עריכת הדף "כפות תמרים/סוכה/מב/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף מ"ב ע"א'''}}

'''אביי אמר ל"ש אלא שלא יצא בו וכו'.''' פרש"י ה"ג הא מדאגבה נפק ביה וכ' משמע מתוך לשון רש"י דאביי גופיה הוא דקשיא ליה ה"ד לא יצא בו ומשני כשהפכו וק' דמאי ק"ל לאביי והלא איהו הוא דאמר ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ומדשם חילוק זה דמשמע דהוה ידע דיש מציאו' שיוציא הלולב לר"ה ולא יצא וא"כ מאי קשיא הא מדאגבהיה נפק ביה ואפשר דמשום קו' זו היה בין המפרשים מי שהיה משנה הגירסא והוה גריס אמ' אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב דמדאגבהיה נפיק ביה ומשכחת לה לא יצא כשהפכו ונמצא דהכל הוא מימרא א' דמפרש אביי את דבריו ולא גריס לה בלשון קו' הא מדאגבהיה נפק ביה ותירוץ אמר אביי כשהפכו ולאפוקי גי' זו בא רש"י ואמר ה"נ וכו' כלו' דלעולם הגי' היא בלשון קו' ותרוץ כדגרסי' בספרים ומ"ש תחלה אמר אביי ל"ש וכו' האי אביי הוא אביי קשישה שהיה קדמון לאביי האחרון ואביי אחרון הוא דק"ל על דברי אביי קשישא הא מדאגבהיה נפק ביה ומשני אמר אביי כשהפכו ואע"ג דהתלמוד לא פי' דקושי' הא מדאגבהיה היא מאביי אין לחוש בזה כדאשכחן בר"פ אלו מציאות וכמה א"ר יצחק קב בד' אמות וכן כתב התוספת יומא דף ע"ז גבי הני ה' עינויין כנגד מי ושם בחדושי רמזתי הרבה בקיאיות כיוצא בזה יעו"ש אך ק"ל מי הכריחו לרש"י לפרש דאביי הוא דק"ל הא מדאגבהיה וכו' לימא דאביי אמר תחלה ל"ש וכו' והקשה לו א' מבני הישיבה הא מדאגבה נפק ביה ותרץ לו אביי כשהפכו ואפשר דרש"י נמי ה"ק דקושי' הא מדאגבהיה היא מא' מבני הישיבה ובא רש"י לפרש כוונת קושית המקשה דהכי קשיא ליה ה"ד לא יצא בו וכו':

'''רבא אמר אפי' תימא וכו'.''' דע דהתוס' לעיל דף ל"ז ד"ה דבעי' לקיחה תמה כתבו שם לולב שהוצי' בכלי דס"פ לא כשאוחזו בדופנו הכלי וכו' עכ"ל וק"ל מנ"ל למקשה דהכא דכשתרץ רבא כגון דהוציאו בכלי דר"ל דמניח ידו תחת שוליו כדי שיקשה לו והא"ר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה לימא דמ"ש רבא הכא כגון שהוציאו בכלי מיירי שאוחזו בדופני הכלי ולא יצא מטעם חציצה דהכלי חוצץ בין ידו ללולב ובכן לא קשי' ממ"ש רבא לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה דההי' לא הוי אלא כשאוחז בבית יד וצ"ע:

'''תוס' ד"ה אמר אביי כשהפכו מדאצטריך וכו'.''' כתב התי"ט וז"ל ותימ' על הרב וכו' וכמו כן הרמב"ם וכו' וצ"ע וכו' עכ"ל ועיין מה שת' בזה הרב מו"ח בעץ החיים ולע"ד אפשר לו' דרבינו עובדיה והרמב"ם בפי' המשנה ס"ל כדעת ה"ר יונה שכתב בספ"ק דברכות דאפי' מי שסובר מצות א"צ כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל מצוה שתלויה באמירה בלבד ודאי צריך כונה עכ"ל והביאו מרן הב"י ס"ס תקפ"ט יעו"ש ולכאו' ק' לחילוק זה של הר"י מדגרסי' בר"פ היה קורא ש"מ מצות צריכות כונה ומשני מאי אם כיון לבו לקרו' ופריך לקרות והא קרי ומשני בקורא להגיה ואם איתא דמצוה שיש בה אמירה לבד לכ"ע בעיא כונה לישני ליה הכי וי"ל דהתרצן לפי שטת המקשה דאינו מחלק הך חלוקה רצה להשיב לו דמאי כיון לבו לקרות אבל לפום קושטא אין צורך לתרוץ זה משום דיש חילוק דמצוה התלויה באמירה ולית בה מעשה צריך כונה ובמצוה דאית בה מעשה א"צ כונה ולפי זה נסתלקה קושית התי"ט מעל רבינו עובדיה דאע"ג דגבי ק"ש ותקיעת שופר פסקו דבעי כונה היינו במצוה התלויה באמירה וכ"כ חילוק זה ה"ה פ"ב דשופר וז"ל ואולי שהוא סובר שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואפי' התוקע עיקרו השמיעה לפיכ' צריך כונה מה שאין כן באכילת מצה עכ"ל אמנם הרמב"ם בחבורו אינו הולך עפ"י חלוק זה דא"כ בפ"ב דה' שגגו' כשהביא משנתינו המוציא לולב כדי לצאת בו וכו' אם איתא דס"ל דמצוה שיש בה מעשה לא בעי כונה הי"ל להתנות שהוציאו הפוך או שהוציאו בכלי ומדלא אייתי הנך שינויי משמע דס"ל דאפילו במצוה שיש בה מעשה צריך כונה לצאת וכיון דלא כיון לצאת לא יצא חוץ מאכל מצה משום דנהנה ועוד כתבתי טעמא אחרינא בהך דמצה בחדושי בפרק ראוהו ב"ד יעו"ש. ואפשר דטעמו דהרמב"ם דלא אייתי הנך שינויי משום דסוגייא דהכא סבר' כיון שהגביהו יצא בו והנענועים הם שיירי מצוה ולא חשיבי לברך עליהם אבל בריש פסחים מוכח דאפי' הגביהו ויצא בו מברך על הנענועים על נטילת לולב וכיון דאכתי לא יצא לגמרי דהרי מברך על הנטילת לולב על הנענועים א"כ חשיב דלא יצא אף על גב דלא הפכו ולא הוציאו בכלי סמך הרמב"ם בחבורו על סוגייא דפסחים. ועי"ל טעם אחר ע"פ מ"ש הר"מ פ"ב משגגות על מי שיש לו ב' תינוקות א' למול בשבת כו' ושכח ומל שניהם בשבת פטור מחטאת ומשמע מדבריו דאפי' מל של שבת תחלה ואח"כ מל תינוק דלאחר שבת כיון שהיה טרוד באותו תינוק דשבת פטר ליה אח"כ תינק דלאחר שבת אע"ג דהם ב' גופים א"כ כ"ש בלולב דהוא גוף א' דטרוד במצותו דאע"ג דהגביהו ויצא בו כיון דהוא חושב דלא יצא והלך אצל בקי ללמוד ממנו נטילת הלולב ראוי לפוטרו איברא דבהא דמשמע מהר"מ פ"ב משגגו' דאפילו מל בשבת תנוק דשבת תחלה ואח"כ מל דלאחר שבת פטור ק"ל על דבריו מסוגיא דפסחים דף ע"ב ע"א דאמרו שם גבי אמורי צבור דטעמא דמחייב השוחט לשם אמורי צבור משום דאמורי צבור כבר נשחטו יע"ש ומ"ש בדברי הל"מ שהאריך שם בזה ודוק:

'''א"ר הונא או' היה ר"י עולת העוף כו'.''' א"ל אמאי פטור והלא פושע הוא ודמי לשוחט פסח בשבת והיה בעל מו' דחייב כדאי' בפ' אלו דברים והרמב"ם פ"ב דשגגו' דהרי יש הפרש גדול בין עול' העוף לחטאת העוף דעולת העוף מולק בה הב' סי' ומבדיל ובחטאת העוף אינו מולק אלא סי' א' ואינו מבדיל וכדתנן פ"ז דזבחים משנה ד' גבי חטאת העוף דאינו מבדיל ומשנה ה' גבי עולת העוף קתני מבדיל ובמשנה ו', תנן הבדיל בחטאת ולא הבדיל כו' וכ"פ הר"מ פ"ו ופ"ז דהלכות מעשה הקרבנות יע"ש וי"ל דהא אזלא כס' ר"א ב"ר שמעון דאיתא בזבחים דף ס"ה אומר היה ר"א ב"ר שמעון שמעתי בחטאת העוף שמבדיל ומאי לא יבדיל א"צ להבדיל יע"ש אך תימה מנ"ל לרב הונא דר' יוסי סבר כר"א ב"ר שמעון דמבדילין בחטאת העוף ולכן יראה דמצי אתי ככ"ע דודאי הא דקי"ל דאינו מבדיל בחטאת העוף היינו בשעת מליקה קודם הזאת הדם אבל אחר הזאת ומיצוי הדם הרי היא נאכלת לזכרי כהונה ואז ודאי יכול להבדיל הראש לעצמו והגוף לעצמו ואם כן עולת העוף שנמצאת בין אגפיים אע"ג דמצא הראש מובדל מגופה חשוב דחטאת היא ונעשה ההבדל אחר ההזאה ומיצוי הדם ואז ודאי יכול להבדיל בחטאת העוף לכ"ע ודוק:

'''מ"ד התם הוא דעבד מצוה כו'.''' ק' מנ"ל לרב הונא דר' יוסי ס"ל אפי' לא עבד מצוה ורש"י הוקשה לו זה ותרץ דכך שמיע ליה מר' וק"ל אמאי תנא דמתני' לא אשמועי' דר' יוסי אמרה אפי' לא עבד מצוה ע"כ היה נראה דרב הונא דקדק לדינו ממתני' גופא דהוציא את הלולב לרשות הרבים פטור דמי לא עסקינן דהוציא את הלולב ללכת אצל בקי ולא מצא את הבקי ונמצא דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דכיון דלא מצא בקי לא נטל הלולב כהלכתו ולא יצא י"ח. אך אכתי ק' אמאי רב הונא הלך ואייתי מציאות חדש מעול' העוף כו' יאמר דינו וחידושו במציאות דמתני' גופא ולימא הכי אמר רב הונא הא דר' יוסי אפי' לא עבד מצוה כגון שלא מצא בקי ולא נטל לול' כהלכתו ולענין הלכ' ראיתי בהרמב"ם פ"ב דשגגו' דפוסק כמ"ד דטעה בדבר מצוה ועבד מצוה פטור ולכך לא הביא הא דרב הונא בפ"ג דהל' מעילה י"ש אמנם ק"ל דלפ"ז כשהביא הרמב"ם ז"ל פ"ב דשגגות הך דמוציא את הלולב דפטור הי"ל לפרש דוקא שמצא את הבקי ועשה מצוה אבל לא מצא בקי ולא עשה מצוה דלא נטל לולב כהלכתו חייב ושמא דלא חש הרמב"ם לפרש זה כיון דגילה דעתו שם בספ"ב דשגגות פוסק כמ"ד עבד מצוה פטור:

'''מתיבי רי"א כו'.''' ק' דהמקשה תחלה הקשה על מ"ש ר' הונא אומר היה ר"י עולת העוף כו' מאי קמ"ל דטעה בדבר מצוה פטור היינו הך ועתה מקשה מתיבי רי"א א"כ הרי ב' קושי' הללו סותרות זו את זו דבתחלה הקשה פשיט' דרי"א להא דעולת העוף ואח"כ מקשה דרי"א איפכא ויר' דהמקשה תחלה היה סבור דמ"ש ר' הונא אומ' היה ר"י עולת העוף כו' היינו בטע' בדבר מצוה ועשה מצוה כגון שאכל עולת העוף שנמצאת בין אגפיים ואכל עמה חטאת העוף דאכל שתי עופות ונמצא דטעה בדבר מצוה דהיינו עול' העוף וגם עשה מצוה דאכל חטאת העוף ולכך פריך עלה פשיט' היינו הך ומאי קמ"ל רב הונא ולפ"ז לא הוה ק"ל ממ"ש ר"י גבי שוחט את התמיד שאינו מבוקר דחייב דשאני התם דלא עבד מצוה אמנם עתה דתירץ התרצן דרב הונא אמר דר"י ס"ל גבי עולת העוף כו' דאפי' דלא עבד מצוה כגון שאכל עולת העוף לחודה פטור השתא נולדה לו הקושיא מיתיבי כו':

'''תוס' ד"ה עולת העוף כו' צ"ל כו'.''' ק' כשהקשה המקשה תחלה עלה דרב הונא פשיטא אמאי לא משני מהו דתימא התם הוא משו' דזמנו בהול אבל הכא לא זמנו בהול קמ"ל דהאי נמי זמנו בהול כדי שלא תבא חטאת לידי נותר ואפשר דגם זה פשיטא ליה למקשה דהאי נמי זמנו בהול ודוק:

'''תוס' ד"ה מהו דתימא כו' ואית ספרים כו'.''' נר' קצת מלשונם דלאית דגרסי א"צ לאוקומי מלת' דר' הונא בפלוגתא וק' דאיך אפשר לומר כן דהא איכא מאן דמחייב התם בלא עשה מצוה ורב הונא פוטר הכא א"כ ע"כ מלתא דרב הונא הוי בפלוגתא דהתם ויראה דלאית דגרסי מפרשים דמ"ש רב הונא אומר היה ר"י עולת העוף כו' היינו דעבד מצוה כגון שאכל עולת העוף עם חטאת העוף ולכך פריך פשיטא ומשני מ"ד מצוה דרמי עליה כו' ולפ"ז א"צ לאוקומי מלתא דרב הונא בפלוגתא איברא דק' על זה מאי פריך מתיבי רי"א כו' לימא שאני התם דלא עשה מצוה כיון שלא היה מבוקר ויש ליישב ודוק:

'''תוס' ד"ה שאינו מבוקר ואפי' נמצא כו'.''' יראה דקשיא להו דאם איתא דמיירי שהיה בעל מום לימא ר' יוסי אומר השוחט את התמיד ונמצא בעל מום ומהו זה שאמר שאינו מבוקר כהלכתו ותו דאם מיירי דנמצא בעל מום פשיטא דהתנן בפ' אלו דברים גבי פסח ששחטו בשבת ונמצ' בעל מום חייב לכך אמרו שאינו מבוקר כהלכתו ואפי' נמצא תם כו' ומיהו זה חדוש גדול שאפי' נמצא תם חייב דנהי דהתמיד טעון ביקור ד' ימים אפשר היה לו' דהיינו לכתחלה אבל שיהיה לעיכובא דאם לא ביקרוהו ד' ימים שיהיה פסול זה חדוש גדול ובקשתי בהרמב"ם פ"ב דשגגות ופ"ג דה' מעילה וראיתי דלא הביא הא דרב הונא דאמר משמיה דר"י עולת העוף כו' ויר' דטעמו משום דהוא פוסק כמ"ד טעה בדבר מצוה ועבד מצוה פטור אבל לא עבד מצוה חייב והא דר' הונא מיירי דלא עבד מצוה אמנם ק"ל אמאי לא הביא בפ"ב דשגגו' להא דא' ר' יוסי השוחט את התמיד שאינו מבוק' כהלכתו דאפי' דנמצא תם חייב דהרי בה' תמידין פ"א פסק דהתמיד טעון ביקור ד' ימים ואפשר דס"ל דמ"ש ר"י השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו חייב חטאת היינו שנמצא בעל מום וזה לא הוצרך להביא דהרי כתב בפ"ב דשגגות דגבי פסח שחל בשבת שחטו ונמצא בעל מום חייב ודוק:

'''מתני' מקבלת אשה כו'.''' פרש"י שלא יכמוש. יש להתבונן מה בא ללמדנו דפשיט' דמה שמחזירים הלולב למים הוא כדי שלא יכמוש ויר' דבא לאפוקי אם יש בהדס פרחים מעכבי הדם ורגילים להתפתח ע"י המים אז אין מחזירין וכיוצ' בזה כתב מור"ם סי' של"ו סי"א יע"ש ובס' כה"ג סי' של"ו יע"ש ומדקדוק לשון המשנה דקתני מחזירין משמע דאפי' לולב לא התירו אלא להחזירו למים ממקו' שנטלוהו וכדפי' רש"י וז"ל בשב' מחזירין שהרי מכאן נטלו' היום ע"כ משמ' דאם מעיקר' לא היה במים או אפי' היה במים אם אינו מחזירו למקומו אלא לתוך כד א' של מים אינו יכול להניחו במים אמנם מתוך לשון מור"ם שם שכתב ומותר להעמיד ענפי אילנות במים משמע דאפי' דמעולם לא היו במים אלא עתה בא לתתם במים שרי ומינה דמה שאסור לתת פרחים ושושנים במים היינו כשלא היו תחלה במים וכן משמ' מתוך לשון כה"ג שם ולדידי משמע לי דלשום אותם תחלה במים אפי' בענפי אילן אסור ובשושנים אפי' להחזירם למים במקום שהיו אסור ודוק:

'''רבי יהודה אומר בשבת מחזירין כו'.''' אין להקשות דהא תנן בפרק משילין אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דההיא ב"ש היא ולא קי"ל כות' אלא כב"ה דיש כמה דברים דאסורים בשבת ובי"ט מותרים והפוסקים פסקו כר' יהודה משום דלא בא לחלוק אלא לפרש ואע"ג דתני לה בלשון פלוגת' רי"א ולא קתני א' ר"י אשכחן טובא דכותה רי"א ואינו אלא לפרש ורמזם באריכו' תי"ט פ"ג דבכורי' משנה ו' ובפי"ג דשבת יע"ש גמ' פשיטא כו' אין להקשות מאי פריך פשיט' והלא מתני' אשמועי' דמחזירו למי' בשב' אבל אין מוסיפין דזה החדוש נשמע מסיפא דמתני' ומאי דפריך פשיטא הוא על הרישא דקתני מקבלת אשה דמשמ' דהחדוש הוא דאשה מקבלת אותו דאם איתא דאשה כדי נסבה ועיקר החדוש הוא הסיפא היל"ל מחזירים הלולב במים בשבת ומדקתני מקבלת אשה משמע דיש חדוש ואהא פריך פשיטא ומשני מ"ד כו' ופרש"י קמ"ל כיון דראוי כו' וכתב הג"א מכאן יש ללמוד דאסור לנשים כו' אבל ר"ת כו' יע"ש והנה סתם לנו מה יפרש ר"ת בסוגיא זו ויראה לי דר"ת יפרש דה"ק מ"ד הואיל ואשה לאו בת חיוב אימא לא תקבל כיון דאשה זו אין רצונה לברך על הלולב הו"ל מוקצה אצלה קמ"ל דכיון דאם רצונה לברך יכולה לברך לא חשיב מוקצה אצלה אף על גב דלא תרצה אשה זו לברך ודוק:

'''ת"ר קטן היודע כו' לשמור תפילין כו'.''' יש להתבונן אמאי שינה הלשון גבי תפלין לו' אביו לוקח לו תפילין ולא קתני כאידך חייב בתפילין ומתוך זה היה נראה שנתכוון התנא לרמוז למ"ש העיטור והביאו הב"י ס"ס ל"ז וז"ל כתב העיטור מסתברא לן דהאי קטן גדול בן י"ג שנה ויום א' כו' יע"ש ולפי ס' העיטור היה נר' דבשלמא בשאר מצות דהוא קטן ממש א"כ אם רואה אדם קטן בב"ה ובפרט אם הוא יתום נותן לו לולב לנענע וטלית להתעטף אבל בתפילין דצריך שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד אינו מחנכו רק אביו שיודע שבא לכלל שנים ולדעת מרן הב"י דסבירי ליה דגם בתפילין הוא קטן ממש נקט הך לישנא דאביו לוקח לו תפילין משום דאביו קים ליה בדעת בנו שיודע לשמור תפילין שלא יכנס בהם לב"ה כדפרש"י או שלא ישן בהם ושלא יפיח בהם כמ"ש בס' התרומה ולענין הלכה עיין במור"ם ס"ס ל"ז ובתשוב' הר"ש הלוי א"ח סי' א' יע"ש ודוק:

'''היודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרו'.''' כן הביא הגי' הרמב"ם ספי"ו מה' שאר אבות הטומאה והר"ן כתב ואיכא נוסחי דגרסי כו' ומכאן יש ללמוד כו' עכ"ל ומצאתי בי"ד ס"ס קכ"ז שכתב שם מרן הב"י דכתב א"ח בשם הריטב"א דין קטן כך הוא כו' אבל דברים וכו' יע"ש ויש לתמוה איך לא הביא מרן הב"י דהר"י ז"ל חולק על הריטב"א ואיכא למידק על סברת הר"ן מדאמרינן פ"ב דכתובות דתינוק ותינוקת מעידין על השבויה שלא נטמאת ודעת הר"ן שם דאפילו מתכוין להעיד סומכין עליו כמ"ש בא"ה סי' ז' יע"ש ושמ' יש לחל' דשאני שבויה דבשבויה הקילו ודוק ובדין קטן שמצא מחט בכרס עיין תשו' הרשב"א סי' ר"ד הביא' מרן הב"י י"ד סי' מ"ח והריב"ש סי' רמ"ה דנר' סותר לתשו' הרשב"א ועיין מ"ש מור"ם י"ד ס"ס קכ"ז ועיין בח"מ סי' ל"ה ודוק:

'''תוס' היודע להשאל כו'.''' יש להתבונן מה חדשו התוס' הלא רש"י כתב הרי גמרי לה הלכתא מסוטה כו' ואפשר דהתו' רצו לרמוז דלאו מסוטה לחודא גמרי' לה דצריך נמי ראיה אחר' שהזכירו שם בסוטה דף כ"ט ע"א משמי' דרב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא לא יאכל כו' וצריכי דאי מסוטה הו"א עד דאיתא דעת נוגע ומגיע ע"כ ועיין בהרמב"ם ז"ל רפי"ו דה' שאר אבות הטומאה דכתב מ"מ טהרו חכמים ספק טומאה בר"ה שהרי הצבור עושים הפסח בטומאה כו' ועיין בתוס' סוטה דף כ"ח ד"ה מכאן אמרו ודוק:

'''תוס' ד"ה היודע לפרוש כפו כו'.''' כך פי' בקו' כו' יש להליץ בעד רש"י דאיהו ס"ל דיש חלוקה בהך ברייתא דמיירי בגדול ההיא דלשמו' תפילין אביו לוקח לו דמיירי בגדו' כסבר' בעל העיטו' כדכתיבנ' לעיל ועיקר ראית רש"י מההיא דאין נושאין על האנוסה דקתני התם סתמא דקטן אין חולקין לו תרומה כו' והתוס' צריכין לו' דההיא מיירי כשאינו יודע ליש' את כפיו וק' חילו' זה איך לא נרמז שם וראיתי בתוספת' נרמז חילוק זה הביאה מרן בכ"מ {{ממ|[[כסף משנה/תרוות/יב#|ספי"ב דתרומות]]}} קטן שאין בו דעת לפרוש חיקו אין חולקין לו תרומה וכן העתיק הרמב"ם שם. ולכאורה יר' דאי אפשר לומר דהרמב"ם סבר כתירוץ התוס' דקטן פורש כפיו עם הגדול דהרי סתם פט"ו מתפלה דכהן נער לא ישא את כפיו והי"ל לחלק בד"א לבדו אבל נושא כפיו עם הגדול ומדלא חילק משמ' דאינו נושא כפיו כלל כשהוא קטן וההיא דכתב הרמב"ם ספי"ב דה' תרומה קטן שאין בו דעת לפרוש חוקו דהיינו שאין יודע לפרוש כפיו אין חולקין לו תרומ' הא יודע חולקין לו אלמא דמשכחת לה דקטן נושא כפיו צ"ל דלאו למימרא דנושא כפיו ממש אלא ה"ק אם יש בו דעת לישא כפיו וכ"כ הר"ן בשם אחרים וכן ראיתי בל"מ פט"ו מה' תפלה אמנם הב"י סי' קכ"ח כתב דמ"ש הרמב"ם כהן נער לא ישא כפיו ע"כ לבדו קאמר כו' יע"ש ומה שהקשה שם מרן על הטור אמאי לא כתב דמשהביא ב' שערות נושא כפיו יחידי באקראי י"ל דס"ל כדעת התוס' דידן בתי' קמא דלא הזכירו חילוק זה דאקראי וקבוע וכל החילוק אינו אלא לבדו אינו נושא כפיו אבל גדול נושא כפיו ובדין ש"ץ כתב הרמב"ם פ"ח מה' תפלה ומי שלא נתמלא זקנו אע"פ שהוא חכם גדול כו' יע"ש ויש להסתפק בדעת הרמב"ם אם משהביא ב' שערות אחר י"ג יורד לפני התיבה באקראי ודברי מרן בכ"מ שם מגומגמים. גם הל"מ דבריו שבפ"ח מהלכות תפלה הם סותרים למ"ש בפט"ו מה' תפלה וצ"ע ודוק ע"ב תוספ' ד"ה והיודע לשחוט כו' כך פיר' בקונט' וכו' משמעות דבריהם דרוצי' לדקדק מדברי רש"י דאפי' בדיעבד אסו' לאכול משחיטתו אם אינו יודע לאמן ידיו אע"פ שראהו גדול מתחלה ועד סוף אבל הר"ן נר' שחולק בזה שאחר שהעתיק דברי רש"י הקשה למה לי יודע לשחוט הא תנן וכלם ששחטו ואחרים רואים שחיטתן כשרה כו' יע"ש ולפי מאי דמשמע מדקדוק דברי התוס' צ"ל דמה ששנינו וכולם ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה מיירי דוקא ביודע לאמן ידיו ומרן בי"ד סי' א' פסק כדברי הר"ן יע"ש:

'''היודע לשחוט כו'.''' פרש"י לאמן ידיו כו'. ק' אמאי לא פרש"י היודע לשחוט שיודע לאמן ידיו וגם הוא בקי בהלכות שחיטה דאוכלין משחיטתו לכתחל' כשגדול עומד על גביו ובדיעבד אוכלין משחיטתו אף על פי שאין גדול אע"ג כיון דיודע לאמן ידיו וגם הוא בקי. ותו קשה אמאי לא פירש היודע לשחוט דר"ל דיודע הלכות שחיטה אף על פי שאינו יודע לאמן ידיו אוכלין משחיטתו והוא שגדול עומד ע"ג ויש ליישב דמשמעות היודע לשחוט מיירי באימון ידים דאי מיירי דיודע הלכות שחיטה הוי ליה למימר היודע ה' שחיטה ועיין בב"י י"ד סס"י יע"ש:

'''יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו כו'.''' משמעות לשון הברייתא משמע דאע"ג דלא אכל כזית מעולם אלא יונק משדי אמו כיון דיכול לאכול כזית מרחיקין מצאתו. אמנם מדברי רש"י משמע בהפך זה שכן כתב מרחיקין מצואתו משאכל זית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינין הללו מסרח' עכ"ל וכן ראיתי שמרן הב"י א"ח סי' פ"א כתב וז"ל ונר' מדברי רש"י שאם קטן זה לא אכל עדין כזית דגן אין מרחיקין מצואתו ואפילו כו' יע"ש. ולע"ד היה נראה לסיועי לפרש"י דאם איתא דכל שהגיע הקטן לשיכול לאכול כזית דגן אע"ג דלא אכל חשוב כאכל א"כ מאי אשמועי' לקמן ר' חייא ובגדול אע"פ שאינו יכול לאכול כו' נהי דעתה גדול זה אינו יכול לאכול כזית מחמת חולי או חולשא מ"מ הרי לפני החולי אכל כמה פעמים דגן או היה יכול גם עתה לאכול כזית דגן ולא עדיף מקטן ובשלמא לפרש"י דמיירי דקטן זה הוא כשאכל ממש כזית דגן שאז דוקא צואת הדגן שאכל מסרחת אתי שפיר דאשמועינן דבגדול אינו כן דאע"פ שאינו יכול לאכול כזית דגן צואתו מסרחת דכתיב יוסיף דעת יוסיף מכאוב. ויש לדחות ולו' דאי מהא לא איריא דמ"ש בגדול אע"פ שאינו יכול לאכול מיירי דגדול זה משנולד עד עתה מחמת חולי וחולשא מעול' לא היה יכול לאכול כזית דגן וא"ה כיון דהגיע לכלל שנים דהוא גדול צואתו מסרחת אבל קטן אין צואתו מסרחת כיון דאינו יכול לאכול כזית דגן אבל אם יכול לאכול אף על גב דלא אכל צואתו מסרחת כדמשמע מדברי הרמב"ם פ"ג מה' ק"ש וטא"ח סי' פ"א. ואפשר לומר דגם רש"י ס"ל כשטת שאר המפרשי' ומ"ש מרחיקין מצואתו כשאכל כזית מאלו כו' האי משאכל לאו דוקא אלא כונתו לומ' משאוכל כזית בכל ענין אכילה כגון אפוי ומבושל או פירורין במרק אע"ג דאינו אוכל כזית דגן בעיניה אפ"ה חשיב אכילה שצוא' המינין הללו מסרחת וה"ה ביכול לאכול כזית בעיניה אע"ג דלא אכל ממש צואתו מסרחת וכן יש לדקדק ממ"ש רש"י לקמן והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי אכילת פרס לבינוני גדול אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר כו' ואם איתא דרש"י ס"ל דוקא כשאכל ממש כזית דגן לא הול"ל אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר אלא הכי הול"ל אבל אם זה הקטן שהוא יותר מכאן כו' ודוק:

{{מרכז|'''תם ונשלם חדושי פרק לולב הגזול'''}}

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>