עריכת הדף "מיני תרגומא/שמות/יח"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|'''פרשת יתרו'''}}
==יא==
סימן י"ח פסוק י"א '''כי בדבר אשר זדו עליהם''' עיין פי' רש"י על התרגום אונקלוס. והרמב"ן כתב בזה"ל כי בדבר אשר זדו עליהם. פירושו בדבר אשר הזידו המצרים על ישראל ידעתי שהוא גדול מכל האלהים. וטעם זה מפני שהשם גזר על ישראל ועבדום וענו אותם{{הערה|בראשית טו, יג.}} ולא היה על המצריים בזה העונש הגדול אבל הזידו עליהם וחשבו להכרית אותם מן העולם כמו שאמר הבה נתחכמה לו פן ירבה{{הערה|לעיל א, י.}} וצוה למילדות להמית את{{הערה|ברמב"ן שלפנינו תיבת את ליתא.}} הבנים וגזר עליהם כל הבן הילוד היאורה תשליכהו{{הערה|שם כב.}} ומפני זה היה עליהם העונש המשחית אותם לגמרי וזה שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי{{הערה|בראשית טו, יד.}} כמו שפרשתיו{{הערה|שם ולעיל יב, מב.}} [ולכל מי שנפשו חשקה יבין ויביט במה שהאריך הרמב"ן שם בפרשת לך לך סימן ט"ו פסוק י"ג לבאר בישוב חקירת הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תשובה והלא כתיב ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצרים לעשות רע וכו'. ודע שסוף דברי הרמב"ן שם עולים כמו שנראה ג"כ מדברי הראב"ד בהשגות על דרך שאמר הכתוב אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. אכן במ"ש הרמב"ם עוד מפסוק וקם העם הזה וזנה וכו' לא העלה בזה הרמב"ן בישובו וקצת צ"ע ואין כאן מקום לקבל אריך]. והנה השם ראה את מחשבתם ונוקם מהם על זדון לבם וכן אמר הכתוב עוד כי ידעת כי הזידו עליהם{{הערה|נחמיה ט, י.}} כי העונש בעבור הזדון שחשבו לעשות להם וכו' ואונקלוס שאמר '''אֲרֵי בְּפִתְגָמָא דַחֲשִׁיבוּ מִצְרָאֵי לְמֵידַן יַת יִשְׂרָאֵל בֵּיה דָנִינוּן''' ירצה לומר כי הי' ענשם על טביעת הילדים ביאור שאיננו בכלל ועבדום וענו אותם ועל כן אבדם במים עכ"ל:

==כא==
'''שם''' פסוק כ"א ז"ל ה[[רמב"ן/{{כאן}}#כא|רמב"ן]] '''שונאי בצע''' ששונאין את ממונם בדין כההיא דאמרינן כל דיינא דמפקין ממונא מיניה בדינא לאו דיינא הוא{{הערה|ב"ב נח, ב.}} לשון רש"י. ירצה לפרש שכל ממון שידעו בו שאדם יכול להוציא מידם בדין ישנאו אותו ויחזירהו מעצמם ואפילו הוא שלהם באמת כגון שקנה עבד שלא בעדים וכיוצא בו אבל הלשון במכילתא אינו כן אלא כך שנויה שם שונאי בצע שהן שונאין לקבל ממון בדין דברי רבי יהושע ר' אלעזר המודעי אומר שונאי בצע אלו שהן שונאין ממון עצמן אם ממון עצמן שונאין קל וחומר ממון חביריהם. פירש ר' יהושע שונאי בצע שונאי שוחד כמו כלו בוצע בצע [ירמיה ו'{{הערה|י"ג.}}] איש לבצעו מקצהו [ישעי' נ"ו{{הערה|י"א.}}] ר"א המודעי דרש כי הם השונאין הממון הרב ואין להם חפץ ברבוי כסף וזהב וכו' כי הממון יקרא בצע וכו' ושוב ראיתי בילמדנו שונאי בצע ששונאין ממון עצמן. ואין צריך לומר ממון אחרים יהיו אומרים אפילו שורף גדישי אפילו קוצץ נטיעותי כהוגן אני דנו וזה ענין ששונאין ממון עצמן שאמר ר"א המודעי שלא יחמלו על ממונם בענין הדין אם יבא להם הפסד ממונו ומשה הזהירם עוד בזה לא תגורו מפני איש{{הערה|דברים א, יז.}}. והבצע ממון כמו שפירשתי. ואונקלוס אומר '''דְסָנָן לְקַבָּלָא מָמוֹן''' ואין הממון אצלו שוחד רק שלא יקבלו ממון מבני אדם במתנה או בהלואה לעולם שלא ישאו להם פנים בעת המשפט וכענין שאמרו בכתובות [דף ק"ה:] האי דיינא דשאיל שאילתא אסור למידן דינא וכו' עכ"ל הרמב"ן.

ולא זכיתי להבין מי דחקו לפרש דעת אונקלוס על צד שהעיקר מספר חסר ולמה לא העמידו דדעתו כדעת ר' יהושע [רבו של אונקלוס כדאיתא במגלה דף ג'. דאונקלוס מפי ר"א ור' יהושע אמר התרגום] דס"ל להדיא וכדמפרש הרמב"ן בעצמו שונאין לקבל ממון פירוש שונאי שוחד כמו כלו בוצע בצע וכו'. ודע דבגמרא בבא בתרא {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/נח/ב|דף נח:]]}} איתא בזה"ל חזא [דהיינו ר' בנאה] דהוה כתיב אאיבולא כל דיין דמיתקרי לדין לא שמיה דיין אמר להו אלא מעתה אתא אינש מעלמא מזמין ליה לדינא ופסיל ליה אלא כל דיין דמתקרי לדין ומפקין מיניה ממונא בדין לאו דיינא הוא כתבו הכי ברם סאבי דיהודאי אמרין כל דיינא דמתקי לדינא ומפקין מיניה ממונא בדין לאו שמיה דיין. ופירש הרשב"ם בד"ה ומזמין ליה לדינא שלא כדין ויצא מן הדין זכאי: ומפקין מיניה ממונא בדינא לאו שמיה דיין. דגזלן פסול לדון שיעוות הדין בשביל שוחד עכ"ל רשב"ם. וז"ל תוס' ד"ה כל דיינא דמיתקרי לדינא ומפקי מיניה וכו' כגון אם כפר והוציאו ממנו בעדים אבל אם חייבוהו שבועה ולא רצה לישבע ושילם משום הכי לא מיפסיל לדינא עכ"ל. והנה הרשב"ם ותוס' לפי גרסתם כל דיינא דמיתקרי לדין ומפקין מיניה וכו' שפיר פירשו. אמנם כאשר נראה מרש"י והרמב"ן שלא היה גרסתם דמתקרי לדין אלא היה גרסתם כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא דעתם נוטה דלאו בגזלן משתעי או שכפר והעדים מכחישין אותו דבשביל כך מתקרי לדין דזה מלתא דפשיטא הוא דלא יעמידו גזלן לדיין וגם יתרו במה שאמר אנשי אמת ממילא נשמע דכל שכן לא יהיה גזלן. ולכן כתב הרמב"ן ירצה לפרש וכו' כלומר דבאדם כשר משתעי ושיהיה נזהר לראות טרפה לעצמו {{ממ|[[בבלי/חולין/מד/ב|חולין דף מ"ד:]]}} ולהוציא מידו מה שאי אפשר לזכות בו כשילך לדין דאם אינו עושה ככה על כרחך שאינו יודע להיכן הדין נוטה והיאך יתמנה לדיין. וזהו כוונת יתרו וגם דעת ר' בנאה. ודברי חכמים כדרבנות. וצריכין התבוננות. דלא נקט הרמב"ן בסתמא ואפילו הוא שלהם באמת כגון שקנה שום דבר בלא עדים וכו' אלא נקט במכוון כגון שקנה עבד וכיוצא בהן. משום דבלאו הכי קשה דלמה יוצא מידו הלא הדיין ידין האמת דמה שהוא ביד האדם בחזקת שהוא שלו [כמבואר בטוש"ע ח"מ ריש סי' קל"ה] ואם יש עדים למערער שהוא שלו עכ"פ מחוייב לישבע ולמה על מגן יפסיד את שלו. ברם בשקנה עבד שלא בעדים דמבואר בש"ס בבא בתרא {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/לו/א|דף ל"ו.]]}} ובטור וש"ע ח"מ הנ"ל דאין לו חזקה ואם יש עדים למערער שהיה שלו מוציא מיד המחזיק בלא שבועה דאין נשבעין על העבדים כמבואר במשנה ובגמרא וטור וש"ע ח"מ סימן צ"ה וכן שטרות וקרקעות. ואם ידעתי שיש לפקפק בזה דהא קיי"ל דגם בעבדים ושטרות וקרקעות נשבע היסת אפ"ה אפשר דלזה כיוון הרמב"ן גבי יתרו שעל פי דין תורה עכ"פ דבכל המטלטלים בחזקת שהוא שלו למי שהוא עכשיו מוחזק בו משא"כ בעבדים דמהלכים הם וכן הגודרות כמבואר שם {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/לו/א|ב"ב דף ל"ו.]]}} ובדין תורה קודם שנתקן שבועת היסת היה נוטל המערער [כי מסתמא הרבה עדים יש לו שהיה העבד מאז ברשותו ושלא היה] בלא שבועה לגמרי.

[ומדי דברי בזה אודיע רמז נפלא ביומא {{ממ|[[בבלי/יומא/עה/א|דף עה.]]}} תניא ר' יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כך המן היה מגיד להם כיצד שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי אמר להם משה לבקר משפט למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון וכו'. דדוקא בדין זה היה מתקשה משה דבשאר משפטים שבאו לפניו היה פוסק שבועה למי שנתחייב לישבע או כיוצא בזה משא"כ דין עבד שאין נשבעין על העבדים ולהכי אמר להם משה לבקר משפט].

שוב ראיתי במזרחי שכתב בזה"ל ומה שפירש הרמב"ן דברי רש"י בזה שהרצון בו שכל ממון שידעו בו שאדם יכול להוציאו מידם בדין ישנאו אותו ויחזירהו מעצמם ואפילו הוא שלהם באמת כגון שקנה עבד שלא בעדים וכיוצא בו אינו מחוור שכיון שטוען עבד זה שבידי שלי הוא ואתה מכרתו לי והנטען אומר לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע היסת ונפטר ואין אדם יכול להוציא העבד הזה מידו בב"ד אלא א"כ לא רצה להישבע ועמד ושילם לא מיפסיל בהכי דאדרבא מנהג חסידות הוא זה וכו' ע"ש{{הערה|עוד צ"ע לכאו' דכיון דאין הדין עם הטוען אמאי מיקרי שאפשר להוציאו מידו בדין, אטו ישנאו כל ממונם כיון דאפשר להעמיד עליו עדי שקר שמכרו להטוען, וצ"ע.}}. והנה דברים אלו אינם בהחלט דהא אם יש עדים להמערער שהיה שלו אז המערער נוטלו מיד המחזיק בשבועת היסת ולזה דקדק שקנה עבד שלא בעדים כלומר הלוקח אין לו עדים שקנה וממילא עכ"פ יש עדים והרבה אנשים שראו מאז ועד עתה שהיה המערער משתמש בעבד הזה שהיה שלו כאדון עם עבדו. ועוד נוסף לפמ"ש לעיל בס"ד שהרמב"ן כתב דברים אלו לדעת יתרו שאמר שונאי בצע על הדרך הזה שקנה עבד שלא בעדים ומדין תורה אין שום שייכות שבועה לעבדים וכיוצא בו דהיינו שטרות וקרקעות אפילו פשע בהן כמבואר בטוש"ע ח"מ סימן צ"ה שזכרתי למעלה:

{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}