עריכת הדף "נתיבות עולם/נתיב העבודה/ח"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
תניא ברכות {{ממ|[[בבלי/ברכות/יג/א|יג.]]}} סומכוס אמר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנות' אמר ראחב"י בדלי"ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחי"ת ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי חזייה דהוה מאריך טובא א"ל כיון דאמלכתיו למעלה ולמטה לא צריכת ע"כ. ופי' דבר זה מה שצריך להאריך באחד, כי הדברים שהם אחד הם הרבה כי יאמר על השמש שהיא אחת, וכן על כמה דברים אומרים על דבר שהוא אחד, ואם יאמר אחד ולא יאריך אין כאן אחדות גמור ומה שמאריך באחד הוא נותן אל הש"י אחדות גמור, ולכך צריך להאריך באחד לתת לו אחדות גמור ואמר דוקא שמאריך בדלי"ת, אבל לא יאריך בחית מפני כי האריכה בחי"ת מחלק המלה שהוא אחד, ודבר זה יוצא מן האחדות כאשר יש חלוק באחדות, ולפיכך אמר שצריך להאריך בדלי"ת כי האריכות בד' הוא שמורה כי הוא אחד גמר. ומ"ש בלבד שלא יחטוף בחי"ת, ר"ל שאם היה מאריך בחי"ת היה מורה דבר זה על חלוק האחדות שכאשר ימשך החי"ת דבר זה מחלק תיבת אחד, וכן אם היה חוטף בחי"ת והיה חסרון בקריאת החי"ת היה חסרון באחדות, כי האחד הוא שלם וכאשר הדבר שלם יאמר עליו שהוא אחד כדכתיב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לו#|שמות לו]]}} ויהי המשכן אחד ופירושו שלם, ואם מחטיף החי"ת הנה הוא מחסר האחדות וזה אינו אחדות גמור. ומה שלא אמר שלא יחטוף באל"ף, דבר זה אי אפשר כי האל"ף ראשונה ולא שייך בה חטיפה כלל, אבל בחי"ת שייך חטיפה ולכך אמר שלא יחטוף החי"ת ויאריך הדלי"ת כדי להאריך באחד שהוא יתברך אחד גמור, כך י"ל. אמנם עיקר הפירוש כי מצד אחדותו הוא בלתי תכלית והוא נצחי כי במה שזהו ענין שהוא אחד כי אין זולתו, ומפני שאין זולתו אינו בחלק מן הזמן רק נצחי כי הדבר שאינו אחד הוא בחלק הזמן לבד, ולפיכך יש להאריך בתיבת אחד כי זהו ענין האריכות שהוא יתברך מצד שהוא אחד הוא הכל לכך הוא בלתי תכלית. ואינו כמו שאר דברים שהם אחד ואינם הכל רק הם חלקים והחלק הוא קצת בעל תכלית ואין לו האריכות, אבל השם יתברך שהוא הכל ואין זולתו הוא נצחי בלתי בעל תכלית לכך צריך שיהיה מאריך באחד כי אחד זהו ארוך בלתי קץ וסוף אליו. ודוקא שמאריך בד' של אחד, כי האריכות הזה הוא מצד שהוא אחד ולכך דוקא כאשר גמר מלת אחד צריך להאריך. ולכך אמר שכיון שהמליכו למעלה ולמטה ובד' רוחות שוב אין צריך, כי עיקר הטעם של אריכת הדלי"ת כי מפני שהוא אחד כולל הכל בלתי סוף, שאם לא היה כולל הכל רק חלק היה קץ וסוף לדבר שהוא חלק בלבד, וכיון שהמליכו למעלה ולמטה ובד' רוחות אין צריך יותר, דכיון שהוא כולל חלקי הקצות המחולקים ובזה הוא הכל ובמה שהוא יתברך הכל הוא כולל נצחי בלתי סוף אליו. ומה שאמר שכל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו כי האריכות כמו שאמרנו מורה שהוא יתברך נצחי וכאשר מאריך באחד לומר כי הוא יתברך נצחי מאריכין לו גם כן ימיו ושניו כפי מה שאפשר לבו"ד, כי מן נצחית של השם יתברך והאריכות שלו נותן לו לאדם גם כן אריכות כפי מה שאפשר, ואמר ובלבד שלא יחטוף בחי"ת כי אם יחטוף בחי"ת, דבר זה חסרון נחשב ואיך יתחבר אל זה הדלי"ת, ויאריך בדלי"ת שמורה כי מצד שהוא אחד הוא הכל ולא יתחבר אל זה שום חסרון כלל ולכך לא יחטוף החי"ת והבן זה:

ובפרק היה קורא {{ממ|[[בבלי/ברכות/יג/א|ברכות יג.]]}} אמר ר"י בן קרחה למה קדמה פרשת שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך מקבל עליו עול מצות והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד. פירוש כי כאשר מקבל עליו עול מלכות שמים בפסוק ראשון, צריך גם כן שיקבל עליו עול מצותיו ולא די במה שהוא מקבל עליו המלך רק אם מקבל עליו עול גזירות שלו, ולכך כאשר מקבל עליו תחלה מלכותו ואחר כך מקבל עליו עול מצותיו זהו קבלת מלכות שמים שלימה. והוסיפו עוד לקבוע שם פרשת ציצית, ומפרש הטעם כי והיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה אבל ויאמר נוהג ביום בלבד. פירוש זה כי קבלת המצות שהם בפרשת והיה אם שמוע אין זה רק כי האדם מצד השכל שבו הוא תחת עול מצותיו ומקבל עליו המצות, ולכך כתיב והיה אם שמוע דזה נאמר על שמקבל עליו מצות בוראו. ולכך פרשת והיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה כי הלילה הוא העדר נחשב, כי המציאות הוא ביום, וכמו שפרשנו בכל מקום כי היום הוא המציאות והלילה הוא העדר ואין העדר מצד השכל, ולכך פרשת והיה אם שמוע הוא נוהג בין ביום ובין בלילה, כי והיה אם שמוע הוא קבלת המצות וקבלת המצות שייך לשכל ואין לשכל העדר כלל ולפיכך והיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה. ועוד כי הציצית הם מלבוש האדם ביום עיקר מציאותו ולא בלילה, ומפני כך יש להקדים והיה אם שמוע קודם, אבל פרשת ציצית הוא לעשות המצות, המעשה הוא על ידי הגוף ולכך כתיב וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, ולכך מצוה זאת דוקא ביום שיש בו המציאות ולא בלילה שהוא נחשב העדר. תחלה מקבל עליו מלכות שמים ואחר כך מקבל עליו עול מצות, וקבלה זאת מצד שהוא אדם שכלי ולכך נזכר בפרשת והיה אם שמוע והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך שזה נאמר על התפילין שהם על הראש ששם השכל ועל היד כנגד הלב, אבל בפרשת ציצית שהם בגדו שמכסה את גופו עד שהמצות שייכים גם כן לגוף. ועיין למעלה אצל אי זה עם הארץ כל שאין לו ציצית בבגדו שם בארנו קצת בענין אחר מכל מקום הכל דרך אחד הוא:

עוד אמרו שם פרשת ציצית מפני מה קבעה בקריאת שמע אמר ר' יהודה בר חנינא מפני שיש בה ה' דברים מצות ציצית יציאת מצרים עול מצות ומינות הרהור עבירה והרהור עבודה זרה בשלמא הני תלת מפרשין עול מצות דכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות השם ציצית דכתיב ועשו להם ציצית וגו' יצ"מ דכתיב אשר הוצאתי וגו' אלא מינות והרהור עבירה והרהור עבודה זרה מנ"ל דתניא אחרי לבבכם זו מינות וכה"א אמר נבל בלבו אין אלקים אחרי עיניכם זה הרהור עבירה אשר אתם זונים זו הרהור עבודה זרה וכה"א ויזנו אחרי הבעלים. פירוש זה, כי מצות ציצית שהיא בגופו של אדם כי אף גופו מקבל המצות, אף כי לפי הסברא לא היה ראוי שיהיה גופו תחת גזירת המקום אלא אף גופו הוא תחת גזירת השם יתברך. ויציאת מצרים, כי על ידי יציאת מצרים השם יתברך הוא למלך על האדם שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כ#|שמות כ]]}} אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ועל ידי עול מצות הוא מקבל עליו גזירת מלכותו, ואף כי כבר קבל עליו מלכותו יתברך בפרשת שמע וגזירת מלכותו בפרשת והיה אם שמוע, דבר זה ענין בפני עצמו דהיינו העשיה שנזכר בפרשת ציצית ועשיתם, ולכך חזר והזכיר אותם בפרשת ציצית כי הזכירה מביא לידי עשיה והבן זה. הרהור עבירה והרהור עבודה זרה אלו דברים שלא יצאו מרשות הקדוש ברוך הוא כי המין פורק עול של הקדוש ברוך הוא במחשבתו הרעה, והרהור עבירה הוא זנות שהוא יוצא ומתדבק ביצרא דערוה ובזה יוצא גם כן מרשות הקדוש ברוך הוא חס ושלום. והרהור דעבודה זרה שעל ידי הרהור זה גם כן יוצא מרשות הקדוש ברוך הוא דבק ביצרא דעבודה זרה. כי יש לדעת כי יצר הרע הן יצרא דעבודה זרה והן יצרא דערוה מוציאין את האדם מן רשות הקב"ה, שכן אמרו ז"ל {{ממ|[[בבלי/שבת/קה/ב|שבת קה:]]}} לא יהיה בך אל זר איזהו אל זר שהוא בתוך לבו של אדם הוי אומר זה יצר הרע, הרי כי היצר הרע הוא אלקים אחרים, ולפיכך הן שנוטה אחר יצרא דערוה והן שנוטה אחר יצרא דעבודה זרה דבר זה היא יציאה מרשות הקדוש ברוך הוא ודבק באלקי נכר. ומינות שהוא פורק עולו של הקדוש ברוך הוא במינות עד שאומר אין אלקים. ואתה הבן הדברים האלו מאוד, כי על ידי יציאת מצרים ועול מצות מקבל עליו עול מלכות שמים, דהיינו שהשם יתברך הוציא אותם ממצרים והוא יתברך לאלוה על האדם וגופו קנוי לו לעבד בשביל שהוציא אותם ממצרים, ומקבל עליו עול מצותיו כמו שאמרנו, ואחר כך שלא יסור במחשבתו מן השם יתברך, וההסרה הזאת הוא שסר לגמרי מן השם יתברך דהיינו על ידי מינות שדבר זה הוא הסרה לגמרי, והשני הוא הסרה לצד אחד ששם יצרא דערוה וההסרה לצד השני ששם יצרא דעבודה זרה והבן הדברים האלו מאוד מאוד. וזאת המצוה שהיא פרשת ציצית מיוחדת מה שיש בה קבלת עול מלכות שמים ביותר, כי מצות ציצית התכלת הוא דומה לכסא כבוד אשר הוא כסא מלכותו וזה מורה כי מלכותו הוא על האדם, ומפני כי מלכותו יתברך על האדם לכך נזכר בה יציאת מצרים כי מצד יציאת מצרים השם יתברך הוא למלך עליהם כדכתיב אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, שר"ל כי לכך אני אלקיך ימולך עליך ואתה קנוי לי לעבד בעבור שהוצאתיך מבית עבדים לכך אתם תהיו לי עבדים לקבל מלכות שמים. וכל אלו ה' דברים ראוים שיהיו נזכרים בפ' ציצית בפרט, כי כבר אמרנו כי מצות ציצית שהאדם מכסה בו גופו, עד שמצד גופו הוא נכנס תחת גזירת השם יתברך, וכאשר על ידי המצוה הזאת נכנס גופו תחת רשות השם יתברך כאשר הוא עושה המצוה הזאת ודבר זה התחלה לעשות כל שאר מצותיו. ולכך כתיב וזכרתם וגו' כי זכירה מביא לידי מעשה, ובמצוה הזאת כתיב למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, וביציאת מצרים גופו של אדם נקנה אל השם יתברך להיות עבד אל השם יתברך ולכך יציאת מצרים נזכר בפרשת ציצית. ומפני כי מצד יצר הרע שבגופו מביא אותו לצאת מרשות הקדוש ברוך הוא, ולכך במצות ציצית נזכר בפרט הרהור מינות הרהור עבירה והרהור עבודה זרה, כי אלו שלשה יוציאו האדם מרשות הקדוש ברוך הוא. ולכך על ידי אלו חמשה דברים מורה שהוא עבד אליו עד שבגופו הוא תחת השם יתברך ואינו יוצא מרשותו כלל, והבן אלו ג' פרשיות קריאת שמע והיה אם שמוע פרשת ציצית, ותדע כי על ידם מקבל האדם מלכות שמים בשלימות:
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}