עריכת הדף "ערך/מעשר עני"

{{ניווט כללי עליון}}
==להזהיר עני על שלו==
בגמרא בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/קלא/ב|קלא:]]}} דרשו מהפסוק "לקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם" – להזהיר עני על שלו. דהיינו, שאם יש לאדם עני שדה – אזי אינו יכול ליטול עבור עצמו מתנות עניים, {{עע|לקט שכחה ופאה}}. ועוד מבואר בגמרא שם, שדין זה נלמד בגזירה שוה 'לגר – לגר' גם למעשר עני.

===חקירת הקהילות יעקב אם דין עני מוזהר על שלו הוא מלתא ד'תעזוב' או שחשוב 'עשיר'===
בקהילות יעקב {{ממ|ב"מ סימן יד}} חקר בשורש הדין שעני מוזהר על שלו. שמחד יש לפרשו – שכיון שבעל השדה מחויב בעשה ד'תעזוב', הרי לחזק עשה זה אמרה תורה שאף אם עני הוא, לא יטול המתנות עניים שבשדה, ונמצא שאזהרת העני על שלו היא מכח חיוב 'תעזוב' המוטל על בעל השדה. ומאידך יש לפרשו – שדין עני מוזהר על שלו הוא משום שהתורה לא זכתה מתנות עניים אלא לעניים שאין להם חלק בקרקע ופירות אלו, משא"כ עני זה כיון שהוא בעל השדה ויש לו חלק בהם הרי הוא כ'עשיר' לגבי פירות אלו ולכך אסור לו לקחתם.

והנפקא מינה במחלוקת זו, היא באופן שבעל השדה – אחר שנתחייב בעשה ד'תעזוב' – הפקיר את שדהו. שאם דין 'להזהיר עני על שלו' הוא לחיזוק העשה ד'תעזוב', יש לומר שכיון שהוא שנתחייב במצות עשה זו, לא מהני מה שעתה עני הוא כיון שסוף סוף מחוייב הוא ב'תעזוב' ומכלל תעזוב שלא יטול בעל השדה את המתנות עניים שבשדהו, ועל כרחך יש לנו ללכת בדין זה אחר שעת ההפרשה. משא"כ אם דין להזהיר עני על שלו הוא שם 'עשיר' שיש לבעל השדה כיון שיש לו בקרקע ובפירות, הרי נראה שבכה"ג יש לנו ללכת אחר שעת הלקיטה – וכל שבאותה שעה עני הוא ואין לו בקרקע ובפירות, מותר במתנות עניים ואין בו משום 'להזהיר עני על שלו'.

====לעיון נוסף====
*חדש על ה(מ)דף {{ממ|[[אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/פד|נדרים פד]]}}.

==אם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי==
במשנה במסכת דמאי {{ממ|[[משנה/דמאי/ד#ג|פ"ד מ"ג]]}} תנן: רבי אליעזר אומר, אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי. וחכמים אומרים, קורא שם ואין צריך להפריש [- שלכשיבואו העניים לתובעו, הרי הם מוציאים מידו, והמוציא מחברו עליו הראיה שדמאי זה לא הפריש ממנו בעליו העם הארץ מעשר עני].

===ביאור מחלוקת רבי אליעזר וחכמים===
בגמרא בנדרים {{ממ|[[בבלי/נדרים/פד/ב|פד:]]}} מבאר אביי מחלוקתם, שרבי אליעזר סבר שלא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני, כיון דאילו מפקר נכסיה והוי עני ושקל ליה הוא לית ליה פסידא [- דודאי מפרשי ליה, כיון דלא מפסדי מידי, דהא אי בעי לעכובי מפקרי נכסייהו וחזיא להו. [[ר"ן/נדרים/פד/ב|ר"ן]]]{{הערה|ועי' תוספות רבי עקיבא איגר {{ממ|[[תוספות רבי עקיבא איגר/דמאי/ד#ג|דמאי פ"ד מ"ג]]}} שתמה על דברי הגמרא בנדרים בביאור דעתו של רבי אליעזר, מה הועילה מחשבת העם הארץ שיכול הוא להפקיר את נכסיו – הלא גם אם יפקיר את נכסיו עדיין יהיה אסור במעשר עני זה הבא מקרקעותיו שלו. ומוסיף רע"א, שאף אם נדחוק ונאמר שלדעת רבי אליעזר אין עם הארץ חושש לדרשה זו של 'לא תלקט' המלמדתנו שאסור לעני בעל שדה לקבל את מתנות העניים משדותיו, הרי עכ"פ היה לגמרא לבאר שבזה גופא נחלקו חכמים על רבי אליעזר, ומדוע הוצרכה הגמרא לפרש שלדעת חכמים 'נכסיה לא מפקר איניש' – אשר מזה נראה שגם הם מודים בפשטות לסברת רבי אליעזר לולי סברתם שאין אדם מפקיר נכסיו מחמת החשש שמא יזכה בהם אחר. ותמוה, הלא דין הוא 'להזהיר עני על שלו' ומה יועיל הפקר שדהו. ועי' חדש על ה(מ)דף {{ממ|[[אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/פד|נדרים פד]]}}.}}. ורבנן סברי, נכסיה לא מפקר איניש דמירתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא, הלכך נחשדו.

הגמרא במכות {{ממ|[[בבלי/מכות/יז/א|יז.]]}} מביאה אף היא את מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בדין קריאת שם למעשר עני של דמאי, ומבארת המחלוקת בשם אביי בדרך אחרת: בהא קא מיפלגי, מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני של דמאי, כיון דממונא הוא אפרושי מפריש. ורבנן סברי, כיון דטריחא ליה מילתא לא מפריש. ופירש [[רש"י/מכות/יז/א|רש"י]]: לא נחשדו, דממונא הוא, אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים – ואיהו לגזל עניים לא חייש.

{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}