עריכת הדף "פירוש המשנה לרמב"ם/שבת/י"

{{הועלה אוטומטית}}

{{ניווט כללי עליון}}

== א ==

'''המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה כו'.''' שיעור זאת המשנה הוא זה המצניע קודם השבת לזרע ולדוגמא ולרפואה ושכח למה הצניעו והוציאו בשבת סתם חייב עליו בכל שהוא שעל דעת הראשונה הוציאו וכאשר נשלמה כוונתו והוציא אותו דבר שהצניע לאותה הסיבה או סתם כאשר פרשתי פעמים אז שלמה מחשבתו ואחר כן כשהוציאו אם הכניסו אחר כן היה יחוס אותו דבר לו כיחוסו לשאר בני אדם ומפני זה כשחזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו וכבר קדם זכר השיעורין כלם. ופירוש דוגמא משל ודמיון רוצה לומר שהצניע אותו דבר להראותו לעיון:

== ב ==

'''המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה כו'.''' אסקופה נקראת המשקוף התחתון ממשקופי הבתים והדיורין וזולתם כמו שקוראין המשקוף העליון משקוף ואסקופה החיצונה היא אצטבא והיא לפני משקוף פתחי הבתים ונקראת חיצונה לפי שהיא לצד רשות הרבים וזאת האסקופה שמדבר בה בזאת ההלכה היא כרמלית וכבר קדמו מצרי הכרמלית ודיניה בתחלת זאת המסכתא ופי' בבת אחת בפעם אחת לפי שאינה נקראת מלאכה אלא העתקת דבר מרה"ר לרה"י או מרשות היחיד לרשה"ר אם לא יהיה ביניהם רשות אחרת כאשר נתננו העיקר בתחלת דברינו בזאת המסכתא:

== ג ==

'''המוציא בין בימינו בין בשמאלו כו'.''' הוצאת בני קהת לארון היתה בכתף וקראה השם יתברך עבודה שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/ז#ט|במדבר ז ט]]}} כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו:

לאחר ידו פירוש ע"ג ידו:

מרפקו כך נקרא בערבי מרפק והוא הפרק האמצעי מן הזרוע. אפונדתו הוא בגד הזיעה והוא בגד צר ילבש אותו האדם דבק לבשרו ובו מקומות תפורים חלולים כמו חריטין ומצניע שם האדם מה שהוא רוצה ולובש עליו בגדו הנקרא חלוק וכאשר יהפך אפונדתו מלמטה למעלה ישוב פתיחת אותן החריטין למטה ויפול מה שבתוכם מדבר שיש לו כובד בלי ספק. שפת חלוקו שפת בגדו התחתונה:

== ד ==

'''המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור כו'.''' סינר חגור וכאשר תתלה דבר בסינר שלה בין מלפניה בין מלאחריה חייבת לפי שהוא סובב כלומר חוזר:

ומקבלי פתקין הם הלוקחים הכתבים והאגרות רוצה לומר שלוחי המלך הרגלים כלומר הרצים כי נותנין אלו הפתקין בעצים חלולים בצורת קנה חלול ותולין אותן בצואריהן:

רבי יהודה אומר כי זה הקנה החלול הוא סובב בצוארו וחוזר מצד אל צד כלומר לפניו ולאחריו. ואין הלכה כר' יהודה:

== ה ==

'''המוציא ככר לרשות הרבים חייב כו'.''' השמיעך בזו ההלכה העיקר שהקדמנו בראש פ' א' מזאת המסכתא והוא כי המלאכה כששנים גומרין אותה שהן פטורין העושה את כלה ולא העושה מקצתה ורבי שמעון אמר אפילו לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים פטורין. ואין הלכה כרבי שמעון:

'''המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי כו'.''' העיקר אצלנו כי כזית מן המת ומן הנבלה וכעדשה מן השרץ המטמא כפי טומאת מינו ופחות מזה השיעור אינו מטמא ועוד יתבארו עקרים אלו במקומם וטעם ר"ש כי הוא רואה כי אין כוונת המוציא דבר מן הדברים האחרים ככוונת המוציא אלו הנזכרים אבל כוונתו הסרת הטומאה אם כן תהיה הוצאתו מלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא פטור עליה וחכמים רואין כי אין הפרש בין המוציא דבר מאלו הטומאות ובין המוציא דבר אחר. ודע כי העיקר אצלנו החי נושא את עצמו ולפיכך המוציא אדם חי אינו משאוי אבל אם היה כפות הוא משאוי לדברי הכל אבל בהמה חיה ועוף אע"פ שהם חיים משאוי הם לדעת חכמים. ואין הלכה כרבי שמעון:

== ו ==

'''הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו כו'. התולש מעציץ נקוב חייב כו'.''' וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו רוצה לומר מי שנטל אלו בידו מעצמו כמו צפרניו בזה הוא המחלוקת שזכר אבל מי שנטל אחת מהם במספרים ודומה לו מכלי הגלוח כיון שנטל שתי שערות יתחייב לו לדברי הכל וכמו כן אם עשה בזה לאדם אחר אפילו ביד שהוא חייב ודע כי שער הראש כשנפסק או נתלש רובו ונשאר תלוי מן הראש ומצער אותו מותר לו לכרתו בידו בשבת:

וגודלת היא האשה היודעת לגדל השער ולעשותו עבות:

ופוקסת היא הנות:ת שער על הצדעים והוא ממין גדילת השער:

וכוחלת היא הנותנת בעין כחל:

ור"א אומר כי כל אלו תולדות כי גודלת תולדות בונה וכוחלת תולדת כותב [<small>במסקנא צ"ה ע"א מסיק הש"ס דלאו משום כותבת אלא כוחלת משום צובעת ועי' תוי"ט</small>]:

וחכמים אומרים כי ענין גדלת השער אינו ענין בנין וענין הכוחל אינו ענין הכתיבה:

והעיקר אצלנו עציץ נקוב הרי הוא כארץ ושיעור הנקב כדי שורש קטן וכבר בארנו זה בפרק חמישי ממסכת דמאי ורבי שמעון אינו סובר שיהיה כארץ לענין שיתחייב סקילה:

ואין הלכה כרבי שמעון והלכה כחכמים:

{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}