עריכת הדף "מראי מקומות/פסחים/כא/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
== יפה מראה ==
=== תוד"ה ר"י ===
'''ואסר בכותח משום דשם בעליו עליו.''' יעויין במהרש"ל במש"כ לבאר בטעמא דקודם ל' יום שרי ולדבריו מתבאר הא דב"ש לא הזכירו ל' יום ועשפ"א, ואולי י"ל עוד וכן יש לפרש לד' הראשונים דטעמי' דב"ש משום הערמה, דקודם ל"י אין מוטל עליו לדאוג בצרכי ודיני הפסח וצ"ע בזה.- בס' האורה לרש"י פסק כריב"ב, וצ"ע דלרש"י ריב"ב אתיא כב"ש.

בסוה"ד '''וא"ש אף לר"ת וכו' דמותר להשהות כותח בפסח.''' דבריהם כאן הם דלא כמש"כ בריש מכילתין {{ממ|ב.}} בשם רשב"א דצריך לבערו אף לר"ת, ועמד בזה השעה"מ {{ממ|[[שער המלך/חמץ ומצה/ד#ח|פ"ד מחו"מ ה"ח]]}}.- ומ"מ בהנאה מודה ר"ת שאסור וכמש"כ המהרש"א.

=== בגמ' דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאח"ז ===
;חמץ שנפסל מאכילת אדם וכלב
יסוד החילוק בין חרכו קודם זמנו דמותר בהנאה ובחרכו לאח"ז אסור אשכחן בע"ז סח. לענין נבילה דאם נסרחה לאחר שנתנבלה צריך קרא להתירה אבל בנסרחה מעיקרא ל"צ קרא. והיינו דלכתחילה לא חל האיסור אלא על דבר העומד לאכילה, אבל לאחר שחל האיסור תו לא פקע, ומ"מ כ"ז אם נשאר עליו תורת חמץ אבל אם פקע ממנו תורת חמץ לא שייך זאת, ובנפסל מאכילה לא פקע תורת חמץ אלא פקע תורת אוכל. וצל"ע במג"א סי' תמ"ב ס"ק י"ד שכ' בתו"ד דחרכו פקע מיני' שם חמץ וצ"ע דא"כ מ"ט חרכו אח"צ אסור, [ויעויין באהא"ז פ"ה מאיסו"מ ה"א אות ב' שכתב שחמץ שיצא ממנו החימוץ אין בו כרת, ולמד כן מדברי הר"מ בסה"מ דזהו הטעם בתערובת חמץ שאין חייבין כרת משום שנחלש כח החימוץ, והוא כמשנ"ת דכל שפקע החימוץ ליכא איסור, אבל בתערובת דלא פקע לגמרי יצא מכלל כרת דאיתי' בלאו, והוא כחמץ נוקשה שאינו חמץ גמור וע"ע משנ"ת לק' כב.]

וכתבו התוס' דמיירי בנפסל מאכילת כלב דאל"כ אסור והוכיחו כן מפת שעיפשה בפ"ק דבעיא שריפה, וכ"כ שאר ראשונים, אבל בנפסל מאכילת אדם וחזי לכלב אסור, והק' הר"ן לקמן (ח. מדפי הרי"ף) דהרי נבילה שאינה ראוי' לגר אינו קרוי' נבילה ואין בה איסור נבילה וה"נ מאחר דלא חזי לאדם לישתרי ותי' דעדיין ראוי' היא לשחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות וכדלק' פ' אלו עוברין, ובר"ן שם (יד. מדפי הרי"ף) פי' דילפינן לה משאור דאינו ראוי לאכילה ואעפ"כ אסרתו תורה, [ומה"ט כתב האמרי בינה דיני פסח סי' ח' ד"ה והנה די"ל דהוא רק בחמץ דגלי לן קרא בשאור ודלא כהחוו"ד סי' ק"ג סוס"ק א' שאינו מחלק בזה, וכד' החוו"ד כתב החזו"א סי' קט"ז ס"ק ב' ד"ה כתב ויעוי"ש מה שביאר בד' הר"ן, ובנובי"ת יו"ד סי' נ"ז כתב סברא דרק בחמץ תליא בעומד לחמע דהאיסור הוא החימוץ משא"כ בשאר איסורים, ומ"מ עדיין יל"ד בחזי לאכילה ע"י תיקון] ומ"מ בנפסל מאכילת כלב אע"ג דראוי לחמע בו עיסות אחרות אין בו איסור וכמש"כ הנובי"ת יו"ד סי' נ"ז וכ"ה מוכרח מסוגיין [ומש"כ שם הנוב"י דשאור חזי לכלב תמה ע"ז האמרי בינה דיני פסח סי' א' מתוספתא פ"ק דביצה דמאימתי הוא קרוי שאור משנפסל לאכילת כלב, וביאר האמ"ב דשאני שאור שעומד לכך, וע"כ אסור אף אם מתחילתו אינו ראוי].

ויסוד הדברים, דכל שנפסל מאכילת כלב הוא עפרא בעלמא וע"כ לא מהני מה שראוי לחמע, וצ"ת דא"כ בחרכו לאח"ז מדוע אסור בהנאה, והא מאחר שנפסל מאכילת כלב עפרא בעלמא הוא, ויעויין עוד בהמשך.
וכל משנ"ת דכל שנפסל מאכילת אדם אסור והובא כן מד' הראשונים, אמנם בדעת רש"י שפי' בד"ה לא צריכא, שבטל טעמו ומראיתו דקדקו האחרונים [הפמ"ג סי' תמ"ב במ"ז ס"ק ח' ועוד] דס"ל דמיירי דחזי לכלב מ"מ מאחר שחרכו לא חל איסור חמץ, וקודם זמנו מותר, ובמאירי הביא י"מ דחרכו שלא נשרף מתוכו אעפ"כ מותר בהנאה והוי ככופת שאור שיחדה לישיבה וטח פני' בטיט שאינו עובר עלי' וכדלק' מה: [ולמדנו מדבריו דכופת שאור שיחדה לישיבה מותרת בהנאה וברבינו מנוח סופ"ג מחו"מ כתב דאם חרכו מבחוץ לא יעבור בב"י כדין כופת שאור ומ"מ באכילה אסור, ועחזו"א סי' קט"ז ס"ק ה' ד"ה ואמנם ואכ"מ]. ובהוכחת תוס' והראשונים מפת שעיפשה יעויין בברוך טעם שער הכולל סי' א' ד"ה אמנם ראי', ובחיבורו ברוך שאמר לפרקין דפי' דמודה רש"י דחייב בהשבתה עד שיפסל מכלב ומ"מ אין בו איסוה"נ דאיסור אכילה והנאה תליא בשם אוכל, אבל חיוב השבתה תליא בחפצא דחמץ, והכא יש כאן חפצא דחמץ, ונמצא דחיוב השבתה הוא אף בדבר המותר באכילה. [וכ"כ אחיעזר ח"ג סי' ה' אות ב' בשיטת הראב"ד פ"א מחו"מ ה"ב, אבל בדעת הר"מ כ' שם באות ג' דס"ל דאין חיוב ביעור בחמץ שמותר באכילה] ובעזה"י יבואר בסוגיא דבסמוך דמחיוב השבתה יש ללמוד דאסור בהנאה וצ"ע, וע"ע בשפ"א מש"כ בישוב הוכחת תוס' והראשונים, ובאמת מצינו דעת הרא"ה הובא בריטב"א לק' מה: דמה שאמרו נשרפת עם הטמאה בפסח אין הכוונה דיש חובת ביעור אלא דמאחר שנפסלה מאכילת אדם מותר לטמאה עי"ש, ועיין שעה"צ סי' תמ"ב ס"ק י"ט משכ"ב ובשיטת הרמב"ם.

והנה ילה"ק לשיטת רש"י לעיל יב: דביעור חמץ בשריפה לר"י הוא קודם זמנו, והרי מאחר שחרכו הרי כבר הותר בהנאה ושוב אין קיום בשריפתו דכבר אינו חמץ, ובפרט יקשה לשיטת רש"י דסגי בנפסל מאכילת אדם, וראיתי בברוך טעם שעמד בזה, ותי' ע"פ דרכו בשיטת רש"י דלא אמרו אלא דמותר בהנאתו אבל עדיין מחוייב בהשבתתו, ואשה"ט רש"י לשיטתו, וצ"ע שם דלר"י דביעורו בשריפה ויליף לה מנותר דאסור בהנאה א"כ בעינן איסור הנאה וכיון דמותר בהנאה בפסח ל"ש חובת שריפה.

;חמץ שלא כדרך הנאתו
הקשה המקו"ח (סי' תמ"ב ס"ק ב') בדעת הראשונים דבנפסל מאכילת אדם אכתי אסור באכילה [והוא מה"ת וכמו שהוכיח המקו"ח שם] והרי כיון שנפסל מאכילת אדם א"כ האוכלו הוא שלא כדרך אכילה ומדוע אסור, הרי כל איסוה"נ שרו מה"ת בשלא כדרך כדלק' כד: וחמץ בכלל [וכ"כ תוס' לק' כה. ד"ה מה לכלאי, ועמש"כ לעיל במשנה בולא יסיק בו], [ואין לומר שאכלו בתערובות והוא כדרך אכילה דמבואר ברא"ש דלא מיירי ע"י תערובת] ותי' דבחמץ יש איסור נוסף הנלמד מתשביתו שצריך להשביתו שלא כדרך אכילתו וכמבו' בתוס' לק' כח: ד"ה ר"ש, ובאמרי בינה דיני פסח סי' ח' ד"ה וראיתי הק' ע"ז א. דבתוס' לק' כח. ד"ה ותנן מבואר דאין איסור ליהנות שלא כדרך הנאה ב. דבכה"ג שאינו מחוייב בהשבתה כגון בתערובות או חמץ של גוי לא ייאסר ועי"ש עוד, והביא דהפמ"ג בפתיחה להל' פסח [חלק השני פרק השני סעי' ב] עמד בקו' זו והוכיח מזה דמיתסר אף שלא כדרך הנאתו, וכתב דמ"מ לא אמרו לק' כד: דחייב בשלא כדרך משום דיש ב' אופנים יש שהחמץ עצמו נעשה אינו ראוי ובזה חייב, אבל אם עירב בו דבר מר פטור דאכילה כתיבא בי', ומדמי לגיד הנשה דחייב עליו כמות שהוא ואם עירב בו דבר מר פטור [ויש בזה אריכות דברים ויעויין בפמ"ג שם ובשו"ת ר' אהרן ובאב"ע ואכמ"ל] ויעוין עוד במנחת ברוך בסי' מ' ובחזו"א לקמן כד: כדרכו של הפמ"ג בחיוב אכילת שאור דלא חזי לאכילה.


ובמה שאמרו חרכו קו"ז מותר בהנאה, כתב הרא"ש דבאכילה אסור והיינו משום דאחשבי', וכ' המשנ"ב סי' תמ"ב ס"ק מ"ה בשם המג"א בשם התרוה"ד דאם אכל שלא בכוונה לא עבר באיסור. וכתב הט"ז סי' תמ"ב הובא במשנ"ב ס"ק מ"ג שאיסורו מדרבנן וע"כ ביוה"כ אין איסור, אמנם דעת השאג"א סי' ע"ה שאין לחלק בזה וביוה"כ ג"כ אסור, ועי"ש משה"ק מדברי הטור סי' תרי"ב שהתיר ביוה"כ, ובכתבי קה"י החדשים סי' ע"ד כתב דשאני יוה"כ דתליא ביתובי דעתא ולא גזרו, ובאמרי בינה דיני פסח סי' ח' כתב דדוקא בחמץ אסור דמאחר שראוי לחמע בו עיסות אחרות ממילא לא פקע מיני' שם אוכל, משא"כ בשאר איסורים פקע תורת אוכל ולא מהני אחשבי' לאוסרו, והא דלהרא"ש לא מיתסר במאכיל לבהמה דג"כ נימא דאחשבי' ביאר הברוך טעם (בספרו ברוך שאמר ע"ס המסכת) דכל דלא אחשבי' לאכילה ואין בו איסור אכילה ה"ה אין איסור הנאה, וכד' המל"מ פי"ד מאבל דכיון דילפינן איסור הנאה מלא יאכל כל שאין איסור אכילה אין איסור הנאה, ויל"ע דהכא איכא למילף איסוה"נ מתשביתו וכמש"כ לעיל מהמקו"ח. 

והראשונים (ר"ן בעה"מ ועוד) התירו גם באכילה ופי' דמאי דקאמר הנאה משום שאין דרך אכילה בלחם חרוך.

ובעיק"ד הרא"ש יל"ע מהא דתניא בב"ב צה: על הפת שעיפשה אומר שהכל נהיה בדברו ופרשב"ם ולמעוטי אתא דלא יברך על הפת ברכת המוציא דהא לאו לחם הוא עכ"ד, מבואר דאע"ג דאיהו קאכיל לי' מ"מ לא חשיב לחם, וכ"ש הכא דנפסל לגמרי מאכילה ועבאוה"ל סי' ר"ד סעי' א' מש"כ לענין בהמ"ז.


;חרכו אחר זמנו
ובחרכו אחר זמנו אסור בהנאה וכתבו הראשונים דהוא אף בנפסל מאכילת כלב כיון דהוא לאחר זמן איסור והוא אף חיוב ביעור וכדאיתא בירושלמי הובא במ"מ פ"ד מחו"מ הי"א, והובא במשנ"ב סי' תמ"ב ס"ק ט', ואיסור זה נסתפק הפמ"ג (סי' תמ"ב בא"א ס"ק י"ד) דהוא מדרבנן וציין שם למל"מ פי"ד מאבל דכל שאינו ראוי לאכילה לית בי' ג"כ איסוה"נ, וא"כ כל איסורא דאפרן הוא מדרבנן, ומה שחייב לבער ביאר הגרש"ר סי' י"א דהוא משום דאסור בהנאה ולא מחובת תשביתו עי"ש, וי"ל עוד בזה דעפרא בעלמא הוא וכמשנ"ת, ובשעה"צ ס"ק י"ט הביא ד' הפמ"ג, והביא להגר"ז שהוא מה"ת, וכן מבואר ברע"א לעיל ה. בתוד"ה ואומר דלרבנן דחמץ מהנקברין אפרן אסור מה"ת, [ועבהגר"א יו"ד סי' קנ"ה ס"ק כ"ב] ודעת החק יעקב סי' תמ"ה ס"ק ח' והפנ"י לק' כז: דאיסור אפרן הוא מדרבנן, ובטעם הדבר דאסור מה"ת הוא משום דמאחר שחל בו איסור חמץ תו לא פקע, וחובת השבתה הוא ג"כ חלות שחל בחפצא, ובחזו"א סי' קט"ז ס"ק י"א דן האם זה לענין תשביתו או לענין איסוה"נ דחמץ ונפ"מ בחמץ של גוי, ובחזו"א כתב דמה"ט כששרפו לחכמים דאפרן אסור צריך לאבד את האפר, דכל שנשאר האיסור הנאה צריך להשביתו אע"ג דהחמץ כבר נפסד מכלב [והוא מחודש לדינא] ויל"ע עוד בזה האם עובר עליו בב"י לאחר שחרכו ומסתברא דאינו עובר, וכ"ה בחזו"א סי' קי"ח סוס"ק ז', ומתבאר דתשביתו לא תליא באיסור ב"י. וכ' החזו"א דאם פסלו מאכילת כלב קיים מצות תשביתו לתיקון הלאו, דמ"מ עדיין חייב לבערו מדין האיסוה"נ.- ובר"מ לא הביא ד"ז דחייב לבער, ועקו"ש (אות קפט) ונתבאר להלן.

כתב הריטב"א דאם חרכו בשעה חמישית אסור באכילה ומותר בהנאה, וק' לפמשנ"ת בטעם האיסור משום דחל איסור הנאה בחפצא, דכ"ז שייך באיסוה"נ ולא באיסור אכילה, ואפר איסור אכילה מותר וע"ז י"ל דהכא גדר חז"ל הוא דגזרו לענין אכילה שעה שישית אטו שעה חמישית, [וע"ע בתרוה"ד סי' קכ"ט דנראה דמדמי איסור אכילה ג"כ לדין חרכו וצ"ע] ויש לבאר בזה דהנה הבאנו דבחרכו יש חיוב תשביתו אע"ג דכבר לא חזי לכלב, ומבואר דאין האיסור מדין נגרם מאיסוה"נ דבנגרם בפשוטו אין חובת השבתה, וע"כ דחשיב דגוף החמץ קיים ומה"ט יש לאסור גם באכילה, ועדיין ילה"ע להגרי"ז דשעה חמישית אין זה איסור חפצא, וכל האיסור נתבאר משום דחל איסור בחפצא, ועוד יל"ע לפמש"כ לעיל מהמקו"ח דאע"ג דלא חזיא לאכילה מ"מ חייב מקרא דתשביתו א"כ זה ל"ש בשעה חמישית דעדיין אין בו חובת השבתה וצ"ע, ועוד ראיתי להעיר דהו"ל כנבילה שאינה ראוי' לגר שאין איסור אכילה.

וכל משנ"ת דחל איסורא בחפצא מן התורה ותו לא פקע וכדביאר החזו"א הי' מקו' לדון דחמץ בפסח כיון דנאסר רק בפסח וכדקי"ל דלאחר הפסח מותר מה"ת א"כ לא שייך כלל יסוד הדין דחרכו ייאסר, דכל רגע הוא איסור מחודש שחל עליו משום דהשתא הוא פסח, ומבואר דעכ"פ כלפי ימי הפסח עצמם הו"ל איסור בחפצא, והוא סייעתא לד' הרע"א בתשו' ס"ה שכתב דתרומה שנתחמצה בפסח לא הוי כולל מיגו דחל על שאר החמץ משום דשאר החמץ כבר נאסר מקודם, ודן הקובץ הערות סי' ל"א אות א' כסברא הנ"ל דשפיר הוי כולל משום דכל רגע הוא איסור מחודש שחל על כל החמצים, [ואפשר שזהו דעת הצ"צ דלא ס"ל כהרע"א שם, א"נ דס"ל דתרוייהו איתנהו דיש גם סיבה האוסרת מתחילת הפסח וגם סיבה המתחדשת בכל רגע], ויעויין עוד בחי' הגרש"ר סי' י"א אות א'.

וכ"ז יקשה אם איסורו מה"ת אמנם כבר נתבאר דהפמ"ג נסתפק דאיסורו מדרבנן, והגרש"ר הביא ס' המנהיג (אות כ"ב) שכתב וז"ל אבל לאחר איסורו אם חרכו אסור בהנאתו משום קנסא הואיל ושהה באיסורי' עכ"ל וביאר הגרש"ר דאע"ג דבשאר איסורים ג"כ מיתסר בחרכו לאחר שחל האיסור מ"מ ס"ל דחמץ שאני דל"ש לומר דכיון שחל האיסור תו לא פקע כיון דבכל רגע הוא איסור מחודש, וע"כ האיסור כדין חמץ שעבר עליו הפסח, ומ"מ ביאר הגרש"ר דאין האיסור מטעם קנס אלא דבהדין חמץ שעבר עליו הפסח אסור מדרבנן נאמר דאיסור חמץ הוא איסור עולמי, ובשיטת המנהיג מבואר דחובת תשביתו ואיסוה"נ אין זה חלות שחל בחפצא אלא מתחדש בכל רגע, וזה דלא כמשנ"ת בהמשך דתשביתו הוא חלות בחפצא. ולד' המנהיג לא ייאסר בחמץ של גוי דהרי אין בו איסור חמץ שעבר עליו הפסח [ועמש"כ לעיל מד' האחרונים בזה] ומד' הריטב"א שאוסר בשעה חמישית מוכח שאין הטעם כהמנהיג דהרי בשעה חמישית אין איסור שהי' דהרי מותר בהנאה.

והי' מקו' לבאר באופ"א בטעמו של המנהיג דלא אסר מדינא אלא משום קנסא, דהנה בס' משאת המלך כתב בשם גיסו יבדלחט"א מו"ר הגרי"ג שליט"א להקשות לפמש"כ המנ"ח במצוה י"ט דהאוכל חצי זית בערב פסח וח"ז בפסח אינו מצטרף דב' שמות נינהו [והאריכו בזה בדבר קו' הגר"ח הובא באבי עזרי פ"ד ממעה"ק ה"א ואכמ"ל, ויעויין עוד בחת"ס בסוגיין ד"ה שנאמר דנקט דח"ז בפסח וח"ז לאחר הפסח מצטרפים, והעירוני דאפשר דכוונתו דחמץ בפסח מיתסר גם מדין חמץ שעבר עה"פ וממילא שפיר מצטרף לאיסור זה] א"כ מדוע בחרכו מחצות ולמעלה אסור בפסח והרי בפסח זה איסור חדש ואיסור דערב פסח פקע, ותי' דהאיסור הוא דלא גרע מחמץ שעבר עליו הפסח וכיון ששהה באיסורו בע"פ ה"ז אסור, ולפ"ז זהו כוונת המנהיג דהאיסור משום ששהה באיסורו, [ובעיקר הקו' שמעתי ליישב עוד דאה"נ דאיסור אכילת חמץ הוא לאו אחר מ"מ יש לאוסרו מדין תשביתו ובזה הוא איסור אחד] ולמדנו מכ"ז דלאיסור חמץ שעבר עליו הפסח א"צ שישהה עליו כל הפסח ואף אם לא שהה אלא בערב פסח די"א שאין איסור בל יראה בע"פ ג"כ סגי כדי לאוסרו לאחר הפסח, ויעויין בבאוה"ל סי' תמ"ג סעי' א' ד"ה אסרוהו שהביא פלוגתא בזה.

ועדיין קשה דמבואר בר"מ ושו"ע דחרכו בשעה ששית אסור בהנאה, והרי שעה ששית איסורה מדבריהם וכיון שהגיע חצות פקע האיסור דרבנן [וכ"ה באחיעזר ח"ג סי' א' אות ח'] וא"כ לישתרי בהנאה כשהגיע שעה שביעית, וכ"ש בחרכו בשעה חמישית שהבאנו להריטב"א דאוסר והרי כיון שהגיע חצות פקע איסור זה, וצ"ל דכיון דחכמים גזרו חמש ושש אטו שבע ה"ה לכל דיני חמץ גזרו שיהא כשעה שביעית ומיתסר, ואם איסורו מדין חמץ שעבר עליו הפסח וכד' המנהיג א"כ למדנו שיש איסור להשהותו גם בשעה ששית, ובקר"ס סופ"ג מחו"מ כתב חרכו אחר שעה שביעית ואולי ס"ל דבשעה שישית לא נאסר וכקושיין, [ועמש"כ בסי' א' בהרחבה בכ"ז].

וע"ע במקו"ח הובא בשעה"צ סי' תמ"ב ס"ק כ', דפת שעיפשה קודם פסח מותר לקיימו בפסח ומותר ליהנות ממנו לאחר הפסח, [דכל שמותר לקיימו אין בו איסור לאחר הפסח, ואע"ג דהשהה אותו לאחר חצות ותליא בפלוגתא דלעיל] ובחזו"א סי' קט"ז ס"ק י"ב ובאחיעזר [שם] נתקשו בטעמו של המקו"ח, [ומש"כ האחיעזר לבאר דבחרכו אין איסור ב"י וא"כ לא נאסר לאחר הפסח כיון שלא עבר עליו בב"י, דאין איסור ב"י בע"פ, וצל"ע דלא הוה צריך לחדש שאין ב"י בחרכו [עי' באחיעזר בתוכן הענינים] דתיפו"ל דעדיין לא עבר בב"י בע"פ, וא"כ כלפי ב"י הו"ל כחרכו קודם זמנו] ויעוי"ש במקו"ח ובמגן האלף משכ"ב, עכ"פ לד' המקו"ח מבואר דאע"ג דאין בו איסור דחמץ שעבר עליו הפסח מ"מ יש בו איסוה"נ ודלא כמשנ"ת בד' המנהיג.

=== בגמ' דאר"ג וכו' אפילו בחיטי קורדניתא ===
;קידושין בספק איסוה"נ
פירש"י אם באו לחשש חמץ, ודקדק הפנ"י דלא מיירי בודאי חמץ אלא בספק חמץ, [ובפסקי הרי"ד כ' דמה"ת הם מותרות דאחזוקי איסורא לא מחזקינן מ"מ מדרבנן אסורות] והקשה הברוך טעם (בספרו ברוך שאמר) דלישתרי מטעם ספק דרבנן לקולא, ואף אי נימא דכל ספק חמץ דרבנן בפסח אסור הוא משום שיש לו מתירים לאחר פסח, אבל הכא אין לו מתירים לאחר פסח דכשיבא פסח הו"ל ספק דאורייתא וייאסר, ויעויין כסברא זו בתשובות חדשות (תשל"ח) להרע"א או"ח סי' ט' ויעוי"ש מדברי החמד"ש דאף אם נתברר אח"כ שהוא חמץ מ"מ מאחר דבשעתו הי' ספק דרבנן והותר למוכרו הוא בר דמים ואהני מכירתו עי"ש, ובעיקר הנידון בספק איסוה"נ דאורייתא האם חוששין לקידושיו יל"ד בזה בטעם הדבר דמקדש באיסוה"נ אין חוששין לקידושין ויעויין ברש"י לעיל ז. ובריטב"א קידושין נו:, דפליגי האם הטעם משום שאינו שוה, כן דעת הריטב"א, ודעת רש"י דהוא מדין אפקעינהו, [ובדו"ח רע"א חולין דרוש ט' (נדמ"ח בדף כב. ד"ה ולפ"ז) נקט בשיטת רש"י דהוא משום דאינו שוה והוא כפמשו"פ עי"ש וצ"ע] ועי' חי' הגרש"ר סי' ו' מה שביאר בזה, ובסוף אות ג' צידד לפרש דרש"י סובר דמחמת הספק שנפל ע"ז מים מיתסר בתורת ודאי. ועי' ביכורי יעקב סו"ס תרמ"ט בספק איסוה"נ האם חשיב לכם. וילה"ע בד' רש"י ד"ה משש שכתב דפשיטא דבשעה שביעית אין חוששין לקידושין, והא קמ"ל דאף בספק חמץ, ויעויין באהע"ז סי' כ"ח סעי' כ"א ובנו"כ שם לחוש לשיטת בעה"מ דחמץ משש שעות ולמעלה מותר בהנאה וקידושיו קידושין, והרי מידי ספיקא לא נפקא, ועיין בחק יעקב סי' תמ"ג סוס"ק ו' בתשובתו להב"ש משכ"ב והדברים ארוכים. ובעיקר איסוה"נ דרבנן ע"ע ב"ק דף ע"א דחשיב דמרי' קטבח וכ"ה בר"מ פ"ב מגניבה ה"ח וביאר הרע"א דהסב' דאינו שו"פ אבל שפיר חשיב ממונו, ויעויין בב"ק שם שהארכנו בכ"ז.

=== בתוד"ה עבר ===
'''ועוד דלא משני שפיר.''' ערע"א משה"ק דאף אי ל"ג פשיטא ג"כ תיקשי קו' זו, ועי"ש.

'''בא"ד ונראה דפריך פשיטא וכו'.''' עמהרש"א ביאו"ד ועפנ"י.

=== בסוה"ד אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לנכרי ===
;תשביתו במכירה לנכרי
במש"כ תוס' דמקיים תשביתו ע"י שימכרנו לנכרי זה דלא כמשנ"ת לעיל לב"ש דאסור למכור לנכרי משום דמבטל תשביתו ואי ב"ש סברי כר"י דביעורו בשריפה לק"מ, וכן אי נימא דטעמי' משום הערמה ג"כ אין מקום לקושי', וי"ל דכ"ז לב"ש דתשביתו חובת חפצא ע"כ א"א לקיים במכירה לנכרי משא"כ לב"ה. ונפ"מ בכ"ז לדידן במכר חמצו לנכרי לאחר שעה ששית די"א דהמכירה חלה עפ"ד תוס' בכתובות לג: ד"ה גנב [ועמשנ"ת שם באופ"א] והר"ש סופי"א דנגעים, ובבאוה"ל סי' תמ"ג סעי' א' ד"ה אסרוהו הביא להאחרונים שדנו בזה, וא"כ האם נימא דמקיים בזה תשביתו, וכמו"כ בחמץ של גוי שקיבל עליו ישראל אחריות האם יכול להחזירו לנכרי בפסח ויקיים בזה תשביתו או"ד דחייב לבערו, ויעויין בפוסקים [ויל"ע דאם אינו מקיים תשביתו א"כ ייאסר ליתנו לנכרי דמבטל מעליו מצות תשביתו והרי כבר חל עליו חיוב השבתה ולא קיים ועדיפא מב"ש דאסרי ל' יום ואפשר דאה"נ, וכ"ד הפוסקים הוא לענין דיעבד וצ"ע שם] ובר"מ פ"ג מחו"מ הי"א כתב נתנו לנכרי קודם שעה ששית א"צ לבער, ומבואר דלאחר שעה ששית לא יועיל ליתנו לנכרי וצריך לבער, אמנם י"ל דכ"ד תוס' הוא לריוה"ג דחמב"פ מותר בהנאה א"כ תשביתו י"ל דהוא אף באופן שנהנה, אבל לדידן דחמב"פ אסור בהנאה י"ל דההשבתה הוא באופן שלא נהנה, וניחא נמי הא דלב"ש לא מהני מכירה לנכרי, שו"ר במערכה דרע"א בדף כט. אות כ"ח ד"ה והנראה- והנה) שכתב חילוק כעי"ז וכתב והוא נכון בסברא בעזה"י ושמחתי, ומהאי טעמא לר"ש דחמץ בע"פ מותר בהנאה מקיים תשביתו במכירה לנכרי וכמש"כ הרא"ש סי' ד'. שו"ר ברע"א ח"ה סי' ל"ג ד"ה ואפשר שכ' וז"ל ומכירה לנכרי לא הוי דרך השבתה עכ"ד, וכן מבואר מדברי הרע"א בסי' תמ"ה שהקשה שיהא נעשית מצותו וכמשנ"ת להלן דאי מקיים תשביתו ע"י מכירה לנכרי לא שייך לומר דנעשית מצותו.

[ובמוכר לגוי לאח"ז איסורו יש בזה דבר חידוש בחת"ס או"ח סי' קי"ד דמאחר שעשאן הכתוב ברשותו אע"פ שמכרו לגוי מ"מ הוא ברשותו, ויעויין כעי"ז במקו"ח סי' ת"מ ס"ק ה', ובקצוה"ח סי' רע"ג ס"ק א' כתב בטעמא דרש"י דלא ס"ל דביטול הוא הפקר משום דסבר דהפקר חשיב שלו ואינו ברשותו ויש בזה עשאן הכתוב, וכ"ד תוס' הוא לריוה"ג דלא אשכחן שעשאן הכתוב ברשותו].

ועדיין צ"ע במש"כ תוס' דלריוה"ג מתקיים השבתה במריצה לפני כלבו, ומ"ש ממש"כ תוס' לק' כח: ד"ה רבי דבאכילה לא מקיים תשביתו אשר ע"כ י"ל דכ"ד תוס' הוא בשעה ששית ואין בו חובת השבתה דקודם זמנו אין תשביתו ומה דשורפה הוא מדרבנן (ואף אי נימא דיש איסור שהי' מדרבנן מ"מ אין מצות השבתה) ולריוה"ג הרי יכול ליהנות, ומ"מ אין בזה ישוב לסתירת דבריהם וכמשנ"ת להלן שם.

והנה דעת הרמב"ן עה"ת בפ' בא שחמץ שאינו בביתו אינו עובר בב"י אע"פ שהוא שלו, ובשאג"א סי' פ"ג האריך להוכיח דכ"ז בהוציאו מביתו קודם חצות או קודם שהחמיץ אבל לאחר חצות לא מהני כיון דכבר חל עליו חובת תשביתו [ויעויי"ש דדריש לה מקרא דכל שביום הראשון הי' בביתו נתחייב בהשבתה כל ז'] והיינו דתשביתו הוא חלות בחפצא והוכיח כן מהא דנחלקו ר"י ורבנן במשנתינו במה מבערו אי בשריפה או בכ"ד, וכי בשופטני עסקינן שאפשר לו להוציאו מרשותו וסגי ליה בהכי ואינו עושה כן אלא מאבדו מן העולם, ועוד דכל זורה לרוח תיפו"ל שאינו ברשותו, אם לא שתאמר במטילו לים שברשותו ובזורה ברשותו לרוח הא אין אלו אלא דברי רוח [א"ה וצל"ע דמאחר שעבר בבל יראה ונתחייב בתשביתו לא יוכל להפקיע עצמו מן המצוה, וכשמוציאו מרשותו אין כאן קיום תשביתו, ועוד מהו טענה אטו בשופטני הרי מקיים בזה מצוה דתשביתו ואין הכרח למש"כ השאג"א דלא פקע מצות תשביתו ע"י שיוציאו מן העולם אמנם יקשה דכל זורק לים הרי יצא מרשותו, ומה יועיל להשבית הרי כבר פקע הבל יראה, ובהכרח דחל חובת השבתה ולא פקע, וראיתי לדחות דנראה פשוט דכשמוציאו מביתו והוא בידו הרי עדיין עובר בב"י, וא"כ כשזורק לים ועוזבו מידו מיד מקיים תשביתו אע"פ שלא הגיע לים, וע"ע בתשובות והנהגות ח"ח מכתב מהקה"י משכ"ב] ובהמשך דבריו הוסיף להוכיח דלריוה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה והוא ברשותו להפקירו א"כ יוכל להפקירו ויפטר מבל יראה וכן לר"ש דסבר דחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה וסבר דדבר הגורם לממון כממון דמי וא"כ הוא ממונו ויוכל להפקירו וא"כ היכי משכח"ל מצות השבתה שמבערו מן העולם לגמרי טורח זה למה אטו בשופטני עסקינן שיכול לתקן ע"י הפקר וטרח לנפשו לבערו מן העולם, וע"כ דלאחר שחל חובת השבתה לא מהני להוציא מרשותו, [ויעויין בט"ז סי' תמ"ו ס"ק א' שהביא להב"י דאף לאח"ז איסורו מהני להוציא מרשותו ותמה עליו]. [ובתשו' והנהגות ח"ח דן עפ"ד הרמב"ן דאם א' מוציא חמצו בי"ד ושורפו אינו מקיים שריפה כיון דהחמץ חוץ לביתו, ולכאו' הי' נראה דכ"ד הרמב"ן הוא משום דאיסוה"נ אינו ברשותו וכשמגיע פסח אינו ברשותו, אבל בע"פ בודאי הוא ברשותו, וראי' לדבר דהרי ז"פ דהמוציא חמץ בתוך כלי שלו ושורפו בודאי מקיים תשביתו כיון דהוא ברשותו, ומה"ט העירוני דה"ה מי שעשה כלי מחמץ והניח חמץ בתוכו בודאי החמץ הפנימי הוא ברשותו [לריוה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה או בע"פ] וא"כ החמץ עצמו ג"כ יהא ברשותו, ועוד דחלקו הפנימי יהא ברשותו, וע"כ מוכרח דכ"ד הרמב"ן הוא בחמץ דאיסוה"נ דחשיב אינו ברשותו ודוק היטב].

והנה מש"כ השאג"א דלריוה"ג לא מקיים תשביתו ע"י הפקר צ"ע מד' תוס' דידן דמקיים ע"י מכירה לנכרי ועמד בזה הלב ארי' בחולין דף ד' בשם הגאון מוהרא"ז מרגליות זצ"ל ולפמשנ"ת לעיל דכ"ד תוס' בשעה ששית דלא חל תשביתו לק"מ דד' השאג"א הוא לאחר שחל תשביתו בחפצא, שו"ר בפרי יצחק סי' י"ט שכ"כ, ומש"כ השאג"א דלר"ש לא מקיים ע"י הפקר צ"ע מד' הרא"ש בסי' ד' שלא כ"כ, ועוד הקשו מגמ' לעיל ו: דמקשי וכי משכח"ל ליבטלי' ומשני דאינו ברשותו וק' לשיטת תוס' דביטול זה הפקר מה יועיל שיבטלו לאחר שכבר נתחייב בהשבתתו, והרי מחוייב לקיים תשביתו ובביטול אין כאן קיום תשביתו, ומאידך ילה"ק דבתוס' לעיל ד: ד"ה מדאורייתא נראה דבהפקר אין קיום תשביתו ומ"ש ממכירה לנכרי וע"ז י"ל כמשנ"ת לעיל דכ"ד תוס' לריוה"ג, הוא בשעה שישית וביראים סי' תל"ז כתב דבהפקר קודם זמנו מקיים תשביתו, ויעויין חי' הגרש"ר סי' ב' אות ה' משכ"ב. וע"ע מש"כ לק' כז: כח. בגדר תשביתו האם הוא איבוד מהעולם או הוצאה מרשותו, וע"ע ברע"א תשו' י"ט דמבואר מדבריו דחמץ שנתבטל ברוב אין בו קיום תשביתו ומ"מ לא יועיל לו להשביתו דהוא חמץ המותר ובאבנ"ז או"ח סי' של"ו כתב דומה שמבוטל ברוב זה ג"כ מושבת.

ובמש"כ התוס' דלריוה"ג דחמב"פ מותר בהנאה יכול למוכרו, יעויין בשאג"א סי' ע"ז שדן דמה"ט לא יועיל ביטול לפ"מ שיסד הר"ן בטעמא דביטול דהוא משום שאינו ברשותו, [ויעויין ברמב"ן בריש מכלתין ובהגהת הגרא"ז ובאמרי בינה דיני פסח סי' ב'] ובמקו"ח בפתיחה לסי' תל"א אות ג' כתב דאף לריוה"ג הוא אינו ברשותו מאחר שמחוייב בהשבתתו, וחיוב השבתה הוא באופן שלא יהנה ממנו וכמש"כ תוס' לק' כח: ד"ה רבי א"כ זה מפקיע ממנו תורת ממון [ועמש"כ בסנהדרין פ. לבאר ד' תוס' שם בשור הנסקל והבאנו עוד לענין ביעור שביעית ועשער"י שער ה' סכ"ג ד"ה ומה משכ"ב] ודבריו צ"ע מד' תוס' דידן, ולפמשנ"ת דד' תוס' בשעה ששית א"ש.- ובעיק"ד המקו"ח דחיוב השבתה מפקיע תורת ממון מתבאר כמש"כ דחיוב השבתה הוא דין בחפצא, דאילו הוה דין בגברא לא הי' מפקיע דין ממון.


=== בגמ' ולא יסיק בו תנור וכירים, פשיטא ===
עמש"כ במשנה בזה.

=== בגמ' ל"צ אלא לר"י וכו' ===
בהשגת הראב"ד (דף ה. מדפי הרי"ף) סתר מכאן שיטת רש"י בדף יב: דמה שאר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה הוא קודם זמנו דא"כ הרי באותה שעה מותר בהנאה, וצ"ע דהרי משנתינו מיירי בשעה ששית ובשעה זו הוא זמן שריפה לר"י, כ"כ הפנ"י והצל"ח, וכן תי' המאירי. אולם ילה"ע ע"ד רש"י דהרי יסוד הדין בסוגין הוא דס"ד דשרי משום דנעשית מצותו וכמש"כ תוס' וא"כ כ"ז שייך אי דין השריפה הוא לאח"ז איסורו אבל אם השריפה מה"ת קו"ז איסורו א"כ אין זה מדין האיסוה"נ ול"ש בזה נעשית מצותו, ולפ"ז יקשה ג"כ משילהי תמורה דקאמר דלר"י אפרן מותר, והקו' בתרתי א. דלאחר זמנו אין מצות שריפה ומדוע יש בזה נעשית מצותו, וא"כ ממ"נ במאי מיירי אי קודם זמנו בזה לכו"ע חרכו מותר, ואי לאחר זמנו הא לר"י ג"כ אין חיוב שריפה, [וע"ז י"ל דא"צ מצות שריפה וכדחזינן בחמץ של נכרי וכיו"ב דג"כ אפרו מותר] ואכתי תיקשי דלרש"י דהמצוה קודם זמנו בהכרח שאין זה מדין האיסוה"נ, ויל"פ בזה עפ"ד הגר"ח (הובא להלן), דפלוגתא דר"י וחכמים בגדר חובת תשביתו, וא"כ י"ל דלר"י דתשביתו הוא בחפצא, ע"כ אף לאח"ז אמרינן נעשה מצותו ודוק, וא"כ א"ש ג"כ קו' הראב"ד דאף לאח"ז אפרן מותר, שו"ר בשאג"א סי' פ"ז דנקט דלרש"י אה"נ אין נפ"מ בדין אפרן מותר בין ר"י לחכמים דממ"נ בקודם לזמנו לכו"ע מותר, ולאחר זמנו לכו"ע אסור, כיון שאין מצותו בשריפה, וכן עולה מדברי הראב"ד והמאירי דלאחר זמנו לפירש"י יהא אפרן אסור, וכ"ה בפרישה סי' תמ"ה ס"ק ד', וע"ע מש"כ להלן כז: מדברי המנ"ח דאף לרש"י השריפה הוא מדין האיסוה"נ, ומאידך העירו לד' המקו"ח סי' תמ"ה ס"ק ב' דאף לשיטת הראשונים דר"י מיירי לאח"ז כ"ז הוא בפסח עצמו שעובר בב"י, אבל בע"פ אין מצות שריפה מה"ת וא"כ מאי ס"ד דבהדי דשריף ליתהני מיני', וע"ז י"ל דאע"פ שאין חובת שריפה בע"פ מ"מ אפרו מותר וכחמץ של גוי וכיו"ב שאין מצות שריפה ואפרו מותר וכמו שיבואר בעזה"י בהמשך.


=== בגמ' קמ"ל ===
כ' בחי' הר"ן קמ"ל דלא לפי שאינו נעשה אפר עדיין א"נ מדרבנן עכ"ד. ועי' תוס' לעיל ה. ד"ה ואומר (ציינם הרע"א בגלהש"ס).

=== בתוד"ה בהדי ===
;אפר חמץ
'''משום דלר"י דאמר חמץ בשריפה אפרו מותר וכו'.'''' תנן בתמורה לג: ואלו הן הנשרפין חמץ בפסח וקאמר התם דהנשרפין אפרן מותר, ומוקי לה הש"ס כר"י דביעור חמץ בשריפה, וע"ז כתבו תוס' דלרבנן פשיטא דאפרו אסור, אבל לר"י דאפרן מותר ס"ד דלישתרי קמ"ל דאסור, ובתוס' לעיל ה. ד"ה ואומר כתבו דהוא מדרבנן ויעויין בהגר"א סי' תמ"ה סעי' א' סוד"ה שורפו במש"כ להוכיח מסוגיין דרבנן ג"כ מודו דמצותו בשריפה וציין לד' תוס', וצ"ע כוונתו וע"ע בדבריו ביו"ד סי' ש"ח ס"ק ה' במש"כ לבאר בטעם דשורפים לחכמים משום דס"ל כר"י בשילהי תמורה דמותר לשרוף את הנקברים עי"ש, והרע"א [בקו' שמונה תשובות סי' ג'] פי' דהס"ד הוא דבשעה שעסוק בהשבתתו לא אסרתו תורה דהתורה ציותה שהחמץ צריך להשביתו ולא ליהנות אבל בשעת ההשבתה יהנה ממנו, ויעויין ברע"א מש"כ ע"פ דרכו מדוע לרבנן לא ס"ד דיהנה, וראיתי בס' בעקבי תלמוד שכתב שמדברי המאירי והר"י מלוניל נראה דפי' דלא כתוס', ופי' בדבריהם דהס"ד דלישתרי ליהנות כיון דעסוק במצות שריפה שרי כדין מצוות לאו ליהנות ניתנו, והיינו דלחכמים דהשבתתו בכ"ד א"כ יכול להשבית באופ"א, וא"כ אין היתר ליהנות מהשריפה משא"כ לר"י דבעינן שריפה, והאריך בזה אי שייך בזה מלל"נ כיון דהוא תשמיש נוסף, ויעויין בתוס' הרשב"א בשם ריב"א ובתור"פ בשם רש"י דפי' דס"ד לדמותו לתרומה טמאה דשרי ליהנות בשעת שריפה ויעויין באבנ"מ תשו' י"ט בדרך זו.

ובמש"כ תוס' דלרבנן אפרו אסור וכ"ה ברא"ש סו"ס ב' והטור סי' תמ"ה, הקשה הרע"א בג' השו"ע שם (נדפס בטלמן) לפמש"כ התוס' בתמורה לג: בטעמא דנשרפין אפרן מותר משום דנעשית מצותו א"כ בחמץ בפסח דלכו"ע המצוה להשביתו א"כ לישתרי אפרן, [וברע"א שם מבואר דהוקשה לו דאף בקברו יהא היתר דנעשית מצותו, ותימה דבפשוטו כוונתו דאם קברו נעשית מצותו ולישתרי ליהנות ממנו אח"כ, ותימה דאם יוציאו הרי פסקה המצוה ויחזור האיסור, ועי' מש"כ להלן מדברי האב"ע] ויעויין בזה באבנ"מ תשו' י"ט ובמקו"ח סי' תמ"ה ס"ק א' ובתוספות חדשים במשניות בשם הגרלי"צ מברדיטשוב זצ"ל דדנו בזה דבאמת בחמץ בפסח מודו רבנן דאפרן מותר, ובאבנ"מ דקדק כן מהר"מ שלא אסר אלא הפחמין אבל אפרן מותר, [ויעויין בר"מ פי"ט מפסוהמ"ק הי"ג] וכן הוכיח הקה"י סי' י"ג מדברי הר"ן עי"ש, ויעויין באבנ"מ מש"כ ליישב מסוגיין דקאמר דלר"י ס"ד דלישתרי בהדי דשריף אלמא דלרבנן אסור ועמש"כ לעיל מהגר"א ורע"א בזה, ועוד צ"ע מהגמ' בתמורה הנ"ל ועיין אבנ"מ שם, ובחזו"י כ' דדברי הגמ' שם נאמרו לר"י דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה מה"ת, אבל לדידן נמצא דכל רגע בפסח אוסר החמץ, וכיון שנשרף ואינו חמץ לא חל איסור, ועמש"כ לעיל בחרכו בסב' זו.

ובדבר קו' הגרעק"א דלרבנן ג"כ לישתרי אפרן תי' בחי' רבינו חיים הלוי דנחלקו ר"י ורבנן ביסוד דין תשביתו דלר"י חיוב תשביתו הוא בחפצא משא"כ לרבנן הוא חיובא דגברא, ואשר ע"כ לר"י שייך בזה נעשית מצותו כיון שנתקיים דין החפצא משא"כ לרבנן עי"ש, [ויעוי"ש במש"כ עפ"ז בב"י אי הוי לאו הניתק לעשה, וברע"א במערכה בדף כט. אות כ"ח כתב דלרבנן עשה דתשביתו הוא להבא שלא יעבור בב"י משא"כ לר"י ויעוי"ש מה שביאר עפ"ז בלאו הניתק לעשה ובאופ"א מד' הגר"ח, עכ"פ מתבאר יסוד הדברים דהתשביתו לחכמים הוא שלא יעבור בב"י] וביסוד הדברים מבואר כן בפנ"י לעיל ה: ד"ה אמנם דלחכמים עיקר מצותו הוא שלא יעבור בב"י וע"כ יכול להשליך לכלבים משא"כ לר"י עי"ש, ובמש"כ הגר"ח דלרבנן התשביתו אינו חלות בחפצא נתבאר כן לעיל בד' ב"ש דאסרי מכירה לנכרי קודם הפסח ונתבאר דהוא רק לר"י, אמנם מאידך ביארנו לעיל דפת שעיפשה וחמץ שחרכו דיש חובת השבתה משום דכיון דחל חובת תשביתו בחפצא תו לא פקע וזהו אף לדידן, ובקו"ש (אות קפט) כ' דהר"מ השמיט ד"ז דחייב לבער, דסבר דלרבנן לא נאמר ד"ז, דלרבנן כל שאינו עובר בב"י סגי. וכן הבאנו להשאג"א דלאחר שחל חובת השבתה לא מהני במה שיוציאו מרשותו, ויעויין בשיעורי הגרש"ר סי' ב' שהביא עוד מהגרשש"ק שביאר בטעמא דחמץ של גוי באחריות ישראל יכול לבערו ואין כאן גזילה, משום דכיון דדין החפצא להשביתו אין כאן גזילה, וכ"ז מתבאר אם הוא איסור חפצא, וכן מתבאר לד' הגר"א הנ"ל דחכמים מודו דעיקר מצותו בשריפה אלמא דלחכמים הוא ג"כ דין בחפצא, עוד הוכיח בחי' הגרש"ר אות ע"א לפמש"כ תוס' לק' כח: דמודה ר"ש דחמץ בע"פ אסור באכילה דתשביתו משמע שלא כדרך אכילה, ופי' הצל"ח שאין כוונתם דהוא איסור הנלמד מתשביתו, אלא דאם אוכלו הוא מבטל מ"ע דהשבתה ובחמץ של גוי שרי בע"פ, ואי נימא דתשביתו הוא חובת גברא שלא יהא לו חמץ א"כ איך יתכן שבאכילה אינו מקיים תשביתו. ובחי' ר' שלמה הימן הוכיח מראי' זו שאין התשביתו כדי שלא לעבור בב"י, דא"כ מ"ט ע"י אכילה לא יקיים תשביתו.

ושמעתי ממרן הגרא"מ זללה"ה בישוב קו' הגרעק"א באופ"א דלחכמים דהמצוה במפרר וזורה לרוח אין זה מעשה השבתה גרידא אלא מצוה תמידית שיהא מושבת ל"ש בזה נעשית מצותו, ומה"ט בקבורה ל"ש נעשה מצותו דהוא מצוה תמידית שיהא קבור, וא"ש קו' המנ"ח מ"ע קמ"ו שהקשה דמת שנקבר לישתרי בהנאה, ויעויין בכ"ז באב"ע פ"ג מחו"מ הי"א [ועי' משה"ק ע"ז מגמ' לק' כה. מקבורת ע"ע], וילה"ע בזה דלהס"ד דבהדי דשריף ליתהני משמע דהס"ד דבשעת ביעורו כבר יש היתר נעשית מצותו, וכ"כ תוס' לק' כב: ד"ה מנין דאיצטריך קרא לאסור הדלקה בערלה ולא אמרינן דבשעת ביעורו שרי, והרי אי הוי שרי בשעת ביעורו א"כ לישתרי אף לרבנן דכל שעה שהוא מושבת הוא שעת ביעורו ועיין. ובספר היקר מנחת ברוך סי' ס"ז תי' דלרבנן דמקיים תשביתו במפרר וזורה לרוח ובזה בודאי ל"ש לומר נעשית מצותו דהפירורים בכ"מ שהם הם אסורים וא"כ ה"ה בשריפה אין בזה היתר דנעשית מצותו, ובמה שהוכיח המנח"ב דאין היתר דנעשית מצותו במפרר וזורה לרוח, הנה כיו"ב הקשה הקוב"ש ח"ב סי' כ"א בביטול חמץ להסוברים דמתקיים תשביתו דנימא נעשית מצותו, ותי' דנעשית מצותו הוא היתר על איסור הקודם וכ"ז באפר דכעת אינו חמץ ואיסורו שהי' חמץ מתחילה וע"ז מהני נעשית מצותו דהותר איסור זה, אבל חמץ לאחר ביטול איסורו משום דהשתא הוא חמץ וע"ז לא נעשית מצותו ודו"ק היטב.- ומה"ט ג"כ אי נימא דמקיים תשביתו ע"י מכירה לנכרי וכמשנ"ת לעיל לא יהא בזה דין נעשית מצותו דהשתא הוא חמץ.- אכן אי מקיים תשביתו במכירה לנכרי א"כ מצות תשביתו אינו לאבד מן העולם אלא להוציא מרשותו, וא"כ לא שייך כלל נעשית מצותו ופשוט.

ועוד תי' בזה רבותינו (בחי' ר' שלמה ובחי' הגרש"ר אות פ"ד) דכל מה שאמרו דנעשית מצותו מותר בהנאה הוא רק כשהדין איבוד הוא מחמת האיסוה"נ דאמרינן דנתקיים דין האיסוה"נ במה שנשרף ולא משום חיובא דתשביתו דהוא חיובא בעלמא, וממילא לר"י חיוב השריפה הוא מדין האיסוה"נ וכמש"כ המקו"ח בפתיחה לסי' תל"א אות ב' דמה"ט כל אדם מצווה לשורפו [ודלא כנובי"ק או"ח סי' ט"ו] וכן אף לאחר ביטול צריך לשורפו, וע"כ ס"ל דאית בי' היתירא דנעשית מצותו, [ויעויין בחזו"א לק' כז: דג"כ פי' כדרך זו]. ומה"ט בחמץ של גוי ג"כ אמרינן דאפרו מותר [ויעויין ברע"א בקו' שמנה תשובות סי' ג' שעמד בזה וכתב דצ"ל דלא חילקה תורה] דשייך בזה נעשית מצותו דהמצוה הוא מחמת האיסוה"נ, וכן בחמץ של הקדש אפרו מותר וכמש"כ תוס' לק' כט. ד"ה אין [וכמשנ"ת שם] ויש להוסיף דחיוב תשביתו כיון דהוא רק חיוב על הבעלים לבערו לא שייך שיגרום דין נעשית מצותו בעיקר איסוה"נ דחמץ שהוא איסור לכל העולם, וע"כ צ"ל דרק לר"י דחיוב תשביתו הוא מחמת האיסוה"נ וכמשנ"ת, וע"ע ב"ק צח: דהכל מצווין לבערו.

ובעמודי אור סי' כ"ו בהג"ה נחית ליסוד הסב' דכל שהחיוב השבתה הוא מדין תשביתו ל"ש נעשית מצותו, ומה"ט דן לומר דאפרו אסור אף לר"י, והוכיח כן עוד דהרי לר"י חמץ שעבר עה"פ ג"כ אסור בהנאה ואינו בשריפה וא"כ ייאסר באפרן דהרי אין כאן נעשית מצותו [ויש להוסיף דכל חמב"פ אית בי' ג"כ איסורא דעבר עה"פ וייאסר אפרן] ויש שביארו בזה דאין כוונת תוס' משום דעשה מצוה אלא כל שבא לידי תכליתו ונתקיים דינו ה"ז מותר בהנאה וא"כ ה"ה בחמץ של גוי, וי"ל דה"ה בעבר עליו הפסח דלא מסתברא דחמיר מפסח גופי', ומה"ט ג"כ בחמץ נוקשה לשיטת ר"ת שאין בו חיוב השבתה ואעפ"כ מסתברא דאפרן מותר, ומה"ט כתבנו לעיל דאף בע"פ לדעת המקו"ח שאין מצות שריפה מ"מ אפרו מותר וכסוגיין [אמנם המקו"ח גופי' לא ס"ל כן דהמקו"ח הוכיח דלאחר ביטול יש מ"ע בשריפה דאל"כ אפרו ייאסר] וכן בשעה ששית לשיטת תוס' לעיל יב: אינו בשריפה ואפרו מותר, ויעויין בחת"ס יו"ד סי' רפ"ו יסוד הדברים בערלה דאע"ג דליכא מצות שריפה מ"מ אפרו מותר, אלא דמאחר שאמרה תורה לכלותן ולשורפן ילפינן דבזה נסתלק האיסור, והעירוני דכ"ז שייך בערלה, אבל בחמץ מה דאמרה תורה להשביתו הוא משום ב"י ומצות השבתה והתם ע"כ הוא מדין נעשית מצותו ובעינן למצוה וצ"ע, וע"ע מש"כ לק' כה: בשריפת ערלה ובערלת חו"ל עי"ש. ומהא דס"ד דבהדי דשריף לי' שרי, לכאו' מבואר דהוא מדין נעשית מצותו. [ובמש"כ המקו"ח דלאחר ביטול ג"כ מצוה לשורפו הנה הרמ"א בסי' תל"ד סעי' ב' כתב שאין לבטל אלא לאחר ששרף החמץ כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו, ויעוי"ש בהגר"א דתלה זאת בפלוגתא דרש"י ותוס' בביטול אי מדין תשביתו או מדין הפקר דכ"ד הרמ"א הם לתוס' דביטול הוא הפקר, והעירו דאף לרש"י מ"מ הרי רוצה לקיים דעת ר"י דהביעור בשריפה ואם יבטל לא יקיים מצות שריפה, ולכאו' הוא כד' המקו"ח דאף לאחר ביטול יש חיוב שריפה אך א"כ ה"ה לאחר הפקר לתוס' מ"מ יש קיום שריפה, ועוד דממ"נ קודם זמנו בע"כ אין השריפה מחמת האיסוה"נ, וי"ל דכוונת הגר"א דלרש"י הביטול לא חל אלא בזמן איסורו וכמש"כ הר"ן וא"כ כששורף לאחר ביטול קודם זמן איסורו הרי שורף חמץ שאינו מבוטל, משא"כ לתוס' דמדין הפקר הרי חל מיד הפקר ואינו שלו].

כתב הרמב"ן בפ' בהר (כה, ז) וז"ל ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין באכילה ובהנאה ויהא מחויב לאבדם, ולא מנו חכמים במשנה פירות שביעית לא מן הנשרפים ולא מן הנקברים וכו' והרב רבי משה והרבה מן החכמים סבורין שהביעור אוסר לגמרי וטעונין שריפה או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, ואינו כן כמו שנתבאר עכ"ד, ובקו' זכרון שם ושארית כ' מרן הגרי"ש זללה"ה דביעור שביעית כיון שמצותו בכל אופן ממילא נימא בזה נעשית מצותו וכקו' הרע"א, וע"כ לא שייך למנותם במשנה לא בכלל הנשרפין דאין דינם בשריפה, ולא בכלל הנקברים, דהא קתני התם הנקברים לא ישרפו. וא"ש דהתיר הר"מ לשורפם והרי הנקברין לא ישרפו משום שיהנה מאפרן, דהכא שפיר שרי ליהנות מאפרן. ויעויין במנ"ח מ"ע שכ"ח שכתב דלהר"מ אפרן אסור, ובתומים סי' קמ"א ס"ק ז' כתב שאפרן מותר, ועי' דרך אמונה פ"ז משמו"י בצה"ל ס"ק כ"ו שנתקשה בדברי המנ"ח.

ע"ע במג"א סי' תמ"ה שהקשה דלחכמים דתשביתו בכ"ד א"כ אסור לשורפו כדין הנקברין לא ישרפו, והארכנו בזה במשנתינו.

=== בגמ' אמר חזקי' מנין לחמב"פ שאסור בהנאה וכו' ===
;איסוה"נ מדחייב בשריפה
הקשה הקה"י בסי' י"ג דמדוע לא ילפינן מתשביתו דאסור בהנאה וכדילפינן בסופ"ב דקידושין דכלאי הכרם אסירי בהנאה מדכתיב פן תוקדש דטעונים שריפה וכ"כ תוס' בדף כב. ד"ה אותו דילפינן לאסור קדשים בהנאה מדטעונים שריפה ותי' דאיצטריך קרא לאסור חמצו של נכרי דאין בו חיוב השבתה, [ונקט שם דאף לר"י אין חיוב השבתה ודלא כמשנ"ת לעיל מהמקו"ח] ועוד כתב דכיון דחיוב השבתה אינו מחמת האיסוה"נ אלא מדין ב"י וב"י ל"ש למילף מיני' איסוה"נ, ויש להוסיף דהתורה לא אמרה איך להשביתו ויכול להשביתו באופן שנהנה, וכבר עמד בזה בחי' הר"ן לעיל דף ו' בסופו וז"ל אבל אין ה"נ דממצות השבתה נפיק לן דחמץ משש שעות ולמעלה אסור בין באכילה בין בהנאה אפילו לר"ש, ודאמר בפ' כ"ש מנין לחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ, בדין הוא דהוה מצינן לאפוקיה מדכתוב תשביתו, אלא דעדיף לאו דכתוב בהדיא ממאי דמשתמע מכללא דמצות השבתה וכו' עכ"ד, ובאמת דלשיטת תוס' לק' כח: ד"ה ר"ש דלר"ש חמץ משש שעות ולמעלה מותר בהנאה הרי להדיא דלא ילפינן מתשביתו איסוה"נ, וע"כ דליכא למילף מתשביתו איסוה"נ וכד' הקה"י, אבל הר"ן נחלק ע"ז וכמש"כ בר"ן על הרי"ף (ג. בסוף העמוד) וציין לחידושיו הנ"ל דלר"ש אסור בהנאה, וכן דעת החינוך מ"ע תפ"ה, ולכאו' טעמו כהר"ן דילפינן מתשביתו, וכמו"כ ילה"ע לר"ש דחמץ בע"פ מותר בהנאה אע"ג דחייב בהשבתה, ונתעוררתי בזה דלמש"כ הרא"ש סי' ד' דלר"ש מקיים השבתה במכירה לנכרי, נמצא דדין השבתה אינו לבערו מן העולם אלא לבערו מרשותו, א"כ בזה לא שייך כלל הכלל דתשביתו אוסר בהנאה ופשוט. וע"ע מש"כ לעיל מהמקו"ח דחמץ אסור שלא כדרך דילפינן מתשביתו דהתם לא נאמר בלשון אכילה, ולא תיקשי מסוגיין די"ל דכ"ד להאמת דחמץ אסור בהנאה ותשביתו הוא באיבוד מן העולם ממילא איכא למשמע איסורא אף שלא כדרך וכמשנ"ת ודו"ק [ובעיקר הענין האם מחיוב שריפה יש ללמוד איסוה"נ אשכחן עוד בדף כב. בסותוד"ה חולין דילפינן איסוה"נ מדין שריפה וכ"ה ברש"י חולין קטו: ד"ה אבל בהנאה, וכ"כ הראשונים בסופי"א דנגעים בבגד המנוגע, וכן יש להוכיח מבכורות טז. דקאמר דמהלכתא דחמש חטאות מתות מוכח דאסורים, והיינו מהא דיש חיוב לאבדן, ויעויין במרומי שדה בנזיר כד. שכ"כ, ובמנחת ברוך סי' צ"ט כתב דרק בכלאי הכרם דדרשינן פן תוקדש ילפינן שאין לך הנאה בהם עד שתשרפנו אבל משאר חיוב שריפה דהוא מצות שריפה לא ילפינן ויעוי"ש שהוכיח כן משער נזיר וכן בנותר דלא ילפינן דין איסוה"נ מהשריפה, וזה שלא כד' הראשונים הנ"ל, וכמו"כ דנו בתרומה טמאה דטעונה שריפה ומותרת בהנאה, וע"ע באבי עזרי פ"א מחו"מ ה"ד שהאריך בכ"ז, וע"ע לק' כו. דילפינן מחיוב קבורה שאסור בהנאה ועי"ש מה שהארכנו בזה].

יעויין בצל"ח שהקשה מדוע לא מקשי הש"ס בפ"ק דקתני דשורפין אלמא דאסור בהנאה וכמש"כ בתוד"ה עבר, ותיקשי מנלן דאסור בהנאה.


=== בגמ' לא יהא בו היתר אכילה ===
ופירש"י וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל עכ"ד, ויל"ע דא"כ בהנאה שלא כדרך נמי דהרי עי"ז לוקח דבר מאכל, שו"ר בפנ"י לק' כד: ד"ה בגמרא שכ"כ. ויל"ע דא"כ ה"ה ערלה ושור הנסקל שנאמר לא ייאכל ייאסר בשלא כדרך.- עוד יל"ע האם ר"א פליג על ד' חזקי' דלא יאכל משמע הנאה ויאסור שלא כדרך, ולפ"מ דאיתא לק' כג. דחזקי' יליף מקרא דלכם דלא יאכל אוסר בהנאה, א"כ לר"א ליכא ילפותא.

התוס' לק' כח: ד"ה וחד כתבו דמודה חזקי' דקודם זמנו לר"י אסור בהנאה אע"ג דלא כתיב לא יאכל מ"מ כיון דגלי קרא בתוך זמנו דאסור בהנאה אין לחלק, וי"ל בביאו"ד עפ"מ שיבואר בהמשך דהגדר בלא יאכל שהתורה אסרה הנאת אכילה וממילא ה"ה בע"פ אסור, משא"כ כרת ליכא למילף מדחייב כרת בפסח דה"ה בע"פ וצ"ת מ"ש מחמץ נוקשה דילפינן לק' מג: לאוסרו, ואינו אסור בהנאה וכמש"כ תוס' לק' כג: ד"ה מאן, ועי"ש מהרש"א ועמש"כ שם.


=== בגמ' דא"ר אבהו וכו' א' איסור אכילה וא' איסוה"נ ===
חקר בדו"ח רע"א האם הביאור דלא יאכל כולל ב' ענינים נפרדים איסור אכילה ואיסוה"נ והאוכל יתחייב שתים משום אוכל ומשום נהנה או"ד דדרשינן דאכילה שאסרה התורה ר"ל הנאת אכילה, וכאלו אמרה התורה לא תהנה באכילה, וה"ה כל הנאות, אלא דתפסה הנאה דשכיחא במאכל, [והא דלא כתבה תורה לא יהנה מבואר בדו"ח מכת"י, דאי הוה כתיב לא יהנה לא הוה מחייבינן באכילה דאין עונשין מן הדין] והביא להמל"מ בהל' יסוה"ת פ"ה ה"ח ד"ה ודע דאחר דמוכח כצד הא', וע"כ כ' המל"מ דהאוכל ונהנה יתחייב שתים דהוא ב' שמות, והרע"א בג' המל"מ ובג' השעה"מ שם כתב ע"ז דכ"ד המל"מ הוא בב"ח דנלמד מג' קראי דלא תבשל ולא בלא תאכל דהוא מחד קרא, והרב המגי' למל"מ והשעה"מ לא חילקו בזה, [וע"ע במל"מ רפי"ד מאבל שכתב דכ"מ שאיסוה"נ נלמד מדרשא דר"א, כל דלא חזי לאכילה אין איסוה"נ] והרע"א הוכיח מגמ' לק' כב. כצד הא' ובעזה"י שם יבואר. ובשיטת הר"מ צידד כצד הב', ומתבאר כן בד' הר"מ בסה"מ ל"ת קפ"ז דמה"ט בבשר בחלב נמנה אכילה והנאה בלאו א' והבישול בלאו א' דאכילה והנאה אחד הוא דהאכילה מין ממיני הנאה והביא הר"מ דרשת ר' אבהו.

ובמשנ"ת בר"מ כצד הב' הנה דעת הר"מ פ"ח ממאכ"א הט"ז דאין לוקין על הנאה ופי' ה"ה טעמו דכ"ד הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו, ובמל"מ בהל' יסוה"ת שם פי' דכיון דהנאה לא כתיב בפירוש אלא ילפינן לה מנבילה ע"כ אינו לוקה, ולכאו' כ"ז להצד הא' אבל אי ילפינן מנבילה דעיקר איסור אכילה הוא מדין הנאה לכאו' ל"ש טעם זה, וכמו"כ לד' החת"ס [כאן] שפי' בטעמו של הר"מ משום דהוי לאו שבכללות דכולל אכילה והנאה, זה ג"כ מתבאר כצד הא' דלצד הב' הא לאו אחד הוא, [וע"ע בפה"מ להר"מ פ"ג דכריתות מ"ד בנקודה הנפלאה וצ"ע. וע"ע במל"מ פי"ד מאבל במאכל אדם שנפסל מאכילה פטור על הנאתו דכל דליכא לקיומי בי' אכילה אין חייב על הנאה כיון דהילפותא היא מדר"א].

ובמה דהכריע הרע"א כצד הא' העירו דכשיטתו אזיל בתשו' ק"צ שכתב דאיסוה"נ הוא בשו"פ ואילו אכילה הוא בכזית ואי נימא דאיסור אכילה הוא מדין ההנאה מדוע שיעורו בכזית, [ובאופן דאכל שו"פ ואין בו כזית לכאו' אה"נ נאסר מדין הנאה וכ"כ בעמק ברכה יוה"כ אות ד'] ועצל"ח לק' כב: שנתקשה בזה שייאסר מדין הנאה ומדוע בעינן כזית.

וילה"ע דבחמץ בפסח דאכילה בכרת ובהנאה ליכא כרת א"כ ע"כ דאכילה שאסרה תורה הוא איסור אכילה ולא משום הנאת אכילה וצ"ע, ואולי י"ל דעל הנאת אכילה חייבה תורה כרת. ועוד ילה"ע דשאור לא חזי לאכילה כדאיתא בביצה ז: ואין כאן הנאת אכילה, וכעי"ז הוכיח הרע"א לק' כב. וכמש"כ שם.

ובעיקר חקירת הרע"א י"א שכל איסור אכילה ענינו מצד ההנאה וכמו שאמרו מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וכבר דחו זאת עפ"ד תוס' סנהדרין סב: דאף במעשה שבת בנהנה חייב במתעסק, וערע"א או"ח סי' תע"ה לענין מרור דנסתפק הפמ"ג דלא אמרינן שכן נהנה, ומבואר דתליא בהנאה ולא בגדר המצוה והאיסור ואכמ"ל.ועיין אתוו"ד כלל כ"ד ובקובץ הערות סי' ל"ג אות ז'. ועמש"כ בהרחבה בסי' ב'.


=== בתוד"ה כל ===
'''וא"ת יהא נהנה מחמב"פ בכרת וכו'.''' ובחי' הר"ן תי' דר"א דיליף מנבילה אין זה ממשמעותא דאכילה דכולל הנאה אלא יליף דהתורה אסרה גם הנאה וא"כ לא שמעינן אלא לאו ואין מקור לכרת, ודבריו ברור מללו כצד הא'. וראיתי ביגיעת ערב בשם מרן הגרא"מ זללה"ה שהוכיח מדברי תוס' ג"כ כדרכו של הר"ן, דאי נימא דהוא פי' באכילה דכולל גם הנאה, א"כ מ"ש לשון לאו או לשון אוכל, מ"מ פירושו הנאה, ועי' בסמוך, ע"ע באחיעזר ח"ג סו"ס ה' דנפ"מ בהמחה את החמץ קודם זמנו דאי מדין הנאה הו"ל כחרכו קו"ז דמותר, אבל מאחר דנאסר חמץ שהמחהו נאסר גם בזה.- ויל"ד בדברי האחיעזר דבהמחהו הפטור מדין שותה ולא מדין החפצא דחמץ, ובזה אין חילוק בין קודם זמנו או לאחר זמנו, ואפשר דזהו כוונתו במש"כ ויש לחלק, ועי' אהא"ז ריש הל' חו"מ, ועי' היטב בתוס' בחולין קכ. ד"ה לרבות ובנדה לב. ד"ה שתי' בטעמא דאיצטריך קרא לרבות השותה ודוק היטב.

מד' תוס' הוכיח המל"מ פ"ה מיסוה"ת ריש ה"ח דיש מלקות על הנאה ודלא כהר"מ פ"ח ממאכ"א הט"ז שאין לוקין, וכדעת תוס' כ"ה בשלטי הגבורים (ה: מדפי הרי"ף אות ד') בשם הריא"ז, וכ"כ הר"י בשע"ת ש"ג אות פ"ג.

'''בא"ד אבל כי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו.''' וכ' הרע"א בדו"ח חולין יג: ד"ה ונראה ובגלהש"ס ע"ז לד: [דפוס פראג נדפס ברע"א הנדמ"ח עמ' נט] דלפ"ז ה"ה ויאכלו זבחי מתים אינו כולל הנאה. ויעויין בתורע"א פ"ו דחולין מ"ב שהביא תורי"ד בקידושין נו: דאשר יאכל שנאמר בכיסוי הדם יש לפרשו על הנאה, וילה"ע מד' החינוך במ"ע קי"ג שכ' וז"ל וכמ"ש ז"ל כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו א' איסור אכילה וא' איסוה"נ במשמע, כי התורה תוציא כל ההנאות דרך כלל בלשון אכילה לפי שהיא הנאה תמידית לאדם וצריך אליה, וכענין שכתוב ויחזו את הא' ויאכלו וישתו, שיכנה ההנאה לאכילה עכ"ד, ולפ"ד בכי כל אוכל ג"כ נימא הכי וכן מבואר ביראים סי' ק"ג עי"ש שהקשה בכיסוי הדם וטומאת אוכלין דכתיב בתורה אכילה דנימא דכולל הנאה, וי"ל דיסבור כהר"מ דאין מלקות בהנאה וכ"ש דליכא כרת, א"נ דיתרץ כהמל"מ דלהלן, וכעין שכתב הרע"א בדו"ח חולין יג: שאין הכרח לסב' התוס' דקושייתם כבר יישב המל"מ, וצ"ע.- ובעיק"ד החינוך דבריו ברור מללו כצד א' ברע"א דהנאה נכלל בלשון אכילה, וכפשנ"ת לעיל מדברי האב"ע דלפ"ז אין סב' לחלק בין לשון לאו ללשון אכילה, ולעולם כולל הנאה. ע"ע צל"ח שהקשה בקרא דאוכל קודש דחייב כרת נימא דהנאה בכלל עי"ש.

;חצי שיעור באיסוה"נ
הרע"א בתשו' ק"צ הביא קו' הרב המגי' במל"מ דמה הק' תוס' הא מדאיצטריך בחולין קכ. נפש לרבות את השותה חמץ בכרת ותיפו"ל דחייב מדין נהנה וע"כ דבהנאה ליכא כרת, וכמבואר בתוס' בחולין קכ. ד"ה אלא, ותי' הרע"א דמחמת הנאה אינו חייב אלא בפרוטה אבל מדין שותה חייב כשיעור שתי' אע"פ שאין בהנאתו שו"פ, ועוד תי' מו"ר הגר"ד זצ"ל דאף אי נימא דאיסוה"נ שוה בשיעורו לאיסור אכילה מ"מ נפ"מ דבאכילה מצטרף כדי אכילת פרס משא"כ מדין הנאה [וחקרו בזה בצירוף הנאה בזא"ז האם מצטרף ויעויין בפמ"ג בפתיחה להל' בב"ח ד"ה הנאה שחקר בזה שאין בו צירוף ומה"ט כתב דלישתרי חצי שיעור דלא חזי לאיצטרופי, ובמנ"ח מ"ע ג' כתב לדמותו לאכילה דיצטרף בכא"פ, וע"ע במ"ע קיג [ב] משכ"ב ובחי' רבינו חיים הלוי פ"ח ממעילה הוכיח מדמצטרף מעילה לזמן מרובה אלמא דאין זה איסוה"נ, ועוד דנו בשאר איסורי תורה האם מצטרפים בזא"ז ויעויין ברע"א שנדפס בס' וזאת ליהודה בחי' על שו"ע יו"ד שנסתפק לענין בישול בב"ח אם מצטרף בזא"ז וכהנה טובא דן המנ"ח ואכמ"ל], וע"ע באהא"ז ריש הל' חו"מ בישוב קושית הרב המגי', ובחזו"י תי' דנפ"מ אם הי' מזיד בשתי' ושוגג בהנאה דפטור, והוא כפי הצד ברע"א דהנאה ואכילה הם ב' איסורים, דשותה חיובו מדין אכילה. 

ובעיקר חקירת הרע"א באיסוה"נ אם שיעורו בפרוטה, ויעוי"ש מש"כ להוכיח דאי נימא דכיון דילפינן מלא תאכל שיעורו בכזית א"כ מאי מקשי בב"ק מא. לכתוב לא יהנה הרי איצטריך לכתוב לא יאכל ללמדנו דהאיסור בכזית, והגרא"ז דחה דהרי שיעורים הלכה למשה מסיני ולא נכתב בתורה כזית וא"כ אף אי הוה כתיב לא יהנה הי' שייך הל"מ ששיעורו בכזית, ולא אמרינן דכתבה תורה לא יאכל כדי שלא נצטרך להל"מ ודו"ק, והרע"א פשיטא לי' דשיעורן בשו"פ אלא שדן בהנך דילפינן מלא יאכל האם השיעור בכזית ואף בזה הוכיח שבפרוטה וכנ"ל ויש בזה כמה שיטות באחרונים וקיבצן יפה באור תורה, וע"ע בהגר"א בירושלמי רפ"ו דתרומות דפי' מה שאמרו מודה ר"ל באיסוה"נ דח"ש אסור וז"ל פי' כמו יין נסך דאפי' פחות מכשיעור אסור, גם פחות מכשיעור הוא נהנה מעט עכ"ד, משמע דאין הטעם דח"ש אסור אלא דאין דין שיעור.- ולשיטת רוב הראשונים דיש מלקות על הנאה, מוכרח דיש שיעור להנאה דאל"כ כל אכילה פחות מכזית יתחייב מדין הנאה, ועמד בזה המנ"ח מצוה ג' [יא, ד"ה והנה לשיטת]- עוד העירוני דלדברי הרע"א דמספק"ל דשיעורו בפרוטה א"כ בנתינת מתנה אין כאן הנאת פרוטה, דרק האדם חשוב אמרינן דיש הנאת פרוטה וכמש"כ הראשונים בקידושין מז..

וביסוד הדברים דהנאה תהא שיעורה בכזית מתבאר דהדין כזית אין זה שיעור במעשה אכילה אלא שיעור בחפצא, וכבר נודע הסתירה בזה מגמ' חולין קג: דאכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו דלוקה אלמא דא"צ חפצא דכזית [וביותר מקשים דממ"נ בנהנה מח"ז ב' פעמים הרי נמצא נהנה מכזית, אי נימא שא"צ הנאה בב"א ובזא"ז ג"כ מצטרף וכנ"ל] ומאידך במנחות נ"ד שו"ט בחצי זית שתפח ונעשה כזית דלא מיתסר כיון דנדחה ומזה מבואר דהשיעור כזית הוא בחפצא וצ"ע בזה, עוד יל"ע בדין היתר מצטרף לאיסור דמוכח דהדין כזית הוא במעשה האכילה, [ויל"ע אי בהנאה ג"כ אמרינן היתר מצטרף לאיסור, ומסתברא דלא, ולפ"ז מוכח דאיסור אכילה והנאה ב' איסורים נינהו, עוד מקשים אי יש שיעור לאיסוה"נ ואינו מצטרף בזא"ז א"כ מדוע איסוה"נ אינם ברשותו הרי יכול ליהנות בפחות מכשיעור ומדוע חמב"פ אינו ברשותו של אדם, [ובעזה"י יבואר בכיו"ב לק' כט: תוד"ה אין], שו"ר בפמ"ג בפתיחה כוללת להל' פסח חלק השני פרק השלישי אות ד' שעמד בזה, וכן הק' הגבו"א ביומא עג:, וכיו"ב מקשים דחזי בשלא כדרך, ולד' המקו"ח בפתיחה לס' תל"א דחמב"פ אינו ברשותו משום חובת תשביתו א"כ לק"מ דמ"מ הרי מצווה לבערו, אלא דעיקר ד' המקו"ח תמוהים מגמ' לק' ל"ב דלריוה"ג האוכל תרומת חמץ בפסח חייב לשלם והרי כיון דמצווה בתשביתו אינו ברשותו של אדם אע"פ דמותר בהנאה, והמקו"ח כתב דבריו לריוה"ג וצע"ג. עוד הקשה מו"ר הגר"ד זצ"ל דמדוע בל יראה שיעורו בכזית כאכילה ולא בשו"פ כהנאה.

;בשיטת הרמב"ם
כתב הר"מ פ"א מחו"מ ה"ב החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה, [וכ"ה ברי"ף ועיין בר"ן כאן וברא"ש פ' גיד הנשה סי' י"ז] ובפ"ח מאכ"א הט"ו הביא הר"מ לדרשת ר"א ועמד בזה הכס"מ בהל' חו"מ וכתב דכיון דאיכא קרא מפורש יותר דכו"ע מודו בי' נקטי', ובאהא"ז פ"א מחו"מ ה"ז תי' עפ"ד הירושלמי פ"ג דערלה ה"א דקאמר דמכללא דר' אבהו ליכא למילף חדש דאסור בהנאה [עיין לק' כג.] דשאני חדש דהוא איסור לזמן, ובפשוטו הכוונה דע"ז אין ילפותא מנבילה, ולכאו' זה תליא בחקירת הרע"א האם דרשא דר"א הוא איסור חדש, או ילפותא בביאור ל' אכילה דכולל הנאה, ואם הוא ילפותא דל' אכילה כולל הנאה, לכאו' אין לחלק בין איסור לזמן או איסור עולמי, ואינו מוכרח והאהא"ז פי' [וכ"כ או"ש פ"ו מחו"מ ה"ז] דהכוונה דהוא איסור גברא ולא איסור חפצא ולית בי' כללא דר"א, [וע"ע בזכר יצחק סי' ז' במש"כ דחמץ הוא איסור גברא] והקשו המפרשים דא"כ בחמץ ג"כ הוא איסור לזמן, והגר"א על הירושלמי כתב דחמץ שהי' בפסח אסור לעולם, ולכאו' כוונתו כמ"ד דחמץ שעבר עה"פ אסור בהנאה וכן פי' האהא"ז [ויעוי"ש עוד באופ"א דשאני חמץ שטעון שריפה] ומעתה להלכה דחמץ שעבר עה"פ מותר בהנאה מה"ת ליכא למילף מנבילה וע"כ הוצרך הר"מ לקרא אחרינא ויעוי"ש עוד. ומד' תוס' שהקשו דיהא נהנה מחמב"פ בכרת אינו סותר להירושלמי דלכאו' הרי כרת הוא איסור זמני דנאסר רק בפסח וחמץ שעבר עה"פ ליכא כרת, דלפמשנ"ת דכוונת הירושלמי דהוא איסור גברא וראי' מדשרי לאחר זמן א"כ בודאי דחמב"פ הוא איסור חפצא דאסור לעולם אלא דהכרת הוא איסור זמני ודו"ק, ועוד הק' הלח"מ פ"ח ממאכ"א ע"ד הר"מ דפסק בפ"י מע"ז כר"י דדברים ככתבן א"כ אין מקור ללמוד איסור הנאה מנבילה, ובעזה"י יבואר עוד לק' כב. בשיטת הר"מ.

=== בגמ' עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך הכתוב בנבילה ===
;מכירה ונתינת איסוה"נ
מבואר בסוגיין דאיסוה"נ אסור למכור או ליתנם במתנה מה"ת וזהו ילפינן מדהוצרכה תורה להתיר נבילה אלמא דכ"מ שנאמר לא תאכל ה"ז כולל הנאה. וקשה ע"ד הרא"ש בפירושו בנדרים מז: דפי' דבעיא היא בגמ' שם אי מותר להחליף איסוה"נ, [וכן מבואר ברשב"א חולין ד: והק' האחרונים בסתירת דבריו לנדרים מ"ז שהוכיח מסוגיין לאסור] ובמל"מ פ"ה מאישות ה"א ד"ה וראיתי להרא"ש תמה עליו מסברא דבודאי אסור למוכרן וכן הוכיח מסוגיין, ובשלנ"ל קידושין נו: (ד"ה מכרן) הביא ר"מ דמותר למכור איסוה"נ, ותמה עליו מסוגיין, ובטעמו של הרא"ש והר"מ י"ל עפ"מ שפי' הראשונים בסופ"ב דקידושין מהירושלמי [הובא לעיל בתוס' בריש פרקין] בטעמא דדמי איסוה"נ מותרים משום שאין זה דמיהן, ומעתה י"ל דהנה מבואר לק' כב: בתוד"ה מנין דשרי לעשות פעולה באיסוה"נ אם התוצאה לא תהא אסורה בהנאה ע"ש מש"כ באין שבח עצים בפת דמה"ט מותר להסיק בעצים, ולפ"ז ה"ה לישתרי מכירה כיון דהדמים מותרין, [והארכנו שם בזה עי"ש].- שו"ר בקה"י חולין סי' ג' שהאריך בזה האם יש לאסור מכירת איסוה"נ די"ל דהוא גרמא בעלמא, וכ' דמ"מ מעשה המכירה הוא השתמשות באיסוה"נ ואסור.

וע"ד הקו' מסוגיין י"ל עפמש"כ הרמב"ן [הובא במש"ח פ' משפטים עה"פ או מכור מספר מעשי צדיקים להרמב"ן והובא בחת"ס חולין ד. ובתשו' באו"ח קי"ב ויו"ד ק"ל] דפי' דההוכחה היא מדקרי' רחמנא מכירה ואי אסור בהנאה א"כ לאו דידי' הוא ואינו יכול למוכרו, ואדרבה מד' הרמב"ן ג"כ מבואר דליכא למילף מעיקר היתר המכירה משום דאין איסור תורה במכירה וכמש"כ החת"ס, [והעירו דברמב"ן שלפנינו לא כתב דילפינן מדקרי' רחמנא מכירה] וכתב הקוב"ש אות צ"ד דלד' תוס' בכתובות לג: דאפשר למכור איסוה"נ לנכרי א"כ ליכא למילף מדקרי לי' מכירה וע"כ דילפינן מגוף ההיתר, וכשיטתם בנדרים מז. דילפי ממכירת נבילה דאיסוה"נ אסור למוכרם.

ואין להקשות ממשנתינו דקתני מוכר לנכרי קו"ז איסורו אבל לאח"ז אסור ולהרמב"ן והרא"ש אין איסור במכירה, דכ"ד מה"ת אבל מדרבנן ודאי אסור ומשנתינו הוא מדרבנן, וכמו"כ י"ל בגמ' לק' כב. דמוכיח משולח אדם ירך לנכרי והגיד בתוכה דגיד הנשה מותר בהנאה, די"ל דאי הוה אסור בהנאה הי' אסור מדרבנן, אמנם ק' דבגמ' שם קאמר דמוכח מקרא דגה"נ מותר בהנאה דהרי כשנותן הנבילה לנכרי נותן לו יחד עם הגה"נ והרי לד' הרמב"ן דאין ההוכחה מעיקר הנתינה דזה אין איסור מה"ת וההוכחה מדקרי' נתינה א"כ י"ל דקרי לי' מכירה ונתינה משום עיקר הנבילה, וכמו"כ ילה"ק מגמ' לק' כב: דמוכיח דאמה"ח מותר בהנאה מדאסור ליתנו לבן נח הא לכלבים שרי ואי נימא דבנתינה אין איסור א"כ מאי ראי' דמותר בהנאה. ולק' כג. דמוכיח דשרצים מותרים בהנאה מדשרי למוכרן י"ל ג"כ דההוכחה מדרבנן.

והי' מקו"ל דכ"ד הרמב"ן והרא"ש הוא במכירה אבל במתנה מודו דאסור מה"ת והטעם דבמכירה ההנאה היא במה שמקבל המעות והנאה זו מותרת דאין זה הנאה מהאיסוה"נ שאין זה דמיו, אבל במתנה יש לו הנאה בעיקר נתינת המתנה שנעשה רצונו, דומיא דמאכיל כלבי הפקר שכתבנו בריש פרקין דנהנה שנעשה רצונו וה"נ בנותן מתנה, ובפרט כשנותן לו מחמת טובה שעשה עמו, ובזה שפיר מודו הרמב"ן והרא"ש דאסור מה"ת, ויש לפרש בזה ד' הרמב"ם פ"ח ממאכ"א הט"ו שהביא דרשת ר"א מתתננה ואכלה ולא ממכור לנכרי די"ל דבמכירה אין איסור מה"ת רק בנתינה, וכן החינוך מ"ע תע"ב בתו"ד הביא מנתינה, ועמד בזה הכל"ח פ' דברים (עמ' פא), ובפשוטו י"ל דמוכיח מנתינה דאקדמי' קרא, ולדברינו י"ל שאין הוכחה ממכירה, ובשע"ת לר"י ש"ג אות פ"ג כתב דהנותן איסוה"נ לוקה [והובא בכלבו הל' ערלה סי' צ"ב] ולא כתב המוכר, ואפשר דס"ל דבמכירה אין איסור [ויעויין עוד בר"מ שם בהט"ז דלכאו' נראה דמכירת איסוה"נ אסורה מה"ת אלא שאינו לוקה, וכשיטתו שאין מלקות על הנאה, אולם האמרי בינה דיני פסח סי' י"ט ד"ה ובכנה"ג כתב דאדרבה הר"מ לרבותא קאמר אע"פ שאין זה רק גרם הנאה מאחר שאין זה דמיהן וכנ"ל, וע"ע במ"מ פ"ח ממאכ"א הט"ז בטעמו של הר"מ שאין לוקין על הנאה משום דדבר העומד לאכילה אין דרך הנאתו אלא באכילה, והקשה הרמ"ך דהרי דרכו במכירה ומדוע אין לוקה על מכירה, ואי נימא דמכירה בלא"ה אין איסור תורה א"ש, וברמ"ך הוכיח כן מסוגיין דאי נימא דהוא שלא כדרך מאי ראי' מנבילה, וע"ז י"ל כהרמב"ן דההוכחה מדחל המכירה א"נ דמודה הר"מ דאסור מה"ת וכמש"כ המ"מ דהוא כחצי שיעור, ושפיר יליף דנבילה מותרת בהנאה מדהתירה תורה למוכרה, וצ"ע דהר"מ שם כלל דאם מוכר אינו לוקה, ובזה תיפו"ל שאינו אסור מה"ת].

אמנם רש"י בד"ה עד שיפרוט פי' דההוכחה ממכירה [ועמד הצל"ח ע"ז מדוע לא פירש"י מנתינה דקדים בקרא], והוא גמ' ערוכה בחולין קטו: דיליף שם מלא תאכלו כל נבילה ותמכרנה דבב"ח אסור בהנאה אלמא דאיסוה"נ אסור מה"ת במכירה, ויש לקיים שני הדברים דנתינה אסורה מה"ת וכמשנ"ת ובמכירה אין איסור מה"ת וילפינן מדקרי' רחמנא מכירה.- ויעויין מל"מ פ"ה מיסוה"ת ה"ח ורפי"ד מאבל ורע"א בדף כב: (ד"ה ואולם) שנקטו בפשיטות דלוקה על המכירה, וכמשנ"ת דכן דעת המל"מ, וכן הביא המל"מ פ"ה מיסוה"ת ה"ח משלטי הגבורים בריש פרקין (ה: מדפי הרי"ף אות ד') בשם הריא"ז דהמוכר איסוה"נ לנכרי או שהאכילן לבהמתו נראה בעיני שדרך הנאתו בכך ולוקה, והוא כדרך זקינו התורי"ד דאסור מה"ת, וכשיטת תוס' בנדרים והרמ"ך הנ"ל. 

ויל"ד עוד בכ"ז במכירת איסוה"נ או בנתינה אימת עובר האיסור האם בשעת המקח או בשעת קבלת המעות, ובנתינה בודאי משמע דעובר מיד דאל"כ התראת ספק דמי יימר שייטיב לו אח"כ טוה"נ ואיך מתרים בו וע"ז י"ל כמשנ"ת דיש לו הנאה בעצם מעשה הנתינה ולוקה מיד, ומ"מ במקח י"ל דהאיסור הוא בשעת קבלת המעות, ובבאוה"ל סו"ס תמ"ג כתב דבודאי אסור לקבל המעות אף אם כבר קנה הלוקח את האיסוה"נ דעיקר הנאה הוא בשעת קבלת המעות [ויעוי"ש שהביא מקורות לדבריו] ויל"ע במשלם לאחר הפסח האם מותר לקבל המעות, וע"ע מש"כ לק' כב: בתוד"ה ואבר.

בהא דפירט הכתוב בנבילה, מקשים דאיכא למילף היתר הנאה בנבילה מקרא דוהמת יהיה לו, או מקרא דחלב נבילה יעשה לכל מלאכה כדלק' כג., ובחינוך מ"ע תע"ב יליף מינה, אלא דבגמ' לא קאמר דבלאו קרא הוה אסרינן בהנאה אלא הוא ילפותא מדפירט הכתוב אלמא דלא תאכלו כולל הנאה, ועדיין צ"ב, ומהמת יהיה לו תי' דמשכח"ל בבן פקועה או בשלא כדרך, ועיין אור חדש.


=== בגמ' דברים ככתבן ===
ופירש"י לא יתננה לנכרי ולא ימכרנה לגר אמנם הר"מ פ"י מע"ז ה"ד ופ"ג מזכי' הי"א ס"ל דממעטינן רק נתינה לנכרי אבל מכירה לגר מותר ועפנ"י.


=== בגמ' ור"מ או להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי ===
וכ' התוס' בחולין קיד: ד"ה עד ודוקא נבילה בא"י שאין עכו"ם מצויין שם ואם בא למוכרה לעכו"ם צריך ליתנה בדמים מועטין נתינת גר קודמת אבל פשיטא שאם יש חפץ לאדם למכור קודם ימכרנו לעכו"ם ממה שיתננו לישראל חבירו עכ"ד, ובע"ז כ. הוסיפו התוס' בד"ה ורבי דע"כ נותנה לגר משום דלגר היא שוה הרבה כשאר בשר, ויעויין באהבת חסד פ"ה נתה"ח אות ט' מש"כ בפלוגתת התוס' ועי"ש עוד באות י"ב דמיירי בגר תושב עני וכ"ה בפנ"י, וביאר בזה מאי דאר"מ דיכול למכור לגר והרי ממ"נ כשם שמחוייב להקדים נתינה לגר ממכירה לנכרי כ"ש שיצטרך להקדים נתינה לגר ממכירה לגר, וביאר דמה דהתיר ר"מ מכירה לגר הוא בעשיר ומאי דאמר להקדים נתינה הוא בעני, ובתור"פ בסוגיין פי' דמה שאמרו להקדים דאם רוצה למכור ימכור לגר תחילה ואם רוצה ליתן יתן לגר תחילה אבל א"צ להקדים נתינה דגר למכירה לגוי והוא פי' חדש ויעוין בקה"י ע"ז סי' י' שכתב דלפ"ז לא תיקשי קו' הפנ"י, והר"מ לא הביא ד"ז דלהקדים אע"ג דפסק כר"י ולדידי' סברא הוא מ"מ הי' לו להביאו ועמד השפ"א בזה, וע"ע או"ש פ"ח ממאכ"א הי"ז ד"ה והנה, ובהעמק דבר בפ' ראה עה"פ או מכור לנכרי בשם הגר"ח משכ"ב.


=== בגמ' גר אתה מצווה להחיותו ===
הרמב"ן במנין המצוות שלו מנאו במצוה בפ"ע, ונחלק על הר"מ שכללו בצדקה.

==פסח שבשלו בחמי טבריא==
המפרשים הקשו כיצד הדבר שייך. ועיין פרי יצחק {{ממ|[[פרי יצחק/א/כ|ח"א סימן כ]]}} שתמה על עיקר השאלה שרוצים להביא דבר זה לגדר המציאות, וכי הלכה למעשה אתא לאשמעינן או מעשה שהיה, וכי בשביל שאין חמי טבריא בירושלים אין צריך להשמיענו דין פסח שבשלו שלא ע"י תולדת אור.

{{ניווט כללי תחתון}}