עריכת הדף "מראי מקומות על הרמב"ם/יסודי התורה/ח"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
==א==
===משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה כו'===
כדברי רבנו הרמב"ם כ"כ החינוך {{ממ|הערת המחבר בריש הספר}} שלולי שזכו לנבואה, בכל האותות שעשה משה לעיני פרעה ולעיניהם היה יכול בעל הדין לחלוק ולומר מי יודע אם עשה הכל בתחבולות חכמת השדים או בכח שמות המלאכים, ואע"פ שחכמי מצרים וכל חרטומיה שהיו בקיאים בחכמת השדים והכישוף יותר מכל שאר העולם הודו בעל כרחם למשה כו' אעפ"כ הרוצה להתעקש יאמר ביתרון חכמתו מהם עשה והודו לו. אבל אחרי הנבואה לא נשאר להם שום צד פקפקו בענין וידעו בברור כי כל המעשים נעשו במצות אדון העולם ומידו הגיע אליהם הכל וכו'. אמנם הרמב"ן {{ממ|[[רמב"ן/שמות/יג#טז|שמות יג טז]]}} כתב שבעשית ה' מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו ויודע ומשגיח ויכול, וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמיתת הנבואה כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים כו'. וע"ע שו"ת הרשב"א {{ממ|[[שו"ת הרשב"א/ד/רלד|ח"ד סימן רלד]]}} שכתב וז"ל וכלל הענין הוא לפי שידענו שלא יאמינו רק בדבר אמתי והכרחי אין בו שום פקפוק, ועל כן כשהגדיל ה' לעשות הנפלאות והנוראות במצרים עד שהוציאם בזרוע נטויה ובמוראים גדולים, עוד הוצרך להוציא הפקפוק מלבבם, מפני שכל מה שנעשה במצרים אפשר שנתפשטו בהם או מקריים טבעים או עניני החרטומים. ולפיכך לא האמינו במשה אמונה מוחלטת עד עמדם בקריעת ים סוף, יורה על זה מה שאמר שם ויאמינו בה' ובמשה עבדו ותרגם המתרגם ובנביאות משה עבידה. שזה באמת נמלט מטבע המקריים שאין היום נקרע במקרה בלילה אחד ובבקר ישוב, וזה הוציא מלבבם הפקפוק, אמנם לשעתם. והוא שאמרה רחב הזונה כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם, לא הזכירה אחד מן הפלאים והמופתים הקודמים במצרים רק זה לבדו לכוונה שאמרתי. ואמנם, אף לאחר קריעת ים סוף נכנס עוד בלבם צד פקפוק אולי משה לבד שהיה חכם מכל האדם ומכל מי שקדמו ידע לעשות כן והם לא יבחינוהו וחזרו עוד להמשך אחר הספק והפקפוק. ומעתה לא נשאר להם שום בחינה בנבואת משה זולתי שיגיעו הם בעצמם לענין נבואי להוציא מלבם כל פקפוק, וזה היה במעמד הנכבד ההוא ונתאמת האמת ונצדק קודש כו'. ועי' ספר העקרים {{ממ|[[ספר העיקרים/א/יח|מאמר א פי"ח]]}} ז"ל שם כי הנביא שיתן אות על היותו נביא בראיה שהוא ילך על פני המים או שיבקע הנהר לעבור בו או שילך במו אש ולא יכוה או שירפא החולים או המצורעים, הנה זאת אות שהוא איש שראוי שיעשו על ידו נסים אותות ומופתים, אבל אין זה אמות עצמי לנבואה, וכל שכן שאיננו אות אל שתנתן תורה על ידו, כי כבר ימצאו אותות ומופתים נעשים בלהט וכשוף או נעשים על ידי הצדקים שאינם נביאים כו'. ולזה תמצא כי כל האותות והמופתים שעשה משה קודם מתן תורה היו אותות אל שראוי שיעשו על ידו אותות ומופתים בלבד לא לקבל תורה על ידו, ודבר הזה בלבד היה האמנת ישראל על פיו כו', עי"ש שהאריך הרבה. והוסיף וכתב: וזהו מה שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המדע בפרק ח' מהלכות יסודי התורה, משה רבינו עליו השלום לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה כו' וכוונת דבריו שהאותות שיעשו הנביאים כו' אינן ראיות עצמיות לנבואה כו' וכן עשיית האותות כבר אפשר שיעשו קצת לצדיקים או על ידי חסידים ואע"פ שאינם נביאים כו' או אפשר שיעשו בלהט או בכשוף כמו שהיו עושים חרטומי מצרים, או על ידי שם משמות הקודש כו', ובעבור זה הוא מבואר שאין האות ראיה אמתית על הנבואה וכל שכן על שליחות השליח, ולזה לא היו האותות שנעשו על ידי משה קודם מתן תורה אותות עצמיים לנבואה וכ"ש אל שתנתן תורה על ידו, עד מעמד הר סיני. וע"ע משך חכמה {{ממ|[[משך חכמה/שמות/הקדמה|הקדמה לספר שמות]]; [[משך חכמה/דברים/לג#ד|דברים לג ד]]}}. אמנם עי' בספר יסודי הדעת {{ממ|ח"א פ"ז; הקדמה לח"ב}} שביאר דברי הרמב"ם בדרך אחרת.
<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>