עריכת הדף "מחצית השקל/אורח חיים/ח"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>


{{עוגןמ|א}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#א|ס"ק א]]}} '''יתעטף כו'''' מיד אחר נט"י. אפילו כשמשכים קודם אור היום והטעם כדי שיתעטף מיד במצוה וכשיאיר היום ימשמש בו ויברך וכמ"ש ס"ס זה:

{{עוגןמ|ב}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#ב|ס"ק ב]]}} '''מעומד.''' פי' הברכה והעטיפה דבטור כ' וז"ל ומיד כו' יתעטף בציצית מעומד. הרי שכתב שהעטיפה יהיה מעומד. וגם בירושלמי יליף העטיפה בגז"ש דבעי מעומד דציצי' כתיב לכם ובעומר כתיב לכם ובעומר כתיב בקמה ודרשינן בקומה ומיניה יליף הירושלמי דגם ברכת כל המצו' בעי בעמידה. ולכם גבי עטיפ' כתיב דהא ברכה דרבנן א"כ ע"כ ילפי' דהעטיפה צ"ל מעומד. וכיון דהירושלמי יליף מיניה כל ברכת המצות. ע"כ הברכה דין המצוה יש לה ולכן צריך שיהיה העטיפה וגם הברכה מעומד. ועיין ב"ח וס' א"ר:

'''משמע דמותר כו'''' והוא משנה שלימה במס' חלה. דתנן האשה יושבת וקוצה חלתה מעיסתה ערומה והיינו כשפניה שלמטה טוחות בקרקע ואף דבאיש בכה"ג אסור משום ברכ' דאסור משום גילוי ערותו. אבל באשה כה"ג ערותה מכוסה ורשאי לברך הרי דרשאי לברך מיושבת:

אינ' מצוה ובירושלמי לא אמרינן אלא ברכות המצות:

'''ואותן המניחים כו'''' לא יצאו י"ח. דאין בזה לא עיטוף ולא כיסוי. ואייתי ראיה מלקמן [[שולחן ערוך/אורח חיים/שא#כט|סי' ש"א סעיף ך"ט]] דאמרי' היוצא בטלית מקופלת בשבת חייב חטאת דאינו דרך לבישה והוי משא:

וכ"כ בל"ח קאי ע"ד מ"ב על אותן שמקפני' רק סביב צוארן דלא יצאו י"ח ע"ש סעיף ע' והוסיף דאפילו מכסה בו ראשו ומשלשלו על צוארו ואינה מכסה גופו כלל לא יצא י"ח ואייתי ראיה מסי' יו"ד ס"י דבגד שעיקרו עשוי לכסות הראש פטור מן הציצית אע"פ שמכסה ראשו ורובו. כ"כ הכא שאינו אלא כיסוי הראש דנראה שעיקרו לכסות הראש ואינו מכסה גופו דלא יצא:

{{עוגןמ|ג}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#ג|ס"ק ג]]}} '''בטלית כו'.''' וע[[שולחן ערוך/אורח חיים/כז|ססי' ך"ז]]:

'''דעכ"פ כו'''' דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך. ותניא ר"א אומר אלו תפילין שבראש. לכך צריך שיהיו מגונין אלא שהכוונה שהטלית יכסה כל הראש וגם התפילין. ויהיה הטלית כעין גג על התפילין. אבל מ"מ יהיה נראי' מלפניו:

בקידושין דף ך"ט דאמרי' משתבח ליה ר"ח לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא א"ל כשיבא לידך הביאהו לידי כי אתי לקמיה חזיא דלא כסי רישיה בטלית. א"ל אמאי א"ל משום דלא נסיבנא כו'. ובדף ח' אי' כו' דאמר רב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן. לדידי שוה חמש סלעים ואר"א ודוקא ר' כהנא דגבר' רבה ובעי גלימה לכסויי רישיה. אבל אינש דעלמא לא:

{{עוגןמ|ד}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#ד|ס"ק ד]]}} '''ויעמוד כו'''' דוקא עיטוף. דהא מברכים להתעטף ובאבל דצריך עיטוף מסיק הש"ס כעטיפת ישמעאלי' דהיינו עד למטה מן הפה. אלא שב"ה כתב דוקא אבל דילפינן מיחזקאל דאמר ליה הקב"ה כשמת' אשתו לא תעטה על שפה. וילפינן מיניה הא אבל אחר צריך עטיפת שפה. אבל בציצית ע"כ הא דמברכים להתעטף אין הכוונה לעטיפת ישמעאלים דאיך אמרינן וצונו להתעטף היכן נצטוונו על העטיפה. דהא לא כתיב כ"א אשר תכסה בה. אע"כ מה שמברכים להתעטף ר"ל להתכסות. וכדי לצאת ידי כל הדיעות יעמוד מעוטף כדי הילוך ד"א ובזה סגי וכמ"ש בס"ק ה':

'''בבגד שעושים כו'''' ר"ל מה שאנו קורין ארבע כנפות:

'''בארכו צד הארוך נקרא בכ"מ אורך.''' וצד הקצר נקרא רוחב. אבל אם הבגד תפור. ר"ל מה שאנו קורין לייב"ל. וע' סימן יו"ד סעיף וי"ו. דבלאו הכי בלייב"ל. עכ"פ בעי שיהיה רובו פתוח:

'''ומיהו אין קפידא.''' ר"ל גם בלייב"ל אף שאין שייך בו עיטוף מ"מ יוצאים בו ידי מצוה:

{{עוגןמ|ה}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#ה|ס"ק ה]]}} '''ואח"כ כו'''' דהא אי בעי היה מסירה דהא א"צ לעשות לעצמו טלית שחייב בציצית. אלא אי לובש טלית מצות ה' לעשות בו ציצית. אלא שאנו מכניסין א"ע ללבוש טלית המחויב בציצית. ודי לו בלבישה ועמידה כדי הילוך ד"א ואחר זה רשאי להסירה. ומה שלובשו אח"כ אינו אלא שיהוי מצוה. כדי לקיים וראיתם אותו וזכרתם כו' כ"ה שם:

'''ומה"ט לא בעי מעומד כו'''' ר"ל כשם דבעינן עיטוף בעמידה דילפינן מעומר. ה"ה דבעינן תקיעת שופר מעומד. דג"כ ילפינן מעומר וחד טעמא לתרוייהו. ואפ"ה קי"ל בשופר כל משך זמן התקיעה צריך לעמוד ואמאי לא בעי' בטלית כ"ז שהוא עליו שיעמוד אע"כ צ"ל דוקא תקיעה שכל התקיעה מן המצוה משא"כ כאן דעיקר המצו' בשעת לבישה ולא יותר כ"ה שם בת"ה:

{{עוגןמ|ו}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#ו|ס"ק ו]]}} '''וילבישנו ונהגו לעשות כו'''' דלא כל"ח שכ' תחלת דבריו בסעיף ע' לקרות תגר על מנהג זה שעי"ז נראה שעיקרו נעשה לכיסוי הראש דפטור מציצית כנ"ל. אלא הטעם לסי' שאותן ציצית כו' ואין הכוונ' שנעשה לכיסוי הראש:

לשים תמיד על צ"א ר"ל שעשה כמנהג הספרדים שאין עושין סי' כנ"ל ולא היה מקפיד ולפעמים היה מהפכו והיה צד החיצון לצד פנים ופעמים להיפוך ולפי גירסא זו אין סתירה לדברי של"ה. דמ"מ י"ל שהקפיד שצד שהניח פ"א על ראשו הניח תמיד על ראשו:

'''ובכוונת הגירסא כו'''' ולפ"ז נראה דלא הקפיד ממ"ש של"ה:

וכ"מ סי' ש"א סעיף למ"ד כצ"ל וע"ש מ"ש הט"ז:

{{עוגןמ|ז}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#ז|ס"ק ז]]}} '''בציצית כו'''' ע"פ הדקדוק לו' בפת"ח אבב אינו מבואר למה הוא כן ע"פ הדקדוק. ובלבוש כ' שי"א בפת"ח כיון שהוא סוף עניין י"ל בפת"ח שהוא מוכרת וחלוק משלפניו משא"כ שו"א והוא דחה כי מצינו פעמים הרבה בס"פ נקוד בשו"א. ואדרבה י"ל בשו"א כי בפת"ח משמעו בציצית הידועים דהיינו תכלת והא בעו"ה אין לנו תכלת לכן טוב לומר בשו"א היינו ציצית כל דהו. אבל הב"ח כתב אדרבה איפכא לו' בפת"ח להורות על הידוע דהיינו תכלת ע"פ מ"ש תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכס"הכ והביא בשם הזוהר שע"י זכרון כה"כ ששם מקום הדין יהיה יראת ה' על פניו וכיון דכתיב וראיתם אותו וזכרתם ראוי לזכור לכן אע"פ שאין לנו תכלת מ"מ יזכור אותו בברכתו וע"י זה יתן אל לבו אימ' הדין ע"ש:

{{עוגןמ|ח}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#ח|ס"ק ח]]}} '''שלשה כו'''' כתב בהג"ה פ"ג דר"ה כן' יכול חבירו אף שחבירו אינו מתעטף בטלית עכשיו:

'''מי שקושר תפילין כו'''' אייתי ראיה מי שכבר שמע תקיעת שופר ותוקע עכשיו להוציא אחר שיברך האחר שרוצ' לצאת עכשיו ועז"כ דהא מי שקושר כו' לא יברך אלא הלובש וא"כ ה"ה בשופר:

'''וצ"ל דבהג"א מיירי כו'''' ר"ל שלא לעשות מחלוקת בין הג"א ובין ת"ה. וביותר דלת"ה הדבר כ"כ פשוט בעיניו והבי' ממנו ראיה ובהג"א כתב הדין להיפוך אע"ג דהג"א מיירי באינו בקי:

'''ובספר א"ר תמה על מ"א דז"ל הג"א כגון הלל כו'''' ולהתעטף בציצית אע"פ שזה מקיים המצות חבירו מוציאו אפילו אינו עוסק עתה באותו מצוה חוץ מק"ש ובהמ"ז ותפלה ואם בעצמו אינו יודע גם באלו ג' חבירו מוציאו עכ"ל. הרי דתחל' מיירי ביודע. דבשאר מצות אפי' לבקי מוציא:

{{עוגןמ|י}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#י|ס"ק י]]}} '''צריך כו'''' כ' ב"ה ויפה לדקדק ולעשו' זכר כו' ולפי זה לענ"ד אפשר די כשמפריד ד' חוטין לצ"א. וד' חוטין לצד ב' דהא גם בעידן תכלת שלא היה כ"א חוט א' או ב' (לכל חד כדא"ל) היה מפריד התכלת מהלבן והיה די אבל בטור כ' וז"ל ונקראים ציצית ע"ש החוטין הנפרדים ממנה כדכתיב ויקחני בציצי' ראשי וע"כ צריך להפרידן זה מזה עכ"ל. ומלשון זה משמע שיפריד כל הח' חוטין זה מזה כי כן הוא פי' ציצית. ולענ"ד נסתפקתי לדעת הטור אם אינו מעכב אם לא הפרידן. אבל מלשון הרב"י שכתב ע"ד הטור וז"ל וכ' בעיטור בעידן תכלת קא' כו' ויפ' לדקדק כו' (וכמ"ש מ"א לשונו) עכ"ל מדלא כ' הרב"י אבל בעיטו' כ' אלא וכ' בעיטו' כו' משמ' דאין העיטור חולק על הטור וכן גם כוונת הטור:

'''דע מ"ש בש"ע סעיף ח' יכוין בהתעטפו כו'''' כ' ע"ז הב"ח וז"ל מה שהכריח לרבינו להורות דבעי' שיתכוין בהתעטפו. וכן בה' תפילין ובה' סוכה. נראה לפי שכתו' בפ' ציצית למען תזכרו כו' ובתפילין והיה לך לאות כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך כו' ובסוכ' למען ידעו דורותיכם כו' יורה כי עיקר המצו' וקיומ' תלוי' בכוונתה שיכוין בשעת קיום המצו'. משא"כ בשאר מצות דיוצא י"ח אע"פ שלא יכוין בה דבר כ"א שעוש' המצוה לשם ה' שצוה לעשותה עכ"ל:

'''והיינו לכתחלה.''' אולם ר"ס תרכ"ה כ' הב"ח וזה לשונו יראה שלא קיים המצוה כתיקונה אם לא יכוין אותה הכוונה עכ"ל:

{{עוגןמ|יא}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#יא|ס"ק י"א]]}} '''ועיין כו'''' דאוקי אחזקתייהו אלא שהחרד על דבר ה' יש לו לבדוק ובזה יישב הט"ז על מ"ש שלא יברך ברכה לבטלה ת"ל שיעבור על עשה דגדילים תעשה לך אלא כיון דמצד הדין א"צ בדיקה אלא עצהי"ט לכן לענין עשה דגדילים ת"ל לא החמירו ואוקמיה אדיניה אבל ברכה לבטלה דאיכא איסור לא תשא דחמיר טפי החמירו טפי (אע"ג דניהו דלהרמב"ם יש בברכה לבטלה איסור תורה אבל לדעת התו' אינו אלא מדרבנן וכמ"ש מ"א ס"ס רט"ו ומצות ציצית ודאי דאוריי' מ"מ על גדילים ת"ל אינו עובר כ"א בשב וא"ת ובברכה לבטלה עובר בקום ועשה דחמיר) ועפ"ז הוליד דין חדש דאם לובש כמה בגדים בפ"א דדי בברכ' א' לכלן כמ"ש סעי' י"ב א"כ די כשיבדוק א' מהן ותו ליכא משום ברכה לבטלה אפי' הציצית האחרים פסולים אולם הב"ח כ' ליישב הא דנקט כדי שלא יברך ברכה לבטלה דנקט מלתא פסיקא דאם לובש טלית שאול' דפטורה מציצית ואפ"ה רשאי לברך כדאי' סי' י"ד וכן בשבת אין איסור מן התור' אם לובש בגד בלי ציצית כיון דא"א לעשותן בשבת כמ"ש המ"א בסי' י"ג בשם המרדכי א"כ משום הני תרי גוונא ניחא ליה למינקט טעם ברכה לבטלה דבהני תרי גוונא ליכא עשה דגדילים תעשה לך. (אע"ג דבשבת עכ"פ מדרבנן אסור ללובשו בלי ציצית מ"מ חמיר ברכה לבטלה) ונפ"ז אין ראיה לדינו של בעל ט"ז די"ל דכמו שחששו לברכה לבטלה כ"כ חששו שלא יעבור על גדילים תעשה לך וא"כ אפילו לובש כמה בגדים ופוטרן בברכה אחד מ"מ צריך לבדוק כולם (וגם הב"ח לשיטתיה ודאי דגם לענין גדילים תעשה לך צריך לחוש דהא ס"ל דמן הדין ליכא לאוקמי אחזקה ואע"ג דלפ"ז גם מה דנקט שלא יברך ברכה לבטלה לאו טעם מלתא דפסיקא הוא כגון בלובש כמה בגדים בפ"א א' מ"מ עכ"פ כיון דאיכא גווני דשייך חשש ברכה לבטל' וליכא למיחש להעשה דגדילים תעש' לך כמ"ש הב"ח תו לא קשיא אמאי נקט ברכה לבטלה ולא בטול עשה דגדילים תעשה לך:

'''והב"ח כ' כו'''' אחזקתיה כיון שאין החזקה בטבע כו' שתירץ הציצית תדע דהא גבי רוב' דעדיף מחזקה וכדאמרי' ריש פ' האשה בתרא (ביבמות ד' קי"ט ריש ע"ב). אפ"ה רובא דתלי' במעשה לא חשיב רוב כדאית' בבכורות (ד' כ' ע"א) כצ"ל. והוא דבבכורות תנן הלוקח בהמה מן הגוי ואינו יודע אם בכרה ר' ישמעאל או' עז תוך שנתה אם ילדה ודאי לכהן דודאי עדיין לא ילדה והולד בכור לאח' שנתה ספק ופריך הש"ס אמאי הוי ספק ניזול בתר רובא ורוב מתעברות ויולדת תוך שנת' וא"כ הולד שהולידה אחר שנתה ודאי לאו בכור ואוקמי רבה דס"ל כר"מ דחייש למיעוט ורבינא אמר לעולם כרבנן אלא דרובא דתלי במעשה לא אזלי' בתר רובא א"כ כ"ש חזקה דתלוי במעשה כיון דגרועה מרובה דלא אזלי' בתר חזקה כהאי:

'''ולא ידענא כו'''' שמא לא בא עליה כו' ר"ל דע"כ צריך סברא לחלק בין תלוי במעשה בין אינו תלוי במעשה. דלאו גזרת הכתוב הוא אלא דרובא שאין תלוי במעשה כגון שרוב ב"א אינן סריסים ואיילונית דהאי אין בו ספק משא"כ בתלוי במעשה דהוא ספק אם נעשה המעשה אע"ג דרוב פעמים נעשה המעשה מ"מ גרע האי רוב וגם הוי כעין ס"ס{{הערה|עי' מש"כ ע"ד רבנו בזה בשו"ת יד אלעזר {{ממ|[[יד אלעזר/טז#ומ"ש|סימן טז]] ד"ה ומ"ש}}.}} שמא לא בא עליה ושמא לא נתעברה ואי הוי ידעי' בודאי דבא עליה אף דתלוי במעש' הוי אזלי' בתר רוב מתעברות וא"כ ה"ה הכא בציצית ניהו דתלוי במעש' מ"מ כיון דידעי' דנעשה המעשה ותיקן בו ציצית אזלי' מן הדין בתר חזקה:

'''כמו מקוה שהמשיכו כו'''' לא ע"י שאיבה רק ע"י המשכה ועיין בי"ד סי' ר"א סעיף מ"ט:

לבררו כמ"ש בי"ד סי' א' דאע"ג דרוב מצוים אצל שחיטה מומחים מ"מ אם השוחט לפנינו צריך לבודקו ולא סמכינן על הרוב וא"כ כ"ש בחזקה דגריע מרובא ואף שכ' המ"א לקמן סי' תל"ז ס"ק ד' לפרש דברי הרב"י דשם שכ' השוכר בית בי"ד אע"ג דקיי"ל חזקתו בדוק מ"מ אם המשכיר לפנינו צריך לשאלו ולא סמכינן על החזקה הקשה הרב"י דמ"ש מכל ח"י טריפות דסמכינן על החזקה דרוב בהמות כשרות ולא בדקינן ותירץ דבטריפות לה היה לה מעולם חזקת איסור לענין טריפה משא"כ הבית דה"ל חזקת חמץ שנשתמשו בה כל השנה גרע החזקה שהמשכיר בדקו וצריך לשאלו אי איתא קמן וכ' דבית דומה להא דלא סמכי' ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין אפ"ה אי איתא קמן צריך בדיקה הואיל והיה לו תחלה חזקת איסור לענין שחיטה דבהמה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת עכת"ד. וא"כ ה"ה בציצית כיון שלאחר דתיקנו הציצית לא ה"ל חזקת איסור שנפסקו ולמה לא ניזול בתר החזקה לכתחל' צ"ל כיון דחזק' גריעה מרובא א"כ בחזקה אפי' לא ה"ל חזקת איסור מ"מ לא עדיף מרוב' שה"ל חזקת איסו' דצריך בדיקה לכתחל' וע"ש בפר"ח:

בי"ד סי' ר"א סעי' ס"ה דמקוה שדרכה להתמעט ולהתחסר ולעמוד על פחות ממ"ם סאה וטבלה בה צריכה לחזור ולטבול כל זמן שלא נודע בודאי שבשעת טבילתה היה בה מ"ם סאה לפ"ז אפי' יעבור זמן תפלה עם הציבור אינו רשאי ללבשו בלי בדיק':

'''ומה"ט לא נהגו לבדוק החוטין שלמעלה מן הגדיל כו'''' דלטעם א' גם אותן החוטין צריכים בדיק' וכמ"ש הט"ז ס"ק ח' משא"כ לטע' זה מ"מ צריך טעם להמנהג הזה דמשמ' שבכל פעם אין בודקין אותן החוטין ותקשי נהי כשיעבור הזמן תפל' צבור אם יבדוק דליתא לטעם א' וליכא כ"א משום שעשויים לפסוק ולכך אותן החוטים א"צ בדיקה שאין עשויים לפסוק אבל אי איכ' שהות לבדוק הוה ליה לבדוק אותן החוטים משום דלכתחל' לא סמכי' על החזקה היכי דאיכ' לברורי כמו גבי רוב מצויים אצל שחיטה מומחים כמ"ש בטעם א' וצ"ל דהעולם ס"ל דחזקה דהכא עדיף מרוב מצויים א"ש כיון דאיכא חזקת איסור נגד החזקה שתקנו בציצי' משא"כ גבי רוב מצויים א"ש דליכא חזקה כנגדה כנ"ל:

'''בשם הרא"ש דל"ח כ"כ כו'''' וכ' דרשאי לצאת בטלית בשבת לרשות הרבים אפילו לא בדק הציצית ולא חיישי' שמא נפסק ופסולים והוי משא וחייב על ההוצאה:

עד שיפסלו כלן ר"ל כל החוט אבל אי נשתייר מכל חוט כדי עניבה אפי' נפסקו כלן ונשתייר מכ"א רק כדי עניבה אפ"ה כשרים ולמיחש שמא לא נשאר אפי' כדי עניבה זה לא שכיח:

אבל לדידן ר"ל לפי מ"ש רמ"א בסי' י"ב דהעיקר להחמיר כר"ת דשני חוטין בעינן שלימים לגמרי ולא מהני בהו אם נשתייר כדי עניבה א"כ שכיח שיפסקו שלא נשאר שני חוטין שלימים:

'''וכ"מ בב"ח כאן שכ' דאם בדקו כו'''' כצ"ל. וכמ"ש בי"ד סי' י"ד סעיף י"ח דאף דקי"ל דוקא אם בדק סכין של שחיטה קודם שחיטה וקודם שבדקו שנית אחר השחיטה נאבד הסכין אז מותר אבל אם לא בדקו קודם שחיטה ונאבד קודם שבדקו אחר שחיטה אסור מ"מ אם יש לו סכין מיוחד ומצניעו תמיד בחזקת בדוק אפי' שחט בו בלי בדיקה ואחר השחיטה קודם שבדקו נאבד אעפ"כ מותר ואף דשם כתב ר"מ בשם רשב"א דאעפ"כ לא ישחוט בו לכתחילה בלי בדיקה צ"ל דסבירא ליה להב"ח דהכא עדיף כנ"ל דליכא חזקת איסור כנגדו כמו בשחיטה ומה"ט באמת המ"א לא רצה לסמוך על קולא זו כ"א במקום הדחק ובספר א"ר הביא בשם תשובת בית יעקב סי' פ"ד אם הוא בדרך ואין לו טלית אחר הותר להעלים עין ולברך בלא בדיקה עכ"ל ועיינתי שם בתשובה ואף שיש לדחות כל ראיותיו הן מסמ"ג הן ממ"ש בש"ע י"ד בסי' ל"א סעיף ב' בהג"ה דמותר להשליך הראש ולמכרו לגוי בלי פתיחה לבדוק אם ימצא בו מים הן מה שהביא ראיה מדברי הרא"ש שהביא מ"א בס"ק זה ויובן בקל להמעיין מ"מ אם בדקו קודם יציאה לדרך יש לסמוך להקל לברך בלי בדיקה דאין לך שעת הדחק גדול מזה ובשעת הדחק הלא כ' מ"א דיש לסמוך ע"ז:

{{עוגןמ|יב}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#יב|ס"ק יב]]}} '''ויברך להתעטף כו'''' תוס' סוכה דף ל"ח ד"ה עובר כו' וז"ל ובהדיא אמר בירושלמי כו' נתעטף בה אומר כו' להתעטף בציצית והיינו טעמא לפי שהמצו' מושכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד עכ"ל. ונקיט מ"א ויברך להתעטף אף שבש"ע לא הוזכר תיבת להתעטף אפשר המ"א לשון התו' הנ"ל נקט או נקטיה לרבותא ל"מ אם הוא טלית קטן דמברך על מצות אף שכבר לבשו דעל מצות לשעבר נמי משמע כדאי' בפסחים דף ז' וכ"כ התו' שם בסוכה אלא אפי' להתעטף דודאי דוקא להבא משמע כדאיתא בפסחים וא"כ ס"ד דאין לברך להתעטף דמוציא שקר מפיו כיון שכבר נתעטף קמ"ל. דאפ"ה שרי מטעם שכתבו התוס' כנ"ל:

{{עוגןמ|יג}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#חג|ס"ק יג]]}} '''ויזכור כו'''' ונ"ל דצריך כו' מ"ש בגמ' במנחות דף מ"א ע"ב. ופירש"י וז"ל תלוי ויוצא מן הכנף משהו עכ"ל וא"כ קאי לשיעור אורך החוטין אבל מ"א מפ' דקאי שלא יתחבם תוך הכנפות אלא ישארו בחוץ. אך מלשון התוס' ברכות דף י"ח ד"ה למחר כו' שכתב ע"ש ריצב"א דבמנחות אמרינן האי שעתא כשלובשים את המת תכריכין ודאי רמינן להו צילית בטליתן דאל"כ הוי לועג לרש ובמס' שמחות מצינו שאבא שאול צוה לבניו שיסורו הציצית מטליתו לאחר מותו ולאפוקיה נפשי' מפלוגתא היה רגיל הריצב"א שלא להתירן אלא לקשרן ולהדקן תוך הכנף דאם הם חייבים בציצית יש להם ואם לאו היו מכוסים עכ"ל הרי דאפילו תימא דחייבים סגי במה שיש להן אפי' תחובים תוך הכנף:

'''ל"ש גבייהו וראיתם כו'''' דהטעם שלא יתחבם תוך הכנף כדי לקיים וראיתם וזכרתם:

'''לכן נ"ל כו'''' ד"א עיין מ"ש סעיף ג' דמבואר דהעיקר תלוי בשעת לבישה ואחר זה כדי הילוך ד' אמות:

{{עוגןמ|יד}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#יד|ס"ק יד]]}} '''צריך כו'''' פי' אם סח ביניהם כמ"ש סעיף י"ג כצ"ל. דהרא"ש לשיטתיה דהרא"ש הוא בע"ד זה:

הוי הפסק אפי' היה דעתו עליו תחלה:

ב' מצות שמצינו בסעודה שהיא רק רשות לאח' שטעם המוציא רשאי להסיח אף שברכת המוציא קאי לכל הסעודה וגם במצוה מצינו בשופר שמע ט' תקיעות (שהן דאוריי') בתשע שעות ביום יצא אע"ג שהפסיק ביניהם ותפילין דשל יד ושל ראש הן ב' מצות קיי"ל דאם סח בין ש"י לש"ר צריך לחזור ולברך דשיחה הוי הפסק וה"ט דשופר דכל התקיעות מצו' א' ויש להם חיבו' זה לזה אין השיחה קלה מפסיקו משא"כ תפילין שהם שתי מצות ואין להם חיבור יחד לכן גם דיבור קל מפסיק ביניהן ולא מהני מה שהי' דעתו תחלה בשעת ברכה על השניה:

ב' מצות של חובה וכיון שמתחיל בהן אין בדין שיפסיק ויתעסק בשיחה כ"ה לשון הר"ן שם:

'''לכן יזהר כ"א כו'''' כיון שמחלוקת הפוסקים אי יברך לכן לא ישיח ולא יכניס עצמו לפלוגתא:

בנתיים כמ"ש בי"ד שם כצ"ל הכריעו האחרונים שם דיש לברך כ"כ הש"ך שם בשם האחרונים אבל הט"ז הסכים שם שלא לברך ואם כו':

'''אבל לכתחלה כו'''' ר"ל אף על גב דכה"ג כולי עלמ' מודים דיברך וס"ד דרשאי להפסיק הפסק גדול ולברך דבזה אינו מכניס א"ע לפלוגתא קמ"ל דאפ"ה אסור דאסור לגרום ברכה שא"צ. וכמ"ש ס"ס רט"ו כצ"ל:

{{עוגןמ|טו}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#טו|ס"ק טו]]}} '''אם לא אע"ג כו'''' דא"צ לברך והיינו סתם אבל אם בפי' לא נתכוין ואחר זה שחט עוד הוי נמלך ולכ"ע צריך לברך:

'''דגבי מילה כו'''' דלא כש"ך. שהקשה דברי רמ"א אהדדי דלענין שחיטה פסק דאפי' לא היה דעתו בפי' על אחרים אלא סתם א"צ לברך על האחרים ובמילה פוסק אם יש שני תינוקות למול דבסתם צריך לברך גם על השני ולפמ"ש מ"א לחלק א"ש דלגבי מילה נמי אין קבע ואין רגילים להביא יותר:

{{עוגןמ|טז}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#טז|ס"ק טז]]}} '''אם פשט כו'''' בתשובת מהר"ח ל"מ הכי ז"ל מהר"ח אם שח בין טלית קטן לגדול הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. ומהר"מ שלא הלך בטלית קטן לביהכ"נ (אח"ז חזר בו מהר"מ כמבואר בב"י) אלא כשחזר לביתו מבה"כ לבש הטלית קטן ובירך עליו נראה טעמו שלפעמים לא היה צריך להשיח בין טלית קטן לגדול וגם לא היה רשאי לשיח בלי צורך לחייב א"ע בברכה כיון שהיה יכול לפטור בברכ' א' ואז היה מסתפק אם יברך על הגדול (אם היה מברך תחלה על טלית קטן) הלכך היה ממתין עד אחר התפל' עד שהיה צריך להשיח בלא"ה וכתב עליו הת"ה וז"ל והיה נרא' לומר דדוקא בעודו לבוש בטלית א' אינו חייב לברך על השני אא"כ הסיח דעתו בין זה לזה אבל אם פשט זה ורוצה ללבוש אחר מתחייב אפילו לא הסיח דעתו אמנם לשון הר"ח דלעיל לא משמע הכי דכ' שהיה ממתין עד אחר התפלה עד שהי' צריך להסיח משמע שאם לא היה מסיח אע"ג דמסתמא כבר פשט טלית גדול ביציאתו מבה"כ ואפ"ה אי לא הסיח לא הוי אמרינן כיון דפשט טלית א' אזדא לה ברכה דידה ולא מפטר בה טלית קטן אלמא בהיסח דעת תליא מלתא עכ"ל ול"ד למ"ש סעיף י"ד דאם פשט טליתו אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד אפ"ה לדעת המחבר שם צריך לברך אע"ג שלובש טלית הראשון כ"ש כאן שלובש עתה טלית אחר אחר שפשט הראשון כצ"ל ואף על גב שרמ"א חולק בסעיף י"ד וס"ל שם דא"צ לברך מכל מקום הכא שלובש טלית אחר מודה דיברך וכ"כ בס' ע"ת ועז"כ מ"א דלא דמי דהתם לא היה דעתו כו':

וגם הת"ה לא כ' מעיקרא ר"ל גם לפי הס"ד של ת"ה מ"מ לדידן ל"ל הכי:

'''דאפילו כו'''' והלך לבה"כ כו' א"צ לברך דס"ל דשינוי מקום והליכה לא מקרי הפסק וכמ"ש מ"א ס"ק י"ז:

שהפסיק בתפלה לאו דוקא אלא ר"ל ההליכה ושינוי מקום ר"ל אף על גב דפשט לחודא לא הוי הפסק וכן ההליכה ושינוי מקו' לבד ג"כ לא הוי הפסק מ"מ בצירוף שניהם יחד הוי הפסק:

'''אבל לפמ"ש הרב"י בסעיף י"ג כצ"ל.''' דצריך שלא יפסיק כלל. ר"ל דהליכה ושינוי מקום הוי הפסק א"כ אין חילו' בין פשט כו' דממ"נ אי שינה מקומו אפילו לא פשט הוי הפסק ואי לא שינה מקומו הלא מודה הת"ה דפשט לחודא ל"ה הפסק:

וכ"כ באגודה פ' התכלת:

'''ועל טלית של משי כו'''' הן דברי אגודה ומדבריו אלו הוכיח מ"א דפשיטא לא הוי הפסק דהא פושט של צמר קודם שלובש של משי ואפ"ה נפטר בברכת טלית של צמר ודין טלית של משי מבואר ריש סי' טי"ת:

גבי ב' זוגות תפילין בסי' ל"ד וכ"ה לקמן בש"ע סי' ל"ד סעי' ב' דמי שרוצ' להניח תפילין של רש"י ור"ת וא"א להניחן כא' יניח של ר"ת או רש"י ויברך עליו ויסלקם מיד ויניח האחרים ויפטרו בברכה ראשונ' הרי דאפילו אחר סילוק הראשונים מכל מקום א"צ לברך על האחרים:

{{עוגןמ|יז}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#יז|ס"ק יז]]}} '''חשיבה כו'.''' נ"ל דאם שניהם כו' דאין הטעם דההליכה מקרי הפסק וכדס"ד של הט"ז ולכן הקשה מדברי התוספות ומלקמן סי' ק"ד אם נחש כרוך על עקבו והוא באמצע תפל' ילך וישליכנו מעליו דהליכה ל"ה הפסק וכן רמז עליו מ"א בסס"ק זה במ"ש עסי' ק"ד אלא הטע' דשינוי מקו' הוי הפסק וכדקי"ל פ' ערבי פסחים דף ק"א. ולכך כתב דמחדר לחדר לא הוי הפסק דל"מ שינוי מקום כה"ג וכדלקמן סי' קע"ח:

'''דאם יצא כו'''' דהוי מדברים כו' דאע"ג שיש מחלוקת בין הרב"י ורמ"א בסי' קע"ח ודעת הרמ"א שבדברים שצריכים ברכ' שאחרי' במקומו כגון פת לא הוי שינוי מקום הפסק מכל מקום מודה בדברים שא"צ ברכה אחריו במקומו דשינוי מקו' הוי הפסק כ"ש כאן דא"צ ברכ' לאחריו כלל דשינוי מקום הוי הפס':

ודעת מהר"ם הנ"ל שלא לבש טלית קטן קודם שנכנס לבה"כ משום דנסתפק שמא ברכה שיברך על טלית קטן יפטור גם טלית גדול שיתעטף בו בבה"כ אע"ג דהוי שינוי מקום בהליכתו לבה"כ וכן כשחזר לביתו לא לבש הטלית קטן עד שהוצרך להשיח בדברים אחרים כדי שיהיה רשאי לברך על ט"ק אע"ג דהוי שינוי מקום וקי"ל דהוי הפסק:

'''ואע"ג דכ' בת"ה כו'''' ר"ל ניהו דניחא הא דלא לבש טלית קטן קודם כניסתו לבה"כ מ"מ ביציאתו דפשט הטלית גדול כמ"ש הר"ח בתשובה ואפ"ה הוצרך להמתין עד שהוצרך להפסי' בדברים אחרים ת"ל דפשט הט"ג והוי שינוי מקום הפסק:

'''היינו אחר בואו כו'''' ר"ל וודאי אי היה פושט טלית גדול בבהכ"נ ודאי הוי שינוי מקום הפסק ובזה מודה הר"מ. ולא היה צריך להמתין עד שהוצרך להשיח. אבל באמת היה דרכו לפושטו בביתו אחר יציאתו מבה"כ וא"כ לא שינה כו':

'''לברכת ק"ש.''' דאיתא לקמן סי' פ"ה אם היה קורא ק"ש ונכנס למבואות המטונפות צריך להפסיק וכשיצא מן המבואות יגמור ממקום שפסק ואילך וא"צ לחזור לראש אלמא דלא ההליכה ולא שינוי מקום הוי הפסק:

באמצע מצוה א' ל"ש הפסק כמו שמע ט' תקיעות כו' כדלעיל:

{{עוגןמ|יח}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#יח|ס"ק י"ח]]}} '''צריך כו'''' דהא בגמ' יליף סוכה מתפילין ואע"ג דהכא בציצית קיימינן ומאי ענין סוכה ותפילין לכאן אולם הלא הדין נובע מדברי הטור שכ' שנסתפק בזה אי פשט טליתו והיה דעתו ללובשו מיד כגון שפשטו לכנס לבה"כ אי צריך לברך כיון דילפי' כל התורה מתפילין כדאית' בקידושין דף ל"א. ובתפילין קי"ל לקמן סי' כ"ה סעי' י"ב אם נשמטו ממקומן וממשמש בהו ומחזירן למקומן צריך לברך כ"ש הכא שפשט הטלי' לגמרי או דלמא דוק' התם שנשמטו שלא מדע' אבל אם הזיזן ממקומן אדעת' להחזירן מיד באמת א"צ לברך וה"ה הכא וסיים ולזה דעתי נוטה. וכ' ע"ז הרב"י דלא ידע במה נסתפק הא בהדי' אמרי' בסוכ' דף מ"ז דרבא הוי מקדים וקאי ועייל לבה"כ ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך וכי אצטריך זמנא אחריתא עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך ומשמע שהי' מניח תפילין כל היום וכשמסירן לכנס לבה"כ ודאי היה דעתו לחזור ולהניח מיד לכשיצא ואפ"ה היה מברך וה"ה לציצית עכ"ל. ועפ"ז כתב פה בש"ע דצריך לברך. הרי דיליף ציצי' מתפילין וכיון דבסוכ' כתב בשם ה"ה דאם יצא כו' לחזור מיד א"צ לברך וא"כ ה"ה תפילין כה"ג אצ"ל. דהא בגמ' יליף סוכה מתפילין לענין זה. דאמר רבב"ח שם דסוכ' אף על גב דלא מפסקי לילות מימים דהא גם בלילה חייב בסוכ' אפי' הכי מברך כל יום על הסוכ'. ומסיק הש"ס דסביר' ליה כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן אע"ג דכל היום חייב בהן וליכא הפסק אפ"ה מברך כל זמן שמניחן ה"ה בסוכ' כל זמן שהסיח דעתו הימנ' ואמרי' דגם רבא הכי ס"ל מהאי דהוי מברך עליהן כל זמן שיצ' מבית הכס' הרי דהש"ס יליף סוכה מתפילין לענין זה וה"ה אפכ' דילפי' תפילין מסוכ' וכיון דבסוכה כתב ה"ה דאם יצא כו' לחזור מיד אין צ"ל אם כן ה"ה גבי תפילין הדין כן. ומתפילין ילפינן לציצית. ובאמת דעת אחרונים כרמ"א דפסק אין צריך לברך כה"ג כדמצינו בסוכ'. ועל ראיות הרב"י מהא דרבא כתב הד"מ וכן הב"ח דהא קיימ' לן סי' ס"ה בק"ש אי הפסיק מחמ' אונס הוי הפסק אבל הפסק מרצון לא הוי הפסק. ולכן בתפילין כיון דאינו רשאי ליכנס בהם לבית הכסא והוי הפסק כשחלצן ולכך בירך רבא כשיצא. מה שאין כן בציצית אי פשט הבגד מרצונו דלא הוי הפסק כמו בקריא' שמע ואפי' פשטו לכנס לבה"כ מ"מ לא מיקרי אונס דהא מצד הדין רשאי ליכנס לבה"כ עם הטלית. ולכך לא הוי הפסק. ואעפ"כ נסתפק הטור. והש"ס בסוכה לא מייתי מדרבא כ"א דבתפילין מה שנקרא הפסק לגביה צריך לברך א"כ ה"ה בסוכה מה שהוא היסח הדעת לגבי סוכה גם כן צריך לברך. עיין מה שכת' סוף סי' רי"ז כתב כן לחד תירוצא שכת' שם הנכנס לחנות של בושם צריך לברך ואפי' יוצא ונכנס כל היום די ברכה א' וכ' מ"א אע"ג דהוי שינוי מקום כשיצ' מ"מ כיון שמריח גם אח"ז הבשמים הראשונים שהריח בהם תחלה ל"ה הפסק:

{{עוגןמ|יט}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#יט|ס"ק יט]]}} '''טלית קטן.''' משמע דעת רמ"א אפילו היה דעתו כו' דהא קאי אדלעיל שכ' וי"א שאין מברכים אם היה דעתו כו' ועז"א וי"א דוקא כשנשאר כו' משמע אפילו היה דעתו בעינן שישאר טלית קטן עליו:

'''בסי' כ"ה.''' לענין תפילין. כי"א הראשון דבכל גווני א"צ לברך אפי' לא נשאר עליו טלית:

ולישנ' ל"מ הכי דמשמע דקאי על י"א דסמוך לו:

וב"ח כתב דמהר"ח הוא בעל י"א השני דבעי' שישאר עליו טלית קטן וכוונות הב"ח ליישב קושית (הרב"י וגם) הקשה הב"ח ממ"נ אי דעתו לחזור וללבשו מיד אפילו לא נשאר עליו טלית כו' ואי אין דעתו כו' אפי' נשאר כו' עכ"ל וע"ז כ' דמהרר"ח מיירי בסתם:

'''וז"ל הרר"י כו'''' בא לחזק דברי הב"ח. וכמו שחילק הרר"י בין ברכ' התור' ובין תפילין לציצית. כן י"ל אי נשאר עליו טלית קטן. דבזה נראה דאכתי לא סילק א"ע ממצות ציצית וה"ל כברכ' התורה דלא מקרי הפסק אפי' פשט:

'''אבל ל' רמ"א שבש"ע א"א ליישבו.''' שנתכוין לי"א השני דמיירי בסתם. דהא משמע מלשונו דמיירי אפילו היה דעתו לחזור כו' דהא קאי אדלעיל כנ"ל וא"כ לדידי' תקשי קושי' הב"ח הנ"ל:

דברי הב"ח עיקר דהיינו נפסוק כמהרר"ח. וכפי מה שפי' מדבריו הב"ח:

{{עוגןמ|כ}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#כ|ס"ק כ]]}} '''נפלה כו'''' ובזה כ"ע מודים כו' דזה ודאי דומ' לתפילין שנשמטו ממקומן דצריך לברך. ואפשר אם נשאר עליו טלית קטן. לדעת מהרר"ח א"צ לברך דלא גרע מפשטו סתם. ולא היה כוונתו להחזירו. ואפ"ה א"צ לברך כשנשאר עליו טלית קטן:

'''שנשמטו ממקומן.''' אע"ג דעדיין מונחי' על הראש מ"מ כיון שאין מונחים במקומן צריך לברך. ה"ה בציצית כיון שאינו במקומו דהיינו עיטוף הגוף אף שנשאר בידו לא מהני כצ"ל:

{{עוגןמ|כא}} {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#כא|ס"ק כ"א]]}} '''צ"ל כו'''' וב"ח פסק דא"צ לברך. דהא לקמן סי' י"ז הובא ב' דעות מהו כסות לילה דפטור. די"א כסות המיוחד ללילה אפי' לבשו ביום פטור וה"ה להיפוך המיוחד ליום אפילו לבשו בלילה חייב ויש אומרים דתלוי בזמן דבלילה כל הבגדים פטורים אפילו מיוחד ליום וביום כל הבגדים חייבים אפי' המיוחד לליל'. וכתב רמ"א שם דהוי ספק ברכה. אם כן למ"ד כסות המיוחד ליום חייב בלילה אם כן הלילה לא הוי הפסק ואין צריך לברך. הרב"י כ' כיון דהלילה גורמת שכסות המיוחד ללילה פטור אפילו ביום הוי הלילה הפסק והב"ח לא ס"ל הכי לכן פסק דאין לברך:

<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>