עריכת הדף "מנחת יהודא/מכות/ב/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>

'''במשנה מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה.''' וכתב הפני יהושע ז"ל דמעידים שאמו של זה נתגרשה מבעלה הראשון ואביו של זה כהן נשאה באיסור והוא חלל. וכתב מו"ר ז"ל בשו"ת יד יצחק {{ממ|[[יד יצחק/ב/קעא|ח"ב סי' קע"א]]}} דהא דלא מחייבינן להו גם מזונות שרצו להפסיד לאשה דהיינו אמו על פי עדותן דעל ידי זה צריך לגרשה ותפסיד מזונות משום דיכולין לומר אנו רק לעשותו בן גרושה באנו ולא היה כוונתינו להפסיד מזונותיה כדאמרינן ב[[בבלי/סנהדרין/מא/א|סנהדרין דף מ"א]] דיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו עיי"ש וכן מצאתי להנו"ב ז"ל {{ממ|[[נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/עב|מהדו"ק אה"ע סי' ע"ב]]}} שכתב דעדים המעידים על אשה שזינתה ונאסרה על בעלה הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דאי אפשר לקיים בהו כאשר זמם וכתב הנו"ב וז"ל ועוד מאן יימר לן דאם הוזמו צריכים לשלם הכתובה הא יכולים לומר אנן לאסרה על בעלה באנו ועיין ב[[שו"ת רמ"א/יב|תשובות רמ"א סימן י"ב]] דטפי תלינן כוונת העדים לאסור על בעלה מדתלינן לענין הכתובה עכ"ל הנו"ב ז"ל. ותמהני על הגאון מהו' יוסף שאול ז"ל בהגהות על הנו"ב שכתב דאם מעידים לאסרה על בעלה מפסידים כתובתה והרי הנודע ביהודה ז"ל בעצמו הרגיש בזה ודחה לה וראיתי להגאון רבי ברוך פרנקל ז"ל בהגהות על הנודע ביהודה שכתב וז"ל אין מקום לדברים אלה לפי דברי התוס' בסנהדרין ט' ע"ב ד"ה עדי האב עכ"ל הגרב"פ ז"ל והיינו דהתוס' ז"ל כתבו שם דהיכי דאי אפשר לזה בלא זה לא מצו העדים לומר שלא היה כוונתם לזה אבל באמת אין ראיה מהתם חדא דגם כאן משכחת זה בלא זה כמו שכתבו התוס' ז"ל {{ממ|[[תוספות/מכות/ג/א|דף ג' ע"א]]}} דמשכחת דאין מפסידים לה מזונות כגון שמספיקים מעשה ידיה ואם כן יכולים הם לומר כסבורים היינו שאין אנו מפסידים לה מזונות ועי' [[תוספות/בבא קמא/כד/ב|תוס' ב"ק כ"ד ע"ב]] שנאבד שור אחד עיי"ש ועוד הרי הנודע ביהודה ז"ל הביא מתשובת רמ"א ז"ל דמסתמא מעידים לאסרה על בעלה ובכה"ג מודים התוס' ס"ל דיכולים לומר כן אע"ג דאי אפשר לזה בלא זה כיון דידעינן דסתמא דמילתא על זה באים להעיד ואין כוונתם על דבר אחר ונכונים דברי הנו"ב ז"ל. אלא דקשיא לי א"כ למה הוצרכו התוס' ז"ל {{ממ|[[תוספות/מכות/ג/א|דף ג' ע"א]]}} לתרץ שמעשה ידיה שוין או שאמרה גירשתני ולמה לא תירצו התוס' ז"ל דיכולים לומר אנן להפסיד לו לבעלה באנו ולא להפסיד להאשה. לכן נלע"ד דסבירא להו להתוס' ז"ל דמה דאמרי' בסנהדרין דיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו ואינם נאמנים להרגה ה"ה דאין נאמנים לאסרה על בעלה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ועי' נתיבות המשפט ז"ל {{ממ|[[נתיבות המשפט - ?/חושן משפט/לה#א|סי' ל"ה סק"א]]}} ועי' בשו"ת מהרש"ם {{ממ|[[שו"ת מהרש"ם/ב/רכו#כד|ח"ב סי' רכ"ו אות כ"ד]]}} שהעיר בהא דסנהדרין דמימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה עיי"ש וא"כ י"ל דהתוס' ז"ל סברי באמת הכי דבטלה כל העדות וכיון דמבואר לקמן דף ג' במשנה דמועיל העדות לענין הכתובה אי אפשר לומר דלענין שאר כסות לא מועיל עדותם דיכולין לומר להפסיד כתובה באנו דא"כ בטלה כל העדות גם לענין הכתובה לכך כתבו התוס' ז"ל דגם לענין שאר וכסות מועיל עדותם אלא שלא הפסידו לה דמיירי דמעשה ידיה שוין לשאר וכסות או שאמרה גרשתני ובזה אתי שפיר גם כן מה שהקשו הרמב"ן והריטב"א ז"ל במעידים שהוא בן גרושה הרי מפסידים לו מתנות כהונה ועי' מה שכתב בזה השער המלך ז"ל סוף הל' ביאת מקדש ולכאו' לא קשה דהרי יכולים לומר אנן לפסלו לכהונה באנו ולא להפסיד לו מתנות כהונה ולפי האמור א"ש ושפיר הקשו הרמב"ן והריטב"א ז"ל דאם לא הועיל עדותם להפסידו מתנות כהונה א"כ כל העדות בטלה ומדחזינן דלא בטלה כל העדות עכ"ח דמועיל גם לענין מתנות מכל מקום פטורים מלשלם דהתורה אמרה כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום ושאר טעמים עיי"ש.

'''והנה''' הא דקתני במשנה בן חליצה כתב הריטב"א ז"ל דאשגרת לישנא דבן גרושה נקטי' דהא פסול דבן חליצה אינו מן התורה אלא מדרבנן ואם כן אין בו דין הזמה מדאורייתא כלל ועי' פני יהושע ז"ל ושו"ת יד יצחק {{ממ|[[יד יצחק/ב/קסו|ח"ב סי' קס"ו]]}} אולם בשו"ת רע"קא ז"ל {{ממ|[[שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קעט|ח"א סי' קע"ט]]}} תמה על הריטב"א ז"ל כיון דמדרבנן פסול ראוי להיות עובר מדאורייתא בלא תענה עיי"ש ומצאתי במאירי לסנהדרין דף כ"ז שכתב וז"ל ואפי' העיד על דבר שהוא מדברי סופרים מכל מקום הוא עובר בעדותו על דברי תורה עכ"ל וזה כדברי הגאון רעק"א ז"ל וכן כתב במראה הפנים על הירושלמי כאן בשיטת הרמב"ם ז"ל ועי' במנחת חינוך ז"ל מצוה רל"ב ובקומץ מנחה שם הביא מתוס' ע"ז דף כ"ב דאם מכשיל את חבירו באיסור דרבנן עובר מדאורייתא בלאו דלפני עור עיי"ש ועי' בשב שמעתתא {{ממ|[[שב שמעתתא/א/ג|ש"א פ"ג]]}} וחת"ס {{ממ|[[שו"ת חתם סופר/ג/צז|אה"ע ח"א סי' צ"ז]]}} ובגוף הדבר אם חליצה לכהן היא מדאורייתא או מדרבנן, עי' בשו"ת מהר"י אסאד ז"ל {{ממ|[[יהודה יעלה/אבן העזר/נב|אה"ע סי' נ"ב]]}} מכמה מקומות עיי"ש:


'''תוס' ד"ה מעידין.''' הקשו התוס' ז"ל דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ותירצו בתירוץ הב' כיון דכאשר זמם לא קאי על זה לא בעינן יכול להזימה. ובשו"ת נודע ביהודה {{ממ|[[נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/עד|אה"ע סי' ע"ד]]}} הקשה הגאון הספרדי בעל דברי אמת ז"ל הרי בטריפה שהרג אי אפשר לקיים בעדים כאשר זמם בשום צד ומעתה טריפה שהרג בפני עדים יהרג ותירץ לו הנודע ביהודה ז"ל בשלמא עדות דבן גרושה ובן חלוצה בשום צד לא משכחת דין הזמה אבל בהריגת הנפש הרי משכחת אם לא היה טריפה וכן הקשה שם עוד הגאון הספרדי ז"ל מה דבבבא קמא דף פ"ח זוממי עבד לא יהרגו וכתבו התוס' ז"ל שם וכיון דהם לא יהרגו גם העבד לא יהרג דהו"ל עדו שאי אתה יכול להזימה וקשה גם כן לפי תירוץ הב' בתוס' כאן כיון דלא משכחת בעבד דין הזמה לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ותירץ לו על זה כן הנו"ב זל" דדכיון שבא להרוג הנפש הרי משכחת דין הזמה גבי בני חורין וכיון דמשכחת בו עכ"פ דין הזמה גבי בני חורין וכיון דשכחת בו עכ"פ דין הזמה גם העבד פטור עיי"ש ועי' בריטב"א ז"ל שכתב שאם העידו עליו שמצרי שני היה דכתבו התוס' ז"ל דאין נפסלין דאיכא למידרש לו ולא לאשתו וכתב הריטב"א ז"ל דאין זה מתחוור אלא שיש לומר שדינם אמת שלא חלקה התורה בפסולי יוחסין עיי"ש ונראה דהתוס' ז"ל מיאנו בזה דאדרבא כיון דמשכחת בפסולי יוחסין לקיים כאשר זמם שוב ליכא למימר דלא קאי עלייהו כאשר זמן כמו שכתב הנודע ביהודה ז"ל גבי טריפה ועבד כיון דמשכחת בהריגת נפש כאשר זמם שוב ליכא למימר דלא עלייהו קאי וצריך להיות תמיד יכול להזימה כמו כן בפסול יוחסין דכל פסולי יוחסין נחשבין כחדא משו"ה הקשו התוס' ז"ל במעידין שהוא מצרי שני שפיר נוכל לקיים כאשר זמם והקשה המהרש"א ז"ל דילמא באמת הכי הוא ולפי האמור אתי שפיר דקושי' התוס' קאי על תירוץ הב' דלעיל דמשו"ה לא בעינן כאן יכול להזימה דכאשר זמם לא קאי עלייהו על זה הקשו התוס' ז"ל דהרי כאשר זמם קאי גם על פסולי יוחסין גבי מצרי שני וממילא לא שייך לומר דלא קאי עלייהו ושוב גם בבן גרושה ובן חלוצה נימא דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, על זה תירצו התוס' ז"ל דגם על מצרי שני לא קאי כאשר זמן דדרשינן לו ולא לאשתו ובזה מיושב מה שהקשה הגרעק"א ז"ל בגליון הש"ס על תירוץ התוס' ז"ל דעדיין קשה לר"י ביבמות ס"ח דמצרי שני אינו פוסל אשתו ולפי האמור אתי שפיר דלר"י יש לומר באמת דס"ל גם בבן גרושה ובן חלוצה צריך להיות יכול להזימה ופליג באמת על משנתנו דהעדים נאמנים מדחייבין מלקות וכדמשמע מלשון תחתי' כמו שכתב הנו"ב ז"ל שם ור"י ס"ל דבאמת אין העדים נאמנים ומשכחת לה באמת רק בפני בית דין ועי' בדורש לציון בדרוש האחרון מדרושי יע"ל קג"ם:

'''אולם''' בגוף קושית הגאון בעל דברי אמת ז"ל מהא דטריפה לענ"ד יש לומר דעד כאן לא כתבו התוס' ז"ל דלא בעינן יכול להזימה רק אם החסרון הוא בהעדות דהעדות אי אפשר להזים בזה אמרינן דלא קאי על זה כאשר זמם אבל אם החסרון הוא בגוף העדים שהם טריפה ועל ידי זה אי אפשר להזימם שפיר פסולים ועי' ברמב"ם ז"ל {{ממ|[[רמב"ם/עדות/ט#ד|פ"ט מהל' עדות ה"ד]]}} דעכו"ם ועבד פסול דלאו אחיו הוא והיינו דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה כמו שכתב הרדב"ז ז"ל שם וכן כתב הדורש לציון בדרוש האחרון והקשה בנו הגאון ז"ל בהג"ה שם הרי בממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה עיי"ש ואפשר דזהו באמת טעמא דהגהות אשרי ז"ל פ"ק דגיטין סי' יו"ד ועי' שם בספר באר יצחק אבל לפי האמור יש לומר דעד כאן לא אמרינן דגבי ממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אלא אם החסרון הוא בהעדות אבל אם החסרון הוא בגוף העדים דהם עבד ועכו"ם ואי אפשר להזימן בזה אוקמוהו חכמים אדאורייתא ופסולים גם בממון:

'''והנה''' הנו"ב ז"ל {{ממ|[[נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/עב|סי' ע"ב]]}} העלה על פי תירוץ הב' שבתוס' ז"ל כאן דאם עדים מעידים על אשה שזינתה ואסורה על בעלה כיון דאי אפשר לקיים בהו דין הזמה ממילא לא בעינן בזה עדות שאתה יכול להזימה ואפי' אם אומרים בחקירות אינו יודע גם כן כשרים דהא דפסול באומר בחקירות איני יודע הוא רק משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וכאן לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה והגרב"פ ז"ל בהגהות על הנו"ב {{ממ|[[נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/נה|מהדו"ק אה"ע סי' נ"ה]]}} כתב דגם לתירוץ הב' שבתוס' כאן גם כן צריך שיהיו חייבים מלקות דכיון דלא קאי עלייהו כאשר זמן סגי במלקות וממילא כיון דאיכא חיוב מלקות אם אומרים בחקירות איני יודע אי אפשר לחייבם מלקות על ידי הזמה וכיון דאי אפשר לחייבם מלקות הו"ל עדות שאאי"ל עיי"ש ועי' בשטה מקובצת ב"ק {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא קמא/עה/ב|דף ע"ה ע"ב]]}} בשם הרא"ש ז"ל דגבי בן גרושה ובן חלוצה כיון דלא אפשר לקיומי כאשר זמם לעולם מסתבר לאוקמי קרא דוהיה אם בין הכות עלה ולקי ומשו"ה מיקרי עשאי"ל על ידי מלקות עיי"ש וזה כדברי הגרב"פ ז"ל בכוונת התוס' ז"ל והוכיח כן גם מהריטב"א ז"ל עיי"ש ובשו"ת מהרש"ם {{ממ|[[שו"ת מהרש"ם/ב/רכו#יח|ח"ב סי' רכ"ו אות ח"י]]}} כתב דדברי השטמ"ק בשם הרא"ש ז"ל הם כתירוץ הא' בתוס' ולענ"ד נראה דדברי הרא"ש ז"ל הם כתירוץ הב' ועי' בס' ברוך טעם בסוגי' דפלגינן דיבורא הוכיח דבמקום דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה לא בעינן שבע חקירות כלל דכל החקירות בעינן רק כדי שיהא יכול להזימה ועל פי זה הקשה שם לפי תירוץ הב' בתוס' כאן דגבי עדות בן גרושה ובן חלוצה לא בעינן כלל יכול להזימה א"כ אין צריך לחקירות כלל ואיך משכחת בהו הזמה עיי"ש אבל לפי"מ שכתב הגרב"פ ז"ל בעצמו בהגהות הנ"ל דגם לתירוץ הב' בעינן שיהיה חייבים מלקות א"כ צריך לבדוק אותן בחקירות כדי שיהיה אפשר להזימם לחייבם מלקות אולם בשטמ"ק בבא קמא {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא קמא/טו/א|דף ט"ו ע"א]]}} בהא דקאמר הש"ס דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה כתב השטמ"ק בשם תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל וא"ת למ"ל קרא לרבויי אשה לדינים תיפוק ליה מדאיצטריך למעוטינהו מעדות אלמא שייך בדינים דאל"כ למה לי קרא אנשים ולא נשים למעוטינהו מעדות תיפוק ליה דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה וי"ל דסד"א דמיעוט דעדות איצטריך לעדות בן גרושה ובן חלוצה שאינו בתורת כאשר זמם ואיצטריך למעוטי מעדות עכ"ל וזה כתירוץ הב' בתוס' כאן כמו שכתב בתשו' מהרש"ם {{ממ|[[שו"ת מהרש"ם/ב/רכו#כג|שם אות כ"ג]]}} ואי ס"ד דגם לתירוץ הב' צריך להיות חיוב מלקות הדרא קושית השטמ"ק לדוכתה דאם לא השוה אשה לאיש לא משכחת מלקות באשה ועכ"ח דס"ל לתלמיד הר"פ ז"ל דכיון דכאשר זמם לא קאי עלייהו אפי' אם ליכא חיוב מלקות גם כן כשרים לעדות:

'''והנה''' הברוך טעם ז"ל מתרץ קושיא הנ"ל דאע"ג דלא בעינן לקיים בהו כאשר זמם היינו העונש של הזמה מכל מקום צריך להיות שבע חקירות כדי שיהיה אפשר להזימם ולפסול העדות שהעידו ונראה לע"ד ראי' לזה דהרי לשיטת התוס' ז"ל בכתובות {{ממ|[[תוספות/כתובות/כא/ב|דף כ"א ע"ב]]}} צריך להיות בעדות החודש עדות שאתה יכול להזימה ועי' הגהות הגרב"פ ז"ל הטורי אבן ראש השנה {{ממ|[[טורי אבן/ראש השנה/כד/?|דף כ"ד ?]]}} והרי בעדות החודש אם הוזמו אפי' מלקות ליכא כמו שכתב בשו"ת רעק"א ז"ל {{ממ|[[שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קעו|ח"א סי' קע"ו]]}} דלא עשה לרעהו רעה עיי"ש ואם כן אמאי נחשב עדות שאתה יכול להזימה ועל כרחך צריך לומר כדברי הברוך טעם ז"ל דעכ"פ מקיימין בהו דין הזמה דנפסל העדות אע"ג דליכא בהו עונש הזמה מכל מקום כיון דעל ידי הזמה נפסל העדות נחשב שפיר עדות שאתה יכול להזימה ובזה מובן היטב שהתוס' ז"ל בכתובות הביאו בשם יש מפרשים דהטעם דאין עד נעשה דיין דהו"ל עדות שאאי"ל דלא יקבלו הזמה והקשו התוס' ז"ל דיכולים להזימם בב"ד אחר אולם הקצות החושן ז"ל {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/ז|סי' ז']]}} הביא בשם המרדכי ז"ל דאם העד נעשה דיין אי אפשר להזימו דאם יוזמו נפסל הדין שלהם ואין עדים נעשים זוממין עד שיוגמר הדין עיי"ש.

ולכאורה קשה אמאי דחו התוס' ז"ל לדברי היש מפרשים ז"ל כיון דאיכא לפרושי כדברי המרדכי ז"ל אבל לפי דברינו א"ש דכבר כתב הריב"ש {{ממ|[[שו"ת הריב"ש/רסו|סי' רס"ו]]}} הובא בתומים {{ממ|[[תומים/חושן משפט/לח|סי' ל"ח]]}} דהא דאין עדים נעשים זוממין עד שיוגמר הדין היינו לענין עונש הזמה אבל העדים נפסלים אפילו קודם שנגמר הדין עיי"ש וכיון דגבי עדות החודש עיקר הזמה הוא רק דנפסל העדות והעדים א"כ שפיר הקשו התוס' ז"ל דאפשר להזימם ב"ד אחר מאי אמרת דנעשו פסולים למפרע ולא נגמר הדין הרי העדות והעדים נפסלו גם קודם שנגמר הדין ועי' בשו"ת יד יצחק {{ממ|[[יד יצחק/א/סט|ח"א סי' ס"ט]]}}:


'''תוס' ד"ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות.''' והנה בבא קמא {{ממ|דף ע"ה}} איתא פלוגתא דסומכוס ורבנן באומר בפני פלוני ופלוני עשיתי כן ובאו פלוני ופלוני והעידו אי הוי עדות שאתה יכול להזימה וקיי"ל כרבנן דלא הוי עדות שאתה יכול להזימה אבל זה דוקא אם אמר בפני פלוני ופלוני אבל אם מודה סתם ואח"כ באו עדים ודאי דנחשבו עדות שאתה יכול להזימה דאם לא כן איך משכחת מודה בקנס ואח"כ באו עדים דחייב הרי בקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה ועכ"ה מוכח דדוקא באומר בפני פלוני ופלוני כן כתב התומים ז"ל {{ממ|[[תומים/חושן משפט/לח|סי' ל"ח]]}} מיהו אם הודה אחר שהעידו העדים הוי כאלו אמר שבפניהם עשה כן דהרי הם מעידים שראוהו והוא מודה לדבריהם אבל אם כן כל חייבי קנס יודו אחר העדאת העדים וכתב המהרש"ל ז"ל דבאמת לא מועיל מה שמודה אחר העדאת העדים רק אם מודה קודם העדאת העדים ואומר בפני פלוני ופלוני אבל התומים ז"ל כתב דנהי דבמודה אחר העדאת העדים הוי עדות שאתה יכול להזימה כיון דבשעת העדאתם היה יכול להזימם אבל מכל מקום חיוב הזמה אי אפשר לקיים בהו כיון דהודה להם עיי"ש עוד מבואר בב"ק שם דגם לסומכוס דס"ל דחייב אפילו אם אומר בפני פלוני ופלוני עשיתי מכל מקום אם חייב על ידי הודאתו כגון אם הודה שגנב אפי' אם הודה אחר העדאת העדים לא מחייבינן להעדים בקרן כיון דבאמת הוא חייב בקרן ובשעת גמר דין שנגמר הדין ע"י העדים לא הפסידו לא דבאמת הוא חייב דהרי הודה וחיוב הזמה הוא רק אם נגמר על ידם הדין והפסידו לו כן מבואר שם בב"ק דפריך אמאי משלמין כפל ומשני תשלומי כפל עיי"ש ואחר שהקדמנו כל זה נבין היטב דברי הריטב"א ז"ל כאן דמקודם הקשה איך משכחת הא דמעידים שהוא חייב גלות דאם מודה לדבריהם ליכא חיוב הזמה כמו שכתב התומים ז"ל ולא היה צריך הגמ' לומר דפטורים מגלות מקרא או מקו"ח תיפוק ליה משום דמודה לדברי העדים ותירץ הריטב"א ז"ל דמיירי ששתק ולא נחשב לענין זה כהודה בפירוש שלא יתחייבו עונש הזמה וזהו גם כוונת התוס' ז"ל שהקשו דיכול לומר מזיד הייתי והקשה הפני יהושע ז"ל אמאי לא הקשו התוס' ז"ל כן בכל חיוב גלות ואמאי הקשו זאת רק כאן, ולפי האמור א"ש דבפשיטות לא קשה איך משכחת חיוב גלות דיש לומר דמודה לדברי העדים אבל כאן אין לומר דמיירי דמודה לדברי העדים דאם כן בלא"ה ליכא עליהם חיוב הזמה ולא צריך לזה קרא וקו"ח לכך תירצו התוס' ז"ל דשתק כמו שכתב הריטב"א ז"ל דמכל מקום אמאי סד"א לחייבם בעונש הזמה הרי לא עשו לו כלים דבאמת חייב כיון דשתק והודה כמו בקרן דגניבה בש"ס ב"ק הנ"ל ותי' הריטב"א ז"ל דעל ידי הודאתו אין לחייבו גלות עיי"ש:

'''ומה''' שהקשה המהרש"א ז"ל דאין אדם משים עצמו רשע כתב התומים ז"ל בכללי מגו אות ק"ד דהתוס' ז"ל שפיר הקשו לרב יוסף דס"ל בסנהדרין דף ט' ויבמות דף כ"ה דאדם משים עצמו רשע איך יפרנס ההמשנה, ועי' בספר שערי בינה {{ממ|[[שערי בינה/כ/ד#ב|שער כ' דין ד' אות ב']]}} דהתומים ז"ל מפרש להא דרב יוסף דס"ל לרב יוסף אדם משים עצמו רשע וכן כתב התומים ז"ל רסי' ל"ח בשם הרדב"ז ז"ל וכן הוא בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל אבל בתוס' יבמות שם ד"ה לימא ומהרש"א ז"ל שם מבואר דגם רב יוסף ס"ל דאין אדם משים עצמו רשע אלא דרב יוסף לא ס"ל דפלגינן דיבורא וס"ל לרב יוסף כיון דאינו נאמן על עצמו אינו נאמן גם על אחר עיי"ש וכן מבואר בשב שמעתתא {{ממ|[[שב שמעתתא/ז/ה|ש"ז פ"ה]]}} דמפרש הכי לדברי רב יוסף ולחנם תפסו על הש"ש ז"ל בשו"ת בית יצחק {{ממ|[[בית יצחק/יורה דעה/א/כח#ט|יו"ד ח"א סי' כ"ח אות ט']]}} ובהגהות לשו"ת קול אריה {{ממ|[[קול אריה/קג|סי' ק"ג]]}} עיי"ש וא"כ שפיר הקשה המהרש"א ז"ל דגם לרב יוסף לא קשה קושית התוס' ז"ל דאין אדם משים עצמו רשע. 

ועוד נראה לענ"ד דבל"ה ליכא למימר כמו שכתב התומים ז"ל דקושית התוס' ז"ל הוא רק להך לישנא דקאמר בכריתות הטעם דיכול לומר מזיד הייתי אבל לאידך לישנא שם הוא מגזה"כ ולא קשה קושית התוס' ז"ל כמו שכתב הריטב"א ז"ל וא"כ ליכא למימר דקושית התוס' ז"ל הוא רק לרב יוסף דאיכא למימר רב יוסף כאידך לישנא ס"ל והך לישנא דקאמר דיכול לומר מזיד הייתי ס"ל כרבא דאין אדם משים עצמו רשע ושפיר הקשה המהרש"א ז"ל:

'''מיהו''' בגוף קושית המהרש"א ז"ל ראיתי בשו"ת פרשת מרדכי להגאון מהר"ם בנעט ז"ל {{ממ|[[פרשת מרדכי/יורה דעה/כה|יו"ד סי' כ"ה]]}} דכוונת התוס' ז"ל דיכול לומר מזיד הייתי ואומר ששב עכשיו בתשובה וכיון ששב בתשובה לא שייך לומר אאמע"ר ושוב הקשה הגאון ז"ל על הא דא"ר בסנהדרין דף ט' פלוני רבעני לרצוני אאמע"ר הא יש לומר דעושה תשובה ואינו משים עצמו רשע ואפי' הכי פסול היה מעיקרא ולא הוי תחלתו וסופו בכשרות עיי"ש ולענ"ד נראה דמזה ראיה למה שכתב המהרי"ט ז"ל הובא בקצות החושן ז"ל {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/נב|סי' נ"ב]]}} דרשע לא פסול רק לאחר שעבר העבירה ולא בשעת מעשה העבירה עיי"ש וא"כ שפיר קאמר רבא בפלוני רבעני לרצוני ממנ"פ נאמן אם עושה תשובה הרי הוי תחלתו וסופו בכשרות ואם אינו עושה תשובה אאמע"ר ופלגינן דיבורא:


'''גמרא ולפסלו לדידיה ולא לפסלו לזרעיה בעינן כאשר זמם לעשות וליכא.''' לכאורה קשה דהרי אם עדים מעידים על אב ובנו והוזמו מקיימינן בהו כאשר זמם לעשות בשביל שרצו להרע לשניהם אם כן נימא גם כן כין שהם רצו לפסול אותו וזרעו נקיים בהו כאשר זמם לעשות ונפסלו לדידי ולא נפסלו לזרעיה ואי דבעינן כאשר זמם לעשות וליכא הרי באמת הוא כאשר זמם לעשות דהם זממו לפסול אותו וזרעו ופסלינן להעדים גם כן אבל באמת אתי שפיר דאנן בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו והיינו דוקא לאחיו שהוא בעולם אבל מה שרצו לפסול זרעו שאינו בעולם עדיין על זה לא מענשינן להו בעונש הזמה משו"ה אמרינן אם פסלו לדידיה ולא נפסלו לזרעיה בעינן כאשר זמם לעשות וליכא דהרי הם רצו לפסול אותו ואת זרעו ועי' [[בבלי/מכות/ה/ב|לקמן דף ה' ע"ב]] כאשר זמם לעשות לאחיו כשהוא קיים עיי"ש ובזה מיושב מה שהקשה החת"ס {{ממ|[[שו"ת חתם סופר/ה/כד|חו"מ סי' כ"ד]]}} ומנחת חינוך {{ממ|[[מנחת חינוך/תסד|מצוה תסד]]}} איך מקיימין בנשים וטף של עיר הנדחת כאשר זמם נימא לו ולא לזרעו ולא לאשתו ולפי האמור אתי שפיר דכיון דהנשים וטף חיים מקיימינן בהו בהעדים כאשר זמם משום שזממו להרוג האנשים ונשים וטף ומגיע להם העונש בגופם בשביל הנשים והטף גם כן משאכ"כ אי אפשר לענוש את העדים בגופם בשביל זרעו של פלוני שהעידו עליו דעדיין אין הזרע בעולם:

'''והנה נראה''' פשוט דאפי' אם אין לו זרע לאותו איש שהעידו עליו מכל מקום שייך לומר בעינן כאשר זמם לעשות דעכ"פ זממו לפסול גם זרעו אם יהיה לו זרע וכן מה שכתבו התוס' ז"ל גבי מצרי שני שרצו לפסול את אשתו אפי' אם אין לו לאותו פלוני אשה מכל מקום הם רצו לפסול אשתו אם ישא אשה והריטב"א ז"ל כתב דאפילו אם אין לו אשה אין לחלוק ואפשר גם כוונת הריטב"א ז"ל כדאמרן ויותר נראה כוונת הריטב"א ז"ל דהקרא מיירי עפ"י רוב ורובא דעלמא יש להם נשים ובנים ועי' כעין זה בתוס' מנחות {{ממ|[[תוספות/מנחות/לח/ב#מידי|ל"ח ע"ב]] ד"ה מידי}} עיי"ש, וכיון דעפ"י רוב אי אפשר לקיים בעדות בן גרושה ובן חלוצה כאשר זמם המיעוט נגרר אחר הרוב ולא מקיימין כאשר זמם גם בהמיעוט:
<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>