עריכת הדף "משאת המלך/דברים/טו"

{{ניווט כללי עליון}}

{{מרכז|משאת המלך על התורה - דברים טו}}

==ז==
'''לא תאמץ את לבבך''' (טו ז)

'''בגיטין''' {{ממ|[[בבלי/גיטין/ז/א|ז'.]]}} אמרו תדר"י כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה ניצל מדינה של גהינום, משל לשתי רחלות שהיו עוברות במים אחת גזוזה ואחת אינה גזוזה, גזוזה עברה ושאינה גזוזה לא עברה. ונראה דאין הענין רק דזכות הצדקה היא מצילה, אלא הכונה בזה היא ביותר ומשום שאם לא גזז ונתן צדקה הרי הוא עובר בלאו דלא תאמץ וגו', וה"ז בבחינת {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/ה|קהלת ה']]}} עושר שמור לבעליו לרעתו, והוא המשל מרחלות דהא גופא מחמת שהיא אינה גזוזה זה הדבר המעכבה מלעבור המים, לפי שהמים הנספגים בצמרה מכבידים עליה מלעבור.

==ט==
'''השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו''' (טו ט)

'''ה[[לחם משנה/מלווה ולווה/א|לח"מ]]''' ריש הל' מלו"ל הוכיח דאין עובר בזה הלאו כל הנמנע מלהלות, אלא רק הנמנע מלהלות משום דחושש הוא דקרבה שנת השבע שנת השמיטה, והדבר מוכח מהרמב"ם שכתב לזה הלאו בהל' שמיטה ולא בהל' מלו"ל, ע"ש.

'''וקשה''' דהרי מה שתיקן הלל הזקן פרוזבול הוא כדאיתא בגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/לו/א|ל"ו.]]}} לפי שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על הכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר וגו', והנה אם לא נהג שמיטה בבית שני נמצא שבזמן הלל לא נהגה שמיטה אלא מדרבנן [עיין רמב"ם הל' שמו"י [[רמב"ם/שמיטה/ט#ג|פ"ט ה"ג]] ו[[רמב"ם/שמיטה/ט#טז|הט"ז]]{{כ}}], וא"כ קשה מהו זה שאמרו ועברו על הכתוב בתורה השמר לך וכו', הרי ליתא ללאו זה כלל שהרי המנעותם מלהלות לא היתה מחמת שמיטה שהרי ליתא לשמיטה, ואין המנעותם מלהלות אלא מחמת הפקר בי"ד הפקר שתקנו כעין שמיטת כספים, ולמש"כ הלח"מ הרי כל שאין המנעותו מלהלות מחמת דין השמיטה אלא מחמת ענין אחר אין זה בכלל הלאו, ולומר דהכוונה שעברו על לאו דרבנן לנמנע מלהלוות מחמת שמיטה דרבנן, זה צ"ע דמהיכא תיתי יכלל בתקנת חכמים של שמיטה מדבריהם גם לאוים שאינם מדיני השמיטה אלא שתלויים בשמיטה, ומה טעם יש לדבר שיתקנו השמיטה מדבריהם כעין דאורייתא כ"כ עד לחדש לאו מדבריהם לנמנע מלהלוות מחמת שמיטתם זו.

'''ונראה''' פשוט דהנה הכריח הלח"מ שלאו זה הוא דוקא בהנמנע מלהלות מחמת השביעית זהו ממה שכתב הרמב"ם לזה הלאו בהלכות שמיטה, ולכאורה אכתי לא מתיישב דהרי מ"מ אין זה שייך למצות שביעית, דהרי סו"ס זהו לאו בדיני מצות הלואה אלא שפרטו של לאו זה הוא להיות אסור להמנע מלהלוות מחמת השביעית, אבל מאי שייטא דהאי לאו למצות שביעית. ומוכרח ומבואר לא כן, אלא דלאו זה הוא מדיני שמיטה ממש, וכמו דנתחייבנו במצות שמיטה לשמט הלואה, כמו"כ נתחייבנו להלות הלואה ולא לירא מהשמיטה, ונמצא דה"ז מדיני שמיטה ממש ולכן שפיר מקומה במצות שביעית, ולפי"ז הרי פשוט דכל דתיקנו רבנן שביעית בזה"ז א"כ כל דיני שביעית תקנו, וכמו שנכלל בשמיטה המצוה של השמטת חובות, כמו"כ נכלל בזה הלאו שלא להמנע מלהלות, שהרי נתבאר דלאו זה הוא מדיני השמיטה.



{{מרכז|{{גופן|5||'''**'''}}}}

'''קרבה שנת השבע שנת השמטה''' (טו ט)

'''במכות''' {{ממ|[[בבלי/מכות/ג/ב|ג':]]}} אמרו דהמלוה את חברו סתם אינו רשאי לתובעו בפחות מל' יום, וילפינן זה מדכתיב קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ובחי' מרן הרי"ז {{ממ|הל' מלו"ל}} הוכיח ממש"כ הרמב"ם דאם התנה שיתבע בכל זמן שירצה רשאי שתנאי שבממון הוא, ומוכח דדינא דל' יום אי"ז משום דדעתו לל' יום, אלא דין תורה הוא לשמטו ל' יום, ומ"מ מהני תנאה משום דה"ה מתנה עמש"כ בתורה בממון ותנאו קיים, ע"ש.

'''ועיין''' בש"ע חו"מ {{ממ|[[שולחן ערוך/חושן משפט/עג#א|סי' ע"ג ס"א]]}} דמבואר דאם יש מנהג המקום לפחות או להוסיף על ל' יום הולכים אחריו, ויש להבין האיך המנהג יכול לשנות דין תורה של שמיטת ל' יום, ודוחק לומר דחשיב זה כאילו התנו, וכן ע"ע במאירי {{ממ|[[מאירי/מכות/ג/ב|שם]]}} דכתב המלוה את חבירו סתם אינו יכול לתובעו פחות מל' יום כו' הואיל ולא קבע לו זמן כו', והרי דל' יום הוא לפי שלא קבע זמן, ואילו המבואר מהרמב"ם ה"ז להיפך שעיקר הדבר הוא ל' יום, אלא שהקובע זמן פחות מל' יום מהני מדין מתנה עמש"כ בתורה שקיים בדבר שבממון.

'''ונראה''' דכל עיקר שלמדו שיש לך שמיטה אחרת דל' יום, הלכה זו נאמרה דוקא בסתם הלואה אבל בהלואה לזמן לא נאמרה ההלכה כלל, ואף הרמב"ם שכתב שאם התנה מהני לא כתב באופן שהתנה לפחות לזמן מסויים, אלא כתב שהתנה שיגבה בכל זמן שירצה, אבל אם אכן יתנה לפחות ולגבות בזמן מסויים בזה א"צ לדין מתנה עמש"כ בתורה בדבר שבממון, ומשום דבהלואה הקבועה לה זמן בזה לא נאמרה הלכה זו מעולם, ורק בהלוהו סתם אלא שהתנה שיגבה אימת שירצה אז אנו צריכים להא דבדבר שבממון תנאו קיים.

'''וזהו''' כוונת המאירי במש"כ הואיל ולא קבע לו זמן, כלומר דהלכך ה"ז סתם הלואה שנאמר בה הלכה של שמיטה אחרת שהיא ל' יום, וזהו נמי הביאור בשו"ע שאם היה מנהג לפחות או להוסיף הרי הלואתו כהמנהג, ומשום דאין זה הלואה סתמא שדינה ל' יום אלא ה"ז כקביעות זמן כפי המנהג, ואה"נ שאם היה המנהג לגבות אימת שירצה יתכן דלא מהני אלא באופן שהתנה מפורש וכדברי הרמב"ם, ומדינא דתנאי שבממון קיים אע"פ שהתנה על מש"כ בתורה.
{{ניווט כללי תחתון}}
{{משאמ}}