עריכת הדף "מראי מקומות/בבא מציעא/כ/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
'''בגמ' א"ל רב עמרם לרבה היכי פשיט מר איסורא מממונא.''' הקשה הראב"ד (הובא בשמ"ק בע"א) לימא לי' מתני' בשטרי חלטאתא ואדרכתא דליכא למיחש לפרעון ולא לאחלופי עי"ש, ויעויין לעיל טז: דרב עמרם מפרש מתני' בקיום ולא בחלטאתא ואדרכתא, ואשה"ט לשיטתו.

'''בגמ' שטרי חליצה ומיאונין תנן.''' כ' הרע"א דלפמש"כ תוס' דא"א למיפשט איסורא מממונא דבאשת איש החמירו כדין מים שאין להם סוף א"כ ממיאון ליכא ראי' דהוא קידושין דרבנן, ובהכרח הראי' מחליצה, והוכיח מכאן דחליצה הוא דבר שבערוה וכדברי המרדכי בפ' מצות חליצה, וכבר עמד הריב"ש סו"ס שפ"ה דאין הראי' ממיאונין דהוא דרבנן, והראי' מחליצה, ואע"ג שאינו אלא לאו, אין לחלק בדאורייתא.

והנה לעיל יח: פליגי אמוראי דאין מחזירין גיטי נשים אלא בסימן מובהק, וכן פסק הר"מ, ובמאירי במשנה כתב דה"ה בשטרי חליצה ומיאון, ומבואר דאף במיאון מחמירים בזה, אמנם הר"מ לענין גט כ' בהל' גירושין דבעינן סימן מובהק, ובחליצה ומיאון סתם בפי"ח מגו"א הי"ג, ועי"ש בהלכה ו' ובהשגות ובמ"מ, ועי' אהא"ז שם ודוק.

'''בגמ' מר אמר משום לתאי בידי וכו'.''' עפרש"י, ועי' ר"ח (הובא בשמ"ק), וע"ע מהרש"א בח"א.

'''בתוד"ה איסורא וא"ת טפי אנן מחמירין בממונא דהא אין אנו הולכין בממון אחר הרוב וכו'.''' הקשו הפנ"י והרע"א בתשו' קי"ח (ד"ה וגם) (נדפס כאן) דמה שאין הולכין בממון אחר הרוב הוא להוציא ממוחזק, ובאבידה דאין מוחזק הולכין אחר הרוב, [וזהו כשיטת תוס' לקמן כג. ד"ה והא ובב"ב כג: דבדליכא מוחזק מהני רוב בממון, אמנם ברש"י לקמן כד: ד"ה מי, ובראב"ד (הובא בשמ"ק כד. סוד"ה כי) מבואר דאין הולכין אחר הרוב אף באבידה] ולכאו' י"ל דמ"מ שמעינן דממון חמור מאיסור, דהא בממון אין הולכין אחר הרוב להוציא ממוחזק, ובאיסור הולכין אחר הרוב אף כנגד חזקת איסור, ויעויין בתוס' בב"ק כז: ד"ה קמ"ל דמבואר דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב, הוא משום סמוך מיעוטא לחזקת ממון, ואילו באיסורים הולכין אחר הרוב, וכן תי' בשי' הגרש"ר, עוד הקשה הרע"א דהא חזינן דמחזירים אבידה בסימנים וכן שט"ח מחזירים בסימנים, ואילו באיסור דאורייתא לא סמכינן על סימנים, א"כ י"ל דה"ה לענין חשש שני יב"ש אף את"ל דהוא חשש דאורייתא מ"מ הוי כמו סימן ומחזירין בתקנתא דרבנן משא"כ באיסור.- ובש"ש ש"ז פ"כ כתב בשם החכ"צ דהחשש לשני יב"ש הוא לא גרע מסימן שאינו מובהק ועפ"ז תי' קו' תוס', ועע"ש משכ"ב, וע"ע נתה"מ סימן מ"ו ס"ק ח' דחשש לשני יב"ש הוא כדין סימן עי"ש שאין הורגים עפ"ז, וכ"כ הנובי"ת אהע"ז סו"ס ס'.

וי"ל בזה באופן נפלא ב' קושיות הפנ"י והרע"א דכל הדין דמחזירים שטר ע"פ סימנים פי' תוס' בחולין צו. דאע"פ שאין מוציאים ממון בסימנים, מ"מ החזרת השטר אין זה הוצאת ממון, ואח"כ הוא כדין בא לידו בהיתר וכמו שביאר הקצוה"ח סימן ס"ה ס"ק י', וי"ל דכ"ז הוא כשהשטר נכתב מהלוה למלוה, ובזה הדין דכ"ז שאין השטר בידו חוששים משום ריעותא דנפילה, אבל כשחזר השטר לידו ליכא משום ריעותא דנפילה, דכל שהשטר בידי המלוה אין חוששין בו לחששות, או משום דהמוחזק בשטר כמוחזק בחוב וכמשנ"ת מדברי הרע"א (בג' הר"מ הוצאת הש"פ בסוף הל' גו"א) והחזון איש, וא"כ כ"ז הוא בשטר שבודאי נכתב מלוה למלוה, אבל הכא שמסופקים שמא הוא יב"ש אחר, וא"כ לא נכתב מלוה זה למלוה, ואין השטר מעיד עליו כלל, בזה לא יועיל במה שבא לידו בהיתר.

ואף למש"כ תוס' לעיל יג: דאף במזוייף אמרינן דבא לידו בהיתר ולא בא מיד הלוה, מ"מ השטר נכתב על שמות לוה ומלוה אלו, משא"כ בב' יב"ש לא נכתב עליו כלל.

וא"ש מש"כ הש"ש דלדברי החכ"צ דחשש שני יב"ש דהוי כסימן א"ש קו' תוס', דשפיר מקשי היכי פשיט מר איסורא מממונא הא סימנים מהני בממון ולא באיסור, ולפמשנ"ת אשה"ט דאה"נ דהוא כסימן, אבל סימן לא מהני להוציא ממון, ומדמהני להוציא ממון בהכרח דהוא יותר מסימן וכמשנ"ת לעיל יח: מהחזון איש דאנשים ניכרים בשמותיהן ואין לחוש לשני אנשים, שוב שמעתי יסוד הדברים ממו"ר הגרי"ג שליט"א, ונדפס בשיעו"כ סימן כ"ג אות ו' עי"ש. ובזה א"ש ד' הר"מ דבסופי"ח מגו"א כ' הר"מ דכל השטרות שדינן בלא יחזיר אם החזיר הרי הם בחזקתם, ומשמע דקאי גם על גט שכתב בהלכה ו', וק' דבפ"ג מגירושין ה"י כ' הר"מ דמביא גט ואבד הימנו דאם נתגרשה בו ה"ז ספק מגורשת, ולפמשנ"ת אשה"ט דהתם הוא בחשש שני יב"ש, וע"ז לא מהני מה שהוחזר, ועי' אחיעזר ח"א סימן י"ד. עוד שמעתי לדון בקו' הרע"א, די"ל דכ"ד תוס' בחולין צו. דמחזירים אבידה בסימנים, הוא כשאין הלוה לפנינו, דבזה י"ל דדנים על השבת השטר, ואח"כ הוא בא לידו בהיתר, אבל כשהלוה לפנינו וכופר בממון, י"ל דדנים על הממון ואין מחזירים, וא"כ י"ל דקו' תוס' דשפיר פשיט ממשנתינו דמיירי אף כשהלוה לפנינו וכופר, ואעפ"כ מחזירים.- ובעיק"ד תוס' עמהריט"א שהקשה מברכות יט: דמבואר דבכל גווני ליכא למפשט איסורא מממונא עי"ש.

'''בא"ד וי"ל דמ"מ באשת איש החמירו דמים שאין להם סוף וכו'.''' כ' הבית הלוי ח"ב סימן ח' אות ח' דמוכח דאף ביבמה לשוק החמירו בזה, ודחה די"ל דכוונת הגמ' דכשם דכולל חליצה ומיאונין כך כולל גט, ובחי' ר' מאיר שמחה נתקשה בדברי תוס' דהא ביבם לא החמירו במשאל"ס, ועמשנ"ת בגמ' מד' הריב"ש ורע"א, ועי' יבמות לו: תוד"ה הא דצידדו דהחמירו במשאל"ס ביבמה לשוק.- ובדברי תוס' דמדמו למים שאל"ס, כ' הבה"ל שם דמשמע כדברי הר"מ דמשאל"ס יורדים לנחלה, דלענין ממון לא חששו.

'''בא"ד ועוי"ל דמדאורייתא לא חיישינן לשני יב"ש.''' עמש"כ לעיל דף י"ח פלוגתת האחרונים האם ד' תוס' הם גם בהוחזקו או רק בלא הוחזקו, דדעת הפנ"י בגיטין כז. והרע"א בתשו' ק"ז דאף בהוחזקו הוא חשש דרבנן, ודעת התו"ג סימן קל"ב, וכן האריך העויו"ט סימן קכ"ד להוכיח בכמה ראיות דבהוחזקו הוא חשש דאורייתא.- כ' הנובי"ת אהע"ז סו"ס ס' דדברי תוס' כמ"ד סימנים דאורייתא, אבל למ"ד סימנים דרבנן, ה"ה דחיישינן מה"ת לשני יב"ש.

'''בד"ה מצא ולא חיישינן לשאלה וכו' דהכי תקון רבנן.''' מבואר בדבריהם דמה דלא חיישינן לשאלה הוא ג"כ מכלל דינא דמחזירין אבידה בסימנים, ובאמת מבואר כן לקמן כז: דבעדות אשה חיישינן לשאלה, והדברים מבוארים יותר בתוספות הרא"ש בע"א (ד"ה מצא).- ע"ע שמ"ק בשם הגליון.- בחי' הריטב"א (ישנים) כתב פר"ש דחפיסה הוי סימן לגט ולא צריך שיתן סימן בגוף החפיסה ויש חולקים ואומרים שצריך שיתן סימן בגוף החפיסה וה"ר משה נראה נמי שכתב כן עכ"ד, וערש"י גיטין כז. ד"ה מצאו בחפיסה דמבואר דס"ל כתוס' דבעינן שיתן סימן בחפיסה.

'''בגמ' שטרי מכריז''' ופירש"י שטרות מצאתי וזה צריך שיאמר כך וכך היו הלכך דוקא תלתא אבל תרי מידע ידיע דמיעוט שטרות שתים ואין מנין סימן, כ' הרא"ש (הובא בשמ"ק) דמשמע דבעינן כריכה עם המנין, והא מנין לחודי' הוי סימן, ואשר ע"כ פי' הרא"ש וכ"כ בפסקיו (סימן נ"ב) דהמנין לחודי' סימן ובעינן כריכה שעי"ז יכול ליתן סימן במנין דלא נפלו במקום אחד אם לא שהיו כרוכין, והק' דא"כ מ"ט לעיל כי פשיט קשר הוי סימן לא משני דבעינן קשר שעי"ז יכול ליתן סימן במנין ותי' דאי משו"ה לא הו"ל למיתני קשר דהדרך לכרוך ולא לקשור, ודלא כרש"י שפי' שקשירה שכיח טפי מכריכה, ולרש"י לשיטתו מפרש דהמנין סימן בצירוף הכריכה, אבל א"צ צירוף הקשר, וע"ע ריטב"א (הובא בשמ"ק) שדן בשני הפירושים הנ"ל, וכתב אבל י"ל כי המנין הוא עיקר הסימן ואין לסמוך עליו אלא ע"י תכריך או אגודה כדאמרן ומיהו כיון דלא סגיא אלא בתכריך או אגודה בעינן דלימא נמי סימן הכרך לברורי סימן המנין טפי כן נ"ל עכ"ד, והרמב"ן והרשב"א לקמן כה. כתבו כדברי הרא"ש, וע"ע בחי' הריטב"א (ישנים) שהאריך בזה, והמאירי במשנתינו (ד"ה אמר המאירי) כ' דהכא נצרך סימן הכריכה כדי להוציא מחשש קנוניא עי"ש.- ובמהרש"ל תי' דרכו של רש"י דאע"ג דמנין לחודי' סימן מ"מ כיון שיש כאן ג"כ סימן דכריכה, אם אינו מכוין את הכריכה אמרינן דמאחר נפל, אבל כשיש סימן א' בכריכה או במנין סגי בזה, ועמהרמ"ש מה שהקשה ע"ד המהרש"ל, ומש"כ לבאר ד' רש"י באופ"א, ויעויין בריטב"א לקמן כה. בעשויין כמגדלין דמבואר דצריך ליתן את שתי הסימנים עי"ש, ובעזה"י יבואר לקמן כח: פלוגתא דקמאי כשיש סימן מובהק האם צריך ליתן הסימן המובהק, וע"ע מאירי.

הקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/סה#יא|סימן ס"ה ס"ק י"א]]}} כ' דלו"ד הראשונים והאחרונים נראה דבעינן שני סימנים, והטעם ע"פ הגמ' לקמן כז: דפשיט רבא מהא דמחזירים שטר ע"י סימנים אלמא דסימנים דאורייתא, ותיקשי לפ"מ דקי"ל להלכה דסימנים דרבנן א"כ כיצד מחזירים שטר ע"י סימנים, וע"ז י"ל דכיון דיש ב' סימנים וכתבו הראשונים ואחרונים דשני סימנים ה"ז כסימן מובהק ומהני מדאורייתא. וביאר בזה ד' הטור סימן ס"ה בשם הרמ"ה דבעינן ב' סימנים עי"ש, ועבהגר"א ס"ק כ"ט שהאריך בזה.

עוד כ' הקצוה"ח בס"ק י' ע"פ דרכו (הובא בע"א) בטעמא דמחזירים שטר בסימנים האיכא ריעותא דנפילה מדלא נזהר לשומרו אלמא דהוא פסול, ותי' דסמך שיחזירו לו ע"י הסימן, וא"כ כ"ז בכרוכין, אבל באינם כרוכים שמא לא יפלו יחד ולא יחזירו לו.

והרע"א לעיל ע"א הביא ד' הקצוה"ח וכ' ע"ז ועדיין צריך לבאר לשמואל דלא חייש לפרעון, א"כ ע"י הסימן דמנין ידעינן דמן המלוה נפל וכבר הלוה לו וממילא ליכא חשש, דלשמא לא לוה עד תשרי לא חיישינן כמ"ש תוס' ובפרט לאביי, ותי' דמיירי בטוען מזוייף, וע"ז אין הוכחה מהסימן דגם אם זייף יודע הסימן, אבל בכרוכים שסומך על הסימן אין כאן ריעותא דנפילה לומר שזייף, וע"ע בנתה"מ ס"ק י"ט כעי"ד הקצוה"ח, ועי"ש עוד באורך.

ובמש"כ הרא"ש (סימן נ"ב) דאם אינם כרוכים הוא מתייאש דשמא לא נפלו יחד ולא יוכל ליתן סימן במנין, הקשה הקצוה"ח (שם ס"ק י') דא"כ תיקשי ממתני' לעיל יב: מצא שט"ח אם יש בו אחריות נכסים יחזיר אין בו אחריות לא יחזיר, וממנ"פ אם המלוה אומר סימן אף ביש בו אחריות יחזיר וכדינא דמשנתינו, ואם אינו אומר הסימן אף באין בו אחריות לא יחזיר כיון דכבר נתייאש, ועוד הקשה דאין יאוש בחוב וכמש"כ החכ"צ בהגהת הט"ז סימן קס"ג, ואי משום הנייר הרי אף את"ל דנתייאש, מ"מ מאחר שאין יאוש בחוב, צריך המוצא להראות השטר לב"ד, וא"כ יגבו בו.

ותי' הקצוה"ח עפ"ד תוס' בחולין צו. דאין מוציאין ממון ע"פ סימנים, והא דמחזירים שטר ע"פ סימנים הוא משום דאין בזה הוצאת ממון, וכפשנ"ת בע"א דכשדנים על השטר מחזירים למלוה, ואח"כ הו"ל כבא לידו בהיתר, ומעתה תי' באופן נפלא דאם נתייאש מהנייר, הרי א"צ להשיב הנייר, ואי משום שצריך להראות השטר לב"ד, הרי מאחר שלא הגיע השטר ליד המלוה, הדר דינא שאין מוציאין ממון ע"פ סימנים, אבל באין בו אחריות דבזה ליכא למיחש למידי כיון שחייב מודה, א"כ אה"נ לא יחזירו לו את הנייר מאחר שנתייאש, מ"מ חייב המוצא להראותו לב"ד, והנתה"מ בס"ק י"ח נחלק ע"ד הקצוה"ח שמאחר שזכה המוצא בנייר אינו חייב להראותו לב"ד, ועי' במשובב שנחלק עליו והחזיק בשיטתו דחייב להראותו, ועוד נחלק ע"ד הקצוה"ח דמאחר שזכה המוצא בניר ממילא זכה בחוב, ועי"ש במשובב שהשיגו בתוקף.- ויל"ע בעיקר הדברים, וכבר עמד בזה בשי' הגרש"ר דאה"נ דהנייר של המוצא, אבל מאחר שאין יאוש בחוב, א"כ יש חיוב השבת אבידה על החוב, א"כ המוצא מחזיקו עבור המלוה, וה"ז כחזר ליד המלוה, וע"ע בהגהת ברוך טעם מה שהקשה ע"ד הקצוה"ח.

'''בגמ' רשב"ג אומר אחד הלוה משלשה.''' כ' השמ"ק בשם שיטה ורשב"ג ענין בפני עצמו קאמר ואפשר דלא פליגי רבנן עלי' א"נ אפשר לומר דלרבנן נותן הסימן עדיף ועלי' סמכינן ולרשב"ג (למשה"ג) [למי שהג'] שטרות שלו סמכינן טפי וזה דוחק וצ"ע עכ"ד.

כתבו הטושו"ע סימן ס"ה סעי' י"א מצא ג' שטרות וכו' יחזירם ללוה אף בלא סימן ולא יתנם למלוה אף אם יתן בהם סימן, ויעוי"ש בהגר"א שם ס"ק ל"א שהוכיח כן משמעתין, ומגמ' לקמן כז: עי"ש.

'''בגמ' דלמא לקיומינהו אזלי.''' עפרש"י, ובריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' פירוש ואחד היה מוליכו ע"י כולם ופרקינן דמקויימין כל חד וחד שקיל דידיה ואזיל ואין אחד נוטל ע"י כולם.

'''בגמ' דלמא למכתבינהו אזלי.''' כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) הא דלא שני לי' דלא משהי איניש שטרא בי ספרא נ"ל דדוקא כשמוליכו לקיימו אינו משהה אותו אצלו לאחר שנתקיים אבל ודאי בתחלה כשאמר לסופר לכתבו מעשים בכל יום דמשהו ליה ביד הסופר כמה ימים אחר שנכתב ונחתם ומורינו היה מפרש דבדין הוא דמצי לשנויי לא משהי איניש שטרי' בי ספרא אלא דבעי תלמודא לומר בכל חדא וחדא טעמא באנפי נפשי' עכ"ד.

'''בגמ' דכתיבי בתלת ידי ספרי.''' כ' המהרש"א וה"ה דה"מ לאוקמא נמי דמיקיימי ומלוה מקיים שטרא כו' אלא דניחא ליה לאוקמא הך סיפא אפילו בדלא מקיימי עכ"ד, והרא"ש (הובא בשמ"ק) כ' ולא ה"מ לשנויי דמקיימי דא"כ תינח למאן דחייש לפרעון אבל מאן דמוקי מעשה ב"ד בשטר מקויים ולא חייש לפרעון תיקשי דא"כ למ"ל שלשה שלוה מן האחד בלא שום הוכחה נמי יחזיר למלוה עכ"ד, ונתכוין לזה הרע"א והוסיף דברישא אע"ג דמקיימי כיון דשלשה שטרות ביחד הוי הוכחה שהם פרועים ונפלו מהלוה מודה שמואל.

'''בגמ' אריב"א א"ר סמפון היוצא מתח"י מלוה וכו'.''' צ"ב דיסוד דין שטר הוא כשנמצא ביד הבע"ד וכמש"כ הרי"ף ביבמות פ' ד' אחין דף ל"א דשטר שנמצא ביד עדים אינו שטר, וכ"ש בסמפון הנמצא ביד מלוה, וצ"ל דהכא אין דנים שיהא מדין שטר, אלא דיש כאן הוכחה על פרעון, ועי' שי' הגרש"ר.

הקשה הפנ"י מאי קמ"ל רב הא מתני' היא לעיל יח. מצא שובר לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן וכ"ש אם הוא ביד המלוה וכ' ויש ליישב דס"ד דדוקא בנמצא בשוק חיישינן לשמא כתב ונמלך דנפל איתרע טפי מאילו הי' ביד המלוה עצמו דכיון דלא נזהר בשמירתו נראה שכתב ונמלך וק"ל עכ"ד, ועמש"כ במשנה מדברי אחרונים דשובר בשוק הוא כחספא בעלמא ואינו מעורר ספק.

'''בגמ' תנן אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות.''' הקשה הגדו"ת שער נ"ג ח"ב אות א' לפמש"כ הסה"ת דכשמצא שטר בין שטרות קרועין דוקא כשאינו יודע מה טיבו הורע כחו אבל אם ברור לו שאינו פרוע לא הורע כחו א"כ מאי מקשינן ממתני' נימא דמתני' קאי אמאי דקאמר מעיקרא דמלוה אינו יודע מה טיבו והלכך כי איכא סמפון הורע כחו של שטר לגמרי ויעשה מה שבסמפון ורב איירי כשטען המלוה ברי שלא נפרע ולפיכך לא הורע כחו והניח בקושיא, וראיתי לתרץ דהסה"ת לשיטתו שם בחלק א' דכל שאין המלוה יודע שהחוב אינו פרוע א"א לגבות בו, ועמש"כ במשנה.

'''בגמ' שנמצא בין שטרות קרועין.''' כ' הר"מ פי"ח מגו"א ה"ה מצא שטרות קרועין ושט"ח ביניהן לא יחזיר ואם יש עמהן שובר אפילו בלא עדים יתן שטר החוב ללוה שאילו לא היה פרוע לא השליכו בין שטרות קרועים והרי יש עמו כתב שהוא פרוע, ובמ"מ כתב זה למד מהמשנה ואוקמתא בגמ' שם בסוף הפרק אע"פ שיש מי שלא פירשה כך ומ"מ לדברי הכל דינו של רבינו אמת, ועי"ש במשנה למלך מה שהקשה ע"ז, ובש"ך סימן ס"ה ס"ק כ"ה כתב דמדברי הר"מ בפה"מ נראה דפי' כן למשנתינו, והביא קו' הלח"מ פט"ז ממלוה ה"ח דמדמקשי בגמ' עלה דרב מוכח דמיירי במלוה, ועי' בש"ך מש"כ בישוב ד' הר"מ, והנחל"ד האריך דמדברי הר"מ שהביא להך דינא פעמיים בספרו בפי"ח מגו"א דינא דמצא שט"ח ובפי"ז ממלוה הי"א דינא דמצא שטר בין שטרותיו אלמא דמצא שטר בין שטרותיו מיירי במצאו המלוה, וע"כ הביאו בדיני מלוה, ובהל' גו"א הביא במצאו בשוק, ועי"ש מש"כ באורך בישוב ד' הר"מ.

'''בגמ' ת"ש סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו.''' כ' הש"ך שם הא דלא מוקי בנמצא בין שטרות קרועים, דבכה"ג א"צ עדים וכדעת הר"מ הנ"ל, ובברייתא קתני שיש עליו עדים. 

'''ברש"י ד"ה שנמצא וכל אחד אמר זהו שטר שלי.''' כ' מהרש"א הלשון קצת מגומגם לפי הפירוש שנמצא השטר בין שטרות קרועין צ"ל דב' השטרות נמצאו שם כיון דמשולשין הן וכ"א אומר זהו השטר שנכתב עליו שובר שלי הוא וק"ל עכ"ד, ועמהרמ"ש משכ"ב, וכבר עמדו הראשונים (הובאו בשמ"ק) בזה עי"ש רשב"א וריטב"א ותו"ח.

'''בד"ה יתקיים בחותמיו אבל כל כמה דלא מקיים מהימן דמאן מפיק לי' מלוה ומלוה הא אמר פסול הוא.''' יל"ע דאף אם הלוה מוציאו מ"מ אם המלוה אומר לא נפרעתי יהא נאמן במיגו דמזוייף דשובר בעי קיום וכמש"כ תוד"ה סמפון, וכ"ה ברש"י סנהדרין לא: ד"ה יתקיים, ויל"ד דהו"ל מיגו להוציא ועי'.- עוד צ"ב מ"ט לא פירש"י שטוען מזוייף.

'''בתוד"ה סמפון דביד הלוה קרי לי' שובר.''' עי' סנהדרין לא: ברש"י ד"ה סימפון שובר ויצא מתחת יד לוה כמשפטו, והתוס' שם ד"ה סימפון נחלקו ע"ד רש"י דביד הלוה קרי שובר עי"ש מש"כ משמעתין.

'''בא"ד ועוד דביד הלוה פשיטא דכשר ע"י קיום.''' מבואר בתוס' דבלא קיום גובה המלוה את חובו, ומבואר דשטר שאינו מקויים הוא חספא בעלמא, ועי' כתובות כ. סותוד"ה ואוקי, ולכאו' מוכח מזה דתק"ח דבעינן קיום הוא דבלא קיום אין כאן שטר, ועמשנ"ת לעיל יג: בהא דבעינן לדין טענינן, דמ"מ ע"י הטענינן הגדר דאין כאן שטר.- ויעויין בהגר"א סימן ק"ח ס"ק ס' שהוכיח משמעתין דשובר צריך קיום, וע"ע משנ"ת ברש"י.


{{ניווט כללי תחתון}}