עריכת הדף "נצח ישראל/מז"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
החבור שיהיה לעתיד לישראל בהקדוש ברוך הוא יהיה לנצח, ולא יוסר הקשר הזה, ולא ינתק. ודבר זה מבואר בנחמות ישראל על ידי נביאיו, כמו שאמר הנביא הושע (ב, כא) "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים". הרי אמר כי החבור הזה, שהוא הארוסין, יהיה חבור עולמית, לא כמו שהיה בראשונה. ובכתוב הזה כתיב "וארשתיך" שלש פעמים; "וארשתיך לעולם", "וארשתיך בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים", "וארשתיך באמונה" (שם שם כב). וביאור ענין זה, שהחבור הזה שיהיה לעתיד הוא בשלשה פנים; האחד, שיהיה החבור הזה נצחי. השני, שיהיו ישראל דבקים בכל מדותיו יתברך. הג', שיהיה חבור גמור. שאף אם החבור הזה כולל בכל מדות, באולי אינם דבקים בחבור גמור, שאינם דבקים ברחמים גדולים, וכן בחסד, וכן שאר המדות. ולפיכך אמר "וארשתיך לי לעולם", שיהיה חבור זה נצחי. ואמר עוד "וארשתיך בצדק ובמשפט בחסד וברחמים", כי אלו דברים שהם הצדק והמשפט והחסד והרחמים כוללים מדות השם, כאשר תדע דברים אלו מאוד. שאין ספק כי החסד והמשפט כל אחד דבר בפני עצמו. וכן הרחמים והצדק, כמו שיתבאר ענין אלו דברים בסמוך (ד"ה וביאור ענין). ואחר כך אמר "וארשתיך לי באמונה", שהענין הזה רוצה לומר חבור גמור. וזה מעלה בפני עצמו, כי מה שאמר "וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים", אין זה רק שישראל יהיו דבקים בו יתברך בכל המדות. אבל לא זכר עדיין שהחבור הזה חבור גמור, כי אף אם החבור בכל המדות, אפשר כי אין זה ברחמים גמורים. ולכך אמר "וארשתיך לי באמונה", שלשון זה רוצה לומר חבור גמור. ואם כן הוא חבור ברחמים גמורים, וכן בחסד, שעל זה יפול לשון אמונה, כאשר הוא חבור גמור, ודבר זה מבואר:

ובמדרש (דב"ר ג, ז), אמר רבי שמעון בן חלפתא, משל למה הדבר דומה, למלך שנשא למטרונה, והכניסה לו שני אריסין, אף המלך זקף לה שני אריסין כנגדן. אבדה מטרוניתה את שלה, אף המלך נטל את שלו. לימים עמדה וכשרה את עצמה, והביאה אותם שני אריסין. אף המלך הביא את שלו. אמר המלך אלו ואלו יעשה עטרה, ויתנו בראשה. כך אתה מוצא אברהם נתן לבניו שני אריסין, "כי ידעתיו למען אשר יצוה ביתו לעשות צדקה ומשפט" {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/יח#יט|בראשית יח יט]]}}. אף הקדוש ברוך הוא זקף לו חסד ורחמים, "ושמר לך ה' אלקיך את החסד ואת הרחמים". אבדו ישראל את שלהם, "ההופכים משפט לרשע וצדקה ללענה", אף הקדוש ברוך הוא נטל את שלו, "כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים" {{ממ|ר' [[תנ"ך/ירמיה/טז#ה|ירמיה טז ה]]}}. עמדו ישראל וכשרו את עצמם, דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/א#כז|ישעיה א כז]]}} "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". אף הקדוש ברוך הוא מביא את שלו, שכן כתיב {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נד#י|ישעיה נד י]]}} "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי וגו'". אמר הקדוש ברוך הוא, אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשיהם של ישראל, שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/הושע/ב#כא|הושע ב כא]]}} "וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים", עד כאן:

וביאור ענין זה, כי השם יתברך הוא משפיע החסד, ומרחם על עולמו. והחילוק שיש בין חסד ורחמים; החסד הוא הטוב שהוא משפיע לעולם, אף שאין הכרחי כל כך לעולם, הוא משפיע את הטוב לעולם, והוא חסד. והרחמים כאשר התחתונים בצרה, וצריכים לרחמים, מרחם עליהם. ואלו שני דברים הם מן השם יתברך אל התחתונים. ודבר זה כאשר ישראל עושים המשפט והצדק, אשר דבר זה ראוי לאדם לעשות מצד שהוא אדם, כי אם לא יעשה משפט הרי יוצא מן הדבר שהוא מחויב לעשות. וכן הצדק, הוא ראוי שיעשה הדבר שהוא צדק. וכאשר למטה עושים מה שראוי להם לעשות למטה, גם השם יתברך עושה להם מה שראוי לעשות, והוא החסד והרחמים. ולכך אמר 'אלו ואלו יעשו עטרה בראשה'. כי העטרה בראשה מורה שיש בה מלכות, ולכך ראויה אל המלך. וכאשר יש להם המשפט והצדק והחסד והרחמים, ראוים להיות דבקים בו יתברך, כמו שאמר "וארשתיך וגו'". והרי הוא מבואר ענין החבור לעתיד שיהיה לישראל עם השם יתברך; שיהיה החבור נצחי, ויהיה בכל מדותיו, ויהיה חבור גמור, שאלו מעלות כוללות הכל:

כאשר תבין דברי חכמה עמוקה מאוד, תדע כי אי אפשר להיות לעתיד פירוד בין השם יתברך, שהוא העלה, ובין ישראל, שהם עלולים, מן השם יתברך. ודבר זה התבאר לך ממה שאמר הנביא ירמיה (ירמיה לא, ל-לא) "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפירו בריתי ואנכי בעלתי בהם נאם ה' וגו'". וביאור ענין זה, כי בעולם הזה הגשמי אין כאן החבור הגמור, כי העולם הזה הגשמי נפרד ונבדל מן השם יתברך, שהוא העלה. לכך ישראל לא היו חוזרין אחר השם יתברך להיות דבקים בו, מצד כי ישראל הם בעולם הגשמי הזה שהוא נבדל. עד כי לעתיד, שיהיה העולם הזה בלתי גשמי חמרי, ואז ישראל אי אפשר להם בלא זה. ובעולם הזה השם יתברך היה מחזיר אחר ישראל. וכשיגיע הסוף, שיהיה סלוק הגשמי, יהיה החבור לגמרי. רק ישראל, מפני שהם בעולם הזה הגשמי, שהוא נפרד מן השם יתברך, אינם מחזירים אחר השם יתברך. עד לבסוף, שאז יסולק ההבדל הזה:

וזה שאמר הנביא הושע {{ממ|ר' [[תנ"ך/הושע/ב#יח|הושע ב יח]]}} "ביום ההוא תקראי לי אישי ולא תקראי לי בעלי". פירוש, כי שם 'איש' ו'אשה' נקראו כאשר יש לאיש ואשה חבור ביחד, ושם י"ה הוא מחבר אותם בחבור גמור. אבל שם 'בעל' נקרא על שם שהוא בועל אותה ופועל בה. והרי תמצא "ובעלה" {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כד#א|דברים כד א]]}} שהוא לשון פועל, ולכך הדבר הזה הוא מצד האיש הפועל בנקבה. וכיון שהוא מצד הדבר הפועל החבור, אפשר שיהיה פירוד לדבר זה מצד ישראל. אבל שם 'איש' לא נקרא מצד שהוא פועל בה, רק מצד חבורם יחד. וחבור שלהם מצד עצמם, לכך אין בטול לזה. ולכך אמר "ביום ההוא תקראי אותי אישי ולא בעלי". ומעתה תבין הכתוב אשר אמר {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/לא#לא|ירמיה לא לא]]}} "אשר המה הפירו בריתי ואנכי בעלתי בהם". שבשביל כי הקדוש ברוך הוא היה פועל בהם החבור, וזהו חבור עלה אל העלול, ואין כאן קישור וחבור גמור, "הפירו הברית". אבל לעתיד לא יהיה הוא יתברך פועל בהם חבור, אבל ישראל יהיו מתחברים בו יתברך:

ובפסחים בפרק האשה {{ממ|[[בבלי/פסחים/פז/א|פסחים פז.]]}}, "ביום ההוא תקראי לי אישי ולא תקראי לי בעלי" {{ממ|[[תנ"ך/הושע/ב#יח|הושע ב יח]]}}, 'אמר רבי יוחנן ככלה בבית חמיה', שהיא כבר אצלו, ואין כאן פירוד והבדל כלל. 'ולא ככלה בבית אביה', שיש כאן הבדל והפרש. וכאשר ישראל בעולם הזה הגשמי, שהוא נפרד ונבדל במה מן השם יתברך, נקראים שהיא בבית אביה, ולא בית חמיה. אבל לעתיד, כאשר לא יהיה העולם גשמי כמו שהוא עולם הזה, ואז יהיו נקראים 'ככלה בית חמיה'. לכך אמרו במדרש "נקבה תסובב גבר" {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/לא#כא|ירמיה לא כא]]}}, בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מחזיר על ישראל שיעשו רצונו ויעשו תשובה. אבל לעתיד לבא ישראל מחזרים על הקדוש ברוך הוא לעשות רצונו, שנאמר "נקבה תסובב גבר". וביאור ענין זה כמו שפרשנו, כי כאשר יסולק ולא יהיה כאן הבדל, אז ישראל יחזרו אחר הקדוש ברוך הוא כאשר אין כאן הבדל, ואי אפשר שיהיו זולתו יתברך כלל, והבן הדברים האלו מאוד. וזה שאמר הושע הנביא {{ממ|ר' [[תנ"ך/הושע/ג#ה|הושע ג ה]]}} "ואחר ישובו בני ישראל ובקשו את אלקיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים". והרי ביאר כל מה שאמרנו למעלה, כי באחרית הימים (ו)ישובו אל ה' ויבקשו אותו, כי אז יתדבקו ישראל העלול בעלה, לא העלה בעלול. והבן הדברים הנכבדים האלו מאוד, ואז תמצא שאי אפשר שיהיה בטול אל החבור הזה:

ומפני ההבדל הזה שיש בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה, נאמר בגאולה ראשונה "ואכלתם אותו בחפזון כי בחפזון יצאת ממצרים". ובגאולה אחרונה כתיב {{ממ|ר' [[תנ"ך/ישעיה/נב#ב|ישעיה נב ב]]}} "כי לא בחפזון תצאו משם וגו'", ולמה החלוף הזה. ובמכלתא {{ממ|[[תנ"ך/שמות/יב#יא|שמות יב יא]]}} "כי לא בחפזון תצאו", לפי שנאמר בגאולת מצרים "ואכלתם אותו בחפזון", זה חפזון מצרים. רבי יהושע בן קרחה אומר, זה חפזון ישראל. אבא חנן אומר, זה חפזון שכינה, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/שיר השירים/ב#ח|שיר השירים ב ח]]}} "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים". יכול אף לעתיד [לבוא] כן יהיה בחפזון, תלמוד לומר "כי לא בחפזון תצאו", עד כאן. וביאור ענין זה, כי מפני שהגאולה הראשונה לא היתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה. וכך היה ענין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה, ומיד עובר. ולא היתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים. ולפיכך היה יציאתם בחפזון גם כן, כי כל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות לשעה. אבל הגאולה אחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שנוי כלל, רק תמיד קיים. ולכך לא יהיה לדבר זה חפזון, כי החפזון מורה על דבר שהוא לשעה, וירא שמא יעבור הזמן, לכך ממהר מעשיו. אבל דבר שאינו לשעה, אינו ממהר. והדברים האלו מבוארים מאוד. והתבאר לך ענין החבור הנצחי שיהיה לעתיד במהרה בימינו אמן:
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}