עריכת הדף "פרי חדש/אורח חיים/סז"

{{חלקי}}
{{ניווט כללי עליון}}
==א==
בפרק מי שמתו {{ממ|[[בבלי/ברכות/כא/א|ברכות כא.]]}} אמר רב יהודה אמר שמואל{{הערה|לפנינו ליתא לתיבות 'אמר שמואל', אך כן גירסת הרי"ף ושא"ר.}} ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר, מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא. ורבי אלעזר אמר ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל:

'''וראשונה''' צריך לברר כמאן הילכתא לידע אי קריאת שמע דאורייתא או דרבנן, הנה רבותינו בעלי התוספות ז"ל בסוטה ריש ואלו נאמרים {{ממ|[[תוספות/סוטה/לב/ב#ורבי|לב: ד"ה ורבי]]}} כתבו בארוכה על זה ולבסוף לא העלו כלום אלא הניחו הדבר בתימה דמחד דוכתא משמע דקריאת שמע דרבנן ומשאר דוכתי משמע דקריאת שמע דאורייתא. אבל שם {{ממ|[[תוספות/סוטה/לב/א#קרית|ע"א]]}} בדיבור אחר המתחיל ק"ש ותפילה וכו' כתבו בפשיטות דקריאת שמע דרבנן. וכ"כ הרא"ש בתשובה סוף כלל ד' {{ממ|[[שו"ת הרא"ש/ד/כא|סימן כא]]}} ואעתיק לשון התשובה שבכלל דבריו דבריהם ז"לוז"ל תנן בפרק הקורא את המגילה עומד ר' יהודה אומר מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע משמע הא האיר ונסתמא יכול לפרוס על שמע וקשה מהא דאמרינן בפרק החובל גבי סומא וכן הם ר' יהודה פוטר מכל מצוות האמורות בתורה וכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים יד"ח ותירץ ר"י דמכל מקום מיחייב מדרבנן בכל המצוות ולפיכך אותו שלא ראה מימיו אפילו מדרבנן לא יפרוס על שמע כיון דלית ליה הנאה אבל אם ראה ונסתמא חייב מדרבנן ומוציא אחרים ידי חובתן דאחריני לא מיחייבי אלא מדרבנן דקריאת שמע דרבנן היא כדאמרינן בברכות וכו'{{הערה|עי' שו"ת חתם סופר {{ממ|[[שו"ת חתם סופר/א/טו|ח"א או"ח סימן טו]]}} שהעיר שדברי ר"י שהביא הרא"ש נמצאים לפנינו בדברי התוס' במגילה {{ממ|[[תוספות/מגילה/כד/א#מי|כד. ד"ה מי]]}} ושם לא כתבו כן אלא לענין פריסת שמע דרבנן, ומשמע דדווקא פריסת שמע מדרבנן אך קריאת שמע גופה דאורייתא.}}. וכתב בסוף דבריו וז"ל הרי הוכחתי דלפי תלמוד דידן אפילו לר' יהודה פקח ונסתמא פורס על שמע ומתפלל דקריאת שמע ותפילה דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ע"כ:

'''ואיכא''' למידק טובא חדא דבפסקיו כתב דקריאת שמע דאורייתא וכן עיקר וכמו שאוכיח לקמן בס"ד וכאן כתב בפשיטות דקריאת שמע דרבנן, ותו דנהי דתירצו שפיר למאן דאמר קריאת שמע דרבנן אלא לרבי אלעזר דמשמע דסבירא ליה דקריאת שמע דאורייתא מאי איכא למימר{{הערה|נקט רבינו לשון משמע שהרי לדעת שמואל אמרו להדיא בגמרא מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אך בדעת רבי אלעזר לא אמר כלום רק עיקר הדין דספק קרא קריאת שמע חוזר וקורא, ודעת רב אחאי גאון {{ממ|שאילתות פ' יתרו}} שאף רבי אלעזר מודה שקריאת שמע דרבנן ומה שצריך לחזור ולקרות הוא משום כבוד מלכות שמים.}}. ותו דנהי דפליגי בקריאת שמע אבל באמת ויציב לכולי עלמא הוי דאורייתא ואיך אתי דרבנן ומפיק דאורייתא וכדאמרינן פרק מי שמתו גבי נשים בברכת המזון דאי לא מיחייבי אלא מדרבנן לא מפקי לגברי דמיחייבי מדאורייתא, וכן מתוך דבריו הוא נלמד שכתב דוקא אתי דרבנן ומפיק מדרבנן וכדמוכח ההיא דפרק ערבי פסחים דמייתי. ואין להתעקש ולומר דביציאת מצרים דכתיב ביה זכירה והיא בפה כדמוכח בפ"ב דמגילה אינו מוציא אחרים י"ח דליתא דהא קיימא לן בפרק לולב הגזול דשומע כקורא, ועוד דההיא דמגילה משום ראיה דשאני התם דכתיב אל תשכח הא לאו הכי הוי אפילו בלב ואפילו תימא דגלי קרא מכח הייתור דכל זכירה הויא בפה וכן קיימא לן כרב חסדא דהרהור לאו כדיבור דמי מכל מקום מגילה גופה תוכיח דאתיא זכירה זכירה ואפילו הכי הלועז ששמע אשורית יצא ותנן נמי בפרק ראוהו בית דין מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או מגילה אם כיון לבו יצא אלמא שומע כקורא וזה פשוט. ותו דאין צורך ליכנס בדברים הללו דלכי נידוק במתני' הכי דייקינן טעמא דלא ראה מאורות לא יפרוס על שמע הא ראה ונסתמא יכול לפרוס על שמע דוקא דברכות מדרבנן{{הערה|עי' לעיל בסמוך שכ"ה בתוס' לפנינו {{ממ|[[תוספות/מגילה/כד/א#מי|מגילה כד. ד"ה מי]]}}.}} אבל לעבור לפני התיבה אין לנו וליכא לדיוקי ממתני' כלל וגם בפרק התכלת אהא דתניא וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו ואיזו זו קריאת שמע כתבו בתוספות ואיזו זו קריאת שמע אסמכתא בעלמא דקריאת שמע דרבנן ע"כ:

'''אבל''' דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל בפסקיהם והרמב"ם ושאר הפוסקים דקיימא לן כרבי אלעזר דקריאת שמע דאורייתא וכן נ"ל עיקר חדא דלשמואל צריך לדחוקי מתני' דבערב כל אדם יטו ויקראו וכן ברייתא דשבתך בביתיך וכן כמה תנאי דסבירא להו בריש היה קורא דקריאת שמע דאורייתא דכולהו אסמכתא בעלמא וזה דוחק. ותו דסוגייא דריש היה קורא מוכחא ודאי דבקראי פליגי ועוד סוגיין דש"ס הכי אזלא דבריש מסכת ברכות אמרינן תנא היכא קאי דקתני מאימתי ומהדרינן דאקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך. ובפרק היה קורא גרסינן בעא מיניה אחי תנא דבי ר' חייא בהלל ובמגילה מהו שיפסיק אמרינן ק"ו קריאת שמע דאורייתא פוסק הלל דרבנן מיבעיא. ובגמרא דהקורא את שמע נמי אמרינן עד כאן לא קאמר רבי יוסי לא יצא אלא גבי קריאת שמע דאורייתא. ועוד גרסינן בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים קבע לתפילה ובירושלמי פ"ק דשבת ופ"ק דברכות אמרינן קריאת שמע דבר תורה ותפילה אינה דבר תורה. ואין לומר דדבר תורה הוי מדרבנן דבפרק מי שמתו אהא דאמרינן נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה קאמר אביי דהוי מדרבנן ואמר ליה רבא והא דבר תורה קאמר. ומפשטא דהני שמעתתי מוכח בהידייא דקריאת שמע דאורייתא. ואין לפקפק עוד בזה והכי נקטינן.

ואף על פי שהוכחנו דקריאת שמע דאורייתא מכל מקום עדיין אנו צריכין למודעי אי פסוק ראשון או מקצת פרשיות הוו מן התורה. וראיתי בזה דעות חלוקות ולכל אחת יש לה סמוכות וצריך להכריע איזו מהן היא האמתית. ואף על פי שאין דעתי מכרעת, אכריע כפי מה שירוני מן השמים בס"ד:

'''הדעת''' הראשונה הוא שפסוק ראשון בלבד הוי מן התורה, וכן כתב הרשב"א בתשובה סי' ש"ך, וכ"כ בחידושיו בסוגיין ובריש היה קורא כתב וז"ל ומפסוק ראשון ואילך אפילו קורא להגיה ממש יצא דהא מכאן ואילך אין צריך כוונה כלל ואפשר דאף על גב דמדרבנן היא כוונת קריאה מיהא בעינן עכ"ל. אלא שנראה שהרב סותר את דבריו שבפרק קמא {{ממ|[[רשב"א/ברכות/ב/א|ב.]]}} כתב וז"ל ומה שאין אנו קורין על מטתינו אלא פרשה ראשונה מפני שהיא של תורה אבל של דבריהם כיון שקראוהו בבית הכנסת לא חייבוהו לחזור ולקרות, ע"כ.

וגם דעת מר"ן ז"ל בבית יוסף סוף סימן ס"ג שפסוק ראשון בלבד הוי דאורייתא. ונראה שזו היא דעת רבינו יהודה החסיד שהביא הטור סימן מ"ו וכמו שכתב שם בבית יוסף. וכן נראה שהוא דעת הרא"ה ז"ל כמו שכתב הבית יוסף ז"ל שם משמו יעויין שם.

ומסתייעא הך סברא מהך מילתא דגרסינן בריש היה קורא {{ממ|[[בבלי/ברכות/יג/ב|יג:]]}} ת"ר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד צריכה כוונת הלב דברי רבי מאיר אמר רבא הלכה כרבי מאיר. ותו ת"ר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד זו קריאת שמע של ר"י הנשיא. ותו גרסינן התם אמר שמע ישראל ונאנס בשינה יצא. ואמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקרא קמא צערן טפי לא תצערן. וכן בירושלמי פ"ק דברכות אמרינן מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום וכו'. ועוד כן מוכח בסוף פרק לולב הגזול דקאמר קריאת שמע מאי היא פסוק ראשון. מכל הני משמע לכאורה דפסוק ראשון דוקא מדאורייתא:

'''הדעת''' השנית היא שפרשה ראשונה הויא מן התורה והשאר הוי מדרבנן. וכנראה שזו היא דעת רש"י ז"ל שכתב בריש ברכות {{ממ|[[רש"י/ברכות/ב/א#עד|ב. ד"ה עד]]}} שבפרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא. וכן כתב הרשב"א ז"ל שמה שאין אנו קורין על מטתינו אלא פרשה ראשונה הטעם מפני שהיא של תורה{{הערה|וע"ע שאגת אריה {{ממ|[[שאגת אריה/ג|סימן ג]]}} שביאר באופן נוסף דברי רש"י וגם יסוד דבריו הוא שרש"י סובר שפרשה ראשונה לחוד הויא מדאורייתא.}}.

וממה שהקשו בתוספות ז"ל דשלש פרשיות היה לנו לקרות על מטתינו, אין לדקדק משם כלום, דמדרבנן צריך לקרותם כולם. ועוד דאינהו סבירא להו דקריאת שמע דרבנן כדכתיבנא.

וכן דעת רבינו יונה ז"ל שפרשה ראשונה בלבד הויא דאורייתא שכן כתב בפרק היה קורא במתני' דהאומנין קורין בראש האילן.

ומסתייעא הך סברא מהא דגרסינן בפרק קמא דיומא הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ואוקימנא לה בפרק ראשון. וכן גבי פועלים בפרק היה קורא בטלין ממלאכתן בפרק ראשון וקורין. וכן בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא בריש היה קורא דגרסינן התם יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה תלמוד לומר האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דברי רבי אליעזר אמר לו רבי עקיבא הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה. ואף על גב דלא קיימא לן אלא כרבי מאיר דאין צריך כוונה אלא פסוק ראשון מכל מקום יש לומר דהיינו משום דהוי עיקר קבלת עול מלכות שמים אבל פרשה ראשונה דסבירא להו להני תנאי דהוי מדאורייתא ולא אשכינן מאן דפליג עלייהו בהידייא אפושי פלוגתא לא מפשינן ואיכא למימר דכולהו סבירא להו דפרשה ראשונה הויא דאורייתא ולא פליגי אלא עד היכן חייב לכוין דרבי מאיר סבירא ליה הפסוק הראשון לבד ור"א{{הערה|לכאורה צ"ל: ור"ע.}} סבירא ליה כל הפרשה ראשונה צריכה כוונה.

ועוד הביא הרבינו יונה ז"ל ראיה מהא דתניא {{ממ|[[בבלי/ברכות/יג/ב|שם יג:]]}} על לבבך רב זוטרא אמר עד כאן כלומר פרק ראשון מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך מצות קריאה בלא כוונה, רבי יאשיה אמר עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה. והוינן בה מאי שנא עד כאן מצות קריאה וכוונה דכתיב על לבבך ודברת בם התם נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם, ומתרצינן ההוא בדברי תורה הוא דכתיב. ואף על פי שאין הלכה כרבי יאשיה בענין הכוונה דהא קיימא לן דאין צריך כוונה אלא פסוק ראשון בלבד, אפילו הכי בענין הקריאה דקאמר דמפרק ראשון ואילך אין צריך קריאה אפשר שהלכה כמותו ע"כ. 

ובירושלמי ריש היה קורא בר קפרא אמר אין לך צריך כוונה אלא שלשה פסוקים ראשונים בלבד ותנינן ושנתתם עד כאן לכונה מכאן ואילך לשינון. מכל הני משמע דפרשה ראשונה לפחות הויא מן התורה:

'''ואם''' באנו לומר דכל שלש פרשיות הוו מן התורה לא מתקיימא הך מילתא כלל דהא בפרשת ציצית לית בה ודברת בם או לדבר בם בשכבך ובקומיך כדכתיב בשני פרשיות ראשונות. ומשנה שלימה שנינו אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות. ובפרק היה קורא אמרינן אמרי במערבא ערבית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת. וכן בסוף פרק קמא דברכות אמרינן {{ממ|[[בבלי/ברכות/יב/ב|יב:]]}} פרשת ציצית מפני מה קבועה בקריאת שמע וכו'. וכן בפרק קמא דירושלמי והביאו הרשב"א בחידושיו בסוף פרק קמא גרסינן מפני מה תיקנו בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה ואמרו כדי שתהא הגיית היום והליליה שוין כלומר דבשחר קורא שלש פרשיות וארבע ברכות הרי שש ובערב שתי פרשיות וארבע ברכות הרי שש ע"כ.

הנה לך הוכחות ברורות דפרשת ציצית אינה מן התורה אלא כיון שזוכר יציאת מצרים די בזה, וכן רבי הוה קמהדר אשמעתתא דאית בה יציאת מצרים ובזה היה יוצא ידי חובתו, וכן בירושלמי ריש היה קורא רב שאיל לר' חייא רבה וכי רבי אינו צריך להזכיר יציאת מצרים אמר ליה לית אפשר דלא יטי מינה ע"כ וזה פשוט:

'''מעתה''' נשאר לנו לברר הדעתה שלישית והיא היותר אמיתית מכולן דפרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע השתי פרשיות הוו מן התורה וחייב לקרותן בכל יום שני פעמים אחת בשכבו ואחת בקומו. וכך מטין דברי הרמב"ם ב[[רמב"ם/קריאת שמע/א|פ"א מהל' קריאת שמע]]{{הערה|בשאגת אריה {{ממ|[[שאגת אריה/ב|סימן ב]]}} ביאר כוונת רבינו שכוונתו למה שאמר שם {{ממ|[[רמב"ם/קריאת שמע/א#א|ה"א]]}} פעמים בכל יום קוראין ק"ש בערב ובבקר שנאמר ובשכבך ובקומך כו' ואחר כך {{ממ|[[רמב"ם/קריאת שמע/א#ב|ה"ב]]}} אמר ומה הוא קורא שלשה פרשיות אלו הן שמע והיה אם שמוע ויאמר כו'. ואחר כך {{ממ|[[רמב"ם/קריאת שמע/א#ג|ה"ג]]}} אמר וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע ע"כ. הרי שכל ג' פרשיות אלו הם בכלל החיוב הראשון שהזכיר הרמב"ם הנלמד מן הפסוק ובשכבך ובקומך. אך עי'"ש בשאג"א שדחה שעל כרחך אין כוונת הרמב"ם לתחילת דבריו שהרי אמר גם שקריאת שלש פרשיות אלו 'על סדר זה' היא הנקראת קריאת שמע, והרי סדר הפרשיות מדרבנן הוא כדתנן {{ממ[[בבלי/ברכות/יג/א|יג.]]}} אמר ריב"ק למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע כו'. ועוד דהרמב"ם פוסק דהקורא פרשיות למפרע יצא ידי חובתו ואם סדר הפרשיות מדאורייתא היה צריך שלא לצאת כדין סדר פרשיות במזוזה ותפילין שאינן כשרות שלא כסדרן. ולפיכך ביאר השאג"א כוונת הרמב"ם כהקדמה להמשך דבריו שמה שיזכיר בכל הלכות ק"ש סתם 'קריאת שמע' כוונתו לג' פרשיות אלו כסדרן כתקנת חז"ל. וע"ע תומת ישרים {{ממ|[[תומת ישרים/יג|סימן יג]]}} שהבין אף הוא כדעת רבינו בדעת הרמב"ם שכל ג' הפרשיות חיובן מדאורייתא אלא שהוא מפרש בכוונת הרמב"ם שחיוב קריאת כל ג' הפרשיות מלתא דקריאת שמע הוא ולא מחמת זכרון יציאת מצרים, עי"ש שתמה על כך והסיק שרק ב' פרשיות ראשונות חיובן מדאורייתא מלתא דקריאת שמע וכדעת רבינו, אך נראה שלא למד כן בדעת הרמב"ם.}}, וזו היא דעתי.

ומסתייעא הדין סברא דילן מהא דגרסינן בפרק היה קורא הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו ר' אחא משום ר' יהודה אומר כיון שכיון לבו בפרק ראשון שוב אינו צריך. ובתוספתא איתא להך מתני' בסגנון אחר והביאו הרשב"א ז"ל בחידושיו לפרק היה קורא והכי איתא התם הקורא את שמע צריך שיכויון את לבו ר' אחא אומר משום ר' יהודה אם כיון ליבו בפרק ראשון אף על פי שלא כיון לבו לפרק אחרון יצא ע"כ. הנה בין למר ובין למר דשתי פרשיות ראשונות הוו מן התורה אלא דבהא פליגי דתנא קמא סבירא ליה דכי היכי דהפרשה ראשונה כתיב על לבבך ודברת בם גם בפרשה שניה כתיב על לבבכם לדבר בם, ולכן צריך שיכוין בשתי הפרשיות ראשונות. ורבי יהודה סבירא ליה כרב זוטרא דבפרק ראשון איכא מצות כוונה וקריאה ומכאן ואילך ליכא אלא מצות קריאה. והא דכתיב על לבבכם לדבר בם מיבעי להו לכדרבי יצחק דאמר ושמתם את דברי אלה צריכה שתהא שימה כנגד הלב.

ובירושלמי אמרינן מה בין פרק ראשון דבעי כוונה לפרש שני דלא בעי כוונה ומשני לה. נמצא דהני תניא סבירא להו דשתי פרשיות ראשונות הוו מן התורה, ומדברי רבי אליעזר דקאמר {{ממ|[[בבלי/ברכות/יג/א|יג.]]}} דקאמר דעד בכל מאדך בעי כוונה ומכאן ואילך אין צריכה כוונה אין לדקדק משם מאי דעתיה בפרשה שניה אי הוי מן התורה או לא:

'''אמנם''' מדברי רבי עקיבא בר פלוגתיה דרבי אליעזר ילפינן נמי דסבירא ליה דפרשה שניה הויא מן התורה ולשון רבי עקיבא בברייתא הוא כך הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כונה. ואיכא למידק דהאלה דדייק מיניה רבי אליעזר שאין כל הפרשה צריכה כוונה, מאי עביד ליה רבי עקיבא. אלא על כרחך איצטריך למעוטי פרשה שנייה דלא בעי כונה, וכן כתבו בתוס' ז"ל, מכלל דפרשה שניה נמי הויא מן הן התורה מדאיצטריך קרא למעוטה מכוונה. ורבי יאשיה דסבירא ליה דמכאן ואילך ליכא אלא מצות כוונה יחיד הוי לגבייהו, וזה שלא כדברי הרבינו יונה שכתב דהלכתא כרבי יאשיה.

ועוד כן מוכח מהא דגרסינן בפרק היה קורא בגמרא דהקורא את שמע אמרינן עלה בגמרא תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה מאן תנא חרש המדבר ואינו שומע דיעבד אין לכתחילה לא אמר רב חסדא רבי יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא, ועד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא גבי קריאת שמע דאורייתא וכו'. ואם איתא דפרשה ראשונה גריסא הויא מן התרה אם כן מאי משני רב חסדא דהא במתני' הקורא את שמע תנן סתמא ומשמע אפילו והיה אם שמוע דהויא מדרבנן. וכי תימא ולדידך נמי תקשי דהא פרשת ציצית לא הויא מדאורייתא, לאו קושיא היא דכיון דצריך להזכיר יציאת מצרים מן התורה וקורא במקומה פרשת ציצית שפיר קמשני רב חסדא דעד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא גבי קריאת שמע דאורייתא דהיינו שלש פרשיות דהשתא הוו מן התורה ולהכי בעי לעיכובא שישמיע לאזנו.

ועוד כן מוכח מהא דגרסינן תו בפרק היה קורא בהלל ובמגילה מהו שיפסיק אמרינן קל וחומר קריאת שמע דאורייתא פסוק הלל דרבנן מיבעיא וכו'. ועוד כן מוכח מהא דאמרינן בסוף פרק קמא דברכות {{ממ|[[בבלי/ברכות/יב/ב|יב:]]}} פרשת ציצית מפני מה קבעוה בקריאת שמע, ומדלא קמיבעיא להו בפרשת והיה אם שמוע מפני מה קבועה אלמא דהויא דאורייתא{{הערה|בשאגת אריה {{ממ|[[שאגת אריה/ב|סימן ב]]}} יישב דזה לא הוקשה לגמרא כיון דידעינן לה ממתני' {{ממ|[[בבלי/ברכות/יג/א|יג.]]}} אמר רבי יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך מקבל עליו עול מצות. הרי מבואר שטעם קריאת פרשת והיה אם שמוע הוא כדי שיקבל עליו עול מצות.}}. וכן מוכחא ההיא דגרסינן בירושלמי מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה אמר רבי אחא קריאת שמע דבר תורה ותפילה איננה דבר תורה ואם איתא דפרשה ראשונה לבד הויא מן התורה לפלוג מתני' בקריאת שמע גופה, אלא משמע דכולה הוי מן התורה{{הערה|בשאגת אריה {{ממ|[[שאגת אריה/ב|סימן ב]]}} יישב דרישא דמתני' שם הוא לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל כו' ואם התחילו אין מפסיקין, ומאחר שהזכירה המשנה ברישא דין אין מפסיקין לגבי תפילה משום הכי אף בסיפא אמרה דין אין מפסיקין לגבי תפילה.}}. ועוד כן מוכח מדלא קאמר רבי אלעזר {{ממ|[[בבלי/ברכות/כא/א|כא.]]}} ספק קרא פרשת והיה אם שמוע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא והוה מפליג בקריאת שמע גופה אלמא דפרשת והיה אם שמוע נמי דאורייתא, ובהא איכא לדחויי דסתמא היינו הפסוק ראשון כדאמרינן בסוף פרק לולב הגזול קריאת שמע מאי הוא פסק ראשון.

ועוד ראיה דלמאן דסבירא ליה קריאת שמע דרבנן אמרינן עליה מתיב רב יוסף בשכבך ובקומך אלמא קריאת שמע דאורייתא, וכיון דמשום דכתיב בשכבך ובקומך מפקיענן דקריאת שמע דאורייתא מינה נמי לפרשה שניה דכתיב בה בשכבך ובקומך דהויא דאורייתא. ועוד ראיה דאם איתא דפרשה ראשונה לבד הוי מן התורה אם כן מאי קאמר רבי יהושע בן קרחה {{ממ|[[בבלי/ברכות/יג/א|יג.]]}} למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע דהא פרשת שמע הויא מן התורה ולהכי קדמה, אלא על כרחך דגם פרשת והיה אם שמוע הויא מן התורה. והא דקמיבעייא ליה למה קדמה והיה אם שמוע לויאמר הכי קמיבעייא ליה דכיון דחייב לזכור יציאת מצרים מן התורה ותקינו פרשת ציצית משום ענין יציאת מצרים דאית בה אם כן מה קדימה יש לוהיה אם שמוע על ויאמר. ועוד אם איתא דפרשת והיה אם שמוע אינה מן התורה אם כן היה ראוי להקדים פרשת ציצית אף על גב שאינה נוהגת אלא ביום, אלא ודאי כדאמרן.

ואין להביא ראיה מסוגיין דקאמר רבי אלעזר ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומדסתם לן סתומי משמע דקאמר דחוזר וקורא כולה, דאיכא למידחי דכיון דתקון רבנן לקרות כולה צריך לקרות כתקנה, וכמו שכתב הרשב"א ויתבאר לקמן בס"ד.

גם אין להביא ראיה מהא דגרסינן בפרק היה קורא בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון בין כתיבה לכתיבה יחזור לכתיבה ראשונה, אלמא דפרשת והיה אם שמוע נמי הויא מן התורה דאם לא כן למה חוזר. דיש לדחות דשאני הכי דכיון שהוא עסוק בקריאת שמע יש לו לתקן כל כמה דמצי לקרות כראוי:

'''ואחרי''' הודיע אלקים אותנו את כל זה והארכנו להוכיח בהוכחות נכונות ששתי פרשיות ראשונות מן התורה צריך לקרותן ב' פעמים בכל יום ככתבן וכלשונן זולתי פרשת ציצית דלא הויא מן התורה אלא דתקינו רבנן לקרותה זכר ליציאת מצרים דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים מעתה צריך לדחות הראיות המוכיחות הפך מזה.

והנה לראייה דמייתינן מההיא דפסוק ראשון צריך כוונה אלמא פסוק ראשון בלבד הוי מן התורה לאו ראיה היא דלעולם דשתי הפרשיות ראשונות הוו מן התורה נמי אלא דכיון דבפסוק ראשון מקבל עליו מלכות שמים אינו בדין שיסיח דעתו ויפנה לבו לדברים אחרים וכן החמירו בפרק ראשון כי היכי דלא נישוי עראי להיות שפרק ראשון יש בו קבלת מלכות שמים ויראתו ואהבתו וכמו שכתב הבית יוסף ז"ל בסוף סימן ס"ג.

גם ההיא דירושלמי דפרק קמא דברכות דקאמר מפני מה קבעו שתי פרשיות וכו' ההיא אתיא כמאן דאמר קריאת שמע דרבנן ואנן קיימא לן קריאת שמע דאורייתא.

גם ההיא דאמרינן שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד זו קריאת שמע של ר' יהודה הנשיא אלמא דפסוק ראשון בלבד הוי מן התורה, יש לומר ולטעמיך מי ניחא והא גרסינן בפרק קמא דשבת חבירים שהיו עוסקין בדברי תורה מפסיקין לקריאת שמע, אלא מאי אית לך למימר כדפריק הרא"ש דתלמוד תורה דרבים שאני הכי נמי תלמוד תורה דרבנים הוה. אלא דפסוק א' כיון דהוי דבר מועט היה יכול לאומרו בלי הפסק. ומנא תימרא דחיישינן להכי דאמרינן באלו דברים של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא בבית המדרש מפני ביטול בית המדרש. ומיהו כל כמה דהוה מצי למיעבד הוה עביד ולהכי הוה מיהדר נמי אשמעתתא דאית בה יצית מצרים. והא דגרסינן בירושלמי רב שאיל {{לפיענוח|כאן חסר}} הוא מקבל עליו מלכות שמים א"ל ואינו צריך להזכיר יציאת מצרים א"ל לית אפשר דלא יטי מלה ע"כ איכא למימר דהכי קמיבעיא ליה אמאי לא מיהדר רבי אשמעתתא דאית בה יציאת מצרים והא והא מתקיים בידו {{לפיענוח|א"ל}} כיון דבדבר מועט שמזכיר יציאת מצרים יוצא ידי חובתו אמאי לא מידכר ושני ליה רבי חייא דאין הכי נמי דאי אפשר דלא יטי מלה כנ"ל:

'''ועדיין''' נשאר לנו לבר מה שכתב המחבר ספק אם קרא קריאת שמע חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה והוא לקוח מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב, ויש לדקדק בזה

{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}
[[קטגוריה:קריאת שמע]]