עריכת הדף "משנה ברורה/אורח חיים/שכח"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|'''סימן שכח'''{{ש}}דין חולה בשבת}}


({{עוגן1|א}}) '''מיחוש בעלמא והוא מתחזק וכו'.''' דאם כאיב ליה טובא וחלה כל גופו עי"ז או שנפל למשכב אף שאין בו סכנה מותר לעשות בשבילו רפואה שאין בה מלאכה וכההיא ד[[שולחן ערוך/אורח חיים/שכז#א|סימן שכ"ז ס"א]] וכה"ג וע"י א"י מותר לעשות אפילו מלאכה גמורה וכדלקמן בסי"ז וסל"ז ע"ש:

({{עוגן1|ב}}) '''שום רפואה.''' היינו אפילו דברים שאין בהם משום מלאכה ג"כ אסור וכדלעיל ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/שכז#א|סימן שכ"ז ס"א]] ולקמן בסעיף ל"ו וכה"ג:

({{עוגן1|ג}}) '''ואפילו ע"י א"י.''' היינו {{שהצ|א}} אפילו דברים שהוא רק משום שבות ג"כ אסור על ידו כיון שהוא רק מיחוש בעלמא:

({{עוגן1|ד}}) '''מצוה וכו'.''' פי' לעשות לו רפואה והטעם משום דכתיב {{ממ|}} וחי בהם ולא שימות בהם:

({{עוגן1|ה}}) '''והזריז וכו'.''' עיין לקמן בסי"ב ובהג"ה שם במה שנכתוב שם במ"ב ועיין ביו"ד סוף [[שולחן ערוך/יורה דעה/קנה|סימן קנ"ה]] דבעינן שתהא הרפואה ידועה לאנשים או ע"פ מומחה [מ"א]:

({{עוגן1|ו}}) '''והשואל וכו'.''' פי' אותו האיש שהוא מתחסד וירא לחלל שבת בחולה כזה כ"א ע"י מורה הרי הוא שופך דמים שבעוד שהוא הולך לשאול יחלש החולה יותר ויוכל להסתכן והרי הכתוב אומר לא תעמוד וגו' ובירושלמי איתא הנשאל הרי זה מגונה פי' משום שהתלמיד חכם במקומו היה לו לדרוש בפרקא לכל כדי שידעו כל העם ולא יצטרכו לשאלו ואם החולה בעצמו מתיירא שיעברו עליו את השבת כופין אותו ומדברים על לבו שהוא חסידות של שטות [רדב"ז]:

({{עוגן1|ז}}) '''מהשינים וכו'.''' וכ"ש {{שהצ|ב}} אם חלה מקום מושב השיניים דהיינו החניכים בודאי הם בכלל מכה שבתוך חלל הגוף:

({{עוגן1|ח}}) '''ושינים עצמם וכו'.''' דהיינו {{שהצ|ג}} היכי דכאיב ליה טובא {{שהצ|ד}} וחלה כל גופו עי"ז אף שלא נפל {{עוגן|ס:}}למשכב [לאפוקי חששא בעלמא בשיניו איננו בכלל זה וכדלקמן בסל"ב] {{שהצ|ה}} וכ"ש מחלת צפידנא שמתחלת בפה ומסיימת בבני מעיים וסימנה כשנותן כלום לתוך פיו סביבות השיניים יוצאין מבין השיניים דם דמחללין עליה השבת והפרש יש בינייהו דבצפידנא אפילו החולה והרופא אומרים א"צ לחילול אמרינן דאין בקיאין בזה כי מקובל ביד חז"ל שסכנה היא ובשאר כאב השיניים דחשיב כמכה של חלל בסתם מחללין וכשאומר הרופא או החולה שא"צ אין מחללין וכדלקמיה בס"ד [פמ"ג]:

({{עוגן1|ט}}) '''ודוקא וכו'.''' קאי ארישא אמכה שבחלל הגוף:

({{עוגן1|י}}) '''ומצטער וכו'.''' היינו {{שהצ|ו}} דכאיב ליה טובא ומצטער כ"כ עד שחלה כל גופו עי"ז אף שאינו נופל למשכב וכדלקמן סי"ז ועיין בביאור הלכה ואף דמתחלה מבואר דחולי השיניים מקרי של חלל מ"מ אינו מותר ההוצאה ע"י ישראל דהוצאת השן אינה רפואה ידועה [א"ר] ואדרבה {{שהצ|ז}} לפעמים יש חשש סכנתא עי"ז והא דמתיר השו"ע מקודם לחלל עליהן השבת {{שהצ|ח}} היינו לרפאות המחלה ע"י סמים שלא יהיה צריך להוציאן:

({{עוגן1|יא}}) '''אומר וכו'.''' ואע"ג דהוא פותח פיו וממציא את שינו להוציאו קי"ל דמסייע אין בו ממש ובט"ז מאריך בענין זה ודעתו להחמיר {{שהצ|ט}} אבל הרבה אחרונים דעתם כהשו"ע:

({{עוגן1|יב}}) '''לא"י להוציאו.''' אבל לא ע"י ישראל {{שהצ|י}} לכו"ע דהוצאת שן הוא מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה [מ"א] ועיין לקמן בריש סעיף יו"ד ונ"מ מזה גם לעניננו:

({{עוגן1|יג}}) '''אינה צריכה אומד.''' פי' אם הוא מסוכן לשעתו או לא:

({{עוגן1|יד}}) '''כל שרגילים וכו'.''' ממאכלים ורפואות [רמב"ן] ומשמע אע"פ שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא כיון שהחולי יש בו סכנה ויש בהדבר {{שהצ|יא}} צורך קצת ורגילין לעשות לו בחול עושין גם בשבת [מ"מ] ועיין ב[[ביאור הלכה/{{כאן}}|ביאור הלכה]] שהבאנו מכמה פוסקים דס"ל שאפילו במקום שצריך חילול אין מחללין ע"י ישראל אלא בדבר שיש לחוש בו שאם לא יעשהו לו יכבד עליו חליו ויוכל להסתכן אבל כל שברור שאין במניעת אותו דבר חשש סכנה אע"פ שמ"מ צריך הוא לו ורגילין לעשות לו אין עושין אותו בשבת אלא ע"י א"י כדין צרכי חולה שאין בו סכנה וע"כ בודאי מהנכון להחמיר באיסור של תורה ועיין בבה"ל מה שכתבנו בסוף דברינו:

({{עוגן1|טו}}) '''כשיודעים.''' וכ"ש כשהרופא או החולה אומרים שא"צ שאין {{עוגן|קסד.}}מחללין:

({{עוגן1|טז}}) '''ומכירים באותו חולי שממתין.''' ר"ל שמכירים בבירור שלא יתגבר החולי יותר ע"י שנמתין עד הלילה במו"ש:

({{עוגן1|יז}}) '''סכנת נפשות.''' צ"ל {{שהצ|יב}} ספק סכנת נפשות ור"ל דאפילו אומרים רק שמא יכבד עליו החולי ויסתכן נמי שרי וזהו שסיים הרמ"א וע"ל [[שולחן ערוך/אורח חיים/תריח|סימן תרי"ח]] דכן מבואר שם לענין אכילת יוה"כ וה"ה כאן:

({{עוגן1|יח}}) '''על כל מכה.''' אפילו אינה בחלל הגוף ואפילו שלא על גב היד והרגל:

({{עוגן1|יט}}) '''חם ביותר.''' הוא הנקרא בל"א טיפו"ס וכדומה:

({{עוגן1|כ}}) '''עם סימור.''' מלשון תסמר שערת בשרי והוא הנקרא שוידערי"ן בל"א שבא הקרירות והחמימות בפעם אחת לאפוקי קדחת המצוי שבא מתחלה הקרירות ואח"כ החמימות אין זה בכלל חולה שיש בו סכנה [אחרונים] ומ"מ ע"י א"י מותר לחלל עליו שבת:

({{עוגן1|כא}}) '''מקיזין אותו.''' אפילו ע"י ישראל דסכנתא הוא ואם אחזו דם במקצת ומנכר {{עוגן|קסד:}}שהוא רק מיחוש בעלמא אסור [הגר"א]:

({{עוגן1|כב}}) '''בעיניו וכו'.''' ואע"ג דמשום סכנת אבר אין מחללין באיסור דאורייתא לכו"ע וכדלקמן בסי"ז עין שאני דשורייקי דעינא בליבא תליא ואיכא סכנת נפש [גמרא]:

({{עוגן1|כג}}) '''רירא.''' בגמרא משמע דה"ה קידחא וכן איתא ברמב"ם וכלבו [הגר"א]:

({{עוגן1|כד}}) '''תחלת חולי.''' {{שהצ|יג}} וכן באמצע המחלה אבל בסוף חולי שכבר תש מחלתו ליכא סכנתא ע"י סימנים הללו וכ"ש כשרוצה לעשות רפואה {{שהצ|יד}} כדי להגביר אור עיניו דבודאי אין מחללין משום זה:

({{עוגן1|כה}}) '''שהרופאים וכו'.''' אפילו א"י כיון שרופא {{שהצ|טו}} אומן הוא וכתב הרדב"ז {{ממ|[[שו"ת רדב"ז/ד/סו|ח"ד סימן ס"ו]]}} אם החולה אומר צריך אני לתרופה פלונית והרופא אומר אין צריך, שומעין לחולה אם לא שרופא אומר שאותה תרופה תזיקהו אזי שומעין לרופא ועיין [[ביאור הלכה/{{כאן}}|ביאור הלכה]] מה שכתבנו בזה:

({{עוגן1|כו}}) '''מחללין.''' דספק נפשות להקל:

({{עוגן1|כז}}) '''שא"צ מומחה.''' ומ"מ דוקא כשיאמר שמכיר באותו חולי כמ"ש סימן תרי"ח וגם אינו נאמן להכחיש המומחה אפילו להקל [מ"א וא"ר]:

({{עוגן1|כח}}) '''דכל ב"א וכו'.''' היינו אפילו למכה שאינה של חלל ומ"מ אם אפשר לעשות ע"י א"י טוב יותר כמו שבארתי ב[[ביאור הלכה/{{כאן}}|ביאור הלכה]]:

({{עוגן1|כט}}) '''דוקא ישראלים.''' דכיון שהוא מצווה על שבת ואומר לחללו ודאי סומך על המחאתו:

({{עוגן1|ל}}) '''אבל סתם וכו'.''' וכן עיקר [א"ר]:

({{עוגן1|לא}}) '''אין מחללין וכו'.''' דאין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חברך אך אם הכפיה היה באחד מג' עבירות עבודת גילולים וגילוי עריות ושפיכות דמים והוא משער שהנאנס ימסור עצמו למיתה בשביל זה אפשר דצריך לחלל כדי שלא יבוא לזה:

({{עוגן1|לב}}) '''אין אומרים נמתין.''' ואין סתירה מזה להא דסוף ס"ד דהתם הלא מיירי שיודע ומכיר שע"י המתנתו עד הערב לא יגיע שום ריעותא להחולה משא"כ הכא:

({{עוגן1|לג}}) '''שלא לעשות וכו'.''' הטעם כתב הרא"ש משום דזימנין דליתנייהו ואתי ג"כ לאהדורי בתרייהו ומתוך כך יבוא לידי סכנה וטעם זה שייך גבי קטנים וא"י ואצל נשים איכא טעם אחר שמא יאמרו שלא ניתן שבת לדחות אף בפקוח נפש ולכך מוסרין אותה להם ויתעצלו בדבר ומתוך כך יבוא לידי סכנה או שמא יקילו הנשים בדבר ויבואו לחלל שבת במקום אחר [רמב"ם]:

({{עוגן1|לד}}) '''אלא ע"י וכו'.''' וכשיש שם במעמד זה חכמים מצוה לכתחלה לעשות חלול זה על ידיהם [ר"מ פי' המשנה פ' מפנין וריא"ז ו[[שו"ת תשב"ץ/א/נח|תשב"ץ ח"א סימן נ"ח]]<!--?-->{{כ}}]. ודע דכל סעיף זה מיירי שכולם עומדים באותו מעמד אבל אי ליכא שם אנשים ויש נשים שם בודאי אין להם להמתין והם זריזות ונשכרות [תשב"ץ וריא"ז]:

({{עוגן1|לה}}) '''ובלא איחור ע"י שינוי.''' דכל כמה דנוכל לעשות בהיתר לא שבקי התירא ונעשה באיסור ונראה דה"ה אם ע"י השינוי מתאחר הדבר מעט רק דאין החולי בהול נמי מתאחרים מעט כדי לעשות ע"י שינוי דאינו אלא איסור דרבנן:

({{עוגן1|לו}}) '''ע"י א"י.''' וה"ה ע"י קטנים:

({{עוגן1|לז}}) '''וכן נוהגים.''' והט"ז כתב {{עוגן|קסה.}}דלאו מנהג ותיקין הוא דאף שיכול לעשות ע"י א"י מ"מ הישראל יזרז בדבר יותר ולכן אם יש אפילו ספק הצלה ויש סכנה בבירור כל הזריז ה"ז משובח:

({{עוגן1|לח}}) '''וכן כל כי"ב.''' כגון {{שהצ|טז}} נפל תינוק לבור עוקר חוליא ומעלהו אע"פ שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתו. ננעל הדלת בפני התינוק שובר הדלת ומוציאו אע"פ שהוא מפצל אותם כמין עצים שראוים למלאכה שנעשים כמין נסרים או קסמין להדלקה אפ"ה מותר השבירה שמא יבעת התינוק וימות ולא אמרינן שאפשר לקרקש להתינוק באגוזים מבחוץ עד שיביאו המפתח. ואפילו אם היה צריך להחוליא ולהנסרים והקסמין ג"כ שרי {{שהצ|יז}} כיון שאינו מכוין לזה:

({{עוגן1|לט}}) '''שוחטים לו.''' הרבה טעמים נאמרו ע"ז {{שהצ|יח}} י"א משום דשבת הותרה אצל פקוח נפש ולכך שוחטין לו כדרך ששוחטין ביו"ט ואפילו איסור דרבנן אין מאכילין אותו במקום שאפשר לו לשחוט מטעם זה {{שהצ|יט}} אבל הרבה ראשונים כתבו דשבת רק דחויה היא {{שהצ|כ}} אלא הטעם הוא דשמא יהיה קץ באכילת נבילה ולא יאכל ויסתכן ובב"י הביא עוד טעם בשם הר"ן דבנבילה עובר על כל כזית ממנה וחמיר מאיסור לאו דשבת ועוד טעם עי"ש ולפ"ז בודאי מוטב לעבור ולהושיט לו איסור דרבנן משנחלל שבת באיסור סקילה. והנה אם החולה אומר שאין קץ באכילת נבילה ויש נבילה מזומן לפניו אם מותר לשחוט עבורו עיין באחרונים ועכ"פ לענין קטן בודאי נראה דטוב יותר להאכילו בשר נבילה ולא ישחוט אדם עבורו בשבת. כתב בהגמ"ר אם צריך להרתיח יין עבור חולה ימלא ישראל ויחם הא"י ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת והטעם עיין בד"מ שכתב כיון שאיסור סתם יינם אינו אלא מדרבנן וגם איסורו קל ואין החולה קץ בו לא דמי לנבילה ולכך מוטב שיחם הא"י אם הוא מזומן לפניו שלא ישהא עי"ז וכנ"ל בסי"ב בהג"ה ותו דקי"ל ב[[שולחן ערוך/יורה דעה/קכה#י|יו"ד סי' קכ"ה ס"י]] דא"י המוליך כלי פתוח וישראל משמרו שלא יתנסך שרי א"כ אפשר לחממו ע"י א"י בלי נסוך {{שהצ|כב}} ומ"מ המיקל בחולה שיש בו סכנה להחם בעצמו אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך עיין ב[[ט"ז/{{כאן}}#ד|ט"ז בסק"ד]]:

({{עוגן1|מ}}) '''ורצו עשרה.''' שכל אחד חשב שהוא יקדים ועיין ב[[ביאור הלכה/{{כאן}}|ביאור הלכה]]:

({{עוגן1|מא}}) '''והביאו לו.''' מר"ה או תלשו בשבת:

({{עוגן1|מב}}) '''אפילו הבריא בראשונה.''' פי' שהביאו לו {{שהצ|כג}} בזה אחר זה וכבר אכל ממה שהביא לו הראשון והבריא אפ"ה כולם פטורים מחטאת משום דכל אחד חשב שהוא יקדים ולא לבד שפטורים אלא יש להם גם שכר טוב עבור מחשבתם הטובה:

({{עוגן1|מג}}) '''שיש בו ג'.''' דבזה ממעט החילול שאינו קוצר אלא פעם אחת:

({{עוגן1|מד}}) '''לא יכרתו אלא וכו'.''' דריבוי בשיעורא שלא לצורך אסור. ומכאן נראה פשוט {{עוגן|קסה:}}דה"ה לענין שאר מלאכות כגון בישול וכדומה אפילו אם הוא בקדרה אחת אסור לבשל ולעשות בשארי מלאכות רק מה שצריך עכשיו בצמצום ואם הדבר בהול אין מדקדקין בכך וכדלקמיה [ח"א]:

({{עוגן1|מה}}) '''ואין בו סכנה.''' ר"ל סכנת מות ובין יש בו סכנת אבר או לא:

({{עוגן1|מו}}) '''אומרים וכו'.''' ודוקא כשצריך להרפואה בשבת עצמו {{שהצ|כד}} הא כשא"צ לה בשבת ימתין עד מו"ש אבל כשיש סכנה אסור להמתין [פמ"ג]:

({{עוגן1|מז}}) '''לעשות לו רפואה.''' אפילו במלאכה דאורייתא {{שהצ|כה}} וה"ה שאר צרכיו כגון לאפות ולבשל וכיוצא באלו אם צריך לכך:

({{עוגן1|מח}}) '''אפילו וכו'.''' דלא הותר לישראל לעבור על איסור דאורייתא כ"ז שאין נוגע לפ"נ ממש:

({{עוגן1|מט}}) '''אבר.''' עיין לעיל בס"ו וס"ט דיש אברים שנוגע לפ"נ {{שהצ|כו}} וה"ה כיוצא בזה בשאר האברים אם הרופא אומר שאם לא ירפאו האבר יוכל לבוא לפק"נ הרי הוא כשאר חולי שיש בו סכנה:

({{עוגן1|נ}}) '''באיסור דרבנן.''' היינו {{שהצ|כז}} כל השבותים ואפילו בלא שינוי ומטעם דס"ל דבמקום חולי לא גזרו:

({{עוגן1|נא}}) '''אפילו וכו'.''' דאם יש בו סכנה אפילו רק לאבר אחד לכל הדעות [לבד מדעה אחרונה עי"ש] מותר לישראל לחלל עליו בכל השבותים לרפואתו {{שהצ|כח}} ואפילו אינו חולה כלל בכל הגוף. כתב בח"א כל דבר שמותר לעשות ע"י ישראל בחולי שאין בו סכנה אפילו יכול לעשות ע"י א"י מותר:

({{עוגן1|נב}}) '''אבר.''' ואדלעיל בריש הסעיף קאי שהוא חולה שנפל למשכב או שמצטער הרבה וחלה מזה כל גופו {{שהצ|כט}} אבל אם בכל גופו אינו חולה כלל רק שהוא חולה באחד מאבריו וגם באותו האבר אין סכנה לכו"ע לא שרי לחלל כ"א ע"י א"י {{שהצ|ל}} וגם דוקא בדבר שהוא משום שבות בעלמא דאז ע"י א"י נעשה שבות דשבות ושרי במקצת חולה וכדלעיל בסימן ש"ז ס"ה:

({{עוגן1|נג}}) '''ואם אין בו וכו'.''' אף דהוא חולה הכולל כל הגוף ס"ל דאסור לעשות ע"י ישראל ולדעה זו השניה {{שהצ|לא}} אפילו בשינוי אסור לעשות בעצמו {{שהצ|לב}} אם לא היכי דא"א לעשות ע"י א"י מודו לדעה השלישית דמותר ע"י ישראל בשינוי:

({{עוגן1|נד}}) '''עושין בשינוי.''' היינו האיסור דרבנן וא"צ לחפש אחר א"י:

({{עוגן1|נה}}) '''נסמך למלאכה דאורייתא.''' כגון לכחול עין [בסוף החולי שאין בו סכנה וכדלעיל בס"ט] שהוא ככותב:

({{עוגן1|נו}}) '''שאין בהם וכו'.''' כגון הני שמבוארין בסמ"ג עי"ש:

({{עוגן1|נז}}) '''הסברא השלישית.''' היינו שמותר לעשות אפילו כל השבותים ורק ע"י שינוי אם הוא חולי כל הגוף ואין בו סכנת אבר ואם יש בו סכנת אבר אין צריך שינוי כלל וכ"פ הט"ז ומג"א וכ"כ הגר"א שדעה זו עיקר שהיא דעת רוב הפוסקים:

({{עוגן1|נח}}) '''מותר.''' ואם {{שהצ|לג}} אין התינוק רוצה לאכול כ"א ע"י אמו מותר לאם להאכילו אפילו חלבו א"י ובשלו אע"ג דמטלטלת מוקצה {{שהצ|לד}} ועיין בפמ"ג דמצדד קצת דבעי שינוי. כתב בחיי אדם צריך ליזהר שלא ליתן המאכל בעצמו לקדרה דאחד נותן מים ואחד שופת את הקדרה הראשון פטור אבל אסור:

({{עוגן1|נט}}) '''מותר לחולה.''' לאו דוקא חולה {{שהצ|לה}} וה"ה אחר אלא דאורחא דמלתא נקט:

({{עוגן1|ס}}) '''לסייעו קצת.''' היינו היכא שבלא"ה נמי מתעבדא אלא שמסייע מעט כגון א"י שכוחל את העין וישראל סוגר ופותח את העין שיכנס בו הכחול אבל אם אינו יכול לעשות בלתי ישראל אסור ומשמע דאפילו במלאכה דאורייתא מסייע אין בו ממש [מ"א]:

({{עוגן1|סא}}) '''אין בו ממש.''' עיין בט"ז במה שכתב בזה ועיין לעיל במשנה ברורה [[#יא|סקי"א]] שהרבה אחרונים חולקים על זה:

({{עוגן1|סב}}) '''ונצטנן.''' משום דסכנה הוא בסתמא ואפילו ע"י ישראל שרי {{שהצ|לו}} וה"ה לשאר חולי שיש בו סכנה אם קר לו עושין מדורה להתחמם דסתם חולה מסוכן הוא אצל צינה {{שהצ|לז}} ואם אפשר ע"י א"י יעשה ע"י א"י:

({{עוגן1|סג}}) '''מותר בבישולי א"י.''' ואע"ג דשאר איסורי דרבנן אסור לחולה שאב"ס לאכול ולשתות כדאיתא ביו"ד {{עוגן|קסו.}}[[שולחן ערוך/יורה דעה/קנה|סימן קנ"ה]] שאני בישול א"י שאין איסורו מחמת עצמו [פמ"ג] וגם החולה {{שהצ|לח}} מברך עליו דבהתירא קאכיל ומה שנשאר למו"ש {{שהצ|לט}} אסור אפילו לחולה עצמו כיון שאפשר לבשל לו אז ע"י ישראל. והכלים של בישולי א"י צריכים הכשר {{שהצ|מ}} ואפילו כלי חרס כיון דעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן דיו אם מגעילו ג"פ ובדיעבד אם בישל בו בלי הגעלה ויש רוב בתבשיל מותר ויש מקילין דאין צריכין הכשר כלל {{שהצ|מא}} והסומך עליהן לענין כלים שבישלו בהן לחולה בשבת לא הפסיד:

({{עוגן1|סד}}) '''לתוך העין.''' דכל מילי דהוא לרפואה גזרו רבנן משום שחיקת סממנים:

({{עוגן1|סה}}) '''אם פותח וכו'.''' כדי שיכנס לתוכו דאז מוכחא מלתא דלרפואה עושה:

({{עוגן1|סו}}) '''מותר.''' דאמרינן לרחיצה בעלמא הוא דעביד [רש"י] והאידנא שאין דרך לרחוץ ביין אסור [מ"א וש"א]:

({{עוגן1|סז}}) '''ורוק תפל.''' כל {{שהצ|מב}} שלא טעם כלום משניעור שהוא חזק ומוכחא מילתא דלרפואה מכוין דאי לרחיצה מאוס הוא. ואם רוחץ פיו במים ואח"כ מעבירו על עיניו שרי אף שמעורב בו רוק דאמרינן לרחיצה עביד ואם לא יכול לפתוח עיניו יכול ללחלחן ברוק תפל דאין זה רפואה [אחרונים]:

({{עוגן1|סח}}) '''קילורין.''' ודוקא בקילור צלול שאז נראה כרוחץ אבל בעבה אסור כמ"ש סימן רנ"ב ס"ה:

({{עוגן1|סט}}) '''ולא חיישינן וכו'.''' ר"ל {{שהצ|מג}} דהוא היודע דלרפואה קעביד אעפ"כ לדידיה איכא הכירא מדמצריך לשרותו מע"ש וצ"ל דהא דלא חששו בס"כ משום הוא עצמו שאני התם דכיון שדרך לרחוץ ביין לתענוג בעלמא לכך ליכא משום חשש כלל אבל הכא שאין עושים כן אלא לרפואה צריך הכירא [עו"ש ותו"ש]:

({{עוגן1|ע}}) '''וסכין אותה.''' דבזמנם היה דרך הבריאים בסיכה בשמן ולא מוכחא מילתא דלרפואה עביד ועיין במש"כ הרמ"א ב[[רמ"א/אורח חיים/שכז#א|סימן שכ"ז ס"א]] בהג"ה לענין מדינותינו ומסתברא דבגמר מכה גם במדינותינו שרי בשמן:

({{עוגן1|עא}}) '''אבל לא בחלב.''' וה"ה אם השמן היה קרוש דדמי לחלב [מרדכי בפ' במה טומנין]:

({{עוגן1|עב}}) '''דליכא אלא צערא.''' דליכא צערא אלא תענוג בעלמא. כצ"ל. ר"ל ואף דבבהמה אסור משום תענוג בעלמא וכדלקמן ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/שלב#ב|סימן של"ב ס"ב]] אפ"ה באדם שרי:

({{עוגן1|עג}}) '''אבל אין נותנין וכו'.''' דבזה {{שהצ|מד}} מוכח מלתא שהוא לרפואה:

({{עוגן1|עד}}) '''מעורבין יחד.''' וחמין לבד משמע ממ"א דשרי כמו שמן לבד:

({{עוגן1|עה}}) '''ולא ע"ג מוך.''' ובזה {{שהצ|מה}} אפילו חמין לחוד דלא מנכר שהוא לרפואה ג"כ אסור משום סחיטה אבל בשמן לחוד לא גזרינן דאין דרך כבוס בשמן וכדלעיל בסימן שי"ט:

({{עוגן1|עו}}) '''לתנו עליה.''' וה"ה {{שהצ|מו}} אם המוך היה נתון מקודם על המכה ג"כ אסור ליתן עליה חמין ושמן או חמין לחוד:

({{עוגן1|עז}}) '''אבל נותן וכו'.''' דלא מוכחא מילתא דלרפואה [רש"י] ולפ"ז אף במדינותינו שאין דרך לסוך בשמן ג"כ שרי בזה:

({{עוגן1|עח}}) '''וחדשים וכו'.''' עיין בט"ז שכתב דהאי וחדשים לא קאי אספוג דהתם אפילו בישנים שרי שאינם מרפאים ודלא כדעת הטור וכ"כ בא"ר ועיין בסימן ש"א סכ"ב שהעתיק שם המחבר לשון הטור דספוג מרפא {{שהצ|מז}} ואולי כונת המחבר שם רק אספוג לח וצ"ע:

({{עוגן1|עט}}) '''חוץ מעלי גפנים.''' וה"ה {{שהצ|מח}} שאר עלים הידועים שהם מרפאים:

({{עוגן1|פ}}) '''גמי וכו'.''' עיין בא"ר דמצדד דאין חילוק בגמי בין לח ליבש וכן משמע בביאור הגר"א ע"ש ועיין ב[[רש"י/שבת/קטו/א|שבת קט"ו ברש"י]] ד"ה שקול דמשמע שם דגמי {{עוגן|קסו:}}יבש מוקצה נמי הוי אך נוכל לומר דהכא מיירי שהכינו לכך מבע"י ואפ"ה אסור:

({{עוגן1|פא}}) '''לא יחזירנה.''' שמא {{שהצ|מט}} ימרח על גבה להחליק הגומות שיש בה ומירוח רטיה {{שהצ|נ}} מלאכה דאורייתא היא משום שהוא בכלל ממחק אבל משום שחיקת סממנים ליכא למיגזר כיון דהיו מאתמול עלויה:

({{עוגן1|פב}}) '''יחזירנה.''' דכהוחלקה הרטיה ממקומה דמי דבודאי מותר להחזירה על מקומה וכשמחזירה {{שהצ|נא}} לא יאגדנה בשבת בקשר של קיימא {{שהצ|נב}} אלא בעניבה. וכ"ז כשנפלה הרטיה מעצמה {{שהצ|נג}} אבל אם הסירה במתכוין אסור להחזירה {{שהצ|נד}} ויש חולקים ומתירים בזה ואפשר דכשהסירה ע"מ לתקן יש לסמוך עלייהו להקל:

({{עוגן1|פג}}) '''וע"י א"י וכו'.''' ומיירי {{שהצ|נה}} כשהיה קצת חולה ע"י המכה דאי היה רק מיחוש בעלמא אפילו ע"י א"י אסור וכנ"ל בריש סימן זה:

({{עוגן1|פד}}) '''ומותר וכו' לעשות רטיה.''' ר"ל אע"ג דעשיית רטיה הוא מלאכה דאורייתא של ממחק אפ"ה מותר ע"י א"י אבל זה אינו מותר {{שהצ|נו}} כ"א כשחלה כל גופו ע"י המכה וכדלעיל בסי"ז בהג"ה או שיש בו סכנת אבר דאי רק מקצת חולה אינו מותר לעשות מלאכה דאורייתא ע"י א"י:

({{עוגן1|פה}}) '''ואסור ליתן וכו'.''' אף דהוא רק איסור דרבנן {{שהצ|נז}} מ"מ ע"י ישראל עצמו אסור בלא שינוי {{שהצ|נח}} אפילו אם חלה כל גופו כיון שהוא חולה {{שהצ|נט}} שאין בו סכנה וכדלעיל בסי"ז לפי מה דמסיק השו"ע שם:

({{עוגן1|פו}}) '''כמשמרה.''' ולא חיישינן שיבוא לידי שחיקת סממנין ומירוח {{שהצ|ס}} שאינו בהול כ"כ אחר שנתרפאה:

({{עוגן1|פז}}) '''המפיס שחין.''' היינו שמבקע אותה:

({{עוגן1|פח}}) '''להוציא וכו'.''' ואינו חושש {{שהצ|סא}} אם תחזיר ותסתום מיד {{שהצ|סב}} וטוב לעשות ע"י א"י. מותר ליטול הקוץ במחט ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה ואף דהוא מקלקל מ"מ אסור הוא לכו"ע [מ"א] {{שהצ|סג}} ואף דבשחין התירו איסור דרבנן משום צערא וכדלקמיה הכא כיון דאפשר להוציא הקוץ בלי הוצאת דם אין לעבור איסורא בכדי:

({{עוגן1|פט}}) '''ממנה הליחה.''' ואפילו {{שהצ|סד}} אם יש דם ג"כ שמה עם הליחה מותר דאותו הדם והליחה שכנוס שם אין בו משום חבורה ורק יזהר שלא ידחוק המכה להוציא דם מחדש [פמ"ג]:

({{עוגן1|צ}}) '''ה"ז מותר.''' ואע"ג דממילא נעשה פתח מלאכה שאין צריך לגופה היא והוי דרבנן ובמקום צער לא גזרו ואפילו למ"ד דמלאכה שאין צריך לגופה חייב ג"כ יש לומר דכשעושה רק להוציא הליחה אינה גמר מלאכה {{שהצ|סה}} וא"א לבוא לידי חיוב מכה בפטיש {{שהצ|סו}} ואותן שיש להן נקב בזרוע שקורין אפטור"א אם נסתם הנקב קצת צ"ע אם מותר ליתן בתוכו קטניות שיהיה פתוח דהכא ודאי כונתו שישאר פתוח או דילמא כיון שהיה פתוח כבר שרי וה"ה בנקב שבמכה שכבר נפתח ונסתם קצת ג"כ צ"ע בכה"ג אם מותר לפתוח עוד בשבת ומלשון השו"ע משמע דאפילו יש בו נקב ובא להרחיבו אסור. ורטיה מותר ליתן על האפטור"א כמ"ש סכ"ז ובספר ראב"ן משמע דאסור ליתן עליה רטיה ומותר לקנחה ולהוציא ליחה שבתוכה ואם יודע שמוציא דם כשמקנחה {{שהצ|סז}} לא יקנחה בשבת {{שהצ|סח}} דפסיק רישא הוא {{שהצ|סט}} אבל מותר להחליף חתיכת בגד אחר על המקום ההוא שאם לא יחליף יסריח וגדול כבוד הבריות וגם יש לו צער מזה וע"ל סמ"ח במה שכתבנו שם במשנה ברורה. {{שהצ|ע}} ואסור לחוך שחין שע"י החיכוך מוציא דם שנבלע בבשר ואינו דומה לליחה ודם שהתרנוהו לעיל ב[[#פט|סקפ"ט]] להוציא דהתם הוא כנוס משא"כ בדם שנבלע בבשר:

({{עוגן1|צא}}) '''שנגפה.''' שנכשלה ולקתה ומיירי {{שהצ|עא}} שלא היה ע"י ברזל וגם שלא נגפו היד והרגל על גבן דאלו נגפו על גבן {{עוגן|קסז.}}או שהיה ההכאה ע"י ברזל כבר מבואר לעיל בס"ו וז' דהוא בכלל מכה שיש בה סכנה ומחללין עליהן את השבת:

({{עוגן1|צב}}) '''אבל לא בחומץ.''' וכ"ש ביין שרף [ח"א]:

({{עוגן1|צג}}) '''מעונג.''' שעור בשרו רך {{שהצ|עב}} וכל דבר שהוא חזק קצת קשה לבשרו וצומת ומרפא:

({{עוגן1|צד}}) '''מי שנשמטה וכו'.''' דהיינו שיצא העצם מפרק שלו [רש"י] ועיין לקמן בסמ"ז במה שנכתוב שם במשנה ברורה:

({{עוגן1|צה}}) '''אם פרשו רובן.''' בציפורן היינו רוב ציפורן ובציצין כתב הפמ"ג איני יודע רוב זה מאין מתחיל ואפשר דהיינו כל שדרך בני אדם לקלוף שם אם נקלף הרוב ממנו כתלוש דמי:

({{עוגן1|צו}}) '''להסירן ביד מותר.''' דכיון שפירשו רובן {{שהצ|עג}} קרובין לינתק וכתלושין דמיא הלכך במקום צערא לא גזרו רבנן כשהוא מסירו ע"י שינוי דהיינו בידו וצריך ליזהר שלא יוציא דם [פמ"ג]:

({{עוגן1|צז}}) '''לא פרשו רובן.''' ה"ה {{שהצ|עד}} דאפילו לא פרשו כלל פטור ביד דאין דרך לתלוש ביד ונקטיה לאשמועינן דאפילו בזה אסור:

({{עוגן1|צח}}) '''חייב חטאת.''' דהוא תולדה דגוזז ועיין לקמן ב[[ביאור הלכה/אורח חיים/שמ|סימן ש"מ]] בביאור הלכה:

({{עוגן1|צט}}) '''לשני הפירושים.''' ולכן אפילו פירשו רובן אסור ליטלן אפילו ביד:

({{עוגן1|ק}}) '''החושש בשיניו.''' ואסור לומר לא"י לעשות לו איזה דבר דלרפואה ואפילו דבר שהוא רק משום שבות כיון שהוא רק מיחוש בעלמא אך אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובעבור זה נחלש כל גופו מותר לעשות על ידו אפילו מלאכה דאורייתא וכדלעיל בס"ג וע"ש בהג"ה:

({{עוגן1|קא}}) '''לא יגמע וכו'.''' דמוכח מלתא שהוא לרפואה {{שהצ|עה}} ואפילו לשהות ואח"כ יבלע אסור:

({{עוגן1|קב}}) '''בהם חומץ.''' וה"ה יין שרף ג"כ דינו כמו חומץ אך במקום צער גדול אפשר לסמוך ביי"ש דמותר לשהותו בפיו ולבלוע אח"כ [ח"א]. עוד כתב דה"ה דאסור ליתן על השן נעגעלי"ך או שפיריטו"ס וסובין חמין דכ"ז מוכח שהוא לרפואה אם לא דכאיב ליה טובא שמצטער כל גופו וכדלעיל בסי"ז [ח"א] ועיין שם לעיל דע"י ישראל מותר דוקא ע"י שינוי אך הח"א מסיק שם דאם א"א בשינוי מותר שלא בשינוי:

({{עוגן1|קג}}) '''לא יערענו.''' פי' שישהה השמן בפיו {{שהצ|עו}} ואפילו אם יבלע לבסוף דמוכחא מילתא דלרפואה עביד וכ"ש אם יפלטנו {{שהצ|עז}} ויש מתירין כשבולעו לבסוף:

({{עוגן1|קד}}) '''בשמן.''' ואפילו {{שהצ|עח}} אם נותן השמן לתוך אניגרון [הוא מי סלקא] אסור:

({{עוגן1|קה}}) '''בולע הוא שמן.''' ויש אוסרין בזה ומסיק המ"א דתלוי הכל לפי המקום והזמן דאם אין דרך הבריאים לבלוע שם שמן באותו מקום אסור כמ"ש סעיף ל"ז:

({{עוגן1|קו}}) '''גונח.''' מכאב לבו שרפואתו לינק חלב רותח מהבהמה:

({{עוגן1|קז}}) '''דבמקום צערא וכו'.''' היינו דאף דעיקר חליבת הבהמה הוא מדאורייתא משום מפרק דהוא תולדה דדש וכמו שכתבנו בריש סימן שכ"א {{שהצ|עט}} מ"מ בזה שהוא ע"י יניקה דהוא רק כלאחר יד לא הוי רק איסור מדרבנן והתירו בזה ואף דקי"ל דבכל חולי שאין בו סכנה אומר לא"י ועושה הכא שאני דרפואה שלו הוא לינק בעצמו [ר"ן]:

({{עוגן1|קח}}) '''וי"א שאם וכו'.''' האי לשון י"א אין מדוקדק דמשמע דלסברא ראשונה מותר בשבת אפילו משום צער רעב ובאמת לא הזכירו דבר זה כלל ואפשר דלדידהו אפילו ביו"ט אסור בזה אלא דין בפ"ע הוא דיש פוסקים שמחלקים בין שבת ליו"ט לענין צער רעב וכתב הב"ח וא"ר דהלכה כהיש אומרים:

({{עוגן1|קט}}) '''אסור לינק.''' דדוקא משום צער חולי התירו אבל לא בזה דהוא עכ"פ מפרק כלאחר יד:

({{עוגן1|קי}}) '''בשבת.''' אבל ביו"ט מותר {{שהצ|פ}} אם אין לו א"י לחלוב על ידו. ואם יש לו מאכל לחלוב בו אסור לינק בפיו גם ביו"ט אלא יחלוב לתוך המאכל כמ"ש סימן תק"ה:

({{עוגן1|קיא}}) '''ותניק וכו'.''' משום מפרק:

({{עוגן1|קיב}}) '''לקלח מהחלב.''' לתוך {{שהצ|פא}} פי התינוק:

{{עוגן|קסז:}}({{עוגן1|קיג}}) '''דלית וכו'.''' וצערא יתירא {{שהצ|פב}} נמי ליכא שם הא לא"ה שרי דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא:

({{עוגן1|קיד}}) '''פירושו.''' והוא מין שרף היוצא מן האילן שיש בו ריח טוב:

({{עוגן1|קטו}}) '''שפין בו.''' בתוספתא {{שהצ|פג}} איתא בסם:

({{עוגן1|קטז}}) '''מותר.''' דמפני ריח לא מקרי רפואה:

({{עוגן1|קיז}}) '''לקצת בריאים.''' צ"ל דברים וכלומר {{שהצ|פד}} אע"פ שהדבר הזה מזיק קצת לשאר אברים שבגוף כגון הטחול שיפה לשיניים וקשה לבני מעיים וכה"ג וא"כ מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה לשיניים דאל"ה לא היה אוכל כיון שהוא מזיק למעיים אפ"ה שרי דמ"מ אוכל הוא:

({{עוגן1|קיח}}) '''וכל שאינו וכו' בריאים.''' ומפני זה {{שהצ|פה}} אסור לשתות משקה המשלשלין כגון לענה וכיוצא בו [רמב"ם] אם לא {{שהצ|פו}} שמצטער וחלה כל גופו עי"ז או שנפל למשכב {{שהצ|פז}} אפילו הוא חולי שאין בו סכנה שרי וכדלקמיה בהג"ה:

({{עוגן1|קיט}}) '''אבל אם וכו'.''' והיכא דיש לו שום מיחוש אפילו הוא אוכל ושותה לרעבון ולצמאון אסור [א"ר וכ"מ בטור] והטעם דכיון דהוא חולה וזה הוא רפואתו יאמרו שלרפואה עושה זה ועיין בביאור הלכה:

({{עוגן1|קכ}}) '''אין לו שום מיחוש.''' דהיינו שאוכל ושותה לרעבונו ולצמאונו [מ"א בשם הטור] אבל אם הוא עושה לרפואה {{שהצ|פח}} דהיינו כדי לחזק מזגו כתב המ"א דאפילו בבריא גמור אסור:

({{עוגן1|קכא}}) '''אם נפל למשכב שרי.''' פי' לאכול ולשתות דברים שאין מדרך הבריאים לאכול ומסתימת דברי הרמ"א משמע שא"צ אפילו שיהיה א"י מושיט לו אלא מותר לו ליקח בעצמו {{שהצ|פט}} ואע"ג דפסקינן לעיל סעיף י"ז כדעה ג' דשבות שיש בו מעשה אסור ע"י ישראל ואינו מותר כ"א ע"י שינוי צ"ל דשאני התם שמיירי במלאכות דרבנן או בדברים שמחזי כעין מלאכה אבל הכא דאין בזה משום סרך מלאכה {{שהצ|צ}} דהא לבריא מותר ורק למי שיש לו מיחוש גזרו משום שחיקת סממנים בחולה גמור לא גזרו [רדב"ז וכ"מ בביאור הגר"א בשם תה"א להרמב"ן וכן מצדד להלכה בספר בית מאיר עי"ש שהאריך בזה]:

({{עוגן1|קכב}}) '''מותר לאכול.''' דלאו לרפואה {{עוגן|קסח.}}הוא דלגזור בזה משום שחיקת סממנים:

({{עוגן1|קכג}}) '''אין עושין וכו'.''' דהיינו {{שהצ|צא}} כדי שיהא רעב ויחזור אח"כ לאכול הרבה:

({{עוגן1|קכד}}) '''אסור בסם.''' דדמי {{שהצ|צב}} לרפואה וגזירה משום שחיקת סממנים:

({{עוגן1|קכה}}) '''ליתן עליהם כוס.''' דהיינו שכופהו על הטבור למי שחש במעיו ואוחז הכוס את הבשר ומושך אליו את המעים ומושיבן במקומן [רש"י] וה"ה שמותר ליתן בגדים חמים למי שחש בבטנו ובמעיו וכדלעיל ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/שכו|סימן שכ"ו]] {{שהצ|צג}} או חרסים או לבנים חמים:

({{עוגן1|קכו}}) '''אע"פ וכו'.''' הוא מלשון הטור {{שהצ|צד}} וכונתו דלא נימא כמו דאסרו לרחוץ בחמין כמו כן כל חמים אסור לגופו לפיכך אשמעינן דמותר וכעין דאיתא בברייתא {{ממ|[[בבלי/שבת/מ/ב|שבת מ' ע"ב]]}} מיחם אדם אלונטית ומניח על בני מעיו בשבת והעתיקו ה[[טור/אורח חיים/שכו|טור]] והרמ"א לעיל ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/שכו#ו|סימן שכ"ו ס"ו]] בהגה"ה:

({{עוגן1|קכז}}) '''לסוך.''' דמה שמפקח שכרותו ממנו אין זה רפואה [ט"ז וא"ר] ועיין באחרונים שהסכימו דמותר לשאוף טאבא"ק בנחיריו בין שעושה כן לפי שעלול במיחוש הראש ובין להפיג השכרות דכיון שנתפשט שאיפת הטאבא"ק לגדולים ולקטנים משום תענוג או משום ריח לא מוכחא מילתא דעביד לרפואה:

({{עוגן1|קכח}}) '''בשמן ומלח.''' מעורבין יחד [א"ר]:

({{עוגן1|קכט}}) '''בכח.''' ר"ל שפושטין ומקפלין זרועותיהן לפניהן ולאחריהן ומתחממין ומזיעין [פיר"ח]:

({{עוגן1|קל}}) '''כדי שייגע ויזיע.''' והיא בכלל רפואה ואין להקשות כיון שאין כאן שייכות שחיקת סממנים היה לנו להתיר כמו בסעיף שאח"ז י"ל דכיון שלפעמים מביאין הזיעה על החולה ג"כ ע"י סממנים חיישינן שיעשה רפואה האחרת משא"כ בסעיף שאח"ז שאין שייכות רפואה לאותן הדברים ע"י שחיקת סממנים כלל לא גזרינן.

ודע דלפי מה דפסקינן לעיל בסי"ז דע"י ישראל אין עושין שבות דרבנן לחולה שאין בו סכנה כ"א ע"י שינוי ה"נ בעניננו אפילו הגיע לכלל חולה שאין בו סכנה אין עושין ד"ז כ"א ע"י שינוי וכ"ש אם {{שהצ|צה}} הוא רק בריא שחושש. והשפשוף שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כחן ולבטל מהם עייפותן {{שהצ|צו}} מסתפק בש"ג אם דבר זה דומה לרפואה ואסור או לא {{שהצ|צז}} אך לפי מה שכתב המ"א ב[[מגן אברהם/{{כאן}}#מג|סקמ"ג]] דאפילו בריא גמור אם עושה שום רפואה כדי לחזק מזגו אסור גם בזה אין להקל:

({{עוגן1|קלא}}) '''ואסור לדחוק.''' שמא יבוא להשקות לו סממנים המשלשלים:

({{עוגן1|קלב}}) '''כוס חם.''' הוא הנזכר לעיל ב[[שולחן ערוך/{{כאן}}}#מ|סעיף מ"ם]] וחזר ושנאו כאן שהוא מלשון הרמב"ם שכלל הכל בטעם אחד:

({{עוגן1|קלג}}) '''על הטבור.''' כתב החיי אדם דהוא {{עוגן|קסח:}}החולי שקוראין [הייב מוטער]:

({{עוגן1|קלד}}) '''ולהעלות אזנים.''' גידי האזנים פעמים שיורדין למטה ומתפרקין האזנים [רש"י]:

({{עוגן1|קלה}}) '''שכנגד הלב.''' ומעכב את הנשימה [רש"י]:

({{עוגן1|קלו}}) '''ויש לו צער.''' דאל"ה {{שהצ|צח}} היה אסור עכ"פ משום עובדא דחול:

({{עוגן1|קלז}}) '''רוחצין וכו'.''' פי' אף שכונתו לרפואה כיון שרוחצין בו בריאים מותר אך בזמן שאין דרך לרחוץ בחמי טבריה אלא לרפואה אסור בשבת אם שוהא [מ"א וש"א]:

({{עוגן1|קלח}}) '''מלוחים.''' פי' ומועילים מפני זה קצת לרפאות {{שהצ|צט}} ודע דאפילו יש לו חטטין בראשו ג"כ מותר [הסכמת הפוסקים]:

({{עוגן1|קלט}}) '''ובמי משרה.''' ששורין שם פשתן {{שהצ|ק}} וה"ה בימה של סדום:

({{עוגן1|קמ}}) '''שהם מאוסים.''' איתא ברמב"ם אין רוחצין במים שמשלשלים [היינו מים שמצננים את הגוף ובא לידי שלשול] ולא בטיט שטובעין בו וכו' מפני שכל אלו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג עכ"ל וכ"כ הסמ"ג וא"כ אסור לשתות משקה המשלשל דאין לך צער גדול מזה [מ"א] והיינו {{שהצ|קא}} אפילו אם אינו מכוין לרפואה אלא מפני איזה טעם דאם היה מכוין לרפואה בלא"ה אסור {{שהצ|קב}} אם לא כשהוא בא לכלל חולה שאין בו סכנה דאז מותר וכנ"ל בסל"ז:

({{עוגן1|קמא}}) '''ודוקא ששוהה.''' דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד שהרי המים עכורין וסרוחין ואינו עומד שם בשביל הנאה:

({{עוגן1|קמב}}) '''כמיקר.''' ואע"פ שהן עכורין אמרינן לא מצא מים יפים ולעולם להקר קעביד. ואפילו יש לו חטטין בראשו נמי מותר [גמרא]:

({{עוגן1|קמג}}) '''ואין בכך משום צידה.''' אע"ג דע"י הלחש אינו יכול לזוז ממקומו עד שנוכל לתפסו מ"מ מותר דאין זה צידה טבעית ואע"ג דפסקינן ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/שטז#ז|סימן שט"ז ס"ז]] דאפילו לצוד להדיא מותר כדי שלא ישכנו צ"ל דהכא מיירי דליכא אלא חששא רחוקה כגון דאינו רודף אחריו כלל וכדומה [א"ר ע"ש] ועיין לעיל בסימן ש"ו ס"ז במ"ב שם:

({{עוגן1|קמד}}) '''להקר.''' פי' מי שחש בעינו נותנים כלי מתכות על העין כדי לקרר וה"ה שמקיפין בטבעת או בכלי את העין כדי שלא יתפשט הנפח [רש"י] וכתב החיי אדם וה"ה {{שהצ|קד}} דמותר לדחוק בסכין חבורה כדי שלא תתפשט:

({{עוגן1|קמה}}) '''שיצא ממקומו וכו'.''' המ"א חולק ע"ז וס"ל דדוקא עצם הנשבר מותר להחזירו כדאיתא בגמרא אבל העצם הנשמט ממקומו אסור להחזירו דאפילו לשפשף הרבה בצונן אסרו כדאיתא בס"ל וכ"ש חזרה והעתיקוהו כמה אחרונים ומ"מ ע"י א"י נראה שאין להחמיר ובספר שלחן עצי שטים חולק על המ"א וכתב דכל שיצא ממקומו לגמרי שקורין אוי"ש גילענק"ט חשיב סכנת אבר כמו נשבר אם לא יחזירנו מיד {{שהצ|קה}} ושרי להחזיר אפילו ע"י ישראל וכבסעיף י"ז עכ"ל והאי דלעיל סעיף למ"ד איירי לדעתו בשלא נשמט לגמרי ממקומו ונראה דגם לדעת המ"א אם הרופא אומר שנפרק בחזקה ויוכל לבוא לידי סכנת אבר שמותר למשוך ולהחזירו למקומו כדרך שעושה בחול:

({{עוגן1|קמו}}) '''יצבע אותו.''' ואע"ג דמקלקל הוא ופטור מ"מ אסור לכתחלה ובבגד אדום פשיטא דאסור [מ"א]. {{עוגן|קסט.}}ובמקום הדחק הסכימו {{שהצ|קו}} האחרונים דיש להקל דהוא דרך לכלוך:

({{עוגן1|קמז}}) '''ואסור להוציא דם.''' הוא ענין בפני עצמו דהיינו שאסור לדחוק בידיו על המכה כדי להוציא דם או כשכורך איזה דבר על המכה [אפילו בדבר דלית ביה משום צביעה] {{שהצ|קז}} אסור להדקה כדי שיצא דם דהוא חובל והוי אב מלאכה {{שהצ|קח}} ויש שסוברין דה"ה אם מניח על המכה דבר שמושך ליחה ודם [כגון צו"ק זאל"ב וכיו"ב] ג"כ הוי מלאכה דאורייתא כיון שנתכוין לזה {{שהצ|קט}} ועכ"פ איסור בודאי יש.

המדבק שרץ עלוקה [שקורין פיאווקע"ס או אייגלי"ן] שתמצוץ דם מצדד המ"א דיש חיוב בזה וע"כ אסור בכ"ז {{שהצ|קי}} לכו"ע לעשות ע"י ישראל לחולה שאין בו סכנה אלא ע"י א"י.

המוצץ דם בפיו מן החבורה חייב ולכן אסור למצוץ דם שבין השיניים [אחרונים]:

({{עוגן1|קמח}}) '''לכך יש וכו'.''' אתחילת הסעיף קאי:

({{עוגן1|קמט}}) '''ויש אומרים שכורך וכו'.''' בב"י מפקפק בזה משום דמרפא ולהכי כתב זה רק בשם יש אומרים אבל בא"ר בשם מלבושי יו"ט וכן בתו"ש מצדד להקל:

({{עוגן1|קנ}}) '''לשום וכו'.''' וכ"ש דאסור {{שהצ|קיא}} לשום קריסטי"ר אף שהוכנה מאתמול ובזה אסור אפילו ע"י שינוי גזירה משום שחיקת סממנים אם לא בחולה אף שאין בו סכנה וכמ"ש בסעיף י"ז דאז מותר ע"י שינוי ויזהר שלא יבוא לידי מלאכה דאורייתא {{שהצ|קיב}} גם לא יערב מים ושמן כדרך שעושין וכמבואר לקמן ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/שלא#ז|סימן של"א ס"ז]] [ע"ש במ"ב ובה"ל] אלא ישפוך הכל לתוך הכלי וטוב לעשות הכל ע"י א"י אם אפשר:

({{עוגן1|קנא}}) '''פתילה.''' העשויה מחלב או בורית או מנייר ושארי דברים וטעם איסורן משום דאיידי דממשמש שם כמה פעמים להכניס ולהוציא קרוב לודאי שישיר השער שם וכמו בצרור לעיל ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/שיב#ז|סימן שי"ב ס"ז]] ועיין בה"ל:

({{עוגן1|קנב}}) '''בנחת.''' ולא יבוא עי"ז לידי השרת נימין. כתב הח"א דכ"ז אם היה הפתילה עשויה מע"ש אבל לעשות בשבת הפתילה הנ"ל ואפילו הוא עושה אותה מנייר שכורך אותו ומקשה אותו יש בו איסור דאורייתא משום מכה בפטיש אם לא לחולה שיש בו סכנה אבל מה שעושין מחתיכת לפת מותר כיון שהוא מאכל בהמה אין בו משום תיקון כלי:

{{ניווט כללי תחתון}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:משנה ברורה]]