עריכת הדף "ערך/אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו"

{{ניווט כללי עליון}}
== מקור ==
במסכת עירובין {{ממ|[[בבלי/עירובין/יח/ב|יח:]]}}, אמר רבי ירמיה בן אלעזר מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכולו שלא בפניו, מקצת שבחו בפניו דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ז#א|בראשית ז א]]}} כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, כולו שלא בפניו דכתיב {{ממ|שם ו ט}} נח איש צדיק תמים היה בדורותיו.

== טעם ==
=== נראה כמחניף ===
רש"י {{ממ|עירובין שם}} פירש דרך ארך הוא שאע"פ שאדם משבח את חבירו שלא בפניו הרבה, אין מרבה בשבחו לפניו מפני שנראה כמחניף.

ובנזר הקודש {{ממ|על ב"ר לב ג}} הקשה לפי זה שאף מקצת שבחו ייאסר כיון שנראה כמחניף. וביאר שאיירי באופן שאין בזה חשש מחניף, כגון שעוסקים בענין הנוגע בשבחו כמו אצל נח שהצילו עבור צדקתו, ובכה"ג צריך להזכיר שבחו ואדרבה אם לא יזכר נראה גנאי כאילו אינו מחזיק מעשיו לכלום, וכן יועיל בזה לגרום שילמדו אחרים ממעשיו.

וכעי"ז כתב המהר"ל {{ממ|נתיבות עולם, נתיב התוכחה פ"א}}: ואם לא יספר שבחו כלל אין דבר זה גורם אהבה בין הבריות, אבל כאשר יספר לפניו מקצת שבחו דבר זה מביא אהבה שיאהב אותו כי בעיניו הוא בעל מעלה.

=== גאווה ===
המהרש"א {{ממ|ח"א שם}} הוסיף טעם נוסף שלא יהיה לב השומע גס בו ויחזיק טובה לעצמו.

וכ"כ הפלא יועץ {{ממ|ע' שבח}} שהטעם שאין אומרים כל שבחו בנפניו כדי שלא תזוח דעתו ולא ירום לבבו, אבל מקצת אומרים כדי שיזדרז בעשיית הטוב בראותו שיהללוהו בשערים מעשיו, וכדי להרבות אהבה ואחוה שלום וריעות{{הערה|וראה להלן שחילק לפי זה בין אדם לאדם.}}. ועוד כתב {{ממ|ע' דיבור}} שהאומר שבחו של אדם בפניו באופן שיכול להיות גורם לו שיגיס דעתו במקום מצוה עבירה היא בידו שעובר על ולפני עור לא תתן מכשול{{הערה|וכ"כ בערך הילול.}}.

== באדם שאינו צריך שישבחוהו במעשיו ==
הפלא יועץ {{ממ|ערך שבח}} כותב{{הערה|לשיטתו לעיל שטעם האיסור שמא תזוח דעתו וכל ההיתר לומר מקצת שבחיו כדי שיזדרז בעשיית הטוב.}} שכל ההיתר לומר מקצת שבחו של אדם בפניו הוא לאדם שאינו אדוק כ"כ באהבת ה' ויש לחוש שתכבד עליו עבודת המצוה, אז ראוי להגיד שבחו ומתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל לאיש טוב שהוא אדוק באהבה ה' ועושה מעשיו לשם שמים ראוי להזה ולהשמר מלשבחו לפניו כלל וכלל, כי יצר הגאוה גבר עד מאד וכמעט אין צדיק בארץ שינצל ממנה לגמרי.

== אופנים שמותר ==
האורחות צדיקים {{ממ|[[אורחות צדיקים/כד|שער העשרים וארבעה]]}} כתב: "ויחניף אדם לאשתו - משום שלום בית, וכן לבעל חובו - שלא ילחצנו, לרבו - שילמדנו תורה". ועוד כתב: "ומצווה גדולה להחניף לתלמידיו ולחבריו, כדי שילמדו ושישמעו לדבריו לקבל תוכחתו לקיים המצוות. וכן כל אדם שהוא סבור שימשכנו אליו, שישמע לו לקיים המצוות, ואם יבוא עליו בכעס לא ישמע לו אלא בחניפות יקבל תוכחתו – מצווה גדולה להחניף לו כדי להוציא יקר מזולל".

== כלפי הקב"ה ==
בבראשית רבה {{ממ|[[בראשית רבה/לב/ג|לב ג]]}} אמרו כן גם כלפי הקב"ה, "ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו, שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/סו#ג|תהילים סו ג]]}} אמרו לאל' מה נורא מעשיך, שלא בפניו אומר {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קלו#א|שם קלו א]]}} הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". וצריך עיון אם הדברים עולים בקנה אחד עם הטעמים של חנופה או גאוה.

ועכ"פ עולה מדברי המדרש שבברכת המזון והלל שמזכירין הפסוק "הודו לה'" הוא בבחינת אמירת "כל" שבחו של הקב"ה! ואף שאין לנו השגה בדברים, הוא מגלה טפח ממעלת אמירת פסוק זה וממעלת התפילות והברכות שמזכירים אותו.

אך צ"ע על כך מהפסוקים בדברי הימים {{ממ|[[תנ"ך/דברי הימים ב/ז#ג|ב' ז ג]]}} "וכל בני ישראל ראים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו". ועוד שם {{ממ|[[תנ"ך/דברי הימים ב/ז#ו|פסוק ו]]}}: "והכהנים על משמרותם עומדים והלוים בכלי שיר ה' אשר עשה דויד המלך להודות לה' כי לעולם חסדו בהלל דויד בידם והכהנים מחצרים נגדם וכל ישראל עמדים", הרי שאמרו פסוק זה כשהיו במצב של "לפני ה'" ולא חששו לאמירת "כל שבחו בפניו".

{{שולי הגליון}}

{{ניווט כללי תחתון}}