עריכת הדף "משמיע שלום/ח"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
ח) '''עוד''' זאת ראיתי להעיר את לבב אחב"י בדבר שמירת שבת קדשינו אשר בעוה"ר נפרץ בימינו אלה ומחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור. והנה כבר נודע מאמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/כ#יג|יחזקאל כ יג]]}} וימרו בי כו' ואת שבתותי חללו מאוד ואומר לשפוך חמתי עליהם (וב[[תנ"ך/ירמיה/יז#|ירמי' י"ז]]) כה אמר ד' השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת וגו'. וגם נודע מאמר חז"ל {{ממ|[[בבלי/שבת/קיט/א|שבת דף קי"ט]]}} אשר למדו מזה כי לא חרבה ירושלים עד שחללו בה את השבת והנה ידוע מה שאמרו חז"ל {{ממ|[[בבלי/שבת/קיח/א|שבת קי"ח]]}} דאלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין. והנה לכאורה יפלא למה דוקא צריך לזה שתי שבתות:

'''אכן''' אפ"ל דהנה במצות שבת נאמרו בזה שתי לשונות בלוחות הראשונים זכור ובלוחות שניים שמור. והנה חז"ל החעוררו בזה ואמרו {{ממ|[[בבלי/שבועות/כ/א|שבועות דף כ]]}} דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. אכן עדיין צריך להבין מהו החילוק בזה ולמה הוצרכו שניהם.

אכן נודע דעת חז"ל כי זכור היא מ"ע ושמור היא מצות ל"ת. וגם כבר נודע דעת חז"ל {{ממ|[[בבלי/ביצה/טז/א|ביצה דף ט"ז]]}} בהא דזכור דהיינו מחד בשבתא לשבתא והיינו לכבדו במנה יפה (ואף דמבואר שמה דהלל הזקן מדה אחרת היתה לו שהיה אומר ברוך ד' יום יום מ"מ כ"כ האו"ז והובא בד"מ {{ממ|[[דרכי משה/אורח חיים/רמב#|סי' רמ"ב]]}} דבאמת גם הלל מודה לדברי שמאי).

[ויעוי' במכילתא יתרו רי"א תהיו מונה לשם שבת א' בשבת ב' בשבת וכו'. ויעוי' ברמב"ן עה"ת {{ממ|}} שזהו מן המצוה שיזכור שבת. ומכאן תוכחת מגולה למה שנהגו עתה לכתוב יום החדש לפי מניניהם דלפי דעת המכילתא הנ"ל יש בזה ביטול מ"ע דזכור וכן נהגו באמת אבותינו מעולם לכתוב א' בשבת וכדומה וכפי הנראה שיסודתו בהררי קדש כדי לקיים מ"ע דזכור עפ"ד המכילתא ומזה נוכל להבין כמה יש ליזהר במנהגי ישראל ושאין לבטל אף זיז כל שהוא ממה שנהגו אבותינו].

וכן אמרו חז"ל דזכור היינו לקדשו בפה וזכרהו על היין (ויעוי' באחרונים דעיקרו מדרבנן) וכן אמרו {{ממ|[[בבלי/שבת/קיט/א|שבת דף קיט.]]}} דצריך לקדשו ולכבדו בכסות נקיה והוא ממ"ש בישעיה {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נח#|נ"ח]]}} וקראת לשבת עונג ולקדוש ד' מכובד ועיקרו מה"ת מהא דלקדשו. ויעוי' בספרא דשבת נקרא מקרא קדש ומקרא קדש ר"ל בכ"מ לקדשו בכסות נקיה ולענגו באכילה ושתיה יעו"ש. ושמור היינו מצות ל"ת היינו איסור עשית מלאכה:

'''נמצא''' לפ"ז א"ש הכל דמ"ש שתי שבתות היינו בין מצות זכור שהיא מצות עונג ובין מצות שמור שהיא איסור עשית מלאכה הנאמר בלוחות שניות דהנה מצות זכור כל ישראל מקיימין אותו כמ"ש המשורר 'בתענוג אכול ושתו כל עדת ישראל יעשו אותו'. אכן באם שהיו מקיימין גם מצות שמור בכל הפרטים כמו הזכור בודאי מיד היו נגאלין. וזה שדקדקו חז"ל אלמלא 'שמרו' והיינו דעיקר הזריזות והזהירות הוא בהשמור דלזכור בודאי א"צ לזרזם כ"כ. ובמ"ש יש לכוון ג"כ מאמר הכתוב ושמרו בני ישראל וגו' לעשות את השבת דר"ל לצוות אותנו לקיים ב' השביתות: א) '''ושמרו''' דהיינו הל"ת. ב) '''לעשות''' היינו העונג שנכלל בזכור:

'''ואף''' דבאמת גם בלוחות הראשונים מבואר להדיא גם האיסור בעשית מלאכה. אכן י"ל דהנה ממה שהקדים שם הא דזכור משמע לכאורה דהעיקר במצות שבת היא העונג וממילא נמשך מזה דצריך לשבות ממלאכה כדי שנוכל לקיים מצות העונג כראוי (והנה לכאורה יש לטעות מזה ח"ו דכל מלאכה שהוא לצורך העונג כגון לחמם המאכלים והסאַמאָוואַר וכדומה שרי ואף שבא בביאור לא תעשה כל מלאכה אכתי י"ל דכ"ז במה שאינו לצורך העונג משא"כ באלו שהם לצורך העונג ואדרבה אם לא יעשו אותם יש בזה ביטול העונג, או היה אפ"ל דעכ"פ בכה"ג ע"י עכו"ם וכדומה שרי ואף דקי"ל דאמירה לעכו"ם אינו כי אם מדרבנן מ"מ אכתי י"ל דנ"מ לענין עבד כנעני). אכן למ"ש בלוחות שניות שמור היינו דהעיקר בזה הוא הל"ת באיסור מלאכה בודאי שוב א"א לטעות ח"ו בזה דבאמת אין זה תלוי כלל במצות העונג כלל רק הוא גזרת מלך בפ"ע.

ואפשר דלזה סיים שם בטעמו וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים והיינו דלטעם האמור בלוחות הראשונים שהוא לזכר השביתה בששת ימי בראשית שפיר היה אפ"ל דעיקרו הוא מצות העונג אכן לטעם זכר ליצ"מ אין זה תלוי במצות העונג:

'''שוב''' מצאתי באבן עזרא ובספורנו בפ' ואתחנן {{ממ|}} שכתבו לפרש דהזכר ליציאת מצרים הוא רק בשביתת העבדים. אכן באמת ז"א כמ"ש הרמב"ן שם יעו"ש ויעו"ש במ"ש מדברי המורה {{ממ|}} כי מ"ש בלוחות הראשונים היינו כבוד היום והידורו ולכן הוא זכר למעשה בראשית. וכאן במשנה תורה הזהיר אותנו לשבות כדי לזכור שהיינו עבדים וכו' והיינו כמ"ש. ואף דלכאורה אכתי יל"ע דאדרבה בשאר הימים טובים שהם רק זכר ליצ"מ אדרבה הותרה לנו מלאכת אוכל נפש. אכן י"ל דבשבת בא בביאור שהוא זכר ליצ"מ ביד חזקה ובזרוע נטויה לכן הוסיף בה לאסור אף מלאכת עבודה{{הערה|נדצ"ל: אף מלאכת '''אוכל נפש'''.}}:

'''עוד''' נלפע"ד דהוא בשנדקדק מאמר הכתוב על כן צוך ד' וגו' לעשות את יום השבת משמע דעיקר הטעם בזה הוא רק מטעם יצ"מ ובלוחות הראשונים משמע דעיקר הטעם בזה מפני השביתה במעשה בראשית וגם לכאורה יפלא שם דהנה מתחלה אמר שמור וגו' כאשר צוך ד' וגו' משמע דהוא מטעם האמור שם לזכר השביתה במעשה בראשית וגם צריך להבין מ"ש חז"ל דעכו"ם ששבת חייב וכו' וכ"נ מפשטות הכתוב דעל כן צוך דדוקא ישראל שנפדו ממצרים חייבים בשביתה משא"כ זולתינו עכ"פ אין בהם שום ענין לשביתה והנה לטעם השביתה במעשה בראשית בודאי שאין לחלק ביניהם. ויעוי' ברש"י שם במ"ש על הא דוזכרת מדברי הש"ס דסנהדרין דעל מנת כן פדאך שתשמור מצותיו והנה כפי הנראה שהרגישו בזה ור"ל בזה דעיקר הטעם בזה מפני השביתה במעשה בראשית אכן להיות שהשי"ת קנה אותנו לעבדים ביציאת מצרים לכן דוקא אנו מחויבים לקיים בזה מצותיו:

'''אכן''' אכתי יל"ע מהא דעכו"מ ששבת הנ"ל דלמה יחייב במה שעושה רצון קונו ואף דלמדו ד"ז מהא דלא ישבתו מ"מ אכתי צריך להבין דלמה גזרה חכמתו כן. וגם לפ"ז יקשה במה שאנו אומרים זכר ליצ"מ כיון שבאמת עיקר מצות שבת אינו תלוי כלל בהא דיצ"מ (רק דמטעם זה אנו מחויבין לקיים מצותיו שצוה לנו מאיזה טעם אחר) אכן להיות שהנה בדבר שאינו נוגע להלכה בודאי הרשות נתונה לדרוש ולומר ובפרט שכבר כתבתי שגם לחז"ל נראה דאין זה מוסכם לכו"ע ובפרט שגם מה שאכתוב בזה הוא ג"כ בנוי לתלפיות ויסודתו בהררי קדש ע"פ דברי רז"ל אכתוב הנלענ"ד:

'''והוא''' ע"פ מ"ש בזה"ק דבש"ק כולהן מתעטרין בנשמתין חדתין וכ"כ הראב"ע בפ' בראשית דענין ויברך אותו ר"ל שבאותו יום יתחדש בהגוף דמות כח בתולדת ובנשמה כח ההכרה והשכל יעו"ש אשר ע"כ אפ"ל דבאמת אין חיוב השביתה כ"א מטעם זכר למעשה בראשית. אכן כ"ז דוקא למי שנזדכך חומרו ונטהר גופו שיוכל לזכות לאותה הברכה היינו כמ"ש הא"ע והזה"ק שיוכל לקבל התוספת הנ"ל אזי יתקדש בקדושה השבת לדמות לקונו. אכן במי שאין לו כח בגוף ונפש לקבלו בודאי אין לו שום זכות וחלק בקדושתו וקדושת השבת. ועפ"ז א"ש הכל דבאמת עיקר השביתה הוא לדמות לקונו זכר למעשה בראשית אכן זולתינו שלא היו במצרים ולא נצרפו בכור הברזל בודאי אינם יכולים לקבל התוספת הנ"ל וממילא אינם שייכים לקדושת השבת. ולכן עכו"ם ששבת חייב דלמה זה יתבטל ממלאכתו ואדם לעמל יולד ויעבור על הא דלילה ויום לא ישבותו כיון שאינו יכול להתקדש בקדושת השבת. משא"כ עם סגולה אשר נצרפו בכור הברזל ונזדככו בגוף ונפש (ולקטו כל נצוצי הקדושה אשר נתפזרו לבין זולתינו כמבואר בכל הספרים) לכן המה שפיר ראוים ונכונים לקבל את התוספת והקדושה הנ"ל ולכן דוקא המה מחויבים בקדושתו. וזה שגילה השי"ת בלוחות שניות כל מה שצוה אך לנו על שמירתו (אף שלפי טעם האמור בלוחות הראשונים אין לחלק בין אומה לאומה אכן) להיות שאתה יצאת ממצרים בכח גדול וביד חזקה (ר"ל וכבר נצרפת בכור הברזל) ותוכל לקבל את התוספת הנ"ל ועי"ז תוכל לדבוק ולדמות לקונך לכן דוקא אתה נתחייבת בו:

'''ובזה''' יש לכוון ג"כ על מה שלא נצטוה אדה"ר ושאר הדורות על מצות השבת ואף דמבואר בחז"ל דאאע"ה קיים אף עירובי תבשילין הנה אברהם אע"ה בודאי כבר נזדכך באור כשדים וגם בשאר מעלות המדות כנודע וכן אפ"ל שגם שאר הצדיקים לאחר שראו שיוכלו לקבל את התוספת הנ"ל היו מקיימים מצות השביתה הנ"ל. אכן שיהיה בזה מצוה קבועה לכל לא הי' באפשרות שבודאי לאו כל מוחא סביל דא:

'''ובהכי''' יש לכוון מאמר חז"ל במה שהשיב הקב"ה לשבת דישראל יהי'ה בן זוגך וכן מה שאחז"ל דתבלין אחד יש לנו ושבת שמה ור"ל על אותו תוספת הנ"ל דבאמת אין לשום אומה ולשון שום חלק ונחלה בזה. ובזה יש לכוון ג"כ מאמר הכתוב ושמרו וגו' ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (ר"ל דבנ"י שהמה מקבלים את התוספת הנ"ל יש להם בזה אות ומופת ברור ע"ז) כי ששת ימים עשה ד' וגו' וביום השביעי שבת (ר"ל ואשר ע"כ ברכו וקדשו בתוספת היתרון הנ"ל כמ"ש בפ' בראשית) וז"ש לשון וינפש (ר"ל שהוסיף כח בנפש):

'''ועפ"ז''' אפ"ל דלכן באה במצות השבת ב' הענינים היינו מצות העונג וביטול המלאכה כיון שיש בו תוספת בגוף ובנפש כמ"ש הראב"ע דלתוספת הכח בגוף באתה מצות העונג בגוף. ולפ"ז שפיר הי' אפ"ל דגם ביטול המלאכה עיקרו מטעם העונג וכמש"ל, אכן להיות שיש בו ג"כ תוספת כח בנפש באתה מצות השביתה ממלאכה לעיקר בפ"ע דבאמת אף במקום שאין בה ביטול העונג ואדרבה אף שמזה יהיה נמשך לו העונג מ"מ עדיין מחויב לשבות כדי שיהי' לבו פנוי לידבק ביוצרו ולהתקדש בקדושתו. ובזה נוכל לומר דלכן באה מצות השבת פ"א בלשון זכור (דהיינו מצות העונג) ופ"א בלשון שמור (דהיינו מצות השביתה) להודיע ששניהם עיקרים ואין א' תלוי בחבירו. ולכן מחויב בשביתה אף במקום שאם לא ישבות יתרבה עי"ז העונג כמש"ל. וכן מחויב ג"כ בעונג אף במקום שאין בזה משום שביתה ואיסור מלאכה. וכמ"ש הרמב"ם {{ממ|}} דלכן גזרו חז"ל בטלטול מוקצה כדי שלא יבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה ונמצא שלא שבת. הרי דאף דאין בזה משום איסור מלאכה מ"מ עכ"ז יש בזה איסור מטעם שלא שבת והיינו בודאי מטעם ביטול מצות העונג. ואף דלכאורה נראה דאינו כי אם מדרבנן מ"מ אכתי י"ל דהר"מ בזה לשיטתו דס"ל דהכבוד והעונג בשבת אינו כ"א מד"ס ומקרא קודש היינו לקדשו באיסור עשיית מלאכה. משא"כ לפמש"ל מדברי הספרא וכ"ה דעת הרבה פוסקים דהוא מה"ת שפיר י"ל דיש בזה איסור תורה. ומה שהוצרכו חז"ל לגזור בזה היינו דוקא במקום שאין בזה ביטול עונג כ"כ כמו לטלטל אבן או דבר מוקצה פ"א ממקום למקום ובפרט במקום שיצטרך לו דאדרבה יהי' לו מזה איזה עונג דבודאי בכה"ג שוב אין בזה שום איסור מה"ת ושפיר הוצרכו חז"ל לגזור בזה משום לא פלוג כדי שלא יבוא מזה להתבטל ממצות עונג:

'''שוב''' ראיתי דבאמת י"ל דאף לדעת הרמב"ם דס"ל דמצות עונג הוא מד"ס מ"מ יודה בנ"ד דאם יתעסק כל היום אף במלאכות המותרות מ"מ אכתי יש בזה איסור מה"ת מטעם שלא שבת. דאף דנראה דעיקר השביתה הוא רק ממלאכה האסורה מ"מ ממ"ש תוה"ק למען יניח ותשבות נראה להדיא דצריך לנוח מכל וכל. וע"כ צ"ל דבמה שהוא מלאכה יש בזה איסור אף באקראי בעלמא ואף שאין נראה כ"כ למ"ע ביטול הנייחא והשביתה משא"כ במה שאין לו דין מלאכה אין לאסור בזה מה"ת כ"א באופן שמתעסק בזה כל היום או רובו שניכר לעין ביטול שביתתו (וחז"ל גזרו בזה אף באקראי בעלמא כמש"ל):

'''שוב''' ראיתי שכ"נ להדיא מדברי הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/שבת/כא#|ריש פכ"א מהל' שבת]]}} שכתב וז"ל נאמר בתורה תשבות אפילו מדברים שאינם מלאכה חייב לשבות מהן ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות וכו' עכ"ל. הרי להדיא שאפילו בדבר שאין בו משום מלאכה עיקרו מה"ת מהא דתשבות ומה שסיים שאסרו חכמים ע"כ צ"ל כמ"ש דמה"ת אינו אסור כ"א כשיש בו ביטול העונג והשביתה כשמתעסק בו כל היום או רובו וחז"ל גזרו אף שאינו עושה אותם כ"א באקראי בעלמא. וזה נראה ג"כ כוונת המ"מ שם ב[[מגיד משנה/שבת/י#א|פ"י ה"א]] במ"ש "ועדיין היה האדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום כולו לכך אמרה תורה תשבות וכו' ובאו חז"ל ואסרו הרבה דברים וכו'" עכ"ל. והיינו כמ"ש דבאם עמל בהם כל היום בודאי דיש בזה איסור מה"ת וחז"ל אסרו אף באקראי בעלמא. ויעו' ב[[לחם מנה/שבת/י#א|לח"מ]] מ"ש לפרש דברי המ"מ דר"ל דוקא בעושה מלאכה גמורה אלא שהיא פחות מכשיעור יעו"ש. והיינו מטעם שהי' קשה לו מה שסיים "ובאו חז"ל" ורצה לפרש דר"ל שנמסר לחז"ל והוקשה לו מהא דחוה"מ דכה"ג הו"ל מה"ת אכן למ"ש א"ש הכל:

'''שוב''' מצאתי ברמב"ן עה"ת בפ' אמור {{ממ|}} גבי פסוקי ר"ה שהאריך בזה וביאר להדיא כמ"ש דאף במה שאינו מלאכה גמורה מ"מ אם יתעסק בה כל היום יש בזה משום ביטול מצות השביתה מה"ת ואף שכתב אח"ז דאפ"ל דמה שסמכו בברייתא ענין השבותין י"ל דכולם המה רק אסמכתא בעלמא מ"מ כפי הנראה מדבריו דיותר נראה דכ"ז נכלל במצות השביתה מה"ת ומה שכתב דאינו כ"א אסמכתא היינו רק במה שנראה מדברי הברייתא דאף באקראי בעלמא נכלל ג"כ בהא דשבתון ע"ז כתב דודאי אינו כי אם בדרך סמך משא"כ בעוסק בה כל היום וכמש"ל. שוב עינתי במ"מ שבאמת ציין לדברי הרמב"ן ולפ"ז בודאי דנתכון בזה כמ"ש ולפלא על הלח"מ שרצה להסיע דבריו לדרך אחר:

'''ונראה''' דלזה ג"כ נתכוונו חז"ל במ"ש זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו והיינו דלא נימא דאחד תלוי בחבירו והא דשמור אינו כי אם פרט וטפל להא דזכור אלא דשניהם עיקרים. ובהכי יש לכוון ג"כ מאמר חז"ל דאלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא היתה שום אומה שולטת בהם דבשבת זו ג"כ לא יצאו ידי שמור במה שלקטו את המן ועוד יש להאריך אלא שאין הזמן גורם:

<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>