עריכת הדף "פני יהושע/פסחים/כא/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>

בגמרא '''{{עוגן1|ריב"ב}} אומר כותח וכל מיני כותח וכו'.''' עיין פרש"י ותוספות. ולולי דבריהם היה נ"ל לפרש בפשיטות דריב"ב לשיטתיה דס"ל במכילתא פ' בא דחמץ קודם ביעורו בשריפה דוקא ויליף מנותר ולפרש"י דלקמן דף כ"ח משמע דקודם ביעורו היינו שלשים יום קודם פסח דחל עליו חובת ביעור שלא יהא החמץ בעולם בפסח ואם כן נהי דלב"ה מותר למכור קודם פסח היינו משום דאפשר שימצא לו אוכלין קודם פסח משא"כ בכותח שאין דרך לאוכלו מהר אסור למכור שלשים יום קודם פסח כדי שלא יהא בעולם בפסח וכן משמע להדיא שם במכילתא דאסר ריב"ב:

בגמרא '''{{עוגן1|ומותר}} בהנאתו פשיטא לא צריכא שחרכו קודם זמנו.''' נ"ל דלאו בחרכו לחוד איירי מתני' דהא לא איירי ביה כלל אלא דעיקר דינא דמתני' דמותר בהנאתו אלא יסיק בו תנור וכיריים דסיפא קאי דלאחר זמנו אסור וקתני הכא דקודם זמן איסורו אם רוצה לשרפו יכול להסיק בו תנור וכיריים אע"ג שנהנה ממנו ג"כ לאחר זמן איסורו אפ"ה שרי דלא גרע מחרכו אלא דבגמ' עיקר מילתא דמיירי ביה רבא אתא לאשמעינן דאפילו בדאיתא בעיניה לאחר זמנו שרי כיון שחרכו קודם זמן כנ"ל:

'''בתוס' בד"ה {{עוגן1|עבר}} זמנו פשיטא וכו' ונראה דפריך פשיטא משום דתנא בפ"ק דשורפין וכו'.''' עד סוף הדיבור. ואף ע"ג דלקמן {{ממ|[[תוספות/פסחים/כח/ב|דף כ"ח ע"ב]]}} כתבו התוס' דלרבי שמעון משש ומעלה עד הלילה מותר בהנאה ואפילו הכי קאמר ר"ש דשורפין בתחלת שש דגזור שמא יאכלנו ממש איכא למימר דלא דמי דר"ש לא איירי אלא דלא חזי למוכרו לכותי ולא לשום הנאה כ"א להסיקה תחת תבשילו ומשו"ה מחמיר לשורפה בהתחלת שש משום חששא דדלמא אתא למיכל דהו"ל הפסד מועט כיון דבלא"ה להסקה קאי משא"כ בחולין דקיימינן הכא אי ס"ד דשרי בהנאה לא הוי מחמרינן לשורפה בתחלת שש כיון דאיכא תקנה למוכרו לכותי כולו כאחד וכמו שכתבתי נראה להדיא מלשון התוספות דף כ"ח ועיין במהרש"א ז"ל שכתב בענין אחר ונראה שנתכוון גם כן ליישב הא דמשני בגמ' לשעות דרבנן דלא שמעינן לה ממתניתין דלעיל אלא שדבריו דחוקים ולענ"ד נראה דלפירוש התוס' הא דמשני לשעות דרבנן דאע"ג דשמעינן לאיסור הנאה שפיר ממתניתין דלעיל דקתני שורפין אפ"ה אשמעינן משנה יתירא דהכא דאין חוששין לקידושין והיינו דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו וממילא דכל שעבר זמנו מדרבנן שוה לאיסור הנאה כמו לאחר שעבר זמן דאורייתא אלא דאכתי קשיא לי דאם כן אמאי איצטריך לשנויי בשעות דרבנן והיינו תחלת שש דהא אפילו מלאחר שש עד הלילה נמי שייך האי רבותא גופא דאסור בהנאה לגמרי ואין חוששין לקידושין ולאפוקי מדרבי שמעון דלא אסר אלא משום חששא דשמא יאכל מדרבנן ומכ"ש למאי דפרישית דלר"ש בחולין מותר למוכרו. ועוד דאפילו לר"י דאוסר לפני זמנו אפ"ה איכא רבותא טובא דאסור בהנאה מדאורייתא דהא לחזקיה בסמוך דלא שייך איסור הנאה אלא היכא דכתיב לא יאכל וא"כ בלפני זמנו לא שמעינן איסור הנאה דהא רבי יהודה מלא תאכל עליו יליף וכמו שהקשו שם בתוס' וע"ש בחידושינו ואפשר כיון דלקושטא דמילתא אפילו בשעות דרבנן אין חוששין לקידושין כדמשמע מלישנא דמתניתין דכל שעבר זמנו שוה משו"ה מסיק לה בהאי לישנא דשעות דרבנן דכל היכא דלא מיתסר מדאורייתא מיקרי שעות דרבנן כנ"ל ודוק ועיין בסמוך:

'''בפירש"י בד"ה {{עוגן1|משש}} ומעלה ע"כ מתחלת שש דאי לאחר שש דאסור מדאורייתא מאי אתא לאשמעינן וכו'.''' עכ"ל. נראה מפירושו שהוא סובר דחיטי קורדנייתא אית בהך חששא דאורייתא ואף ע"ג דקשות הן ואיכא לספוקי שמא לא נתחמצו אפילו הכי כיון דהוי ספיקא דאוריתא ומחוייב לשורפו ליכא שום רבותא בהכי ועוד מדנקט אפילו משמע דבשאר חמץ נמי איכא שום רבותא אלא דאכתי קשיא לי דלמא לעולם לאחר שש איירי והא גופא אתא לאשמעינן דאסור בהנאה מדאורייתא או לאפוקי מדר"י הגלילי דמתיר בהנאה לגמרי ואע"ג דפשיטא לן דלא קי"ל כר"י הגלילי ואסור בהנאה אכתי ס"ד דהיינו לחומרא אבל לענין קידושין מדלא קתני המקדש בחמץ בפסח התם בקידושין גבי שאר איסורי הנאה ס"ד דחוששין לחומרא לדר"י הגלילי או לאפוקי מדרבי שמעון דלפני זמנו שרי בהנאה מדאורייתא ואע"ג דרב פסק לקמן כרבי יהודה לענין דלפני זמנו נמי במשהו אכתי ס"ד דהיינו לחומרא והוצרך לאשמעינן דאין חוששין לקידושין כלל וכ"ש דקשה טפי למאי דפרישית בסמוך דאליבא דרבי יהודה גופא נמי איכא למימר דלאחר שש עד הלילה אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן והיינו לחזקיה בסמוך וכדמשמע לכאורה ממאי דקאמר ר"י תולין כל חמש אלמא דשני ליה בין איסור אכילה להנאה וכדפרישית שם מיהו לשיטת ר"ת לעיל {{ממ|[[תוספות/פסחים/ו/ב|#משש|דף ו' ע"ב]] תוס' ד"ה משש שעות}} דחיטי קורדנייתא חמץ נוקשה מדרבנן הוא ומייתי ראיה מחמץ דרבנן ושעות דאורייתא לחמץ דאורייתא ושעות דרבנן אם כן אתי שפיר ואע"ג דלמאי דפרישית בהא נמי לא מייתי ראיה שפיר דהא איכא למימר דנהי דמחמרינן בחמץ דרבנן אטו דאורייתא אפ"ה לא שייך לומר כן בקודם שש כיון דאפשר דאפילו לאחר שש אין אסור בהנאה מדרבנן לחזקיה אפ"ה איכא למימר דנהי דמדרבי גידל לא שמעינן להא מילתא אפ"ה מגופא דמתניתין דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו שמעינן לה שפיר וכדפרישית בסמוך בשיטת התוס' דיתורא היינו לאשמעינן דאין חוששין לקידושין אפילו בעבר זמנו מדרבנן ולא איצטריך לאתויי דרבי גידל אלא להא מילתא לחוד דבאיסור דרבנן נמי אין חוששין לקידושין כלל אף לחומרא כן נ"ל לשיטת התוס' ולענ"ד לולי פירש"י ותוס' היה נ"ל דאף אם נפרש דחטי קורדנייתא חמץ דאורייתא כפרש"י ונפרש גם כן משש ומעלה סוף שש כפירוש התוס' אפ"ה א"ש דמשני לשעות דרבנן דאסור בהנאה כיון דרבי גידל קאמר דמסוף שש אין חוששין לקידושין אלמא דלאחר שש אסור בהנאה מדאורייתא ואם כן שעות דרבנן נמי אסור בהנאה דגזרינן שש אטו שבע משא"כ אי לאו דרבי גידל הו"א דלאחר שש עד לילה גופא אין איסורו בהנאה אלא מדרבנן כדפרישית ואם כן לא הוי שייך לגזור שש אטו שבע כיון דשבע גופא מדרבנן הו"א דשורפין אינו אלא משום דלמא אתא למיכל קמ"ל מדרבי גידל כן נ"ל נכון ובזה יש ליישב קושי' התוספות בקידושין דף כ"ו דמשמע שם דבאיסור דרבנן חוששין לקידושין וקשיא להו מדר' גידל ולמאי דפרישנא לא קשה מידי ובזה יש ליישב גם כן לשון הש"ע באבן העזר {{ממ|[[שולחן ערוך/אבן העזר/כח#|סי' כ"ח]]}} שפסק דדוקא בחמץ דאורייתא ושעות דאורייתא הוא דאין חוששין לקידושין אבל בשעות דרבנן או חמץ דרבנן הוי ספק קידושין ותמהו עליו כל האחרונים ולמאי דפרישית א"ש שחושש להחמיר דחיטי קורדנייתא הוי חמץ דאורייתא ולפירוש התוס' דמשש ומעלה היינו סוף שש דהוי לגמרי דאורייתא אבל בחד דרבנן אפשר דהוי ספק קידושין כסוגיא דגמ' דפ' האיש מקדש וסוגיא דהכא נמי א"ש כדפרישית ודוק אבל שיטת רש"י ז"ל עדיין צ"ע:

בגמרא '''{{עוגן1|ולא}} יסיק בו תנור וכיריים פשיטא וכו'.''' לכאורה לפמ"ש התוס' לעיל דף ה' דהא דלא יסיק בו וכו' היינו מדרבנן אם כן הוי מצי לאוקמי הכא נמי לענין שעות דרבנן דאע"ג דלאחר שש נמי לא הוי אלא מדרבנן אפ"ה גזרינן שש אטו שבע אלא דנראה ברור דמה שכתבו התוס' לעיל דלא הוי אלא מדרבנן היינו נמי אליבא דמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה דאיירי לעיל וכן פסקו התוס' להלכה משא"כ לרבנן דהשבתתו בכל דבר והוי מהנקברין דאפילו אפרן אסור אם כן כ"ש דלא יסיק בו מדאורייתא דלכאורה נראה ברור דהא דהנקברין אפרן אסור היינו מדאורייתא וכבר נתפרש לעיל בשם ספר תומת ישרים שכתב רבינו אשר משום דאפילו לר"י דלא יסיק היינו מדאורייתא דיליף מנותר אבל שיטת התוס' אינו כן ואפשר דבנותר גופא היכא דלא שייך איסור הקדש נמי אפרו מותר מדאורייתא ואין להקשות לשיטת התוס' דמדאורייתא שרי להסיק דמ"ש מערלה דאסור להדליק בו את הנר דיש לחלק שפיר בין איסור הדלקה דהנאתו בשעת ביעורו להסקת התנור דהנאתו אחר ביעורו כן נ"ל ועדיין צ"ע ומבואר לעיל בסוגיא דערלה בעז"ה ודו"ק:

שם '''{{עוגן1|לא}} צריכא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו'.''' לשיטת רש"י דפלוגתא דר"י ורבנן היינו קודם איסורו דוקא אבל לאחר איסורו לר"י נמי השבתתו בכל דבר אם כן לר"י האי רבותא דלא יסיק היינו לשעות דרבנן מיהו לפמ"ש דלרש"י לר"י לאחר ביעורו נמי עיקר מצותו בשריפה אלא שאם אין האש מוכן מיד אין צריך להמתין דעובר בבל יראה ואף על גב דאפשר דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר אפ"ה אין להשהותו לכתחלה משא"כ קודם ביעורו מצותו דוקא והיכא דאפשר צריך להמתין אם כן סוגיא דהכא א"ש בפשיטות ולשיטת התוס' נמי דס"ל איפכא דקודם ביעורו השבתתו בכל דבר אפ"ה א"ש האי דלא יסיק אפילו בשעות דרבנן הא אפרן מותר ולא הוי בכלל הנקברין דנהי דהשבתתו בכל דבר היינו לקולא אבל מסתמא לא נחמיר קודם ביעורו יותר מלאחר ביעורו כן נ"ל:

שם '''{{עוגן1|אמר}} חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה.''' קשיא לי אמאי לא יליף בק"ו מנותר ושאר איסורי הנאה דאינן בבל יראה ואסורין בהנאה מכ"ש חמץ דבבל יראה כדיליף לקמן דף כ"ח לענין שריפה והכא לא שייך כל הני פירכי דפרכי רבנן לר"י לקמן מיהו לשיטת הרא"ש ז"ל שם דרבנן לא ילפי כלל מנותר דחולין מקדשים לא ילפינן א"ש דלא ילפינן מנותר אלא דאכתי מצינן למילף מבשר וחלב ושאר איסורי הנאה שהיה להם שעת הכושר ואפילו הכי אסירי והנלע"ד בזה דל"ש למילף בק"ו מנותר או משאר איסורים אלא לר"י דוקא דחמץ לאחר זמנו נמי אסור ואם כן אין היתר לאיסורו משא"כ למאי דקי"ל כר"ש דלאחר זמנו מותר מדאורייתא ותו ליכא למילף בק"ו דמה לנותר ושאר איסורים שאין היתר לאיסורן משא"כ בחמץ בפסח דיש היתר לאיסורו אלא דלפ"ז קשיא איפכא כיון דשני ליה לחזקיה בין לא יאכל ובין לא יאכל אם כן אמאי שני הכא למיכתב לא יאכל לר"י כיון דבלא"ה ידעינן דאסור בהנאה מק"ו ונ"ל דלחזקיה נמי לא מדשני בלישנא יליף דליכא ייתורא אי כתיב בצירי או בחולם אלא דפשטא דלישנא לא יאכל משמע דאסור בהנאה וכיון דלקושטא דמלתא אסור בהנאה שייך למכתב לא יאכל ודוקא לקמן בשרצים דמותרין בהנאה מקשה הש"ס שפיר וא"ל למיכתב לא יאכל ועוד דאי כתיב לא יאכל בשרצים לא ניבעי נמי לכם משא"כ בשאר דוכתי לא שייך להקשות למה כתיב לא יאכל והשתא לפ"ז בלא"ה אתי שפיר מילתא דחזקיה דכיון דכתיב בגופיה איסור הנאה מייתי ליה מקרא דגופיה וקרא לא מייתר ועוד דאיצטריך קרא ללאו בהנאה משא"כ בק"ו הא ק"ל דאין עונשין מן הדין וזה לשיטת התוס' דוקא דמשמע דשייך מלקות באיסור הנאה ודלא כשיטת הרמב"ם ז"ל וכמו שיבואר והשתא ניחא נמי שיטת התוס' לקמן בדף הסמוך בד"ה ור"ש שכתבו דחזקיה מודה דלר"מ כרבי אבהו ואפ"ה לא חש לדקדק אמאי כתיב לא יאכל מיהו בירושלמי מצאתי דאיכא דרשא אחרת בלא יאכל דדרשינן מיניה דאפילו לכלבים של הפקר אסור ובמכילתא נמי מצאתי דר' יאשיה מפיק לאיסור הנאה מלא יאכל והא דכתיב אידך קרא לא יאכל היינו לחייב את המאכיל כאוכל מיהו אפשר דהני תנאי דמכילתא ודירושלמי ס"ל דלא יאכל מיותר לגמרי דלא ס"ל הני דרשות דר"י דלפני זמנו ולאחר זמנו וכן נראה קצת מלשון המכילתא ע"ש ולקמן בפירקין אבאר עוד בדרך אחר דאיצטריך קרא לאיסור הנאה בחמץ לאפוקי מדרשא דר"י הגלילי דכתיב לך שלך יהא והיא דרשא פשוטה בכל איסורי אכילה והיתר הנאה ולא הוי דרשינן לחד בשאור וחד בחמץ ולכבשתו ולא כבשתו אלא דבתר דקים לן דחמץ אסור בהנאה ודוק היטב:

שם '''{{עוגן1|ופליגא}} דרבי אבהו דאמר ר"א כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל וכו'.''' וקשיא לי אמאי דמסיק לקמן דלא שייך פלוגתא דחזקיה ורבי אבהו בשום איסור מהאיסורים אלא לענין משמעות דורשין ונ"מ לחולין בעזרה א"כ כל הני לישני דרבי אבהו ל"ל ולכאורה דלענין חמץ בפסח גופא איצטריך ליה דבין בתוך זמנו דכתיב לא יאכל ובין לפני זמנו ולאחר זמנו דלא כתיב אלא לא תאכל ולא תאכלו אפ"ה כולהו אסורים בהנאה ממשמעות דקרא והא דלא קאמר לקמן דאיכא בינייהו לפני זמנו ולאחר זמנו היינו משום דלחזקיה נמי כולהו אסורי בהנאה למאן דאוסר באכילה והיינו כדפרישית דיליף מק"ו מבשר וחלב ושאר איסורי הנאה כיון דחמץ נמי אין היתר לאיסורו מיהו אי לאו ילפותא דלא יאכל לחזקיה הו"א דכולהו שרי מדרשא דלך יהא אבל השתא דכתיב לא יאכל לאפוקי מהאי דרשא דלך מוקמינן לדרשא אחריתי אם כן ממילא דכולהו איסורי דחמץ אסורין בהנאה מק"ו או במה הצד מבשר ותלב וכלאי הכרם וערלה אלא דלפי זה קשיא לי א"כ אמאי קאמר ופליגא דלמא חזקיה גופיה נמי כרבי אבהו ס"ל אלא דאפי' הכי איצטריך להאי ילפותא דלא יאכל לאפוקי מדרשא דלך ויש ליישב דמ"מ קאמר שפיר ופליגא דהא רבי אבהו דנקיט כל הנך לישני לא קאמר להו אלא לענין חמץ בפסח כדפרישית לאפוקי מדחזקיה במשמעות דורשין ונ"מ לחולין בעזרה כדמסיק לקמן דאי ס"ד דלא פליגי אלא בשור הנסקל במשמעות דורשין ונ"מ נמי לחולין בעזרה אבל בחמץ לתרוייהו דוקא מלא יאכל ילפי לאפוקי מדרשא דלך דאם כן רבי אבהו למאי נ"מ נקט כל הנך לישני דבחד לחודא הוי סגי אע"כ דלענין חמץ בפסח איירי דס"ל לרבי אבהו דמאן דלית ליה דר"י הגלילי לא משמע ליה כלל דרשא דלך לענין היתר הנאה אלא לשאר דרשא א"כ שפיר מסיק הש"ס ופליגא כן נ"ל ודו"ק:

שם '''{{עוגן1|דאמר]}} רבי אבהו כ"מ שנאמר וכו' עד שיפרוט לך.''' יש לתמוה דלמאי דמסקינן לקמן עיקר מילתא דרבי אבהו היינו לענין חמץ ושור הנסקל דמפקי ליה מאותו ולאשמעינן דלר"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אם כן אמאי מייתי הא מילתא דעד שיפרוט לך בנבילה וטפי הוה ליה לאתויי בהדיא מאותו דטריפה דהא קי"ל כר"י דבנבילה לדברים ככתבם הוא דאתא וקי"ל נמי חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ויותר יש לתמוה בסוגיא דחולין ס"פ כל הבשר דמייתי רב אשי הא מילתא דרבי אבהו לענין בשר וחלב ומייתי נמי מנבילה ולא מייתי התם כלל האי שקלא וטריא דאליבא דר"י יליף לה מאותו דכתיב גבי טריפה והוי דלא כהלכתא והנלע"ד בזה יבואר בסוף הסוגיא דשמעתין דלר"י נמי אף ע"ג דיליף מאותו אפ"ה צריך נמי להאי ילפותא דעד שיפרוט וכו' בנבילה וכמו שיבואר בעז"ה:

'''בפירש"י בד"ה {{עוגן1|עד}} שיפרוט וכו' לגר בנתינה ולכותי במכירה לא גרסינן וכו'.''' עכ"ל. ובחולין פ' כל הבשר בכל הגמרות שלנו גרסינן לה אלא שהתוס' כתבו שם דרש"י בשמעתין לא גרס לה ואני בעניי לא ידעתי למה מחקו רש"י מהספרים דשפיר מצינו לקיים הגירסא ולאו משום דדוקא קאמר לגר בנתינה ולכותי במכירה דהאי סברא לר"י הוא דשמעינן ואנן הכא אליבא דר"מ קיימינן אלא דלר"מ נמי הא דאמרינן עד שיפרוט כדרך שפרט בנבילה ודייק דבעלמא אסור לאו משום דכולה קרא דנבילה מיותר דהא איצטריך לאשמעינן דיש מצוה ליתנה לגר דהא לא שמעינן לה מסברא דמהיכי תיתי נאמר מסברא שיהא החיוב על בעל הנבילה להחיות את הגר יותר מכל ישראל שמצווין להחיותו וכמו שהקשו התוספות להדיא בפרק קמא דע"ז דף כ' דאטו מי שיש לו שום חפץ יצטרך ליתנו לגר ולא ימכרנו לכותי לר"י ותירצו דדוקא נבילה שהוא דבר מועט ציוותה התורה ליתנו לגר ואם כן לר"מ נמי ליכא למימר דמסברא נאמר דנבילה הוי דבר מועט ומחוייב ליתנו לגר וע"כ איצטריך קרא להכי והא דאמרינן לקמן דלר"י לא צריך קרא וסברא הוא היינו לבתר דכתיב לגר תתננה שהיא מצוה תו לא צריך קרא דאו להקדים אע"כ דעיקר ילפותא דרבי אבהו אליבא דר"מ היינו מייתורא דאו מכור דמיותר לגמרי כיון דבאמת לר"מ כותים בין במכירה ובין בנתינה אפילו הכי איצטריך קרא דאו מכור לאשמעינן בעלמא איסור הנאה א"כ אי לא הוה כתיב או מכור לא הוי ידעינן הא מילתא דלעולם דבעלמא נמי מותר אלא דנתינה דגר בנבילה איצטריך למצוה וא"כ שפיר גרסינן דמדאיצטריך לכתוב נתינה דגר וכתב נמי מכירה דכותי ילפינן שפיר דלא יאכל בכל מקום איסור הנאה משמע כנ"ל ולישנא דרש"י גופא הכי דייק שכתב והוצרך להתיר בהנאה כדכתיב או מכור אלמא דמאו מכור יליף לה ואפשר דאפ"ה לא משמע לרש"י למיגרס האי לישנא דעד שיפרוט כדרך שפרט בנבילה לגר בנתינה דלא הוה ליה לאתויי אלא או מכור לחוד אלא דלפע"ד צריך לאתויי נמי נתינה דגר דאל"כ לא שייך למידק מדאיצטריך מכירה דכותי אלמא דבעלמא אסור דאיכא למימר דלגופא איצטריך היתר הנאה בנבילה דלא נמעט מאותו דטריפה ולא הוי מוקמינן לה למעט חולין בעזרה לחוד כיון דנבילה דמי לטריפה כמבואר אלא שחמורה ממנה ואם כן מידי דכוותה ממעט אבל כיון דכתיב לגר תתננו מייתר לן או מכור לנכרי לכדרבי אבהו. כן נ"ל נכון לולי דרש"י ותוס' כתבו דלא גרסינן לה ולפי מה שאבאר עוד בסמוך יתיישב יותר דשייך מיהא הך גירסא בחולין במימרא דרב אשי דשייך נמי אליבא דרבי יהודה ודו"ק:

שם '''{{עוגן1|דתניא}} לא תאכלו וכו' לגר במכירה מניין.''' נ"ל דהא דאיצטריך ילפותא בהא היינו משום דיש סברא דקפיד קרא ליכתוב דוקא נתינה בגד והיינו בגר עני כיון שאין לו במה להחיות עצמו שרינן למיספי ליה נבילה ומצוה נמי איכא להחיותו משא"כ היכא דליכא גר עני אלא גר עשיר אפשר דאסור להאכילו נבילות בידים כדי שיתגייר וכן כתבו התוספות להדיא סברא זו אליבא דר"י בפ' קמא דע"ז ובמסכת חולין ע"ש נמצא דלפ"ז אף למאי דקאמר ר"מ אחד גר וא' כותי בין במכירה בין בנתינה היינו נמי לצדדין נתינה לגר עני ומכירה לגר עשיר היכא דליכא עני דאי בדאיכא גר עני ודאי מחוייב ליתנו לו וכדמסיק להדיא בסמוך דלר"מ להקדים סברא הוא והיינו כדפרישית כן נ"ל אלא דמלשון התוספות לא משמע כן ויבואר בסמוך ודו"ק:

שם '''{{עוגן1|רבי יהודא}} אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולכותי במכירה.''' לכאורה משמע דתרווייהו דוקא לר"י ואם כן מכירה לגר אסור וקשיא לי מנ"ל לר"י הא מילתא דהא מסקינן בסמוך מ"ט דר"י אלמא דמסברא ומשמעות הפסוק שפיר קאמר ר"מ אלא דמסיק דטעמא דר"י דאי כר"מ או ל"ל ואם כן נהי דמהאי טעמא דאו משמע ליה דאין להשוותן אכתי מצינן למימר דאו בא למעט נתינה דכותי לחוד ולעולם דגר בין במכירה בין בנתינה כדאמר ר"מ ולכאורה היה נראה בזה דלמעט נתינה דכותי לא איצטריך או למעט דמלא וכו' יליף לה כדאיתא בפ"ק דע"ז ואם כן ע"כ דאו בא למעט מכירה דגר אלא דמסוגיא דשמעתין משמע דלא נחית הכא לדרשא דלא וכו' דא"כ מאי קאמר בשלמא לר"מ מדאיצטריך וכו' הא לר"מ נמי לא שמעינן מידי דאיצטריך לכתוב נתינה דגר למצוה כדפרישית ועוד דבלא"ה ילפינן מנתינה דגר דכל נבילה שאין ראויה לגר אינה קרויה נבילה לטומאה ומכירה לכותי נמי איצטריך לאפוקי ממשמעות דלא וכו' כדמשמע בפ"ק דעכו"ם דתרתי שמעת מיניה ואיצטריך לאשמעינן דשרי אלא ע"כ דלא נחית בשמעתין לדרשא דלא וכו' והדרא קושיא לדוכתא א"כ מנ"ל לר"י למעט מכירה דגר נמי מאו דלמא לא ממעטינן מאו אלא נתינה דכותי לכך נ"ל דבאמת הא דקאמר ר"י דברים ככתבן עיקר דבריו לאסור מכירה דגוי אבל במאי דקאמר לגר בנתינה לאו מקרא יליף אלא דבלא"ה היכא דאיכא גר עני פשיטא דמחויב ליתן לו כדמסיק דלר"י סברא הוא וא"כ מה"ט גופא נתינה דגר עדיף ממכירה דגר וכמו שאבאר ולעולם היכא דליכא גר עני מודה ר"י לר"מ דמותר למוכרה לגר עשיר כיון שאין מחויב לזונו ואיסור מכירה נמי ליכא דלא גרע גר מכותי והשתא ניחא הא דמקשה בסמוך בשלמא לר"י ניחא והיינו למאי דלית לן דרשא דלא וכו' ואם כן לר"י קשיא דאיצטריך לאסור נתינה ולפ"ז נתיישב היטב מאי דפרישית בסמוך דבחולין פרק כל הבשר גרסינן שפיר במימרא דרב אשי עד שיפרוט כדרך שפרט בנבילה לגר בנתינה ולכותי במכירה והיינו ממש כדר"י אלא דלאו מקרא דנבילה יליף לה ר"י דרב אשי שפיר מצי סבר כסוגיא דפ"ק דעכו"ם דר"י יליף איסור נתינה לכותים מקרא דלא וכו' והיינו דקאמר דברים ככתבן כדפרישית דמהיכי תיתי נאמר דפליגי ר"מ ור"י בסברא ומשמעות דורשין ופליגי נמי בדרשא דלא וכו' ואפושי פלוגתא לא מפשינן אע"כ דר"י באמת מלא וכו' יליף ונהי דנתינה דגר איצטריך למצוה שצריך ליתנה לו אכתי או מכור מיותר אלא ע"כ לאיסור הנאה בעלמא אתא וכדפרישית כנ"ל נכון בעז"ה לולי דרש"י ותוס' לא כתבו כן ואולי מקום הניחו לי בעז"ה ודוק היטב:

'''בתוספות בד"ה {{עוגן1|בשלמא}} לר"מ תימא לר"מ נמי וכו' ותירץ ר"י וכו' הוי ידעינן מסברא לאקדומי וכו'.''' עכ"ל. וכבר כתבתי דלענ"ד תירוץ ר"י דחוק דמהיכי תיתי נאמר דאי לא הוי כתיב קרא כלל יתחייב בעל הנבילה ליתן לגר בחנם דהא לאו עליה דידיה לחוד רמיא לזונו טפי מכל ישראל וכמו שהקשו גם ספ"ק דעכו"ם ע"ש ובר מן דין קשיא לי נמי כיון דלר"מ נמי סברא הוא אלא דאיצטריך קרא דאו דלא נימא שבא להשוותן אם כן מאי מסקינן בסמוך לר"י סברא הוא לר"מ נמי סברא ואכתי במאי קמיפלגי ולמאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דודאי נתינה דגר איצטריך למצוה שמחויב ליתן לו אלא לבתר דכתיב נתינה דגר למצוה ומכירה דכותי לאיסור הנאה דשאר איסורין כדפרישית איצטריך נמי ליכתוב או לר"מ להקדים דאי לא כתב או לא הוי ידעינן כלל דאיכא מצוה בגר שמחויב ליתן לו אלא אדרבה בא להשוותן דכיון דאיצטריך חד מינייהו לאיסור הנאה בעלמא איצטריך נמי אידך להשוותן כדמסקו התוס' משום הכי איצטריך או להקדים נמצא דכל זה לר"מ דוקא דלא שמעינן איסור הנאה בעלמא אלא מהאי קרא דמאותו דטריפה לא יליף דאיצטריך לחולין בעזרה ור"י לטעמיה דיליף שאר איסורי הנאה מאותו כדמסיק דס"ל דחולין בעזרה לאו דאורייתא ואם כן בלאו או ידעינן להקדים מסברא דאי ס"ד דבא להשוותן לישתוק מיניה כנ"ל ודוק היטב:

'''ובמה''' שכתב מהרש"א ז"ל על שיטת התוס' דפ' כל הבשר שאינו אלא דברי נביאות כמדומה לי שנעלם ממנו דברי התוס' פ"ק דעכו"ם שהוצרכו לתרץ ג"כ אליבא דר"י דאי לאו נתינה דגר הו"א שאסור ליתן לו נבילה כדי שיתן לב להתגיר ע"ש אלא דבלא"ה דברי התוספות דפ"ק דעכו"ם לכאורה תמוהים וסותרין דבריהם הקודמים דמשמע דבלא"ה איצטריך נתינה דגר למצוה אליבא דר"י ומשמע נמי דנחתו להאי סברא דפרישית דבאמת לר"י אין איסור למכור מצד המכירה עצמה דאם כן לא הוו מקשו מידי אמאי איצטריך לר"י נתינה דגר דידעינן במכ"ש ממכירה דכותי דהא איצטריך נתינה דגר למעוטי מכירה דגר אלא ע"כ דמשמע להו דעיקר דברים ככתבן דר"י היינו לענין איסור נתינה לכותי וכבר ישבתי לשונם דשם על נכון וכאן אין להאריך יותר ודו"ק:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>