עריכת הדף "מגיד משנה/לולב/ח"


<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
== א ==

'''ארבעת מינין אלו שבלולב שהן לולב וכו' שהיה אחד מהן יבש או גנוב או גזול.'''  ראש פרק {{ממ|סוכה כ"ט:}} לולב הגזול והיבש פסול של אשרה ושל עיר הנדחת פסול וכיוצא בזה בשאר המינים ממש ומבואר בגמרא {{ממ|דף ל'}} שאפילו אחר יאוש הגזול פסול ואמרו בגמרא {{ממ|דף ל"א:}} ושל אשרה פסול והאמר רבא לולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל כשר ותירצו באשרה דמשה עסקינן דכתותי מיכתת שיעוריה אף הכא נמי מיכתת שיעוריה דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת מה עיר הנדחת מיכתת שיעוריה אף ה"נ מיכתת שיעוריה ע"כ בגמרא ולא נכתב בהל'. ודעת רוב המפרשים ז"ל שראיתי הוא לפרש באשרה דמשה שהיתה בארץ בימי משה שלא היה לה בטול לפי שהיתה של ישראל שזכו בארץ וה"ה לעכו"ם של ישראל שאין לה בטול שאף היא אין יוצאין בה אבל אשרה אחרת של עכו"ם אף היא דינה כעכו"ם אחרת שאם נטל יצא ומ"מ אף בעכו"ם אם נתכוין ישראל לזכות בה הוה לה עכו"ם דישראל ואין לה בטול ואם נטל לא יצא וכשאמרו יצא הוא ביום שני שאדם יוצא בשאול אלו דבריהם ז"ל. ורבינו כתב בדין האשרה אפילו בטלוה וכתב בסתם בעכו"ם יצא לא חלק בין עכו"ם לישראל לא באשרה ולא בעכו"ם והוא עצמו כתב פ"ח מהלכות עכו"ם שאף שהן שוין לענין בטול אם הם של עכו"ם יש להם בטול ואם הם של ישראל אין להם בטול וכאן לא חלק. ונ"ל שהוא גורס כאן משום מצוה הבאה בעבירה כקצת נוסחאות וטעם האשרה היא שעיקר נטיעתה להיות האילן נעבד וזהו פירוש באשרה דמשה ר"ל שהזכיר משה וכ"כ רבינו שם אילן שנטעו מתחלה שיהא נעבד אסור בהנאה וזו היא אשרה האמורה בתורה עכ"ל. וכיון שנטיעת האילן מתחלה היתה להיות נעבד בדין הוא שיפסל משא"כ בעכו"ם זהו דעת רבינו וצ"ע: 

'''היה כמוש וכו'.'''  שם {{ממ|דף ל"א}} כולן כמושין כשרין וכו' ופירוש כמושין הוא שיש בו עדיין לחות ויבש הוא שאין בו שום לחות אלא הרי הוא כעץ ומראהו הפך לבן ואע"פ שיש פירוש אחר זה עיקר: 

'''ובשעת הדחק וכו'.'''  זה למד רבינו ממה שאמרו בגמרא {{ממ|שם.}} יבש פסול ור' יהודה מכשיר ואמר ר' יהודה מעשה בבני כרכים שהיו מורישין לולביהם לבני בניהם אמרו לו משם ראיה אין שעת הדחק ראיה. ומפרש רבינו שהיו מורישין אותן לבניהם והבנים היו נוטלין אותן ויוצאין בהן אף ביום ראשון: ''' וראיתי'''  כתוב שהגאונים סמכו מכאן דיבש ונקטם ראשו וכל הפסולין יוצאין בהן בשעת הדחק אף ביום ראשון. ודעת רבינו שאין לנו להכשיר אלא לולב היבש שהזכירו חכמים וכן עיקר. ובהשגות אני איני אומר כן כו'. וכבר השיב עליו הרמב"ן ז"ל ואמר דודאי ר' יהודה לא היה מביא ראיה מן הירושה בלבד שהרי נחלה ממשמשת והולכת עד סוף כל הדורות והלולבין עם שאר הנכסים היו נוחלין ומנחילין ושמא לעשות מהן קופות וחבלים ולכבד בהן את הבית היו עושין אלא ר' יהודה ה"ק מעשה בבני כרכום שהיו מורישים לולביהן לבני בניהם והיו נוטלין אותן ויוצאין בהם בחג ואמרו לו לפי שהיתה שעת הדחק וא"א להן בלחים היו נוטלין יבשין למצותן עכ"ל. וזה סיוע לדברי רבינו ודברים ברורים הם: 

== ב ==

'''אתרוג של וכו'.'''  משנה כלשונה שם {{ממ|דף ל"ד:}} והדמאי מחלוקת ב"ש וב"ה וידוע שהלכה כב"ה: 

'''אתרוג של וכו'.'''  דין התרומה מפורש במשנה ודין המעשר ג"כ שם לא יטול ואם נטל כשר ופסק רבינו כדברי האומר בגמ' {{ממ|ל"ה:}} שטעם לא יטול הוא מפני שמכשירה לטומאה ר"ל שע"י נטילתו בא לשומו במים עם הלולב ויוכשר: 

== ג ==

'''לולב שנקטם וכו'.'''  משנה {{ממ|דף כ"ט:}} נקטם ראשו פסול ורבו בזה הפירושים. והנכון שנקטם ראש העלה העליון שבו כלה הלולב. ויש מי שאומר שאינו פסול אא"כ נקטם רובו ויש לחוש אפילו בכל שהוא ובגמרא {{ממ|דף ל"א ל"ב}} אמר רב כהנא לא שנו אלא נקטם אבל נסדק כשר. ושם אמרו דנסדק ועביד כי הימנק והוא כלי שיש לו שני ראשים רחוקים קצת זה מזה כעין מרכז פסול: 

'''היה עקום וכו'.'''  שם {{ממ|דף ל"ב}} עקום דומה למגל פסול אמר רב לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו ברייתו הוא ואמר רב פפא ולצדדין כלפניו דמי וא"ל כלאחריו וכתוב בהל' הילכך עבדינן לחומרא וכלפניו דמי ופסול: 

'''נפרדו עליו זה וכו'.'''  במשנה {{ממ|דף כ"ט:}} נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר ובגמרא {{ממ|דף ל"ב}} אמר רב פפא נפרצו דעביד כי חופיא נפרדו דאיפרוד אפרודי. ופי' נפרצו כגון שנתרו מן השדרה והן תלויין בה וזהו דעביד כי חופיא שההוצין כשנחתכין מן השדרה נקראים חופיא נפרצו כגון שנתפרדו ההוצין כעין פתיחת החריות ולא נתק אחד מחברו כשרה ע"כ בהלכות. ובהשגות כתוב א"א אני אומר שנסדקו לארכן גופי העלין אע"פ שלא נתקו מן השדרה וזהו דעביד כי חופיא פירוש חפוי הכלי שעושין מאותן הרצועות של ההוצין ע"כ. ופירוש זה מחלוקת הוא בין המפרשים ז"ל שהגאונים ז"ל מפרשים כדברי ההלכות ורבינו. והאחרונים הכריעו כדברי הראב"ד ז"ל ושני הפירושין כתובים בערוך ואין לי להכריע אבל דע לך שדינו של רבינו אמת דכל שנדלדלו משדרו של לולב פסול ואפילו לא נדלדלו מעיקר חבוריהן כיון שתלויות למטה פסול וכן הכריע הרמב"ן ז"ל אבל כל שעולין עמה מאליהן אע"פ שהן פרודות כשר. וכתבו קצת הגאונים ז"ל שמצוה מן המובחר ליטול לולב שאין עליו פרודות. ודע לך ג"כ שדינו של הראב"ד בנסדקו גופי העלין שהוא פסול כן הוא האמת ויתבאר גם כן למטה: 

== ד ==

'''בריית עלין וכו'.'''  בגמ' ובהלכות אמר ר' יהושע בן לוי נחלקה התיומת נעשה כמי שנטלה התיומת ופסול. ובהלכות מפורש כדברי רבינו וכ"ש אם נחלקו העלין במקום אחר ונסדקו לארכן שהוא פסול וכמ"ש הראב"ד ז"ל למעלה, ודע שפסול זה אינו אלא ברוב העלין ולא במיעוטן. ויש מי שפירש נחלקה התיומת העלה האמצעי העליון שבכולן וכבר הכריע הרמב"ן ז"ל מן הירושלמי שהוא כפירוש ההלכות ורבינו ואפילו לדברי אותן מפרשים אין הפסול אלא ברוב העלה ולא במיעוטו: 

'''היו עליו וכו'.'''  זהו נטלה התיומת לפי דעת רבינו: 

'''לא היו וכו'.'''  משנה וגמרא שם {{ממ|דף ל"ב}} בבאור: 

== ה ==

'''הדס שנקטם וכו'.'''  במשנה שם {{ממ|דף ל"ב}} גבי הדס נקטם ראשו פסול ולמטה במשנה {{ממ|דף ל"ד:}} אמרו ג"כ ר' ישמעאל אומר שלשה הדסים שנים קטומים ואחד שאינו קטום ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומין ובגמ' אמר שמואל הלכה כר"ט ומתוך כך דחו בהל' משנה דנקטם ראשו פסול אלא כשר הוא וזה דעת הגאונים ורבינו. ובהשגות א"א כבר הופיע רוח הקדש בבית מדרשנו וכו'. ועם כל השבח הזה שהוא משבח סברתו כבר ראה הרמב"ן ז"ל דבריו והשיב עליהן ודחה קושיותיו שהקשה על הגאונים ז"ל והעמיד דבריהם, ואיני רואה להאריך לכתוב דברי הרמב"ן אחר שהוא ז"ל לא באר לא קושיתו ולא פירושו ויש קצת אחרונים מחמירין כדברי הר"א ז"ל וכן ראוי להורות: 

'''נשרו רוב וכו'.'''  בגמרא {{ממ|דף ל"ב ל"ג}} ת"ר נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוט כשר ובלבד שתהא עבותו קיימת ומשכחת לה באסא מצראה דקיימי שבעה שבעה בקינא והוה ליה עבות וכשר. וזה שאמר רבינו אם נשתיירו שלשה עלין בקן אחד ר"ל בכל קן וקן ופשוט הוא. ודע שגרסת רבינו במשנה נפרטו עליו ור"ל נשרו: 

'''היו ענביו וכו'.'''  במשנה {{ממ|דף ל"ב:}} היו ענביו מרובות מעליו פסול ובגמרא {{ממ|דף ל"ג:}} לא שנו אלא שחורות אבל ירקות מינא דהדס הוא וכשר אמר רב פפא ואדומות כשחורות דמיין. עוד במשנה ואם מיעטן כשר ואין ממעטין ביו"ט ובגמ' מבואר שאם עבר ולקטן כשר ומהסוגיא שלשם נראה שמותר ללקטן לאכילה כמ"ש רבינו אלא שלשם הצריכו שיהיה לו הדס אחר לצאת בו הא לאו הכי אע"פ שהוא מתכוין לאכילה אסור. וז"ש רבינו או שלקטן אחר ר"ל מי שאינו צריך לצאת בהדס וזה ברור: 

== ו ==

'''ערבה שנקטם וכו'.'''  אע"פ ששנינו במשנה {{ממ|דף ל"ג:}} נקטם ראשה פסולה רבינו סובר שכשם שנדחה פסול קטימת ההדס מההיא דר"ט וכמ"ש למעלה ה"ה לפסול קטימת הערבה שהוא נדחה שדרך אחד להדס וערבה. אבל אין נראה כן מן ההלכות שהרי כתבו משנה זו דערבה כפשוטה בלא דחיה וכן כתוב בהלכות הרי"ג אע"פ שהכשירו בהדס נקטם ראשו וזה דעת הרמב"ן ז"ל לחלק ביניהן. ונתן טעם לדבר מפני שהדס כל הדרו בעבותו שעליו חופין את עצו ואין קטימת הראש נכרת בו אבל בשאר המינין קטימת הראש נכרת בהן ופוגמת בהדרן ע"כ. ובהשגות א"א דרך אחד להדס וערבה ע"כ. ר"ל שכשם שבהדס נקטם ראשו פסול לפי דעתו ז"ל וכמ"ש למעלה ה"ה בערבה וכבר כתבתי בדין ההדס למעלה: 

'''נפרצו עליה וכו'.'''  משנה שם ולפי דעת רבינו והלכות נראה שפירושם שנדלדלו מהקנה שהן מחוברות בו דומה לפירושם בנפרצו עליו של לולב. ולפירוש הר"א ז"ל פירוש שנחלקו העלין ונסדקו לארכן, ושני הפירושין אמת בעיקר הדין: 

== ז ==

'''אתרוג שניקב נקב מפולש כו'.'''  במשנה שם {{ממ|דף ל"ד:}} נקלף נסדק חסר כל שהוא פסול וי"ג וחסר כל שהוא. עוד במשנה ניקב ולא חסר כ"ש כשר ובגמרא {{ממ|דף ל"ו}} גבי ניקב וחסר כל שהוא פסול תני עולא בר חיננא ניקב נקב המפולש במשהו ושאינו מפולש כאיסר. ופירש רבינו במשנה ובגמרא כפירש"י ז"ל והוא דרישא תרתי פסולי קתני ניקב חד חסר כל שהוא פסול אחר ואין גורסין וחסר דמשמע דלא בעינן תרתי לפסולא אלא בחד מינייהו פסול ופירוש ניקב נקב המפולש וסיפא חדא קתני ניקב ולא חסר כל שהוא כשר ופי' נקב שאינו מפולש וכיון דאינו חסר כל שהוא כשר ודברי עולא בר חיננא הם בלא חסר כלל ואעפ"כ כיון שהוא נקב כאיסר אע"פ שאינו מפולש פסול אבל חסר כבר נזכר פסולו בראש המשנה זהו דעת רבינו ורש"י ז"ל. ובהשגות א"א זה שבוש אלא נקב מפולש וכו' והוא מפרש דרישא דמתניתין חדא קתני ניקב נקב וחסר כל שהוא דאיכא תרתי לריעותא פסול וסיפא ג"כ חדא דניקב ואינו חסר כשר וכולה בנקב מפולש הוא ולא דברה משנתנו בנקב שאינו מפולש כלל ועולא בר חיננא ביאר דנקב שאינו מפולש בחסרון כאיסר הרי הוא כנקב המפולש בחסרון כל שהוא וזה דעת המפרשים האחרונים ז"ל: 

'''ניטל דדו וכו'.'''  דברי רבינו בפסול זה הם כדברי ההלכות וקצת מן הגאונים שפירשו {{ממ|דף ל"ד:}} נטלה פטמתו פסול בדדו של אתרוג והוא חוטמו ובו היא השושנה. ומלשון רבינו נראה שאינו פוסל בנטילת השושנה בלבד אלא בנטילת הדד והוא העץ שהשושנה בו וכן עיקר וכן ראוי להורות אע"פ שיש בזה סברות ופירושין ודברים ארוכים: 

'''ניטל העץ וכו'.'''  גם זה כדברי ההלכות והוא מוסכם מרוב הגאונים והאחרונים ז"ל ומכאן נראה לי ראיה דחסרון פחות מכאיסר פוסל באתרוג וכשיטת רש"י ז"ל ורבינו שכתבתי למעלה דאי לא כשנטל העץ ונשאר מקומו גומא למה יהא פסול הרי אין כאן חסרון כאיסר. וא"ת אי משום חסרון הוא פשיטא ול"ל למימר הא אשמעינן מתני' דחסר פסול כפי שיטה זו. לא היא דה"א דדוקא חסר מגוף האתרוג ממש פסול אבל כשניטל העץ הזה אע"פ שנשאר מקומו גומא כשר קמ"ל דפסול כנ"ל. ומבואר בדברי רבינו שאם לא ניטל אלא היוצא מן העוקץ כשר ופשוט הוא שם: 

'''עלתה חזזית וכו'.'''  במשנה עלתה חזזית על רובו פסול ובסוף המשנה על מיעוטו כשר ובגמרא {{ממ|דף ל"ה:}} לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים וג' מקומות מיחזי כמנומר ופסול אמר רבא על חוטמו אפילו כל שהוא פסול ופירש רבינו חוטמו דדו וכן פירשו קצת מפרשים ז"ל. ובהלכות ר' יצחק אבן גיאת פירשו חוטמו שהוא חודו וראשו של אתרוג וקרובין דבריו לדברי רבינו. וראיתי מי שפירש חוטמו ממקום שמתחיל להתקצר ולהתחדד כלפי ראשו ופירוש חזזית הוא כעין גרב הנעשה באתרוג כדמתרגמינן או ילפת {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כב#כב|ויקרא כב כב]]}} או חזזן ופסולו מפני שאינו הדר ולפיכך אע"פ שאינו מגיע עד הלבן פסול: 

'''נקלף הקרום וכו'.'''  במשנה נקלף פסול ובגמרא {{ממ|דף ל"ה ל"ו}} אמר רבא האי אתרוגא דאגליד כאהינא סומקא כשר והקשו והא תנן נקלף פסול ותירצו ל"ק הא בכולה הא במקצתה ורש"י ז"ל פי' מקצתה פסול דמיחזי כמנומר אבל הגאונים פירשו בהפך וכן עיקר. וכתוב בהלכות ואם נקלף כולו ולא נשתייר ממנו כלום פסול ואם נשתייר מקצתו כשר וכו' והוא כדברי רבינו:

== ח ==

'''אתרוג שהוא וכו'.'''  ברייתא שם {{ממ|דף ל"ו}} אתרוג תפוח סרוח כבוש שלוק כושי לבן או מנומר פסול ובמשנה {{ממ|דף ל"ד:}} הירוק ככרתי ר"מ מכשיר ור"י פוסל וקי"ל כר"י ופי' כושי שחור ועוד יתבאר דינו לפנינו: 

'''גדלו בדפוס וכו'.'''  שם {{ממ|דף ל"ו:}} ברייתא גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול אמר רבא לא שנו אלא כעין בריה אחרת אבל כמין ברייתו כשר אע"ג דעבדיה דפי ע"כ: 

'''התיום והבוסר וכו'.'''  שם {{ממ|דף ל"ו}} בברייתא אתרוג ככדור פסול ויש אומרים אף התיום אתרוג הבוסר ר"ע פוסל וחכמים מכשירין. ופסק רבינו כת"ק שאינו פוסל התיום וכחכמים שמכשירין אתרוג הבוסר. אבל יש לתמוה למה לא כתב רבינו פסול אתרוג כדור ואולי שסמך על מ"ש עשאו כמין בריה אחרת פסול. ופי' מלות אלו. ככדור שהוא עשוי עגול מכל צד ככדור. תיום שני אתרוגין שדבוקין זה בזה. בוסר שלא נגמר בשולו: 

'''מקום שהאתרוגין וכו'.'''  במשנה {{ממ|דף ל"ד:}} אתרוג הכושי פסול והקשו והא תניא כושי כשר דומה לכושי פסול ותירץ רבא ל"ק הא לן והא להו. ובהלכות פירש לבני ארץ ישראל כושי פסול וכ"ש כושי הדומה לכושי שהוא פסול. ולבני בבל שהאתרוגים שלהם כושים הכושי כשר והכושי הרבה שהוא דומה לאדם כושי פסול וזה מבואר כדברי רבינו ועיקר: 

== ט ==

'''כל אלו וכו'.'''  בגמ' {{ממ|דף ל"ו:}} ר' חנינא מטבל באתרוג ונפיק בה כלומר שהוא אוכל ממנו ואח"כ יצא ידי חובתו והקשו והא תנן מתניתין נקב חסר כל שהוא פסול ותירצו ל"ק מתניתין ביו"ט ראשון ר' חנינא ביו"ט שני. ובהלכות וכן הלכתא מכאן למדו הגאונים לכל הפסולין מחמת מומין שהם כשרין בשני מק"ו שאין לך מום גדול מזה אבל הפסולין מחמת שיעוריהן ר"ל דמיכתת שיעורייהו אין יוצאין בהן אפילו בשני וזה מוסכם. ויש מוסיפין לפסול עוד בשני גזול ויבש וכן כתוב בהשגות א"א אין הכל מודים כו'. ומצאתי בדברי הגאונים כדברי רבינו שהן מכשירין את כולן בשני חוץ מן האסורין באכילה וכבר הכריע הרמב"ן ז"ל היבש להכשיר אבל בגזול הודה לדברי ר"א ז"ל לפסלו משום מצוה הבאה בעבירה. ומחלוקת הוא בגמרא בריש הפרק {{ממ|דף ל'}} ביו"ט ב' במקדש אע"פ שהוא מן התורה ויש פוסקים כדברי רבינו והגאונים ז"ל וכן ראיתי בעטור שהוא מכשיר אף הגזול בשני ולדידן דאית לן תרי יומי יש מי שכתב שיו"ט גליות יום השני הרי הוא כראשון לענין פסולין אלו שאם לא כן יהיו מזלזלין בו. וי"א שהוא כשאר הימים דכיון דידעינן בקביע דירחא ויום ראשון הוא יו"ט בודאי לא החמירו במומין אלו ולא עוד אלא שלפי דברי הראשונים אם לא מצא בלא מום ישב ולא יטול ונמצא חומרו קולו. וכן נראה מלשון רבינו שכתב ביום שני עם שאר הימים ואין בזה ראיה מכרעת מן הגמרא. ודע שכל הפסולים שהזכיר רבינו פ' שביעי בין מפני שאינן מינן בין מפני שהן חסרי השיעור כלן פסולין בשני כראשון וזה מבואר פשוט בדברי רבינו: 

== י ==

'''אין אדם וכו'.'''  משנה {{ממ|דף מ"א:}} אין אדם יוצא ביו"ט הראשון בלולבו של חברו ושאר כל ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חברו ואמרו בגמרא ביום ראשון אין יוצאין לא בשאול ולא בגזול עד שיתננו לו חברו במתנה. ועוד שם בגמרא הרי לך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא: 

'''ואין נותנין אותו לקטן וכו'.'''  פרק לולב וערבה {{ממ|סוכה דף מ"ו:}} א״ר זירא לא לקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא מ״ט דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו: 

'''ואחד הלולב וכו'.'''  זה פשוט ומבואר שם {{ממ|דף מ"א}}: 

== יא ==

'''שותפין שקנו לולב או וכו'.'''  פרק יש נוחלין {{ממ|ב"ב קל"ז:}} אמר רבב"ח האחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית ונטלו אחד מהן ויצא בו אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא ודוקא אתרוג אבל פריש או רמון לא כך היא הגרסא ברוב הספרים ובדברי הגאונים וההלכות ופירושה כדברי רבינו דכל דאין שם אתרוגין אחרים אע"פ שאין מקפידין עליו באכילתו אינו יוצא בו לפי שכל שאין שם מאותו המין אין מחילתן בסתם מועלת אבל כשיש שם מאותו המין אפילו היה זה מעולה מן האחרים מחילתן מועלת לפי שאינן מקפידין. ובהלכות פ' לולב הגזול ושמעינן מינה דהני בי תרי דזבני לולבא בשותפות לא נפיק חד ידי חובתו ביומא קמא עד דיהיב ליה חבריה מנתא דידיה ואי לא לא נפיק ע"כ וכן כתבו האחרונים ז"ל ונתבארו דברי רבינו. אבל הרשב"א ז"ל כתב ומסתברא לי דהא דאחין בשלא לקחוהו לצאת בו היא אלא לאוכלו ולהריח בו אבל לקחוהו לצאת בו ודאי בכל גוונא יוצאין בו דאמרינן יש ברירה שהרי בשעה שלקחוה היו יודעים שאינו ראוי ליחלק ועל דעת כן לקחוהו שבשעה שיטלנו כל אחד מהן לצאת בו שיהא כולו שלו דומיא דשותפים שנדרו הנאה זה מזה שהן נכנסים לחצר של שניהם שאין בה דין חלוקה כמו שמבואר פ"ז מהלכות נדרים. והטעם שיש ברירה שכשלקחוהו על דעת כן נשתתפו שבשעה שכל אחד מהן נכנס יהיה מקום דריסתו שלו ואף בלולב כיוצא בו ואינן צריכין להקנות עכ"ד. ואפשר שעל דעת זה סמכו בהרבה מקומות שלוקחין לולב אחד וכל הקהל יוצאין בו בין בראשון בין בשני: 

== יד ==

{{ממ|יב-יד}} 

'''אע״פ שכל המועדות וכו'.'''  דברי רבינו עד השמחה שישמח אדם וכו' מבוארין פ' החליל {{ממ|סוכה דף נ'}} בבאור. מהן במשנה ובגמרא. ועוד היה שם שיר אחד לקרבן בין ביו״ט בין בשבת ומבואר פ״ג מהל' כלי המקדש. אבל זה לא היה אלא שיר של שמחה ואינו דוחה אפילו יו״ט: 

== טו ==

'''השמחה שישמח אדם בעשיית מצוה וכו'.'''  דברי רבינו מבוארים בכ"מ בגמרא ובבמה מדליקין {{ממ|שבת ל':}} אמרו ושבחתי אני את השמחה זו שמחה של מצוה. ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת ויקל בעיניו טרחן ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל לפי ששמחת שאר דברים תלוים בדברים בטלים שאינן קיימים אבל השמחה בעשיית המצות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית. וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שבח שמחת החכמה ואמר בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני: ''' סליקו להו הלכות לולב'''

<noinclude>{{מהדורה זמנית}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>