עריכת הדף "ספר המקנה/קידושין/ל/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ל' ע"ב'''}}

'''ושמתם סם תם וכו'.''' נראה לפרש עפ"י מ"ש חז"ל במסכת תענית כל העוסק בתורה לשמה נעשה לו סם חיים ויש לומר בזה הרמז כי אותיות סם הם בא"ת ב"ש ח"י כי הסמ"ך מתחלפת בחי"ת והמ"ם ביו"ד וידוע כי שם סמא"ל הוא חצי' בקדושה שהוא אלף למ"ד נמצא כשמתהפך אותיות ס"ם לח"י נכנס כולו בקדושה ואותיות אלף למ"ד חי"ת יו"ד עולה תרי"ג שהוא בגימטרי' תורה שהוא תרי"א ועם אנכי ולא יהי' לך עולה תרי"ג כדאיתא בסוף מכות וע"כ כל הלומד תורה לשמה מתהפך לו אותיות ס"ם לח"י וזהו שאמרו יעקב אבינו לא מת וכמו שאמרו חז"ל שהקב"ה קראו ליעקב אל ובכח אל שבו נעשו לו ס"ם חי והיינו דכתיב יעקב איש תם יושב אוהלים של תורה שע"י התורה נתהפך לו אותיות מת לאותיות תם וכן המלאך שנלחם עמו וידוע שהוא סמאל שרו של עשו נתהפך לו לאוהב וברכו וקראו ישראל כמ"ש לעיל וזהו דקאמר בשמעתין וס"ם ת"ם שהסם נעשה לו תם לרמז על יעקב שנקרא חיש תם יושב אוהלים של תורה וק"ל:


'''שם. אכול מה שהנאתך וכו'.''' להבין ענין המשל הוא מה שאמרו חז"ל באבות תלמידי של אברהם אבינו אוכלים בעה"ז ונוחלין לעולם הבא וענינו כי אף על פי שהאכילה ודומה שהוא הנאת הגוף אבל מי שזוכה מתקן מאוד באכילתו כמו שאמרו שולחנו של אדם מכפר עליו והוא כאלו הקריב קרבן וממה שהוא אוכל בעוה"ז נוחלין לעולם הבא וזהו שאמרו אוכלין בעה"ז ונוחלין לעולם הבא שע"י אכילתו הוא נוחל ע"ה וזהו שאמרו אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך משא"כ בעוזבם את התור' אז האכילה מזיקהו ונחשב כתקרובת ע"ז כמו שאמרו כאלו אכלו מזבחי מתי' וזהו שאמר הכתוב בפ' והי אם שמוע ואכלת ושבעת וגומר ר"ל אם תשמע לדברי אז תאכל ותשבע וייטב לך ואמר אחר זה השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגומר ר"ל שמא יפותה מן היצה"ר כמו שאמרו בכל לבבך בשני ייצרך ואם לא יכנע בתחילה קודם האכילה ע"י התורה וכמו שאמרו חז"ל קודם שאדם אוכל יש לו שני לבבות אז יפתה לבבכם שעל ידי האכילה יסור ויעבוד אלקי' אחרים שהוא תקרובת ע"ז כנ"ל:

ובחידושי תורה הארכנו בזה וזהו הנמשל בכאן שע"י התורה יכול לאכול ולשתות להנאתו ולא תזיקהו וע"ז אמר שלמה המלך ע"ה מתת אלקי' הוא וק"ל:


'''שם. אם אתם עוסקי' בתורה וכו' שנאמר הלא אם תטיב שאת וכו'.''' יש להבין ענינו ע"פ מ"ש חז"ל גדולה תשובה שנעשה לו כזכיות וזהו שאמר ה' לקין למה נפלו פניך הלא אם תטיב תנשא יותר ע"י העבירה שעשית שמתהפך לזכיות וכמו שאמרו מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקי' אינו יכולים לעמוד ומבואר בכמה מקומת שהענין הדבר הזה שע"י התשובה מעלה הוא כמה ניצוצות קדושות שנפלה בתחילה וזהו שאמרו הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העביר' וכו ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה ע"ש. ועיין מה שכתבתי לעיל [[בבלי/קידושין/כ/א|דף כ']] ויש לפרש הא דקאמר ששכר עבירה ולא קאמר עונש העבירה שעי"ז שהוא בורח מן העבירה מכח זה מעלה עמו עבירה אחרת שעשה כבר ומה שאמר משאו ומתנו בך יש להבין במה שכתבנו בחידושי תורה {{ממ|[[פנים יפות/בראשית/ד#ז|בראשית ד ז]]}} בפ' אם לא תטיב לפתח חטאת רובץ שעבירה גוררת עבירה שבתחילה מרבה היצה"ר הנאתו כדי שיעשה את העבירה אבל אח"כ נעשה לו כהיתר וזהו שאמר שהוא פתח לחטאת שיעשה לו כהיתר וידמה לו כחטא שהוא שוגג והוא היצה"ר שנקרא מכשול שהוא שוגג כמו שאמרו חז"ל וקשה תשובתו וע"כ אמר הכתוב בזמן שאליך תשוקתו שעדיין לא נעשה לו כהיתר ומרבה לו הנאת העבירה אזי יש לך רשות למשול בו תה שאמר שכל משאו ומתנו בך בענין הנאות היצה"ר קודם שנעשה כהיתר הוא שלא ברצון היצה"ר שדרכו להרע ולא להיטב אלא שהוא עושה זה דרך משא ומתן כי אילולי לא מרבה הנאתו לא היה עושה העבירה ע"כ נותן לו זה המעט הנאה לשעתו להרוויח רע הרבה לעתיד ולכך כשנעשה לו כהיתר ויודע שיעשה העבירה למה ירבה הנאתו בחנ' כי אין דרכו להטיב ע"כ אמר בזמן שעושה עמך משא ומתן ומרבה הנאתך תדע שאין אתה בידו להסיתך לולי הנאה כי לולי זאת לא היה מהנה אותך בחנם וכיון שהוא כן תדע כשתגבר עליו תמשול בו ויש לפרש בזה מ"ש דהמע"ה שנאת חמס שנאוני ע"ד שאחז"ל חמסן יהיב דמי והיינו שנותן לאדם הנאת עבירה כדי שימסור בידו לענשו הרי שהנחה זו מחמת שנאתו ובחידושי תורה הארכנו בו וק"ל ועיין מ"ש לקמן [[ספר המקנה/קידושין/ס/ב|דף ס' ע"ב]]:


'''שם. ת"ר קשה יצה"ר שאפי' יוצרו וכו'.''' יש לפרש מפני שמצינו במזמור הללו את ה מן השמים דכתיב רוח סערה עושה דברו יש לפרש מה דקאמר עושה דברו שהוא מיותר דרוח סערה קאי על יצה"ר וכן אמר חיוב אשר בסערה ישופיני ואמר שכל הברואי' עושים רצונו ואל תתמה שיצה"ר הוא מתנגד נגד יוצרו ע"ז אמר אל תתמה שאין זה התנגד' שעושה ציוויו כי לכך נוצר ואפ"ה אמר אע"פ שלכך נוצר אפ"ה קראו יוצרו רע מפני שהוא אויב את האדם יותר ומבקש רעתו וע"ז עתיד לידון כמו שנידונין העכו"ם המשעבדי' את ישראל אף על פי שנגזר מן השמים מ"מ הם מתכוונים לרעה כמ"ש שפוך חמתך וגומ' אשר לא ידעוך פי' שאין עושין זה מחמת גזירת השי"ת אלא הם מתכוונים לרעה ויש לפרש מ"ש דהמע"ה בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו ר"ל אף על גב שניתן להם רשות לאכול את בשרי מ"מ שהם צרי ואויבי בזה המה נידוני' וכשלו ונפלו וק"ל:


'''שם. אמר ר' יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו כל היום וכו' ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו כל היום וכו'.''' ענין זה יש לפרש בפשיטות ע"ד מה שכתבנו לעיל בפסוק לפתח חטאת רובץ והוא מ"ש חז"ל עבירה גוררת עבירה דכיון דמחטיאו ונמסר בידו יורד עמו עד לחייו ומתחדש עליו בכל יום להחטיאו יותר בדבר חדש וזהו שאמר הכתוב כי רבה רעות האדם ר"ל שכבר עשאו רע מאוד אפ"ה לא ישקוט ולא ינוח ממנו כל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום להרע אותו ביותר ויש לפרש עוד מ"ש מתחדש במה שפירשנו בחידושי תורה כי יצר לב האדם רע מנעוריו כי היצה"ר בימי נעוריו של אדם הוא נוטה לדברי הבל שאין בו ממש ולאחר שעברו ימי הנעורי' נמאס בעיניו מעשה תיתועי' של ימי נערות ויתחדש עליו יצה"ר אחר רע יותר מן הראשון וזהו שאמר כי יצר לב האדם רע יותר ממה שהי' בימי נעוריו וכן פי' בירושלמי אם יהיה חטאיכם כשנים וגו' שהוא כפי השני' של אדם שכל מה שיזקין יתחדש בו היצה"ר וכמו שאמרו בזקני ע"ה כל זמן שמזקינין וכו'. וענין אמרו יצרו של אדם מתגבר הוא יצר הצדיקי' שאין שומעין דבריו ומת חזקי' כנגדו הוא מתגבר כל היום כמו שאמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו וכיון שדרך הצדיקים להתגדל בכל יום כמו בזקני ת"ח כל זמן שמזקינין דעתן נוספות עליהן כן היצה"ר מתגדל ומתחזק להחטיאו וכבר פירשנו בזה הפסוק השבעתי אתכם וגומר אם תעירו ואם תעוררו את אהבה עד שתחפץ והא דנקט לשון כפול תעירו ותעוררו היינו שמתגבר עליו להסיתו ומ"ש עד שתחפץ הוא ע"ד שאמרו חז"ל והובא בספר ראשית חכמה שיש ג' מעלות במדות אהבה כמו שמצינו בפ' ותצא דינה בת לאה וגו' מעלה הא' נקראת חשיקה כדכתיב שכם בני חשקה וגו' והב' נקרא דביקות כדכתיב ותדבק נפשו בדינה והמעלה העליונה נקרא חפיצה כמש"ה ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ וגו' והיינו דאמר עד שתחפץ עד שתגיע האהבה למעלה העליונה הנקראת חפץ כמ"ש כי אם בתורת ה' חפצו והטעם בזה כי כל מה שעולה במעלות אהבה יגדל יצרו הרע ויתגבר להסיתו אבל כשמגיע למעלות החפץ הוא במעלות הצדיקי' שיצה"ר נעשה טוב והטעם כי במה שנגדל יצרו ומתגבר והצדיק אינו שומע אליו יגדל שכרו מאוד ומאוד וכיון שיודע יצרו שהגיע כבר למעלה שאינו יכול להדיחו ממנו למה יסיתהו להגדיל שכרו כי אין כוונתו לטובת האדם לכך נעשה טוב שלא להגדיל שכרו וזהו מעלות בכל לבבך בשני יצריך וזהו שאמר אם תעירו ואם תעוררו שלשון תעוררו הוא לשון חזק יותר שמתגבר יצרו בכל עת עד שתחפץ ר"ל שמגיע למדריגות חפץ שאז היה טוב אם יסיתו כיון שבוודאי לא ישמע אליו ועד שמגיע למעלה העליונה ועדיין צריך לתומכו ע"ז אמר וה' לא יעזבנו בידו ויש לפרש בזה הפסוק קוה אל ה' חזק ויאמץ דהול"ל חזק ואמץ יש לפרש דקאי על מ"ש למעלה אל תתנהו בנפש ברי דקאי על היצה"ר שהוא צורר הנפש ומבקש להמיתו ומביא לו ראיות שקרי' להחטיאו וזהו דקאמר קמו בי עדי שקר כדי לחמוס את נפשי וע"ז אמר קוה אל ה' שהקדו' ברוך הוא יעזרוך נגדו וע"ז קאמר חזק ואל תפחד כי יאמץ לבך ר"ל שהיצה"ר יתאמץ כמו שאמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ומ"ש לבך הוא היצה"ר כמו שאמרו בכל לבבך בשני יצרך ותהי' בטוח כי אף שיתאמץ יושיעך ה' מידו וזהו וקוה אל ה' ומה שאמר ומבקש המיתו היינו להחטיאו שעיקר המיתה הוא בשעת החטא והמיתה שאח"כ הוא לתקן החטא והיינו דקאמר הקדו' ברוך הוא לאדם כי ביום אכלך ממנו מות תמות אף על גב דלא מת באותו היום אלא דהחטא בעצמו נקרא מיתה וזהו שאמרו חז"ל שאם יתגבר עליו יצרו יזכור לו יום המיתה שיום החטא הוא עיקר יום המית' וזהו שאחז"ל רשעי' בחייה' קרוי' מתי' וכמ"ש בפירו' הפסוק הן בעוונותיכם נמכרתם ר"ל שלא הי' הגלות בשעה שגלו אלא בשעה שעשו את העון אז נמכרו כבר והיינו דקאמר כי צופה עליו להמיתו וקרא ליצה"ר רשע שהוא אחד משמותיו ומספר רשע כמספר יצר רע וק"ל:


'''בגמרא אלא בתו מי בידו וכו'.''' עיין מ"ש בחידושי כתובת [[הפלאה/כתובות/נב/ב#|דף נ"ב ע"ב]] ומשמע מהכא דחיוב על האב להשיא את בתו כמו את בנו והא דנקט כל מצות הבן וכו' היינו מלמדו תורה שאינו אלא בבן ולא בבת אבל להשיאה חייב כדמוכח מקרא אלא דהא דתני שמלמדו אומנות צ"ע אם הוא דוקא בבנו והיה נראה דתלי בהא דקאמר לקמן דילפינן ללמדו אומנות מהיקשא דראה חיי' עם האשה כמ"ש מהרש"א ז"ל דגופא דקרא מיירי באדם עצמו ובבנו ילפינן מהיקשא אם כן אי נימא דאשה דקרא היינו תורה כדאמר לקמן אם כן כיון דפטור באשה ללמדה ה"ה דפטור ללמדה אומנות ואי נימא דאשה ממש קאמר קרא דהיקש אומנות לחיוב נשואין אם כן גם באשה כיון שחייב להשיאה חייב נמי ללמדה אומנות מיהא מסתברא מדקרא אתי ללמד אומנות חיי' אף האשה בכלל דאטו גברא בעי חיי ונשי לא בעי חיי כדאמר לקמן ואף דבעלה חייב במזונתי' מ"מ במה תתפרנס אם תתאלמן או תתגרש וגם תחתיו הי' חייב' במעשה ידי' דאפילו בעשירי' קיי"ל דכופה לעשות בצמר. ועיין בסמוך וק"ל:


'''שם. אמר חזקי' אמר קרא ראה חיים וכו' ואי בתורה וכו'.''' נראה דאי בתורה מיירי קרא י"ל אשר אהבת ע"פ מ"ש הרא"ש ז"ל דהא דאין מברכין בתורה בכל פעם שמפסיק במלאכתו ובמו"מ משום דאינו מסיח דעתו דאפי' אם הוא עוסק במלאכתו מחשבת לבו ותשוקתו לשוב לתורתו וכבר הארכנו בזה בסוף מס' כתובות דהא דכתב ובתורתו יהגה יומם ולילה לא מיירי דווקא במי שתורתו אומנתו דהא כתיב בתרא וכל אשר יעשה יצליח אלמא באדם העושה מיירי אלא דאפי' בשעת מלאכתו הוא מחשב ומשתוקק בתורתו וזה ראה חיים עם האשה אפי' בשעת מלאכה שעושה להחיות את עצמו אפי' הכי יהי' עם התור' מחמת אהבתו אליו ותשוקתו לשוב אליו ובארנו עוד מ"ש הכתוב בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך ר"ל בכל דרכיך דעהו אפי' בשעת מו"מ יהי' מחשבתך בתורתו ולא תאמר שאם לא יהי' כל לבך ומחשבתך על מלאכתך לא יתוקן מלאכתך ומ"מ היטיב ע"ז הבטיח כי אדרבה בזה יישר אורחותיך והיינו דקאמר וכל אשר יעשה יצליח משא"כ כשעוסק בתורה צריך שיהי' לבו רק בתורה לבד כאלו כל מלאכתו עשוי' והיינו דקאמר ראה חיים עם האשה שכשהי' לבו על תורתו בשע' מלאכתו ימצא חיותו שיצליח מלאכתו ויש לפרש עוד מה דקאמר ראה חיים עם האשה שלא יקבע פרנסתו משכר תורה אלא יעשה עמה מלאכה כמ"ש טוב תורה עם דרך ארץ וכו' לא מיבעי' שכר משנה וגמ' דאסור כדאיתא בנדרים אלא אפי' שכר מקרא דמותר ליטול אפ"ה טוב שלא להתפרנס מזה והוא בכלל מ"ש חז"ל כל הנהנה מדברי תורה ניצול חייו מן העולם ע"כ אמרו בזה ראה חיים עם האשה ויש לפרש מ"ש אשר אהבת כוונתו על שכר מקרא ע"פ מה שהקשה המפרשים בהא דאמר שכפה עליהם הר כגיגית אף שרצו לקבל והקדימו נעשה לנשמע ותירצו שלא רצו לקבל באהבה אלא תורה שבכתב וכפה אותם על תורה שבעל פה והיינו דקרא לתורה שבכתב אשר אהבת. ואי קאי על אשה ממש י"ל הא דקאמר אשר אהבת ע"ד שאמרו חז"ל כדמשלם שערי מכדא נקיט תגרא ואתא והוא המריבה שבין איש לאשתו וז"ש אהבת שבזה יהי' שלום בית ע"ד יש לפרש ע"ד שאמרו חז"ל שאשה חייבת במלאכה ותקנו מעשה ידיה תחת מזונותי' משום איבה וזה הא דקאמר ראה חיים עם האשה ר"ל שהוא עם אשתו יעשה מלאכה בשביל חיותם כמ"ש חז"ל פסחים [[בבלי/פסחים/נ/ב|דף נון ע"ב]] המצפה לשכר אשתו אינו רואה סי' ברכה וכיון דאמרי' בגמרא שתיקנו מעשה ידי' לבעלה משום איבה שלא תהי' קטטה ביניהם היינו דקאמר אשר אהבת וק"ל:


'''שם וכן בדין כו'.''' לכאורה יפלא דוודאי חלק גבוה שבאדם יותר מעולה מחלק אביו ואמו שהרי הם הולכים ונפסדים כאומר וישוב אל עפר ורוח תשוב אל אלקים וכבר פירשנו בזה מ"ש כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני וגו' כי חלק האב ואם הנעזב מהם ולא ישוב אליהם משא"כ בחלק הגבוה שחוזר ונאסף אל ה' ותשוב אליו והיינו דאמרינן בב"ק [[בבלי/בבא קמא/כה/א|דף כ"ה]] גבי ואבי' ירק ירק בפני' ק"ו לשכינה י"ד יום ותו דהא באמת כבוד שמים יותר כדאמרינן יכול אמר לו אביו תטמא ואל תשוב אבידה וכו' ונראה דהכא לאו לענין דינא קאמר אלא לענין עונש ואזהרה והיינו דאמר נאמר במקלל אביו ואמו מות ימות שדינו בסקילה אף דבמכה אביו ואמו אינו אלא בחנק היינו להשותו למברך השם בעונש אחד והיינו דקאמר אבל בהכא' וודאי א"א להשוותו לכך היקל בעונשו ונרא' דהא דלא הזכירה התורה כבד את ה' היינו משום דנלמד בק"ו כמ"ש ואבי' ירוק וכו' ק"ו לשכינה י"ד יום, אלא די לבא מן הדין להיות כנדון וכיון דכוונת התורה להשוות כבודם לכבודו ממילא כיון דאיכא ק"ו ודיו לבא מן הדין וכו'. ממילא שוין הם והא דהוצרכו עונש במברך השם אע"ג דאיכא ק"ו היינו משום דאין מזהירין ועונשין מן הדין ובזה מובן מה שפירש"י בד"ה וכן בדין שיוקשו לכיבוד ומורא וכו' ולא הזכיר שהוקשו לעונש משום דלעני עונש לא שייך לומר וכן בדין דהא קי"ל דאין עונשין מן הדין והא דאיצטרך במורא את ה' אלקיך תירא אע"ג דאיכא ק"ו והיינו משום דאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו ויהא מורא שמים עליכ' כמורא בשר ודם תדע כשאדם עובר עבירה אומר מי רואני והטעם מפני שהבשר ודם נגלה לעין בשר ודם משא"כ הקב"ה שהוא אל מסתתר ע"כ אף שגדולתו נשגבה מאוד מ"מ אמר הלואי שיהי' יראתו כבשר ודם וזה שהשוה אותם הכתוב ובזה מובן מ"ש בברייתא בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו כו' אמר הקב"ה מעלה אני עליכם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני ור"ל שמעלה עליו הכתוב כאלו הי' הקב"ה דר ביניהם ושהי' כבודו נגלה לעין כל דאז בוודאי יהי' מורא שמים עליכם ובזה אתי שפיר הא דסמיך ליה הא דאמר ר' יצחק כל העובר עבירה בסתר וכו' וע"ז אמר דוד המלך ע"ה שויתי ה' לנגדי תמיד היא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ושתהא האמונה גדולה כ"כ כאלו דר ביניהם וזה שאמר הקב"ה למשה מי יתן והי' לבבם זה כל הימי' והיינו בשעת מתן תורה שנגלה עליהם הקב"ה הי' יראתם גדולה כדכתיב ויחרד כל העם אשר במחנה אבל אחר זה נפלו ממדריגתם זולת משה לבדו כמ"ש בפסוק מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו דקאי על משה דמשעלה אל ה' עומד במעלתו אף לאחר ירידתו מהר וזה שאמר מי יקום שעמד וקם לעולם במעלתו מקום קדשו ויש לפרש מה שאמר מימיני בל אמוט ר"ל ע"ש נתינת התורה שניתנה בימין ר"ל שלא אמוט ממעלה שהיתה נשמתו בשעת מ"ת עי"ל מימיני רומז לקץ הימי' דכתיב ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו דאז בוודאי יהי' מורא ביותר ויתקיים לעולם והיינו דקאמר מימיני דהיינו בזמן קץ הימי' לא אמוט עוד ממעלה זו ובזה מובן מה שאמר לקמן בפ' יודוך ה' כל מלכי ארץ וגו' וסיים הפסוק וישירו בדרכי ה' כי גדול כבוד ה' כי רם ה' ושפל יראה ר"ל כששמעו שהשו' הקב"ה כבודו לכבוד בשר ודם אמרו אף כי גדול כבוד ה' ולא שייך להשוותו אלא מפני כי רם ה' ושפל יראה ר"ל כי מפני שהוא נעלם מחמת רוממותו ודבר שהות שפל יראה לעינים ע"כ יצדק בהם ההשוואה והיינו דקאמר קרא יודוך ה' כל מלכי ארץ וצא אמר על ישראל בעצמו משום דלישראל בעצמו נגלה כבוד ה' בשעת מתן תורה כשאמר אנכי ה' אלהיך וא"כ בוודאי הי' מורא שמים יותר אבל גבי אומות שייך שפיר ההשוואה וק"ל:


'''שם. תני' ר' אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר וכו'.''' י"ל הא דמייתי הכא הך ברייתא דרבי משום דהמהרש"א ז"ל הקשה דילמא להכי הקדים גבי כיבוד אב לאשמועינן הא דאמר לקמן דאם אביו אמר השקיני ואמו אמרה השקיני דאב קודם לאם ותירץ דעיקר הקושי' מדשני רחמנא גבי מורא דהקדים אם לאב אך נראה לענ"ד דאין תירוץ זה מספיק דהא אמר לקמן הטעם משום דהוא ואמו חייבין בכבוד אביו ונראה דזה דוקא גבי כיבוד אבל גבי מורא דאמר לקמן איזהו מורא לא ישב במקומו וכו' בכל הני לא מצינו גבי אשה מורא בעלה ולא שייך בזה שהוא ואמו צריכין לירא מאביו ואף לפמ"ש לקמן דבכלל מורא שלא יסתור את דבריו אפי' בדבר שאין הנאה לאביו מכל מקום גם זה לא מצינו באשה שתהא מחוייבת לציית אותו בדבר שאין נוגע להנאתו בשימושה דאף שאמרו בנדרי' אין לך אשה כשירה בנשים אלא שעושה רצון בעלה אבל חיובא ליכא א"כ בענין המורא שניהם שווין ושפיר הוי מצי למימר דהיינו דשני קרא בכיבוד ובמורא לאשמועינן דבכיבוד אב קודם ובמורא שניהם שווין ותו דאם נימא דהקושי' הוא אינו אלא מדשני קרא גבי מורא לא הוי צריך לומר אלא משום דדרך אדם לירא יותר מאביו ולא הוצרך רבי ליתן טעם גבי כיבוד אלא העיקר נראה דהא דאמר שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו הוא נלמד מדהוקש כבודם לכבוד המקום ואפ"ה אמרה התורה איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' שאם צוה לו אביו והוא דבר עבירה לא ישמע משום דהוא ואביו חייבין בכבוד השי"ת ומהאי טעמא גופא כבוד אביו קודם לכבוד אמו ושפיר דייק רבי דלא הוצרך משום זה קרא להקדים דממילא הוי ילפינן מהא דכבוד המקום קודם לכל דכתיב ביה אני ה' והיינו דמייתי הכא הך דרבי בתר דמייתי דהוקש כבודם לכבוד המקום וק"ל:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>