עריכת הדף "עקידת יצחק/ד"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
{{מרכז|{{גופן|6|וילנא|'''השער הרביעי'''}}{{ש}}יבאר איך שביתת המעשים ביום השבת הוא מופת חותך על אמונת החדוש מהאפס המחולט ברצון גמור וצורך זה המופת:{{ש}}{{גופן|4|דרוגולין|'''ויכולו השמים:'''}}}}
תני רבי שמעון בן יוחאי אמרה שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג. אמר לה כנסת ישראל היא בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל על הר סיני אמר להם היו זכורין לאותו דבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל היא בן זוגך הה"ד זכור את יום השבת לקדשו {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כ#ח|שמות כ ח]]}} {{ממ|ב"ר פרשה י"א וע"ש}}.
{{ביאור|עד כל שומר שבת וכו' תוכן כוונת הרב בקיצר ותוס' ביאור הוא, כי למוד עשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם אשר ילמד איש לרעהו יוכל להיות על ב' אופנים, אם בתתו מופת לו במעשיו ובדרכיו הישרים או בדברי תוכחתו ומוסרו אשר ידבר באזניו, וחוקר אמר כי כאשר יסכימו דברי המורה צדק עם מעשיו הטובים אז יאמנו ויקויימו דבריו על ידי פעולותיו ויעשו רושם חזק בלב זולתו, אבל אם לא יסכימו יחד יבזו השומעים דברי מוסרו וכחשו בפניו יענו לאמר אם אתה לא תעשה כדבריך, מדוע נעשה כן אנחנו? והנה באאע"ה היו שני אלה חוברים יחד הלמוד המעשיי והלמוד המאמרי, ויען כי מקור כל המעשים הטובים הוא הלב כמאמר ר"א פ"ב דאבות שלב טוב הוא הדרך הטוב שידבק בה האדם. והכ' {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ד#כג|משלי ד כג]]}} אמר מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים. שר"ל כפי תכונת לב האדם כן יהיו ארחות חייו ומעשיו עלי ארץ, ע"כ אמר התנא על אאע"ה אצטגנינות תלוי' לו בלבו להורות על למוד המעשיי כמו שאמר רשב"י אבן טובה תלויה לו בצוארו מקום כלי המבטא והדבור להורות על למוד המאמרי, וכל חולי הגוף והנפש היו מתרפאים ע"י למודיו לדעת את ה' ולבטוח בישועתו, וכשנפער נשאר לבני אדם רק ההסתכלות מהבחינה בברואים להכיר על ידם מציאות הי"ת ורחמיו על כל מעשיו וזש"א נטלה הקב"ה ותלא' בגלגל החמה {{ממ|כינוי פרטי לכל הבריא' בכלל כמאה"כ וידעת היום והשבות אל לבבך וכו' ר"ל כשתתבונן על היום בעצמו ותראה פליאת הבורא איך יתנועע אור השמש לאט לאט ממזרח למערב על פני כל כדור הארץ באופן שיקדם להאיר להקרובים לצד מזרח ויאחר ליושבים יותר לצד מערב עד שבכל רגע ורגע יהיה יום במקום אחד ולילה במקום אחר, וע"ז רומז הכ' {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/יט#ג|תהילים יט ג]]}} לפי פירוש הרב בשער א' באמרו יום ליום יביע אמר וכו' שר"ל התחלת יום במקום זה, יביע גבורות וחכמות ה' להתחלת היום במקום שאחריו בקרוב לו לצד מערב, וכן ליל' לליל' אז תכיר בוראך ותבין אל אמתתו ואולם השלמים הראשונים ובתוכם אאע"ה בתחלת עיונו אשר הכירו מזה בוראם, חשבו רק שהכל נמשך תמיד משפע אלקים, בלי התחל' והפסק כאור המושפע מהשמש, והעולם קדמון כקדמות הי"ת, וע"כ כנוהו מלכי צדק ואאע"ה הנמשך אחריו תחלה רק בשם קונה שמים וארץ לא בשם בורא ועושה, עד אשר הוציא הי"ת את אאע"ה מעיונו זה, כמאחז"ל וא"ל צא מאצטגנינות שלך, כי הכיר עתה ע"י הבטחת זרע לזקוניו, שהוא דבר יוצא ממנהג הטבע, שהי"ת הוא בורא ומחדש עולמו, וע"כ יש ביכלתו לשנות טבעו לפעמים לטובת המושגחים מאתו בהשגח' פרטית, והאמין בד' ויחשבה לו צדקה ר"ל חשב כי נתינת זרע לבן מאה ולבת תשעים תהיה רק צדקה מאתו היוצאת מגדר הטבע, והנה האות המורה לנו על אמונת החדוש הוא יום השבת המורה על מנוחת ושביתת והפסקת הי"ת לברוא עוד, כי אין מנוחה כי אם אחרי כלות המלאכ', ולדעת מאמיני הקדמות אין מקום למושג ורעיון מנוחת הי"ת ושביתתו, ונמשך מזה, כי אם בכל ימי המעשה יצאו דברים רבים מן הכח אל הפועל כעין תולדות הבנים מזיווג אבותיהם זכר ונקבה תצא מיום השבת ההשגה היקרה מחידוש העולם והיות היכולת ביד מחדשי הית' לשנות הטבע, לבני ישראל המאמינים בה' ובתורתו, וזה שאמר המדרש ד"מ אמרה שבת לכל נתת בן זוג, ולי לא נתת וא"ל כנסת ישראל יהיה בן זוגך, ר"ל אם לכל יום נתתי כח בריאתי להוליד תולדות שונות, עתה תוליד השגת האמת על ידי ישראל שהוא בן זוגך:}}למה שהיה העיון במציאות אלו הנמצאים הרבים והעצומים וטוב סדרם ועוצם כיוונם בכל מה שיורו עליו סדר המאמרות אשר קדם זכרם מועיל מאד לכל בעלי הזריזות חכמי קדם אשר מעולם וזה החלם לעלות במדרגות הסולם להודות בהכרח במציאות הסבה הראשונה אשר ממנה הושפעו כל אלה הנמצאות על סדר ההוא הנכון. הנה הספיק זאת ההתחלה להם לגרש מפניהם הדעות ההמוניות הסכלות שנתפשטו בהמוניהם לסבת עטיו של נחש המתחלקות למחלקות. מהם שיאמינו שבוש ההזדמן והכחישו מציאות שום דבר ומנהיג בעולם. ומהם שהאמינו ברבוי האלוהות כמספר הנמצאות והם עובדי הצורות והככבים והמזלות וכהמה גדלו ביניהם כמה שבושים למיניהם. וכבר נתפרסם זה הענין מדורו של אברהם אבינו בהיותו בבית אביו. כי בפילוסופות העיון הזה ולא בזולתו התחיל לחלוק על הדעות הרעות ההן והיה משתדל לבטלן ולסותרן כמו שהפליגו חכמינו ז"ל להראות זה הענין הנכבד במה שאמרו במסכת ב"ב פ"ק (ט"ז:}} ר' אליעזר המודעי אומר אצטגנינות גדולה הית' לו לאברהם בלבו שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו. רבי שמעון בן יוחאי אומר אבן טובה היתה תלויה לו לאברהם אבינו שכל חולה שראה אותה מיד מתרפא. ובשעה שנפטר אברהם אבינו נטלה הקב"ה ותלאה בגלגל חמה. אמר אביי היינו דאמרי אינשי אידלי יומא אדלי קצירא עד כאן. זה כי לפי שההישרה המגעת מהשלמים לזולתם היא על שתי מדות. האחת מה שילמדו מהם מצד מנהגיהם ומעשיהם הטובים וישרים כי זה אשר יקראוהו שמוש חכמים. כי הזוכים להיות עמם במחיצתם רואים בהם תמיד ולומדים מהם ועושים כמעשיהם כמו שאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האהל {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לג#יא|שמות לג יא]]}} גם באלישע אשר יצק מים על ידי אליהו {{ממ|[[תנ"ך/מלכים ב/ג#יא|מלכים ב ג יא]]}}. והשנית אשר לא זכו לשמושם וזכו לשמוע מפיהם דברים נכוחים ומוסרים נעימים ודברי תוכחות וכבושים כדרך הדרשנים שיצא שמם בעולם. ומהמבואר שהדרך הראשון הוא יותר חזק בהישרה הרבה מאוד מהשני כי יותר ממה שילמוד האדם מהדבור ילמוד ויתפעל ממראה עיניו אשר יראה מעשים בכל יום וכמ"ש גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה {{ממ|[[בבלי/ברכות/ז/ב|ברכות ז:]]}} וכל שכן אם לא יסכימו המעשים עם המאמרים כמו שאמרו על בן עזאי כשהיה מגנה המבטל פריה ורביה יש נאה דורש ונאה מקיים וכו' {{ממ|[[בבלי/יבמות/סג/ב|יבמות סג:]]}}. והחוקר פרק ב' מאמר עשירי מספר המדות אמר וזה לשונו. כי הדברים אשר בפעולות ובמעשים המאמרים פחות יאמנו מהפעולות ואם לא יהיו מסכימים לדברים המורגשים יבזום ויכחישו האמת וכו' ע"כ:

והנה כנגד שני אלו הענינים דברו אלו החכמים כי רבי אלעזר המודעי אמנם אמר שאברהם אבינו היתה אצטגנינות העולם בשכלו ובדעתו ומפני היותו יודע ומסתכל בזה הסדור הנפלא נתרחק מהפקר שאר האנשים בעניניו ובמנהגיו והיה נרתע בעצמו מאימת מלכות הסבה הראשונה שתתעלה והולך בהצנע לכת בענוה וצניעות והיה פורש מדרכי העולם ונוהג בעצמו מדות אלהיות כמו שחוייב מעיון האצטגנינות ההוא על הדרך שאמרנו. ולזה כל מלכי מזרח ומערב היו נכספין אליו ומשכימין לפתחו והם האנשים הבני חורין המושלים ביצרם וכמו שאמרו חכמינו מאן מלכי רבנן {{ממ|[[בבלי/גיטין/סב/א|גיטין סב.]]}} אשר נגע בלבם התחלת מה מזה האצטגנינות כי על כן ייחסום למזרח ולמערב ולזה באים להשתתף עמו ולעמוד לפניו ללמוד ממנהגו ומיושר מעשיו כי ישרו בעיניהם והוא למוד נאה ומיוחס אל אלו האנשים הדורכים מהלך השלימות. אמנם ר' שמעון בן יוחאי אמר כי לא היה לבד נאה מקיים במעשיו ותועלתו מוגעת לאלו האנשים המכונים במלכים אבל שהיה גם כן נאה דורש ומכריז ומפרסם האצטגנינות ההוא אשר בלבו לכל בני עולם ובאזני האנשים ההמוניים יחד כסיל ובער כדי ללמדם ולהישירם. בטענותיו החזקות ולהודיע לבני אדם מה שעלה בעיונו כמה שאמר הרב המורה פרק י"ג חלק ב'. והעיון הזה המפורסם על פי דבורו היא היא המרגלית שהיתה תלויה בצוארו ועל דרך שאמר החכם. כי לוית חן הם לראשך וכי' {{ממ|[[תנ"ך/משלי/א#ט|משלי א ט]]}} ודאי ההסתכלות בה יסיר כל נגע וכל מכה אשר יהיו בנפש החולים מחוסר האמונה במציאתו יתב'. וכשנפטר אברהם וחדל ההסתכלות ההוא מצוארו נטלה הקב"ה ותלאה בגלגל חמה כלומר שנשאר העיון הזה בעצמו לכל בעל שכל שיקחהו מהמקום עצמו אשר לוקח משם: כי גלגל חמה נאמר בכאן במקום השמים בכלל כמאמר החכם {{ממ|קהלת}} תחת השמש בכמה מקומות. גם שהוא היותר מפורסם מצבאות השמים. והכוונה כי אחר שנשתמש בה על ידי למודו של אברהם אבינו תלאה במקום שמצאה שם ומכאן ואילך כל הנשוך מנשיכת האפיקורוסות וראה אותו וחי. וכמו שאמר ז"ל {{ממ|זהר ח"א י':}} על וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא האלהים {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ד#לט|דברים ד לט]]}} שידיעת היום וסבתו בתנועת הגלגל עם החמה תועיל מאד לדעת מה שישיב אל הספקות אשר יתילדו בלבו על זה הדרוש. וזהו מאמר אדלי יומא אדלי קצירא. וסוף דבר כך היה דרך השלמים הראשונים אשר היה אצטגנינות זה להם למופת נפלא על אמתת מציאות האל יתברך וכי הוא סבת הסבות ועלת העלות כלן. אמנם עדיין הוקבע בלבם שהשפע המושפע מאתו יתברך מהמצאות אלו הנמצאות היתה ע"ד החיוב כאור מן השמש וכמושכל מן השכל שהשפע ההוא לא סר בשום זמן בעולם כי מה המונע מההשפעה הזאת. ומזה חוייב להם לומר שמציאות העולם היה שוה למציאותו וקדמון כקדמותו אין הפרש ביניהם רק באשר יתברך הסבה והוא המסובב. וכבר נמצא למלכי צדק עם היותו מאלו החכמים הבאים באצטגנינית זה להכרת מציאותו יתברך שתאר אותו על זה האופן באומרו ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/יד#|בראשית יד]]}} לא אמר בורא ולא יוצר ולא עושה כלשון הכתובים לפי שאלו הלשונות יורו על הפעולה הנעשין בבחירה ורצון כמו שהורה החכם בשאלות ג' וד' מהפלת הפילוסופים אבל אמר קונה לרמוז אל אופן בא השפע מאתו ואמר שהוא דרך קנין שהקנין הוא דבק לבעל הקנין ולא יפרד ממנו. והנה אברהם אבינו נראה שנמשך אחריו ג"כ בתחלת עיונו אמר הרימותי ידי אל יי' אל עליון קונה שמים וארץ {{ממ|שם}} והיה זה להם לחכמה ושלימות בערך אל הסכלים הרבים ההם שלא ראו האצטגנינות ההיא ולא נסתכלו במרגלית וכחשו בהתחלה הראשונה ויאמרו לא הוא. ועלה מעיונם שהזאת הסבה הראשונה עם שהיא מחוייבת המציאות וסבת הכל אעפ"כ אין מטבעה לעשות דבר שלא כמנהג הטבעי ושאי אפשר להשתנות סדר הנמצאות לא בכללם ולא בפרטם כמו שאי אפשר להשתנות בעצמו. ולזה לא היה מבקש מלפניו בתפלה כמנהג הצדיקים. אמנם מכל מקום חוייבו לרומס ולגדל זאת הסבה ולהורות לו האלהות ולהכין עבודות לשמו לפרסם זכרו לא לשכר זולתי להודאת האמת בעצמה לא לבקשת רצונו או לברוח מכעסו כי אין מדרכו להתבונן באלו הענינים האינושיים. עד היות דבר יי' אל אברם וכו'. ושם הבטיחו על הזרע אשר גזר לפי אצטגנינותו שהוא ערירי גבר מטבעו ואמר לו הבט נא השמימה ואמרו חכמים ז"ל {{ממ|[[בבלי/שבת/קנו/א|שבת קנו.]]}} שהעלהו למעלה מהכיפה ואמר לו צא מאצטגנינות שלך. והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/טו#ח|בראשית טו ח]]}} ולא על המנהג הטבעי. ושם שאל במה אדע כי אירשנה שכבר בא לכלל דעת שהבורא ברא העולם ברצונו אחר שלא היה. ומזה הי' יכולת בידו ליטול מזה ולתת לזה וכמו שאמרו ז"ל {{ממ|ב"ר פ"ח}}. ולמה פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קיא#|תהילים קיא]]}} ומנהו והלאה נפרד הוא וזרעו המיוחס אחריו אתו באמונה זו מכל העמים אשר על פני האדמה כמו שנודע זה מענין התורה האלהית מצותיה וחוקותיה ומספרי הנבואות כלם. האמנה כי אח"כ לאור תורתינו ראו אור רוב העולם ומעט מעט כמעט הכל יצאו מאצטגנינותם לבוא להודות ולהאמין בבורא העולם אחר שלא היה בחיוב אלא ברצון מוחלט כי על כן המציאו להם תורה ומצות להכין לבם ביראה ועבודה. ואולם חכמי פילוסופי עמנו התאחזו באלו הדעות המקולקלות ומשורש הנחש הקדמוני יצא להם צפע פורה ראש לאחוז באמונת הקדמות מהם שאמרוהו בפרסום ומהם שלוחשים אותו בלט ובחשאי. ואם לחצתם התורה האלהית בזה וביתר הענינים העיזו פנים כנגדה וגלו שוליה על פניה שלא כהלכה ובאו עליה שלא כדרכה. כי עם המלך בביתו ישבו שם לכבוש את המלכה ולפתותה ולכפותה שתצפצף דעות הפילוסופיס בלשונה ולא תסור מאחריה אפילו כמלא נימא עד שכבר היו מגוריהם מי שהקדיחו תבשילם ומלא לב אותם לומר שהחדוש הנזכר בתורה הוא משל היות העולם בהיות חלקיו וחדושו הנצחי בחדושו הזמני. וגם הפכו דברי חכמים ולשון המקראות לומר שעל זה הדרך תקנו מסדרי התפלות. המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. כי ההתמדה בנמצאים תקרא בצד מה חדוש כמו שעל כן אמר הכתוב תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה {{ממ|שם ק"ד}}. והיה להם לצור מכשול ולאבן נגף דברי הרב המורה פ' כ"ה חלק ב' שאמר שאם השכל יכחיש החדוש כמו שיכחיש הגשמות שיחוייב שיפורשו הכתובים המעידים על חדוש העולם כמו שפי' המורים על ההגשמה אמנם אחר שהשכל לא יכחישוהו אבל יאות אליו יותר ממה שיאות אל הקדמות ראוי הוא שישאר הכתוב כפשוטו וכצורתו. והם נטלו רשות לעקור את הכל והפכו דבריו או פירשו מהם מה שלא רצה לפרש כמו שעשו בדברים אחרים ימחו ויכרתו דעותיהם אלו וכיוצא בהם מן העולם:

ועתה ראה כי להוציא מלב כל בעל דת אפיקורוסות הקדמות הלזה הן בכללו הן בהמצא חומר או שום התחלה קודמת אבל שיאמינו אמונה שלימה ואמיתית שחדוש העולם היה בריאה חדשה לגמרי יש מהאין המוחלט. לזה העיד הכתוב שקבע הש"י על המעשה מנוחה לעצמו כמו שאמר וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו וכו'. ונאמר כי בו שבת מכל מלאכתו וכו'. והנחיל מנוחה זו לעם קדשו ועשה המנוחה להם זכר המעשה. וכל כך למה כדי ללמוד וללמד עדות התורה האלהית שכבר היתה מלאכת הבריאה והחדוש מלאכה שהוא יתברך שבת ממנה מששת ימי בראשית ואילך ולא הורגל בה עוד כי אם בדרך מופת ונס. ושהחדוש המתמיד הנמצא לכל הנבראים מאז ועד עתה ההיא תקרא שביתה בערך מה שהיתה עליו בששת ימי המעשה. הנה למדנו שהיה חדוש מוחלט מאפס ותהו הגמור. ראה זה חדש ונפלה שכבר תהיה זאת השביתה ואם היא ענין של בטלה והעדר הפעולות כלן משנה את טעמה להיותה הפועל היותר שלם שאפשר להעיד ולהגיד לנוחליה אלהים לברי לבב אמתת זה הענין הנכבד והנפלא אשר לסגולה הזאת דקדקו אנשי כנסת הגדולה וכל הגאונים אשר מעולם בכנוי זכרון השבת לומר את יום המנוח הזה [זו נוסח ספרדי במוסף של שבת] ולא יאמרו את יום השבת הזה כמו שיבא ענינו יפה בשער נ"ה ב"ה אשר הוא ענין נכבד מאד אשר אי אפשר לאדם להגיע להצלחתו זולתו:

וזהו מה שיראה פשוטו של מאמר רשב"י שזכרנו ראשונה אמרה שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג וכו' וזה כי לפי שכל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראו רצוני אם שיהיה עלה ועלול או שיהיה פועל ומתפעל כי הכח הפועל הוא במדרגת הצורה שהוא הזכר והכח המתפעל במדרגת החמר שהוא הנקבה. וכן הוא עצמו ענין העלות כי היותו עלה הוא במדרגת הזכר והיותו עלול הוא במדרגת הנקבה וזה הענין הוא מבואר בכל הנמצאים מגדולם ועד קטנם. והוא מה שכוונו בו ז"ל כשאמרו מבלתי יכול לא נאמר אלא מבלתי יכולת. אמר לפניו רבש"ע תשש כחך כנקבה {{ממ|ברכות ל"ב וע"ש.}}. אך כמו שיתבאר במקומו ב"ה: והנה לפי ששביתת השבת הוא העדר הפעולות וביטול המעשים כלם הוא מבואר שענין מציאותה יראה חלוש מאד כי השביתה אין בה מכח המתפעל כ"ש שימצא בה כח הפועל. ואף שימצא לו שום מציאות אחר שענינו אינו רק ההמנע מעשות דבר הרי הוא חסר הכח הפועל לגמרי והשלימות הוא בפעל לא בבטלה כי הבטלה מביאה לידי שעמום {{ממ|[[בבלי/כתובות/נט/א|כתובות נט.]]}} והאושר שמו גדרו פועל הנפש כפי המעל'. גם במעמד הר סיני נתקיים זה הגדר באמרם נעשה ונשמע {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כד#ז|שמות כד ז]]}} כמו שיתבאר שם ב"ה. ולזה היתה תלונת השבת חזקה מאד כאלו מתרעמת על חולשת מציאות' ואומרת כי לכל הנמצאי' נתן הכח הפועל לעשות שום דבר של שלימות או אם הוא מתפעל שיוציא ההפעלות ההוא אל הפעל והוא תאר הבן זוג ע"ד האמת. ולי לא די שלא עשיתני פועל אבל לא נתת לי בן זוג שיוציא אל הפעל דבר בי והרי אני יושבת בטלה. אמנם היתה התשובה נכונה מאד כנסת ישראל יהיה בן זוגך יאמר שיהא מוטלת על כנסת ישראל שמירת השבת ושביתתו עד שלא יהא ענינה ביטול ושבית' לבד כי גם מעשה ופעל שלם וכמו שאמר בפירוש ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לא#טז|שמות לא טז]]}} קרא שביתת השבת ושמירתו מעשה גמור. וזה להיות קונים בשבית' זו הידיעה הנפלא' שאמרנו מהיות העולם נברא ומחודש ברצון גמור אחר שהיה נעדר לגמרי כי הוא היה פועל שישבות ממנו אחרי כן כמו שאמרנו. כי זאת האמונ' היא הכרחית לכל בעל דעת ודת. ולזה אמרו כי כשהיו במעמד הר סיני אמר להם זכורין היו לאותו הדבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל יהיה בן זוגך לומר שאם לא יזכרו זה הענין אין שום מבוא לקבלתם התורה המיעדת השכר והעונש על המצות בסדר עניני העולם והנהגתו אם לטוב ואם למוטב כפי מעשיהם. ואיך יתכן זה אם לא במה שנאמין אמונה שלימה במה שהקדימה בפתח דבריה בראשית ברא אלהים וכו'. מבלי שום גלוי פנים של דופי ודעת בטל. הה"ד זכור את יום השבת לקדשו {{ממ|שם כ'}} בכניסתו [לפי הש"ס פסחים ק"ו] ובהמשכו בתפלה בתורה ובתענוג על יי' כי בזה ימצא שהשבת יהיה לה בן זוג שיפעיל' כבן זוג לזוגתו וכמו שאמר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה כל שומר שבת מחללו וכו' {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נו#ב|ישעיה נו ב]]}}:

ועתה ראה כי עם שמה שכוון ר"ש בן יוחאי בזה המאמר הנכבד לפי עקר כוונתו, עדיין אכתוב אותו על כנו בסוף השער, מכל מקום חומר פשוט מסכים מאד לזה הענין הנפלא שהיינו עליו, מהיות השבית' היא הסימן החזק לדעת ולהכיר אמתת הבריאה ומהותה. ושהיא ההוראה העצמית על החדוש המוחלט יש מאין ושהוראתו לא נשלמה אלא בה. וזה דבר מחודש לא ראיתיו בשום מפרש. לבד זה מצאתי בביאור הראב"ע ז"ל לעשרת הדברים שתקן בפני עצמו במהדורא שלישית וזה לשונו זכור את יום השבת הנה הדבור הזה קרוב ממעלת נשיאות השם לשוא והטעם שחכמי יון אומרים כי לעולם הוא השם בורא והנה כל עושה מלאכ' מכחש בריאת בראשית ע"כ. הנה שיסבלו דבריו זה הענין המעול' ואמרתי אולי כוון אליו. ועכ"פ זהו התועלת הנפלא שעליו נאמר בכל מקום כי ששת ימים עשה יי' וינח ביום השביעי {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כ#יא|שמות כ יא]]}} וביום השביעי שבת וינפש {{ממ|שם ל"א}} והוא מה שתקנוהו מסדרי התפלות {{ממ|ביוצר של שבת}} לאל אשר שבת מכל המעשים וביום השביעי נח ונתעל' וישב על כסא כבודו. כי ממה שיור' עליו המנוח' הוא מתעל' בו והוא אמרם תפארת עטה ליום המנוחה וכו' עד ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/צא#|תהילים צא]]}}. כי השבת בעצם וראשונ' הוא המעיד על החדוש בלי שום ספק ובלי שום קושיא ממה שעמדו עליו הפילוסופים כמו שכלל המשורר באותו המזמור כאשר יתבאר יפה בפ' ויהי בשלח שער ל"ט ב"ה. ואם שרוב ההמון לא הבינו ענין זה על דקדוקו המשכילים הבינו. וכלם שוים בקיים על עצמן אמונת החדוש בלי ספק שהוא הפרק הראשון העקרי מפרקי ספר הזכרונות אשר עשה ה' ללמד בו האומ' הנבחרת הזאת אנשיה ונשיה וטפיה על סדר זמני' ומועדיה חגה חדשה ושבתה. כמו שאנו עתידין לבאר אותה בשעריהם בפרשת אמור בע"ה. ואולם זה כענין הנפלא שזכרנו. הנה הפרש' הזו הקטנה בכמות וגדול' היא אלי באיכות תבאר אותו היטב ותעיד עליו עדות ברורה כשיושכל היטב ענינה ונדקדק על כוונתה. כי על כן חתם בה ספור זאת המלאכה הנפלא'. כי יסכר פי דוברי שקר המפירים בריתה וגורעים את חוקה ומראים עצמם מאנשי ביתה מפרשי דבריה ושוכבים בחיקה אך נתעורר תחלה אל הספיקות הראוים שיעויינו בה:

'''א''' אומרו בפסוק ראשון ויכלו השמים והארץ וכו' כי מה טעם וייכלו שלא נזכר שם פועליהם ונרא' שנעשו מאליהן:

'''ב''' כי הוא מותר גמור אחר שאמר להלן ויכל אלהים וכו':

'''ג''' אמרו ויכל אלהים ביום השביעי והלא בששי כלה {{ממ|עיין ב"ר פ' י'}} דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי וסמוך לי' ויכלו:

'''ד''' הרי שני הכתובים מכחישין זא"ז כתיב ויכל אלהים ביום השביעי וכתיב וישבות ביום השביעי:

'''ה''' אומרו ויברך אלהים את יום השביעי וכו' כי הענין הברכה הוא שפע רצון וחפץ וענין הקדוש הוא הביטול והשביתה ממצוא חפציו וכמו שאמר ממצוא חפצך ודבר דבר {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נח#יג|ישעיה נח יג]]}}:

'''ו''' אומרו כי בו שבת מכל מלאכתו ואחר שאמר ויכל אלהים ביום השביעי למה לא אמר כי בו כלה כי הוא עקר המעש' אשר צריך לזכרונו:

'''ז''' אומרו אשר ברא אלהים לעשות יספיק כשיאמר אשר ברא אלהים:

'''ח''' למה לא נאמר בו ערב ובקר כשאר הימים:

{{ביאור|כוונת הרב ז"ל. כי פעולת הי"ת בבריאתו נתחלק' לג' מחלקות, האחת הוצאת החומרים מן האפס אל היש. בערב יום א' בעוד הי' חושך והעדר הצורות על פני תבל, הב' נתינת הצורות לחומרים אלה מהוצאת כל הנמצאים שהיו בכחם אל הפועל, וזה היה מעשה ששת ימי הבריא' וכלה בסוף יום הששי כמאה"כ ויכלו השמים והארץ. הג' ההפסק' מברוא עוד חדשות, ונתינתו הכח לכל הנבראים להיות מעתה נוהגים והולכים במנהג טבעי ע"י קשור הסבות והמסובבים, ורק היא המביא' אל התכלית הנרצה. וע"כ היא היותר טובה מכלן כמאמר החוקר כי הפועל האמיתי לא יקרא העושה והמתנועע תמיד, כי אם הנח אחרי תנועתו למען השיג התכלית הנרצ' בפעולתו הקדומ', ועונג השגת התכלית הזה מושג רק במנוח' אחרי התנועה, וזאת נהיתה רק ביום השבת כמאה"כ ויכל אלהים ביום השביעי, וע"ז אחז"ל לא היה העולם חסר אלא מנוחה, באה שבת באה מנוחה, כי שם מנוחה פה יורה על הנהגת העולם מעתה רק כפי המנהג הגובע לבד. -}}ואחר זכרון הספקות כד לבאר אותה כתקנה נאמר. [כי] הוא מהמבואר שבריאה זו לא תושלם ענינה כי אם בהמצא בה שלשה מיני מציאיות גדולים ועצומים. האחד הבריאה הראשונ' מהאפס המוחלט והוא הוצאת החמרים הראשונים המשותפים מההעדר הגמור אל היש. ואם שיש זה אשר כן נברא אינו יש מוחלט רצוני נגמר המציאות כמו שכתבנו בשער הקודם הרי הבריא' הזאת היא יותר נפלאה מצד היותה מהאפס הגמור והשני היא בריאת עצם מה מזה ההיולי שהוא הוצאת יש נגמר ונשלם מהאין הבלתי מוחלט. ואם זאת לא נפלאת כהראשונ' מצד שהיא הויה מיש מה אבל היא יתרה ממנה מצד שהנברא או ההווה הוא דבר נשלם. והשלישי היא הוית עצם מעצם על ידי המרת הצורות כמו שהוא הענין בהויות ההוות בעולם הביצה מהטפה והאפרוח מהב צ' וכדומה. והנה זאת עם שאין בו מהפלא כמו בראשונות הנה היא מעולה משתיהן למה שהיא הית' העקר בכוונת שאר הבריאות כי הכל לא נעשה רק כדי שימצא זה הטבע המתמיד הויות העולם ויישובו והכל לא נברא אלא בשבילו. הלא תרא' כי במעשה המשכן נמצאו שלשת הענינים האלה בהוייתן. ראשונ' נאמר כל נדיב לבו יביאה את תרומת יי' וכו' {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לה#ה|שמות לה ה]]}} הרי הזמנת החמרים למלאכה. אחרי כן אמר {{ממ|שם}} ראו קרא יי' בשם בצלאל וכו' וכל חכם לב בכם יבואו וכו' {{ממ|שם}}. כי מהחמרים האלו הם בחכמתם עשו ותקנו חלקי המשכן וכל הכלים אשר ישרתו בם. ואחר שגמרו מעשיהם איש איש ממלאכתו נאמר ותכל כל עבודת משכן אהל מועד {{ממ|שם ל"ט}} הנה עדיין העקר חסר והוא הקמתו וההשתמש בו וסדרי עבודתם שבתם וקימתם כי הוא הית' עקר הכוונה ותכלית כל המלאכה ואליה עשו השמח' וכבוד החנוכ' כמו שיתבאר שם שער כ"ו ב"ה. וכן הענין עצמו בבריאת העולם הכללי נאמר ראשונ' בראשית ברא אלהים וכו' והיא מה שיאמינו מאמיני האמת שיאמר שזה בהתחלת הבריאה בנדבת לבי וגודל רצונו הוציא החמרים הראשונים לעליונים ולתחתונים מהאפס המוחלט. ואחרי כן בכל העשר' מאמרות שבהם נברא העולם בששת ימי המעש' {{ממ|אבות פ"ה}} הוא מה שעשת' חכמת אומנותו יתברך כל הנמצאים השלמים מהחמרים הראשונים ההם אשר כן נבראו בראשונ'. אמנם הענין השלישי והוא הוית עצם מעצם ע"י המרת הצורות היא במדרגת הקמת המשכן וחנוכת עבודתו. ועל כן הוא עקר הבריאה ותכליתה אשר עליה אמרו על דרך האמת המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. גם אמר תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קד#ל|תהילים קד ל]]}} לא כמו שאמרו המכחישים והוא מה שכוונו רבי יהושע במה שאמר לאותה מטרונה שמאותה שעה ואילך הוא יתעל' מזווג זיווגים וכו' {{ממ|ב"ר פ' ס"ח}} אלא שהיא לא הבינה ממנו אלא דבר חיצוני וגם אותו לא עלה בידה. ותחלת זאת המלאכה העקרית והעצומה היא שהתחילה מתחלת יום שביעי והלאה. והרי הן שלש מלאכות נפלאות מכוונות בזו אחר זו ומיוחסות כל אחת לזמנה המיוחד לה. הראשונ' לערב היום הראשון של בריאה כמו שביארנו במקומו. והשני' מתחלת בקר יום ראשון עד סוף יום הששי והשלישית מתחלת ליל יום שביעי ואילך {{ממ|התר ספק א' ב'}}. והנה להיות כל הנמצאות כבר נגמרות ונעשות מצד מה שיאות אליהן בעצמן כמו שהיו חלקי המשכן וכל כליו נגמרים ונשלמים על שלמותם החלקי ההוא קודם ההקמה נאמר עליהם תכף סוף יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם כמו שעל זה האופן עצמו אמר ותכל כל עבודת וכו' לומר שהן מצד עצמן כבר הושלמו ועמדו בגמר מלאכתם כל אחד ואחד ממנו כפי מה שהוא לא מצד החבור הכללי וההשתמש בו:

ובמדרש ויכלו השמים והארץ וכו' שנעשו כלים {{ממ|ב"ר פ' י'}} אמנם תכלית הכל ועיקרו היא במה שהתחיל לשמש הכל במלואו מתחלת יום השביעי ואילך כמו שעקר מלאכת המשכן שמשה מתחלת יום ראשון לניסן שהוקם בו והלאה. {{ממ|ג}} וזה מה שהפליג ביאורו באומרו אחריו ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וכו' כי הנה עם זה ביום השביעי שמשה עקר המלאכ' והתכלית המכוון בה והרי הוא מעשה גמור בלא עבודת מלאכה והוא מה שסמך בכתוב עצמו ביאורו באומרו וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. {{ממ|ד}} יאמר שעל דרך האמת בזה הית' השלמת המלאכה אבל שזה לא היה דרך מעש' אלא בשביתה ומנוח' משני מיני המלאכות אשר עשה משני מיני הבריא' הראשונים אשר זכרנו. כי לכלול את שתיהן אמר מכל מלאכתו ולא אמר מלאכתו סתם. וכמו שכתב החוקר פרק ט"ו מאמר ו' מהמדות כי אמנם לא יהי' הפועל בתנועה לבד כי אם במנוחה כי העונג יותר הוא במנוחה מאשר הוא בתנועה. והוא האמח הברור כי עונג מציאת התכלית לא יהי' כי אם במנוחה וכ"כ זה והוסיף עליו הפרק י' מהמאמר העשירי כמו שיבוא בשער נ"ה ב"ה. {{ממ|ה}} והנה לפי שנמצאו ליום הזה על זה האופן שניאלו הענינים ההפכיים שמצד אחד נמצאה בו עקר המלאכה ומצד אחד נמצאות בו הבטלה והשביתה. לזה כנגד הענין הראשון נאמר ויברך אלהים את יום השביעי כי אין ברכה גדולה מהגעת החפץ בהמשך ממלאכה אשר כוון בה. אמנם כנגד השביתה וההמנע מעשות דבר אמר ויקדש אותו כי קדשו והבדילו מעשות בו כל מלאכת עבודה. {{ממ|ו}} וכמה הפליג לבאר טעם שני הענינים האלה ומציאותם יחד מצדדים מתחלפים במה שאמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא וכו' ירצה כי על דרך האמת בו שבת מכל מלאכת עבודה ולא עשה כלום. {{ממ|ז}} אמנם מצד שהמלאכה ההיא לא לתוהו בראה אבל יצרה כדי שתהא הולכת ועוש' היא מעצמה משם ואילך. לזה הוסכמו בו שני הענינים המעש' והשביתה גם הברכה והקדוש כמי שרוצה להסיר פקק מעין חתום כדי שיקלחו מימיו והוא מכה עליו עד ערב שבת עם חשכה ובמכה האחרונ' הסיר הפקק ויצאו מים חיים. כי הנה באמת בהכנסת שבת התחילה עקר המלאכה והיא הולכת ועיש' והוא לא חטא בה. והרי הפירוש הזה טוב בעצמו ונחמד מאד להשכיל אופני הבריאה באימות מה שכתבנו מהיות שסימנה וחותמה ענין זאת השביתה כאומן חכם שעשה מלאכה מפוארה וירא שיאמרו שמצאה עשוי' או שהיא נעשית מעצמה בלא כוונה ולא רצה לסיימה עד שיחתום בה חותמו המעיד עליה בלי תואנה וזה סימן החותם הוא השביתה אשר הכתיב לעצמו ובה סיים המלאכ'. עד שיסבול כי מאמר ויכל אלהים וכו' וישבות ביום השביעי וכו' יהי' האחד פירוש לחבירו ושיעורם ויכל אלהים כלומר וישבות ביום השביעי כמו שפירשנו בצלמנו כדמותנו כי הגמר מיום השביעי הוא השביתה לא דבר אחר. {{ממ|ח}} ומפני זה לא נזכר בשבת ויהי ערב ויהי בחר כי אחר שהעתות האלו יעידו על הזמן כמו שאמרנו במקומן והזמן יעיד על התנועה ולא נמצאו זה זולת זה איך יאמר המשיג המיוחד אל התנועה ביום שהוא הורא' עצמית על המנוחה לא זולת:

ובמדרש שייליה לרבי ישמעאל ברבי יוסי א"ל שמעת מאביך מהו ויכל אלהים ביום השביעי. אתמה'. אפשר שהוא נעשה בשביעי. אמר ליה כזה שהוא מכה בקורנס על הסדן הגביה' מבעוד יום והוריד' משתחשך. אמר ר"ש בן יוחאי בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקדש אבל הקב"ה שהוא יודע עתיו ורגעיו ושעותיו נכנס בו אפילו כחוט השער'. גניבא ורבנן. גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה סיידי' וכיידי' מה היתה חסרה חופה זו כלה שתכנס לתוכה כך מה היה העולם חסר שבת. ורבנן אמרי למלך שעשה לו טבעת מה חסר' חותם שלה כך העולם מה היה חסר אלא שבת. וזה אחד מהדברים ששנו לתלמי המלך ויכל אלהים ביום הששי וישבת ביום השביעי {{ממ|ב"ר שם}} עתה ראה איך עמדו אלה השלמים על זאת השאל' החמור' שהיא היתה עקר מה שעמדנו עליו מזאת הפרש' הקטנ' ומה ראו עליה ומה הגיע מתשובותיהן מהאמות אל כל מה שכתבנו בה. כי הנה רבי ישמעאל ברבי יוסי כפי שנרא' שהסכימ' דעת אביו לא הפיל דבר מכל דברינו כמו שהמליץ בהמשל ההוא הנמרץ כמו שהוא מכה בפטיש וכו' כי מהידוע שהגבהה בקורנס הוא עצם המעש' ועקר הטורח והעבוד' כי הוא מגביהו כנגד טבעו בכח זרועו אבל ההורד' אין בה טורח ויגיע' כי היא נעשית מעצמ' ובטבע'. אמנם יש בה כוונה והיא העקר מצד מה שהיא מלאכ' והיא היתה תכלית ההגבה'. וכן היה באמת כי מתחלת הבריא' עד סוף יום הששי היה הבורא יתברך פועל כנגד טבע הנוהג בכחו האלהי וממציא מצואים משני המינים שזכרנו כמה פעמים והוא ממש כענין הגבהת הקורנס שהוא עצם הדבר שצריך אל כח הפועל ומעשהו אמנם מתחלת יום השביעי שבת מהמלאכות ההם אבל העולם לא שבת אלא מעתה הנהיג לנהוג מנהגו והולך כי הוא עקר המלאכ' כמו שזה המכה בקורנס וכשהורידו אינו יגע בה אבל מכל מקום ההורד' הוא עקר כונתו מצד אומנתו והוא מה שאמרנו ממציאות זאת המלאכ' שלישית ומסגולת'. וזה החכם הכין משל בעצה עמוקה להוציא לאור תעלומ'. אמנם רשב"י וגניבא לא קבלו השאל' ודחו אותה בפנים לקוחים מדרכי החכמה בעבורם לא ימנע הכתוב מיחס זה הגמר ליום הז' מבלי בחינת שימצא בו שום מלאכ' כלל. ורשב"י בא מפאת טבע הזמן כי אחר שהעת ההוא תכלית הזמן החולף והוא עצמו התחלת העתיד {{ביאור|כמו שהנקוד' וכו', ר"ל כי הנקודה ההנדשית אין לה שיעור וגודל וכל כך קטנה שנחשבה שלא תוכל להיות עוד יותר קטנה, ובכל זאת לא תחדל מהיות נקודה, וע"כ לא תושג למראה עיננו כי אם ברעיוננו, כאשר נחשוב אותה כהתחלת או סוף הקו ההנדסי אשר יוכל ג"כ להיות מבלי שיעור רוחב מה {{ממ|עיין מזה הרב המגיד ה' שבת הלכה י"ב}} וכעין זה נקודת התחלת או סוף הזמן כזאת נעלמת מהשגתנו אבל לא מהשגת הי"ת וזש"א התנא כי באותו נקודת הזמן שהית' סוף יום הששי מהתחלת השביעי כלה מלאכתו, וע"כ כתוב אחד אומר יום הששי ויכלו, וכתוב א' אומר ויכל אלהים ביום השביעי.}}כמו שהנקוד' היא אינה חלק הקו אבל היא התחל' ותכלית לו לזה מה המונע שיאמר ויכל אלהים ביום השביעי וכו' כלומר שהשלים באותו רגע שהיה סוף הששי ותחלת הז' שהרי הוא לא היה צריך להוסיף מחול על הקדש מפני הספק: וגניבא דחה אותה מטבע המלאכ'. וזה כי כל דבר מלאכותיי או טבעי כל עוד שימשך אל התנוע' עדין לא נגמר. ומהו חסר להשלמתו הוי אומר שינוח הפועל מתנועתו כזה שמכה בקורנם כל עוד שמכה אין מלאכתו נגמרת עמד מהכות כבר נשלמ'. ולזה כל עוד שנמשכ' התנוע' בששת ימי המעש' לא היה פועל שלם שכל עוד שהוא בתמידות התנוע' הוא במציאות חסר כמ"ש הרב המורה פ' ל"ד ח"א. ולזה אמר מה היה העולם חסר לשיקרא שלם רק שתפסק זאת התנוע'. באת שבת ונפסק' זאת התנוע' והרי הוא השלמת המלאכ' במנוח'. כמו שהוא עצמו היה ענין החופה עם הכלה כי מעשה החופה והזמנת' הוא התנוע' והשנוי הצריכין להגיע הכלה ובעוד שאין הכלה בא לא ינוחו מהתנועות. ובבואה הנה באה מנוחה לרגלה. אמנם רבנן קבלו השאלה כמו שקבל' ר' ישמעאל והשיבו עליה מצד הענין ההוא הנפלא שחדשנו בה. רצוני מהיותה סימן הבריא' וחותמ'. ואמרו כי העולם בלא שבת כטבעת בלא חותם [ע' שבת נ"ט:[. כי אם שהוא כבר נברא ונעשה אבל לא נחתם בחותם האומן להודיע איך היתה הבריא' ולהסיר הספק מהמגמגמים בפירוש' אם היתה יש מאין או המשך והתמד' עד שחתם עליה בחותם המנוח' כי הוא באמת החותמת והמטה להכות על קדקדן להורות כי בה עדות יי' נאמנה שהיתה הבריא' בריא' שלמה מהאפס המוחלט והיא מה שכבר שבת ממנה מאז ולא הורגל בה רק על המנהג הטבעי כמו שאמרנו. ומעתה לא נשאר פקפוק להוציא דבה מתוך דבריה. והפלא ממה שאמרו שזה א' מהדברים ששנו לתלמי המלך וכו' שירצה שתלמי ושאר מלכי האומות וחכמיהם מאמינים בתורה וסומכין על עדותה והנה חכמי פלוסופי עמנו שומעים את דברינו ומהפכין אותם לשרירות לבם. אמנם בהתבונן בזה הענין הנפלא יוסר כל פרי ראש ולענה כי מעתה אין לוותר בד"ת יבחרו הודאה או כפירה ולא יבאו בפשר'. ואל יקל בעיניך התבוננות בזה הענין החמור כי הוא באמת יתד שכל הצלחת האדם תלוי עליו. ולז"א המאושרים {{ממ|ירושלמי נדרים סוף פ"ג}} שקולה שבת כנגד כל המצות כי אם יאמינו בזאת המנוח' ובמה שהיה סימן לו הנה ודאי יש תורה ומצוה ומתן שכרה בצדה ואם יפקפקו בזה הכל בטל מלב המפקפקים ואם יאמרו מהם אין פיהם ולבם שוים. ובזה תכיר תועלת זה העיון בזאת הפרש'. ועם זה כבר נתבאר מה שכוונו אליו בזאת הפרש' היקר' פרשת ויכלו השמים. ומה שהוא ראוי שיהא סמוך וחתימ' לעשר מאמרות הבריא' להכין אותה ולסעדה על מכונת' והתרנו ספקותי':

ומזה נדע למה היתה זאת השבית' אצלנו מצוה נפלא' וחמור'. שאם לא כן יספיק בשתבא המצוה לעשות כל ימים העולם סבובים מששת ימי לזכור כי ששת ימים עשה יי' וגו' כי המעש' הוא עיקר ומה טעם השבית'. אלא כדי שיתפרסמו אל המוננו הדברים הנפלאים האלה המספיקות לגרש מבינותנו הדעות הארורות המתגוררות עמנו המבטלות ממנו כל שום יראה ועבוד' ותשאר בידינו האמונ' השלימ' עם אלהינו אשר נתן לנו תורה ומצות להנחילנו בם העולם הגנוז הנקרא בפי החכמים שבת הגדול {{ממ|עיין של"ה מס' פסחים פ' תורה אור}} ואשר שמו ערכו אצל המשך ימי עולם ערך היום הז' עם ששת ימי המעש' כמ"ש שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/צז/א|סנהדרין צז.]]}} והכוונ' כי באלו הו' אלפים ימשוך תגבורת היצר בעולם עד שעיקר השתדלות האנשים יהיה בבנינו אמנם מתחלת הז' והלא' בהמול השם לבבם יהיה כל כוונתם לבנות את עצמם ולעזוב את העולם חרב רצונו שלא יקפדו עליו וכברכת החכם לתלמידו יהי רצון שיחרב ביתך וישתכלול אושפיזך {{ממ|[[בבלי/מועד קטן/ט/ב|מ"ק ט:]]}}. וכמשפט הזה יעשה לכל איש ואיש בפני עצמו כשיעריך ימי חלדו שהם ימי שנוי ותנוע' אל העולם הבא אחריו שהוא שבתו וזמן מנוחתו:

{{ביאור|פה יבאר המדרש שהחל בו באופן אחר, כי רומז אל השבת הגדול ר"ל העונג הרוחני בעה"ב הנקנה לצדיקים רק ע"י מעשיהם הטובים והרחקתם מתאות המותרות. ותשוקות גיפניות, כמש"א חז"ל לרמז ע"ז סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לעתיד לבא, והעונג הרוחני הזה אשר יקראהו החוקר בשם צורה ההילנית ר"ל הרוחני וההשכל' בכח היוצאת אל הפועל רק ע"י מעשה הצדיק, אמר ד"מ "אל כל שאר שלימיות הרוחניות והגופניות יש בעלים המזדווגים ומחברים אליהן כי ההשכל' העלמותית מבלתי קנוי' למלאכים ושכלים נבדלים התנוע' התמידית לגלגלים, כח הגידול לצמחים, וכן כלן הן תמיד עם בעליהן לעצם אחד ומי יזדווג לי להקנות אותי לו לאחוזה ?יי וא"ל הקב"ה ישראל יהא בן זוגך אשר יקנה אותך לו לאחוזה להיות עמך לעצם אחד.-}}ולהיות השבת הגדול הזה הוא תכלית הכל והטוב המקוו' מכל הפעולות אז"ל באגד' אמר ליה הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני רוצה ליתנה לישראל בוא והודיעם {{ממ|[[בבלי/שבת/י/ב|שבת י:]]}} וענין ההודעה הוא מה שימסור להם מיד זה השבת המפורסם שיהיה סי' בידם אל השבת האחר הצפון תחתיו. משל למטרונה שמסר לה המלך מפתחות גנזיו שהוא סימן בידה שישליטנה על ההון הרב הצפון בם וכמ"ש הכתוב מה רב טובך וגו' {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/לא#|תהילים לא]]}} והוא מה שאמרו {{ממ|שם י':}} ואף עלגב דשבת מלתא דעבידא לגלויי מתן שכרה לא עבידה לגלויי כי באמת השבת הגדול הזה הוא מתן שכר השבת הראשון והתכלית אליו. והנה חכמים ז"ל מתקני התפלות הפליגו לבאר זה במ"ש בתפל' ראשונ' דשבת. אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ עשית אותי תכלית ממש. ואיך תהיה השבת סבה ותכלית למעש' בראשית אם לא על זה האופן. ונרא' שהם פירשו מלת ויכל אלהים מלשון זה של תכלית שרצינו בו והוא פירוש נחמד העיד עליו התרגום הירושלמי שאמר וחמיד ה' לשון נכספ' וגם כלתה {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/פד#|תהילים פד]]}} כי הוא התכלית והנכסף. ולדעתי אל זה השבת הגדול והקדוש כיוון האלהי רשב"י בעצם המאמר ההוא שזכרנו ראשונ'. ועם שכבר פירשנו פשוטו על זה השבת המפורסם ועוצם תועלתו ודאי תרוייהו איתנהו ביה כי המקיים זה יזכה לזה. והכוונה בו כי לפי שזה השבת הטהור והקדוש הנקרא עולם הבא {{ממ|ע"א ג'.}} אינו נקנה לשום אדם כי אם לאשר הוא חי בחיים המעולים והטהורים מכל רע והנקיים מסוגי התאות הגופניות והרחוקים ממותרות והתשוקות הזמניות כמו שאמרו האלהיים אם ימות יחיה ואם יחיה ימות {{ממ|[[בבלי/תמיד/לב/א|תמיד לב.]]}}. ואמרו סרס את הזכר והרג את הנקב' ומלח' לצדיקים לעתיד לבא {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/עד/ב|ב"ב עד:]]}} הורו כי הסעוד' המתוקנת לצדיקים לעתיד היא נעשית מסירוס קצת התאוות והריגת קצתן כמו שיתבאר בפ' שמיני שער ס' ב"ה. והנה לזה היה תרעומת זה השבת הגדול גדולה בפני הקב"ה לומר לכל נתת בן זוג וכו'. וזה כי לכל השלמיות ומיני האושר המדומים נתן בני זוגים ובעלים ידועים יתחברו בהם וישתדלו במציאתן והעמדתן. כאלו תאמר ההשכלה לנבדלים. ההגעה וההתנועעות המתמידית לגלגלים. הגדול לצמחים. החיות לב"ח. הדבור למין האדם. גם החכמ' לחכמים. והגבור' לגבורים. והעושר לעשירים. אין כל דבר שלמות שלא ימצא בעליו אצלו מתחבר אליו ומקיימו. אמנם השבת הזה הקדוש הנו נצב בפני עצמו ויותר הוא לבדו ואיש אין בארץ שיתן אל לבו לבא עליו כי הכל רצו איש לביתו ואיש לארצו ואיש אל עבר פניו ילכו מתשוקות הבלי העולם וחמודותיו ואין איש שם רסן ההגבל' והפרישות על פניו כמו שיאות לו להדבק בזה השבת ואם נרצה להולמו בלשון מתפלסף נאמר כי לפי שכבר נתבאר בחכמ' שכל הצורות הנבדלות העליונות ימצא שלמותן בפועל עד זאת הצורה ההיולאניות שהיא נמצאת ערומ' מהפעליות וכאלו היא בטלה ממלאכת' מצד עצמה עד שתתלבש עצמות נבדל בהשתדלות האדם הנושא אותה אשר בבחינת זה תקרא הכנה כמו שנתבאר בג' מספר הנפש וכמו שיבא בארוכ' בשער הו' ב"ה. לזה אמר כי אמרה זאת הצור' ההיולאנית אשר כן היא שובתת משלמות' כמו שאמרנו לכל נתת בן זוג וכו' כלומר לכל השכלים ימצא להם האיפשריות והיכולת על השלמות שהוא במדרגת הקבול וגם הפעליות שהוא במדרגת הגעת המתנה מהנותן זולתו שלא נמצא אתו רק הכחניות משולל מהפעליות. ובאת התשובה כהוגן כנסת ישראל יהי בן זוגך כי ודאי להם נתנה בייחוד הוצאת זה הכח אל הפועל בהישרות התור' האלהית אשר בקבלת השבת נזדווגו שניהם וכמו שאמרו ז"ל {{ממ|ירושלמי נדרים פ"ג}} מן התור' מן הנביאים ומן הכתובים שקולה שבת כנגד כל המצות כמו שיבא בשער נ"ה ב"ה:

והפעליות הזה אשר כן אמרנו אינו דבר רק הצלחת הנפש והשארותם לחיי העולם הבא אשר הכל מואסין בה כאשר אמרנו. כי באמת מכח ההגבל' התוריית לכל מעשה האדם והיישרותי' אל חיי הפרישות והקדוש' ואל קנין הדעות האמתיות יזכו מקבלי' להיות כלם צדיקים כמ"ש ועמך כלם צדיקים {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/ס#כא|ישעיה ס כא]]}} כי מזה חייבו חז"ל מה שהחליטו ואמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא {{ממ|סנהדרין צ'}} אך כמו שיתבאר בשער הנזכר ב"ה. והוא ממש קיום זה הזיווג שייעד אליה בלי ספק. והוא מה שאמר כי בשעת מתן תורה אמר להם {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כ#ח|שמות כ ח]]}} זכור את יום השבת לקדשו כלומר היו זכורים מיום השבת הגדול הנעלם והצפון שאמרתי שתהיו אתם בן זוגו כי זה לא יתכן רק במה שתתקדשו במה שיכלול אותו ענין המעמד הזה. לכן זכרו אותו לקדשו בתורת קדושים ממש ואתם תירשוהו כבעל היורש את אשתו והוא הלשון הנהוג בפי החכמים מנוחלי ע"ה {{ממ|[[בבלי/פסחים/קיג/א|פסחים קיג.]]}} ע"ד שאמר הכתוב זאת נחלת עבדי השם וצדקתם {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נד#יז|ישעיה נד יז]]}} וזהו ענין נכבד ומליצ' נפלאה לכל אחד משני הענינים שנאמרו בו:

וראיתי מי שביארו על תלונת השכל הפועל מפני שעמדה השתלשלות השכלים הנבדלים אצלו ולא הושפע ממנו נבדל כיוצא בו כנבדלים הראשונים והיתה התשובה שנפשות השלמים מכנסת ישראל יהיו בן זוגו שיושפעו ממנו ויזכו ויחיו לפניו. ובאמת מוסף על שהדרוש הזה הוא רחוק מאד מבעל זה המאמר ומהנמשכים אחר התורה והנביאים לסבות יזכרו במקומות אחרים הנה ג"כ אינו יכול להולמו בלשונו. כי לפי זה היה להתרעם על בת זוג ולא על בן זוג. גם היה לו לומר כנסת ישראל תהא בת זוגך שהמושפעים הם במדרגת הנקבה בלי ספק. ועוד מה לו לכנסת ישראל והלא לפי דעתם ממנו הושפעו כל הצורות שבאלו הנמצאות השפלות. ועוד שמאמר זכור את יום השבת לקדשו שהוא נועם מליצת ההמצאה כלה אין בו שום טעם כלל אם לא בקדש אשה לאיש. ומה שכתבנו הוא הנכון לפי האומר והנאמר והמקום שנאמר ממנו. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער מענין זאת השביתה הנזכרת לו יתברך בזאת הפרשה אשר היינו בה: ואולם תשלום מה שראוי שיאמר בה מצד מה שהיא מצוה אלינו. והתועלות הנמשכות ממנה והעקרים התלויים בה הנה הנם כמוסים ורמוזים בפרשת אך את שבתותי תשמורו הבאה בסוף מלאכת המשכן שהיא חמורה מאד בענין הזה אך בשאעתיקנה אל הפרשה הסמוכה לה מקום אשר הגיעה משה לישראל בפרשת ויקהל באמרו אלה הדברים וגו' ששת ימים וגו'. ושם נשלים זה הדרוש בשער נ"ה ב"ה:
<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>