עריכת הדף "נזר הקודש/מכות/ב/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|<big>'''פרק ראשון'''</big>}}
{{מרכז|'''דף ב' ע"א'''}}

{{עוגן1|א}}] '''משנה. כיצד העדים נעשין זוממים, מעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה וכו', אלא לוקה ארבעים וכו'.''' ומבואר בגמ' דנלמד מהא דכתיב והיה אם בן הכות, דבאופן שאין לקיים עונש הזמה "כאשר זמם", אז יענשו הזוממין בעונש מלקות. וזהו דין המשנה.

'''ויש''' לעיין היאך הדין באופן שהעדים זוממין לא באו בעדותם לחייב לשום אדם, וליתנהו בעונש דכאשר זמם מטעם שלא זממו לחייבו, אם יש לחייבם בעונש מלקות. ומקום הספק בזה, דאפשר לומר דכיון דכל עיקר הלימוד לעונש הזמה באופן זה שאין לקיים כאשר זמם נלמד מהא דוהיה אם בן הכות, זה מיירי באופן שבאו להרשיע ולחייב, וכמבואר בגמ', אמנם באופן שאין בעדותן התחייבות להרשיע לפלוני, אפשר שאינם נענשים בעונש המלקות. או דלמא לא שנא, אלא בכל אופן שאין לקיים בזוממין העונש כאשר זמם יש להענישם בעונש המלקות. ונפק"מ באופן שבאו העדים להעיד על האדם להכשירו לכהונה, כמו הא דאיתא בבא בתרא {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/לב/א|לב.]]}}, באופן דנפיק קלא שהוא בן גרושה, ואתו הני סהדי לברר על ייחוס כהונתו, והוזמו, אם נענשים בעונש מלקות.

{{עוגן1|ב}}] '''והנה''' הקשו התוס', כיון דאם הוזמו אינן נעשין בן גרושה, א"כ גם בשלא יוזמו היאך יעשה על פיהם בן גרושה. ותירצו כיון דלוקין הוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה. עוד תירצו, דבמקום דליתא כאשר זמם לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה, יעוי"ש. והנה לתירוץ הראשון ע"כ צריך לומר דבכל אופן שמקבלין העדים בתורת עדות, ע"כ יש עליהם עונש מלקות, משום דאם לא כן הוי עדות שאי אתה יכול להזימה. וא"כ כיון שמבואר דמקבלין עדותן, מוכח דיש בזה עונש מלקות. ועיקר הספק הוא לתירוץ שני דסברי התוס' דבמקום דליתא כאשר זמם לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה, וא"כ אפשר בנידון הספק דידן באופן שבאו להכשיר פלוני לכהן, כיון דליתא בכאשר זמם, ולא בעינן עדות שאתה יכול להזימה, ממילא אפשר דלא יענשו העדים בעונש מלקות, כיון דלא באו להרשיע, וצ"ע.

{{עוגן1|ג}}] '''וכמו''' כן איכא נפק"מ בעדים זוממין שהעידו בעדות החודש אם יענשו בעונש מלקות, דיש לומר כיון שלא באו להרשיע לשום אדם אינם נענשים בעונש מלקות. ומצאתי במנחת חינוך {{ממ|[[מנחת חינוך/ד#ג|מצוה ד אות ג]]}} שהסתפק בזה. ומה שצידד שם לומר דלא בעינן בעדות החודש עדות שאתה יכול להזימה, ומטעם זה הכשיר שם בעדי החודש אף באופן שאמר העד איני יודע על החקירות, דעדותן קיימת, יעוי"ש. לדעתינו מבואר דאף לתירוץ השני של התוס' דסברי דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה באופן דליתא עונש כאשר זמם, מכל מקום ע"כ בעינן דרישה וחקירה לכו"ע באופן שתהיה ההזמה מקוימת, דאם לא כן לא יצוייר מלקות דבן גרושה. וזה ברור.

{{עוגן1|ד}}] '''ונראה''' להוכיח דע"כ העדים נענשים בעונש מלקות גם באופן שלא באו בעדותן להרשיע, והוא בהא דמצינו לקמן בסוגיא {{ממ|[[בבלי/מכות/ב/ב|להלן ע"ב]]}}, דאמר עולא רמז לעדים זוממין וכו' מדכתיב והיה אם הכות. ופריך ותיפוק ליה מלא תענה. ומשני משום דהוי לאו שאין בו מעשה, יעוי"ש. ואם אמרינן דכל עיקר הא דנלמד לעונש מלקות באופן דליתא בכאשר זמם הוא דוקא באופן שבאו להרשיע, וכמו שמלמדנו הדרשה דוהיה אם בן הכות. דלפי זה מאי פריך הש"ס תיפוק ליה מלא תענה, דקשה הלא ע"כ הלאו דלא תענה הוא כולל כל מיני העדות שבעולם, והיינו ע"כ אף באופן שאין בעדותן להרשיע ולחייב, וא"כ בעינן הדרשה דוהיה אם בן הכות לומר דליתא לעונש מלקות אלא רק באופן זה שבאו להרשיע. וע"כ מוכח דסבר הש"ס לדבר ברור דהדרשה הנלמדת מהא דוהיה אם בן הכות לא באת למעט ולשלול מהא דפשטות הלאו דלא תענה, וכמו שהלאו דלא תענה כולל כל הענינים ומיני עדות, כן גם הדרשה דוהיה אם בן הכות, לא מיעטה כלל מהא דלא תענה, וכל מה שנכלל בהלאו דלא תענה ישנו גם בהדרשה דוהיה אם בן הכות. וזהו שפריך הש"ס ותיפוק ליה מלא תענה.

{{עוגן1|ה}}] '''וכן''' יש לדייק גם מדברי התוס' בכתובות {{ממ|[[תוספות/כתובות/מה/ב#רבי|מה: ד"ה רבי יהודה]]}}, שהקשו שם, וא"ת לר"י דאמר לוקין על לאו שאין בו מעשה אמאי איצטריך והיה אם בן הכות הרשע, דבפרק קמא דסנהדרין ובמכות פריך ותיפוק ליה מלא תענה, ומשני דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכו', יעוי"ש. ומדוע לא כתבו התוס' דלר"י בעינן לדרשה דוהיה אם בן ללמדינו דאין העדים נענשים בעונש מלקות רק באופן שבאו להרשיע. ומדחזינן דלא נחתו לזה התוס', ע"כ מוכח דסברי התוס' דהדרשה דוהיה אם בן הכות לא מיעטה מהלא תעשה דלא תענה, וכל מה שנכלל בהלא תענה ממילא יענשו העדים בעונש מלקות באופן דליתא בכאשר זמם.

{{עוגן1|ו}}] '''והנה''' לכאורה יש להעיר מדוע לא תנן במתני' באופן שבאו העדים לחייבו בקרבן, וליתא בכאשר זמם מטעם דלאו בני כפרה נינהו, וכמבואר באופן זה בסוגיא לענין כופר. ומצאתי שכן הקשה הרמב"ן, וכתב דלהכי לא תנן במשנה דין זה לענין קרבן, משום דכיון דאם רוצה הנידון אינו מביא הקרבן, דממון שאין לו תובעין הוא, ומלקא לא לקי עלה, דלאו עדות היא אלא הודעה בעלמא הוא, עכת"ד. וא"כ חזינן מזה דאף על פי שבאו להרשיע ולחייב לנידון בקרבן, מכל מקום אין עדים נענשין בעונש מלקות מטעם דכיון דאם ירצה שלא להביא הקרבן אינו מביא. וא"כ לכאורה ק"ו באופן שלא באו לחייבו כלל פשיטא שאין בזה עונש מלקות.

{{עוגן1|ז}}] '''אמנם''' דברי הרמב"ן לכאורה תמוה, במה שכתב דלענין קרבן כיון שאם רוצה אינו מביא, וממון שאין לו תובעים הוא. דקשה דהרי קיימא לן דדוקא חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין, אבל חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, כמבואר במשנה בערכין {{ממ|[[בבלי/ערכין/כא/א|כא.]]}}, וכן פסק הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות {{ממ|[[רמב"ם/מעשה הקרבנות/יד#יז|פי"ד הי"ז]]}}. והנה סברת הרמב"ן לא שייכא רק בחיובי חטאות ואשמות, דכיון דאין ממשכנין ממילא אם לא ירצה לא יביא, מה שאין כן חייבי עולות ושלמים דממשכנין אותן. וא"כ הרי אכתי תקשה אמאי לא נקיט במתני' בעדי זוממין שחייבוהו לנידון בקרבן עולה, וליתא בכאשר זמם כיון דאין העדים מחויבים בזה. ואין לומר דיקוים כאשר זמם שיכופו בי"ד לעדים לנדור לחייב עצמן בקרבן עולה, דלפי זה הרי זה חיוב חדש מטעם נדר, ולא מטעם כאשר זמם.

{{עוגן1|ח}}] '''והנכון''' בכוונת הרמב"ן בזה, דכיון דלענין קרבן לא בעינן קבלת עדות בבי"ד לחייב הנידון בחיוב קרבן, והיינו דלא בעינן בזה אלא הודעה גרידא שהעדים מודיעים אותו שמחויב קרבן הוא. וזהו שמדייק הרמב"ן וכתב דלאו עדות הוא אלא הודעה בעלמא הוא. והיינו דלא בעינן לזה תורת עדות אלא הודעה גרידא, וזה ליתא כלל בתורת הזמה, ופטורים מעונש הזמה. וכוונת הרמב"ן תרתי, היינו: שכתב שני טעמים: '''א.''' מטעם דחיוב קרבן הוי ממון שאין לו תובעים. '''ב.''' שענין זה הוא הודעה בעלמא. והיינו דזה מספיק על שני חיובי קרבן, דעל חיובי חטאות ואשמות הוי הטעם מפני דהוי ממון שאין לו תובעים, מפני שאין ממשכנין. ועל חיובי עולות ושלמים כתב מטעם דלא בעינן בזה עדות, מפני שאין בזה אלא הודעה בעלמא, והיינו כמו שכתבנו.
['''ובזה''' יש להעיר לדברי הקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/לח#ד|סי' לח ס"ק ד]]}} שכתב בעדים שהעידו באחד שנתנסך יינו והוזמו חייבין לשלם דמי היין, יעוי"ש. ולדברינו ליתא בזה תורת הזמה כיון דלא בעינן לזה קבלת עדות. וזהו באמת שם דעת הנתיה"מ שם {{ממ|[[נתיבות המשפט – חידושים/חושן משפט/לח#ב|חידושים ס"ק ב]]}}. ובמה שכתבנו דברי הנתיה"מ נכונים, דע"כ זהו דעת הרמב"ן].
'''נמצא''' מבואר מזה דבאופן דבעינן קבלת עדות אף באופן שלא באו להרשיע מכל מקום יש להם תורת עדים זוממין לעונש מלקות באופן שאין לקיים בהם כאשר זמם. נמצא לפי זה דבעדות החודש, וגם בעדים הבאים לברר ייחוס כהונתו, והוזמו דנענשים בעונש מלקות מטעם חיוב הזמה, וכמוש"נ.

{{מרכז|'''* * *'''}}

'''משנה. או בן חלוצה.''' לכאורה כיון דחלוצה דרבנן היא ומן התורה כשר, א"כ הרי אין כאן עדות מן התורה כלל, והיאך לוקה ארבעים. ומצאתי שהקשה כן הרמב"ן ז"ל, וכתב דחלוצה אשגרת לישנא היא במתני'. וכזה כתבו התוס' לקמן {{ממ|[[תוספות/מכות/יג/א#גרושה|יג. ד"ה גרושה]]}} דכוונת התנא בהא דחלוצה דהוי מכת מרדות. אמנם הרמב"ם בפרק כ' מהל' עדות {{ממ|[[רמב"ם/עדות/כ#ח|ה"ח]]}} כתב בהדיא וז"ל, העידו על כהן שהוא חלל, כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו או נחלצה וכו', הרי הן לוקין, יעוי"ש. משמע דעתו דגם בעדות דחלוצה הוי עדות מעליא להיות לוקה עליה מדאורייתא.

'''והסברא''' בזה דסבר דכיון דעכ"פ מהני העדות שפלוני נעשה חלל על ידיהם, אף על פי שהפסול הוא מדרבנן, מ"מ עכ"פ יש ממש בעדותן להרשיע לפלוני. וסברת הרמב"ן דכיון דמן התורה אין בדבריהם ענין להיות גורם פסול והוי דבריהם כסיפור דברים בעלמא, ואין בזה קבלת עדות מן התורה, וכמו שכתבנו לעיל דבאופן דלא בעינן קבלת עדות מעיקר הדין ליתנהו העדים זוממין בעונש הזמה, וראיה מזה גם כן לדברי הנתיה"מ, וכמוש"נ.

{{מרכז|'''* * *'''}}

'''משנה. אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו.''' ופירש"י, אם הוזמו והן כהנים וכו'. והנה לכאורה יש להעיר מסוגיא דבבא קמא {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/פג/ב|פג:]]}} דבעינן משפט אחד משפט השוה לכולכם, והכא כיון שע"כ האי דין הזמה אינו נוהג אלא אם העדים כהנים, א"כ בלא"ה ליתא בזה תורת משפט הזמה מטעם דלא הוי משפט השוה לכולכם. ונראה דדוקא בענין ובאופן דיש חיוב לבי"ד לדון ולשפוט, דהיינו לאחר שיודעים בי"ד את הנעשה, וזהו לאחרי קבלת עדות, אז בעינן בתנאי המשפט שיהיה משפט השוה, אמנם באופן אשר עדיין חסר להבי"ד הידיעה הברורה, והיינו טרם קבלת עדות, שאז לא נכנס עדיין הדבר בעסק המשפט, בזה לא שייך כלל האי דינא דמשפט אחד.

'''ולפי''' זה הכא בנידון דידן אם העדים המעידים הם זרים ואין לדונם בכאשר זמם, אמרינן דלא נכנסו דבריהם לבי"ד לדון עליהם, וחסר בזה קבלת עדות, וממילא ליתא בזה ענין משפט אחד יהיה לכם. ושפיר אמרינן דמקבלין עדות כהנים מטעם דיש בהם עונש הזמה, ואין מקבלים עדים שאינם כהנים מטעם שאין בהם עונש הזמה. ולזה איצטריך התנא לאשמיענו דגם העדים הכהנים ממועטים מעונש דכאשר זמם, והמה בעונש מלקות, וזהו עיקר דין המשנה.

'''והנה''' לכאורה יש להעיר לפירש"י, דהלא גם בעדים שאינם כהנים שייך עונש כאשר זמם, לענין הדין של פסול חלל, דחלל פסול ופוסל, משא"כ ישראלים זרים שאינו פסול ואינו פוסל. אמנם אפשר לומר דכוונת רש"י דלא הוי כאשר זמם מטעם דהם זממו להפסידו להכהן גם זכיות הכהונה, וזה ליתא בעדים שאינם כהנים.

{{מרכז|'''* * *'''}}

'''רש"י ד"ה שהוא בן גרושה. בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד והרי הוא חלל.''' והאי קודם שנולד הביאור קודם שהולידו אביו. וכן מבואר ב[[תוספות יום טוב/מכות/א#א|תוי"ט]]. ונראה דאף באופן שהוולד נקבה היא, אינה נפסלת בהדי האם באופן שנבעלה האם ועוברה עמה, ואין זה ענין להאי דאמר רבא {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/פ/א|סנהדרין פ.]]}} ולד הנרבעת היא וולדה נרבעו. דשאני התם דענין פסול דנרבע היינו שאסרה תורה עבור הנאת רביעה, וזה איתא גם בעובר שגם הוא חלק בבהמה, וכמו שכתבו התוס' {{[[תוספות/בבא קמא/מז/א#מאי|ב"ק מז. ד"ה מאי טעמא]]}}. משא"כ בענין פסול חללות שהענין הוא הביאה הפסולה, אף באופן שאין בזה ענין הנאה כמו ביאת סריס ושחוף וכדומה, שגם כן פוסל בביאתו. וענין הביאה ע"כ לא נעשה כלל בעובר. ובזה מוכרחים דברי התוס' יו"ט בכוונת רש"י דמיירי קודם שהולידו אביו.

{{מרכז|'''* * *'''}}

{{עוגן|א2|א}}] '''גמרא. מנא הני מילי, אמר ריב"ל דאמר קרא ועשיתם לו כאשר זמם, לו לא לזרעו.''' ויש לעיין מדוע לא אמרינן דזרעו נכנסו בכלל הנידונין, והיינו דהוי כאילו העידו בתחלה על כהנים רבים, שע"כ אין הבדל בכח עדים אם העידו על אחד או על רבים. ויש לבאר עיקר הענין בזה.

'''ונראה''' דהענין בזה כך הוא, דכוונת חז"ל בדרשה דלו ולא לזרעו היינו כיון דהפסול שעשו את הנידון לבן גרושה הוא פסול תולדה, ופסול זה הוא בכח המוליד, והיינו שבהכרח הוא פסול וגם פוסל ולא יצוייר זה בלא זה, נמצא דהכח הפוסל זהו גם כן כוחו של הפסול בעצמו, ואינו לחצאין, וממילא לענין הזמה דבעינן לקיים כאשר זמם, בעינן שתהיה בזוממין כח פסול ופוסל ביחד, ומדחזינן שאמרה תורה דכח ההזמה אינו נוהג רק בעדים לבדן ולא לזולתן, וכיון שבנידון ההזמה הלזו באופן שתהיה כאשר זמם בהכרח הדבר נוהג ונוגע גם כן לתולדה, וזהו היפך כוונת התורה שאמרה לו ולא לזרעו, להכי בטל מזה כל עיקר העונש דכאשר זמם, ואמרה תורה דדינם של הזוממין האלה שיענשו בעונש המלקות. וזהו דין המשנה.

{{עוגן|ב2|ב}}] '''ובזה''' יובן הא דהקשו התוס' {{ממ|[[תוספות/{{כאן}}#בעינן|ד"ה בעינן כאשר]]}}, קשיא היכא שמעידין שהוא מצרי שני דאינם פוסלים לזרעו, א"כ נפסול, יעוי"ש. ולכאורה תמוה טובא, הא שם יש לדרוש גם כן למעט מכאשר זמם מטעם הדרשה לו ולא לאביו, דהרי כשמעידין על הנידון שהוא מצרי שני ממילא עושין את אביו למצרי ראשון. ומצאתי ב[[רד"ל/{{כאן}}#|הגהות הש"ס להגאון רד"ל]] שהעיר בזה ודחק שם. ולדברינו אתי שפיר, והיינו שאנו דנין בקבלת עדותן שבאו לעשות לנידון למצרי שני שיש בזה גם קבלת עדות על אביו לעשותו למצרי ראשון, ואין זה ממועט מהא דלו ולא לאביו, והיינו שאנו דנין בזה שעיקר עדותן שבאו לפסול גם את אביו, והנידון ואביו שניהם הם הנידונים, ומה שהנידונים המה רבים אין זה חסרון בדין עונש כאשר זמם, ועיקר הא דמיעטה התורה מלו ולא לזרעו היינו מפני שחסר בזה כאשר זמם בעצם הפסול, והיינו מפני שהעדים נתנו לנידון כח פסול ופוסל ביחד, ולזוממין לא יותן רק כח פסול לבדו, ואין זה כאשר זמם, וכמו שכתבנו לעיל בביאור דברי חז"ל בזה.

{{עוגן|ג2|ג]}} '''ויבואר''' לנו בזה גם כן מה שיש להעיר בהא דכתב הרמב"ם פרק ד' מהלכות עבודה זרה {{ממ|[[רמב"ם/עבודה זרה/ד#ו|ה"ו]]}} בדין עיר הנדחת דנענשין גם הטף והנשים. ומקור הדין מבואר בספרי (הובא במגדל עוז שם וליתא בספרי שלפנינו). ולכאורה הרי חסר לעדים כאשר זמם, דהרי הלא אין להעניש לעדים בכאשר זמם מטעם לו ולא לזרעו. ואין לומר דהאמת דגם בעדי עיר הנדחת הדין כמו בעדות בן גרושה דלא יענשו בכאשר זמם רק בעונש מלקות, דא"כ תקשה בהא דברייתא דלקמן דחשיב רק ארבעה דברים, מה שאין העדים נענשים בכאשר זמם רק בעונש מלקות, ומשמע דאין יותר מהארבעה האלו, וגם אינו מבואר בפסקי הלכות דין זה, בעדי עיר הנדחת.

{{עוגן|ד2|ד}}] '''והנה''' מצאתי בשו"ת חת"ס {{ממ|[[שו"ת חתם סופר/ה/כד|חו"מ סי' כד]]}} הקשה בהא דעדי עיר הנדחת הוי עדות שאי אתה יכול להזימה מטעם דאין בזה כאשר זמם משום לו ולא לזרעו, יעוי"ש. ודבריו תמוהים, דזה ודאי לא קשה, דפשיטא דהוי עדות שאתה יכול להזימה מטעם דאף על פי דאינו מקויים בהם עונש הזמה דכאשר זמם, מכל מקום בני עונשים הם בעונש המלקות, וגם ע"י עונש מלקות נקרא עדות שאתה יכול להזימה, וכמו שכתבו התוס' הכא {{ממ|[[תוספות/{{כאן}}#מעידין1|ד"ה מעידין הא']]}} לענין עדי בן גרושה דבשביל עונש המלקות הוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה.

'''רק''' יש להקשות לשיטת התוס' בתירוצם שם שכתבו דבאופן שבאו העדים לחייב מיתה לא סגי בחיוב הזמה בעונש המלקות, ובזה תקשה דאם אמרינן בעדי עיר הנדחת דליתא בכאשר זמם, דאז אף אם אמרינן בזה דיענשו בעונש מלקות, מכל מקום הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה, מטעם דכיון דהם באו לחייב את אנשי עיר הנדחת בחיוב מיתה. אמנם יש לומר דסברת הרמב"ם בזה כסברת התוס' בתירוץ שני, דבאופן שלא יקויים כאשר זמם, אז לא בעינן כלל עדות שאתה יכול להזימה, וממילא אם גם בעדי עיר הנדחת לא יקויים כאשר זמם, לא בעינן גם כן דין עדות שאתה יכול להזימה. אבל תקשה מה שכתבנו לעיל מדוע לא חשב התנא דברייתא גם עדי עיר הנדחת. וגם תקשה מדוע לא כתבו זה בפסקי ההלכה.

{{עוגן|ה2|ה}}] '''אמנם''' לפי מה שכתבנו לעיל הדבר נכון, דהנה התם בעיר הנדחת כיון דכן הוא גזירת התורה במשפט עיר הנדחת שגם הטף והנשים הם בכלל העיר, נמצא דע"כ העדים הבאים להרשיע ולחייב את העיר במשפט עיר הנדחת ע"כ תחלת עדותן גם על הקטנים באו לחייבם, והרי הקטנים האלו בכלל הנידונים נינהו, וכיון שהריבוי הנידונים אינו מגרע כח עונש ההזמה כמו שכתבנו לעיל, כן גם בהא שנתחייבו הקטנים במשפט העיר בכללו אינו מגרע כח עונש ההזמה בשביל חיובן של הקטנים, ואין זה ענין להא דלו ולא לזרעו, והיינו דשאני התם דחסר כח ההזמה בעדים עצמן מטעם דחסר כח פוסל בהכח הפסול, והרי אין זה כאשר זמם, וכמוש"נ.

{{מרכז|'''* * *'''}}

{{עוגן|א3|א}}] '''תוס' ד"ה מעידין.''' תימה היאך יעשה על פיהם בן גרושה יעוי"ש. והנה היה ברור להתוס' דהנידון נעשה בן גרושה בעדותן אם לא הוזמו, ועל כרחך הוא מדחזינן דרבתה תורה דהעדים ישנם בחיוב מלקות, ואם כן על כרחך אהני עדותן לעשותו לבן גרושה, דאם לא כן לא קרינן בזה לא תענה, כיון דחסר גם הקבלת עדות. ולזה הקשו התוס' הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה. ותירצו דבעונש מלקות הוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה. עוד תירצו דבעדות בן גרושה לא חיישינן כלל בדין עדות שאתה יכול להזימה, משום דכיון דלא יקוים כאשר זמם בזה לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה. ביאור הדברים, דכיון דרבתה תורה תורת עדות באופן זה דליתא לעולם לעונש הזמה בכאשר זמם, להכי לא בעינן לזה עדות שאתה יכול להזימה.

'''והנה''' מבואר מדברי התוס' בתירוצם השני דאף באופן זה שלא היה עונש מלקות בעדות זו דגם כן הוי עדות מעליא, ולא איכפת לן מה דליתא בעונש הזמה, מטעם דרבתה תורה דבעדות כזה, הוי עדות מעליא גם בלעדי חיוב עונש הזמה. נמצא יוצא מדברי התוס' דבכל הדברים והדינים שלא יצוייר תורת הזמה בעונש כאשר זמם לעולם, כמו עדות בן גרושה ובן חלוצה ועדים המחייבים גלות וכופר וכדומה, לא בעינן בזה כלל חיוב עונש הזמה, ולא בעינן בזה שתהיה עדות שישנו בעונש הזמה, וכשרים לזה עדים שאינם בעונש הזמה. וגם באופן שאינם בחיוב מלקות גם כן הוי עדותן עדות מעליא.

{{עוגן|ב3|ב}}] '''וזהו''' גם כן שיטת רבינו פרץ הובא בשיטה מקובצת {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא קמא/טו/א|ב"ק טו.]]}}, שהקשה שם למה בעינן קרא לרבות נשים בחיוב עונשין לחיובי דינין, הלא בלאו הכי ע"כ מבואר חיובן, דאם לא כן למה לן קרא למעט נשים מעדות, תיפוק ליה משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה. ותירץ דשפיר איצטריך לעדות בן גרושה שאינו בתורת כאשר זמם יעוי"ש. הרי מבואר דשיטת רבינו פרץ דלעדות בן גרושה ובן חלוצה לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה, וזהו כשיטת התוס' בתירוצם השני.

{{עוגן|ג3|ג}}] '''ונראה''' להוכיח מסוגיא דלקמן {{ממ|[[בבלי/מכות/ב/ב|ע"ב]]}}, דפריך הש"ס ותיפוק ליה מלא תענה וכו', וקשה דהלא אם לא רבתה תורה בהדיא דיש עונש מלקות בעדות זו הוי אמרינן דאין כאן עדות כלל מטעם דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, וממילא אין כאן עדות, ואין כאן לאו דלא תענה גם כן כיון שאין בזה קבלת עדות. דהלא זה ודאי ברור הדבר דבפסולי עדות ליתא לאיסור דלא תענה המיוחד להגדת עדות דוקא. ורק אחרי שרבתה תורה בהדיא דבעדות זו יש חיוב מלקות מוהיה אם בן הכות, מוכח ממילא דהוי קבלת עדות מעליא. ומדחזינן שפריך הש"ס ותיפוק ליה מלא תענה, על כרחך מוכח דגם אם לא רבתה תורה לחיוב מלקות בהדיא גם כן הוי ידעינן דהוי עדות מעליא אף בלעדי העונש דמלקות, ולא נפסלו העדים מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה, והיינו הטעם בזה כמו שכתבו התוס' דכיון דלא נכתב בזה הא דכאשר זמם להכי לא בעינן גם עדות שאתה יכול להזימה.

{{עוגן|ד3|ד}}] '''עוד''' נראה להוכיח כשיטה זו, והוא מהא דאיתא כתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/לג/א|לג.]]}} דעדים זוממין לאו בני התראה נינהו. ופריך עדי בן גרושה ובן חלוצה ליבעי התראה, ומשני משפט אחד יהיה לכם וכו', יעוי"ש. וקשה מה זה ענין למשפט אחד, הלא פשיטא דבאופן דלא יענשו העדים בלא התראה ממילא הרי הם עדים שאינם בהזמה, והוי עדות שאי אתה יכול להזימה, וחסר בזה קבלת עדות, והרי הם פסולי עדות כפסולים דעלמא, ומה שייך בזה לדון בהא דמשפט אחד. דאדרבה אית לן לומר דלא הוו כלל בכלל משפט, והרי זה כאילו לא העידו כלל. אבל אם אמרינן כשיטה זו, דבעדות בן גרושה לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה, א"כ בין כך ובין כך הרי הם עדים כשרים, ורק הבדל המשפט ביניהם, שלזה דנים בלא התראה, ולעדי בן גרושה לא יצא משפט הזמה עליהם רק על ידי התראה, בזה שפיר קאמר הש"ס דלא הוי בזה משפט אחד.

'''והנה''' אף על פי שגם לשיטה זו עדיין יש הבדל בין עדי בן גרושה לעדים דעלמא, דבעדים דעלמא העונש הוי תנאי בקיום עדותן, ובעדי בן גרושה העונש לא הוי תנאי בקיום העדות, ועונש המלקות על הלאו דלא תענה הרי הוא כעונש שאר לאוין שבתורה, דאין עונש בלא התראה. אמנם עכ"פ כיון דעונש הזמה הוא, שפיר נכלל ענין זה במשפט אחד, דהיינו עונש הזמה. משא"כ אם אמרינן דבלעדי עונש המלקות בעדי בן גרושה הרי הם פסולי עדות מטעם דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, וכשיטת התוס' בתירוץ הראשון, א"כ קשה טובא מאי משני הש"ס שם בהא דמשפט אחד, הלא אין זה שייכות למשפט אחד כיון דבלא התראה אין כאן עדים כלל, וכמו שכתבנו לעיל, וע"כ מוכח כשיטת התוס' בתירוץ שני וכשיטת רבינו פרץ, וכמוש"נ.

{{עוגן|ה3|ה}}] '''והנה''' הגאון בספר [[גבורת ארי/{{כאן}}|גבורות ארי]] למכות העיר מהא דאיתא בבא בתרא {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/קנה/ב|קנה:]]}} דממעט שם קטנים מהכשר עדות מהא דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/יט#יז|דברים יט יז]]}} ועמדו שני האנשים. והקשה למה בעינן קרא למעט קטנים מעדות, הלא בלאו הכי אינם כשרים לעדות מטעם דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה. וכתב דכוונת הש"ס למעט קטנים מהכשר עדות לעדות בן גרושה, דלא בעינן כאשר זמם ולא בעינן עדות שאתה יכול להזימה לשיטת התוס' יעוי"ש. ודבריו תמוהין, דהלא שם בסוגיא מיירי לענין ממון. ואפשר לדחוק דכוונתו לפרש בכוונת הש"ס דממעט דרך אגב גם לעדות במקום אחר, כמו לעדות בן גרושה. והנה אפשר לפרש כוונת הש"ס לענין ממון כמו כופר, דגם כן לא בעינן כאשר זמם ולא בעינן עדות שאתה יכול להזימה לשיטת התוס'.

'''והנה''' אח"כ דחה הגאון שם סברא זו מטעם דגם מבלעדי לימוד מקרא היינו ממעטין קטנים לעדות בן גרושה מטעם דכיון שקטן פסול לרוב עדות שבתורה מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה, להכי פסול גם לעדות בן גרושה מטעם דבעינן משפט אחד, יעוי"ש. ודבריו תמוהין טובא, דמה שייך בזה משפט אחד, כיון דאין ההבדל במשפט, רק הדין הוא בקבלת עדות, והוי בזה כמו טריפה שפסול לעדות נפשות וכשר לעדות ממון ומכות ולא שייך בזה משפט אחד. וגם בזה עצמו מצינו דבכל מקום בעינן עדות שאתה יכול להזימה, ובעדות בן גרושה כשר אף שליתא בהזמה, ולא אמרינן בזה משפט אחד, והיינו גם כן משום דאין ההבדל במשפט בעצמותו רק בקבלת העדות. ואף שאפשר לומר דשאני קטנים דהחסרון בעצמותן מטעם דאינם בני עונשין, משא"כ בגדולים בעדות בן גרושה שהחסרון הוא רק בהדבר הנידון, וכמובן. אמנם הנכון שאין זה ענין בהא דמשפט אחד מטעם שכתבנו.

'''וגם''' מדברי הר"פ הובא בשיטה מקובצת שכתבנו לעיל מוכח בהדיא גם כן דאין ענין להא דמשפט אחד, והוא מהא דמשני שם בשיטמ"ק דבעינן קרא לפסול נשים לעדות בן גרושה דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה, כמו שכתבנו לעיל, ולא חש לה רבינו פרץ להא דמשפט אחד. והיינו דלא הוי משפט אחד, דבכל התורה כולה נשים פסולות לעדות וכשרים לעדות בן גרושה. וע"כ דסבר הר"פ דאין זה ענין כלל להא דמשפט אחד, והסברא בזה כמו שכתבנו, וכמוש"נ.

{{עוגן|ו3|ו}}] '''והנה''' שמעתי קושיא בשם הגאון פנים מאירות {{ממ|בחידושיו ל[[פנים מאירות/בבא קמא/פח/א|ב"ק פח.]]}}, שהקשה אדברי התוס' מסוגיא דבבא קמא {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/פח/א|שם]]}}, דאיתא שם, זוממי עבד אל יהרגו, דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו, ולר' יהודה עבד לאו בכלל אחיו הוא. והיינו דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה. ולדברי התוס' כיון דליתא בכאשר זמם ממילא ליתא כלל בדין עדות שאתה יכול להזימה.

'''אמנם''' נראה ברור דדוקא באופן שלא יצוייר עדות שאתה יכול להזימה מטעם דהענין ליתא בהזמה כלל, כהאי דעדות בן גרושה וכדומה, משא"כ בהא דזוממי עבד דהענין איתא בהזמה, רק החסרון מפני שהנידון ליתא בהמשפט. וביאור הדברים, דענין כאשר זמם הוא עונש על העדים באופן שיש בידינו לקיימו, ובאופן שאין בידינו לקיימו אז אין לנו בקפידא בזה, משא"כ באופן שהענין דורש כאשר זמם ואין בידינו לדונו מפני סיבות הנידון, זהו באמת עדות שאי אתה יכול להזימה כמו בעלמא.

{{עוגן|ז3|ז}}] '''הגרע"א''' ז"ל הקשה, לפי שיטת התוס' תמוה הא דאיתא בכתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/לג/א|לג.]]}} רבי אליעזר אומר עדים זוממין ממונא משלמי וכו', משום דלאו בני התראה נינהו. הלא אדרבה, אם לאו בני התראה נינהו אפשר לומר דאין כאן תורת הזמה כלל, ולא קאי בזה כאשר זמם, יעוי"ש. ונראה דבזה גם התוס' מודים דמקוים כאשר זמם במלקות גם על החיוב ממון, והיינו מפני שנידון במלקות מפני החומר, ואין זה ענין לעדי בן גרושה ובן חלוצה שליתא לגמרי כל עיקר כאשר זמם.

'''ויש''' להביא ראיה לזה מהא דאיתא בכתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/לב/ב|שם לב:]]}}, דפריך שם ונימא כל הלוקה אינו משלם. וקשה הא לפי זה יהיה חסר כאשר זמם, דהרי הם רצו לחייבו ממון, וע"כ סברת הש"ס דעונש מלקות משלים גם תנאי כאשר זמם של חלק הממון. והנה אפשר לומר דסברת הש"ס שם דעדים זוממין לאו בני התראה, וא"כ הרי זה כעדות בן גרושה דליתא כאשר זמם, ולא בעינן בזה כאשר זמם, וכסברת הגרע"א ז"ל. אמנם דוחק לומר כן, משום דסתמא דש"ס לפום הס"ד דעדים זוממין צריכי התראה כבכל איסורים דעלמא.

{{עוגן|ח3|ח}}] '''עוד''' יש להעיר בכוונת התוס', דאף על פי דסברי התוס' דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה בענין דנתמעט הדבר מכאשר זמם כמו בעדי בן גרושה וכדומה, אמנם ע"כ בעינן דרישה וחקירה באופן שיצוייר ענין ההזמה, והיינו דאף על פי דנתמעט מעונש של הזמה אבל מענין ההזמה לא נתמעטה, ובודאי בעינן שיבדקו העדים בדרישה וחקירה בכדי שיוכלו לבוא לידי הזמה. והיינו שע"כ כיון דהזמה בעצמותה זהו קיום עצם העדות, ומטעם זה אף אם לא רבתה תורה עונש מלקות מוהיה אם בן הכות, מכל מקום ע"כ דיש בזה ענין הזמה לענין קיום העדות וביטולם.

'''והוכחה''' לזה, דאם אמרינן דכיון דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה בדבר העונש להכי לא בעינן גם דרישה וחקירה, שזהו האפשרות לענין הזמה, לפי זה גם בשאמרו העדים הזמן אכתי היאך יענשו בעונש מלקות גם לאחר שרבתה תורה העונש מוהיה אם בן הכות, הלא כיון דלא בעינן דרישה וחקירה ממילא גם בשנחקרו היטב והוזמו גם כן אין בזה ענין הזמה, כיון דאין הדרישה וחקירה מעכבת מצד הדין, וא"כ היאך יענשו בעונש המלקות. לכן על כרחך צריך לומר דבעינן דרישה וחקירה לכולי עלמא מטעם דבעינן האפשרות ההזמה מעיקר הדין, והדרישה וחקירה מעכבת בעצם העדות. ותמוה הרבה מה שראיתי שהגאון מנחת חינוך במצות קידוש החודש {{ממ|[[מנחת חינוך/ד#ג|מצוה ד אות ג]]}} כתב דלשיטת התוס' לא בעינן דרישה וחקירה בעדות כזה דליתא בכאשר זמם. ולפי מה שביארנו ע"כ גם התוס' מודים לזה. וכבר כתבנו לעיל בזה שע"כ כן הדין לכו"ע דבעינן דרישה וחקירה מצד הדין, וכמוש"נ.

{{מרכז|'''* * *'''}}

'''תוס' ד"ה {{עוגן1|מעידין}} אנו באיש פלוני שחייב גלות.''' וא"ת היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי וכו', יעוי"ש. ביאור דבריהם, דכיון דחיוב גלות דוקא על שוגג, וכיון דאין אדם מתחייב גלות עפ"י עצמו ובעינן לזה עדים, לכן הקשו התוס' היאך יצוייר שיבורר עפ"י עדים שהרג נפש בשוגג שיתחייב גלות. וזהו שהקשו התוס' והא יכול לומר מזיד הייתי, ולהכי אף כשלא אמר מזיד הייתי אמנם כיון שיכול לומר ועדים אינם יכולים להכחישו בזה, א"כ ממילא אף כשהודה לדבריהם נמצא דעיקר החיוב הוי עפ"י עצמו ואין אדם מתחייב בגלות עפ"י עצמו, זהו סברת התוס' בהקושיא.

'''ובזה''' אינו מובן הא דהקשה המהרש"א, דמאי קושיא, הא אינו יכול לומר מזיד הייתי מפני שאין אדם משים עצמו רשע, וא"כ אינו נאמן לומר מזיד הייתי, יעוי"ש. ולדברינו ע"כ כוונת התוס' בזה להקשות דהעדים אינם יכולים לברר שהיה שוגג, וא"כ אפילו אם אמרינן דאין הנידון נאמן אמנם עכ"פ העדים גם כן אינם יודעין בבירור שהיה שוגג, וא"כ חסר בזה קבלת עדים.

'''ואין''' זה ענין להא דאכלת חלב שם בב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/ג/ב#מה|ג: ד"ה מה אם]]}}, דשאני התם דאם אינו נאמן על אכילה דבמזיד ממילא יש בדבריו שאכל בשוגג, ויתחייב בקרבן גם עבור דברי עצמו, ולהכי שפיר כתבו התוס' שם בב"מ דאם אינו נאמן על דבריו שאמר שאכל במזיד מטעם דאין אדם משים עצמו רשע ממילא מחויב בקרבן. ומטעם זה חידשו דשם יש לו בעצם נאמנות משום דעושה דרך תשובה ואינו רוצה להביא חולין בעזרה. משא"כ הכא בחיוב גלות, אף על פי שאין לו נאמנות על מזיד משום דאין אדם משים עצמו רשע, מכל מקום הא עכ"פ חסר בזה ידיעת העדים, [ובזה סרה גם מה שהקשה בהגהות פורת יוסף].

'''ותירצו''' התוס' דבאופן שיש רגלים לדבר על שוגג חייב גלות על ידי העדים, והיינו שחידשה תורה דדנין חיוב גלות באופן זה שיש רגלים לדבר על שוגג. עוד תירצו דמצרפין שתיקת הנידון, והיינו גם כן שחידוש דין הוא בגלות דמצרפין גם הודאת הנידון על ידי השתיקה, וכמוש"נ.

{{מרכז|'''* * *'''}}

'''תוס' ד"ה כל הזוממין מקדימין וכו'.''' וקשה פשיטא, ותירץ הר"ר יוסף דרוצח וגואל הדם וכו' להמיתם אף במיתה שאינה מד' מיתות בי"ד, יעוי"ש. ביאור הדברים, דזה עצמו משמיע לנו התנא בזוממין די ש להמיתם בכל מיתה מהד' מיתות בי"ד. אבל יש להעיר לפי זה בהא דאיתא בסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/פ/ב|פ:]]}} חייבי מיתות שנתערבו ידונו בקלה, ופריך שמע מינה מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל, יעוי"ש. וקשה מאי פריך, הא גם מעיקר הדין אתה יכול להמיתם בכל אחד מהמיתות בי"ד הארבע.

'''והנה''' התוס' {{ממ|[[תוספות/סנהדרין/מה/ב#משום|שם מה: ד"ה משום]]}} הקשו בזה, ותירצו דשם לא מיירי ברוצח וגואל הדם, יעוי"ש. והיינו דהתוס' אזלי לשיטתם דהכא דדוקא ברוצח וגואל הדם הדין כאן, משא"כ לשיטת הר"ר יוסף דסובר שדין זה איתא גם בכל חייבי מיתות וא"כ תקשה היאך פריך ש"מ מותרה וכו'. ומצאתי ב[[גבורת ארי/{{כאן}}#|גבורת ארי]] שגם כן עמד בזה, יעוי"ש.

'''אמנם''' נראה דבאופן שמספקא לן באיזה מיתה יש לדונו לנידון, כהאי דאיתא שם בסנהדרין בחייבי מיתות שנתערבו, דהוי זה כספק חיוב, והיינו מפני שמספקא לן בחיובו, ואין זה ענין לאופן שידוע לנו חיובו הברור רק שאין בידינו לקיימו בפועל המעשה. ביאור הדברים, דבאמת יש לעיין על עיקר הדין הא דממיתים במיתה אחרת באופן שאין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, הלא חסר לנו בזה הא דבעינן שיתיר עצמו למיתה, וזה לא התיר עצמו למיתה אחרת. ועל כרחך צריך לומר דהענין הא דממיתין אותו במיתה אחרת היינו מפני חיוב שנתחייבו בי"ד בזה כדי לקיים המצוה ובערת הרע מקרבך, וכמו שכתבו תוס' הכא מהתוספתא.

'''אמנם''' ע"כ חיוב זה לא נתחייבו בי"ד רק באופן שמבורר הרע לפנינו, היינו שמבורר לנו חיובו של זה, משא"כ באופן שמספקא לן חיובו של זה מה הוא, והיינו דכל זמן שמוטל על הבי"ד לעיין בדבר הנידון באיזה משפט לדונו, עדיין אין כאן חיוב ובערת הרע, דעדיין לא הוי חיוב על בי"ד לבער הרע כיון שעדיין חסר לנו בירור. וזהו שפריך שם הש"ס שמע מינה מותרה וכו', והיינו כיון שאין חיוב על הבי"ד לבערו, ובעינן להמיתו מצד חיובו העצמי, ולזה בעינן התראה, ולזה מדייק שפיר הש"ס מזה דמותרה לדבר חמור הוי מותרה גם לדבר הקל ממנו. כן נראה לבאר הסוגיא לפי שיטת הר"ר יוסף.

'''עוד''' נראה דהר"ר יוסף יתרץ בזה כמו שתירצו התוס' שם בסנהדרין בתירוצם השני שם וזה לשונם, אי נמי בורח שאני, יעוי"ש. ביאור הדברים, דשאני בין אם החסרון הוצאת חיובו לפועל מטעם חסרון הנידון, לבין אם החסרון בזה מפני סיבת הסנהדרין מפני עכוב הדין. והיינו דשם בנתערבו החייבי מיתות, העיכוב מצד הבי"ד, ואעפ"י שיש להעיר דלכאורה היאך נתחייב בשאר מיתות עבור הבריחה, הלא עכ"פ לא נתחייב במיתה זו, וגם חסר עד שיתיר עצמו לזה, אמנם ע"כ דבאופן שברח הנידון לאחר שמבורר משפטו לבי"ד, אז החיוב מוטל על הבי"ד להמיתו מצד המצוה ובערת הרע מקרבך, ומטעם זה יכולין בי"ד להמיתו בכל מיתה האמורה בתורה, כמו שכתבנו לעיל.

{{מרכז|'''* * *'''}}

'''תוס' ד"ה {{עוגן1|בעינן}} כאשר זמם וליכא.''' קשיא היכא שמעידין שהוא מצרי שני דאין פוסלין לזרעו א"כ נפסול, וי"ל דמ"מ אשתו נפסלת דפסלה בביאתו, וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו לא לאשתו, עכ"ל. ויש לתמוה, לר' יוסי ולרשב"ג דסברי כל שאין זרעו פסול אינו פוסל אשה בביאתו כמבואר ביבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/סט/א|סט.]]}}, ומטעם זה מצרי שני אינו פוסל אשה בביאה. וכבר עמד בזה הגרע"א ז"ל ב[[גליון הש"ס לרע"א/{{כאן}}#|גליון הש"ס]] וב[[תוספות רבי עקיבא איגר/מכות/א#א|תוס' רע"א למשנה]].

'''ונראה''' דע"כ דין המשנה מיירי באופן שבאו לפסלו לנידון בכח פסול ופוסל ביחד, כמו שכתבנו לעיל, ובזה משמיע לנו התנא דליתא בזה כאשר זמם, מטעם דאין מקיימין עונש הזמה בכח הפוסל. ובאופן שיצוייר שעושין לנידון לכם פסול בלא כח פוסל, ובזה שפיר מקויים כאשר זמם בהכח פסול לבדו, ע"כ בזה לא מיירי דין המשנה, והיינו משום דבאופן שהזמה נוגע רק להניזומין לבדן הרי מקוים בזה עונש הזמה כעדים זוממין דעלמא.

'''ולפי''' זה לר' יוסי ולרשב"ג דסברי במצרי שני שאינו פוסל אשה בביאה, נמצא דאין להמצרי כח פוסל, ולפי זה שפיר מקוים עונש הזמה דכאשר זמם במצרי שני, ולדידהו ע"כ לא מיירי המשנה באופן זה, והיינו שדין המשנה ע"כ דוקא באופן שהעדים העידו על הנידון בכח פסול ובכח פוסל. ועיקר חידושא דהתוס' שנחתו בהא דמצרי שני היינו לחדש לנו דגם באופן בכח פוסל שפוסל לאשה בביאה, גם כן ממועט מלו ולא לאשתו, והיינו למאן דאמר דפוסל אשה בביאה. ונפק"מ גם לדין בן גרושה באופן שהיה סריס ואינו בר אולודי, ולא ממועט מלו ולא לזרעו, ומכל מקום ממועט מלו ולא לאשתו.

'''אבל''' זה ודאי דהדין המשנה מיירי דוקא באופן שישנו לנידון כח פסול וכח פוסל, ובסריס אף על פי שאינו מוליד, מכל מקום עדיין ממועט מכאשר זמם מטעם לו ולא לאשתו, מפני שסריס שהוא פסול פוסל אשה בביאה כמבואר יבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/ע/א|ע.]]}}. ובאופן שאין לנידון כח פוסל פשיטא שמזה לא דברו בדין המשנה, מטעם דבאופן הזה הוי העונש כאשר זמם כבעלמא. ומיושב בזה קושיות המהרש"א, שהקשה דלמא כן הוא האמת בדבר מצרי שני. אמנם עיקר כוונת התוס' להשמיענו הדין המחודש, דגם הא דפוסל אשתו נקרא כח פוסל, וכמו שכתבנו. ודברי התוס' מוכרחין.

{{מרכז|'''* * *'''}}

'''גמרא. בר פדא אומר, קל וחומר, ומה המחלל אינו מתחלל, הבא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל.''' ולכאורה יש להעיר, הא שפיר חיללו אילו לא באו העדים האחרונים והזימום לראשונים, ואם בשביל שע"י ההזמה נעשה לא חילל, הרי ע"כ זה נעשה ע"י הבתראי אבל הראשונים הרי חיללו. ואפשר לומר בכוונת בן פדא, דכיון דעל הפעולה בעצמותה דהיינו על תוצאת העדות, אין מענישין מטעם דלא חייבה תורה כאשר עשה, נמצא דעיקר בזה מה שיש לחייבם לזוממין הוא בעבור מחשבתם, וזהו בכאשר זמם. וזהו שאמר בן פדא הבא לחלל ולא חילל אינו בדין שיענשו בעונש של חללות.

<noinclude>{{נזהק}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>