עריכת הדף "מראי מקומות/בבא קמא/מד/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{מרכז|'''כופר בצרורות'''}}

==בגמ', ואכתי צרורות נינהו==
ופירש"י ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש וכעי"ז בנמוקי יוסף, האו"ש פ"ב מנ"מ ה"ו נתקשה טובא בד' רש"י דכי יגח אינו כולל כחו עי"ש, והרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] פי' דלא חייב רחמנא כופר אלא בגופו אבל בכחו לא עכ"ד, וי"ל בביאו"ד כמש"כ בחי' ר"ש סי' ג' עפ"ד הברכ"ש דבהלכתא דצרורות נתחדש דכחו לאו כגופו אלא דמכח ההלכה למשה מסיני חייב ח"נ וכ"ז בנזקין ולא בכופר.

ובאו"ש שם פי' דהקו' דצרורות הוא ויתחייב רק חצי כופר ומדברי שמואל משמע דחייב כופר שלם, ותי' בזה השמטת הר"מ שינוייא דקאזיל מיני' מיני' ועמד בלח"מ בזה, וביאר דאין כאן תי' בעיקר חיובא דכופר אלא ללמדנו דחייב כופר שלם, וע"ע חי' ר' ראובן סי' א' הערה 3 מש"כ לבאר ד' הגמ', ותלי לה בגדר צרורות.

הנחל"ד בדף יז: (ד"ה בגמ' בעי) כתב דצרורות פטור מכופר דאין חיוב חצי כופר וכדלעיל מ. [ועמש"כ שם מהמלחמות דכו"ע מודו דל"ש חיוב חצי כופר לחודי' אלא בשני שותפין דמצטרף לכופר שלם], ול"ד לשור תם דפי' תוס' לעיל מ. דהו"ל כופר שלם דידי' וכמשנ"ת שם, ומדברי רש"י והרא"ה שלא פי' כן אפשר דס"ל דכיון דלא שייך חצי כופר ממילא יתחייב כופר שלם וכד' המלחמות (כג: מדפי הרי"ף) ועיין יפ"ע מש"כ מהירושלמי.

הק' הנחל"ד מגמ' לק' נג: דשור שדחף אדם לבור חייב כופר ולמ"ד בתר תבר מנא הו"ל צרורות וכדאמרי' לעיל דדרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקו"א ונשבר צרורות נינהו, ותי' דמיירי בדחפו לבור ומת בהבלו מיד, ועחזו"א סי' י"א ס"ק י"ב מש"כ בזה, ונתבאר לעיל יז:.

==בגמ', דקאזיל מיניה מיניה==
פי' הנמוקי יוסף כלומר שכשנטה הכותל ליפול היה השור מכביד עליו והולך עד שנפלו שניהם על האדם הכותל מלמטה והשור מלמעלה בחבורין דהו"ל כגופיה ולאו צרורות נינהו עכ"ד.

==בגמ', תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב==
העירני ח"א שליט"א דלעיל מ"ג שו"ט בדין אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר ומותיב מברייתא והכא מייתי אמוראי אחריני ומותיב מברייתא אחריתא וקאי בתיובתא וכ"ז צ"ת.

==בגמ', תם שלא בכוונה פטור מזה ומזה==
אע"ג דהאי תנא ס"ל דיש כופר שלא בכוונה מ"מ תם פטור או ממיעוטא דנקי או דכל דליכא כופר בכוונה ליכא נמי שלא בכוונה וכמש"כ תוס' לעיל מג.,

==בגמ', והנזקין שלא בכוונה==
בפשוטו מיירי בכל נזקי שורו וכ"ה בתוס' בע"א ובמלחמות, ודעת בעה"מ דמיירי בנזקי שור באדם וכן נתבאר בשיטת ר"ת וכן מבואר במאירי [הובא בשיטה מקובצת] וכן הובא ברמב"ם ועמש"כ לעיל לג. בד' הר"מ ובשורש החילוק בין שור דאזיק שור לשור דאזיק אדם.

וכתב המאירי דתם שלא בכוונה פטור לכו"ע והביא כן בשם רבותיו נ"ע, אבל גדולי המחברים [הר"מ] מחייב גם בתם, וכן מבואר בתורי"ד בסמוך שפי' חיובי' דשור דמיירי בשור תם ולהמאירי נמצא דמיירי במועד, וצ"ת בטעם הפוטרים בשור תם.

ובדין שן ורגל נחלקו הראשונים דעת תוס' בע"א והראב"ד והרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] והמלחמות דיש בהם חילוק בין בכוונה לשלא בכוונה, ודעת בעה"מ וכן נתבאר בשיטת ר"ת דשן ורגל לעולם הוי כשלא בכוונה.

ולענין הלכה הבעל המאור פסק כר"י וכ"ד המלחמות וכן פסק הרמב"ם, ומ"מ הביאו הבעל המאור והרא"ה י"א דהלכה כר"ש, והר"ח [הובא בשיטה מקובצת] כ' דפלוגתת ר"י ור"ש לטעמי' בדין דשא"מ בשבת וכ' ואע"ג דקי"ל כר"ש לענין פיטורי שבת יש מי שאומר בהא הלכתא כר"י דהא ר"ש ור"י הלכה כר"י וי"א וכו' עכ"ד.

וד' הר"ח צ"ע טובא: א. דבגמ' מפרש פלוגתי' מטעם אחר. ב. לא ביאר הר"ח מ"ש דלהלכה קי"ל בדשא"מ כר"ש והכא כר"י וע"ז ראיתי לישב דס"ל כדעת השאלתות הובא בתוס' בשבת קי: דרק בשבת קי"ל כר"ש אבל בכה"ת קי"ל כר"י, ג. יש לתמוה בעיקר דבריו דס"ל דיש היתר אינו מתכוין ברציחה דהרי בנשמט הברזל מקתו הו"ל אינו מתכוין ולשתרי. ובפשוטו מבארים דברציחה דהאיסור הוא התוצאה בזה ל"ש התירא דדשא"מ, וכ"ש דיקשה לר"ש דפטר אף בנזקין דתימה לומר דיש פטור דשא"מ בנזקין, וכ"ז צע"ג, ועיין אבן האזל פ"ב מנ"מ ה"י אות ו' מש"כ בד' הר"ח.

==בגמ', מאי טעמא דרבי יהודה יליף מכופרו מה כופרו שלא בכוונה חייב==
העירני ח"א שליט"א דבכופר גופי' נימא דשלא בכוונה פטור וכקטלא, ובפשוטו י"ל דהא מרבינן לעיל מאם כופר לרבות כופר שלא בכוונה, וק' דהא איצטריך לכמה גווני דאין סקילה כגון ע"פ עצמו וע"פ בעלים, ומנלן לרבות שלא בכוונה, ולפמשנ"ת לעיל ע"א דאיצטריך קרא רק לשלא בכוונה דיש בזה סב' עצמית לפטור א"ש.

==בגמ', ורבי שמעון יליף מקטליה דשור מה קטליה שלא בכוונה פטור==
יש לתמוה דבקטלי' דשור פטור משום כמיתת הבעלים ואיך שייך למילף לנזקין הרי לא נאמרו דיני מיתת הבעלים בנזקין, וצ"ל דהכא הפטור במיתת השור הוא משום חסרון מעשה שורו וע"כ איכא למילף לפוטרו אף בנזקין דאין כאן מעשה שורו, ומתבאר היטב למש"כ בע"א דשלא בכוונה אין זה פטור שגגה, אך כבר הבאנו דבתוספתא דריש ר"ש קרא כי יגח עד שיתכוון לו ודו"ק.

{{מרכז|'''נזקין חיובי' דשור וכופר חיובי' דבעלים'''}}

==בגמ', דנין חיוביה דשור מחיוביה דשור לאפוקי כופר דחיוביה דבעלים הוא==
ופירש"י דכופר חיובא דבעלים לכפרת נפשו. ולכאו' ביאוה"ד דחיובא דשור הוא דחייב על מעשה שורו משא"כ כופר הוא כפרה על הבעלים דדנים כאילו רצח בגרמא וצריך כפרה, וממילא כשדנים על מעשה שורו כל שהוא שלא בכוונה אין כאן מעשה שורו אבל כשדנים על חיובא דבעלים לכפרת נפשו בזה חייב אף שלא בכוונה. ובקובץ ביאורים אות כ"ח הוסיף דבנזקי שורו חיובו על מעשה שורו אלא דאם שמר פטור, ושלא בכוונה אין זה מעשה שורו משא"כ בכופר אדרבה החיוב הוא על אי השמירה וזהו עיקר החיוב ויעויין עוד בחי' הגרנ"ט בדרך זו, ור"י דמחייב שלא בכוונה סבר דזה ג"כ מעשה שורו וכ"ש להר"ח דר"י לטעמי' בדשא"מ.

ובשלשים של עבד דחייב שלא בכוונה (כדלעיל מג:) ע"כ צ"ל דהוא ג"כ חיובא דבעלים לכפרת נפשו וכמשנ"ת לעיל מב. דאל"כ נילף משלשים של עבד ודו"ק.

בירושלמי כאן ה"ז איתא [לפי כמה מפרשים] דכופר שלא בכוונה תליא בנזקין שלא בכוונה ולא ס"ל לחלק דכופר חיובא דבעלים ונזקין חיובא דשור.

והמתבאר מסוגיין דלחיוב נזקין בעינן מעשה שורו וע"ז פליגי בשלא בכוונה האם חשיב מעשה שורו, וילה"ק דא"כ באצטדין דאין כאן מעשה שורו לכו"ע יפטר מממון, וממ"נ תיקשי דעד כאן לא פליג ר"י אלא משום דיליף מכופר, א"כ באצטדין נילף נזקין ממיתה דליכא למילף מכופר לפמש"כ המאירי [הובא בשיטה מקובצת מ:] דפטור מכופר, ומאידך ילה"ק מדוע פטור מכופר הרי פטור שור האיצטדין הוא משום דאין כאן מעשה שורו והרי מבואר בסוגיין דכופר חיובא דבעלים וא"צ מעשה שורו וע"כ חייב גם שלא בכוונה, ועיין נחל"ד בדף כד: מש"כ בטעם הסוברים דאצטדין חייב בנזקין דל"ד למיתה דהוא חיובא דשור משא"כ נזקין דהחיוב על הבעלים וצ"ע מסוגיין. [ונתעוררתי לכ"ז ע"י חכ"א שליט"א] [עמש"כ לעיל מ: פלוגתא דקמאי באצטדין לנזקין].

הק' בקובץ ביאורים אות כז לר"ש דאסו"מ משורו למדנו הא לר"ש ע"כ אין חייב מדין שורו דאין כאן נזקין בכוונה ומנלן דר"י פליג בזה, ולהנתבאר ע"כ ל"פ ר"י אלא דס"ל דשלא בכוונה הוא ג"כ מעשה שורו ותיקשי מאסו"מ דאין כאן מעשה שורו. ובאמת דיקשה אף לשמואל דחייב משום בור אלמא דא"צ מעשה ממונו, אלא די"ל דשאני בור שתחילת עשייתו לנזק, ויל"ד דנילף בהצד השוה [ועיין אבי עזרי מש"כ דשור האצטדין ילפינן בצד השוה משור ובור וכעין משנ"ת]. וכמו"כ ילה"ק להפוטרים שור האיצטדין מממון דלרב יש לחייבו לא גרע מאסו"מ שאין כאן מעשה שורו ה"ה באיצטדין יתחייב.

עוד הק' הקובץ ביאורים באשו משום ממונו הרי אין כאן מעשיו בכוונה.

הק' התוס' רי"ד (מג.) וכן הק' בחי' בית מאיר ע"ד רבה דסבר לעיל מג. דליכא כופר שלא בכוונה ואיכא דמים, והא מאחר דאין חיוב כופר שלא בכוונה א"כ נזקין שלא בכוונה פטור דעד כאן לא מחייב ר"י אלא משום דיליף מכופר ולרבה דפטר בכופר ע"כ נילף מקטלא והיא קו' גדולה.

ובשלמא להראשונים דמודה רבה דיש כופר ברגל שלא בכוונה א"כ איכא למילף נזקין שלא בכוונה מכופר דרגל, אבל לר"ת דאין חיוב כופר ברגל אלא ברגל בכוונה וכ"ש להראשונים דאין כלל כופר ברגל לרבה תיקשי מנלן חיוב דמים, ואולי הי' מקו' לחדש בזה דחיוב דמים כיון דנלמד מחיוב כופר וכמשנ"ת בדף מג: הוא ג"כ חיובא דבעלים, שו"ר באהלי ישועה שתי' שני התירוצים.

שו"ר בחזו"א סי' י"א ס"ק י"ב שהביא למהרש"ל [סי' כ"ז] שהק' ע"ד הרמב"ם דיש דמים שלא בכוונה א"כ נילף נזקין שלא בכוונה מדמים וע"כ נחלק המהרש"ל על הר"מ וראב"ד, ובחזו"א כ' דאה"נ דלר"ש פטור מדמים שלא בכוונה, ולמאי דקי"ל כר"י דחייב בנזקין שלא בכוונה ה"ה דחייב דמים. עי"ש.

העירני ח"א שליט"א לר"ש דפטר נזקין שלא בכוונה א"כ שור שהפיל וולדות שלא בכוונה פטור ומדוע איצטריך לעיל מב. קרא למפטרי' עי"ש בתוד"ה בכוונה וצ"ע, וע"ע תורי"ד מש"כ דחיובא דשור הוא בשור תם דהרי שלא בכוונה הו"ל תם וצ"ע דהרי משכח"ל מועד שלא בכוונה וכמשנ"ת בע"א.

צריך לבאר מ"ש לענין אדם המזיק דחייב שלא בכוונה ולא ילפינן מקטלא, ואילו שורו ילפינן מקטלא ולפמשנ"ת דבאדם המזיק שלא בכוונה הוא פטור שוגג ע"כ ליכא למילף מקטלא משא"כ בשור דהפטור דאין כאן מעשה שורו ודו"ק.

==בגמ', דתניא ר' שמעון אומר אפילו נתכוין להרוג את זה וכו'==
ופי' הראב"ד והרא"ה [הובאו בשיטה מקובצת לעיל] דר"ש פטר בנזקין בנתכוין להזיק את זה והזיק את זה וכשיטתו לעיל דשלא בכוונה בנזקין פטור.

בסוגיא זו הארכנו בפ' הנשרפין (עט.) וע"כ אכתוב רק ציוני דברים. מקשים ע"ד הר"מ דלענין מיתת הבעלים פסק כר"ש דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ובשור חייב. ועיין שלטי גיבורים בסוגיין, לח"מ פ"א מחובל הי"ד, אבן האזל פ"י מנ"מ ה"ט חי' ר"ש סנהדרין סי' ב' אב"ע פ"ה מרוצח ה"ד, עוד הק' להר"מ קבוע מנ"ל דאיצטריך וארב לפטור ממיתה, עיין בהפלאה כתובות טו., פמ"ג יו"ד סי' ק"י (שפ"ד ס"ק י"ד), בהגר"א חו"מ תכ"ג ס"ק י', ומשנת ר"א כתובות סימנים כה, כו.

==בגמ', פרט לזורק אבן לגו==
עי' פרש"י, וערמ"ה סנהדרין עט. שיטה מקובצת כתובות טו.,

==בגמ', ספק נפשות להקל==
עי' פרש"י עיין תוס' ב"ב נ: קו"ש שם אות רכג.

==תוד"ה הוה==
בתירוצם עיין קובץ הערות יבמות סי' פ' אות ב' דבעינן שיתרה מתחילה שלא יכה שניהם ועי' שיטה מקובצת כאן ובכתובות טו. שער"י ש"א פ"ד, דבר"י סי' כ"א אות ג', חבורות מו"ר הגרי"ג שליט"א עמ"ס סנהדרין סי' י"ח אות ה'.

==ד"ה כל==
===לר' שמעון קבוע מנא ליה===
עי' שיטה מקובצת כאן ובכתובות שהביא דרשות אחרות.

===וי"ל דלר' שמעון===
כ' מהר"ם ומהר"ם שיף ופנ"י דאין בזה ישוב לקו' הראשונה.

===שם===
בביאו"ד עי' תורא"ש סנהדרין שם, הפלאה כתובות טו.

==במשנה, שור היתומים==
לכאו' אין הורגין אותו עד שיגדילו דאין גומרין דינו של שור שלא בפני הבעלים וכ"כ מנחת חינוך מ"ע נא [טז] ועיין אור שמח פ"י מהל' נזקי ממון ה"ו.

==שור האפוטרופוס==
לכאו' משמע דאפוטרופוס מועיל מה"ת דאל"כ למאי איצטריך תרתי, ולפמש"כ הנמוקי יוסף דהס"ד דאפוטרופוס כיון דאיכא שמירה כל דהו ולא נפיש היזיקא אימא חס רחמנא עלייהו דלא ליפסדו יתמי לממוני' קמ"ל, א"כ י"ל דאע"ג דאין חיוב לאפוטרופוס מה"ת מ"מ הוא בתורת שמירה, ואדרבה אם הי' האפוטרופוס בחובת שמירה מה"ת א"כ הי' לו דין מיתה מכח האפוטרופוס וכמסרו לשומר, אמנם הר"א מגרמישא ז"ל [הובא בשיטה מקובצת] כ' להיפוך דאפוטרופוס יש יותר לחייבו.

==שור ההקדש==
בפשוטו י"ל דמיירי בדליכא גזבר דאי איכא גזבר הו"ל בעלים ועמש"כ לז..

יש חילוק בין השוורים דשור האשה החיוב על האשה וחייבת כופר משא"כ שאר השוורים החיוב כדין שור שאין לו בעלים, ועיין יש"ש סי' כ"ט שעמד בזה ע"ד הר"מ שסתם הדברים.

==ר' יהודה אומר שור המדבר וכו' פטורין מן המיתה לפי שאין להם בעלים==
בגליון הש"ס ציין הרע"א לתשו' הרשב"א סי' קי"ד שדן בד' הרמב"ן עה"ת דחיוב מיתה דשור אין זה עונש על הבעלים מהא דשור המדבר חייב, וברשב"א שם דן אי אליבא דר"י הוא קנס על הבעלים מדפטר שור המדבר, וכתב וז"ל ולא נחלקו ר"מ ור"י בדבר זה לומר שזה מדין קנס הבעלים לר"י ולר"מ חייב עכ"ד ולכאו' מוכרח כן מהא דשור היתומים מודה ר"י והתם הרי ל"ש קנס על הבעלים, וע"כ דהוא פטור בשור שאין לו בעלים.

הק' אור שמח פ"י מהל' נזקי ממון ה"ו מ"ש שור ההפקר משור של אדם טריפה דאיתא בסנהדרין עח. דלא קטלינן לי' משום כמיתת הבעלים, וא"כ ה"ה כשאין לו בעלים, ותי' דכשיש לו בעלים בזה ההפסד הוא גם לבעלים וע"ז נאמר דהאדם טריפה דהבעלים לאו בני מיתה נינהו פטורים אבל בשור ההפקר חייב, ואכתי הקשה משור היתומים דלאו בני עונש נינהו ואין כאן גם בעליו יומת ואעפ"כ קטלינן לי', עי"ש מש"כ בזה, ועיין קו"ש ח"ב סי' ל"ט אות ז' ונתבאר בסנהדרין עח.- ע"ע בס' אהלי ישועה סי' נ' דהוכיח דשור שיש לו בעלים חיוב המיתה הוא מדין הבעלים, ועמש"כ לעיל כג: בשור המזיק ברשות המזיק.

==בגמ', ת"ר שור שור שבעה==
עיין בתורת חיים כיצד ר"י דריש לקראי.

{{מרכז|'''נגח ולבסוף הפקיר'''}}

==בגמ', יתר על כן אמר ר' יהודה אפילו נגח ולבסוף הקדיש==
בפשוטו משמע דהך דינא דנגח ולבסוף הקדיש הוא רק אליבא דר"י דשור ההקדש פטור א"כ ה"ה נגח ולבסוף הקדיש דמ"מ השתא הקדש הוא ופטור, ולפ"ז למאי דקי"ל דשור ההקדש וההפקר חייב ה"ה דחייב בנגח ולבסוף הקדיש, ומה"ט מתבאר ד' הרא"ש בפ"ק סי' ט"ז דאע"ג דפליגי רבנן בנגח ולבסוף הפקיר כ"ז בשור שהמית אבל בנזקין מודו, והטעם דבהמית הרי סברי דבשור ההפקר ג"כ חייב א"כ לא יפטר בלבסוף הפקיר משא"כ בנזקין דשור ההפקר פטור ה"ה בלבסוף הפקיר.

והנה שיטת רש"י דלר"י ה"ה אם מכרו לאחר ג"כ פטור [כן מבואר ברש"י בסמוך ד"ה אם ובדי"ג: ד"ה והועד. ובדף צח: ד"ה מכור] ולפ"ז מבואר דטעמא דר"י לא משום דהפקר פטור דהרי במכרו לאחר יש כאן בעלים ואעפ"כ פוטר, א"כ אין זה ר"י לשיטתו, ומ"מ עדיין י"ל דכ"ז לר"י דבעינן שור שיש לו בעלים וממילא י"ל דאם נשתנה הבעלות פטור משא"כ לרבנן, אמנם מד' ה"ה מבואר דלא תליא בר"י לטעמי' דכ' ה"ה בפ"ח מנ"מ ה"ד דהר"מ פסק כר"י, והרי קי"ל דשור ההפקר חייב, אפ"ה פוטר בנגח ולבסוף הפקיר ועמד בזה הלח"מ.

ויסוד החקירה בזה תליא אי טעמא דר"י משום דכיון דהפקיר והשתא אינו בר חיובא א"כ חסר בעיקר החיוב דבעינן שיהא בר חיובא אף במיתה והעמדה בדין וא"כ כ"ז ר"י לשיטתו דהפקר פטור או"ד דהוא דין פטור דבמה שנשתנה הבעלות חל פטור, וזה יתכן אף לרבנן.

והנה כ' הטור סי' ת"ו דהפקיר וחזר וזכה בו חייב ומתבאר דלא חל פטור דאם חל פטור אף כשזכה בו לא יתחייב, ומשמע דהוא חסרון במחייב כשבאמצע הוא הפקר וע"ז אמרינן דכי הדר זכה בו חייב ודו"ק.

בעיקר ד' הרא"ש דמודו חכמים בנזקין דפטור, צ"ת דהא ר"י קרא קדריש ולחכמים ליכא קרא, [ואולי י"ל מדאיצטריך תרי קראי שור המדבר ושור ההפקר דלא נימא דלבסוף הפקיר פטור, ועד כאן לא אמרו אלא במיתה דהפקר ג"כ חייב אבל בנזקין פטור, ועיין תו"ח] ועמד הלח"מ פ"ח ה"ד בזה לפ"מ שנקט בדעת הר"מ דס"ל כהרא"ש, ומדבריו שם נראה דחכמים ס"ל כן מסב' ולפ"ז בודאי אין זה דין פטור אלא חסרון בחיוב. ובתוי"ט פ"א מ"ב כ' דדרשינן מקרא דר"י באם אינו ענין למיתה תנהו ענין לנזקין.

הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת יג:] דריש לי' מקרא דומכרו את השור החי וחצו את כספו אלמא בדאית ליה בעלים בשעת תשלומין מיירי עכ"ד, ולדרכו תרי דיני הוו דין נגח ואח"כ הפקיר במיתה ודין נגח ואח"כ הפקיר בנזקין דתרי קראי נינהו, וא"ש בזה קו' התור"פ [הובא בשיטה מקובצת מה.] דלרש"י דמכרו פוטר ר"י א"כ לא תמצא לעולם אדם שחייב בנזקי שורו ולעולם ימכרנו אחר נגיחתו. ולפמשנ"ת י"ל דכ"ד רש"י הוא במיתה דדרשינן מוהועד בבעליו דבעינן בעל אחד משעת נגיחה עד העמדה בדין אבל בנזקין דהוא מוחצו את כספו אין מקור לזה.

וא"ש בזה ג"כ קושית התורע"א מגמ' לעיל לג: דשור תם מכרו מכור לרדיא והרי כיון דמכרו פקע החיוב כלל, וכתב התורע"א דרש"י פליג על הרא"ש וס"ל דחכמים פליגי גם בנזקין, וביאר האחיעזר דעד כאן לא כ' הרא"ש דבנזקין מודו חכמים אלא משום דס"ל דפלוגתי' באח"כ הפקיר ור"י לטעמי' דהפקר פטור, אבל לפמש"כ רש"י דפליגי גם במכרו אע"ג דהוא בר חיובא א"כ פליגי אף בנזקין, ולדברינו י"ל דבנזקין מודה רש"י דמכרו לא פקע האיסור, שוב התבוננתי דכ"ז דוחק דבגמ' בדף יג: נראה דדינא דנגח ואח"כ הפקיר בנזקין שוה לנגח ואח"כ הפקיר דר"י, וע"כ צ"ל לרש"י דמחד קרא דרשינן לי' דאל"כ איכא נפק"מ הנ"ל, יל"ע לשיטת רש"י דאם מכרו לאחר פטור האם ה"ה מסרו לשומר שחייב בנזקיו והו"ל בעלים אחרים לנזקין.

בד' הטור דהפקיר וזכה חייב וכ' הגר"א סי' ת"ו ס"ק א' והרע"א מכת"י בדי"ג: לדקדק כן ממה שאמרו עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד והול"ל עד שתהא מיתה וגמ"ד ומה הוצרכו להזכיר העמדה בדין וע"כ דבא לומר דבהנך ג' בעינן בעלים אחד אבל ביניהם חייב אף כשהפקיר.

הק' בחי' הגהות על הטור מ"ש קדם וזכה מזכה בו אחר דהרי לדעת הטור דמכרו חייב א"כ ה"ה כשזכה אחר ובתי' בתרא כתב דטעמא דהטור דכשמכרו עדיין שם בעל הראשון חופף עליו לא כן בזוכה מן ההפקר, וממילא אם הוא עצמו זוכה הו"ל אותו בעלים, אבל אם אחר זכה הו"ל בעלות אחרת, ולפ"ז הטור לא פליג בשורש הדין ע"ד רש"י דמכרו לאחר פטור אלא דהטור ס"ל דבמכרו לאחר שם בעליו הראשון עליו, וכ"ה מבואר בשיטה מקובצת בדף יג: בשם הר"ר יהונתן ז"ל, אבל הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] פליג דמכרו חייב משום שיש לו בעלים. ויל"ע בשיטת הטור דלפ"ז כ"ז שהוא הפקר יש לפטור אף בנגח והמית דהשתא אין שם בעליו עליו וא"כ מ"ט דרבנן דפליגי במיתה ומודו בנזקין וצ"ע.

ובחזו"א סי' ג' סס"ק ט"ז נסתפק בהפקיר וזכה אחר וחזרו הבעלים וקנו ממנו מהו. ולהנתבאר בודאי חייב דלעולם בהפקר יצא מרשותו ומ"מ כשחזר וזכה הו"ל אותו בעלים א"כ ה"ה בקנאו מיד אחר. עוד נסתפק החזו"א האם לענין מיתת השור ג"כ חזר וזכה חייב, וי"ל בביאור ספיקו דמיתת השור הוא חיוב על השור ובזה הדין שלא יהי' באמצע הפקר ולא מועיל מה שחזר לבעליו הראשונים ודוקא בנזקין משום דחזר לבעלות הראשונה דהוא החייב, וי"ל עוד דנזקין ילפינן מוחצו את כספו דבעינן בעלים בשעת העמדה בדין משא"כ מיתה ילפינן מוהועד בבעליו דהוא אותו בעלים שהיו בשעת מיתה, אך כתבנו לעיל דבגמ' יג: נראה דאין חילוק בין הדינים ודו"ק.

{{מרכז|'''סיכום הדינים'''}}

'''נסכם''' בקצרה הדינים שנתבארו עד כה בתוספת מעט. דעת הרא"ש דבנזקין קי"ל כר"י, ומקור הדרשא לרבנן נתבאר בכמה אופנים, ד' הרע"א דלרש"י רבנן פליגי אף בנזקין, דעת רש"י דלר"י פטור גם במכרו, התור"פ נחלק ע"ז והשיג ע"ד רש"י, הרשב"א בסוגיין לעיל יג: [הובא בשיטה מקובצת] הוכיח דמכרו חייב דאל"כ לימא ר"י מכרו וכ"ש הפקר [ואולי י"ל דאיכא רבותא בהפקר דאע"ג דלא נפסד אדם וכ"ש מכרו שלא נפסיד את הלוקח]. המגיד משנה פי' בדעת הר"מ דפסק כר"י והיינו אף לענין מיתה, וכן הביא המאירי [הובא בשיטה מקובצת] דעת הרבה פוסקים. ובירושלמי איתא דקי"ל כר"י דנגח ואח"כ הפקיר פטור, דעת הטור דהפקיר וחזר וזכה חייב, דקדוק הגר"א והרע"א לזה, וכתב דרש"י פליג ע"ז וכן נחלק הנמוקי יוסף בפ"ק (ד. מדפי הרי"ף).

והנה נחלקו קמאי ובתראי באיזה נזקין יש פטור נגח ואח"כ הפקיר השיטה מקובצת לעיל יג: הביא להמאירי ומהרי כ"ץ דתם חייב אע"ג דהפקיר לבסוף וכ"כ באר הגולה סי' ת"ו ס"ק ה', ודעת הראב"ד דעיקר קרא בשור תם וכמשנ"ת, ובאבנ"מ סי' צ"ג ס"ק כ"ג ד"ה ולכן נקט דאדרבה כל הפטור בשור תם דלא חל החיוב עד העמדה בדין משא"כ במועד, ובחת"ס או"ח קס"ה נקט כן ומטעם אחר דשאני שור תם שהגבי' מגופו משא"כ במועד, ובאחיעזר ח"ג סי' מ"א השיג ע"ז מד' הראשונים, ויעוי"ש מה שהאריך בצד תמות לר"י, ועמש"כ לעיל לג: בזה, ועי' קה"י סי' י"ד.

ובשן ורגל כ' המנחת חינוך מ"ע נה [ו] דפטור ומ"מ משלם מה שנהנה, ובדבר"י סי' מ"ט אות ב' הק' דא"כ מעמיד על בהמת חבירו יפטר דאע"ג דבשעת נזקין הוא שלו מ"מ אח"כ אינו שלו, ובשלמא להראשונים דמכרו חייב שפיר אבל לרש"י דפטור תיקשי, ולהראשונים דחיובו מטעם אדם המזיק ניחא. ודן להוכיח דפטור זה רק בקרן. וכתב דלהראב"ד דדריש מוחצו את כספו י"ל דהוא רק בקרן. ובהמשך הוכיח מהקצוה"ח ורע"א דפטור ושוב דחה דבמעמיד ל"ש לפטור מטעם נגח ולבסוף הפקיר כיון דיסוד החיוב אינו מחמת ממונו, ויעויין כעי"ז בברכת שמואל סי' א' אות ג' מש"כ לבאר במעמיד על בהמת הפקר דאינו פטור מטעם נגח ולבסוף הפקיר, ועמש"כ לעיל לט. לחייב כל אדם על שורו מדין מעמיד ואף בנגח ואח"כ הפקיר, וע"ע בדבר"י שם אות ג' שדן בדין אש,

בכופר איתא בירושלמי הובא ביפ"ע דפליגי אמוראי אי תליא בפלוגתא דר"י ורבנן, וערש"ש לעיל יג: ובכ' הגר"ח, והעירוני דכופר חיובא דבעלים ומדוע יפטר כשהפקיר, ולעיל מ. כתבנו לפוטרו מטעם אין השור בסקילה עי"ש. ועיין יפ"ע משה"ק מ"ש בשלא בכוונה דמדמי ר"י נזקין לכופר והכא פוטר בהפקיר בנזקין ומחייב בכופר.

הנה שור הנסקל שנגמר דינו אינו חייב בשמירת נזקיו כמבואר בתוס' לעיל כד. וכ"ה בתוספתא פ"ה ה"ב. ולכאו' הטעם משום דאסור בהנאה. וכן משמע לעיל כט: דשני דברים וכו' משמע דחמץ בפסח פטור על שמירתו עי"ש, ועפ"ז יל"ד בשור שנגח ואח"כ נאסר בהנאה האם פטור כדין נגח ולבסוף הפקיר, והעירוני להוכיח מהרע"א לק' צ: דחייב, וכן מבואר בקצות החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/תו#א|סימן ת"ו ס"ק א']]}}, ובדבר"י סי' מ"ט אות ג' הביא להנר אהרן שנקט דפטור.

הפקיר קודם שנגח איתא בירושלמי פ"ג ה"ב דחייב ובאחרונים נתקשו דלא עדיף מנגח ולבסוף הפקיר ומבואר דאין פטור בחפצא דהפקר אלא שינוי הבעלות פוטר, וא"ש להירושלמי דפסק כר"י דנגח ואח"כ הפקיר פטור ממיתה אע"ג דשור ההפקר חייב, ועדבר"י סי' מ"ט אות ב', חי' הגרשש"ק סי' א' הגרש"ר סי' א' אות ג'.

הק' הבית מאיר באהע"ז סי' צ"ג דנגח ואח"כ הפקיר יתחייב מדינא דגרמי ועיין אבנ"מ ס"ק כ"ג מש"כ לישב עפ"ד הנ"ל, ועיין חזו"א סי' ג' ס"ק ט"ו ד"ה ונראה, אחיעזר ח"ג סי' מ"א אות ה' מש"כ בזה.

==בגמ', עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד==
הרמב"ם פ"ח מהל' נזקי ממון ה"ד והטור השמיטו גמר דין ועמד בזה המאירי [הובא בשיטה מקובצת יג:] ואי נימא דהרמב"ם לא גריס לה א"כ נפל דקדוק הגר"א והרע"א דלעיל להוכיח כדעת הטור, אמנם התוס' יו"ט פ"א מ"ג פי' דלענין נזקין לא דרשינן מהשור יסקל, ויל"ע בזה להראב"ד דדריש מוחצו את כספו. וע"ע בכתבי הגר"ח.

==שם==
עי' מש"כ לעיל כט: בד' המהריכ"ץ [הובא בשיטה מקובצת] האם בשעת סקילה ג"כ בעינן בעלים או סגי בגמ"ד.

במרחשת ח"ב סו"ס ל"ג הק' לר"י דשור ההפקר פטור א"כ בנגח ולבסוף הפקיר יש לפטור מטעם אישתני דינא דבאדם כה"ג פטור.


{{ניווט כללי תחתון}}