עריכת הדף "מראי מקומות/בבא קמא/כח/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

'''בפלוגתא דרב ושמואל'''

'''בגמ'''' אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו וכו', שיטת רש"י דפליגי רב ושמואל בג' פלוגתות א. אסו"מ דלא אפקרינהו לרב משורו למדנו ולשמואל מבורו למדנו ב. בור שחייבה עליו תורה לרב הוא בור ברה"ר ולשמואל בור ברשותו ג. רב סבר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו ולשמואל להבלו וכ"ש לחבטו, והתוס' ושאר ראשונים פליגי עליו בדין הב', ודעת בעה"מ כשיטת רש"י.

והנה בעיקר בור שחייבה עליו תורה נחלקו תנאים לקמן מט: רבי ישמעאל סבר דזהו בור ברה"ר [ורב יוסף ס"ל בדעת רי"ש דבין ברה"ר ובין ברה"י] ורע"ק סבר דזהו בור ברשותו [ורבה ס"ל בדעת רע"ק דזהו בין ברה"ר ובין ברה"י],

ובדין בור ברשותו לדעת רב מצאנו כמה שיטות, א. רש"י לא פירש להדיא מה דינו, ובבעה"מ כתב דפטור לגמרי דתורך ברשותו מאי בעי, ובמלחמות נראה דפירש כן אף בשיטת רש"י, וכן פירשו התוס' בשיטת רש"י. ב. התוס' ס"ל דלרב חיובו מדין בור, וכ"ד עוד ראשונים. ג. המלחמות דן בשיטת הירושלמי [וכן דן בתור"פ [הובא בשיטה מקובצת] בשיטת רש"י] דחיובו מדין שור וחייב על הכלים.

ובגמ' לקמן דף נ"ג ע"א קאמר ר"ח דמודה רב בבור ברשותו שחייב על חבטה, ובבעה"מ נתקשה בזה ע"פ דרכו, ופירש דהוא לרב אליבא דרע"ק, ובתור"פ [הובא בשיטה מקובצת] צידד לפרש שהוא מדין שור, ולדעת הסוברים דסבר רב דבור ברשותו הוא שור, צ"ת מדוע אינו בור והרי פשטי' דקרא דבור כולל ג"כ בור ברשותו, וטעמא דמאן דפטר בור ברשותו הוא משום דס"ל מסברא דא"א שתחייב התורה על בור ברשותו, אבל אם יש בו חיוב מטעם שור מדוע לא יהא חיוב מטעם בור, ויעויין בהמשך. ובמלחמות ושאר ראשונים הקשו אי פליגי רב ושמואל באיזהו בור שחייבה עליו תורה א"כ הו"ל למיתלי פלוגתייהו בפלוגתא דתנאי.

ובטעמא דמ"ד דבור ברשותו פטור נחלקו רש"י ותוס' בפ' הפרה רש"י בדף מט: ד"ה כ"ע פירש דהוא בהפקיר רשותו ולא בורו וקסבר כי אפקרנא לך רשותי לאו לאחיובי אנא בהזיקא אפקרתיה, וכתבו התוס' שם נ. ד"ה בבור דלפ"ז בחפר בור סמוך לרה"ר חייב, ויקשה דלרש"י בסוגיין מוכח דבכל גווני פטר רב אף בחפר בור ברשותו סמוך לרה"ר דאל"כ משכח"ל בור ברשותו שחייב משום בור, וראיתי במהר"ם שיף לקמן דף נ. שכתב בשיטת רש"י דבחופר בור סמוך לרה"ר לכו"ע פטור דאין כאן תקלה, ודוקא בהפקיר רשותו ולא בורו בזה יש תקלה ע"י ההפקר.ואשר ע"כ פירשו התוס' דהוא מסברא דתורך ברשותי מאי בעי שלא היה לו להתקרב כ"כ אצל רשותי שתפול בבור, ובמלחמות כתב ב' הטעמים.

וביסוד פלוגתת רב ושמואל באסו"מ דלא אפקרינהו האם חיובו מטעם שור או מטעם בור, מדברי רש"י מתבאר דיסוד פלוגתתם האם בור האמור בתורה זהו בור ברשותו וממילא אשכחן דממונו חייב מטעם בור, כך סבר שמואל, ורב סבר דבור שחייבה עליו תורה לא מיירי בבור ברשותו וממילא סבר דכל ממונו הוא שור. [ובחי' רא"ל סי' ע"ד כ' להוכיח בדעת רש"י דבור ברשותו איכא לחיובי מטעם שור, דאל"כ מאי ראי' מהא דחייבה תורה בור ברשותו משום בור דממונו הוא בור, הא הכא א"א לחייבו מטעם שור].

ובדעת רב דיליף משור הקשה הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] איך יליף לה רב אי משן הרי אין הנאה להזיקו ואי מרגל יפטר ברה"ר, ובסו"ד כתב לדמותו לקרן מועדת וכ"כ הרשב"א, ואע"ג דקרן מועדת אין כוונתו להזיק הכא כיון שפשע והניחן הו"ל כאילו כיון בהיזקן. וקשה מה לשור שכן בעלי חיים, וי"ל דע"ז ג"כ עולה תי' הראב"ד דפשיעת האדם הו"ל כבע"ח, ועיין בשיטה מקובצת בדף י"ט ע"ב בשם הר"ר ישעי' [ועיין שיעורי הגר"ד אות שסו] ואכתי מקשים דמ"מ הרי אין דרכו לילך ולהזיק, ובריש מכלתין שנינו דליכא למילף בור משור שאין דרכו לילך ולהזיק וצע"ג.

ובדף ג' ע"ב הביאו התוס' בשם רשב"ם דיליף בהצד השוה משור ובור, והקשו דא"כ יפטר על הכלים, ויעויין חי' מרן רי"ז הלוי בהל' נז"מ מש"כ בזה בשם תשובת הר"י מיג"ש ומה שהרחיב לבאר בזה. וע"ע ברכ"ש סי' א' במה שהאריך בגדר מה שאמרו כשור לרב והאם אית בי' פטורי דשור כגון נגח ואח"כ הפקיר ועי"ש בכ"ד. ועיין בחי' רא"ל סי' ע"ד בביאור הסוגיא.

ובטעמא דשמואל דיליף מבור ולא משור דבשלמא לרש"י טעמו דיליף מבור שחייבה עליו תורה דהוא בור ברשותו, אבל לתוס' תיקשי, וביאר התר"פ (הובא בשיטה מקובצת) דכיון דבור אין בו רוח חיים ליכא לדמויי לשור [ויעוי"ש שביאר בטעמו של רב דיליף משור] ובמלחמות (יג: מדפי הרי"ף) כ' וז"ל ומתורת בור מחייב לי' שמואל ואע"ג דלא אשכחן בור דהוי ממונו כדאמרת בור ברשותו פטור לא איכפת לן כיון דתקלה קבועה ועומדת היא לבורו מדמינן לה ולא לשורו שדרכו לילך ולהזיק הדין היא סברא דשמואל עכ"ד, ובחי' מרן רי"ז הלוי (שם) הביא תשו' הר"י מיגש דלא פליגי רב ושמואל ביסוד הילפותא ולתרוייהו ילפינן מבור ושור, ופליגי לאחר הילפותא מבור ושור האם אית לי' דין בור או שור.

הקובץ ביאורים בציוני דברים (עמ' סג וסה) כתב דאף לשמואל דסבר אסו"מ שלא הפקירן מבורו למדנו מ"מ שורו ברה"ר שרובץ ונתקל בו אדם חייב מדין שורו עי"ש, ועמש"כ לקמן [[יפה מראה/בבא קמא/לב/א|לב.]]. 

'''שור שור משבת'''

''''''הקשה הגאון ר' אליעזר מטעלז בטעמא דרב דאסו"מ משורו למדנו והרי כתבו התוס' בדף י"ז ע"ב ד"ה קמ"ל דהא דחייב בעוף כדין שור המזיק משום דילפינן שור שור משבת, א"כ יקשה לרב כיצד חייב על אסו"מ והא ליכא למילף משור, ובחי' הגרנ"ט לעיל דף ד' ע"א כתב דלרב חיוב אסו"מ הוא מדין בור אלא דילפינן גם משור דכיון דהוא ממונו אין בו פטור כלים, ואכתי הקשה דבגמ' לעיל דף ד' ע"א קאמר דליתחייב בעבדו כדין שורו שהזיק, והרי עבד ליכא ילפותא שור שור משבת כדאיתא בסו"פ הפרה, ועחזו"א בדף ד' ע"א מש"כ בזה [ויעוי"ש במש"כ דאין לומר דילפינן בהצד השוה עי"ש] וכיו"ב דן בזכר דבר לפמש"כ התוס' לקמן דף נ"ה ע"א בחד תי' דדגים לא ילפינן שור שור משבת א"כ דגים שהזיקו לא יתחייב עליהם כדין שורו, [וכיו"ב ראיתי לדון בשקצים ורמשים האם ילפינן בהו שור שור משבת, ובדרך אמונה פ"ט מכלאים בצה"ל ס"ק י' הביא תנחומא פ' נח שיש איסור הרבעה בשרצים, והתם הוא ילפותא משבת וכדלק' נד:, ועוד הקשה מדברי הרמב"ן בקו' דינא דגרמי דהקשה בשרשים של עץ שמזיקים שיתחייב דשורו הוא ולא טפח באפי', והרי ליכא ילפותא שור שור משבת, [ובקה"י סי' ד' כתב דכוונת הרמב"ן לבור וע"ש מש"כ לבאר בהא דחייב על כלים דהוא בנזק ולא מיתה] ובבית הלוי ח"ג סי' מ"ט כתב בתו"ד וז"ל ולכאורה נראה דרש"י ס"ל דאע"ג דעל עופות אין לימוד מ"מ חייב דלא גריעי מתולדה והרי גם אבנו שלא הפקירו הוי תולדה דשור וכו' עכ"ד. שו"ר בשיטה מקובצת בדף יז: בשם הר"ש שעמד בזה וכתב דהוא תולדה.

ונתעוררתי לבאר בזה עפמש"כ החזו"א בסי' א' סוס"ק א' לבאר הא דשן דלא מכליא קרנא ורגל דאזלא ממילא לא ילפינן מהצד השוה לחייבם, וכתב החזו"א דהוי בכלל להלכותיהן, וביאוה"ד דכשהתורה אמרה דשור חייב והוא במכליא קרנא יש כאן ילפותא דבלא מכליא קרנא פטור וליכא למילפינהו מהצד השוה, א"כ י"ל דה"ה כיון דכתיב שור זה בא למעט חי' ועוף דאין חייבים עליהם בלא הילפותא שור שור משבת, אך כ"ז במידי די"ל דהוא ממש שור וא"כ נתמעט מקרא אבל אסו"מ דאינו דומה ממש לשור לא נתמעט מקרא דשור ושפיר י"ל דנילף לה בהצד השוה, ודו"ק. 

'''פטור אדם וכלים בבור'''

'''בגמ'''' וה"מ לענין קטלא, ופירש"י דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו אבל בנזקי אדם חייב בעל הבור דקרא מכופר ממעטי' עכ"ד, מסו"ד רש"י נראה דהפטור שור ולא אדם הוא פטור מכופר, אמנם התוס' בדף ט' ע"ב ד"ה מה הקשו להיפוך למאי איצטריך שור ולא אדם תיפו"ל דכתיב בכופר עליו ולא על האדם ולא על הבור ולא על האש, ותי' דאיצטריך לפטור עבד שנפל שנפל בתוכו או עכו"ם הקנוי לישראל, ולדעת רש"י יל"ע האם ס"ל דיתחייב בזה, ולקמן נ"ג ע"ב ברד"ה אדם פירש"י דעבד שנפל לבור פטור מקרא דשור ולא אדם, והתם הרי לא מיירי בחיוב כופר, ועיין קצות החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/תי#א|סימן ת"י ס"ק א']]}} מש"כ לדון ע"ד תוס', וי"ל כן בשיטת רש"י. וע"ע בית הלוי ח"א סי' ל"ז בהגה מש"כ בשיטת רש"י שאין חיוב דמים באדם, וא"צ קרא למעט בור מדמים, וע"ע מש"כ לעיל כו. בתוד"ה רגל.

'''בגמ'''' אבל לענין נזקין אדם חייב וכלים פטורין ופירש"י דשבירתן זו היא מיתתן, נראה מדבריו דבא לפרש בטעמא דבכלים ממעטינן גם מן הנזקין משום דבכלים שבירתן זוהי מיתתן, ויל"ע דלפ"מ שפירש"י דבאדם ממעטינן רק מכופר א"כ בכלים אין לחלק בין נזקין למיתה, שו"ר בפנ"י בדף נ"ג ע"ב שכ"כ [ויעוי"ש שדן בעיקר הדין האם בור חייב על נזקי כלים], עכ"פ דברי רש"י צ"ע.

וברשב"א הוסיף לפרש בסוגין דטנופן ג"כ זוהי מיתתן וכמו שפירש הראב"ד ז"ל דבאדם שייך לחלק בין מיתה לנזקין דתרוייהו שייכי באדם אבל כלים לא שייכי בהו והלכך לגמרי פטור בהו.

ובשיטה מקובצת הביא להר"מ מסרקסטה שפי' דבכלים שנשברו ג"כ ראויין למלאכה כל דהוא וע"כ דמיעטתן תורה משבירתן, וצ"ב כוונתו דבגמ' לקמן נד. אמרו דבכלים שבירתן זוהי מיתתן וע"כ שייך לומר בהם שבירתן זהו מיתתן.

והר"ר יהונתן פי' דמיירי בבגדי משי וארגמן דטינופן זהו מיתתן, ומשמע דס"ל דבאמת על היזק כלים אין פטור כלים בבור, והעירוני דא"כ מאי דוחקי' דרב לאוקמי בלא אפקרינהו ומשום שורו לוקמי באפקרינהו ובשאר בגדים, ועמש"כ לעיל דאפשר דבשאר כלים בלא"ה פטור כיון שיש להם תקנה ע"י כיבוס, ועקה"י סי' ד'.

הגר"א בג' הרמב"ם [הוצאת רש"פ] ביאר דתרי קראי כתיבי שור וחמור חד אמיתה וחד אנזקין כמ"ש בפ"ק דאב למיתה ואב לנזקין, ושור קאי על מיתה וחמור על נזקין, דחמור נפל לבור שאין בו כדי להמית כי החמור הוא מלא עצמות כמ"ש חמור גרם ולא במהרה הוא ימות, ונתמעט אדם משור ונתמעט ממיתה אבל חמור ממעט מכלים וממעט אף נזקין את"ד.

ולכאו' יש לבאר עוד בזה לפ"מ שהובא לעיל מהחזו"א דל"ד ריפוי באדם לריפוי בכלים, דריפוי באדם ובהמה הדבר עצמו חוזר לקדמותו משא"כ בכלים הוא דבר חדש, וא"כ י"ל דמה"ט בכלים לעולם שבירתן זו היא מיתתן. שוב העירוני דז"א דהרי דין נזקין כלפי בור הוא אף בנזק שאין לו רפואה כגון נקטעה רגלו שחייב בבור, ואעפ"כ פטור בכלים.

הרשב"א לקמן נ"ג ע"ב הביא ירושלמי דבור של נזקין חייב בו את הכלים, ודחה הרשב"א זאת מסוגיין, דמבואר דפטור על הכלים, וראיתי להעיר ע"ד הרשב"א דאסו"מ מדוע לא הוי בור למיתה, והרי מדפטרינן הכא משור ולא אדם, ולא קאמר דיפטר משום שאינו בור למיתה אלמא דאסו"מ הוא בור למיתה, ובתור"פ בדף ג' נסתפק בזה דהוא בור למיתה ועפ"ז דחה ההוכחה מסוגיין.

ובדברי התור"פ דאסו"מ הוא בור של מיתה צ"ע דבירושלמי בפרקין ה"א איתא אר"י הניח אסו"מ ברה"ר ובא אחר ונתקל בהן וצלוחיתו בידו וכו' חייב על נזקי אדם ופטור על נזקי צלוחיתו מלת' דר"י אמר בור של נזקין פטור על הכלים, וכיו"ב איתא בהלכה ג'.

והנה השו"ע סי' תי"א סעי' א' הביא דין אסו"מ וכתב לפיכך יש לו כל דיני בור לחייב נז"ש מתחלתו על מיתת בהמה או הזיקה ועל נזקי אדם, וציין הגר"א בס"ק ד' כ"ח ב', וראיתי בס' אהלי ישועה סי' ד' שביאר כוונתו דבסוגיין מבואר דזה בור למיתה ופטור על הכלים אבל על המיתה חייב, אמנם העיר דהרמב"ם פי"ג מנז"מ ה"ב וג' הביא דין אסו"מ ולא כתב שחייב על מיתת בהמה, וכן לא כתב שפטור על מיתת אדם ומשמע דלא הוי בור למיתה.

והעירוני די"ל דבאמת אין זה בור למיתה, מ"מ נפ"מ לפמש"כ הר"י בשיטה מקובצת בדף נ: דבור ט' שהמית חייב על הנזק עד המיתה, וי"ל דכ"ז בנפל שמה שור אבל אם נפל אדם פטור דזה גזה"כ לפטור אדם בבור, [אי דלא כהירושלמי בור ט' ג"כ ממעטינן מחמור ולא כלים וה"ה שור ולא אדם] אולם בחזו"א סי' ב' ס"ק י"ד כתב דדוקא בנפל אדם לבור י' ומת פטור על נזקיו דזה גזה"כ לפטור אדם, אבל בנפל לבור ט' דהפטור ממיתה אינו מגזה"כ אלא דהמיתה הוא אונס יתחייב על הנזקין.

העירוני דבדף נ"ב א' קאמר דלרב דחייב רק בהבלא הא דפטרה תורה בכלים בבור הוא בחדתא דמיפקעי בהבלא, והא הכא דתני נתקרעו ומאי שייך בהבלא. 

'''ברש"י''' ד"ה הזיקתו, וממונו של זה גרמא בעלמא עבד ליה ורב לטעמיה דאמר לקמן בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו עכ"ד, מקשים דלרב דחיובו מטעם שור מה הוצרך רש"י לפרש הטעם דפטור דלהבלו ולא לחבטו תיפו"ל דקרקע עולם אינו הבעלים ואינו חייב על החבטה, ולכאו' משמע דסבר רש"י דיש בזה גם משום בור, וע"ז פירש"י דפטור משום בור דאין חיוב בור בחבטה. ונפ"מ אם אסו"מ מונחים ברה"ר והפקירו דאי חיובו מטעם שור א"כ כי הפקירו כבר א"א לחייבו, אבל אם חיובו מטעם בור הרי חייב אף כי הפקירו אח"כ. [ועיין לעיל ג. רד"ה דאפקרינהו ודו"ק] ועוד נפ"מ דמדין שור פטור בנגח ואח"כ הפקיר משא"כ מדין בור, ונפ"מ זו כתב באבן האזל פי"ב מנז"מ ה"ב, 

ובדף ג: ברד"ה היינו כתב רש"י דלרב לאו תולדה דבור. וכן העירוני מד' רש"י לק' לא: ד"ה אלא דפירש"י דאי לא אפקרי' לא הוי בור, ויעו"ש ברע"א. 

ומש"כ רש"י דממונו של זה גרמא בעלמא עבד ליה לכאו' כוונת רש"י ליישב בזה קושית הראב"ד והרשב"א דמדוע לא יתחייב לרב כדין שור שדחף חבירו לבור ותי' א. דרב פטר מנ"ש וחייב חצי כדין שור שדחף לבור ועי"ש שתליא בפלוגתא דר"נ ורבנן ב. דשאני מים שאף הן לא דחפו אלא גרמא בעלמא הוא דעבדו שהחלוקות אינו אלא גרמא בעלמא והו"ל כנפל לבור מקול הכרי' שהוא פטור [וא"כ י"ל דלתי' זה כיון רש"י] ג. שאין גופן של מים מחליקין אלא ע"י העפר שנעשה רפש וטיט עכ"ד הרשב"א. ובעזה"י לק' יבואר עוד בשיטת הרשב"א בזה.

ובחזו"א סי' ה' ס"ק י"ב ד"ה ויש כתב [ליישב קו' הראשונים] דא"א לחייבו על החבטה דהא רב יליף אסו"מ דלא אפקרינהו מצד השוה משור ובור, והרי בבור פטור על החבטה, ולדבריו מיושב היטב מש"כ רש"י דסבר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, דע"כ פטור כאן על החבטה. ועיקר ד' החזו"א צ"ע א' מ"ש מכלים דחייב לרב [וזהו קו' תוס' לעיל ג: ולהתוספי תוס' להרא"ש (הובא בשיטה מקובצת שם) דרב יליף מבור ט' דחייב על כלים א"ש] ב. דנילף מבור ברשותו שחייב על החבטה וכדלקמן נג. וצ"ע.

שוב העירוני די"ל דלא דמי לכלים, דכלים הוא פטור שפטרה תורה בבור, ואסו"מ אין לו תורת בור שפטרה תורה, משא"כ חבטה אין זה דין פטור אלא עיקר חיובא דבור לא נאמר על חבטה ודו"ק.

'''בד"ה''' דאפקרינהו, דסבר רב בור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו הוא דחייבתו, עיין אבן האזל פי"ב מנז"מ ה"ב מש"כ להעיר מדוע לא פירש"י כפשוטו בחופר ברה"ר עי"ש בכ"ד. 

'''תורך ברשותי מאי בעי בנזקי שור ובור'''

'''בתוד"ה''' ה"מ אבל בור ברשותו ליכא לחיובי משור דשור ברשותו פטור כדתנן חוץ מרשות המיוחדת למזיק לכל הפחות בור הוי ופטור על הכלים, בטעמא דרשות המיוחדת למזיק פטור פירש"י בדף ט: משום דא"ל תורך ברשותי מאי בעי, וברמב"ם פ"א מנז"מ ה"ז כתב וז"ל שהרי הוא אומר לו אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך היזק, והרי מפורש בתורה ושלח את בעירה וביער בשדה אחר עכ"ד, וברמ"א סי' שפ"ט סעי' י' הקשה ע"ז דמקרא זה בשן ורגל הוא דכתיב אבל בקרן אין ענין מקרא זה טעם אליו, ויעוין בבאר הגולה מש"כ לפרש דברי הרמב"ם באופ"א, ועמש"כ לעיל כא: כג: בפטור רשות המזיק.

'''שם''' כ' התוס' דלשמואל פטור מדין בור דתורך ברשותי מאי בעי וכמש"כ לקמן דף נ' ע"א ד"ה בבור דא"ל תורך ברשותי מאי בעי שלא היה לו להתקרב כל כך אצל רשותי שתפול בבור, ובטעמא דרב כתבו התוס' לעיל דף כ"א ע"ב ד"ה דרב וז"ל לא מצי א"ל תורא בביראי מאי בעי דאין אדם יכול לצמצם כל כך כשעובר ברה"ר שלא יכנס ברשות אחרים ולפיכך לא היה לו לקרב בורו ממש לרה"ר עכ"ד.- והעיר הגרד"ל שליט"א דבחצר של שותפין וחפר א' מהם בור ונתקל השני יתחייב לרב משום שור, דלא שייך כאן תורך ברשותי מאי בעי.

ועדיין צריך לבאר לדעת רב דממ"נ אם אין כאן תורך ברשותי ומה"ט חייב משום בור א"כ יתחייב גם משום שור ואם יש כאן טעם דתורך ברשותי ופטור משום שור א"כ יפטר גם משום בור. [ויל"ד בזה עפ"ד הרמב"ם הנ"ל דיש לפטור מובער בשדה אחר וצ"ע], ובשיטה מקובצת הביא לר"פ דכתב דא"א לחייב משום שור דתורך ברשותי מאי בעי ולכך אין לחייבו אלא משום גזה"כ שחייב עליו מבעל הבור ישלם הלכך אין לך בו אלא חידושו שור ולא אדם חמור ולא כלים.

ויש בזה עוד ביאור נפלא שביארו רבים והוא באבי עזרי פי"ב מנז"מ דחלוקים שור מבור ביסוד דינם, דחיוב שור הוא על מה ששורו מזיק, משא"כ חיוב בור חיובו על התקלה, וממילא מתורת שור פטור דהשור - הבור הזיק ברשותו, ואין חיוב על היזק הנעשה ברשותו, אבל מתורת בור שחיובו על התקלה, התקלה היא ברה"ר.

ומקשים ע"ז דהניחא לשמואל דמחייב על חבטה, אבל לרב דמחייב בבור על הבלו, לכאו' יסוד החילוק דחיוב בור הוא משום ההיזק שעושה בורו ולא משום התקלה, וכמו שפירש החזו"א ס' ב' ס"ק י"ד [בדף נ:] בטעמא דרב וז"ל אע"ג דפותח ג"כ חייב שההבל ג"כ לא עשה, שאני הבל דהוא חונק ומזיק וחשיב כאש וזה העמידה תורה ברשותו בין בכורה בין בפותח בין שחפר בור בחצירו ולא מליי', אבל קרקע עולם לא מזיק היא אלא הנופל עושה פעולת היזק אבל אין כאן שם מזיק בעולם וזה לא חייבה עליו תורה עי"ש עוד. [ועקה"י סי' ד'] וא"כ הכא דלרב קיימינן א"כ אין חיוב בור על התקלה, ושוב צ"ע החילוק בין שור לבור, ועיין ברכ"ש סי' י"ב אות א' מש"כ בביאו"ד התוס'. ועיין לק' לב: שהובאו ד' החזו"י פ"א ה"א בענין זה.

המלחמות כתב וז"ל ואע"ג דבור שחייבה עליו תורה בור ברשותו נמי הוא אסו"מ איכא לדמויינהו לשור ואיכא לדמויינהו לבור הלכך לשור מדמינן ליה כדי לחייבו על נזקי כלים ועל אדם [ולכאו' כוונתו דלחומרא אמרינן, וצ"ע מדוע לפירש"י והבעה"מ דס"ל דבור ברשותו פטר רב הוקשה לו דאסו"מ שלא הפקירו נדמיי' לבור ברשותו ויפטר ומדוע לא נימא דלחומרא מדמינן לי' לשור] והוסיף לפרש דרב לטעמו דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו א"כ הבלא לית בי' מששא ולא ממונו הוא, הרי שלא מצינו שחייבה התורה על נזקי ממונו אלא בשור הלכך כל ממונו דמזיק משורו גמרינן ליה, [ויעוי"ש במלחמות דמדמי לאש דאמרי' לעיל כב. דלית בי' מששא, וצ"ב דהתם אמרינן דמה"ט הוא חציו, אבל הכא חיוב בור בהכרח הוא ממונו וצ"ב] ועוד פירש דאסו"מ דמי לשור שהוא גוף הנזק וחבטה דידי' משא"כ בבור והחבטה בקרקע הוא והוא לא הניח שם אותו קרקע אלא שהכשיר נזקו כשחפר שם ונטל משם העפר עי"ש.- ונמצינו למדים טעם אחר להא דבור ברשותו אינו שור, והמלחמות לא ניח"ל בסב' תוס' דהוא משום תורך ברשותי מאי בעי [וכן פי' אליבא דשמואל] דס"ל דא"כ אף מטעם שור א"א לחייבו ודלא כתוס' ודוק.- ובדעת רש"י י"ל דס"ל דליכא כלל הך פטורא דתורך ברשותי מאי בעי בבור, ולעיל נתבאר די"ל דדעת רש"י דלרב חייב משור שור ול"ל כלל סב' דתורך ברשותי מאי בעי בכה"ג.

וכתבו תוס' לעיל ג. דמודה רב באסו"מ דאפקרינהו דחייב על החבטה דחבטה דידי', ובפשוטו מוכח כן ממשנתינו דלקה בחרסית, וסתם חרסית מפקר לי' כמש"כ תוס' לק' כט., וצ"ב בגדר הדברים דהנה מקשים לרב דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו משום דקרקע עולם הזיקתו מדוע פותח בור חייב הא הבל של פלוני הזיקתו, וביארו בזה החזו"א וקה"י דיסוד סב' רב הוא דהבל הוא חונק ומזיק, אבל הקרקע אינה דבר המזיק וע"כ לא חייבתו תורה, א"כ מ"ט כשהוא שלו חייב, וקו' זו ק' גם בדברי ר"ח לק' נג. דמודה רב בבור ברשותו שחייב על החבטה, וע"כ דסב' רב הוא בצירוף דקרקע עולם הזיקתו ועי'.

'''בא"ד''' וכן חפר בור סמוך לרה"ר באיסור חפרו הרשב"א בחידושיו כתב דחופר בור ברשותו חייב מטעם שהוא שלו וכהפקיר רשותו ולא בורו, ולא משום דבאיסור חפרו. ועיין בהמשך.

'''הפקיר רשותו ובורו'''

'''בא"ד''' ומה שבקונטרס רצה לחייב בהפקיר רשותו ובורו כמו בחופר בור ברה"ר אין נראה לר"י דחופר בור ברה"ר חפר בור באיסור וכו' התוס' ייסדו דבעינן חפירה באיסור וממילא איכא תרי גווני לחיובי' או בחפר הבור באיסור או בהפקיר רשותו ולא בורו דכיון דהבור שלו חייב להסיר התקלה, והביאו תוס' מגמ' לקמן מח. דכיון דאית ליה לממלי' ולא מלי' כמאן דכרי' דמי, וכן דעת הר"מ פי"ב מנז"מ דהפקיר רשותו ובורו פטור.

ובשיטת רש"י ביאר האמר"מ סי' כ"ט ס"ק י"ג דס"ל דההפקר זהו עצמו הכרי', וכ"ה לשון רש"י בדף מ"ח ע"א ד"ה הכא,''' וכי אפקר בתר הכי נותן תקלה ברה"ר''' עכ"ד, ולכאו' זהו ג"כ כוונת תוס' בדף ו' ע"א ד"ה מה, וזהו כוונת הרע"א לציין דבתוס' שם מבואר דההפקר גופי' חשיב שלא ברשות, וכמו שהאריך הרע"א בחידושיו בדף ו.ותיקשי סתירת דבריהם [ולקמן נא. ד"ה בור אזלו ג"כ כשיטתם כאן דהפקיר רשותו ובורו פטור] ויעויין באמר"מ שהרחיב עוד בזה בשיטתם לקמן כט.

ויש להמתיק לפ"ז דברי רש"י בדף מט: שפירש בטעמא דהפקיר רשותו ולא בורו פטור דכי אפקרנא לך רשותי לאו לאחיובי אנא בהזיקא אפקרתי' [והתוס' פירשו משום תורך ברשותי מאי בעי, ורש"י אפשר דס"ל דליכא הך פטורא בבור] וי"ל דרש"י לשיטתו דההפקר זהו כריית הבור וע"ז אומר דכי אפקרנא רשותי לאו לאחיובי וכו' היינו דזה לא חשיב מעשה כרי' ודו"ק.

ומתבאר היטב למש"כ המהרמ"ש בדף נ. בשיטת רש"י דחופר בור ברשותו סמוך לרה"ר לכו"ע פטור, וכל החיוב הוא במפקיר דע"י ההפקר נותן תקלה ברה"ר, וע"ז סבר מאן דפטר דההפקר לא חשיב כרי', [ועיי"ש במהרמ"ש שכתב דהפקיר רשותו ובורו חייב לכו"ע, וזה דלא כהפנ"י הובא בהמשך].

ועפ"ז י"ל בטעמא דרש"י [לדעת התר"פ] דבור ברשותו לרב חייב משום שור ולא משום בור די"ל דעל בור מועלת הסברא דכי אפקרנא וכו' וממילא אין כאן כרי' אבל על שור הרי שורו מזיק, אמנם כבר נתבאר דברש"י כאן מוכח דטעמא דבור ברשותו פטור אין זה מטעמא דכי אפקרנא א. דא"כ כי הפקיר רשותו ובורו נמי יפטר. [ויעויין בחי' ר' נחום שכתב די"ל דרק כשמשאיר את הבור ברשותו שייך לומר דיש לו זכות בקרקע שסביב להעמידה לתשמיש בורו, אבל אם הפקיר הכל לא שייך זכות בקרקע עולם ליפטר מנזקין] ב. דא"כ בחפר בור ברשותו סמוך לרה"ר יתחייב דהתם ל"ש טעמא דכי אפקרנא וכמש"כ תוס' בדף נ' ע"א [ולמהרמ"ש ניחא] וע"כ דהכא טעמא אחרינא הוא, וי"ל בטעמו של רש"י דס"ל דכיון שיש לחייבו מדין שור ממילא א"א לחייבו גם מדין בור וכמו שיסדו החזו"א סי' י"א ס"ק י"ד ואמר"מ דא"א לחייב במזיק אחד משום שתי אבות. והעירו דהכא אין זה שור לחודי' דהא אתיא בצד השוה וממילא יתחייב ג"כ מדין בור.

ובשיטת רש"י דההפקר כנותן תקלה ברה"ר חקר בזכר דבר במי ששורו קשור בחצירו בחבל לעמוד ויש לו גבול עד היכן יכול לילך, ומפקיר רשותו האם חייב על שמירת שורו שלא יזיק את הרבים לפני שהי' לו זמן לסלק את שורו, וכמו"כ בהניח אסו"מ על ראש גגו ואח"כ הפקיר את חצירו ונפל על אדם והזיקו האם חייב כדין אש האם אמרינן דההפקר עצמו מחייב.

עוד יל"ע בכ"ז לשיטת הרמב"ן בקו' דינא דגרמי דהיזק שע"י דיבור הוא גרמי, א"כ מעשה ההפקר ליהוי כגרמי ולא ליהוי כריית בור.

'''בא"ד''' כיון דשלו הוא חייב להסיר התקלה כדאמרי' מהפרה דכיון דאית לי' למלויי' וכו' מהא דבעינן לסב' דאית לי' למלויי' הוכיחו דאין חיוב במה שהוא בעל הבור בלא דחשבינן לי' ככורה, ונתבאר בזה לעיל יט: עי"ש, והעיר בחי' ר' נחום (אות ז') דלדעת רש"י יש לפרש שם בהפקיר רשותו ובורו וע"כ בעינן כרי', ואין מקור דכשהוא שלו בעינן לכרי'.

'''בא"ד''' תדע דבפ' הפרה דחקינן לאשכוחי בור של שני שותפין, וכתב הפנ"י דלפי"מ שפרש"י בדף מט: בטעמא דמ"ד דהפקיר רשותו ולא בורו פטור משום דכי אפקרנא רשותי לאו לאיחיובי אנא בהזיקא אפקרתי', א"כ ה"ה בהפקיר רשותו ובורו ג"כ יש טעם זה לפטור, וכ"ד רש"י דהפקיר רשותו ובורו חייב הוא רק למ"ד דבור ברשותו חייב, וא"כ הרי הגמ' בפ' הפרה אזלא למ"ד בור ברשותו פטור וכדאיתא התם וא"כ ה"ה דהפקיר רשותו ובורו פטור. וקושית תוס' היא ע"פ דרכם דפליגי לקמן בפ' הפרה ע"ד רש"י ופירשו שם דהוא מדין תורך ברשותי מאי בעי, וזה ל"ש בהפקיר רשותו ובורו, וע"ע בחי' ר' נחום מש"כ בטעמא דתוס' לא נקטו כן. ואכתי ילה"ע דאי נימא דהתוס' בדף ו' [שציין הגלהש"ס] אזלי בשיטת רש"י א"כ יקשה לדידהו קושית התוס' כאן מפ' הפרה ודו"ק.

כתב הסמ"ע בסי' ת"י ס"ק ה' דאע"ג דהפקיר רשותו ובורו פטור כ"ז כשהפקירן בב"א אבל אם הפקירן בזא"ז ותחילה הפקיר רשותו ואח"כ הפקיר בורו חייב. והקשה האמר"מ סי' כ"ט ס"ק י"ג דא"כ הדרא קו' תוס' לדוכתא מפ' הפרה דמשכח"ל בור של שני שותפין בהפקיר רשותו ואח"כ הפקיר בורו, ותי' דכ"ז למ"ד בור ברשותו חייב וכיון שהפקיר רשותו ולא בורו נתחייב, ובמה שהפקיר אח"כ את בורו לא נפקע חיובו, אבל הגמ' בפ' הפרה אזלא למ"ד בור ברשותו פטור ולדידי' פטור גם בהפקיר רשותו ובורו, ויעויין בכ"ז בס' דברי משפט סי' תי"א.

ובעיקר ד' הסמ"ע יעויין בהגהות אשר"י בסי' ד' דנראה מדבריו דלא כהסמ"ע, וע"ע חזו"א סי' ח' ס"ק א' (ד"ה ונראה) שנקט כהסמ"ע.

ויסוד הנידון ביאר באמר"מ עפ"מ שיש לחקור בהא דחייב על בור ברשותו האם הטעם דכיון דהו"ל למלויי' ולא מליי' כמאן דכריי' דמי ויש כאן מעשה כרי' וממילא אף כי הפקירו חייב, או"ד די"ל דאיכא תרי דיני הכורה בור חייב, וכל בור שהוא שלו חייב, וחייב עליו מדין ממונו, וכדאיתא בירושלמי הובא ברמב"ם ובשו"ע סי' ת"י סעי' ד' אחד החופר או הלוקח או שניתן לו במתנה שנאמר בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים מ"מ, ויעוי"ש בהגר"א ס"ק ה' שהביא כן ממכילתא. וא"כ כשהפקירו אינו מחוייב.- והוא דבר חידוש שיש ב' חיובים בבור, אבל לרש"י דההפקר ככרי' לא אשכחן ב' חיובים, ולעולם חיובו משום כורה, ועמש"כ לעיל כב. לענין אש האם יש ב' חיובים, בעל האש ומבעיר.- עוד צריך לבאר בד' הר"מ בקנה בור מ"ט פטור המוכר, ואי משום שהלוקח נכנס תחתיו, א"כ אין ראי' כלל דיש חיוב בור מדין ממונו, והעירוני לזה. 

ונפ"מ עוד בזה דהנה בחפר בור באונס, ואח"כ הי' לו פנאי לסלק חייב וכמבואר בתוס' לקמן כט., ואם הפקירו אח"כ יל"ד האם חייב, וזה תליא ג"כ בחקירה זו דאם ע"י דהו"ל למלויי' הו"ל כמאן דכריי' א"כ אף אם הפקירו אח"כ יתחייב אבל אם לא הוי כמאן דכריי' אלא דחיובו מדין ממונו א"כ אם הפקירו אח"כ יפטר, ובשיטה מקובצת בדף כ"ט (ד"ה במפקיר) הביא להריב"א דחייב, בין בהפקיר רשותו ובורו בזא"ז ובין במפקיר לאחר נפילת אונס כשהי' לו פנאי לסלק, וראיתי להקשות דבסמ"ע סי' תי"א ס"ק ה' מבואר דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס אע"פ שהי' לו פנאי לסלק פטור, ובסי' ת"י ס"ל דהפקיר רשותו ואח"כ בורו חייב וכמשנ"ת, ויעויין באמר"מ מה שהוכיח מד' התוס' לקמן מח. ד"ה וטינפו דאם הפקירו אח"כ פטור, וכן הוכיח ביונ"א סי' י"ז עי"ש, וע"ע לק' כט. תוד"ה פליגי. ויעויין עוד בחי' ר' נחום (אות כג ובהערה) שהק' בסתירת הנמוקי יוסף בד"ז, ויעויין (באות מז) מש"כ ליישבו.

והנה הבאנו לעיל ד' הרשב"א דחופר בור סמוך לרה"ר אין הטעם משום דבאיסור חפרו אלא דצריך לשמור את בורו שלא יזוקו בו אחרים, וקשה מדוע לא פי' משום דבאיסור חפרו דהרי אם צריך לשומרו כ"ש שיש איסור בעשייתו, וע"כ שאין כאן כרי' אלא דמ"מ כיון שהוא שלו חייב ע"ז מדין ממונו, ונפ"מ דלתוס' חופר בור סמוך לרה"ר והפקירו יתחייב כיון דיש כאן כרי', משא"כ להרשב"א דכיון דחיובו רק משום ממונו יפטר.

ובטור סי' ת"י כתב וז"ל אבל החופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ובורו וכו' פטור עכ"ד, משמע דהחופר בור בסמוך לרה"ר והפקיר בורו חייב וכמשנ"ת בשיטת תוס'.

וביסוד הדברים דיש חיוב בור מדין ממונו, צ"ע דבגמ' מח. קאמר כמאן דכרי' [ועי"ש ברש"י], וכן לעיל ו' ע"א שכן מעשיו גרמו לו וצ"ע, ויעויין בחי' ר' נחום שעמד בזה, והביא עוד דמקשים דאם ההפקר ככרי' א"כ יתחייב אף על החבטה דממ"נ כלפי ההבל ליכא כרי' ואעפ"כ חייב על ההפקר א"כ ה"ה יתחייב על החבטה, ועי"ש משכ"ב, ולפ"מ שביאר החזו"א בטעמא דרב דאינו חייב על החבט לק"מ ואכמ"ל, ובחי' ר' נחום (אות כב) ביאר דאיכא תרי דיני כרי'. א. בבור ברשותו אינו חייב עליו משום ממונו אא"כ איכא פשיעת כרי' (ועמש"כ לעיל יט: ראי' לזה). ב. בבור ברה"ר דהכרי' גורמת החיוב, ומה שאמרו דהו"ל למלויי' ולא מליי' כמאן דכריי' דמי הוא רק פשיעת כרי' הנצרך לבור ברשותו, אבל אין כאן כרי' גמורה לחייב ע"ז. ועוד יבואר לק' בסוה"ע ולק' כט. בזה.

'''בגמ'''' אר"א ל"ש אלא נתקל באבן וכו' כמאן דלא כר"נ, פלוגתא דרבנן ור"נ הוא בשור שדחף חבירו לבור דרבנן סברי בעל השור חייב ובעל הבור פטור ור"נ אמר בעל הבור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה, ועוד סבר ר"נ דבאופן שבעל השור אינו משלם נזקו כגון שהוא תם, בעל הבור משלים מדין כי ליכא לאישתלומי וכו'. ובטעמא דרבנן דבעל השור חייב ובעל הבור פטור, התוס' לעיל יג. הביאו לרש"י דהוא משום שבעל השור עושה כל הנזק, והתוס' פירשו דבעל הבור פטור דדרשינן כי נפל ולא שיפילוהו אחרים. ובסוגין דתלי לה בר"נ ורבנן היינו שאין חיוב על בעל האבן שהוא בעל הבור. ועשיטה מקובצת בשם תר"פ שהוכיח משמעתין כדברי תוס', וכפה"נ ס"ל דלרש"י ה"מ כששור דחף חשיב מעשה השור, אבל בנתקל בקרקע ונשוף באבן לא שייך זאת, ובדעת רש"י י"ל דכל שהבור לא גרם התקלה ה"ז פטור, והעירוני דלרב דמשורו למדנו ל"ש פטור לשיטת תוס' דכל הפטור הוא בבור מקרא דונפל ולא שיפילוהו אחרים ולא שייך זאת בשור, ויל"ד דכיון דילפינן מהצד השוה משור ובור יש בו פטורא דונפל ולא שיפילוהו אחרים, וצ"ע לחלק ומ"ש מכלים דחייב. והעירוני לדברי תוס' תוספות להרא"ש (הובא בשיטה מקובצת ג:) דאסו"מ ילפינן מבור של נזקין, א"כ לענין ולא שיפילוהו אחרים בזה הדר דינא דכיון דיליף גם מבור ה"ז פטור. שוב נתעוררתי די"ל דאדרבה לרב דהחיוב מדין שור ל"ש לחייב כלל בנתקל בקרקע ונישוף באבן דאין כאן עשי' דשור, וצ"ע בזה, ועי' אשל"ש משכ"ב.

הרשב"א הקשה בנתקל בקרקע ונישוף באבן מדוע חייב והרי ניזוק בפשיעתו למ"ד נתקל פושע, ותי' דלא הוי פשיעה גמורה שיתחייב עלי' שו"ח, ועמש"כ בהמשך ללמוד מדבריו דפליג על תוד"ה והתניא, ובדעת תוס' י"ל דלא הוקשה להם קו' הרשב"א א. דהא קי"ל נתקל לאו פושע, ב. דהתוס' כתבו לעיל כג. דא"צ לשמור שלא יוזק, והרשב"א לשיטתו בדף כז: שנחלק ע"ד תוס'.

וראיתי מובא מהרב איתמר גרבוז שליט"א בשם מרן הגרא"מ זללה"ה שהקשה דאליבא דרב מבואר בסוגיין דחייב עליו משום שור ומשום דנתקל פושע, [וכמו שהאריך הרשב"א] והרי שור סגי בשמירה פחותה ואי נתקל פושע לא הוי כפשיעה גמורה לא יתחייב משום שור, ואמר להגי' בד' הרשב"א ובמקום''' ולא''' בפשיעה צ"ל''' אלא''' כפשיעה [ועיין בנדמ"ח] ודו"ק.

'''ברש"י''' ד"ה דלא כל היכא דליכא וכו' ד' רש"י צ"ב וכפשנ"ת דאיכא תרי פלוגתי בין ר"נ לרבנן, ובשמעתין מייתי להפלוגתא האם חייב בעל הבור כשנדחף ע"י אחר, ועי' חי' ר' נחום משכ"ב.

'''נתקל באבן ונישוף בקרקע'''

'''בתוד"ה''' ונשוף אבל נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור דקרקע עולם הזיקתו, וכ"כ הרשב"א ויש לתמוה דלעיל הובא מד' הרשב"א שהקשה מדוע בהוחלק במים לא יתחייב לרב כדין שור שדחף חבירו לבור, ותי' הרשב"א בתי' הג' דשאני מים דההיזק הוא ע"י רפשו, ולפ"ז בנתקל באבן בזה שפיר יש לחייבו כדין שור שדחף לבור.

ושמעתי לתרץ עפ"ד המלחמות בסו"פ הפרה דלא חייבו הדוחף אלא בממונו עיי"ש, וא"כ ד' הרשב"א לעיל הוא בממונו וע"כ הוקשה לו שיתחייב כדין שור שדחף לבור משא"כ הכא הוא באפקרינהו, ודפח"ח. ובאמת דכן מדוקדק בראב"ד בסוגיין [הובא בשיטה מקובצת] דהקשה הקושי' על רב בהוחלק במים וביאר קושיתו דליחייב בעל המים דהא כשורו דמי לדעת רב ולא אפקרינהו עכ"ד, הרי דכל קושייתו רק משום דיש כאן חיובא דממונו ודו"ק, שו"ר ברש"י ד"ה לא שנו שפי' דדברי ר"א קאי על הטיח צלוחיתו באבן ומיירי בלא אפקרינהו.

'''בא"ד''' ואפילו שמואל מודה הכא דפטור כדפטר לקמן בהפרה נתקל בבור ונפל לאחורי הבור ובגלהש"ס ציין הרע"א לתוס' לקמן דף נ' ע"ב ושם בתי' בתרא דחו התוס' הוכחה זו דשאני נתקל בבור ונפל לאחורי הבור דמיירי שקול הכרי' גרם לו ליפול, אבל לעולם מודה שמואל דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חייב, וכן דעת הרבה ראשונים, וכן בשמעתין חייב לשמואל בנתקל באבן ונישוף בקרקע וכמש"כ הרשב"א בשמעתין והמלחמות סו"פ הפרה, ובשו"ע סי' תי"א סע' א' פסק כתוס'.

ומקשים בסתירת הרא"ש והטור דהרא"ש בפרקין סי' ד' והטור סי' תי"א כתבו כדברי התוס' כאן דנתקל באבן ונישוף בקרקע פטור ואילו לקמן בפ' הפרה בסי' ז' כתב הרא"ש דאם עשה תל ברה"ר ועלה השור ונפל חייב אע"ג שנחבט בקרקע עולם, וכ"כ הטור סי' ת"י, ובדרישה בסי' תי"א תי' דשאני עשה תל דהקרקע שסביב התל יש לזה שם בור, ומ"מ עדין הקשה בסתירת התוס' [והרא"ש] דבפ' הפרה כתבו דנתקל בבור דפטור הוא משום דנתקל מקול הכרי' ותיפו"ל כמש"כ הכא דשאני התם דלא נחבט בקרקע הבור. ועיין בחי' הגרנ"ט.

ובעיקר הוכחת התוס' מנתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור אלמא דאין חיוב משום התקלה לחודי' אם לא נחבט בקרקע הבור. הרשב"א לקמן נ: הביא לריב"א שמכח קושיא זו הי' מוחק וגריס שנתקל ונפל לאחורי הבור, דהיינו דלא נתקל בבור, ובבעה"מ סו"פ הפרה תי' דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור היינו מנז"ש דהבור ג"כ שותף בנזק, ותלי לה בפלוגתא דר"נ ורבנן, והשיגו המלחמות וכתב כשאר ראשונים דשאני נתקל בבור ונפל לאחורי הבור, דמיירי באופן שקול הכרי' גרם לו ליפול, והביא כן מירושלמי דנתקל באבן ונישוף בקרקע חייב, ויעויין עוד בירושלמי כאן דקאמר הניח אבנו ברה"ר ובא אחר והניח אחרת סמוכה לה ובא אחר ונתקל בזו ונחבט בזו, ותלי לה בפלוגתא דר"נ ורבנן.- כתב בשלטי הגיבורים (יג: מדפי הרי"ף) דאף אם הקרקע שחוץ לבור היא שלו ג"כ פטור כיון דהוזק במקום דאין שם תקלה ובור אין לחייבו. 

'''בא"ד''' ואע"ג דשור שדחף חבירו לבור וכו' כ' החזו"א סי' ה' ס"ק י"ב דשיטפא דלישנא הוא, דממ"נ הא בשור שדחף חבירו על קרקע עולם ג"כ חייב, ועוד דל"ש תירוצם דיש שם תקלה על הבור דכ"ז שייך באבן ובור דנעשה חד מילתא משא"כ בשור דלא נעשה בור. וביאוה"ד דהשור חייב על מה שמזיק אף בלא פרשת בור בתורה ויש כאן היזק גמור מחמת השור, ויעויין פנ"י שכבר עמד בזה דלא תיקשי משור שדחף לבור לרב דפטר בחבטה, דהכא השור עושה ההיזק. 

'''בא"ד''' דדמי לקרקע הבור היינו שקרקע המעמדת את הבור חשיבא קרקע הבור והוא ברשותו, ונתעוררתי דלפ"ז לרב דהמים הוא שור ולא בור [לפמשנ"ת בדעת רש"י דלרב אין זה בור] א"כ א"א לחייבו על הקרקע שתחת המים, וברש"י ד"ה הזיקתו לא כ"כ דכתב דרב לטעמי'.

'''בא"ד''' וגם הניח אבן וכו' יש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור, וביאר הפנ"י לקמן דף נג. דבמה שהניח אבן נעשה שותף בנזק הבור וזה דמי למניח אבן ע"פ הבור והשלימה לעשרה, וכן מתבאר בשיטה מקובצת לקמן נ: בשם הרא"ה, ויעויין חזו"א סי' ה' ס"ק יב מש"כ לבאר מדוע בנתקל באבן ונשוף בקרקע אין דנים דכל הקרקע חשיבא כבור ותי' דדוקא חלק המשונה מטבעו של עולם מקרי תקלה אבל קרקע שאין בה שינוי אלא השינוי חוץ ממנו לא הוי עלי' שם תקלה עכ"ד. ולכאו' באופן שהניח אבן ברשותו ונחבט בקרקע שברשותו בזה שפיר יתחייב על החבטה, ודוקא בקרקע עולם לא אוקמוה ברשותי' בכה"ג ודו"ק. 

הק' הקה"י סי' ב' אות ב' בזרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסלקן פטור ומדוע לא יתחייב המסלק כדין פותח בור דע"י סילוקו לכרים הו"ל בור, ע"ש מש"כ בזה, והעירוני דלד' תוס' כאן לא מיחייב על חבטה אלא כשיש שם תקלה ולא בקרקע שוה, והתם נמי לא מתחייב על חבטה, שו"ר בחזו"א סי' ב' סוס"ק י"ד שדן בכה"ג האם יש חיוב בור למסלק את הכרים ותו"ד כמשנ"ת, וע"ע מש"כ לעיל כו:, וע"ע שלטי גבורים לק' פ' הפרה [כג. מדפי הרי"ף] בשם ריא"ז דאם זרק אדם תינוק לבור חבירו אין בעל הבור חייב, וביאר מו"ר הגרי"ג שליט"א דיסוד חיוב בור הוא כשהתקלה גרמה את הנזק, אבל בכה"ג אין כאן תקלה של בור וצ"ע מדין נתקל בקרקע ונשוף באבן חייב.

'''בא"ד''' ומיהו ודאי לרב קשה כי היכי דקאמר רב קרקע עולם הזיקתו ה"נ נימא בעל האבן בור של פלוני הזיקו, ביאו"ד דלרב דסבר דלעולם א"א לחייב על החבטה משום דקרקע עולם הזיקתו ולא העמידה תורה ברשותו וא"כ הכא ג"כ ע"י שהניח אבן לא יתחייב, לא מיבעיא על החבטה שלא יתחייב וזה מוכח מכל בור ומהוחלק במים שאינו חייב על החבטה אלא אף על ההבל לא יתחייב דכל הטעם שחייב על ההבל הוא משום שייצר את ההבל משא"כ הכא.

אמנם ילה"ק לפמשנ"ת לעיל מהחזו"א בהא דלרב חייב על הבלו ולא על חבטו משום דהבל הוא חונק ומזיק משא"כ חבטה, ולא העמידה תורה ברשותו אלא הבל שחונק ומזיק, אבל א"צ שהוא יעשה את ההבל וראי' מפותח בור דחייב, א"כ הכא שהניח אבן ע"פ הבור הרי נעשה שותף בבור ויתחייב מיהת על הבלו, ויעויין בחזו"א סי' ה' ס"ק י"ב מש"כ בד' התוס' ואפשר שכוונתו לזה. ובשיטה מקובצת לקמן דף נג. הביא להרא"ה דפי' דדין הניח אבן ע"פ הבור אתיא גם כרב ובאופן דמת בהבלו ומתבאר היטב כהחזו"א, וע"ע בדף נ' ע"ב שג"כ אזיל הרא"ה בשיטתו זו. והרי"ף פסק כרב ומ"מ הביא דינא דרבא דהניח אבן ע"פ הבור, ועמד בזה בחי' אנ"ש על הרי"ף סו"פ הפרה.

ובמלחמות סו"פ הפרה עמד בקו' התוס' מ"ט לרב חייב במניח אבן ע"פ הבור ומ"ש מחבטו, והביא להראב"ד שפי' דבאבן חיובו כדין שור שדחף חבירו לבור דהאבן דחפתו לבור משא"כ בבור הוא משום העפר שנסתלק משם הוא הגורם, וקשה דא"כ מדוע בהוחלק במים פטר רב והרי יתחייב כדין שור שדחף לבור, ועמש"כ בסוגיא שם מד' הראב"ד, ולחד תירוצא שם באמת חייב ח"נ ועיי"ש עוד, והמלחמות תי' וז"ל ואני אומר שלא חייבו הדוחף אלא בממונו כגון אבנו שלא הפקירה שהוא חייב על הדחיפה כשור אבל בור שהפקירו אינו חייב על הדחיפה כיון שלא הוזק אלא בקרקע עולם ולא חייבתו תורה אלא בהבלא דכתיב ונפל עד שיפול דרך נפילה ובבור ברשותו הא מודה רב עכ"ד, המלחמות אזיל ביסוד הדברים כהראב"ד, אלא דהמלחמות ס"ל דכ"ז כשהבור ממונו ובכה"ג הו"ל כשור, ולדבריו ג"כ צריך ליישב ההיא דהוחלק במים דממונו דפטר רב, וי"ל כתי' הנ"ל, ואפשר שזהו כוונת הבעה"מ בסו"פ הפרה, ובחזו"א סי' ה' ס"ק י"ב (ד"ה ויש) עמד בזה, ועי' או"ש פי"ב מנז"מ ה"י (ד"ה ולדברי וד"ה ולכן).

ובזכר דבר סי' ט"ו כתב נפ"מ בין טעמו של הראב"ד לטעמו של המלחמות בחפר בור ברה"ר ופתחו לרה"י [וכדלקמן מט:] דלדעת הראב"ד פטור בו על החבטה לרב דנחבט בקרקע עולם, אבל להמלחמות יתחייב דהבור ברשותו דהוא ממונו דחפו לבור, וכמו שסיים הרמב"ן דבבור ברשותו הא מודה רב, דהיינו דיש כאן מחייב מדין שור שדחף לבור, [ומה שאמרו בגמ' בדף נג. דבבור ברשותו חייב משום דחבטה דידי' אפשר דלרווחא דמילתא אמרו כן דאתיא בין לרבנן ובין לר"נ ודו"ק]. ויל"ד עוד נפ"מ דיתחייב על הכלים כדין שורו שדחף לבור דחייב על הכלים.- בעיקר קו' תוס' אליבא דרב נתקשו אחרונים דהא מימרא דרבא היא ומאי דוחקי' לאוקמא כרב, אמנם לקמן דף ל"א שו"ט הש"ס טובא לאוקמא מילתא דרבא כרב.

'''בגמ'''' במתכוין להורידה ופירש"י ונתקל ועיין תור"פ [הובא בשיטה מקובצת] דלרבותא נקט דאע"פ שהי' טרוד להורידה הוי פושע כנתקל, והרשב"א פי' באופ"א, ועיין נחל"ד.

'''אונס בעשיית המזיק'''

'''בגמ'''' אמאי אנוס הוא ואונס רחמנא פטרי', החזו"א סי' י"א ס"ק כ"א הוכיח מכאן דאף להרמב"ן דאדם המזיק חייב באונס גמור מ"מ כ"ז באונס שאפשר לו לשמור אבל באונס שא"א לשמור מודה הרמב"ן וע"כ מקשי הכא דהו"ל אונס גמור, ובקה"י תי' דהכא מיירי בהזיק לאחר נפילה ואין כאן חיובא דאדם המזיק, [ואף אי נימא דכרית בור הוא כאדם המזיק כ"ז יתכן אי דלא כהרמב"ן, אבל להרמב"ן דחייב אף באונס גמור בודאי אין הגדר דחשיב מעשיו] אולם כתב דמדברי התוס' בד"ה ואונס מבואר דקרא דפצע תחת פצע קאי ג"כ על עשית המזיק וע"כ הוצרכו התוס' לומר דזה אונס גמור, ונתקשה בדבריהם דהרי על עשיית המזיק לא נאמר פצע תחת פצע.- ויעויין באור גדול סי' א' (דף כא מדה"ס) שהאריך להקשות משמעתין ע"ד הרמב"ן דבשמעתין שו"ט אי לדמות ממון למיתה, ואי דאמרי' דקטלא שאני, ומ"ט לא מייתי מאדם המזיק עי"ש באורך.

וביותר יש להקשות דהתוס' בד"ה והתניא כתבו בהדיא לחלק בין אדם המזיק לעשיית המזיק, [ובחי' ר' נחום דן לפלפל ליישב זאת עי"ש, ויעוי"ש עוד שהקשה בדברי הנמוקי יוסף דמבואר דאף בעשיית המזיק יש חיוב באונס מפצע תחת פצע] וכבר כתב הקה"י דהעירו לו דברבינו פרץ [הובא בשיטה מקובצת] הקשה קושיית התוס' ד"ה ואונס בסגנון כזה דנוקי שהזיק בשעת נפילה, ולפ"ז מבואר בתוס' דלא אמרינן פצע תחת פצע על עשיית המזיק, וכדמוכח כן ממעלה קנקנים על הגג ע"מ לנגבן ונפלו ברוח שא"מ והזיקו שהוא פטור והרי אדם המזיק חייב על רוח שא"מ, וע"כ דעל עשיית המזיק אינו חייב. ובמהרש"א כ' דנפשרה חייב מדין אדם המזיק וצ"ע.

והנה כתב הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת ד"ה אבל] להקשות בנתקל בקרקע ונישוף באבן הרי הוא ניזוק בפשיעתו דנתקל פושע ותי' וז"ל ונ"ל מכאן דאפילו למ"ד נתקל פושע הוא''' לאו פושע גמור הוא''' אלא לאפוקי שאינו אנוס ולא כפשיעה שמתחייב עליה שו"ח עכ"ד והרי מבואר בסוגיין דע"י נתקל פושע חשיב כריית בור והוכיח מכאן (בקו' השיעורים) דאף על עשיית המזיק ג"כ אמרינן פצע תחת פצע [ונתבאר יסוד הפלוגתא בזה לעיל כז:].

ויש להקשות ע"ד הרשב"א מסוגיין במעלה קנקנין דמוכח דעל עשיית המזיק לא נתרבה מפצע תחת פצע וע"כ אינו חשוב עשיית בור ברוח שא"מ, ולא הוי כאדם המזיק דחייב ברוח שא"מ, [ולפמש"כ הסמ"ע סי' שע"ח ס"ק ב' דאדם דאזיק בהמה אינו חייב ברוח שא"מ, ורק באדם דאזיק אדם ניחא] וי"ל דכ"ד הרשב"א הוא במעשה האדם, אבל במעלה קנקנין אין כאן מעשה האדם אלא ע"י הרוח, וברוח שא"מ לא חשיב מעשיו, שו"ר בדבר"י שם אות ג' שכ"כ, וע"ע בד' הרשב"א בסוגין דמבואר דלא איתרבאי פצע תחת פצע על עשיית המזיק וצ"ע. [ועמש"כ לעיל גירסא אחרת בד' הרשב"א], ועי' היטב בנמוקי יוסף.

הגר"ח בספרו פ"ג משכירות הל"ב (בד"ה ונראה) כתב דלענין עשיית המזיק - עשיית בור - ליתא להך דינא דאדם מועד לעולם וראי' מלקמן ס' דהיכא דנתלבתה על ידו ברוח שא"מ פטור על האש, והרי להדיא מבואר בדף כ"ז דאדם מועד לעולם וחייב אפילו בנפל ברוח שא"מ, הרי להדיא דעל עשיית המזיק ליתא להך דינא דאדם מועד לעולם, ובג' חזו"א הקשה דמדוע הוצרך הגר"ח ללמוד בור מאש והרי אמרו בסוגיין דברוח שא"מ פטור בבור וכן בדף ו' באסו"מ דנפלו ברו"מ, וצ"ע ע"ד הגר"ח, ובאבי עזרי פי"ד מנז"מ תמה על הוכחת הגר"ח מנתלבתה ברוח, דהתם אין כאן מעשה האדם אלא מעשה הרוח ורושא"מ לא חשיב מעשיו, והוכיח כן דהרי למ"ד אשו משום חיציו הו"ל אדם המזיק ואעפ"כ אינו חייב על רושא"מ, וע"כ עשיית המזיק באופן של רושא"מ ג"כ לא חשיב מעשיו, ולדבריו נדחית ג"כ ההוכחה מסוגיין וכמשנ"ת, ומ"מ עדיין יש להוכיח מדברי התוס' שכתבו דאם הוא אנוס בשבירת הכד דחייב על היזיקו בשעת נפילה כדין אדם המזיק ופטור על הזיקו דלאחר נפילה, אלמא דעשיית עצם המזיק לא הוי כדין אדם המזיק, ובגליונות הגרש"ר על הגר"ח הוסיף להוכיח דלדעת הרמב"ן דאדם המזיק חייב באונס גמור ובודאי דלענין עשיית המזיק אינו כן ודו"ק.

ועוד כתב האב"ע דבודאי אין מקום לחייב בעשה מזיק באונס באופן שלא הי' לו עדיין פנאי לסלק דלא גרע מאם שמרו מרוח שא"מ דפטור א"כ ה"ה אם לכתחילה נתקל דהו"ל כרוח שא"מ לא יתחייב כל שעדיין לא הי' לו פנאי לסלק, ויעויין בראשונים בב"מ דף פב: דמתבאר סב' זו, וכפה"נ לזה רמז החזו"א בגליונות, וצ"ע ע"ד הרשב"א דמבואר מדבריו דנתקל פושע לא הוי פושע גמור ואעפ"כ חייב אע"פ שלא הי' לו פנאי לסלק וכדמוכחא סוגיין וצ"ע, וע"ע בסמוך.

'''בגמ'''' דכתיב ולנערה לא תעשה דבר, הקשה הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) אי מיירי בנזקי ממונו א"כ היכי מייתי מולנערה לא תעשה דבר, ביאו"ד דלענין ממונו הרי נאמרו כמה שיעורים בשמירה ואין זה מדין ולנערה ותי' דאבוה דכולהו אונסין מולנערה לא תעשה דבר, ביאו"ד דכל הדין דפטור בשמירה ברושא"מ, דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' ע"ז, וכ"ז אם יש פטור אונס, אבל בלא יסוד פטור אונס הי' חייב בכל.

'''בגמ'''' וכ"ת ה"מ לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב, הפנ"י הקשה לדברי רבה דלר"מ חייב אף באונס גמור א"כ למאי איצטריך פצע תחת פצע, וכתב דאין לומר דר"מ יליף כל הנזקין מפצע תחת פצע דהא רבה גופי' קאמר לקמן נה: דשן ורגל סגי להו בשמירה פחותה, ותי' דסבר רבה דמחמיר ר"מ בבור משאר נזקין, והטעם דבור מעשה אדם גרם לו ותחילת עשייתו לנזק, ויעוי"ש שהקשה דא"כ מאי מייתי ממעלה קנקנין דהתם מיירי באש. ועיקר דרך הפנ"י צ"ע דהרי התורה פטרה להדיא המכסה בור ומזה ילפינן לקמן ר"פ הכונס דסגי בשמירה פחותה, ואיך שיהי' ק' להס"ד הכא דחייב באונס גמור והרי התורה פטרה אם כיסה, וע"ז י"ל דהכא מיירי על עשיית המזיק דחייב באונס אבל אח"כ פשע שלא סילקו, אמנם בהמשך הבאנו להרע"א דמיירי הכא כשלא הי' לו שהות לסלק.

'''שם''' קשה מכאן ע"ד הרמב"ם פ"ח מחו"מ ה"ד שמי שאנסוהו להזיק ממון חבירו חייב, א"כ ע"כ דיש חילוק בין קטלא לנזקין, ולא דרשינן מולנערה לא תעשה דבר על נזקין, וי"ל דהרמב"ם יפרש סוגיין על עשיית המזיק ולא על אדם המזיק, וכ"ה מוכרח לפמשנ"ת בסי' א' בשיטת הרמב"ם דס"ל כהרמב"ן דאונס גמור חייב. א"כ ע"כ צ"ל דסוגיין הוא על עשיית המזיק. 

'''כריית בור באונס'''

''''''הברכ"ש סו"ס י' חקר במי שאנסוהו לכרות בור האם חשיבא ככרי', וכתב לדמותו לד' הר"מ דבאונס חייב על נזקין, וכתב בשם הנוב"י דהחופר בור בשוגג חייב, והיינו דאיתרבי מפצע תחת פצע, ועמש"כ לעיל דעשיית המזיק לא נתרבה.

'''בתוד"ה''' אמר ה"נ לר"י תק"ח היא בשו"ח, יעויין ברע"א לעיל כז: במש"כ דלפ"ז לא תיקשי מה שהוכיחו תוס' שם דאדם המזיק פטור על אונס מדפטור בנתקל, דהתם תק"ח היא, והוכחת תוס' היא לשאר אמוראי שם.

התר"פ [הובא בשיטה מקובצת] כתב דלדברי הריב"א לעיל כ"ז דבמעביר חבית אין חיוב אדם המזיק ניחא דע"כ פטר ר"י התם דאין חיוב שו"ח אלא בפשיעה ואין שם חיוב מדין אדם המזיק, משא"כ הכא, וצ"ת דהכא לא מיירי באדם המזיק אלא בעשיית הבור, וע"ז לא מרבינן מפצע תחת פצע וכמש"כ התור"פ בהמשך עיש"ה, 

ויש כאן עוד חידוש נפלא בשיטה מקובצת בשם הר"ר ישעי' ותוס' שאנץ, דבאמת לר"י נתקל לאו פושע ואדם המזיק פטור דהו"ל אונס כעין גו"א, ומ"מ הכא מחייב ר"י משום שהי' לו פנאי לסלק, אבל בנפשרה דהו"ל אונס גמור לא מחייב ר"י אע"ג דהי' לו פנאי לסלק. ולכאו' ביאוה"ד דבעינן מעשה כרי', ובאונס לא חשיב מעשה כרי' כלל, וכ"ז באונס גמור אבל באונס כעין גו"א חשיב מעשה כרי' אלא דפטור מתשלומין אא"כ מצטרפת הפשיעה במה שלא סילק ודו"ק.

'''בד"ה''' והתניא דבנפשרה ודאי מחייב וכו' מ"מ אח"כ הי' לו לסלק, הפנ"י פי' בכוונת התוס' דמיירי בלא אפקרינהו וע"כ חייב מפני שהי' לו פנאי לסלק, ואדרבה הקשה דא"כ מ"ט דר"י דפטר, וכן תי' הגליון [בשיטה מקובצת], אמנם הרע"א למד בכוונתם דמיירי בדאפקרינהו ואעפ"כ הוקשה לתוס' דאין ראי' מכאן לכל אונס דחייב, דשאני הכא דהרי הי' לו פנאי לסלק, ואע"ג דהכרי' היא באונס מ"מ שייך לחייבו דיש כאן פשיעה במה שלא סילקו, אבל אם לא הי' לו פנאי לסלק פטור, וביאוה"ד דהוקשה לתוס' די"ל דאונס חשיבא כרי' דידי' אלא דמ"מ הוא פטור מן התשלומין אבל כשהי' לו פנאי לסלק שפיר יתחייב בתשלומין. ובתירוצם מתבאר דר"מ מחייב אף בהוחלק קודם שהי' לו פנאי לסלק וכ"מ ברשב"א, וע"ע בחי' ר' נחום (אות טז) מש"כ לפלפל בזה.

כתב המהדו"ב וק"ק לדבריהם דזו הקושיא ופירוקה אין לה מקום כאן אברייתא אלא אמלתא דאביי דלעיל דפריך והא אנוס הוא כו' וק"ל עכ"ד.

ובר"פ [הובא בשיטה מקובצת] פי' דפליגי אביי ורבה בהי' לו פנאי לסלק ואח"כ הפקירו דרבה מחייב ואביי פטר, והארכנו לעיל בתוד"ה ה"מ בפרט זה, ולר"פ נמצא דפלוגתא דאמוראי הוא.'''



{{ניווט כללי תחתון}}