עריכת הדף "משך חכמה/ויקרא/ח"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>

== ה ==

'''ויאמר משה אל העדה זה הדבר.''' יתכן דהוא מציין, דאמר משה להעדה כל הפרשה של זה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם כו' האמור בפ' תצוה ומתחיל הפרשה לאמר, שפרשה של זה הדבר אמר להם ואיזה זה אשר צוה ד' לעשות [שאינו מאמירת משה רק מדברי הכתוב], שמציין שזה הדבר ומה הוא אשר צוה ד' לעשות זה אמר אל העדה והוא כדברי רשב"י בגמ' שאף מקרא פרשה מעכב יעוין רש"י שם.

== ז ==

'''ויחגור אותו באבנט.''' ההוא אבנטו של כ"ג לא כאבנטו של כהן הדיוט (יומא דף ז') ופירשו בתוס' משום דבבגדי כ"ג היה כלאים באפד לכן היה כלאים באבנט, אבל של כהן הדיוט לא היה כלאים מסתברא דלא היה של כלאים. הענין דבגדי כהונה מכפרין כדמפרש בזבחים דף פ"ח ובגדי כהונה מכפרין על הרהור הלב, ואפד מכפר על ע"ז כמוש"א אפד ותרפים, ומכנסים מכפרין על עריות וכתנת על ש"ד ובכולהו מחשבה אינה כמעשה לבד מע"ז דמחשבה כמעשה, א"כ אבנט של כ"ג מכפר על ע"ז הוא על הרהור דע"ז שמחשבה כמעשה, ולכן הוא של כלאים כמו אפד, משא"כ בהדיוט דמכפרים בגדיו על עריות וש"ד דבהו אין מחשבה כמעשה, לכן אבנטו אינו של כלאים.

'''והנה''' הטעם דמחשבה כמעשה בע"ז דכתיב למען תפוס ישראל בלבם (קדושין סוף פ"ק). הוא משום שכל עברה הוא באמצעיות פעולות החומר כמו עריות וש"ד, אבל ע"ז הוא עיקרו בלב (סנהדרין ס"ה) שאפילו אם קבלו לאלקי בלבבו עבד ע"ז, לכן אם חשב לעבוד במעשה ג"כ מחשבה מצטרפת למעשה, כיון שביכולת לעבור את העבירה בלא מעשה. והנה עריות ושאר עבירות נפשו של אדם מחמדתן או קנאה וכיו"ב, ששרשי העבירות המה שלשה ע"ז, ג"ע,ש"ד, וכולם המה ענפים, כל העבירות שמצד התאוה והחמדה המה בג"ע, וכל שמצד הקנאה והיזק לזולתו הוא בכלל ש"ד, וכל מה שבינו לאלקים הוא מצד ע"ז וע"ז נפשו של אדם אינו מתאוה, רק הוא הטעה בשכל. והנה ביוהכ"פ נפשו של אדם מתענה והוא נפרד מקשרי החומר שמתענה בחמש ענוים והוא מקורו, כי הוא נאצל מגנזי מרומים, הוא דבוק אל הכל, אל מקורו ושרשו הוא יתברך לבד, ולכן אז אינו עלול לחטא בע"ז, רק בענינים אשר החומר והנפש המרגשת אשר גם לבהמה תתכון לעשות, אז עלול לחטא כמו שאמר סוף פ"ק דיומא כמה בתולתא דאיבעול בנהרדעי, ושטן לית ליה רשות הוא אבי ההטעיות והדמיונות המתעים בשכל, ביוהכ"פ נכנס כה"ג לבית קה"ק להורות כי נפש הישראלי קשורה במקור המקורין יתברך, ולכן אז אין אפד ואבנט של כ"ג ביוהכ"פ של בוץ, שאין צריך כפרה על ע"ז, כי הדבקות מנפשות ישראל להשם הוא הטהרה מכל הטעה וכזבון בשכל אשר זה מביא אל ע"ז. וזה מקוה ישראל ד', שזה כהשקה אשר נזרעין, שמים למחוברין זהו זריעותן כמו שאמר בתו"כ ובפסחים ל"ד ע"ב, וכן ישראל להשי"ת, ולשון תו"כ, מים שהן חוזרין אל אביהן לטהר, ולזה דייק ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, והוא שביום הכפורים חוזרת הנפש אל אבינו שבשמים, כיון שהוסר עבותות החומר המקשרה עמו, וזה שאמר פרק יוהכ"פ ענוי שהוא אבדת הנפש והבן.

'''והנה''' הגאוה הוא ג"כ בנפש המשכלת ונגמר בהשכל לבד, כי הבהמיי אינו מתגאה והוא מבוא אל ע"ז כמש"כ בפ' עקב ורם לבבך כו', ולכן אמר ראוי לגדעו כאשרה. ולכן על שום מדה לא מצאנו שיהא פסול מעבודה, רק על גסות וכמו שאמרו ריש פסחים בדקו ומצאו בו שמץ פסול ועיין רש"י. וביששכר בן ברקאי, סוף מקום שנהגו, דהוי סבה ומבוא לע"ז, וכהנים ששמשו לע"ז פסולים להקרבה אפילו עשו תשובה והוי כבעלי מומין כדתנן סוף מנחות. והנה בפ"ד דמגילה אמרו דאמר הקב"ה לתבור וכרמל כולכם בעלי מומין אצל סיני שנאמר למה תרצדון הרים גבנונים, אמר ר"א ש"מ האי מאן דיהיר בעל מום הוי, פירוש דמי שנעבדה בו עבירה כשר לקרבן ואפילו רובע ונרבע ונעבד חלה עליהן קדושה וצריכין מום קבוע לפדות עליהן כדאמר סוף תמורה, אבל בעל מום לא חלה עליה קדושה כלל ואינו צריך פדיון. וזה שאמר האי מאן דיהיר בעל מום הוי, פירוש ולא חלה עליו קדושה ואינו ראוי לעבודה ולקדושת הישראלי הנתקדש בקדושת גבוה ודו"ק.

'''נמצא''' העולה מזה, דמה דכה"ג נכנס לפנים הוא מפני שהנפש הישראלי אשר מוסרותיו עם החומר ינותק אז, מתקשר הנפש עם מקור המקורין השי"ת ובטהרה זו כמים החוזרים אל אביהן נטהרו נפשות הישראלי מכל ההטעה ודמיון כוזב, וזה מה מקוה מטהר הטמאים, פירוש מים הטמאים ע"י השקה כך הקב"ה מטהר את ישראל ולכן לית ליה רשות לאשטוני ביומא דכפורי ודו"ק. ולכן נהגו להרבות בצדקה ובחסד בימים אילו (הל' תשובה להרמב"ם) כדי להשתרש בתוך כלל אחבי"ש, הכלל הדבוק לאבינו בשמים תמיד והוי כמו ילדה שסבכה בזקנה דבטלה אל הזקנה דבטל ממנה דין ערלה, כן הדבוק בכלל ישראל נטהר מטומאתו בתוך כל ישראל עמנו הדבוקים בד' תמיד.

'''ובזה''' יתבאר מה דיוהכ"פ מכפר על אשם תלוי, והוא דאם לא חטא ונודע לו שלא חטא אחרי שהביא אשמו ונזרק דמו יאכל הבשר, שכבר כפר ספקו והלך לו א"כ הכפרה הוא על הספק, ואם לא חטא אמאי מייתי קרבן, על כרחין דחלה הכפרה, מפני שהביא עצמו לידי ספק, ואם אכל דבר המותר ורק שהיה ספק אם הוא אסור, הלא החטא אינו בכחות החומר, רק בנפש, שלא התבונן לבלי לפול ספק בלבבו, א"כ נטהר במה שדבוק ביוצרו אבינו שבשמים והנפש חוזרת אל אביו שבשמים לטהר, ובזה א"ש הא דספק סוטה אינו נמחל וצריכה לאתויי מנחת קנאות אחר יוהכ"פ (כ"מ סוף כריתות) משום דמנחתה של שעורים, לפי שעשתה מעשה בהמה, ואף אם לא נטמאה הכניסה עצמה לספק הזה, שנתיחדה עמו, שזה ג"כ ענין תאוה, בהמיי, לכן אין החסרון דבוק בנפשו ואין יוהכ"פ מכפר בדבר שמחויב קרבן. ודו"ק היטב.


'''ויאפד לו בו.''' הנה בפ' תצוה כתיב ואפדת לו בו, פירוש, שיאפוד החשב האפד אל החושן, אבל כאן שכתיב קודם החושן על כרחך שקאי על אהרן והיה צ"ל ויאפוד אותו בו. לכן נראה דאמרו בזבחים פ"ח דאפד מכפר על ע"ז שנאמר אפד ותרפים, ובזה היה גם אהרן צריך כפרה על אשר עשה העגל, לכן אמר ויאפד לו בו, שרמז בזה, שגם עליו בעצמו כיפר.

== י ==

'''וימשח את המשכן כו' ויקדש אותם.''' שבזה נגמר כל הקידוש, וימשח את המזבח כו' לקדשם כו' וימשח אותו לקדשו, שבזה לא נגמר הקדושה שהזה מן הדם עליהן והוא התחלת הקידוש, ולכן כתיב וימשח כו' לקדשם. והבן. וזה כונת התו"כ על פסוק ויז על אהרן וכו' הא למדת שלא נשלם קידוש אהרן ובניו אלא בהזאת הדם, ופשוט.

== יג ==

'''ויחגור אותם אבנט.''' בכל מקום כתיב אבנט לשון יחיד לבד בפ' תצוה כתיב ועשית להם אבנטים. יאות לפ"מ דמובא ברמב"ם, דהאבנט היה אורך ל"ב ורחבו כ"ג אצבעות א"כ היה מדה אחת לכל האבנטים, אבל המגבעות ואינך היו במדתם והי' לכל אחד כמדתו.

== טו ==

'''וישחט.''' הנה משה בז' ימי המלואים היה במקום כהן, לכן שחיטה שהכשירה בזר לא כתב משה, וכן בשרפת פרים ושעירים אמר בירושלמי פרק שני שעירי דבזר כשרה, לכן לא כתוב משה רק ואת הפר כו' שרף באש כו' ולא הזכיר משה רק במתן דמים ובהקטרה דברים הטעונים כהן, שאז היה הוא הכהן ובמקום אהרן ודו"ק.

'''ואת הפר ואת עורו ואת בשרו בשם הפר יכוון על ראשו וכרעיו.''' ועיין [[רמב"ן/{{כאן}}#טו|רמב"ן]]. ודע, כי דרך הכתוב לכתוב עורו ובשרו עור קודם מפני שלא היה הפשט וכן כתוב בפרה אדומה את עורה ואת בשרה, וכן באחרי את ערתם ואת בשרם כו' וכן בויקרא ואת עור הפר ואת כל בשרו כו' רק היכא דכתב גבי הקטרת עולה דהבשר הקטיר על מזבח והחטאת שרף בשרו דעור העולה לכהנים ויכול לעשות בו כחפצו לשרפו או לעשות כלי ממנו דייק כי החטאת שרף הבשר קודם, שבזה עיקר ההבדל בין העולה להחטאת, ולכן בתצוה כתב דבשר הפר ואת עורו כו' תשרף הבשר קודם, שבזה חלוק מן העולה שפרשו אחר כן שהקטירו המזבחה, וכן בשמיני כתב שהבשר ואת העור שרף באש דייק הבשר קודם דבזה הי' חלוק מהעולה שכתב שהקטיר הבשר המזבח, וכאן אם יכתוב עור קודם הלא עיקר הספור שהעולה הקטיר בשרו במזבח ובשר הפר שרף חוץ למחנה ולכן צריך לכתוב ואת הפר קודם, שזה קאי על ראשו ועצמותיו וקרבו וכרעיו שזה בעולה נקטר. *) אולם למה לא כתב ואת בשרו ואת עורו כמו בצווי ולא יכתוב ואת הפר כלל, נראה דאתו מגז"ש דקרב וכרעים דעל ידי נתוח רק שהיה מנתח, עור ע"ג בשר ולא היה מפשיט, וזה אחר שנאמר דין הפשט בעולה. אבן בתצוה במלואים, שלא נאמרה עדיין דין הפשט כתב קרא את בשר הפר ואת עורו, דבזה חלוק מעולה, שהבשר תשרף ובעולה הקטיר הבשר, אבל כאן שכתוב מקודם דבעולה הי' הפשט א"כ צריך לכתוב העור קודם להורות דלא היה הפשט רק העור דבוק עם הבשר, ומשום שעיקר החלוק חטאת מעולה הוא בבשר כתב ואת הפר מקודם ודו"ק.

== ל ==

'''ויקדש את אהרן את בגדיו כו' ואת בגדי בניו אתו.''' יתכן מה שדייק מילת אתו, כמו דתנן בספרי נשא סימן מ"ד וימשח אותו כו' שומע אני ראשון ראשון כו' נתקדש ת"ל וימשחם ויקדש אותם מגיד שלא קידש אחד מהם עד שנמשחו כולם, כן באהרן ובניו לא נתקדש אהרן עד שנמשחו בניו, וזהו ויקדש את אהרן כו' ואת בניו ואת בגדי בניו אתו, שאתו נתקדשו יחד, שלא נתקדש אהרן קודם הזיה שעל בניו. ונכון. והנה בכל מילי שוים הכהנים לכלי שרת, שאהרן ובניו במשיחה וכל הכהנים בהלבשה ועבודתן מקדשתן [עיין יומא דף י"ב ודו"ק שם], וכן בכלים הראשונים במשיחה, והאחרונים בעבודה. וכן אמרו בתו"כ צו פרק י"ח יכול יהא אהרן ובניו טעונים משיחה לע"ל ת"ל זאת משחת אהרן כו' וכן בכלים כתב הרמב"ם פ"א מהלכות כלי המקדש ואם נשברו מתיך אותן ועושה אותן כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם, הרי אנו רואים דבהנך מילי שוים הם ודו"ק.

== לא ==

'''בשלו את הבשר פתח אהל מועד כו'.''' הנה בפ' קרח בארתי, דמשום זה אינן נאכלין קדשי קדשים רק לזכרי [*) נמצא בכת"י המחבר זצ"ל, שמכאן ואילך צריך תיקון]. כהונה הטעם כיון דאינן נאכלין רק בעזרה לא נאות שתבוא אשה לשם לאכול, לכן ושם תאכלו אותו ואת הלחם פתח אהמ"ע כאשר צוה ד', מטעם זה, לאמר אהרן ובניו ולא בנותיו יאכלוהו, רק בניו הזכרים, כי לא נאות לאשה לאכול בעזרה, לכן גם הבשול, שזה ממלאכות הנשים וכמו דחשיב במשנה ומבשלת ג"כ לא יבואו הנשים פתח אהמ"ע לבשל, רק אתם בעצמכם בשלו הבשר פתח אהמ"ע [וכן כיון ששם תאכלוהו א"כ מטעם זה תבשלוהו שמה, דאם יצא חוץ למחיצתו יאסר ביוצא]. ודע כי לשכות הפתוחות להיכל לא היו אוכלין בהן בקדשי שעה, דאינן פתח אהמ"ע כמבואר זבחים נ"ו, לכן אמר דמשום דאתם לא תצאו שבעת ימים מפתח אהמ"ע, לכן מוכרחים אתם לבשל פתח אהמ"ע. אבל השי"ת אמר ובשלת את בשרו במקום קדוש, שהחזה שהיה למנה למשה היה נאכל אף שלא פתח אהל מועד והיה משה רשאי לצאת מפתח אהמ"ע, לכן הי' מבשלו רק במקום קדוש בעזרה שלא יפסול ביוצא, אבל אינו כנגד פתח אהמ"ע ולכן שם שכולל הצווי על כל האיל בכללו אמר ובשלת כו' במקום קדוש.


'''ואת הלחם אשר בסל המלואים.''' יפלא דלעיל כתב סל המצות בפסוק ב' גבי צואה ובפסוק כ"ו גבי הקטרה וכאן כתב סל המלואים. יתכן דחמץ אסרה רחמנא להקטירו על המזבח, לכן הי' מוכרח להיות מצות בסל שלא יתחמצו, אבל חלק הכהנים כתוב לא תאפה חמץ חלקם וכמו שדרשו שאף חלקם לא תאפה חמץ, ומפרש טעמו דנתתי אותם מאשי, וכמו שאמרו במדרש ממה שאני אוכל, וכמו המזבח שאינו אוכל חמץ, וזה דוקא בחלק הכהנים אבל חלק הבעלים לא שייך זה, ולכן בקדשי מלואים שמשה הי' במקום כהן ואהרן ובניו היו במקום הבעלים, לכן אחד מורם מהם הי' נקטר על המזבח כמו הרמת חלק הכהן מלחמי תודה, לכן אחר הקטרה היו מותרין אהרן ובניו לאכלן בחמץ וליתן בהן שאור, כמו שלדורות הכהנים מותרין ליתן בהן דבש כמו"ש (פ"ב דסוטה) ולכן לא זכר גבי אכילה לא בצווי ולא בעשי' סל המצות רק סל המלואים. לכן בשמיני שהן היו כהנים המקריבים אמר ואכלוה מצות, שרק מצה יאכלו ולא יחמיצו אותה, לכן אמר אצל מזבח, שאכילתן דומה לאכילת מזבח לענין חמץ ודו"ק. ונראה קצת דגם בלחמי תודה גם כי הן קדשים קלים מכל מקום המורם מהן דשייך זה חלק המורם לכהן אסור להחמיץ, אבל חלק הבעלים מותר להחמיץ. ולפ"ז יתכן, דלזה כיון הראב"י הובא במרדכי פרק כל שעה סי' תק"ע דריחא לאו מילתא מדהיו נאפין בתודה חמץ ומצה בתנור אחד והיו נותנין לכהן מכל מין, פירוש וחלק הכהן אסור להחמיץ אעפ"י שלוקח עשירי מהחמץ ג"כ מ"מ המצה אסור להחמיץ, דבל"ז הלא לא זכה כהן טרם שיזרק דמו וכמו דאמרו בנדרים י"ב. ועיין מנחות [[תוספות/מנחות/עו/א#דאפרשינהו|ע"ו א']] תוס' ד"ה דאפרישינהו בלישה ודו"ק. ולפ"ז יתכן דכאן במלואים דהיה המורם מהסל נקטר ע"ג מזבח הי' הסל כמנחה והנקטר כקומץ מן המנחה והי' ההקטרה מתרת את השירים לאהרן ובניו לאכול, לכן הי' מוכרח שלא להחמיץ הסל עד שעת הקטרה. לכן כתוב בצואה ובעשי' מסל המצות, אבל בנזיר כתוב ולקח הכהן כו' וחלת מצה אחת מן הסל, ולא כתוב מסל המצות, דחלק הבעלים מותר לחמץ, אבל כאן במלואים בעת הלקיחה הי' בעת הקמיצה קודם הקטרה הי' כמו דבש במנחה דאסור עד שעת הקטרת הקומץ. יעוין אור שמח {{ממ|[[אור שמח/פסולי המוקדשין/יא|פי"א מפסוהמ"ק]]}} בזה היטב ודו"ק.

== לב ==

'''והנותר בבשר ובלחם כו'.''' דע דאף אם נאמר דאז לא נפסל ביוצא לפי שדין במה הי' למשכן תוך ימי המלואים {{ממ|עיין מש"כ ב[[משך חכמה/פרשת תצוה|פ' תצוה]]}}, מ"מ כיון שנפרק המשכן ביום לא היה פתח אהמ"ע והיו אהרן ובניו אסורים באכילתן וכיון שנדחו מקדשים מאכילה כבר נפסלו אף אם חזר והקים המשכן כמוש"כ בתוס' זבחים [[תוספות/זבחים/סא/ב#לאחר|ס"א ע"ב]] תוד"ה לאחר שיפרקו. וא"כ אם נותר עד אחר פריקת המשכן שהי' מפרקו כל יום גם כן נשרף, לכן לא כתוב עד הבוקר, אבל בציוי דכתב על כללות האיל, ובזה נכלל גם החזה שאכל משה והוא לא הי' צריך לאכלו פתח אהמ"ע, לכן אמר אם יותר עד הבוקר שאז נשרף ודו"ק.


'''והנותר בבשר ובלחם באש תשרף.''' נראה דקא' בשלו כו' פתח אהמ"ע ושם תאכלו אותו והנותר בבשר ובלחם {{ממ|שם}} באש תשרפו ומפתח כו' לא תצאו כו'. והכונה דבמקום אכילתן שם תהא שרפתן וכמו דלדורות יליף בתו"כ והוא בפסחים דף פ"ב בקדש באש תשרף ששרפתה בקדש, ופי' רש"י שם ד"ה פסולי שאר קדשים כו' ויעוין סוף אילו עוברין דפחות משיעור שורפו במקומו שלא במקום אכילתו, רק בכשיעור כזית או כביצה, ולכן אמר דהנותר בבשר כשיעור ובלחם כשיעור ולא אמר והנותר בבשר ולחם, רק ובלחם לחלק שם באש תשרופו ולכן אמר תשרופו שהם ישרופו פתח אהמ"ע (שלחוץ לפתח אהמ"ע לא תצאו), ולכן לא אמר באש ישרף. ולכן אמר בבשר ובלחם להורות שאין שיעורין מצטרפין, דאם יותר בשר פחות מכשיעור ולחם פחות מכשיעור אינן מצטרפין ואינו צריך לשורפן רק בעזרה רק שורפו בכל מקום. ויעוין תוס' פרק כלל גדול ד"ה על חרישה כזה. ודע דתנן במעילה וששה בתודה הבשר כו' והלחם דמצטרפין לנותר יעו"ש להתחייב משום נותר וכן תנן כל הנותרות מצטרפות, ויש להסתפק דלמא דוקא כי נותר כל חד כשיעור או יותר אז אחרי זה מצטרפין, כי אכיל פחות מזית מלחם ופחות מזית מבשר, אבל כי לא נותר רק פחות מכשיעור מזה ופחות משיעור מזה אין מצטרפין. וכיו"ב מצאנו לבעלי תוס' ביומא [[תוספות/יומא/פא/א#כל|דף פ"א א']] ד"ה כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין ויש להאריך בזה ואין כמ"ק. ודו"ק.

== לג ==

'''ומפתח אהל מועד לא תצאו וכו'.''' רבינו משה בן מימון כתב דכה"ג היה לו בית בירושלים ואינו זז משם לעולם. בטח מצא זה רבינו באיזה מקום. אך בזה נתגלה לנו דאיל מלואים היה מורה על מורם משלמי יחיד שוק וחזה שנוהגין לדורות, וכמוש"א והיו לאהרן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל כו' ותרומה יהיה מזבחי שלמיהם. והנה בני אהרן שנמשחו היה להם דין כהן משיח לכל דבר כמוש"כ הקדמונים, שלכן אמר להם מן המקדש לא תצאו והיו מקריבין כשהן אוננין, א"כ חזינא דבמקום שהיה הבשר נתבשל ונאכל הוא בפתח אהל מועד, שם היו צריכין לישב יומם ולילה כל זמן שהיה המשכן קיים, אם לא כשפרקו אז לא היה משכן, אבל כל זמן הויתו היו צריכין לישב בפתח אהמ"ע מקום אכילתן את בשר המלואים. כן ילפינן מזה, שבמקום שנאכל השלמים הוא ירושלים בתוך החומה שם צריך כה"ג לישב תמיד, ולכן אינו זז מירושלים. ומצאנו בגמרא אפכא, דתלי האכילה בהישיבה הוא בזבחים פרק איזהו מקומן דף נ"ו דאמר סמי מכאן אכילה, דנאכלין אף כשאין דלתות ההיכל פתוחין ובלשכות שאינן פתוחות נגד ההיכל, ופריך והא כתיב ואכלו פתח אהמ"ע כו', ומשני קדשי שעה שאני, ופירושו דשם כתיב ומפתח אהמ"ע לא תצאו יומם ולילה. תוס', א"כ נתגלה לנו דהאכילה עם הישיבה במקום חדא הואי, לכן לדורות כן הוא שמוכרח לישב בירושלים מקום אכילת קדשים קלים המה שלמים שחזה ושוק בא מורם מהן. ואולי זה כונת הפסוק ומפתח אהמ"ע לא תצאו כו' כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות לכפר עליכם, שלא יצא כה"ג ממקום אכילת קדשים ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, ורבותינו ריש יומא דרשו על פרישה ואמרו דאסמכתא בעלמא יעו"ש. והדברים נכונים ודו"ק. וזה כונת המזמור מה טוב ומה נעים שבת אחים כו', המה הכהן הגדול שבירושלים, והמלך שיושב בציון היא עיר דוד וכמו שאמר זכרי' אלה שני בני היצהר כו'. וזה שאמר כשמן הטוב יורד כו' זקן אהרן הוא כהן גדול, שעומד תחת אהרן ונקרא בשמו ובכה"ג טעון משיחה כה"ג בן כה"ג וכל אחד נמשח בשמן כטל חרמון כו' על הררי ציון זה המלך מבית דוד שיושב שם ודו"ק.

== לה ==

'''ושמרתם משמרת ד' ולא תמותו.''' היינו שלא יגשו אל אשה לדברי הירושלמי יומא שהלכו לביתם בלילה, ולא יגשו אל אשה ולא יהרהרו, שלא יבואו לידי טומאה ויוכרחו לצאת ממחנה שכינה, כי כן צויתי, ר"ל, בשביל שתמיד השכינה מצויה אצלי, צוה לי הקב"ה ואתה פה עמוד עמדי. ע"ד צחות.

== לו ==

'''ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ד' ביד משה.''' לא כתב כאשר צוה ד'. נראה משום דאהרן ובניו אכלו כל הבשר והלחם ולא הותירו מאומה, ולא נשרף הלחם ובשר, ושלא להותיר לא ציוהו ד' בזה מטעמים שביארתי שם, רק בתודה צוה לבלי להותיר, וכן בפסח, לכן אמר את כל הדברים אשר צוה ד' ביד משה אצל פסח ותודה. וברור.


<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>