עריכת הדף "עמק סוכות/סוכה/לט/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף ל"ט ע"א'''}}}}

'''{{עוגן1|אבל}} לפניו מצוה לברך דאר"י א"ש כו'.''' בטורי אבן במגילה {{ממ|[[טורי אבן/מגילה/כא/א|דף כ"א]]}} הק' מאי ראי' משמואל הא לקמן {{ממ|[[בבלי/סוכה/מו/א|דף מ"ו]]}} ס"ל לריב"ל ור"י דבדרבנן לא בעי ברוכי ומאי עדיף שמואל מינייהו וא"ל דאפי' אינהו מודו בהלל ומגילה דהוא מד"ק ונביאים דהא אביי מייתי ראיה מדאר"י א"ש כל המצות כולן כו' ש"מ דכללא הוא על כל המצות אפי' דרבנן ולא אהני לחוד ע"ש. ולענד"נ בכוונתו כיון דלשמואל מברך אדרבנן אף דע"ז פליגי ריב"ל ור"י סובר אביי דעל הלל ומגילה לא יפלגו על שמואל כיון שהוא ד"ק ונביאים דכל דאפשר למעט במחלוקת עדיף. ובשאר דרבנן לא גילה באמת דעתו איך ס"ל. וצ"ע בהא דפריך {{ממ|ב[[בבלי/סוכה/מו/א|דף מ"ו]]}} אהא דאריו"ח דצריך לברך על סוכה כל שבעה משום דהוא דאורייתא אע"ג דלא מפסקי לילות מימים. מדתניא כיון שבירך ביום א' שוב אינו מברך ומוקי כתנאי דתניא תפילין כ"ז שמניחן מברך עליהן דברי רבי וחכ"א אינו מברך אלא שחרית בלבד. והשתא תקשי למה שנסתפק הפרמ"ג בא"ח [[פרי מגדים - אשל אברהם/אורח חיים/לז#|סי' ל"ז]] אם מה"ת חייב בתפילין כל היום או מה"ת סגי ברגע אחד שמניח ורק מדרבנן חייב כל היום ע"ש ובספרי כובע ישועה ספ"ק דב"ק. ואי רק מדרבנן חייב כל היום הרי תקשי על האמוראי דסברי דעל מצוה דרבנן לא מברך. מרבי דסובר דגם שכבר הניחן שחרית חוזר ומברך כ"ז שמניחן דמוכח דסובר דמברך אדרבנן וע"כ לא פליגי רבנן על רבי דאינו מברך אלא משום דלא מפסקי זמן פטור בין ההנחות ולאוקמי פלוגתא דרבי ורבנן בזה גופא דהיינו בספיקו דהפרמ"ג דרבי יסבור דחיובן מה"ת כל היום לכך חוזר ומברך ולרבנן חיובן מדרבנן ולכך אינו מברך זהו דוחק, גם לחלק ולומר דשאני תפילין שעצם המצוה הוא מה"ת ורק מחמת שכבר הניחו שחרית אין חיובו אח"כ רק דרבנן הוא ג"כ דוחק. ומשמע לכאורה מזה דחיוב תפילין מה"ת כל היום. אמנם מסיק הפרמ"ג דאם לא הניח יום א' כלל ביטל מצות עשה ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר להיות עליו כל היום ויש כמ"ד מה"ת כן ע"ש. וגם לפי"ז שפיר מברך על תפילין אף שאינו בגדר חובה כיון דמ"מ הוא מצוה מן המובחר מה"ת משא"כ בלולב כיון שאפי' מצוה מן המובחר ליכא בשאר הימים מה"ת. ומהכא ראי' נכונה שהנחת תפילין כל היום אינו לגמרי רק מצוה דרבנן:


'''{{עוגן1|עובר}} לעשייתן.''' עמ"ש התוס' שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכה אף אי מצות א"צ כוונה מ"מ בע"כ לא נפיק ודמשני {{ממ|ב[[בבלי/סוכה/מב/א|דף מ"ב]]}} אדפריך מדאגבהי' נפיק דמיירי בהפכן ולא משני במתכוין שלא לצאת הוא משום דמיירי באינו בקי והרא"ש גתב דאינו בקי בדיני כוונת מצוה וזה ידע שא"י רק דרך גדילתן ובטורי אבן בר"ה {{ממ|[[טורי אבן/ראש השנה/כח/א#|דף כ"ח]]}} תמה מנלי' דזה ידע וזה לא ידע ע"ש.

ובפשוט נ"ל די"ל דשאני ענייני כוונת דהוא ענין המסור ללב אבל הא דדרך גדילתן הוא נראה לעינים שכ"ע נוטלין דרך גדילתן ומסתמא שמע שכן הדין. והטורי אבן שם הכריח דאי מצות אצ"כ גם במתכוין שלא לצאת יוצא מדלא שרו רבנן ברפ"י<!--במקור:רפ"ז, כנראה בשגגת המדפיסים--> דעירובין {{ממ|[[בבלי/עירובין/צה/ב|צה:]]}} להכניס ב' זוגות תפילין ולא יהא בל תוסיף שיתכוין שלא לצאת ע"ש, הנה עמד ע"ז בספר גאון יעקב [[גאון יעקב/עירובין/צה/ב|שם]] בעירובין וכתב דלא התירו בכה"ג משום דזימנין דמשתלי לעשות כן ויעבור בב"ת ע"ש. וב[[כפות תמרים/{{כאן}}#|כפ"ת]] הק' אמאי לא כתבו דרך אחר שיטול הלולב בידו ולא יגביהנו מן הארץ ובעודו בידו קודם ההגבהה יברך דודאי כיון שלא הגביהו מהארץ ג"ט או לפחות טפח לא מיקרי הגבהה עי' בח"מ [[שולחן ערוך/חושן משפט/קצח#ב|סי' קצ"ח ס"ב]] עכ"ד. והנה מה דתלי נטילת לולב בקניין דהגבהה. צ"ע אטו הגבהה כתיב בתורה. ולקחתם כתיב וי"ל דכל שלקחו בידו אף שלא הגביה אפי' טפח יוצא. ודנקיט הש"ס מדאגבהי' נפיק. קושטא נקיט שם דמיירי בהוציאו לרה"ר וע"כ לא הוציאו אא"כ הגביהו עפרש"י שם. וגם לענין קנין כתב הנתיבות שם דכשלקחו בידו אפי' ליכא הגבהה טפח קנה דידו מטעם חצירו כמ"ש התוס' בב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/כט/א|דף כ"ט]]}} ופלוגתייהו רק בהוגבה מכחו וכן מה שבולט חוץ לידו נגד ידו מהני מטעם אויר חצירו ע"ש. ואף דהכא לא שייך קנין חצר. עכ"פ מנלי' להכפ"ת דלקיחה בלא הגבהה טפח לא מיקרי לקיחה. וחכם א' אמר אם לא הזיזן ממקום שמונחין אע"פ שכרך ידו עליהן לא מיקרי לקיחה ואז יברך עכ"ד. עכ"פ לשון הכפ"ת שלא הגביה מהארץ ג"ט או טפח צ"ע לכאורה.

ובקושיית ה[[כפות תמרים/{{כאן}}#|כפ"ת]] להטור [[טור/אורח חיים/תרנא#|סי' תרנ"א]] דכתב דיתכוין שלא לצאת דלדעתו דפוסק כמ"ד מצוות צריכות כוונה א"צ לכוון שלא לצאת אלא כשלא כיון לצאת סגי ע"ש. נ"ל דניחא קושייתו למ"ש בחיי אדם [[חיי אדם/סח#ט|כלל ס"ח סי' ט']] בהא דמצ"כ דדוקא בקורא ק"ש בדרך לימודו כו' אבל בקורא כדרך שאנו קוראים בסדר התפילה וכן שאכל מצה או תוקע ונוטל לולב אע"פ שלא כיון לצאת שהרי משום זה עושה כדי לצאת אע"פ שאינו מכוון ע"ש. וא"כ שפיר כתב הטור שיתכוין שלא לצאת דאל"כ כיון שיודע שהוא חג הסוכות ה"ל כמתכוין לצאת:


'''{{עוגן1|הלוקח}} לולב מחבירו.''' עי' פ[[רש"י/יבמות/לו/ב#|רש"י]] ו[[תוספות/יבמות/לו/ב#|תוס']] ובספרי [[נהור שרגא/יבמות/לו/ב#|נש"ר]] ביבמות דף ל"ו ע"ב ד"ה לא ישא אדם מעוברת חבירו. וב[[כפות תמרים/{{כאן}}#|כפ"ת]] כ' אף דלא שייך שיקרא חבר לע"ה חבירו אבל איפכא שיקרא ע"ה לחבר חבירו שפיר שייך ע"ש. והנה במהרי"ט [[שו"ת מהרי"ט/א/לה|ח"א סי' ל"ה]] לענין הסכמה שלא יאמר לחבירו אין ת"ח בכלל חבירו דבעה"ב וכדמצינו בפ' חלק שהקפיד מנשה כשאמר ר"י עליו נפתח במנשה חברין ע"ש. וזהו לכאורה קצת נגד ד' הכפ"ת דה"נ ל"ש כ"כ שיקרא ע"ה לחבר חבירו ואכמ"ל בזה:


'''{{עוגן1|וליתיב}} לי' בהדיא כו'.''' פי' התוס' דא"ל דאסור ללוקחו משום דאסור לעשות סחורה בפירות שביעית. דהרי בהוא לוקט ובנו מוכר ע"י כו' מותר. והק' ב[[כפות תמרים/{{כאן}}#|כפ"ת]] מאי פריך לימא דמיירי דמוכר האתרוג לקטו למוכרו כו' דהיינו סחורה וכתב דא"א לאוקמי משום איסור סחורה מדקתני לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית דהאיסור על הלוקח ואי משום סחורה האיסור על המוכר והל"ל לפי שא"ר למוכרו כו' ע"כ מיירי בליכא איסור סחורה לכך פריך וליתיב לי' כו' ופירוש התוס' היכי מ"ל דליכא איסור סחורה כו' ע"ש. וק"ק דהרי גם למאי דנקיט משום דע"ה אינו נזהר לקנות בהדמים קדושת שביעית כמו מלקנות בהמה טמאה נו'. הרי האיסור הוא משום מעשה דהמוכר ומ"מ נקיט האיסור על הלוקח החבר משום דעובר החבר על לפני עור. כן אי האיסור דע"ה משום סחורה שייך למינקט האיסור על החבר הלוקח משום שלא יעבור בלפ"ע הגם דיש לחלק קצת דאי משום שלא ינהוג הע"ה בהדמים קדושת שביעית לא שייך כ"כ למיתני האיסור על המוכר הע"ה דלא ציית להחזיק עצמו בעובר על איסור דהוא יחזיק עצמו חבר לכך הוכרח למינקט האיסור על החבר הלוקח דאנן חשדינן לי' בעובר על האיסור. אבל אי האיסור משום סחורה שייך למיתני האיסור על הע"ה המוכר אתרוג מה שלקט בעצמו דהרי הוא עובר לפנינו באיסור סחורה. ואיסור דחבר הלוקח נודע מעצמינו. אך גם זה לא נראה דאטו ל"צ תנא דמשנה לאשמועי' איסור דלפ"ע בכה"ג והרי בפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/כב/ב|דף כ"ב ע"ב]]}} תניא מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר כו' ת"ל ולפ"ע ל"ת מכשול. כן י"ל דהתנא דמשנה דהכא קמ"ל זה. ויותר טוב ללמוד להחבר מללמוד להע"ה ובפרט דכבר תנן [[משנה/שביעית/ז#ג|פ"ז דשביעית מ"ג]] דאין עושין סחורה בפירות שביעית ללקוט בעצמו ולמכור ויותר ה"ל להכפ"ת לתרץ קושייתו משום דמשמע להגמרא דבכל גוונא אסור ללוקחו מע"ה אף כשלא לקטו בעצמו. ועוד אי מאיסור סחורה בלא עצה דמבליע דמי אתרוג בלולב מ"ל עצה אחרת דיתן הע"ה האתרוג לבנו או לאחר למכור להחבר דבכה"ג ליכא איסור סחורה וכדהביאו התוס' הכא מפ"ז דשביעית אע"כ מחשש אחר האיסור וכדמסיק משום שלא ינהוג הע"ה בהדמים קדושת שביעית ולזה אין עצה אלא בהבלעה. ובדרך רחוק קצת י"ל בשנבין עצה דיבליע דמי האתרוג בלולב כדפרש"י ימכור לולב ביוקר עד שיתן לו אתרוג במתנה. ולשון התפארת ישראל שיתנה עמו שיתן לו האתרוג במתנה האם אין זה הערמה. דאנן סהדי דאין נותן לו האתרוג במתנת חנם אלא משום שקנה מאתו הלולב ביוקר [וצע"ק בבכורות {{ממ|[[בבלי/בכורות/לא/ב|דף ל"א ע"ב]]}}].

והנה בחתם סופר {{ממ|[[שו"ת חתם סופר/א/סב|חא"ח סי' ס"ב]]}} הביא מהתבו"ש דאסור להערים בדאורייתא ע"ש באורך. וא"כ אי הוא משום איסור סחורה דהוא איסור תורה דלאכלה ולא לסחורה י"ל דלא הי' מהני הערמה זו דיבליע דמי אתרוג בהלולב דמ"מ הוי כמוכרו האתרוג. אמנם באופן דליכא איסור סחורה רק חשש שלא יזהר הע"ה לנהוג בהדמים קדושת שביעית אפשר לדמותו להא דדמאי דאע"ג דחיישי' שלא עישר פירותיו אינו אלא חשש דרבנן דאמרי' רוב ע"ה מעשרין עי' שבת {{ממ|[[בבלי/שבת/כג/א|דף כ"ג ע"א]]}}. וה"נ נימא דרוב ע"ה נוהגין בדמי שביעית כדין רק דחיישינן למיעוט שאין נוהגין כדין ואסרו ליתן להם דמי שביעית מטעם זה. וכיון דעיקר החשש הוא חשש דרבנן שרי לעשות הערמה שיהא נראה כאילו נותנו האתרוג במתנה. וידוקדק הא דפריך וליתיב לי' בהדיא לבתר דאמר דמבליע דמי אתרוג בלולב. דהיינו דמזה מוכח דמיירי באופן דליכא איסור סחורה כנ"ל בכוונת התוס' לכאורה.

ודע דלכאורה מ"ל שיהא מותר ליקח האתרוג מע"ה בשביעית כגון שיש עכו"ם שרוצה ליקח מהע"ה בדמים שרוצה הישראל לפזר עליו דכה"ג ליכא משום לפ"ע כיון דהע"ה יכול לבוא להאיסור גם בלא מכשול דהישראל ועי' במשל"מ [[משנה למלך/מלווה ולווה/ד#|פ"ד דמלוה]] ובגנת ורדים [[גינת ורדים/מג|כלל מ"ג]]. אך י"ל דהמשנה פסקה ותני דאסור משום דסתמא דמילתא נותן הישראל משום המצוה יותר מכדי שוויו לאכילה. ומזה יש להשיב עמ"ש ה[[פני יהושע/{{כאן}}#|פני יהושע]] אהא דמשמע מהתוס' בד"ה יותר. דכל דמי האתרוג אפי' אלף זוז חל עליו קדושת שביעית ולדידי' נראה כיון דמילתא דשביעית ולפי' מלאכלה לא חל קדושת שביעית אלא בשיעור שוויו לאכילה דהוי כדרך חילול ולא בההוספה בשביל מצוותו ע"ש. והרי מזה גופא משמע דלא כדבריו דאל"כ מאי פסקא דאסר המשנה הא מ"ל דכדי שוויו לאכילה יש עכו"ם הרוצה לקנות וא"כ ליכא משום לפ"ע כנ"ל:


'''{{עוגן1|ואם}} מסר כו'.''' פרש"י ששכח ומסר לו. וא"י כוונת מ"ש ששכח דרחוק לומר דוקא שכח מחללן על פירות שבביתו אבל מסר במזיד יחזרו דמים למקומם עי' קדושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/נו/א|דף נ"ו ע"א]]}} וצע"ק.

וב[[תוספות/{{כאן}}#|תוס']] הקשו למ"ש בבבא קמא {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/סח/א|דף ס"ח]]}} דא"י לחלל מה שביד חבירו מה מועיל כאן ותי' דהכא קנסא בעלמא וכדאשכחן בקדושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/נה/א|דף נ"ה]]}} דאין לוקחין בהמה טמאה ממעות מע"ש ואם לקת יאכל כנגדן ומפרש התם קנסא. וק"ל אף דאכילה כנגדם הוא קנס שלא יהני מעשיו. אבל הכא דנקט דמחללן על פירות שבביתו ומשמע דהמעות שביד המוכר יוצא לחולין ע"ז אין תירוץ הא דהכא קנסא בעלמא. דאכתי תקשי למה יחלל כיון דהחילול על מה שביד חבירו לא מהני והל"ל רק שיאכל כנגדן בתורת שביעית וכמו במע"ש דלא נקיט התם שיחלל על מעות שביד המוכר וכמש"ש התוס' {{ממ|ב[[תוספות/קידושין/נו/א#מתקיף|דף נ"ו]]}} בד"ה מתקיף דלעולם המעות קדושים ביד המוכר. ובב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/סח/ב#הוא|דף ס"ח ע"ב]]}} בתוד"ה הוא דאמר כצנועין הק' אהא דלקח בהמה טמאה ממעות מע"ש יאכל כנגדם ואיך יחלל על מה שביד חבירו ותי' התם קנסא בעלמא ותו הק' משביעית דהכא ותי' דאפקינהו רבנן מרשות ע"ה כדי שלא יכשל ואוקמי' ברשות זה מטעם הפקר ב"ד והק' ב[[כפות תמרים/{{כאן}}#|כפ"ת]] כיון דתי' הא דקידושין מטעם קנסא א"כ מתורץ גם הא דשביעית דהכא ע"ש.

והנ"ל ברור בכונתם בב"ק דבתי' דקנסא לא יתורץ אלא הא דמע"ש דלא נקט דיחלל אלא הא דיאכל כנגדן ע"ז שייך קנס והמעות שביד מוכר נשאר בקדושה כמ"ש בקדושין אבל הכא דנקיט דמחלל דמשמע דיוצא לחולין ודאי תקשי דעל חילול כשלא מהני ל"ש קנס ואדרבה הא יש לחוש לטעות דיהני ולזה ע"כ צ"ל משום הפקר ב"ד או כמ"ש עוד בקדושין בשם הר' מאיר משום זכות כנ"ל נכון.

וב[[כפות תמרים/{{כאן}}#|כפ"ת]] עמד על השמטת הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/שמיטה/ח#י|פ"ח משמיטה ה"י]]}} בהביאו ברייתא דהכא. הא דמחללן כו' ור"ל דסובר דא"י לחללן על מה שא"ב כמו דאינו מקדיש דבר שא"ב וחזר מזה מפני מ"ש ב[[רמב"ם/מעשר/ג#י|פ"ג ממעשר דין י']] ודהביא הא דקדושין דיאכל כנגדן אלמא שיכול לחלל המעשר שביד המוכר כו' ע"ש. והא ליתא דלא הש"ס ולא הרמב"ם הזכירו כלל בהא דמעשר שיחלל רק זה לבד שיאכל כנגדן וכנזכר.

וב[[כפות תמרים/{{כאן}}#|כפ"ת]] תמה עוד במ"ש הרמב"ם [[רמב"ם/מעשר שני/ט#ז|פ"ט דמע"ש ה"ז]] והצנועין מניחין המעות ואומר כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות ומדכתב הנלקט ולא המתלקט משמע דיכול לחלל פירות רבעי שביד הגזלן וזה היפך מ"ש [[רמב"ם/ערכין/ו#|פ"ו מערכין]] א"א מקדיש ממונו שביד הגזלן כו' ע"ש.

והנה כבר כתב ביש"ש בב"ק בדיני ברירה {{ממ|}} דמ"ש הרמב"ם כל הנלקט כוונתו כל המתלקט עי' קצה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/סא#|סי' ס"א]]}} ובכתונת פסים בדיני ברירה {{ממ|}} יעו"ש. ולפי"ז נכונים כל פסקי הרמב"ם דלא נחלק בין מקדיש למחלל וכשם שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כן אינו יכול לחלל עליו וברייתא דהכא דסבר דמצי לחלל תיתי כצנועין דס"ל דגם להקדיש יכול ולמאי דקיי"ל דא"י להקדיש לכן השמיט סוף הברייתא דהכא. והא דיאכל כנגדן דבמע"ש כבר כתבנו דלא הוזכר בי' חילול כלל דבאמת אינו בר חילול ועמ"ש ב[[ריטב"א/{{כאן}}#|ריטב"א]] ויש להאריך בזה:

{{ניווט כללי תחתון}}