עריכת הדף "נזר הקודש/מכות/ד/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ד' ע"א'''}}

{{עוגן1|א}}] '''גמרא. ואמר רב יהודה אמר רב, חבית מליאה מים שנפלה לים הגדול, הטובל שם לא עלתה לו טבילה.''' ופירש"י '''שמא בא זה ראשו ורובו במים שאובין, וזה אחד מן הפוסלין את התרומה.''' כוונת רש"י להא דאיתא בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/יג/ב|שבת יג:]]}} בגזירת י"ח דברים דהבא ראשו ורובו במים שאובים נפסל בתרומה. ודברי רש"י תמוה, דהרי שם גזרו אף בטהור שנפלו עליו ג' לוגין מים שאובין, והכא בטמא שרוצה להיות נטהר מטומאה, אין זה שייכות להא די"ח דברים, אלא יש לטמאתו מספק כדין ספק דאורייתא בספק טומאה. אמנם אפשר לומר דכוונת רש"י ליישב קושיות התוס' הא דהקשו דע"י השקה נתכשרו המים, ועל זה פירש"י דלוא יהא דמהני הטבילה במי השאובין להיות נטהר מטומאה דאורייתא מטעם ההשקה, אמנם עכ"פ לא יצא מכלל י"ח דבר שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובין אף לאחר שטבל במקוה כשרה.

{{עוגן1|ב}}] '''גמרא. תניא נמי הכי חבית מליאה יין שנפלה לים הגדול וכו'.''' והנה הכא גרסינן חבית מליאה יין, וזהו גם גירסת רש"י, והיינו גם כן משום דבמים מהני השקה, וכן הוא בתוס' גירסת רש"י. ומה שהקשה ה[[מהרש"א - חידושי הלכות/{{כאן}}#|מהרש"א]] מדוע לא חייש רש"י לעיל בהא דרב יהודה להא דהשקה, וכמו שהקשו התוס', ולפי מה שכתבנו מיושב לנכון, דשאני התם דמיירי הטבילה לענין אכילת תרומה, ולזה לא מהני השקה כיון דעכ"פ בא במים שאובין, משא"כ הכא דמיירי לענין טבילת גברא מטומאה לטהרה דפשיטא דמהני השקה לטהר השאובין, ולהכי הגירסא הנכונה דמיירי ביין דלא מהני השקה.

'''וכן''' גם הא דאיתא בסיפא בככר של תרומה שנפל לשם טמא, ע"כ אין לפרש במים, משום דכיון דמהני השקה למים שוב אין מקום לטמא את הככר אף שהוא של תרומה, דע"כ גזירת י"ח דבר שהיתה לענין תרומה לא הוי אלא על האדם הטובל מטעם שלא יאמרו לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין, וזה לא שייך בככר שנפל לשאובין, וא"כ ע"כ מיירי דוקא ביין.

{{עוגן1|ג}}] '''אמנם''' יש להעיר מאי מייתי תניא נמי הכי שמביא ראיה דחיישינן לספק טומאה דאורייתא כמו התם שהשאובין היו יין שאין להם השקה, והוי ספיקא דאורייתא, וחיישינן שפיר לחששא דקווי וקיימי, אבל אין ראיה לחוש חששא זו גם בהא דג' לוגין מים דהוי רק ספיקא דרבנן.

{{עוגן1|ד}}] '''אמנם''' הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/מקוואות/ו#י|הל' מקוואות פ"ו ה"י]]}} מביא ברייתא זו להלכה בחבית מלאה מים שנפלה לים וכו'. ולכאורה תמוה מדוע לא נטהרו השאובין מפני ההשקה. וע"כ צריך לומר דהרמב"ם מפרש ברייתא זו גם כן דמיירי לענין פיסול תרומה, וכמו שפירש"י בדברי רב יהודה אמר רב, וגרס בברייתא מים. ולדברי הרמב"ם שפיר הביא הברייתא תניא נמי הכי לומר דגם באיסור דרבנן מחמרינן מספיקא [וגם מרן ה[[כסף משנה/מקוואות/ו#י|כס"מ]] מפרש דברי הרמב"ם דמיירי לענין פיסול תרומה]. אבל יש לעיין דלפי זה הא דאיתא בסיפא דברייתא, וכן ככר של תרומה שנפל לשם נטמא במים השאובים, וכן כתב הרמב"ם להלכה. ודבר זה תמוה מדוע לא מהני השקה לטהר השאובים שנטמאו. ובשלמא לשיטת רש"י ותוס' דגרסי יין אתי שפיר, דאין השקה ליין, אבל לשיטת הרמב"ם קשה. ומצאתי אח"כ במל"מ [[משנה למלך/מקוואות/ו#י|שם]] שעמד בזה והניח בצ"ע.

ה] '''ונראה''' לפרש סברת הרמב"ם בזה, דסבר דלא מהני השקה רק באופן שנעשה הפסול מקודם, אז השקה מטהר אותו. משא"כ באופן שנולד הפסול בעוד המים מחוברים בהשקה, שוב לא מהני ההשקה לטהר. והיינו דכמו דחזינן הכא דגזרו חז"ל בטובל במים שאובין אף שהם מחוברים בהשקה, מכל מקום גזרו חז"ל שהטובל שם לא עלתה לו טבילה מטעם גזירת י"ח דבר לפי שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין של מים שאובים, וכמו שכתבנו לעיל. ואמרו חז"ל דהמים עומדים בתורת שאובים לענין דיני תרומה. ולהכי כמו שלא מהני ההשקה לבטלם מתורת שאובים, כן לא מהני גם כן לבטל הטומאה מהם.

'''ומפרש''' רבינו שזהו כוונת הברייתא שאמר התנא שם וכן לענין תרומה. היינו דכמו דאמרינן לענין טבילה דלא מהני ההשקה לבטלם מתורת שאובים, ואמרינן דלא סלקא הטבילה לענין תרומה, כן אמרינן דלא מהני ההשקה לבטל המים מתורת טומאה לענין ככר של תרומה שנפל לשם, והיינו מפני שנולד הפסול בהשקה. ומפרש רבינו הא דקאמר הש"ס מהו דתימא משום דאיכא חזקה וכו', היינו דאף על פי דאיכא גם חזקה לטהר הככר דתרומה, מכל מקום כיון שנולד הפסול בשעה שהמים בהשקה גזרו טומאה על המים לענין הככר של תרומה, כמו שגזרו על האדם הטובל שם. כן נראה לבאר סברת הרמב"ם בזה.

{{מרכז|'''* * *'''}}

'''גמרא. מאי וכן, מהו דתימא התם אוקי גברא אחזקיה, הכא אוקי תרומה אחזקה, קמ"ל.''' לכאורה יש להבין מדוע לא מוקמינן הככר על חזקתה בחזקת טהרה. ונראה דהוא כיון שכבר הוכרע הדבר לאיסור לטמא את האדם, מטעם זה גם נעשו המים בחזקת טומאה לטמא את הככר של תרומה. ומזה יש לפשוט ספיקו של הפמ"ג {{ממ|[[פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/א#ו|יו"ד סי' א מש"ז סק"ו]]}} שהסתפק בדבר שהיה ספק איסור, ואסרנו אותו מכח ספק, ואח"כ נולד על ידי זה עוד איסור, ובספק השני איכא חזקה לטהרה או להיתרא, אם אמרינן בזה דהספק איסור השני נגרר אחרי איסור הראשון. וכתב דאם האיסור הראשון היה מכח ודאי, לא אזלינן אח"כ בתר חזקה, אולם אם לא נאסר הראשון אלא מכח ספק, אז אזלינן באיסור השני שבא אח"כ בתר החזקה יעוי"ש.

'''והנה''' במה שהחליט הפמ"ג דדבר שהוכרע מטעם ספק מהני חזקה לענין איסור השני הנולד מאיסור הראשון, לדבריו תיקשי מדוע לא מהני הכא החזקה חזקת טהרה לככר של תרומה, ומבואר מסוגיא זו דאף בדבר שהוכרע לאיסור מכח ספק גם כן נעשה כודאי איסור לטמא מכח זה גם באיסור דבר הנולד מכח איסור הראשון, וכמוש"נ.

{{מרכז|'''* * *'''}}

{{עוגן1|א}}] '''משנה. מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז וכו'. וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה.''' והנה זה ודאי דכל עיקר הא דילפינן מכדי רשעתו שאין בי"ד יכול לחייב לאדם משום שתי רשעיות, היינו דוקא בשני מיני עונשין, אבל בעונש של מין אחד שפיר מחייבינן גם משום שתי רשעיות, ומטעם זה מי שנתחייב שתי פעמים מלקות עבור שתי רשעיות, שפיר מלקין לו בי"ד עבור השתי רשעיות. ולפי זה לרבנן דסברי בעדים זוממין משלם ואינו לוקה, א"כ אם קרעו שיראין של חבירו בשעת עדותן, יש להסתפק אם חייבים שתים, ואין בזה משום רשעה אחת כיון דהעונש במין אחד הוא, ומשום לאו דלא תענה לא מיפטר, או מטעם דקיי"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין, או מטעם דכיון דרבתה תורה עדים זוממין לתשלומין שוב אין בכח הלאו לפטור גם מתשלומין אחרים כמו שכתבנו לעיל בדף ג' [[נזר הקודש/מכות/ג/א#יג|אות י"ג]].

'''ולפי''' זה יש לעיין לשיטת הפוסקים דדנין עונש הזמה בממון גם בכאשר עשה {{ממ|ראה [[תוספות/בבא קמא/ד/ב#ועדים|ב"ק ד: תוספות ד"ה ועדים]]}}, נמצא דיש בזה שני חיובי ממון. א: מטעם עונש הזמה דכאשר זמם. ב: מצד גרמי. וא"כ יש לחייבם לשלם פעמיים, דהיינו דאף אם ישלמו מטעם גרמי, עוד יש לחייבם מטעם כאשר זמם דהיו חייבין בעונש התורה גם באופן שלא נעשה לנידון היזק על ידם. אבל יש לומר דתיכף כשהתחייבו בעונש הזמה, ממילא ליתא כאן הפסד דגרמי, כיון שעכ"פ יגיע הנידון לממונו, וממילא תיכף כשנעשו זוממין יתבטל הגרמי ונשארו בעונש הזמה גרידא.

{{עוגן1|ב}}] '''משנה. וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה.''' טעמו של דבר מבואר בכתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/לב/ב|לב:]]}}, אמר ר' אילעא בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין, היכן ריבתה תורה, מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, יד ביד למה לי, דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו ממון, יעו י"ש. ולכאורה יש לעיין לפי מה דאיתא לעיל דרבתה תורה חיוב הזמה לעדי בן גרושה מהא דוהיה אם בן הכות, ופריך הש"ס ותיפוק ליה מלא תענה, ומשני משום דהוי לאו שאין בו מעשה יעוי"ש. וקשה הלא אם באמת הוי אמרינן דאין לוקין על לאו דלא תענה, נמצא דאין מלקות בעדים זוממין רק באופן שישנו למלקות מכאשר זמם, והיינו שהיו מחייבין מלקות לנידון, וא"כ תקשה למה לן הא דרבתה תורה לעדים זוממין דממונא משלם מלקא לא לקי, הלא בלאו הכי אין מלקות בעדים זוממין.

{{עוגן1|ג}}] '''ונראה''' דאם לא רבתה תורה מלקות ללאו דלא תענה, אז הוי אמרינן דכוונת התורה ללמדנו דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי, היפוך הכלל המסור בידינו, והיינו דע"כ הוי אמרינן דהתורה באה ללמדנו באופן שהעדים היו מחייבין לנידון ממון ומלקות ואח"כ הוזמו אמרה תורה דהעדים נידונים בכאשר זמם בממון ולא במלקות. וזה נלמד מהא דיד ביד, וממילא כיון דהעדים אינם נידונים רק בממון, מובן מאליו דכיון דבעינן כאשר זמם בכדי שתהיה עדות שאתה יכול להזימה, לכן ע"כ אין בכח העדים לחייב לנידון רק ממון ולא מלקות, משום דע"כ לגבי מלקות הוי עדות שאי אתה יכול להזימה. ותצא דין חדש, כל היכא דבאים לחייב לנידון ממון ומלקות, ממונא משלם מלקא לא לקי.

'''ולימוד''' הזה אלים טובא מלימוד דסמוכין דיליף מזה ר' יוחנן דמדסמיך ארבעים יכנו לכדי רשעתו שכוונת התורה לומר דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מלקא לקי ממונא לא משלם כמבואר שם בסוגיא, והלימוד הא דרבתה תורה יד ביד שע"כ מוכח מזה ההיפוך שע"כ אין בכח עדים לחייב אלא ממונא, והיה נדחה דרשה דהסמוכין מכח לימוד הקראי שאלים טובא יותר מסמוכין. משא"כ עכשיו דרבתה תורה הא דוהיה אם בן הכות דיש חיוב מלקות בלאו דלא תענה, ממילא איצטריך לדרשה דיד ביד להורות לנו לגופיה על עצם דין דעדים זוממין באופן שמחייבין ממון, דאף על פי דיש בזה גם עבירה דמלקות משלמין ממון ואין לוקין. וממילא קם במקומו הדרשה דסמוכין ללמדנו דבכל מקום דאיכא ממון ומלקות מלקא לקי ממונא לא משלם, וכמוש"נ.

{{עוגן1|ד}}] '''עוד''' נראה, דאפשר לומר דאמרה תורה יד ביד להורות לנו דבתשלומין מתוקן הלאו לגמרי, ואפילו אם אמרינן בלאו הכי אין בו מלקות, אמנם אמרה תורה שע"י התשלומין נתבטל האיסור לגמרי, כמו לאו הניתק לעשה שעל ידי קיום העשה מתוקן הלאו. ומזה ראיה לדברי הפני יהושע שכתב בכתובות {{ממ|[[פני יהושע/כתובות/לה/ב|לה:]]}} דבאופן שרבתה תורה לתשלומין הרי הוא כאילו אין בזה עבירה דלאו כלל. עי' לעיל דף ג'.

{{מרכז|'''* * *'''}}

'''תוס' ד"ה לוקין ומשלמין וכו'. וקשה הא אמרינן בהשוכר את הפועלים החוסם פי פרה לדוש בה לוקה ומשלם, אע"ג דליכא אלא חד לאו דלא תחסום.''' יעוי"ש. ולכאורה קשה הא התם גם כן איכא שני לאוין, היינו לאו דלא תחסום, ולאו דגזל, והיינו בזה שמונע הפרה מאכילה הרי זה כגוזל ממש מהמשכיר. אמנם כוונת התוס' דשאני התם משום דע"כ אם לא אמרה תורה לאו דלא תחסום ממילא לא היה מחויב להאכיל פרת המשכיר השכורה לו בשעת דישה, נמצא דהאיסור גזל במניעת האכילה בא מהא דלא תחסום, וא"כ אין בזה אלא חד לאו גרידא.

{{מרכז|'''* * *'''}}

'''בא"ד. דליכא למימר דאזהרה אתא לממון, דא"כ לכתוב קרא האכל שור בדישו.''' יעוי"ש. ביאור הדברים, דלענין ממון לא בעינן אזהרה אלא סגי בעונש גרידא, והיינו התשלומין, ומדכתבה תורה בלשון לאו ע"כ למלקות אתא. ועי' ב[[מהר"ם/{{כאן}}#|מהר"ם]], ועי' תוס' ב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/קה/ב#מאי|קה: ד"ה מאי לאו]]}}.

'''והנה''' יש להעיר מהא דדרשו חז"ל {{ממ|[[בבלי/יבמות/ד/א|יבמות ד.]]}}, יבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה, מדרשת הסמוכין, שנאמר כי ישבו אחים וגו', וסמיך ליה לא תחסום וכו'. ולפי דברי התוס' שכתבו דא"כ לכתוב קרא בלשון עשה האכל שור בדישו, תקשה דלפי זה הרי יחסר לנו דרשה דסמוכין לענין יבמה שנפלה לפני מוכה שחין. אבל יש לומר דאם לא היתה כוונת התורה בהא דלא תחסום לענין לאו אלא הכוונה לענין אזהרה דממון גרידא, הדבר ברור דאין דרכה של תורה לכתוב אזהרה לחינם כיון דלא בעינן אזהרה לממון בשביל דרשת הסמוכין, וע"כ התורה היתה מרמזת לנו דרשה זו באופן אחר. זהו כוונת התוס' בביאור.
<noinclude>{{נזהק}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>