עריכת הדף "עץ יוסף על ויקרא רבה/יח/ג"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''זש"ה ביום נטעך כו'.''' גם טעם אגדה זו לפרש זב מבשרו שהזיבה לעונש לישראל כטעם האגדות. ולהכי מייתי מהאי קרא דמשמע שבעון העגל נתחדש להם מכה זו כדמפרש ואזיל:

'''ביום שנטעתי אתכם.''' היינו ביום נתינת הלוחות למשה כי אז עשו פסולת דהיינו העגל כדכתיב ויתן אל משה ככלותו וגו' וירא העם וגו'. וקרי ליה יום נטעך מפני שע"י הלוחות היו קיומם בעולם כנטיעה בל יסע לעולם. שאילו לא חטאו בעגל. אז היה מדריגתם גדולה לעולם:

'''סיגים כסף היו.''' ופי' תשגשגי לשון סיג בחלוף השי"ן בסמו"ך:

'''שגישתון אורחא.''' גם לפי פי' זה מפרש יום נטעך היינו יום נתינת הלוחות. אלא שמקודם פי' תשגשגי לשון סיג. והשתא מפרש תשגשגי מלשון נסיגה כלו' שמעוות הדרך. וכן כסף סיגים מצופה על חרש דמייתי משמע ליה לשון נסיגה ועוות. וענינו שבהיותו מצופה על חרש הוא שלא כדרכו. ומשום שלפי הב' הפירושים ליכא חילוק בפירוש יום נטעך. להכי לא קאמר ד"א תשגשגי שגישתון אורחא:

'''ד"א תשגשגי שגישתון בי.''' כן הוא הנוסחא בהמדרש שנדפס עם ה[[יפה תואר על ויקרא רבה/{{כאן}}|יפ"ת]] והוא לשון הטעאה ואונאה. ולפי פי' זה יום הנטיעה הוא יום מעמד הר סיני כי אז פתוהו בפיהם כדר"מ לעיל ש"ר פ' מ"ב. ולפי שאז סלק השי"ת מלאך המות מעליהם כדלקמן קרי ליה יום נטיעה. וע' בענף. וה[[רד"ל על ויקרא רבה/{{כאן}}|רד"ל]] גרס שגישתון אורחא [וע"ז אין צריך ראיה שהוא פשט המקרא] ד"א תשגשגי שגשתון בי כד"א כסף סיגים מצופה על חרס שפתים דולקים ולב רע הה"ד ויפתוהו כו' ע"כ:

'''ערוגת ירק מלאה.''' כלו' כבר נגמר בשולה. ולכן כשהניחה לבקר מיד הוריקה ונפסדה. ופי' תפריחי שנגמר צמיחתה שאע"פ שזה טוב היה לרעה מצד שנפסדת מהר כשלא נלקטה:

'''נדנדתם עליכם כו'.''' ר"ל שמכל אלו הג' היינו מלכות ויסורין ומלאך המות הייתם בני חורין מהם וניצולים מהם כדמפרש מחרות על הלוחות. אבל במעשה העגל נדנדתם עליכם פי' הבאתם עליכם אלו הג'. ומכנה לג' דברים אלו בלשון קציר ע"ש ששלש אלו מקצרים ימיו של אדם. ויתכן שהוא לשון ענף כמו תשלח קציריה. על שם שהם מתפשטים בעולם כו' או ע"ש לשון ממשלה כמו שדרשו בערכין ל"ג מפסוק גם יהודה שת קציר ע"ש:

'''קוזמוקטר.''' פי' הערוך שליט ומושל תופס העולם:

'''ונהורא עמיה שרא.''' ס"ל כדאי' במכילתא שהרכין הקב"ה שמים העליונים על ראש ההר ודבר עמהם מן השמים. ומכיון שנגלה להם כבוד ה' על ההר ההכרח כי לילה כיום יאיר ולא יראה הענן והחשך כיון דנהורא עמיה שריה:

'''שקרוי חשך.''' בתנחומא סדר וישב וחשך על פני תהום זה מלאך המות שמחשיך פניהם של בריות. וכשמעכם את הקול מתוך החשך לומר שגם החשך לא יחשיך מהם קול הדבור שהיו חיים לעולם {{ממ|[[רד"ל על ויקרא רבה/{{כאן}}|רד"ל]]}}:

'''אל תקרי חרות.''' משום שקשה מאי חרות על הלוחות. כי מהראוי יאמר חרות בלוחות. כי על הלוחות אויר עולם ומי נתן חריתה באויר. לכך אמר אל תקרי חרות אלא חירות. וכמו שמפרש ליה ר' יהודה ור' נחמן ורבנן כל אחד לפי שיטתו. שהוא על הלוחות כלו' על דבר הלוחות ע"ד על דבר שרי {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/יב#|בראשית י"ב]]}} על חלומותיו ועל דבריו {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/לז#|שם ל"ז]]}} שבזכות תורת הלוחות אם היו בלא מכשול העגל היה חירות {{ממ|אלשיך}}:

'''חירות מן היסורים.''' הבאים לגוף מחלאים ועניות וכיוצא:

'''ביום שהנחלתי כו'.''' ר"ל שביום ההוא נתעוררו האויבים לבוא עליהם כי סר פחדם מהם:

'''מכה מגרת.''' פי' מפלת מגזרת וכסאו לארץ מגרת. ומתשת פי' הודסת מגזירת ותותש בחימה. ודריש אנוש מענין נטישה. ואע"פ ששרשם מתחלף אין דרכם לדקדק כן בדרשות:

'''גברתנית.''' הם דרשו אנוש לשון אנושות ולכן אמרו גברתנית מענין גבר:

'''זו זיבה וצרעת.''' שכיון שחטאו באו עליהם כדאמר בסמוך. ולהכי מייתי הא דרשב"י ומהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וכו' משום רבנן דאמרי מן העגל. ואגדה זו ס"ל כוותיה:

'''לא היה בהם זב כו'.''' מפני שאין כבודה של תורה להנתן לדור בעלי מומין כדמפרש לקמן בבמד"ר פ"ז והתם יליף כולהו מקראי. והרמ"ע כתב שהטעם לפי שמי שיפקד ממנו חוש מחושיו תפקד ממנו ידיעה מידיעותיו. לכן היו שלמי החושים להיות שלמי הידיעה:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>