בזה"ל מעשה באשה שהיתה רחוקה מבעלה מהלך ד' ימים ובאו והגידו לה הנחנו את אישך גוסס והורה ר"מ שתתאבל כו' אך באמת הדבר נכון מאד כאשר נקיים אלו השני תירוצים כאחד ומעתה על מהר"מ והרא"ש שכתבו דאשתו מתאבלת לא קשה די"ל כמ"ש בת' משכנות יעקב הנ"ל דאינהו באמת ס"ל דגם במים שאל"ס מתאבלין ועל הש"ע ג"כ לא קשה דהא הש"ע באמת לא כתב דאשתו מתאבלת רק שינה הלשון וכ' מי שאמרו לו ראינו קרובך כו' וי"ל כמ"ש הח"צ ובת' נו"ב הנ"ל דמיירי באין לו אשה ודוק): 

ולענין דיעבד אם נשאת ע"י שהעידו על בעלה שהיה גוסס הנה דעת מהרח"ש דאפי' נשאת תצא וכן מבואר בתשובת הרדב"ז ח"א סימן תקכ"ו ע"ש וגם בס' דגמ"ר הנ"ל בהשיגו על הב"ש הנ"ל כתב בזה"ל ולא מבעיא שלא תנשא בהעידו שהיה גוסס זה ג"י אלא אפי' אם נשאת צריך תלמוד: אך בס' בית מאיר לעיל ס"ה חולק על מהרח"ש הנ"ל וכתב דמדברי תוס' יבמות קכ"א וכן בתוס' בכורות ד' ע"ב ד"ה חלב משמע דדינו שוה למים שאל"ס דאם נשאת לא תצא ע"ש וכ"כ להדיא בס' מעדני יו"ט פ"ג דבכורות סימן ב' וז"ל מלשון רבינו דהכא נראה דבגוסס נמי לכתחילה אין מעידין עליו שהוא מת אבל אם נשאת לא מפקינן דהא מדמה גוסס לדין מים שאל"ס עכ"ל וכ"כ בס' קרבן נתנאל פרק בתרא דיבמות אות ג' שהביא שם דברי המעדני יו"ט הנ"ל וכתב עליו וזהו חידוש דין להתיר בדיעבד מה שלא נזכר בכל הפוסקים כו' יען מצאתי כדבריו בתוס' דף קכ"א ד"ה ולא היא כו' וכן בדין דמ"ש דבמים שאל"ס בדיעבד לא מפקי' דסמכי' ארוב ה"נ בגוסס סמכינן ארוב עכ"ל ועיין בס' מה"צ ס"ק קט"ז שהאריך בזה והעלה שהדבר במחלוקת שנוי' בין הראשונים ז"ל ומסיים דמהראוי לומר בדרבנן בספק פלוגתא דרבוואתא אזלינן לקול' שלא להוציא אשה מבעלה אלא דלמעשה צ"ע להקל בזה ע"ש באריכות:

{{עוגןמ|קלב}} '''שמא יצא.''' בתשובת הרדב"ז ח"ה סימן שני אלפים ר"מ נשאל על ראובן שהיה לו חולי הנופל ר"ל ושוהה יותר משעה בעילופו בלי הרגשה כלל והיה הולך בספינה ותבא אליו החולה והיה סמוך לדופן הספינה ונפל למים שאל"ס ולא נמצא ואבד זכרו אם תהיה אשתו מותרת להנשא לכתחילה כיון שהוא שוהה בעילופו כדי יציאת נשמה ודאי מת. והשיב כל ת"ח שמורה היתר בכיוצא בזה משמתינן ליה ואפי' בגדולה שבאומדנות עד שיעידו עליו שמת היש לך אומדנא גדולה ממי שטבע בפלגות הים שיש בינו ובין היבשה מהלך כמה ימים שאין בכח אדם לשוט כל זה השיעור ובלא אכילה ושתיה הדבר קרוב לנמנע שיחיה ואפ"ה אשתו אסורה וכן מי שהשליכוהו לים והשליכו אחריו מצודה והעלו ממנו אבר שניכר שהוא ממנו ואי אפשר שינטל מן החי ויחי' אין מעידין עליו כו' וכל הנך דמייתי התם יותר קרוב שימות מנ"ד דאפשר מחמת הנפילה במים נתעורר הטבע ופסק החולי כו' ע"ש:

{{עוגןמ|קלג}} '''ממקום אחר.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] בשם ט"ז מעשה היה בא' שהלך ע"פ המים על הגלידה כו' דבר זה מבואר באריכות בתשובת הב"ח סי' ע"ט ומתירים הם המהרש"א והב"ח בהסכמת שאר גדולי הדור ההוא (ועיין בשו"ת פני יהושע סימן ז') ועיי' בת' נו"ב תניינא סימן נ"ח שפקפק על היתר זה דאכתי איכא חשש מחילה של דגים ע"ש. ועי' בתשובת מנחת עני סי' ס"ו בשם הגאון מלונטשיץ שכ' לתרץ דבנפל לקרח כמו דל"ח שיצא לחוץ ע"י שבא לשפת המים משום דגם שם נקרש המים כמו כן ל"ח למחילה ש"ד דבשפת המים דמסתמא גם לפני הפתח של המחילה נקרש וא"א שיבא לתוך המחילה ע"ש עוד. ומ"ש הבה"ט נקשר בשלשלאות כו' וה"ה מי שהיו רגליו קשורות כו' דברי הר"ם טראני אלו הובא בק"ע סימן רכ"ה: 

ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן מ"ח באשה אחת שבעלה ירד לטבול בנהר ווייסל ולא עלה והעידו עליו שאחר שנפל לעומק המים בא אח"כ למעלה והתחיל לנחור בגרונו שקורין גארגלען ולא היה יכול לדבר מכח המים שבאו לגרונו כו' וכתב שם להתיר האשה ע"פ המבואר בתוס' יבמות ק"נ ע"ב בד"ה למימרא דגוסס שהוא מגויד מעידין עליו כיון שהוא גוסס בידי אדם לא חיי וא"כ גם בנ"ד שנכנסו המים לתוך גרונו הוי כמו גוסס ע"י אדם ועדיפא מיניה דהתם אינו מתרבה המכה יותר ממה שנעשה בו אבל הכא שהמים שופכים לתוך גרונו בכל פעם יותר בודאי לא חיי ואין לחוש אלא שמא נזדמנה לו מחילה של דגים בזה אמרי' מחילה של דגים לא שכיח ברגע זו ועוד יש לצדד לפי עדות עד א' שאח"כ רץ על חוף הנהר סמוך לגדותיו ולא ראה אותו ואם הלך מהלך רב כשיעור שא"א לחיות א"כ אין חשש שמא יצא ממקום אחר דהא ידוע דא"א לשוט כ"כ מהר כמו אדם הרץ ברגליו סמוך לנהר א"כ הוי כמו מים שיש להם סוף כו' והאריך בזה ובסוף התשובה כתב ששמע שהתירו חכמי הדור לאשה הנ"ל ע"ש: 

ועיין בת' קהלת יעקב מהגאון מקארלין סי' ט' שנשאל בכיוצא בזה על שני אנשים שהלכו בספינה והגיע למקום מעבורת ע"פ הנהר ולא נשמרו מהחבל המתוח ע"פ הנהר ונהפכה הספינה ואחזו עצמן בהחבל עד שיבואו הא"י שעל החוף להצילם ובתוך כך נחלש אחד עד שלא היה בכוחו לאחוז בהחבל והמים היו שוטפים על פניו בהיות פניו נגד זרם המים ולא יכול לכלוא רוחו בקרבו עד שפתח פיו והתחילו המים לבא בגרונו והתחיל לבעבע בגרונו תוך המים הנקרא גארגלען אח"כ נחלש מהחבל ונפל לעומק ושוב לא ראוהו ויבקשוהו ולא נמצא והאשה עגונה זה כמה. והאריך בזה והזכיר דברי הפמ"א הנ"ל שהעלה להתיר בכה"ג ממש ע"פ המבואר בתוס' יבמות ק"כ ע"ב כו' והוא ז"ל כתב דיש לפקפק עליו דגוף סברת התוס' דע"י אדם לא חי אינו מוכרח כ"כ ומכ"ש לדמות נדון דידן לגוסס בידי אדם אך כבר הורה זקן הרב בעל פמ"א וכתב שהסכימו חכמי הדור והתירו האשה. והביא עוד דהרב השואל כתב בזה טעם להקל משום תרי רובי דרבנן היינו דמים שאל"ס הוא דרבנן וגם גוסס אף דמיעוטן חיין הוא דרבנן. והוא ז"ל האריך בזה ועשה סמוכות לסברא זו מדברי רש"י ז"ל במשנה אע"פ שראוהו מגויד וצלוב והחיה אוכלת בו כתב רש"י או או קתני ראוהו מגויד או צלוב או חיה כו' ועוד כתב איזה סמוכין לזה ומסיק ולפ"ז גם בנ"ד יש מקום לצרף הני ריעותות בהדדי שמתחילה נתייגע כ"כ שלא היה בו כח לעמוד בחבל וניתקו ידיו וכ"ש שלא היה בכחו לשוט בתגבורת המים ולעלות אל היבשה וגם ריעותא ששטפו המים לתוך פיו והתחיל לבעבע בגרונו תוך המים שהתחיל להחנק עם ריעותא דמים שאל"ס דבלא"ה הוא דרבנן ואם נשאת לא תצא ולפי המבואר בגב"ע שהו עליו כדי שת"נ כו' ובצרוף כל הני סברות שכתבנו ובפרט שכבר הורו להקל בכיוצא בזה בעל פמ"א ובעל תשובת בית יעקב וחכמי הדור שבדורם ועשו מעשה להתיר הנני מסכים ג"כ להתיר באופן שיסכימו עוד שנים מגדולי המורים עכ"ד (וע' בתשובת מנחת עני סי' נ"א וס"ו וס"ז שאלה כזו ממש ואפשר היא השאלה בעצמה ונחלק בענין זה הגאון מלונטשיץ עם הרב המחבר זה אוסר וזה מתיר ע"ש):

וע"ש עוד שכ' וז"ל גם זכורני כי בימי חרפי עת היותי בית כבוד מו"ר הגאון מהר"ח ז"ל מוולאזין נשאלה שאלה כענין זו באחד שנפל מהגשר שהיה גבוה הרבה מהקרח ונפל מהגשר על הקרח ומהקרח לתוך המים ונאבד ולא נמצא וצידד להתיר מטעם תרי רובא היינו דנפילה גבוה ב' קומות רובן למיתה מהך דבית הסקילה כו' ומדין טריפות הנפולה שהוא הלל"מ ובהדי ריעותא דמים שאל"ס והאריך בזה בתשובה וכדומה שהותרה האשה אז בהסכמת כל חכמי ווילנא וידעתי כי ימצא בזה צדדים להחמיר מאיזה תשובת האחרונים אך אין לחוש כ"כ במים שאל"ס דרבנן ויש לסמוך על המקילין במקום עיגון עכ"ל וקצת חידוש בעיני שלא הזכיר דברי התוס' ביבמות קכ"א ע"א בד"ה ולא היא דמבואר שם דאפילו בתרי רובא לא תנשא לכתחילה ע"ש מיהו אפשר לחלק וצ"ע: 

והנה זה איזה שנים אירע מעשה בא' שמו פב"פ נפל בנהר סמוך לגשר ושם היו קורות (טאווארנע קלעצער) עצורים ותכופים זל"ז משפתו אל שפתו מחמת הטאמוואנע באורך משך פרסה ששם נופל הנהר אל נהר הגדול נימון ורצה זה להציל א"ע ויחזק בכל כחו בקורה אחת מהקורות הנעצרים ובתוך כך באו קורות מלמעלה ממורד האיספוסט והכהו קורה ח' בלבו ונדחף ונפל במים תחת הקורות הנעצרים והעומדים עליו חפשו אחריו ערך ג' שעות ולא מצאוהו וזה נודע לנו מפי שני א"י מסל"ת ושוב עבר כמו ג' שנים שלא נמצא ולא נשמע ממנו ואבד זכרו. ושמעתי שהותרה אשת הנטבע הנ"ל ע"פ רבנים גדולים חכמי הזמן יצ"ו ותורף טעמם היה משום דמבואר ביו"ד סי' נ"ח ס"ב דאם נפל אבן או דבר קשה על גופו דינו כנפולה ואפילו בפחות מי' והכל לפי כובד האבן אם יש בו כדי להמית וכמ"ש הש"ך שם והעיקר כהמנ"י דנפולה הוא טריפה ודאית ודעת התוס' בב"ק דף נ"ח ובכמה דוכתי דטריפת אדם ובהמה שוין דאינו חי יב"ח דלא כר"ת (ע' בפר"ח יו"ד סימן ל"א סק"ז) ואף לר"ח י"ל דמודה בטריפות דריסוק אברים כיון דהוא חמור דאינו יכול לחיות מעל"ע ונ"ש הוא מן טריפות דמן הארכובה ולמעלה כו' ומעתה בנ"ד שהקורה הכהו נגד לבו בכח בודאי דנעשה טריפה וכיון שעבר יותר מיב"ח הרי אשתו מותרת. ואפילו אי נימא כהדבר שמואל שהביא הפמ"ג ס"ס ק"י דנפולה אינה אלא ספק טריפה עכ"ז יש להתיר ולדון ס"ס כו' וביותר לפי המבואר ברמב"ם דהמכה חבירו באבן שיש בו כדי להמית חייב מיתה וכן איתא בספרי פ' מסעי דהשליך עליו קורות או כלונסאות חייב אלמא דיש בהם כדי להמית ע"פ רוב וא"כ בנ"ד דנטבע במשאל"ס ושהו עליו בכדי שת"נ יש להתיר מטעם תרי רובי ובפרט שאבד זכרו מכמה שנים והאריכו בתשוביהם בזה:

וגדול אחד השיב בנד"ז להתיר מטעם אחר דאית' בב"ב {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/כד/א|דף כ"ד א']]}} אתמר חבית שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותר כו' עד אם איתא מהאי דקרא אתאי עיקולי ופשורי הוו מטבעי לה ע"ש בפרש"י ונמצינו למידין משם שבאותן מקומות שהמים מתגלגלין במקום א' סכנה גדולה עד דמטבעי לה לספינתא או לחבית' ואם כשורא טבע נ"ש גברא דטבע כדאי' בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קח/ב|ק"ח ב]]}}' וא"כ הרי הדבר ידוע שהמקום שעומדים שם רפסידות עצים (פליטין בנהר המים שתחתיהם מתגלגלין ומושכים כל הקרב אליהם אם בהמה אם איש לא יחיה מפני שהמים אין מניחין לצאת החוצה עד דמטבעי להו כעין עיקולי דאיתא בש"ס וטעם א' וסיבה אחת להן ומעתה כיון דסמכינן על סברא זו לקולא לענין י"נ ע"פ אומדנ' דתלינן אם איתא דמהאי דקרא אתא עיקולי הוי מטבעי לה כ"ש בנ"ד שראינהו נכנס תחת הרפסודות לתוך העיקול ממש דמחזקינן ליה דודאי נטבע וגם שמואל מודה בזה. ואף די"ל דהנכנס לתוך העיקול רובם הוא דנטבעים אבל מיעוט' איכא דנמלטי' והא דשרינן בההיא חביתא משום דרוב נטבעים עומד כנגד רוב דעכו"ם וממילא דאזלינן בתר קורב' משא"כ במאל"ס וחיישינן למיעוטא א"כ גם בנכנס לתוך העיקול נמי איכא למיחש למיעוט דנמלטים מ"מ בנ"ד אפשר להתיר דהא בכל מים שאל"ס איכ' רובא דנטבעים וכיון שניתוסף עוד רובא דהנכנסים לתוך העיקול המה נטבעים ה"נ תרי רובי כו' ובפרט דלישנ' דהש"ס משמע דודאי מטבעי לה ולית בזה שום ספיקא. והגם דבתשובת מהר"ם מרוטנבורג סי' תתקע"א מבואר דגם בנפל לתוך העיקולי אפ"ה הורה דאשתו אסורה עכצ"ל דהיה גירס' אחרת בש"ס ב"ב הנ"ל מדלא הזכירו כלל והיה גורס התם עיקולי ופשורי איכא כדגרסי' במס' ע"ז ל"ד ב' והיה מפרש שהנהר מתעקם והולך דרך עקלתון ומעכבי לה לחבית' משא"כ לפי גירסתינו וכפי פרש"י שפיר מוכח כהנ"ל ובפרט דבתשובת אליה רובא וזוט' מגאון ספרדי מהר"א אלפאנדרי') דף ק"ט הביא דברי מהר"ם ב"ב הנ"ל ורצה ללמוד מזה דבעצם המיתה לא מצרפינן תרי הוכחות ואומדנות לומר דודאי מת וע"כ לא מצרפינן הוכחות ואומדנות אלא בענין הכרת המת אם הוא בעלה של זאת והביא אח"כ גדולי פוסקים דלא ס"ל הכי אלא דאפילו בעצם המיתה מצרפין ומסיק להלכה יש לסמוך עלייהו באיסור משאל"ס אם שהו עליו שת"נ דאינו אלא מדרבנן יעו"ש וממיל' וגם בנ"ד דשהו עליו שת"נ וכבר יצאה מאיסור דאוריית' יש לסמוך להקל בלי שום פקפוק (עכת"ד):


{{עוגןמ|קלד}} שתצא נפשו עבה"ט שכתב שיעור שת"נ הוא ג' שעות כו' וע' בזה בתשובת מהר"א ששון ס"ס א' שכ' שיצא כן להריב"ש ז"ל מעובד' דבתו של נחוניא כו' בסוף יבמות ובב"ק פ' הפרה דמבואר שם דר"ח בן דוסא ידע דכל זמן שאפשר שתחי' בטבע לא יעשה הקב"ה נס ע"כ שעה א' וב' לא היה בטוח שכבר עלתה עד שעה. ומ"ש דמהרח"ש העלה דעד תחלת שעה ג' קאמר כנראה דמשמע לו כן מלשון שעה שלישית. ועיין בס' מה"צ ס"ק קל"ז שכ' שראה בריב"ש סי' תי"ו שכ' להדיא שהוא שלש שעות כו' ע"ש (גם בתשובת חתם סופר סי' צ"ב כתב דא"א לפרש תחלת שעה שלישית דא"כ שעה ראשונה נמי תחלת שעה ראשונה ה"ל למימר כשנפלה אמר שלום וגם לא שייך לומר דכל שעה ראשונה אמר כל זמן שלום דא"כ ה"ל למיכלל ולומר ב' שעות ראשונות אמר שלם אע"כ סוף שעה ראשונה באו לפניו ואמר שלום וכן שעה שניה סוף שעה שניה והוא תחלת שעה ג' עדיין אמר שלום ובסוף שעה ג' אמר עלתה באופן שאם ההכרח של הר"א ששון מהש"ס אמתי אין שיעור יציאת הנפש פחות מג' שעות שוות שלנו עכ"ל): ומ"ש אבל מהרי"ט כו' היינו שעה קלה כ"כ בשמו בק"ע סי' שע"ג ושם כתב בזה"ל דשיעור זה בפי' לא שמענו וראוי להיות כשיעור שבני אדם משערים ע"ש. ובגוף התשובה של מהרי"ט שם כתב דאין סתירה לזה מעובדא דבתו של נחוניא די"ל דגם שם הכוונה שעות קטנות וכדאמרי' ספ"ק דסוטה מרים המתינה למשה שעה א' זכתה כו' וכתבו התוס' שם דהיינו שליש שעה או רביעי כו' א"נ התם נפלה לבור שתסבך ידה באבנים שבבנין תוכל להתלות שעה וב' וג' אבל טפי לא היה בה כח אבל ראוהו שטבע בים ונסהו המים בכדי שא"א לו לאדם לחיות במים סגי דהיינו שעה קלה כו' וראוי לשער כשיעור שב"א משערים שהרי למדו ממה שאמר כותי מסל"ת טבע חסא דמסתמא ראה כשיעור י"נ עכ"ד ע"ש:

ועיין בתשו' הב"ח סי' ע"ט דנראה שם ששיער בערך שעה אחת ע"ש ובס' בית מאיר כתב עליו דצ"ע שיעורא דשעה מנא ליה ומסיים דלמעשה צ"ע (ולע"ד אפשר לומר ע"פ דברי מה"צ הנ"ל דג' שעות דקאמר הריב"ש היינו עד סוף ג' שעות וכמבואר בריב"ש סי' תי"ו להדיא וגם כתבנו בשם מהרי"ט דאלו השעות הם שעות קטנות וכדאמרי' ספ"ק דסוטה כו' וא"כ לפ"ד התוס' שם דשעה דמרים היינו שליש שעה ממילא דג' שעות הוא שעה שלימה משעות השוות שלנו וכדברי הב"ח והגם דנראה שהב"ח עצמו לא כיון לזה שהרי כתב שם לפרש הך עובדא דנחוניא באופן אחר מ"מ מסתיין שאפשר ליישב דברי הב"ח שלא הוציא תקלה מת"י ושאפשר לכוין בדבריו מה שלא כיון בעצמו כי רוח אלקים בקולמסן של רבותינו הראשונים ז"ל להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב וכמ"ש התומים סימן כ"ה בקיצור ת"כ סימן קכ"ג קכ"ד) . וע' בס' מה"צ שם דמסיק לענין דינא דבמים שאל"ס לענין דיעבד אפשר לסמוך על מהרי"ט דסגי בשעה קלה כיון דבלא"ה הרבה פוסקים חולקים על הרשב"א וסוברים דבמים שאל"ס אפי' בדלא שהה עליו שיעור שת"נ בדיעבד לא תצא (ע"ל ס"ק קמ"ד) אולם במים שיש להם סוף לענין לכתחלה דלכ"ע בעינן שהה צ"ע להקל בזה נגד הריב"ש שכ' דבעינן שלש שעות עכ"ד ע"ש:

(ועיין בתשו' ח"ש סי' צ"ב לאחר שהזכיר דברי הריב"ש ומהרי"ט הנ"ל כתב ז"ל ואני אומר אם סברא מסייע למהרי"ט וגמ' מסייע להריב"ש נימא אנן בודאי ע"פ טבע א"א לחיות במים נ"א שעה קלה אך אם אירע שהעלוהו עדיין אפשר לעשות לו רפואה ותחבולות ע"י רופאים עד ג' שעות כידוע וכ"מ בס' עצי ארזים ס"ק קל"א וע"כ ר"ח ב"ד לא היה בטוח שעלתה עד סוף ג' שעות דכיון דעד אותה שעה אפשר להשיב נפש ע"י שום תחבולה בטבע לא היה בטוח בנס נמצא לפ"ז כל ששהו עליו שעה קטנה ולא ראו אותו יוצא מהמים ועוד ב' שעות היה בסמוך כל כך שאם היה יוצא מהמים והיה צריך לתחבולות ורופאים היה מתפרסם להם ולא שמעי ולא נודע להם דבר ה"ל כשהו עליו ג' שעות ובמים שיש להם סוף אשתו מותרת ובשאל"ס יצאנו עכ"פ מאיסור דאורייתא כו' עכ"ל ע"ש. ושם בסי' ס"ה משמע שתופס עיקר בדעת הריב"ש כמ"ש מהרח"ש דבריו דעד תחלת שעה ג' קאמר. וגם הביא שם דברי מהרי"ט הנ"ל וכתב דלפי תירוץ קמא של מהרי"ט דבעובדא דנחוניא הוא שעות קטנות וכמ"ש התוס' ספ"ק דסוטה כו' (ע' בת' ח"ס חא"ח סי' קצ"ח שכ' דהא דהוצרך מהרי"ט להביא ראיה מתוס' דסוטה אע"ג דרוב סתם שעות שבש"ס כך הוא שעה מועטת כמו שהעיד רבינו יונה ר"פ אין עומדין היינו למען נדע שיעור שעה קטנה כמה הוא ע"ש עוד) לפ"ז יהיה השיעור זמן ארבעים מנוטין דשעה דמרים הוא עשרים מנוטין בקירוב כו' ולמ"ש התוס' עוד דאפשר רביע שעה והיינו אי נימא דהמתנת ז' ימים מקצת סוף יום הראשון היה ככולו ומקצת תחלת יום השביעי וה"ל ה' ימים ואיזה שעות ת"ק רביעית שעה א"כ סגי לשיעור י"נ חצי שעה שהיא שלשים מנוטין כו' ולפי תי' בתרא של מהרי"ט דר"ח בן דוסא דיהיב זמן ארוך היינו במים שבבור אבל במי נהר העצומים המטרידים ומבלבלים ואין לו במה לסבך סגי בשעה קלה לפ"ז אין ספק אצלי דברביע שעה סגי ועוד נ"ל לפמ"ש הראשונים דהחשש שמא הובילוהו המים למקום אחר ושם יצא זהו חשש דרבנן ומיעוט שאינו מצוי אבל עיקר חששא הוא אם לא שהה שמא במקומו יצא ולזה אם נשאת תצא אם לא שהו עליו כדי י"נ א"כ נראה דדוקא אם לא חפשו חפש מחופש במקום טביעתו ובסביביו אבל הכא (בנידון השאלה שם) שהספנים חפשו כמו רביע שעה בהאקען שלהם במים במקומו וסביביו לאורך ולרוחב ע"כ צ"ל מיד הטרידוהו המים מתחת והובילוהו בשטף מים העצומים תו ליכא חשש איסור דאורייתא וכ"ע מודים בזה דסגי ברביעית שעה עכ"ד ע"ש עוד) ועמ"ש לקמן סעיף ל"ד ס"ק קמ"ה:

{{עוגןמ|קלה}} '''שאני אומר רגל של אחר הוא.''' ע' בת' נו"ב סי' מ"ו ובת' שיבת ציון סי' ע"ט שהאריכו בטעם הדבר מדוע לא אמרינן כאן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא ע"ש והובא קצת לעיל סכ"ט ס"ק קכ"ח ועמ"ש שם. וע"ש עוד בתשו' שיבת ציון שם שהמציא דבר חדש דפלוגתא דרבי ורשב"ג בפסחים דף י' בשדה שאבד בה קבר מיירי שהשדה גדולה ואינו ידוע באיזה צד כו' אבל בנפל למים שאל"ס וידוע המקום בצמצום ששם נפל למים ואח"כ העלו אדם מת ממקום הזה ממש בצמצום מקום (כמו בעובדא שנשאל עליו שם) י"ל דגם רשב"ג מודה דאמרי' היינו האי שאבד משום דמקום הוי סי' מובהק לענין אבידה כמבואר בח"מ סי' רס"ב וה"ה כאן בהיתר עגונה. ועפ"ז העלה דמ"ש כאן אבל אם נפל לים והשליכו מצודה כו' מיירי שלא צמצמו המקום שנפל לשם אבל אם היה בצמצום מקום לא הוה אמרינן רגל של אחר הוא. ושוב דחה זה ע"פ דברי הכ"מ בפט"ו מהל' גזילה דין י' דמה דמקום הוי סי"מ היינו היכא דידוע שלא נתגלגל ממקומו כגון שמונח בצד הגדר כו' וא"כ ה"ה בנפל לים או לנהר לא הוי מקום סי"מ דאיכא למימר שטיפת המים גלגלוהו למקום הזה והוא אדם אחר ואף שהוא חשש רחוק שהמקרה וצמצם המקומות מ"מ לא הוי סי"מ רק סי' אמצעי כו' ע"ש ולכאורה אכתי הועיל בחילוק זה לענין אם מתחילה בשעה שנפל לים שהו עליו כשיעור שת"נ דיצאה מאיסור דאורייתא דהעלה בתשו' נו"ב ס"ס כ"ט ובסי' מ"ג דמועיל סי' אמצעי כמ"ש בשמו לעיל סכ"ד סקצ"ט א"כ לדברי משיבת ציון הנ"ל אפי' לא נמצא בו שום סי' רק שנמצא באותו מקום ממש דזה הוי כסי"א וכן אפי' לא שהו עליו מתחילה רק שאח"כ נמצא באותו מקום ממש וגם נמצא בו סי"א מועיל ג"כ לפ"ד המ"ב והט"ז דצירוף שני סי"א מועיל לעשותו סי"מ והא דכתב בש"ע כאן ומיהו אם היה בו סי' מובהק ביותר כו' היינו משום דמיירי שלא נמצא במקום הזה ממש אבל אם היה נמצא באותו מקום ממש היה מועיל אפי' סי"א וצ"ע (וע' עוד בתשו' שיבת ציון שם סי' פ' מ"ש כיון שהערלים לא אמרו שראו בו שהיה נימול לא שייך לומר היינו האי שאבד דודאי גוף סברא זו שסובר רבי דאמרינן היינו האי שאבד הוא רק מסברא ולא עדיף מחזקה א"כ הרי רובא דעלמא אינם יהודים ואית לן למיזל בתר רובא דעלמא דרוב עדיף מחזקה כו' ע"ש ודבריו תמוהים תיפוק ליה דרובא דעלמא אינם בעלה וא"כ לעולם לא משכחת היתר זה דהיינו האי שאבד אף אם ראו בו שהיה נימול וגם בשדה שאבד בה קבר כיון דדרכה למיקבר בה כדאית' בבכורות כ"ה איכא רובא דעלמא דמתנגד לסברא זו דהיינו האי שאבד א"ו דסברא זו אלים ליה לרבי יותר מרובא וצ"ע) . וע' עוד בשו"ת קהלת יעקב סי' ז' מענין זה:

{{עוגןמ|קלו}} '''רגל של אחר הוא.''' ע' בתשו' נו"ב סי' מ"ג בענין היכא שהעלו רגלו מארכובה ולמעלה וגם אבר הברית מעורה בו שאז ודאי הוא מישראל ואין לדון על האבר רק על האשה אם היא מותרת אפשר להתיר אף אם אינו קשור בשלשלת מטעם ס"ס למאן דמתיר ס"ס אפי' בחזקת איסור ממש דהיינו חכמי ספרדים שמביא הגאון בעל פ"י בתשו' שב יעקב חי"ד סי' מ"ח ואנו אומרים שמא מת כבר ואשתו מותרת מיד אחר ג' חדשים ואת"ל לא מת עדיין אכתי שמא זהו רגלו מן הארכובה ולמעלה ואז אשתו מותרת אבל אחר י"ב חודש ע"ש היטב:

{{עוגןמ|קלז}} '''הואיל וראוהו נטבע.''' עח"מ וב"ש וע' בתשו' נו"ב סי' כ"ח שכתב דצריכין אנו לברר איזה זמן נקרא מיד כי מדברי הח"מ משמע שכל שנטבע ביומו לא חיישינן לשאלה אפילו כל היום ומדברי הב"ש משמע דצריך להיות מיד ממש ונתת דבריך לשיעורין מהו נקרא מיד ממש ונראה דרך ממוצע מסברא דודאי תיכף כשנפל למים נשרו כל בגדיו ואין דרך ב"א ללבוש בגדים כאלו עד שינגבו לפחות ואף אם נמצא ערום שהוא מוכרח ללבוש קודם ניגוב לכסות ערומו מ"מ די היה ללבוש בגד א' ולנגב המותר הלכך כל שאין שהות שיתנגבו הבגדים במקצת ודאי נקרא מיד ול"ח לשאלה ע"ש וע' בס' מה"צ ס"ק קכ"ח שכתב עליו דבתשו' מהר"ם פדוא שם מבואר שהמעשה היה שתוך שני ימים אחר הטביעה הוא שהעלוהו הים ליבשה במלבושיו ואפ"ה כתב שם מהרמ"פ דלא שייך לזה חששא דשאלה הואיל וראוהו מלובש באותן הבגדים קודם טביעה ע"ש ובגוף הספק שנסתפק הח"מ בנמצא לזמן מרובה הדעת נותנת שגם בזה אין לחוש לשאלה לדמות ראיה לזה מפ' אלו מציאות כו' וכ"ש כאן בשאלת כל בגדים שבל"ז רבו המקילין ע"ש (ומכ"ש לפמ"ש הנו"ב עצמו בסי' מ"ו בד"ה ותדע שכן הוא דהא דלא אמרינן כאן היינו הך דנפל והיינו האי דעל דאדרבה אמרינן כאן נמצא רגל זה במים וכאן היה זה זמן רב קודם שנפל הראשון להמים וא"כ אינו זה ולכן כתב הרמ"א דאפי' סי"מ בבגדים כו' דכאן אמרינן היינו האי דנפל כו' שהרי בודאי לא היה שם קודם שנפל הראשון ע"ש א"כ לטעם זה גם בנמצא אחר כמה ימים שייך סברא זו אם לא היכא שנמצא במקום אחר שלא במקום נפילת הראשון וכעין שכתב בנו"ב סי' מ"ג ע"ש): 

וכתב עוד הנו"ב שם אלא שלבי מהסס דמהר"ם פדווא רצה לסמוך שם על קולא זו לפי שכל הגדולים מבקשים עלילות להקל במים שאל"ס ע"ש והיינו בדשהו עליו כדי שת"נ שכבר אין שם איסור תורה אבל בנ"ד כו' ע"ש. ולע"ד זה אינו דמהר"ם פדוא מיירי שם בלא שהו וכמ"ש מה"צ שם. וזה מוכרח דאל"כ לא הו"ל לחפש קולא הואיל וראוהו כו' תיפוק לי' דאפילו לא ראוהו נטבע בבגדים אלו ל"ח לשאלה הואיל וכבר יצאה מאיסור תורה וכמ"ש הנו"ב עצמו בסי' מ"ג הובא לעיל סכ"ד ס"ק צ"ה (ואף דמזה אין ראיה גמורה די"ל דמהרמ"פ לא נחית אז לסברא זו אך הרי מפורש בהדיא שם דמיירי בלא שהו) ועוד דהרי כבר הוכחנו לעיל סנ"ד בנ"צ שם דלהנו"ב צ"ל דהמחבר שכתב כאן ומיהו אם היה להם סי' מובהק ביותר כו' מיירי ע"כ בלא שהו דאילו בשהו כדי שת"נ היה די בסי"א וא"כ בודאי גם הרמ"א מיירי בלא שהו ואפ"ה מהני בראוהו נטבע בבגדים אלו וזה ברור. שוב ראיתי בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ק"ח שהאריך ג"כ בענין הזה והביא דברי הב"ש שכתב בפשיטות דמיירי דוקא במצאוהו מיד וכתב ע"ז וז"ל והנה באמת לומר דדוקא מיד זהו נסתר ממקור הדין בת' מהר"מ פדואה דשם בשאלה נזכר להדיא דמצאוהו תוך ב' ימים ולחלק בין ב' ימים ליתר מזה א"כ נתת דבריך לשיעורין ולזה מסתבר יותר דבכל ענין ל"ח לשאלה כזה דהדבר רחוק שהשאיל לאחר ונטבע ג"כ במים ופלטוהו. אולם עכ"ז הא במהרמ"פ שם התחיל יסודו דחזינן לקמאי דהרבה עלילות מצאו להקל במשאל"ס משמע דדן להקל מאחר דדין מים שאל"ס קיל הרבה דאם נשאת לא תצא ולכאורה תמוה דהא בנדין דמהרמ"פ לא נזכר בשאלה שהעד שהה כשיעור שת"נ וא"כ אין כאן קילותא דמים שאל"ס. ובהכרח צ"ל דהרמ"פ ס"ל דגם בלא שהה הדין דל"ת וכדכ' בתשוב' רב"צ אשכנזי סימן כ"א והוציא כן מדעת הרמב"ם כו' מש"ה דן להקל מסברתו דבשאלה כזו ל"ח וא"כ למאי דקי"ל דבלא שהה דתצא לא מקילין בזה וחיישינן לשאלה כזו ג"כ. א"כ בנ"ד (בעובדא דידי') דלא שהה י"ל דאין להקל. אמנם אעפ"כ בצירוף צדדי קולא דבנ"ד כו' ובפרט בנ"ד דהיה הקרח הנורא ע"פ המים רק שהיה באיזה מקומות חפירות שעשו בני כפרים וכפי ששמעתי רחוק מאד שאפשרי להנטבע להנצל לצאת דרך החפירה דשטף מים רבים לא יניחוהו לעלות במקום צר ההוא והוי ג"כ מיעוטא דמיעוטא וככל מים שאל"ס דלא תצא לזה אם יסכימו עוד שני רבנים מומחים שיהיה ההיתר יוצא מב"ד של שלשה נראה לענ"ד להקל עכ"ד ע"ש:

ועיין בנ"צ שהארכתי בכל זה ולבסוף כתבתי דנראה לענ"ד לענין דינא לעטות פשר דבר בין הדיעות הנ"ל והוא דהיכא דשהה כדי שת"נ וכן בנטבע באמצע הים רחוק מאד מיבשה מארבע רוחותיו דבזה הוי ממילא כמו שהה (כמ"ש לקמן סעיף ל"ד ס"ק קמ"ו בשם הגאון מליסא ורבינו עקיבא איגר ז"ל) בזה לא בעינן דמצאוהו מיד ואף בנמצא אחר כמה ימים לא חיישינן לשאלה כזו אף מי שיחלוק על סברת הנו"ב דסימן מ"ג הנ"ל. הך בלא שהה ונטבע בשפת הים או בנהר דבזה לא יצאה מאיסור תורה בעינן דוקא דנמצא מיד דכה"ג בודאי יש להקל דלא נוכל להכחיש סברא זו דבמים בודאי לא השאיל כליו לאחר ואפשר אף להקל יותר כשיעור שנתן הנותן סימן כ"ח הנ"ל דרך ממוצע מסברא ע"ש:

וכתב עוד הנו"ב שם ועוד דהרמ"א כתב והיה לו סימן מובהק בהבגדים משמע דטב"ע בבגדים ל"מ והיינו טעמא כיון שראוהו נטבע בבגדים אלו א"כ היה אצל הטביעה ומי שהיה אצל הטביעה אומר בדדמי וכי היכא דלא מהני ט"ע דגוף לדעת הרא"ש והרז"ה משום דאומר בדדמי ה"נ ל"מ ט"ע דבגדים למי שראה הטביעה דחד טעמא אית בהו דאומר בדדמי. ושם בהגה חזר בו דבמהרמ"פ שם מבואר דט"ע דבגדים הכרה גמורה שלא ע"י הצבע דחיורי וסומקי נמי מהני. וכתב ובאמת לבי נוקפי דלמה יהיה ט"ע דבגדים עדיף מט"ע דגוף דחיישי לבדדמי ע"ש ועי' במה"צ ס"ק קכ"ז שיישב תמיהתו ע"פ דברי הרא"ם סימן ל"ט דדוקא במים שמשנים קצת צורת הפנים חיישי' בדדמי א"כ בבגדים שאין משתנים כלל במים ל"ש כלל בדדמי ע"ש. גם בנו"ב עצמו סי' מ"ג כתב דנראה לו טעם הדבר דעדיף בזה ט"ע דבגדים מט"ע דגוף דבשלמא הגוף עשוי להשתנות ואף שהעד ראה תיכף ועדיין לא נשתנה מ"מ אף שאינו מכירו ממש אומר שהוא זה בדדמי ותלוי עצמו במחשבתו הא שאינו מכירו ממש הוא מפני שנשתנה אבל מסתמא הוא זה שראה שנטבע אבל הבגדים שאין דרכם להשתנות כלל אי לאו שהכיר ממש הכרה טובה לא היה אומר בדדמי ע"ש. ולענ"ד אכתי קשה לי למה יהיה ט"ע דבגדים עדיף מט"ע דשאר הגוף בלי פ"פ עם החוטם דלא מהני גם בלא חשש בדדמי מטעם שכ' בת' נו"ב תניינא סי' ס"ב דדוקא פ"פ שהוא מורכב מכמה אברים ואין פני אדם דומה לחבירו ואין צייר כאלקינו כו' משא"כ בגוף האדם כו' ע"ש א"כ גם ט"ע דבגדים למה מהני גם בלא חשש בדדמי וצ"ע (וע' בת' חתם סופר סי' צ"ב שכתב מאחר ששהו הבגדים במים ט"ו יום ונתקלקלו שוב אין לסמוך על ט"ע מהבגדים: ע"ש עוד בענין שהיה ניכר החצי טיכל הנמצא על הנטבע שהיה מתאים לאותו חצי טיכל הנשאר בבית וכ' דעל סברא זו דמתאימות סמכי' באיסור אפי' באיסור תורה כמבואר בי"ד סימן פ"ג ס"ד כו' ומ"מ בחומרא דא"א לא בעינא לסמוך אהך לחודא רק בצירוף רשום שמו ושמה ובצירוף שהבגדים לא היו כולם חד צבעא רק זה אדום וזה ירוק כו' ע"ש ושם בס"ס ס"ה ג"כ מענין לסמוך על מתאימות): ודע דבת' מהר"ם פדוא שם נסתפק אם אמר הא"י סתם שראהו כשהעלוהו הים במלבושיו שהיה לבוש קודם הטביעה ולא ביאר אם הכיר המלבושים ע"י טב"ע או ע"י מראה הצבע כגון חוורי וסומקי אם יש לחוש לחומרא וצדד שם לתלות לקולא דמסתמא היה לו הכרה טובה בטב"ע אלא שלמעשה לא רצה לסמוך על זה ע"ש: ועיין בת' גליא מסכת סי' יוד אות ב' בענין שהכירו התחתונים בסימן החוט שתפר בו הפאלב שהיה מן ברונע פאדים וגם הפאדוויסקעס מחוטין הללו ונמצא מלובש בתחתונים אלו וכתב ע"ז רב אחד דלפי המובן לא הכירו רק מחמת צבעו ולאו כלום הוא רק אפשר דהא דאמרי' דל"מ חיור וסומק היינו כשמעיד כן על פה שאינו יכול לצמצם מהות הלובן ומהות האדמימות אבל אם למראה עיניו ישפוט שאני אך יש לפקפק דלא משמע כן באחרונים והוא ז"ל חלק עליו וכתב לדעתי מהאי תקות החוט יש תקוה גדולה להתירה מכבלי עגונה הואיל ומצאו האי שינוי ומסומן בתחתונים שנתפר כולו בחוטין שאינן צבועים רק אותו מקום מהפאלב נתפר דוקא בחוט הצבוע ברוין וגם הפדוויסקע נמצא בחוט צבוע הזה ודאי דומה ממש לנקב בצד אות פלוני ומה שדימה הרב להאמור בסוגיא חיור וסומק הוי סימנים גרועים ז"א דשם אמרינן כשאומר סימן שבגד הזה כולו חיור או סומק לאו מידי וכמו דפרש"י דלאו סימנא הוא דהרבה כאלו יש אבל אם הבגד כולו חיור או סומק ויש שם רושם באיזה מקום ידוע בבגד הלבן יש רושם שחור או איזה צבע ומראה פשוט דהוי סי"מ כשמצמצם המקום וכמבואר בש"ע סכ"ד דרושם הוי סי' (עמ"ש שם) וגם מה דמשמע מדברי הרב הנ"ל בטעמא דחיור וסימוק הוא דאינו יכול לצמצם תואר הצבע מהות הלובן ומהות האדמימות ליתא דעיקר טעמ' הוא משום דשכיחי הרבה בגדים כו'. וע"ש עוד שהביא בשם ת' מאיר נתיב שכ' בשם כנ"י דבתי שוקים הוא מכלים דלא מושלי אינשי. והוא ז"ל כ' קצת סמך לזה מל' ת' הרא"ש שהוב' בטור סי' קי"ח דבהכי מיושב הדקדוק של ת' ושב הכהן סי' כ"ז ע"ש:


{{עוגןמ|קלח}} '''או שטבע כו' אם אמר קברתיו.''' עח"מ שכ' כלומר שראהו מיד בשעה שעלה מן הים באופן שנאמן אף שראה הטביעה עכ"ל. כוונתו מבוארת דקשיא ליה כיון דעיקר חשש במים שאל"ס דמחמת שראו הטביעה אומר בדדמי שידמה לו על אחר שהוא בעלה א"כ מה מועיל קברתיו לזה פירש שכוונת המחבר בקברתיו דלאו דוקא ולא תפס לשון קברתיו רק בשביל מלחמה ומפולת אבל במים בעינן ענין אחר שיהיה באופן דליכא חשש שאומר בדדמי (וכן פי' בס' קהלת יעקב שזה כוונת הח"מ וע' במה"צ ס"ק קכ"ט שפי' דברי הח"מ באופן אחר רחוק ממשמעות לשונו) ועיין בת' נו"ב סי' כ"ח שכ' עליו הדבר יפלא לעקור תיבת וקברתיו מפשטי' כי הרמב"ם נקטי' בחדא מחתא עם מלחמה ומפולת דקבורה ממש בעינן ולכן נראה דכוונת הרמב"ם (והמחבר) דיש עוד חששא במים מלבד החששא שאינו מכירו והוא שאומר בדדמי על המיתה שמחמת הטביעה נדמה לו שמת ואפשר שיש בו רוח חיים עדיין ואל תתמה כי כמה פעמים שמעתי בנטבעים שמעלים אותו מן המים ומגלגלין אותו בחבית מנוקבת ועושים להם פעולות והם חיים וקיימים ובשעה שעלו מן המים היו פגרים מתים ולכך בעי הרמב"ם קברתיו וזה פשוט ודלא כח"מ ששגג בזה: ואין להקשות במאי איירי הרמב"ם אי בראה העד ששהא במים עד שת"נ ואח"כ הועלה א"כ קברתיו למה ואי בלא שהה איך מסיים ואם נשאת לא תצא לק"מ שעד שלא שהה כיון שהעד ראה אותו אחר שהועלה שהוא מת אף דחיישינן שאומר בדדמי כי לא אמר קברתיו היינו רק לכתחילה אבל בדיעבד שנשאת ל"ת כמו במלחמה. ואבע"א שהרמב"ם מיירי בשהא ומ"מ בעינן קברתיו דדילמא גלי אשפלוהו והיה חי עודנה וזה זמן קרוב שנטבע כו'. וע"ש עוד שהשיג על התה"ד סימן רכ"ג שרצה לחלק ולומר דלא מצריך הרמב"ם קברתיו אלא מי שראה הטביעה דאמר טפי בדדמי כו' דז"א דחילוק של הרא"ש הוא לענין חשש שאינו מכירו כו' אבל הרמב"ם דמיירי בחשש בדדמי לענין המיתה מה בכך שלא ראה הטביעה מ"מ כיון שהעלוהו מן המים בפניו הרי הוא רואה שנטבע ואומר בדדמי שמת אם לא שנאמר דכוונת התה"ד רק לאפוקי היכא שלא ראה אותו טובע ולא הועלה מן המים בפניו רק אח"כ שכבר הועלה מן המים בא אחד ואינו יודע כלל שהיה במים ומכירו שמת אז לא בעינן קברתיו וכמו בנדון דבעל תה"ד שם שלא ראה ההריגה כלל ע"ש:

ועיין בס' קהלת יעקב שהזכיר ג"כ קצת מדברי הנו"ב הנ"ל במה שהשיג על הח"מ. וכתב מתחילה דהדין עם הח"מ בזה דהא קיי"ל לקמן סעיף נ"ד אם אמרה נפלו עלינו כותים ונהרג נאמנת והוא מש"ס ר"פ האשה שלום ושם כתבו התוס' דלכך לא חיישי' אולי ראתה דמחו לו בגירא או ברומחא והוא עדיין חי כמו שחוששין במלחמה ותירצו כיון דאינה יריאה לעמוד שם דאשה כלי זיינה עלי' ממתנת עד שתראה היטב אם מת ולכך סגי באומרת מת וא"כ כאן שבא ואמר דהעלוהו מהמים וראהו מת בודאי המתין שם כו' ורק חיישינן לבדדמי של הכרה כדברי הח"מ. ושוב כתב להסכים עם הנו"ב הנ"ל כי מצא בת' הרשב"א בס' תולדות אדם סי' ל"ב דדוקא באשתו שאינו נפרדת ממנו כל שאינה יריאה מן הלסטים אמרי' דמסתמא ממתנת עד שתראה היטב אם מת אבל אינש דעלמא לא וא"כ צדקו דברי הנו"ב ע"ש (ולפ"ז מבואר דדוק' עד אחד דעלמ' בעינן דוקא שיאמר קברתיו אבל אשת המת עצמה שהעידה שטבע ומת א"צ לומר קברתיו דמסתמא המתינה עד שראתה היטב שמת וכמו בנפלו עלינו כותים וכ' מצאתי במה"צ לקמן סעיף נ"ד אך הוא לא ראה דברי הרשב"א הנ"ל וחילק כן מסברא דנפשיה ע"ש עוד) . ועיין בס' יד המלך פי"ג מה"ג דין י"ט הזכיר ג"כ דברי זקינו הנ"ב הנ"ל וכתב עליו דבתשו' הר"ן סי' ע"א דעתו כסברת הח"מ וכ"כ הראנ"ח בתשובה ח"א סימן ך' דקברתיו לאו דוקא וכן מורה עניני הסוגיות וכן נראה עיקר דכוונת הרמב"ם בהא דכתב קברתיו אינו רק לשלול עדות כזה שיש לחוש בו בדדמי אבל אם אמר סימנים שעל ידם ידע בו שמת בודאי זה ודאי מהני והחשש עילוף שכ' מרן זקיני הוא חומרא חדשה שאינו מוזכר בשום מקום כלל עכ"ל. והנה מ"ש דהוא חומרא חדשה. לא ראה דכ"כ מהרש"ל ביש"ש פ' האשה שלום סי' ח' אלא שדעתו שם דדוקא היכא שנטבע והעלוהו מיד דהיינו תוך שיעור שת"נ בהא הוא דבעינן שיאמר קברתיו משום דבכה"ג יש לחוש שמא נתעלף כו' ע"ש ומשמע דבזה אפילו אם אומר טלטלתיו ממקום למקום לא מהני רק קבורה ממש בעינן וע' בספר מה"צ ס"ק קל"א באריכות וע"ש עוד בס' בית מאיר מענין זה: וע' בת' חתם סופר סי' נ"ח שכ' על נדון דידיה הנה בדברי השואל לא נזכר ששהו עליו בכדי יציאת הנפש ועוד כיון שלא נזכר מי המעיד בנפילת המים משמע בודאי שלא הועד עליו אלא מהאשה בעצמה שהיתה עמו על המעבורת ואנשים אחרים אפשר שהיו א"נ ולא הסיחו לפ"ת וא"כ אפילו אמרה להדיא ששהתה כשיעור יציאות נפש נ"ל דלא מהימנא משום דאמרה בדדמי דמים כמלחמה דמי ומעתה בשיעור י"נ ואע"ג דעד א' במלחמה הוא אבעיא דלא איפשטא ופסק הרי"ף לקולא היינו עד א' דעלמא כו' אבל אשה עצמה דלא מהימנא במלחמה ה"ה במים היכא דשייך בדדמי והכא איכא למטעי בשיעורא די"נ והגם שהדבר פשוט בעיני דשייך בדדמי בכהאי גוונא עוד אביא ראיה דהא בהס"ד דש"ס התם ביבמות קט"ו אמר והא מים כמלחמה דמי כו' ועוד ראיה ברורה מדברי התוספות שם ע"ב כו' נמצא בנידן דידן הוה ליה ספיקא דאורייתא והאמת כי ביש"ש פרק י"ד דיבמות סימן ז' משמע דלא שייך בדדמי בשיעור יציאת נפש אבל מה אעשה וראיות ברורות יתנו עידיהן ויצדקו עכ"ל:

ולע"ד הדברים צריך עיון דמה שכתב הגאון ז"ל אבל אשה עצמה דלא מהימנא במלחמה הוא הדין במים כו' הנה לפי דברי קהלת יעקב הנ"ל זה אינו דגבי מים אשה עצמה עדיפא דאף אי עד א' אינו נאמן מ"מ אשה עצמה בודאי מהימנא דמים דמי למלחמה קטנה דנאמנת כמ"ש לקמן סנ"ד והטעם כמ"ש התוס' (דף קי"ד ע"ב בד"ה זימנין) משום דאינה יריאה וממתנת עד שתראה היטב אם מת וממילא דלא שייך בזה הראיות שהביא הח"ס הנ"ל מס"ד דש"ס התם ומדברי התוס' שם דהתם השיא רבי ע"פ נשים דעלמא ואינש דעלמא גרע טפי כמ"ש הרשב"א שהביא קהלת יעקב הנ"ל. וזולת זה לא הבנתי מ"ש הגאון ז"ל נמצא בנ"ד ה"ל ספיקא דאוריית' דאף לפי דעתו ז"ל דשייך בדדמי בכה"ג גם לגבי אשה עצמה אכתי לא הוה סד"א דהרי כל עיקר חשש בדדמי הוא רק חומרא דרבנן כמו שנראה מלשון הרמב"ם פ"ז מהל' נחלות והובא בש"ע ח"מ סי' רפ"ד ס"ד וכ"כ הב"ש לקמן סמ"א ס"ק קמ"ג (וכ"כ במה"צ ס"ק קל"ב וביאר שם דאין סתירה לזה מהא דתצא בדיעבד משום דהוא מיעוט דשכיח ועוד טעמים ע"ש) ובפרט הכא בנדון השאלה שלא ידענו כלל שנפל למים כ"א מפי האשה עצמה הוה כמו החזיקה היא מלחמה בעולם דפסק הרמב"ם וש"ע לקמן סמ"ט דאם נשאת לא תצא א"נ פשיטא דגם לכתחלה הא דלא תנשא אינו אלא חומרא דרבנן ולא ס' דאורייתא ולכאורה י"ל דשאני הכא דאף אם האמת כדברי האשה אכתי איכא מיעוט נמלטים ובהצטרף מיעוט דבדדמי הוה פלגא וכמ"ש הרשב"א והר"ן בחולין פא"ט דף ע"ג בהא דאין לוקחין ביצים מן הנכרים וא"כ שפיר קאמר מר דהוה ספיקא דאורייתא אמנם ק' על זה ממ"ש הוא ז"ל עצמו בתשובה סי' ל' ע"ש ודוק. ועוד בעיקר דבר זה דפשיטא ליה להגאון ז"ל דשייך בדדמי בשיעור יציאת נפש לכאורה לא משמע כן מהרא"ש ז"ל ביבמו' שם במה שהקשה על הראב"ד וכ' וז"ל ואינו נ"ל ראיה דמים שיש להם סוף ל"ד למלחמה דלא שייך למימר בהו בדדמי כיון דעומד ורואה כל סביבות המים ושהה כדי שת"נ ודאי מת עכ"ל ואם כדבריו דשייך טעות בהשיעור אין חילוק בין יש להם סוף לאל"ס א"ו כדעת רש"ל דלא שייך בדדמי בכה"ג (וע"ש עוד בר"ס מ"ח שהזכיר ג"כ מענין זה דשייך בדדמי בשיעור י"נ ומשמעות לשונו שם שביטל דעתו מפני דעת רש"ל. ואותה התשובה השיב באחרונה) ולבד זה נראה לע"ד דכל עיקר חקירה שלו לא שייך אלא לפ"ד מהרי"ט שהובא לעיל ס"ק קל"ד דשיעור שת"נ הוא כשיעור שב"א משערים ומיירי שהאשה או העד אמרו סתם ששהו עליו בכדי שא"א לו לחיות במים אמנם לפ"ד הריב"ש שהובא שם דהשיעור הוא ג' שעות או לפ"ד מהרי"ט בתירוץ קמא שהובא שם דהוא שעות קטנות א"כ כיון דהאשה או העד אומרים לפנינו ששהו עליו שיעור ג' שעות גדולות או קטנות ל"ש לומר שטעו בשיעור י"נ דכרי שיעור י"נ לא הם משערים רק אנו משערים זה. והא ודאי דאין זה ענין למה שאמרו פ"ק דפסחים לר"י אדם טועה ג' שעות דהא כתב מהרש"ל שם דבהמשך הזמן לא חיישי' שיטעו כו' ע"ש וצ"ע.

וכתב עוד בת' ח"ס שם וז"ל ואמנם בכל זאת נ"ל דליכא אלא חששא דרבנן דהרי בשהה שת"נ לא שרי מדאורייתא אלא מטעם רוב שאינם עולים משם וא"כ אע"פ שלא שהה כי איכא רובא אחריתי נמי שרי מדאוריי' דמה לי הך רובא או הך רובא והנה נלע"ד דכל זה היה בימיהם דהי' שייך לומר ב' חששות או שהמי' הובילוהו מרחוק לצוד וא"א שיודע לבני ביתו ומכ"ש בים דגלי אשפלוהו כביבמות קכ"א או שע"י חבלה נחסר ממנו אבר ובוש לחזור לביתו כעובדא דגברא חרוכא כו' והנה בנ"ד בים לא טבע דנימא גלי אשפלוהו מעבר לנהר גוזן וכה"ג ורק חשש ששט ע"י שבולת הנהר אל מקום פלוני אלמוני וידוע שעתה נשתנו הזמנים שעתה קביע בי דואר בכל המדינות ואילו היה עולה מהמים בכל מקום שהוא היה מודיע לביתו ע"י אגרת או ע"י צייטונג כו' וכן חשש הב' שמא מחמת כיסופא ערק לעלמא גם זה נשתנה דברי לנו אפי' אי נשברו כל אבריו היה בא או מודיע לב"ב ולא היה בזה שום כיסופא כו' ונהי דמ"מ יש לתת סיבות המונעות מכל הנ"ל וא"א להתיר האשה בכך מ"מ אותן הסיבות אינן אלא מיעוט ומצורף לזה דהא עכ"פ נודע לנו בבירור לפי טבע הענין דבשעת מעשה לא זזו משם זמן רב וחפשו הספנים חפש מחופש להוציא ולא עלה בידם כי כן דרכם עתה בזמנינו וה"ל כאילו נודע לנו בבירור ששהו כדי שת"נ וצירוף כל הסברות האלו מועילות לפע"ד להוציא האשה עכ"פ מחשש איסור דאורייתא כו' כנלע"ד ברור עכ"ל ע"ש עוד בר"ס מ"ח ובסי' ס"ה שהזכיר ג"כ סברא זו דעתה נשתנו הזמנים ומבואר שם בביאור יותר שלא סמך על סברא זו לחוד כ"א בצירוף סברות אחרות ועמ"ש לקמן ס"ק קמ"ד):


{{עוגןמ|קלט}} '''שהעיד לה עד א' כו' ואם נשאת לא תצא.''' עיין בתשובת ברית אברהם סי' כ"א שכ' וז"ל הנה מרגלא בפומייהו דהפוסקים ראשונים ואחרונים דבנטבע במים שאל"ס יצאה האשה מאיסור דאורייתא ולכאורה יש לדון די"ל דזה דוקא היכא דאיכא ב' עדים על הטביעה ושהו עד שת"נ אבל היכא דליכא רק עד א' י"ל דבכה"ג לא יצתה מאיסור דאו' ודבר זה תלוי בפלוגתת הראשונים ז"ל אי נאמנות עד א' בעגונה הוא מדאורייתא או רק מדרבנן (שכתבתי לעיל ס"ג ס"ק י"ג) ולדעת הסוברים דאינו רק מדרבנן משום תקנת עיגון או משום דהפקיעו הקידושין אם כן במים שאין להם סוף דרצון חכמים היה דלא תנשא ותו ליכא תקנת עיגון וגם לא הפקיעו הקידושין ממילא הדרא לדין תורה דאין עד נאמן דכמאן דליתא דמי כיון דליכא תקנת עיגון ולא הפקיעו הקידושין ואף דברמב"ם וש"ע סי' ל"ג וסי' ל"ד מפורש דגם בע"א שהעיד במשאל"ס דניסת לא תצא יש לומר דהרמב"ם לטעמיה דנאמנות עד אחד הוא מן התורה והטור כ' ניסת ע"י שהעידו עליו במים שאל"ס ל"ת והיינו דס"ל דנאמנות ע"א הוא מדרבנן ולכן דייק שהעידו עליו דהיינו שנים אבל בעד א' תצא (ע"ש באות ה' ובאות יוד) אך באמת זה אינו דע"כ גם בע"א של הטביעה במשאל"ס יצאתה מאיסור דאורייתא דהא הך דינא דאם ניסת ל"ת יצא לנו מעובדא דחסא והתם מיירי בכותי מסל"ת דאף גרע מעד א' כשר ומעתה צריכין אנו לתרץ את קושייתינו דאף דבמשאל"ס לא שייך תק"ע דהא רצון חכמים הוא דלת"נ מ"מ כיון דעכ"פ הוצרכו לתקן שיאומן דברי עד א' בעדות אשה או כותי מסל"ת ממילא דברי העד מאומתין אצלינו כב' עדים כו' והא דלכתחילה לא תנש' לאו משום גריעותא דנאמנות העד כו' והאריך בזה ובסוף התשובה כתב שוב מצאתי בק"ע סי' רכ"ט שכ' מאחר שיש כאן יהודי המעיד בטביעת משאל"ס א"כ יצאה אשה זו מחזקת א"א דאוריית' כו' משמע גם בע"א יצתה מאיסור דאוריית' וגיף התשובה אינו בידי לעיין בו ושמח לבי אם הספיקות שלכם כך כו' עכ"ד. והנה באמת גם בק"ע סי' רל"ה מבואר כן ע"ש אך לא ידעתי מאי אולמא ליה הך דק"ע שהוא מדברי המבי"ט יותר מדברי הרמב"ם וש"ע שמפורש כן בדבריהם להדי' והוא לקוח מתלמידן כמ"ש הוא ז"ל בעצמו מקודם. ועוד דגם זה משה האיש הוא המבי"ט ז"ל לא ידענו אולי גם הוא סובר דעד א' נאמן מה"ת וע' עוד בתשובה הנ"ל סימן כ"ז אות ב' שכ' דבתשו' פמ"א ח"ג סי' ב' נסתפק ג"כ בעד א' אי יצאה מאיסור דאו' מחמת דנאמנות ע"א הוא מדרבנן וכתב לפרש הא דש"מ סל"ב גבי ארכובה דמיירי בעד א' ולכן בעי סו"מ ואח"ז הביא בשם קו"ע הנ"ל דגם בע"א יצאה מאיסור דאוריית' ע"ש ולא ידעתי ג"כ להולמו מדוע לא הביא יותר מדברי הרמב"ם וש"ע דסעיף זה ונסתר פירושו בהא דסעיף ל"ב וצ"ע: 

(ועיין בתשובת חתם סופר סי' מ"ח כתב שם דאף דבנדון דידיה לא הועד לפנינו שנפל למים אלא ע"י א"י המסל"ת א"כ יש מקום לומר דעדיין לא יצתה האשה מאיסור דאוריית' כיון דמן התורה אין ממש בעדותו כו' מ"מ נראה דהא לית' ע"פ המבואר ברמב"ם סוף הל' גירושין דמה"ת לא בעי עדות במלת' דעל"ג כו' ואם כן זכינו לדין דא"י מסל"ת נאמן מן התורה ואתתא דא נפקית מאיסור דאוריית' ע"ש. וגם עליו יש לתמוה דתלי תניא בדלא תניא כי דבר זה דא"י מסל"ת נאמן מה"ת אינו דין ברור כמוב' לעיל ס"ק י"ג ובדברי הגאון הנ"ל עצמו בתשובה סי' צ"ד ושם כתב דסוגי' דעלמ' כהריב"ש דאפילו עד א' כשר רק מדרבנן האמינו וראיותיו מש"ס עצומים ע"ש ומכ"ש לפ"ד הנו"ב שהבאתי שם גם הרמב"ם ס"ל דעד פסול א"נ רק מדרבנן וממיל' דה"ה בכותי מסל"ת דהא דין עד פסול יש לו כמ"ש לקמן סעיף ל"ז בהגה וקרוב לודאי דגם התשב"ץ סימן פ"ג ופ"ד ס"ל כן בדעת הרמב"ם הגם שהוא לא הזכיר רק עד מפי עד משום דמצי לאשתמוטי כו' מ"מ ה"ה בכל עד פסול משום דאינו חושש כ"כ אם יתפס בשקר וזה מוכרח מלשון הרמב"ם שם לפי פירושו של התשב"ץ ודו"ק. א"כ דין זה לא תניא כלל אבל הדין שהוליד מזה דגם בכותי מסל"ת שנפל למים שאל"ס יצתה מאיסור תורה הוא דין ברור בלי ספק כדברי תשובת ב"א הנ"ל דכן מוכח בש"ס בעובד' דחסא וכמ"ש הרמב"ם סוף סעיף זה וע"כ דלא תלי זה בזה כלל כדברי הב"א הנ"ל דכיון שתיקנו חז"ל להאמין ע"א או כותי מסל"ת בעדות אשה ממילא דברי העד מאומתין אצלינו כו' וכן מבואר טעם זה בדברי אא"ז בתשו' שם והוא ברור):

{{עוגןמ|קמ}} '''ע"פ חכם.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] בשם צ"צ. ושם מבואר דהיינו אם הוא מגדולי הדור אבל מה שהוא מוסמך להוראה אינו כלום דסמיכה זו אינו מועיל אלא לדיני איסור והיתר ע"ש וכן מבואר בתשובת מהרי"ק סוף שורש פ"ד ע"ש. ועיין בת' ברית אברהם סימן צ"ט אות ב' דמבואר מדבריו דעשה ע"פ חכם היינו דוקא שהתיר בפירוש לעשות מעשה וכמפורש ברמב"ם פי"ג מהל' שגגות דאף שאמרו בפירוש דבר זה מותר הוא ולא אמרו לעם מותרים אתם לעשות לא הוי הוראת ב"ד כו' וכיון דלא הוי הוראה הוי מזיד לענין קנס ע"ש עוד. ולע"ד הוא תמוה דאף שהאמת כן הוא שאין לסמוך למעשה על השמועה מפי חכם שדבר זה מותר עד שיאמר הלכה למעשה כדאי' בגמ' ב"ב דף ק"ל ע"ב ת"ר אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמר הלכה למעשה כו' א"ל ר' אסי לר' יוחנן כי אמר לן מר הלכה הכי נעביד מעשה אמר לא תעבידו עד דאמינ' הלכה למעשה ע"ש ברשב"ם. מ"מ האשה שלא ידעה מזה וסברה שמותר לה לעשות מעשה בודאי דנחשבת לשוגגת דהא מקור הדין דהכא במים שאל"ס דאם נשאת לא תצא הוא מסוגי' דסוף יבמות בעובד' דחסא דמדיבורי' דרב נחמן אזלא דביתהו דחס' ואינסוב' ולא אמר לה ולא מידי אמר רב אשי ש"מ הא דאמור רבנן כו' וע"ז כתב מהר"ם בתשובת מיימוני סי' י"א דדוק' ע"פ חכם כגון עובד' דחסא אבל נשאת בעבריינות כו' מבואר להדי' דאף שלא התיר החכם להדי' מקרי ע"פ חכם דהא רב נחמן לא התיר להדי'. ודברי הרמב"ם מהלכות שגגות אינם ענין לכאן וצ"ע:

{{עוגןמ|קמא}} '''אבל אם נשאת.''' עח"מ ס"ק ס"ג ועי' בתשובת ברית אברהם סי' צ"ט ויובא קצת לקמן סי' ק"נ ס"א סק"ב:

{{עוגןמ|קמב}} '''בעבריינות תצא.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ועיין בתשובת חוט השני {{ממ|[[חוט השני/יב|סי' י"ב]]}} מ"ש בזה:

{{עוגןמ|קמג}} '''רק לא העידו ששהא.''' עיין בתשו' נו"ב סי' מ"ג שהביא דברי הריב"ש סי' שע"ט שכ' דגם בלא שהו רובא למיתה והא דתצא הוא משום דאיכ' תרי חזקות כנגדה חזקת א"א וחזקת האיש שהוא קיים רק בשהה כדי שת"נ לא תצא משום דהצלתו הוא מיעוטא דמיעוטא ע"ש והוא ז"ל האריך להשיג עליו חדא דזה לא מקרי ב' חזקות והכל א' שע"י מה היא א"א ע"י שבעלה חי ועוד כי איכא תרי חזקה מאי הוי הלא רובא עדיף גם מתרי חזקה א"ו דבהא ליכא רובא כלל רק הוא ספק חי ספק מת וכן מורה פשטן של דברי שאר הפוסקים בזה. וכתב עוד דאם נניח סברת הריב"ש דגם בלא שהו איכא רובא אלא דתצא משום דאיכא תרי חזקה לחומרא יצא לנו עוד קולא אחת והוא דלדברי הריב"ש הא דאם נשאת תצא היינו שטבע במשאל"ס ולא נמצא כלל אבל אם אח"כ העלו על שפת הים מת אפילו לא ניכר לא בבגדיו ולא בסימנים כבר לא שייך לומר חזקת חיים דמה חזית למיהב לבעל האשה חזקת חי ולומר שזהו אחר שהרי גם להאחר יש חזקת חיים ונשאר רק חזקת א"א א"כ אם ניסת לא תצא אבל לא מצאתי חבר להריב"ש בהא וגם בריב"ש עצמו אינו נזכר דבר זה שבזה אם ניסת ל"ת ולכן אין לנו לעשות מעשה בזה. אבל עכ"פ לשאלה ל"ח כו' (זה הובא בפ"ת לעיל סכ"ד ס"ק צ"ה) ע"ש:

וע' בתשו' ח"ס סימן ס"ה שהזכיר שם קצת מדברי הנו"ב הנ"ל וכתב עליו דמ"ש דאם אח"כ העלו על שפת הים מת אפילו לא ניכר כלל תו לא שייך לומר חזקת חיים כו' דברים תמוהים הם דא"כ אם מת אדם בעולם פסקא לחיותא דכ"ע כו' אמנם האריך להוכיח שם (וגם בס"ס ס"א) דדינו של הנו"ב הנ"ל הוא נכון דאפילו אי בעינן שהה גם במים שאל"ס להרמב"ם וכמו שסוברים הריב"ש וה"ה בדעתו מ"מ היינו בלא נמצא אח"כ מת על שפת הנהר אבל בנמצא אח"כ אדם מת על שפת הנהר אפי' לא שהה בשעת נפילה וגם עתה לא אמר וקברתיו מ"מ מצטרפין הני תרי מילי אהדדי ואם ניסת ל"ת ומזה מדוייקים דברי הרמב"ם פי"ג מה"ג דין י"ט ודין כ' כו' והביא שם דבת' רב"צ אשכנזי ס"ס כ"א כתב סבר' זו דבכה"ג אפי' הרשב"א מודה. גם הוכיח שם דכן דעת תשובת מהר"י בי רב סי' י"ז ותשובת מבי"ט ח"ג סי' ק"ט כו' ומ"מ למעשה לא סמך ע"ז לחוד רק בצירוף צדדים אחרים ע"ש[:


{{עוגןמ|קמד}} '''ששהה במים.''' עיין בתשו' משכנות יעקב סימן ח' שהאריך להוכיח דאף שכל האחרונים קימו וקבלו עליהם דין זה בלא מחלוקת מ"מ נראה שדעת הרמב"ם וריא"ז וכן משמעות הירושלמי ורש"י ז"ל והר"א מוורדין וסייעתו דכל מים שאל"ס אף אם לא שהה כדי שת"נ אם נשאת לא תצא וכן משמע לענ"ד סוגיית הגמרא וכן הביאו בשם מהר"ר בצלאל אשכנזי שכ"כ בשם הרמב"ם ור"ח. והן אמת שחלילה לנו לחלוק על רבותינו הרמב"ן וסייעתו ובעלי הש"ע והאחרונים עכ"פ יועיל הדברים לסניף אם יהיה עוד כמה צדדים להקל נצרף את זאת ג"כ. והנה הרב מהרח"ש אף שדחה סברא זאת בשתי ידים אעפ"כ צירף אותה באיזה מקומות בתשובותיו לסניף. אנו שת"ל מצאנו ראינו שיש בה כדי סמיכה בסברא זו כ"ש דנוכל לצרפה לסניף ע"ש ועיין בס"ק שאחר זה: (גם בס' מה"צ סעיף זה האריך מאד להוכיח שהרבה פוסקים חולקים על דין זה ומסיק לדינא דמ"מ למעשה אין בידינו להקל ולכן כשהעד לפנינו צריכין לשאלו אם שהה כדי שת"נ ואם אמר העד שטבע ולא עלה או שטבע ולא ניצול והלך לו אמרינן דמסתמא שהה עליו לכ"ע כדמוכח להדיא מדברי מהריב"ל והכ"מ וכ"פ מהרח"ש סי' נ"ט אבל בשלא אמר העד אלא טבע לחוד ולא מוכח מדבריו שטבע ממש וכסוהו המים יש לחוש דילמא לא ראה כ"א ספינה שנשברה שרוב העולם קורין לזה טביעה אולם כשאמר להדיא שכסוהו המים בזה צדד מהרח"ש להקל כשאין העד לפנינו גם לדעת הרשב"א ז"ל ויש לסמוך ע"ז למעשה להקל בשאין העד לפנינו ולומר דיצתה מאיסור תורה כו' ובאדם מפורסם שיש לומר אם אית' דסליק קלא ה"ל אם אבד זכרו ונשתקע שמו יש להקל אפי' בידוע שלא שהו עליו וכמ"ש מהרא"י בפסקיו סי' קל"ט דלענין דיעבד שפיר יש לחלק בין צ"מ לאינש דעלמא ולא אמרי' לא פלוג והתיר שם בנדון דידיה בדיעבד משום אומדנא שהיה בעל השם ואיש מפורסם כו' וכן בשאר אומדנות לפי ראות עיני המורה עכ"ד ע"ש. וע' בת' ח"ס סי' ס"ה שצידד לומר דהאידנא דקביע דואר בכל דוכתא ושיירות מצויות מאד אם האי גברא שנפל למים לא ה"ל שום קטטה בביתו כ"ע הוא כצורב' מרבנן כו' והיינו לאחר המתנת יב"ח שנשתכח שמו ואבד זכרו כו' {{ממ|ע"ל [[#קלח|ס"ק קל"ח]]}} גם האריך שם ג"כ בעיקר דין זה אי בעינן שיהוי במים שאל"ס והובא קצת בס"ק הקודם]:

{{עוגןמ|קמה}} '''ושהה כדי שתצא נפשו.''' עיין באר היטב {{ממ|[[באר היטב/{{כאן}}#קח|לעיל ס"ק ק"ח]]}} שהביא מחלוקת הריב"ש ומהרי"ט בשיעור כדי שת"נ כמה הוא. וע' בס' קהלת יעקב שכ' דנראה לו דלדינא לא פליגי דהריב"ש ג"כ מודה היכא שעמד ע"ג מים שיש להם סוף שרואה השפה מכל הצדדין והמים כסו פניו ופיו וחוטמו ודאי דסגי באומד הרופאים בשיעור שיוכל לחיות. ובעומד מרחוק שיש לחוש שמא שט הוא ע"פ המים ואין לו מקום לאחוז וידוע שאין לו מנוח שם לפרסות רגליו גם מהרי"ט מודה דבעינן ג' שעות. ובשלא עלה יכול להעיד שמת. וגם נראה דמדאורייתא אין חוששין רק למקום שנפל במים ואם רואין שכיסו המים פניו ופיו וחוטמו ושהה שם כדי שת"נ מותרת אשתו מדאורייתא ולא חיישינן שמא היה שט תחת המים למקום אחר שלא ראה לשם ושם עלה מן המים כי מדאוריית' לא חיישי' לזה וחששא דאימר גלי אשפלוהו דאמרי' ביבמות קכ"ב הוא רק חששא דרבנן כו' והיוצא לנו מזה דאם השקיף לתוך המים וראה כי לא צף כלל ע"פ המים לא בעינן ג' שעות וגם הריב"ש מודה לדברי מהרי"ט הנ"ל. ולפ"ז נראה דאם נפל באמצע הים ולשפת הים רחוק מאד וגם ידוע לנחותי ימא שרחוק הוא מהנסין שקורין קעמפ"ש המצויים בים לבל יוכל להגיע לשם בתוך ג' שעות אז ליכא למיחש רק אולי דף של ספינה יצאה ועלה או גלי אשפלוהו לזה לא חיישינן אלא מדרבנן ומים שאל"ס הוי ומותרת דבר תורה וגם מדרבנן אם נשאת לא תצא עכ"ד ע"ש: ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' ק"ט שכ' להגאון מליסא ז"ל (הוא המחבר ס' קה"י וכנראה שהציע כל דבריו הנ"ל לפני הגאון רע"ק איגר ז"ל ועל זה השיב לו) מ"ש כבודו דמה דבעינן שהה כדי שת"נ דסגי בשוהה ורואה מד' רוחות שלא עלה ליבשה תוך זמן ההיא ולא בעינן שיראה שהמים כיסו אותו כל זמן ההוא. זהו ודאי אמת וברור דאל"כ א"א לאשכוחי במים שאל"ס שהה כדי שת"נ ובזה נדחה מ"ש בשו"ת שיטה מקובצת (נראה שכיוון לדברי ת' רב"צ אשכנזי שהובא בק"ע סימן רמ"ז) להוכיח מדברי הרמב"ם בפי' המשנה בגיטין דאף דלא שהה כדי שת"נ מ"מ לא תצא די"ל דמיירי בנטבע באמצע הים רחוק מיבשה בענין דבתוך שיעור כדי שת"נ א"א לו לעצות ליבשה ובכה"ג הוי ממילא כמו שהה עד שת"נ (ובזה נסתר יסוד דברי ת' משכנות יעקב הנ"ל בס"ק הקודם ע"ש) אולם מה דמעלתו הוסיף אומץ דו"ל דוקא כה"ג הוא דהצריך הריב"ש שיעור ג' שעות אבל אם נפל לבור ועומד ורואה תמיד מכוסה במים סגי בזמן מועט כיון שא"י לכלוא הרוח. הנה בתשובת פני יהושע סי' א' כתב בהיפך ומ"מ כיון דבלא"ה המהרי"ט והרא"ם נקטו שעה קלה וכיון די"ל דגם הריב"ש מודה היכא דידוע דכיסו אותו המים יש לסמוך להקל ע"פ מבינים מומחים שיודעים לפי טבע האיש ההוא הנטבע אם יכול לחיות ערך חצי שעה כשהמים מכסים אותו עכ"ד ע"ש. ועיין בתשו' חמדת שלמה סי' כ"ד וכ"ה עוד מענין הנ"ל (ועמ"ש לעיל ס"ק קל"ד):

{{עוגןמ|קמו}} '''אבל אם בא השני.''' עיין בס' קהלת יעקב סעי' כ"ז שכ' דדוקא כשמכחיש לגמרי ובב"א דהוי עד א' בהכחשה אבל כשאינו מכחיש רק שמעיד לקלקל ראיית הב' כגון שעד א' מעיד שראה ראובן מת והכירו בט"ע ובא עד אחר ואומר שהאיש הזה נטבע זה ה' ימים ולא מהני ביה ט"ע נראה דאינו נאמן כלל דאין עד אחד נאמן לאסור ע"ש שהשיג בזה על הנו"ב סי' כ"ח במה שפסל שם בעובדא דידיה עד השני. וגם על מה שפסל עד הראשון שם השיג ג"כ עליו והובא בקצרה לעיל סעי' כ"ח ע"ש:

{{עוגןמ|קמז}} '''ואם באו שנים כו' תצא.''' עיין בס' בית מאיר שכ' דבכה"ג הוי הולד ממזר גמור דלא כנראה מדברי המרש"א יבמות קי"ז ע"ב דאינו ממזר ד"ת משום דהאומר מת חשוב כב' והוי תרי ותרי וזה אינו ופשיטא דהוא ממזר גמור ד"ת כי דינא דעולא ל"ש כלל במקום שנים כדמוכח מהקישא פשיטא כו' ע"ש וע' בס"ק שאח"ז:

{{עוגןמ|קמח}} ע"פ אשה כו' ובאו כו' פסולים של דבריהם. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' קי"ג שתמה ע"ז הא בב' עדים פסולין מדבריהם אף אם בא תחילה עד א' כשר הדין דתצא כיון דמדאוריית' הם כשרים והוי תרי לגבי חד והיא א"א גמורה וחייבים עליה מיתה וחטאת וצ"ע עכ"ל (ולכאורה לפי מה דמחזיק בפשיטות דפסול מדבריהם דין עד כשר יש לו הו"ל נמי לתמוה ע"מ דנקטו הרמב"ם וש"ע או שני פסולים של דבריהם מאי איריא תרי אפילו חד נמי תצא לשיטת הרמב"ם שהובא בש"ע לקמן סעיף ל"ח. אך באמת ז"א דבהא לא ברירא ליה להגאון ז"ל אם יחשב לעד כשר להכחיש האשה וכאשר מבואר בדבריו באותה תשובה מקודם במה שרוצה לישב קושיתו על הרמב"ן ע"ש) ועיין בס' בית מאיר לקמן סעיף מ' במה שיישב קושית מהרי"ו סימן קס"ד ע"ש: 

{{עוגןמ|קמח*}} אבל עד כשר אומר מת כו' בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב ואם עד כשר וגם אשה אומרים מת ועד כשר אומר לא מת בזה צ"ע לדינא אם נימא כיון דעדים המכחישים המה כשרים ממילא אשה המסייעת לעד א' דמת הוי כמו רוב דעות ותנשא או דכלל הוא דא"א לדחות עד כשר אלא ע"י ב' עדים כשרים אבל בלא"ה הוי תמיד כמו פלגא ופלגא והכי משמע לכאורה מהא דבעד א' אומר מת וע"א אומר לא מת דבעי' נשאת להעד ואומרת ברי לי ולהרמב"ן גם בזה תצא ומשמע אף בברי גמור דמית בעלה ולא אמרי' דתנשא גם לאחר ע"י צירוף עידותה לע"א דאומר דמת כמו דמצרפינן עדותה לאשה אחרת שאומרת מת לגבי ב' נשים שאומרות לא מת כמ"ש בהגה אע"כ דמ"מ הוי רק כפלגא ופלגא וצ"ע לדינא עכ"ל):

{{עוגןמ|קמט}} '''פסולי עדות.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ומ"ש עד המעיד על איש כו' דברי מהריב"ל אלו הובא בק"ע סי' ע"ג ע"ד וע' מ"ש לעיל ס"ג ס"ק ט"ז:

{{עוגןמ|קנ}} '''ואח"כ בא עד כשר.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ועיין במה"צ מ"ש בזה וסיים זכינו לדין דלדעת הרמב"ם וסייעתו אם עד כשר אומר מת ואשה אחת אומרת לא מת תנשא אפילו לכתחלה וכ"כ הרח"ש בפשיטות גם הרשד"ם סי' ר"ג קיים זה מסברא ולפמ"ש הוא מוכרח עכ"ל וכ"כ בתשובת רע"ק איגר סי' קי"ג ע"ש. עוד כ' בס' מה"צ שם ונראה דלדעת הרמב"ם וסייעתו ה"ה נמי אם התירוה תחלה ע"פ עד מפי עד ואח"כ בא עד כשר ואמר מפי עצמו לא מת שתצא מהתירה כיון דעד מפ"ע פסול לשאר עדות דינו כעד פסול אולם אם העד הראשון שנאמר משמו שמת הוא לפנינו כעת יש תקנה לדבר שיחזור הוא ויעיד עתה בב"ד על ראייתו שמת דהשתא הו"ל עד כשר לגבי עד כשר וכיון שהתירוה כבר ע"פ עד מפ"ע ל"ת מהתירה אע"פ שמה שמעיד עכשיו הוא אחר שהתירוה וראיה לדבר מדברי הרמ"א לעיל סל"ז כו' ע"ש ועיין עוד בת' רע"ק ע"ש:

{{עוגןמ|קנא}} '''שאמרה מת והתירוה.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] מ"ש להלכה אין סומכין כו' ובס' מה"צ הביא בשם יש"ש סי' י"ז שפסק דאפי' נשאת ע"פ עצמה ואח"כ בא עד כשר נמי ל"ת כפסק הש"ע כאן ע"ש. ומ"ש עוד הבע"ט אשה שאמרה עד פלוני אמר לי כו' איני יודע מה צורך בזה לדברי מהריב"ל הלא כתוב כן בש"ע לעיל ס"ח והוא מדברי הרמב"ן והר"ן והרא"ש. ומ"ש עוד בשם כנה"ג אבל אשה עצמה מפי עד כו' אינו מובן כלל מדברי הפוסקים והש"ע שם מבואר להדיא דגם באשה עצמה הדין כן ועוד דהלא אשה עצמה גרע טפי כמבואר מדברי הה"מ והח"מ וב"ש שהביא הבה"ט ברס"ק זה. גם מה דמסיק הכנה"ג הדבר פשוט אצלי דלכ"ע אם ניסת כו' ג"כ ק' דהלא אף בעד כשר דעלמא אם מכחיש להאשה תצא כמ"ש הבה"ט רס"ק זה והרא"ש כתב להדיא הובא במה"צ דאפי' בא העד אחר שניסת ממש ומכ"ש כשזה העד המכחיש הוא עצמו הנאמר בשמו. ומ"ש עוד בשם הרדב"ז דאם הלכה לב"ד אחר כו' נאמנת. ראיתי ברדב"ז שם שהוציא כן מלשון רש"י בפ' שבועת העדות דף ל"ב ע"ב דאי' התם הכל מודים בעד מיתה דפטור דאמר לה לדידה ולא אמר להו לב"ד וכ' רש"י ז"ל והעד פטור לפי שיכולה האשה ללכת לב"ד אחר ולומר מת בעלי כו' ע"ש. הנה בגמרות שלפנינו ליתא כלל בפרש"י תיבת אחר וע' ברא"ש ובר"ן שם וצ"ע. ומ"ש עוד בשם הראנ"ח אבל בשני עדים מפי עד א' כו' כ"כ גם הח"מ וב"ש לעיל ס"ח והובא בבה"ט שם סקנ"ז ועמ"ש שם. ומ"ש עוד אפי' למ"ד כו' אבל אין אנו צריכין לשאול אותו כו' כן מבואר להדי' לעיל ס"ח בהגה ועבה"ט שם סקכ"ח:

{{עוגןמ|קנב}} '''אלא ברשות ב"ד.''' ע' בת' ברית אברהם סי' ס' אות ז' שתמה על מעשים בכל יום באשה שהיא מחזקת עצמה לאלמנה ובאה להנשא והרב מסדר קדושין אף שאינו יודע כלום ממיתת בעלה וגם הבעל אינו יודע מזה ואין שום ב"ד מוחה ומעכב עד שתבא לפני ב"ד ולומר התירוני כו' וכתב שם באות ט' ליישב דהא דבניסת ע"פ עד א' בעי רשות ב"ד בכדי דליהוי כשנים ולא יוכל עד להכחישו וא"כ בניסת ע"פ עצמה אי מחמת ראייתה בעצמה אי מחמת ששמעה מאחרים מה תועלת יש שתבא להב"ד לומר התירוני ולהתירה להנשא דמ"מ יוכל עד כשר להכחישה עב"ש ס"ק קכ"א (עמ"ש בס"ק הקודם) אך דנ"מ באם תבא אשה להכחישה ולזה י"ל כיון שהאשה מחזקת עצמה לאלמנה והולכת להנשא הוי זה אמירה דידה שמת בעלה והמסדר קידושין והעידי קדושין המה הב"ד המתירין דהמה עבדו מעשה ההיתר ממש ואין לך התירה גדול מזה דהא הב"ד שמתירים א"צ שיהיו בקיאים בדיני עגונה כו' וא"ל דלפ"ז ראוי לומר דתמיד הוי ניסת ע"פ היתר ב"ד. ז"א דבניסת ע"פ ע"א בעינן שיהא ההיתר מב"ד ע"פ העד הא' בכדי דליהוי כב' ונ"מ שלא יוכל עד כשר להכחישו דאי מחמת ההיתר של אותן שהוזמו לקידושין הא המה לא שמעו מפי העד אך ממנה במה שמחזקת עצמה לאלמנה וא"כ יוכל עד כשר להכחיש אחר זה ולכן נחלקו הפוסקים בסל"ט בניסת בלא היתר ב"ד אי הוי העד הראשון כב' שלא יוכל עד כשר להכחישו אבל בניסת ע"פ עצמה שפיר י"ל דאותן שהוזמו לקידושין המה המתירין ע"פ אמירה דידה שמחזקת עצמה לאלמנה בפניהם והוי ניסת ע"פ היתר ב"ד כו' ומכ"ש בניסת בפרסום שהב"ד יודעים שהיה לה בעל ולא מיחו בה דהוי ממש התירוה כמ"ש הרמ"א בסי' ז' ס"ו כו' והאריך בזה ע"ש ודבריו צ"ע לדעתי חדא דמדברי הפוסקים שנחלקו בסעיף זה משמע דהיינו אף אם העיד העד לפני הב"ד אלא שלא התירוה עדיין. ועוד דמפשטות דברי הרמ"א שכ' דהב"ד צריכים להיות כשרים כו' משמע דה"ה דצריך להיות ההיתר ביום דוקא וע"פ הרוב החופה הוא בלילה וצ"ע. ועמ"ש לעיל ס"ה סקל"ד:

{{עוגןמ|קנג}} '''שלא תצא.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] שכ' זהו דעת הר"ן כו' וע' בס' בית מאיר שהביא ראיה נכונה מהירושל' כהרשד"ם דאין הנישואין חשוב כהיתר ב"ד. ומ"ש הבה"ט לתרץ מה שהקשה הב"ש לשיטת הר"ן עבס' בית מאיר ובס' קרבן נתנאל פ' האשה תניינא אות כ"ג:

{{עוגןמ|קנד}} '''והב"ד צריכים.''' עח"מ סקע"ח וע' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' צ"ו בהגה מבן המחבר מ"ש בזה בענין קושית הח"מ על הרמב"ם למה נקט שאין זו הוראה אלא טעות וגם בענין שכ' הח"מ דהא דתנא ניסת ע"פ ב"ד פטורה היינו ב"ד הגדול ע"ש באריכות:

{{עוגןמ|קנה}} צריכים להיות ג' עבח"מ שהאריך דלא בעינן ב"ד של ג' לא בהתרה דדמי להוראת או"ה ולא בקביע דהרי הטעם דהצריכו ג' לקב"ע ולא סגי ב' דהוי כעד מפ"ע ובעגונה דעד מפ"ע כשר לא בעי ג' ע"ש וע' בת' רע"א סי' קכ"ג שדעתו שם דאף דבעדות אשה עד א' ועד מפ"ע נאמן מ"מ בעי דוקא שנתקבל עדות בב"ד ובעד מפ"ע מהני כשמעיד הב' בב"ד אבל שלא בב"ד י"ל דלא הוי עדות וכתב דראיית הח"מ יש לדחות בטוב דהא דאמרינן בעלמא דלא סגי בב' דהוי עד מפ"ע היינו דבלא"ה היה באפשרי לב' לקבל עדות ויעידו בפני ב"ד של ג' שהועד כן בפניהם ויהיה אז שם עדות לזה צריכים לטעם דעד מפ"ע וכה"ג בעדות אשה מהני אבל מ"מ כל שלא הועד בפני ב"ד לא גמר ההיתר דבעי הגדה בב"ד דוקא ומ"ש הח"מ ראיה ממה דמבואר בת' ב"י כו' לענ"ד זהו אמת דהוראה זו הוי רק בהוראת איסור והיתר ולא בעי ג' אבל מ"מ בעו ההוראה ע"י קב"ע בג' דצריך שיקבל העדות בפני ג' עכ"ד ע"ש: והנה דעת הב"ש כאן מבואר שדעתו דצריך ג' הן בקב"ע והן לענין התרה משום דחשוב כמו דין ע"ש אך מצאתי בט"ז שדעתו ג"כ לחלק דלענין קב"ע כ"ע מודים דצריך ב"ד אבל לא לענין התרה והרב המגיה הזכיר דברי הב"ש הנ"ל והשיג עליו ע"ש (וע' בתשו' ח"ס ס"ס מ"ח שכ' וז"ל ואמת טעם ישיבת ב"ד של שלשה שכ' רמ"א לא ידענא וצדקו דברי הח"מ ואע"ג שהב"ש החזיק בעד רמ"א היינו לקבל עדות בשלשה אבל להתירה בשלשה לא ידענא מ"מ הואיל ונפיק מפומיה דגברא רבא לא ישתנה תפקידו עכ"ל וכ"כ עוד בכמה תשובות דראוי להושיב ב"ד של שלשה):


{{עוגןמ|קנו}} '''ששמעו כל א'.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] דהב"ש חולק על הח"מ וסובר דאחד ששמע מרבים עדיף מא' ששמע מאחד ועיין בת' צ"צ סי' נ"ז שדעתו כדעת הב"ש. וע' בת' גאוני בתראי סי' י"א שנחלק בזה הב"ח עם הגאון מהר"י בעל מג"ש ודעת הב"ח שם כדעת הח"מ וסיים שגם דעת חתנו הט"ז כן הוא אבל דעת מהר"י בעל מג"ש כדעת הצ"ץ וב"ש ע"ש וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' נ"ז בתשו' מבן המחבר שכ' הנה דעת הב"ש הוא רק שעד א' שאמר ששמע מפי רבים עדיף מעד א' שאמר ששמע מפי אחד אבל אם רבים אומרים ששמעו מפי רבים שמת ועד א' אומר ששמע מפי רבים שנצלב (כן היה בעובדא דידיה והיה בהכחשה דחי ומת) בודאי דבטלו דברי האחד נגד דברי רבים ואנו מאמינים ברבים ששמעו מפי רבים שמת. ואין להשיב ע"ז מתשו' צ"ץ סו' נ"ז שכ' שאנו דנין רק על העדים אשר מפיהם שמעו העדים אשר לפנינו וא"כ בנ"ד הוי זה רבים נגד רבים זה אינו דהצ"ץ כתב זה באחד ששמע מפי א' שחי ואחד שמע מפי שנים שמת בזה אמרינן דאין לנו לדון על העדים שלפנינו דקושטא הוא שזה שמע שחי וזה שמע שמת דאין הכחשה ביניהם ודנין על העדים הראשונים אשר הם שמעו מהם והוי שנים נגד אחד ואזלינן בתר רוב דיעות אבל בנ"ד בא' שאמר ששמע מפי רבים שנצלב ושנים אומרים ששמעו מרבים שמת בזה בוודאי אם נאמין להאי אחד ששמע מרבים אנו צריכין לומר שרבים משקרים בזה אזלי' בתר רוב דיעות ואין אנו מאמינים כלל לאחד ששמע מרבים שנצלב כיון שהן עד א' שלפנינו נכחש מפי רבים ואין אנו מאמינים לו כלל ששמע מפי רבים כן. שוב כתב הרב מהר"ר איסרל ליסא שפקפק ע"ז מדברי ת' הר"ן הובא בתשובת מהרמ"ל סי' קל"ג וצ"צ סי' נ"ז שאם בא עד א' ואמר ששמע מפי יחיד שמת ובאו מאה ששמעו מפי יחיד שחי הדבר ברור דהוי כעד א' אומר מת ואחד אומר לא מת הרי מבואר מזה כיון שהם מעידים ע"פ מה ששמעו לא אזלי' בתר סהדי דאתו קמן אע"פ שהם רבים אלא בתר סהדי ששמעו מפיהם והוי חד לגבי חד ומעתה בנ"ד אי אזלי' בתר סהדי ששמעו מפיה' הוי הכחש' דרבי' לגבי רבי' והיינו נמי טעמ' דהב"ש במה שחולק על הח"מ כו' והוא ז"ל כתב ליישב דבריו דלא דמי כלל להא דהר"ן ע"ש:

ולע"ד דבריו צ"ע מ"ש שם דדברי הר"ן שרירין וקיימין דאלו מאה אינן נחשבים כ"א כאחד דהא הם לא ראו ולא ידעו שום דבר רק מה ששמעו מפי יחיד לא עדיף האי יחיד מאילו היה עומד לפנינו היום שלא היה מהימן יותר מאותו אחד שאמר לפנינו ששמע ומאחד שמת והוי חד לגבי חד ע"ש ובאמת זה אינו דאילו היה זה ביחיד קמן בודאי היה מהימן יותר מהיחיד האחד ששמע מיחיד שמת כיון דהוא עד כשר אשר בעיניו ראה משא"כ היחיד האחר הוא עד פסול דהוא עד מפי עד ואין עד אחד פסול מועיל להכחיש הכשר ובמ"ש לעיל ס"ק ק"נ וכמ"ש גם אביו הגאון ז"ל בנו"ב קמ"א סי' מ"א להדיא. ולדעתי זהו עצמו כוונת הרב מו"ה איסרל בקושייתו מדברי הר"ן דלדבריך שאתה חושד את היחיד שמשקר ולא שמע כלל מהרבים כן אף שאין הכחשה עליו בזה להדי' א"כ גם בנדון הר"ן היה לנו לבטל דברי היחיד נגד אלו המאה דהם בודאי שמעו מפי יחיד שחי א"כ הוי כאלו היחיד שלהם לפנינו (דמה נ"מ אם אמר בפניהם או בפנינו) והוא עד כשר דמהימן יותר מהיחיד האחר שהוא עד מפ"ע והיה לנו ג"כ לומר שלא שמע כלל מהיחיד כן א"ו כיון שאין הכחשה לפנינו דאפשר שזה שמע וזה שמע אנו דנין רק על העדים הראשונים ודוק היטב. ועיין בס' מה"צ ס"ק ק"ס שגם הוא ז"ל נסתפק בכעין הך דהנו"ב תניינא הנ"ל וכתב דיש לילך בזה לחומר' ע"ש:


{{עוגןמ|קנו}} '''ואם נשאת לאחד מעדיה כו'.''' בגליון ש"ע דהגאון רע"ק זצ"ל נ"ב וז"ל וכן בנשאת לאחר שאומר ברי לי שא' מן העדים שאומרים לא מת הוא פסול אף דלא נפסל בב"ד וגם אינו ידוע בברי דמת מ"מ מקרי ברי ולא תצא. כן יש ללמוד מדברי שו"ת תשב"ץ ח"א סי' א' ך"ג ע"ד עכ"ל):


{{עוגןמ|קנז}} '''והיא אומרת ברי לי.''' עיין באר היטב {{ממ|[[באר היטב/{{כאן}}#קיז|לעיל ס"ק קי"ז]]}} בשם רש"י והר"ן ועי' בס' בית מאיר שכ' דלכאורה קשה לפירש רש"י תינח הוא היא אבל מה נעשה להבנים שיוולדו הא יהיו ספק ממזרים ולפי הר"ן לפום ריהט' ניחא דעדותה שאומרת ברי מועיל נמי להכשיר הולדות כדקיי"ל בסימן ד'. ולפ"ז היה נלע"ד שאף מת בעל אשה זו שהיה אחד מעדיה אף דשוב נודע שבעלה הראשון נמי ודאי מתאלא שהספק עדיין אם בשעת הנישואין היה מת לא מבעי' ע"י ברי דרש"י שאסורה לכהונה מכח הספק דתרי ותרי דהא להכת האומרת ל"מ נעשתה זונה אלא אפילו בברי דהר"ן דהויא טוענת ברי לכשר נבעלתי מ"מ לכתחלה הא קי"ל דלא תנש' ואפילו ברוב כשרים ומכ"ש בספק דתרי ותרי. אך לקמן סי' קנ"ב ס"ג הוכחתי דלא שייך כלל הכא לבא מצד נאמנות ברי דידה ואפ"ה בטוענת ברי הבנים כשרים (שם כתב הטעם כיון דאיכ' חזקה שאין מקלקלים עצמם כמ"ש הרמב"ם וע"י צרוף חזקה ז' נעשה הספק אף לנו כודאי להכשיר הולדות) א"כ אפשר שתהיה נמי כשרה לכהונה וצ"ע ענ"ד ע"ש:

{{עוגןמ|קנח}} '''שמת בעלה.''' עיין בתשובת הרדב"ז ח"ג סי' תקמ"ב שנשאל באשה פרוצה שבאה ואמרה מת בעלי שאנשא ושאלנו אותה באיזה מקום מת ואמרה במקום פלוני ובאותו מקום יש יהודים אם נאמר לה כיון שיש רואים ויודעים שמת בעלך תביאי ראיה או תמתיני עד שנשלח לשם לדעת אמיתית הדבר כיון שאפשר לברר או מתירין אותה מיד והשיב מסתברא לי דמשהינן לה עד שיתברר הדבר כיון שאפשר להתברר ובשלמא אם היתה צנועה קים להו לרבנן דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה דייקא ומינסבא או דלא משקר' במלת' דעל"ג למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואפילו באפשר לברורי לא מעגנין לה בכדי כיון דקים להו לרבנן דקושט' קאמרה אבל פרוצה נהי דבלא אפשר לברורי לא מעגינן לה דלא חלקו חכמים בזה בין פרוצות לצניעות מ"מ באפשר לברורי דלא מעגינן לה טובא והיא נמי פרוצה ואיכא למיחש דלא חיישא לקלקולא יש לברר הדבר ואם לא הוברר הדבר לא מעגינן לה טובא ומתירין אותה להנשא ולא מחמרינן עלה לשלוח שליח אחר שליח לברר הדבר ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ג ס"ק י"ג:

{{עוגןמ|קנט}} '''ונותנים לה עיקר כתובתה.''' שמעתי מפי כבוד ש"ב הרב הגדול מהר"י העשיל אשכנזי מק"ק הוראדנא (כעת הוא אב"ד בק"ק לובלין) שמעשה אירע בק"ק לובלין שבא עני אחד מהמסבבים בעיירות וחלה שם ולקחו אותו לבית החולאים ומת שם ומצאו אצלו כמה מאה זהובים והיה כאשר מת קודם הקבורה באה אשה אחת לשם ואמרה שזהו בעלה. והנה לענין שמותרת להנשא פשיטא שמותרת כי האשה בעצמה נאמנת כו' אך לענין הכתובה רצו הדיינים דק"ק הנ"ל ג"כ לומר שנותנים לה עיקר כתובתה מממון זה שנמצא אצל המת מאחר שמתירים אותה להנשא כי מספר כתובה נלמד כו' וכמ"ש במתני' יבמות (ובש"ע כאן) דחזרו ב"ה כו' והשיב בזה כבוד אביו הגאון מהר"מ זלמן אשכנזי האב"ד דשם שנדון זה אינו דומה כלל לדין המשנה והש"ע כאן דשם הספק הוא אם חי או מת אבל זה הממון שנותנים לה לכתובתה בודאי הוא של בעלה אמרינן שפיר דאף שיש ספק לנו שמא חי מה לנו בזה הרי בעלה בעל הממון זה כתב לה לכשתנשאי כו' והרי היא נשאת מחויב ליתן לה הכתובה כי כן נשתעבד לה אבל כאן אין הספק בענין המיתה רק שאנו מסופקים שמא אין זה בעלה וזה הממון אינו של בעלה רק של איש אחר והוא לא כתב לה לכשתנשאי כו' ולא נשתעבד לה כלל מה מהני מה שהיא נשאת. בזה אמרי' דלענין ממון אינה נאמנת עד שתביא ב' עדים ראיה לדבריה ודפח"ח. וקצת דמיון לסברא זו כתבתי בפ"ת ליו"ד סי' שס"ג שק"ז בשם מהר"א פלעקל"ש ז"ל:

{{עוגןמ|קס}} '''עיקר כתובתה.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ועיין בס' מה"צ ס"ק קס"ד וקס"ה שהאריך הרבה בזה וכ' בסוף וז"ל העולה מזה דאשה שאמרה מת בעלי דעת הרמב"ן כהרשב"א והה"מ פ"ז מה"ג והר"ן פ"ק דגיטין שגובה עיקר כתובה אפילו מן הלקוחות אולם לפי מה שסתם הש"ע בסי' קמ"א סעיף נ"ג יש להסתפק בזה אם גובה מן הלקוחות או לאו ובתו"כ ונדוניא י"א שאינה גובה כלל וי"א שגובה הכל וכתב מהריב"ל שכן נהגו ולפי המנהג גובה הכל אפי' מן הלקוחות. ולמעלה כתבנו שיש לגמגם בזה דאפשר דלכ"ע אינו גובה התוס' מן הלקוחות. ואם יש עד א' שנטבע במים שאל"ס כיון שאסורה להנשא לכתחילה אינה גובה הכתובה לכ"ע ואם עברה ונשאת כיון דל"ת דינה כמו בעד א' שאמר מת בעלה וכנ"ל. ואם יש שני עדים שנטבע במים שאל"ס אם עברה ונשאת אז גובה הכל לכ"ע אפי' התו"כ ונדוניא אבל כשאינה מותרת להנשא לדעת הש"ע לעיל סל"ה גובה הכל ולדעת הרמב"ם והראב"ד והמ"מ אינה גובה כתובה וכתב הב"ש דה"ה הת"כ דאינה גובה ולמעלה כתבנו דגם בנדוניא י"ל דאינה גובה אע"פ שהיורשים יורדים לנחלה עכ"ל ע"ש:

{{עוגןמ|קסא}} '''שהיא שוטה.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ועיין בס' יד המלך פי"ג מה"ג דין א' מ"ש בזה וע"ל ס"ק י"ג:

{{עוגןמ|קסב}} '''דאפי' יש לה עד שמת.''' עב"ש מ"ש דאם נשאת ל"ת כמו גבי עד א' בקטטה בסעי' מ"ח ועי' במה"צ סוס"ק קס"ו שכתב ונראה עוד דדוקא באמרה תנו לי כתובה לחוד הוא דל"מ עד א' אבל אם אמרה תנו לי כתובה והתירוני לינשא דגבי דידה הוא בעי' דלא איפשטא גבי עד א' שריא אפילו לכתחלה כיון דגבי עד א' בל"ז שריא בדיעבד כמו בקטטה א"כ באמרה התירוני לינשא דהוא בעיא דלא איפשט' אפשר דבדרבנן ספיקא לקולא ועוד דהוי כמו ס"ס מש"ה לא הביא רמ"א דין זה כ"א בכאן דמיירי בנותן לה כתובה לחוד עכ"ד ע"ש:

{{עוגןמ|קסג}} '''וצרתה אסורה.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] בשם ב"ש וע' במל"מ פי"ב מהל' גירושין דין ט"ז ובמה"צ ס"ק קס"ח מ"ש בזה:

{{עוגןמ|קסד}} '''להעיד לה לאוסרה.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ועיין בנו"ב תניינא סי' ס"ד שכ' ואמנם דא עקא כיון שאחותו העידה שהיה לאחיה כמר נתן שומא אצל הטבור ואצל המת הזה לא נמצא שם שומ' א"כ ודאי שאין זה נתן ואף שמצאו בו שאר סימנים שהיה בנתן על כרחינו אנו אומרים שנזדמנו שאר הסימנים באיש אחר כמו שהיה בנתן ואף דכאן שהיא אחת מחמש נשים דהיינו בת חמותה אינה נאמנת לאוסרה כמ"ש בש"ע סי' מ"ו לענין צרתה וכתבו האחרונים דה"ה שאר הפסולין. זה אינו דשם מיירי בהכחשה שהיא אומרת מת וצרתה אומרת לא מת אבל בנדון שלפנינו שאין שום אדם תכחיש לאחות בעלה בעסק השומא אין לנו ראיה שאינה נאמנת ואדרב' משמעות הגמרא יבמות קי"ח דשלא במקו' הכחשה לא אמרינן לאו כלום הוא ושם בסוף התשובה כתב סיומא דהך פיסקא אם הקברני' בשעה שנתעסקו עם המת כבר ידעו מדברי אחות המת שאמרה שיש שומ' וא"כ הוה מילתא דרמי' עלייהו ואפ"ה לא מצאו שם שומ' אז אני נשאר בדעתי שאין להתיר העגונה הזאת אך אם בשעת הקבורה עדיין לא ידעו אלא שחפשו בגופו למצוא סימנים לתקנת עגונה כנהוג ולא היה מלתא דרמי' עלייהו לחפש היטב כיון שמצאו קצת סימני' אז אני נמנה עמכם להתירה ודברתי מזה עם חכמי עירי וג"כ יפה אמרו בכחא דהתיר' כי אולי השומ' שהיתה אצל הטבור היה לצד מטה במקום השער ולכך לא היתה נראית כו' וכיון שכן איכא למימר שבילדותו קודם שצמחו שערות שלמטה היתה השומ' ניכרת כו' ויוכלו שם לחקור אצל אחות המת ואם שוב איננה בחיים תולין להקל שאין כאן הכחשה עכ"ד ע"ש ולפי טעם זה אפשר דאפילו ידעו הקברני' מדבריה יש להקל (ועמ"ש לעיל ס"ק צ"ח):

{{עוגןמ|קסה}} '''אבל אם יש קטטה.''' עיין בתשובת נו"ב סי' ל"ח שכ' (על עובד' דידיה דמיירי בהחזיקה היא קטט וז"ל מטעם קטט אין להחמיר דעד כאן לא איבעי' להו בפ' האשה שלום בהחזיקה היא מלחמה בעולם אנא משום דאיחזקה דאמרה בדדמי לא שייך מה לי לשקר אבל בהחזיקה היא קטט שפיר אמרי' מה לה לשקר ועוד דהרי איבעי להו עד אחד בקטטה מאי מ"ט דע"א משום דעבידא לגלויי כו' או דילמא משום דדייקא כו' הרי שלא נסתפקו אלא אטעמא דע"א מהימן אבל אי הוי ע"א מהימן בלי שום טעם רק מן הדין אז ודאי דנאמן אף בקטטה והנה בדף פ"ח שם וכן בי"ד סימן קכ"ז מבואר דבלא איתחזק איסורא עד אחד נאמן מן הדין (עמש"ל סימן מ"ב ס"א סק"ג) אלא שבאשת איש איתחזק איסורא אבל כאן אשה זו לא נודע אם היה לה בעל כלל שהרי אין אדם מכיר אותה רק מפי' ומפי העד אנו חיין ומקרי לא אתחזק איסור' ועד אחד נאמן מן הדין וממיל' נאמן אף בקטטה וזה אצלי יסוד מוסד קולא לכל העגונות הבאות לפני ולא נודע מי הן אם היה להן בעל דלא מקרי איתחזק איסור' אלא אם ידוע בעדים שהיה לה בעל. אך כל זה אם הוא כזו האשה שגם היא עצמה מעידה על מיתת בעלה אבל אם עד אחד מעיד לאשה שמת בעלה אף שאין אנו יודעין אם היא א"א מ"מ היא בעצמה אצלה איתחזק איסור' אין עד א' נאמן מן הדין רק מטעם עבידא לגלויי או מטעם דייקא. וע"ש עוד שכ' דאף שכתבתי דכאן לא מקרי איתחזק איסור' היינו לענין קטט שאנו ב"ד לא נאמין לדברי ע"א מטעם איתחזק איסור' אמרי' שפיר דלדידן לא איתחזק ומפי העד והאשה אנו חיין והפה שאסר כו' אבל בספק אחר כגון ספק ג' ימים וכה"ג עיקר פלפולינו על העד והאשה גופה דלהם ראוי להסתפק בזה שמא אחר ג' ימים ולהם איתחזק איסור' ואיך יסמוך להקל שהוא תוך שלשה בספק דאוריית' וחזקת איסור להם ע"ש:

{{עוגןמ|קסו}} '''שאמרה גרשתני.''' עי' בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקמ"ב שכ' דמכ"ש אם הוחזקה שקרנית במלתא דמיתה גופה שאמרה פ"א מת בעלי והוכחשה בעדים אפילו לא הספיקה להנשא עד שבאו עדים שוב לא מהימני זימנא אחריתי לו' מת בעלי ע"ש:

{{עוגןמ|קסז}} '''העדים והכחישוה.''' כ' הב"ש. בר"ס זה כתבתי דבזה"ז אינה נאמנת לו' גרשתני מ"מ אם אין עדים דמכחישים אותם אינה מוחזקת למשקרת עכ"ל ובס' בית מאיר תמה עליו דמשמעות הגמ' במה דמקשה וליהמנה מדרב המנונא אינו כן ע"ש וע' בת' רבינו עקיבא איגר סי' ק"ל שגם הוא ז"ל תמה עליו בזה וכ' ליישב בטוב טעם. ומבואר דחידוש דינו של הב"ש בזה הוא אף לדינא דגמ' ובאמרה שלא בפניו שגירשה ע"ש וע' במה"צ מזה:

{{עוגןמ|קסח}} '''או שהמיר בעלה.''' עב"ש שכ' דבש"ג כ"כ בשם י"א וחולק עליהם אלא דהרמ"א חשש לחומר' ופסק כדעת י"א וכ' עוד דהני שני דיעות תליא בפלוגתת הרמב"ם וש"פ אי אמרי' כשהוא מרגיל קטטה דמשקרת וכשעזב דת הוי כמרגיל הוא קטטה והש"ג סובר כדעת התוס' דבארגיל הוא קטטה לא אמרי' דמשקרת וי"א ס"ל דמשקרת ע"ש. וע' בת' נו"ב סי' מ"ב שכ' דמבואר משיטת הב"ש דהיכא דלא אמרה קברתיו לכ"ע אסורה בעוזב דת אפילו לדעת הש"ג דאכתי איכא חשש בדדמי ופלוגתייהו הוא באמרם קברתיו אי חיישי' דמשקרת וכ' לתמוה עליו והנראה לו בהיפך מדעת הב"ש דהמחמירין בעוזב דת סברי כשיטת התוס' דרב שימא לחומר' דאפילו היכא דלא שייך משקרת דהיינו בארגיל איהו קטטה מ"מ אומרת בדדמי דעכ"פ סניא ליה והמקילין בעוזב דת סברי כשיטת הרמב"ם ולפ"ז עיקר הפלוגתא היא בלא אמרה קברתיו אבל באמרה קברתיו לכל הדיעות מותרת דלכ"ע ליכא בעוזב דת חשש משקרת. ושוב חקר עוד דאולי אף דהיא עצמה נאמנת אם אמרה מת וקברתיו אבל אם היא אינה יודעת רק שעד א' מעיד על מיתתו ושקברו אולי לא מהני אם טעמא דעד א' משום דאיהו גופה דייקא וכאן כיון דסניא ליה אף דאינה חשודה לשקר מ"מ לא דייקא אך ז"א כיון דפסקי' בש"מ (סעיף נו"ן) לקולא בעד א' במלחמה באו' קברתיו והיינו לפ"ד הרי"ף והרמב"ם דאיפשט' האבעי' דטעמ' דעד א' משום דעביד' לגלויי אלא דבקטטה המציא רמב"ם חומר' דשמא היא שכרתו אבל בעוזב דת דלא חשודה לשקר במזיד ג"כ אינה חשודה לשכור עד שקר ומהני קברתיו ואולי אפילו קברתיו לא בעי' בעד א' דבשלמ' במלחמה גם העד או' בדדמי כו'. וכ' עוד דאם כותי מסל"ת נ"ל להקל יותר דאפילו להנך פוסקים דס"ל דלא איפשט' האבעי' ואולי טעמ' דעד א' משום דייקא מ"מ בכותי מסל"ת בודאי לאו משום דייקא היא רק משום דמסתמ' כיון שמסל"ת אינו משקר ולפ"ז אפילו בקטטה ממש היה כותי מסל"ת נאמן רק דאיכ' חשש של הרמב"ם שמא שכרתו שיעשה עצמו כמסל"ת ויעיד שקר אבל בעוזב דת כיון דלכ"ע ליכא חשש משקרת ממילא ליכא חשש שכרתו. ושוב כתב שראה בהגהת אלפסי ומבואר שם כדברי הב"ש דהפלוגת' בזה הוא באמרה קברתיו אלא שדברי מז"ה (הוא הי"א הנ"ל) תמוהים כו' ולולא דמסתפינא אמינא שבחנם השיג ריא"ז על מז"ה (הוא הש"ג על הי"א) משום שאיהו סבר שרז"ה כתב שאינה נאמנת משום שמשקרת ובאמת אין הדבר כן רק טעמו משום בדדמי ובקברתיו מודה והיינו דעת ריא"ז עצמו וליכא פלוגת' כלל והאריך בזה ומסיק שדברי מז"ה לפ"מ שהבין ריא"ז שאוסר גם בקברתיו לא מצאנו לכם חבר. וביאר שם ג"כ דלא תיקשי מהא דאין האשה נאמנת לומר מת יבמי משום דסניא ליה והרי בעוזב דת גם כן סניא ליה דשאני התם כו'. וכתב עוד דבגוף הדין דעוזב דת יש חקירה אחת דהנה חז"ל אמרו מתוך חומר כו' משום דאיהי דייקא. אם דייקא דידה הוא שמתיירא מתוך חומר של בעלה הראשון שנאסרת עליו ויוצאת בלא כתובה וכל י"ג דרכים בה אבל מה שנאסרת על בעלה השני לא איכפ' לה שהרי גם עתה אין לה בעל שני וכמדומה שראיתי סברא זו בבעל המאור ושכחתי מקומו לפ"ז בעוזב דת אינה חושש שהרי שנאתי תכלית שנאה וגם עכשיו א"א לה לדור עמו בכפיפה ואינה מפסדת כלום במה שנאסרת עליו אבל אם נאמר שדייקא דילה ג"כ מפני חומר של בעלה השני שנאסרת עליו וכל י"ג דרכים בה אז יש לחלק בין קטטה דאמרה גרשתני כו' ובעוזב דת שפיר דייקא מפני חומר שבסופה נגד בעלה השני והנה בירושלמי ר"פ האשה שהלך מבואר שגם מפני חומר של בעלה השני ג"כ דייקא אך בגמ' דילן דף צ"ג גבי יבמה מבורר דלא דייקא מפני חומר של בעלה השני ובאמת י"ל דלא פליגי אך דבירושלמי דלא איירי בסניא ליה שפיר דייקא מפני חומר של שני אבל היכא דסניא ליה להראשון (כמו גבי יבמה וכן בנ"ד בעוזב דת) היא רוצה להשמט ממנו ואינה חושש כלל על קנס שאצל השני ואומרת תמות נפשה עם פלשתים ולפי זה בעוזב דת אין לן למימר דלא דייקא ואינה נאמנת. אמנם לפי נמוסי מדינות הללו בעוזב דת בלא"ה כל זמן שהיא יהודית אינו יכול לכופה לדור עמו כו' וא"כ אינה צריכה לעשות שום פעולה להשמט ממנו ואם כדי שיגרשנה בגט אף אם תאסור עצמה עליו הלא אין ידינו תקיפה לדון ביניהם שיגרשנה ואפילו בשניהם יהודים וזינתה ברצון איני יודע אם יכולה לכופו שיגרשנה כלל ויכול לו' שתתעגן כל ימיה. ועכ"פ אינה צריכה שום פעולה להשמט ממנו ואף שאינה חוששת עליו מפני השנאה מ"מ אכתי דייקא מפני חומר של בעלה השני. ולפ"ז נוכל לו' דאף הש"ג בשם מז"ה דאוסר בעוזב דת אולי מיירי במדינות שאינם מקפידין ואף שעזב דתו יכול היא לכוף לאשתו היהודית לדור עמו וכמדומה שכן הוא במדינות ישמעאל אבל במדינות הללו מתנהגים ביושר וצדק נאמנת היכא דאמרה קברתיו ובענין אם עד א' נאמן בזה וכן כותי מסל"ת כבר מבואר לעיל עכת"ד ע"ש היטב (וע' בספר בית מאיר שנראה לו ג"כ להקל בעוזב דת אם אומרת קברתיו ע"ש) ויתר דברי הנו"ב בתשובה ההיא הובא לעיל סעיף י"ד ס"ק ס"ג וס"ק ס"ה ובסעיף י"ח ס"ק פ"ה ע"ש:

ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ק"ל שגם הוא ז"ל האריך בדין זה דעוזב דת אי נחשב כקטטה (וכיון בכמה דברים לסברות הנו"ב הנ"ל ובקצת נטה מדעתו ולכן אעתיק יסוד דבריו בשלימות) וכתב דמדברי הרמ"א משמע אף בקברתיו אינה נאמנת דהא כלל דין עוזב דת עם דין דגרשתני דסיים הרמ"א עלה אפילו קברתיו ומשמע דקאי גם על עזב דת. ומקור דין זה בש"ג כו' אבל באמת תימה על מז"ה איך מדמה המרה לקטטה כו' ולפ"ז אחרי דהרמב"ם מפרש דקטטה רק בגווני דמשקרת וגם דעת התוס' הוא כן מהראוי לסמוך יותר ע"ד תוספת ורמב"ם וריא"ז נכדו. ונראה דיש ליישב פסקא דהרמ"א דפסק כדעת מז"ה ולאו מטעמיה דנהי דא"א למילף מקטטה דמשקרת מ"מ יש ללמוד מדין מת יבמה דא"נ לטעם דסני' ליה כדאית' ביבמות דף צ"ד א"כ ה"ה בעוזב דת דהרי מבואר בב"י סי' ק"מ לדעת גדולי האחרונים דבעוזב דת יותר סניא ליה מלגבי יבם. עוד יש לדון דבעוזב דת א"נ לומר שמת דאולי עיקר דייק' מן חומר היינו מה שתצא מבעלה הראשון אבל משום בעלה השני שרצונה להנש' לו לא מקרי חומר וכמ"ש המאור בההיא דעד א' ביבמה וא"כ הכא בעוזב דת ממיל' אינה יכולה להיות עמו והוי רק חומר משום בעלה השני י"ל דלא מקרי חומר. אמנם בזה היסוד כבר היה לי וויכוח עם הגאון מליס' ז"ל והסכים דגם זה מקרי חומר וכן הסכים חתני הגאון רבי משה נ"י וגם אני הוכחתי זה בראיות ברורות (עמ"ש מזה לעיל ס"ג ס"ק י"ג) א"כ נסתלק הפקפוק הב' הנ"ל דבעוזב דת אף דליכ' חומר דבעל הראשון מ"מ דייקא. ונסתלק ג"כ פקפוק הא' דבעוזב דת דסני' ליה יותר מיבם וכיון דא"נ לומר מת יבמי א"נ ג"כ לומר דמת העוזב דת. ז"א דשאני יבם דעושות כן דרך תחבולה לומר דמת יבמה להשמט ממנו ואינה חוששת לשום חומר אבל בעוזב דבלא"ה משומטת ממנו דלדעת י"א לקמן סי' קנ"ד כופין אותו להוצי' ואף לאינך פוסקים עכ"פ אין כופין אותה להיות עמו ובפרט דגם בתחבולה זו אינה מרווחת דגם בזינתה אינו ברור אם כופין להבעל להוציאה בגט והארכתי בזה בתשובה א"כ אמרינן שפיר דדייק' משום מומר דבעל שני. וזה שדן מז"ה לדמות עוזב דת לקטטה אפשר שאז היה הדין בערכאות לכופה להיות עמו אבל עתה כו'. וכתב עוד והנה בנ"ד (בעובד' דידיה) במה דא"י מסל"ת שמת אם נדון דהיא אינה נאמנת י"ל דגם מסל"ת לא מהני דאף להחולקים על הרמב"ם בעד א' בקטטה דל"ח לשכרתו היינו מטעם שבקשו הרשב"א והריטב"א דאם היא תשקר כל ישראל מי הוחזקו וזהו שייך בעד ישראל אבל בכותי מס"לת י"ל דבכ"מ דהיא א"נ חשדינן ג"כ לשכור את הא"י שיאמר כן בדרך מסל"ת. אך בנ"ד דיש ג"כ עד א' בזה לענ"ד לסמוך להקל דאף אם נדמה עוזב דת לקטטה הא בעד א' בקטט ובעד א' שמת היבם גם כן ס"ל לרובו הפוסקים דנאמן וזהו עצמו לדמות עוזב דת לקטט הא דעת אחרונים נוטים יותר להכריע כדעת הריא"ז א"כ בעד א' יש לסמוך להתיר וכמ"ש הט"ז ובפרט למה שבארנו דעתה שע"פ דינא דמלכות' אינו רשאי לדור עמה ובפרט בנ"ד דהוא לקח לו אשה אחרת כו' א"כ ל"ש טעמא דרוצית להשמט ממנו ועדיפ' מקטטה וממת יבמי א"כ עכ"פ בעד א' יש לסמוך להתיר באופן שיסכימו עוד שני רבנים עכ"ד ע"ש. והמשכיל יבין במה שנטה דעתי מדעת הגאון נו"ב הנ"ל וטעמם ונימוקם ועיין ביאור הגאון החסיד מווילנא ס"ק קמ"ו וע' לקמן ק"ע. (ועיין בתשו' חתם סופר סי' ע' מ"ש בענין זה):

{{עוגןמ|קסט}} '''בעלה והניחה עגונה.''' עח"מ ס"ק צ"ד שכ' דהר"ן בתשובותיו נראה שחולק ע"ז דאל"כ הו"ל להר"ן להשיב בפשיטות דעד א' בקטטה אינו נאמן ע"ש וכבר השיג עליו הב"ש ס"ק קמ"א די"ל הר"ן ס"ל עד א' בקטטה נאמן וס"ל דאפשיט הבעיא כו' ולע"ד בלא"ה אינו מוכרח ראי' זו די"ל דהר"ן ס"ל כדעת המזרחי שהביא הח"מ בס"ק שאח"ז הגם שהח"מ דחאו אעפ"כ יש הרבה מסכימים לזה כמ"ש לקמן ס"ק ק"ע ובעובד' דהר"ן בא העד לבדו לכן הוצרך לומר שאין היתר מחמת שהיה בשעת הדבר וע' בתשו' נו"ב סימן כ"ז שדחה ג"כ ראיית הח"מ מהר"ן מטעם אחר ע"ש. ומ"ש הב"ש בס"ק הנ"ל בשם הט"ז דכ' בתשובה אם יש עד א' לא תצא בכה"ג עכ"ל הוא תמוה דהרי אפילו בקטטה ממש לא תצא כמפורש בש"ע לקמן. ומצאתי בת' רבינו עקיבא איגר ס"ס ק"ל שכ' דהוא ט"ס דהרי בעד א' בקטקה קי"ל דל"ת וממילא בעוזב דת תנשא וכן מפורש בט"ז להדי' דעד א' בעוזב דת נאמנת והיינו דתנשא לכתחלה וכן דעת תשובת שער אפרים ע"ש: 

ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' ט' אודות אשה שהיתה בעיר אחת משרתת כמה שנים ולא נודע מה טובה אם היא פנויה או לא ואח"כ רצתה לינשא ואמרה לפני הרב שהיא אלמנה שבעלה היה נעשה א"י ומת במדינת שלעזיא ושיש לה עד על זה והביאה העד לב"ד ואח"כ נתגלגל הדבר שהודה העד ששקר העיד רק שהאשה בקשה ממנו שיאמר כן לפי שהיא זונה דהיה לה בושה לפרסם הדבר וגם האשה הודית לדברי העד ואומרת שמעולם לא נשאת לבעל כלל רק מחמת בושה אמרה כן. ועל זה פלפל הרב השואל כיון שהרמ"א פסק דעוזב דת דינו כקטטה אם כן שויתה נפשה חתיכה דאיסורא ואמתלא גמורה אין כאן דמי לחצה לומר שנעשה בעלה א"י ודי היה באומרה שמת בעלה. והוא ז"ל השיב לו שדעתו נוטה להקל מכמה טעמים חדא דאולי אמתלא זו טובה היא ששברה שאם תאמר שמת יהודי ישאלו אותה באיזה מקום מת ובאיזה קבורת ישראל נקבר כו' וגם אילו היתה בושה שישאלו אותה למה עזבה ארצה ומולדתה כו' ועוד דגם מתחילה לא שויתה נפשה חתיכה דאיסורא לפ"מ שבארתי בנו"ב סימן ל"ח (הובא לעיל ס"ק קס"ה) דהאשה עצמה אם לא נתחזקה לפנינו באיסור א"א היא נאמנת לומר שהי' לה בעל ומת (אף בקטטה) אלא שחלקתי שם שהיא עצמה נאמנת אבל העד אינו נאמן והרי בנ"ד יכול להיות משמעות דברי האשה שגם היא עצמה יודעת ממיתת בעלה וזה שאמרה שיש לה עד היינו שגם עד יש לה וא"כ מעולם לא שויתה נפשה חד"א וגם בנו"ב סי' מ"ב ביארתי קולות הרבה בעד א' בנעשה א"י. ועוד יש כאן מקום להקל ע"פ מה שביארתי שם בסי' י"א (יובא לקמן סי' קט"ו ס"ו ס"ק ל"ז וע"ש) שאם האשה מגלית טעמה על מה שהיא רוצה להודות על עצמה דבר איסור ומגלית בפני העדים ששקר הוא מהני אף אם העדים לא היו מכירים האמתלא וביארתי שם דכיון דמהני בפני שני עדים מהני גם בפני א' היכא דלא איתחזק איסור' אלא שבסי' נ"ד שם נסתפקתי בדבר שבערוה ולא איתחזק איסורא אם עד א' נאמן מן הדין ועכ"פ אין לנו לגבב חומרות יחד והרי אשה זו אמרה כן בפני העד קודם שהודית בב"ד שהי' לה בעל שרצונה לומר כן רק מפני הבושה. ע"כ אני מסכים להתיר האשה הזאת להנשא עכ"ד:

{{עוגןמ|קע}} '''שמת בעלה.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] בשם הרא"ם ושהח"מ חולק עליו. וע' ב"ש סוס"ק קמ"ג שדעתו לסמוך על דעת הרא"ם וכ' בזה"ל אע"ג דאין מוכרח סברא זו מ"מ יש להקל דהא לשיטת שאר פוסקים לא חיישינן דהיא שכרה אותו ע"ש. ועיין בת' כנסת יחזקאל ס"ב נ"ב שהאריך ג"כ לפסוק כהרא"ם דאם בא העד לבדו נאמן ומכ"ש בעוזב דת בכה"ג אף שדעת הרמ"א ז"ל לעיל דעוזב הוי קטטה הרי הש"ג חולק ע"ז וי"ל דגם הרמ"א מודה בכה"ג היכא הבא העד לבדו. וצירוף עוד בנדון דידיה צדדים להקל דהעד לא העיד רק פלגא דסהדותא ולא העיד על מיתתו רק אנו מצרפין דבריו לעדות כמר אבא אשר הגיד אחריו והוא לא ידע מה שאמר כמר אבא ועוד עוזב דת הלז לא רצה לעגן אותה כו'. ושם כתב תשובה מהגאון בעל שבו"י שפקפק עליו משום שדעת הרא"ם יחידאה היא. והוא ז"ל הוסיף שנית ידו לחזק דעת הרא"ם ז"ל ושכן דעת הרבה פוסקי' ה"ה פוסק הגדול הריק"ש בסעי' זה כתב כמה ראיות ברורות דע"א בקטטה מהני אם לא אמרה תחילה מת בעלי ומכ"ש בעוזב דת וכתב שכן הסכימו כל הרבנים וגם בתשו' דרכי נועם סי' כ"ט ול"ג עשה מעשה כן והסכימו עמו כל רבני מצרים ורבני ירושלים וגם בת' שער אפרים סי' ק"ג העלה כן לפסק הלכה וכן משמע דעת ס' בית הילל וכן משמע מתשו' הב"ח סי' ע' וע"א ופ"ט. ובפרט שבנ"ד איכא עוד סברא הנ"ל מאחר שהעד הראשון הגיד רק חצי דבר כו' והאריך בזה וחזר הגאון בעל שבו"י הנ"ל והסכים עמו להתיר ע"ש (ע' בתשו' שבו"י ח"ג סי' קי"א וקי"ב מענין זה) . גם בתשו' נו"ב סי' כ"ז במעשה שהעיד עד א' בב"ד איך שבעלה של זו עזב דתו ומת והוא הי' אצל המיתה וצדד שם להקל כיון שלא נודע לה שהוא עוזב דת רק מדברי העד הזה ומסיק כיון דבעוזב דת בלא"ה יש הרבה חולקי' דלא הוי קטטה ובקטטה גופי' הרא"ם בשם יש מי שאומר מיקל כשהעיד העד לבדו בלי העדאת אשה זו קודם ובתשו' כנ"י פסק כוותיה וכאן יש צד לקולא בלא"ה שלא ידעה שהוא עוזב דת אין לנו להרבות מחלוקת ויש לנו לומר שגם הרמ"א מודה בכאן ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ק קס"ח קס"ט:

{{עוגןמ|קעא}} '''מת בצמא.''' וכ"כ בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ס"ז ע"ש:

{{עוגןמ|קעב}} '''נאמנת.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ומ"ש מי שנשרף וצעקה אשתו כו' הוא לשון רי"ו בשם הרמ"ה הובא בב"ש וכ' על זה וז"ל ונלמד מש"ס יבמות ריש דף קט"ו ועיין סעיף ל"ב מבואר אע"ג דזה נפל למים והעלו רגל אם לית ברגל סי"מ ואמרינן זה האיש שנפל למים עלה והלך לדרכו ורגל זה הוא מאיש אחר וכאן צ"ל הא דל"א שמא אדם אחר הי' כאן ונשרף משום שהיא צעקה בעלה נשרף לכן לא חיישי' אלא היכא דמוכח שהי' שם איש אחר עכ"ל הב"ש. ועיין בשו"ת קהלת יעקב מהגאון מקארלין סי' ז' שתמה עליו דמה שמחלק כיון שאומרת ראו בעלי זה אינו שאין זה מועיל להתיר כלל דאמרה בדדמי וגרע טפי מחומרא דמשאל"ס אך באמת דיעות חלוקות הן דהדין דסעי' ל"ב הוא מדברי הרשב"א ולדידיה גם הכא חיישי' אף הוכ' דליכא הוכחה שהי' עוד אחר כדמוכח מדברי כרשב"א שם שמביא ראי' מדין זה דגברא חרוכא כו' ולדעת רי"ו בשם הרמ"ה ליכא שום ראיה לדין הנטבע הנזכר בסעי' ל"ב כו' עכ"ד ע"ש ואין דבריו מוכרחים ועמ"ש מזה לעיל ס"ק קכ"ו וקכ"ח וקכ"ט וק"ל וקל"ה וע' עוד בס' קהלת יעקב מהגאון מליסא לעיל סעי' י"ח ובס' מה"צ ס"ק ס"ה (ובתשו' חתם סופר סי' ס"ז ובתשו' מהרי"מ מבריסק סי' כ"ה בענין כזה:

{{עוגןמ|קעג}} '''וסברה שלא נתקדשה.''' עיין בס' ברכי יוסף לקמן סי' ל"ז שכ' ראיתי בתשו' הרשב"ץ ח"ג סי' קע"ח שכ' על נערה שאביה הי' במדינת הים ועמדה ונשאת ואביה קידשה במדה"י ודאי שקידושי אביה הוו קידשין כיון שעדיין היא ברשות אביה ומותרת למקדש שקיבל אביה קידושיה ממנו אע"פ שנבעלה ולא נאסרה לראשון מפני טומאה ולא דמי לאשה שהלך בעלה למדה"י ואמרו לה מת בעליך ונשאת ובא בעלה דתצא מזה ומזה לפי שזאת בהיתר נשאת לזה שלא הי' לה לחוש שאביה יקבל קדושין עליה עש"ב. ולפום ריהטא יש לעמוד ע"ז מירושלמי ר"פ עשירי דיבמות עד כדין ביודעת שהיא ח"א נשמעינה מן הדא כו' ע"ש ויש לעיין בזה:

{{עוגןמ|קעד}} '''ב"ד בטעות.''' עיין [[באר היטב/{{כאן}}#|באר היטב]] ועיין בר"י בסי' זה אות ך' שהאריך מאד בזה ושקיל וטרי בדברי מהרש"ל ביש"ש יבמות פ"ג סי' טו"ב ובדברי הט"ז בסי' זה וברדב"ז ח"א סי' ט"ל ושבו"י ח"א סי' ס"א ומכלל דבריו מבואר דעתו דהרשב"א שם שכ' דגבי מיכל הי' טעות גמור של הוראה שהורו לה בב"ד של שאול. כוונתו כיון דהי' הב"ד הגדול של כל ישראל שאין למעלה הימנו ולא אמרה הרשב"א אלא כמעשה שהי' בהוראת ב"ד הגדול. ומתוך כך תמה על הרמ"א ז"ל בהגה דנקט הורו לה ב"ד סתמא ולא ירד לחלק בין ב"ד סתם לב"ד הגדול שבכולן. וגם תמה בזה על הב"ש לקמן סי' ל"א סק"י במ"ש דמהרי"ק פליג על הרשב"א עש"ב. גם בתשו' נו"ב תניינא ס"ס קל"א האריך בזה וכ' דגם הרשב"א לא קאמר אלא כהוראה בטעות כמו שאול וב"ד שפסקו שמלוה ופרוטה דעתי' אמלוה אבל בטעות במוחש שהטעו עדים ואמרו פלוני מת אפי' שני עדים והתירו את אשתו לבעל ראשון ?ולשני ובזה מתורץ הקושיות של הט"ז. וגם הרשב"א לא אמר אלא בב"ד מומחין הממונים מז' טובי העיר כמו שאול וב"ד בימיהם שהיו ממונים מן העם והיו ב"ד מומחים אבל בעובדא דמהרי"ק שורש פ"ד כו' ודלא כמו שרצה לומר הב"ש בסי' ל"א סק"י שמהרי"ק חולק על הרשב"א ולדעתי אינו חולק עכ"ד ע"ש וע' עוד בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' רי"ו ובס' בית מאיר סעי' זה:

{{עוגןמ|קעה}} '''ומותרת לבעלה הראשון.''' עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ר"ו שכ' דמלשון הרשב"א בתשובה שם משמע דגם לבעלה השני מותרת כו' אמנם מלשון הרמ"א דדייק מותרת לבעלה הראשון משמע דוקא להראשון ודוחק לומר דנקט כן משום רישא דמלת' דאנסו אותה והיינו דהיא היתה אנוסא להנשא לו אבל השני לא הי' אנוס דבכה"ג אסורה להב'. ואפשר דהטעם דראה הרמ"א שדברי הרשב"א אינם מוסכמים כדנראה דמהרי"ק חולק בזה וגם ראיות הרשב"א אינם חזקים ולזה לגבי הראשון מספיק' דדינ' אין מוציאין מחזקתה אבל לגבי השני דהנשואין הי' כזנות בעלמ' הוי כלכתחלה בעלמ' להנשא לו ע"י גט מהראשון מש"ה מחמרינן מספק עכ"ד ועמ"ש בס"ק הקודם:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}