עריכת הדף "כלי חמדה (לניאדו)/במדבר/עו"

{{ניווט כללי עליון}}

== סדר חקת שני ==
'''יניף שנית ידו על דרוש מעלת השלום בביאור רחב נוסף על מה שנתבאר בסדר קרח, ונתחדש מזה דרוש מחודש והוא שבזה נדע טוב טעם לשינוי הנמצא במצוה זו יותר מבזולתה, אשר נצטוינו לבקש שלום, לא כן שאר המצוות אשר אין החיוב אלא שבהזדמן נקיים אותן'''.

{{ממ|[[מדרש רבה/במדבר/יא#ח|במדבר רבה פרשת נשא פרשה יא, ח]]}} <big>'''וישם לך שלום'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/ו#כו|במדבר ו, כו]]}}. <big>'''שלום בכניסתך ושלום ביציאתך ושלום עם כל אדם. רבי נתן אמר וישם לך שלום, זה שלום מלכות בית דוד, למרבה המשרה ולשלום אין קץ'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/ט#ו|ישעיה ט, ו]]}}.  <big>'''רבי אומר זה שלום תורה, שנאמר ה' עוז לעמו יתן'''</big> וגו' {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/כט#יא|תהלים כט, יא]]}}. <big>'''גדול השלום שהקדוש ברוך הוא שינה בדבר מפני השלום, שנאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/יח#יג|בראשית יח, יג]]}}. <big>'''גדול השלום ששינה המלאך שדבר עם מנוח מפני השלום, שלאשה אמר הנה נא את עקרה ולא ילדת'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/יג#ג|שופטים יג, ג]]}}. <big>'''ולא סיפר דבר זה למנוח. גדול השלום שהשם שנכתב בקדושה אמר הקדוש ברוך הוא ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו. רבי אלעזר אומר גדול השלום שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום. רבי שמעון בין חלפתא אומר גדול השלום שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום, שנאמר ה' יברך את עמו בשלום'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/כט#יא|תהלים כט, יא]]}}. <big>'''אף בברכת כהנים אחר כל ברכות סיימן בשלום, וישם לך שלום. לומר שאין הברכות מועילות כלום אלא אם כן שלום עמהן. רבי אלעזר הקפר אומר גדול שלום שאין חותם כל התפלה אלא שלום, ואין חותם ברכת כהנים אלא שלום. גדול שלום שניתן לענוים, שנאמר וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/לז#יא|תהלים לז, יא]]}}. <big>'''גדול שלום שהוא שקול כנגד הכל, שאנו אומרים עושה שלום ובורא את הכל. רבי אליעזר בנו של רבי אליעזר הקפר אומר שאפילו עובדים ע"א ושלום ביניהם כב-יכול אמר הקדוש ברוך הוא אין השטן נוגע ביניהם, שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/הושע/ד#יז|הושע ד, יז]]}}. <big>'''אבל משנחלקו מה נאמר בהם חלק לבם עתה יאשמו. הא גדול שלום ושנואה מחלוקת. גדול השלום שאפילו בשעת מלחמה צריכים לו, שנאמר כי תקרב אל עיר'''</big> וגומר {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כ#י|דברים כ, י]]}}. <big>'''ואומר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות'''</big> וגומר {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ב#כו|דברים ב, כו]]}}. <big>'''ואומר השיבה אתהן בשלום'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/יא#יג|שופטים יא, יג]]}}. עכל"ה.

'''מהיות''' השלום עמוד ויסוד העולם הזה התחתון, וכדתנן במסכת אבות {{ממ|[[משנה/אבות/א#יח|פ"א, יח]]}}: על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום וכו'. ואפילו העולם העליון מתווך בו השלום ובו מתקיים, כדכתיב המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו {{ממ|[[תנ"ך/איוב/כה#ב|איוב כה, ב]]}}. והכוונה שטבע הממשלה שבבני אדם לימשך ממנה דברי ריבות עם חבירו השפל ממנו, לעומת זה אמר כי הוא יתברך חלילה לו אלא עמו הממשלה ופחד, ואדרבא בהם עושה שלום במרומיו מפחדו ושאתו לא ירים איש את ידו, ואפילו שאין שנאה ותחרות בעליונים מכל מקום נמצאו בהם הפכיים, מהם מלאכי מים הלא הם מלאכי חסד, ומהם מלאכי אש והם מלאכי הדין, והוא יתברך עושה שלום במרומיו, ואפילו במלאך אחד אמרו חז"ל {{ממ|[[מדרש רבה/שיר השירים/ג#א|שהש"ר ג, א]]}}: חציו אש וחציו מים, יתברך ויתעלה שמו הגדול המקיים ומעמיד עולמיו בשלום זהו הקודם, והנמשך הוא שראוי לנו לבקש ולרדוף שלום, ולזה נמצא שחייבה תורה בשלום מה שלא חייבה כן בשאר מצות, וכמו שאמרו חז"ל שבכל המצות לא חייבה אותנו לרדוף אלא בהזדמן נקיים, שכן כתיב כי תראה חמור שנאך וכו' {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כג#ה|שמות כג, ה]]}}. כי יקרא קן צפור לפניך וכו' {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כב#ו|דברים כב, ו]]}}, על צד הקרי בהזדמן לך קיים, אמנם במידת השלום נצטוינו בו לרדוף ולבקש, כי הוא קיום כל העולמות כאמור: 

'''ובזה''' נבין מה שאמר הפסוק: שלום לכם אל תיראו {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/מג#כג|בראשית מג, כג]]}}. באחד משני פנים: האחד במה שאמרו חז"ל {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/נט/א|ב"מ נ"ט.]]}} בפסוק השם גבולך שלום {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קמז#יד|תהלים קמז, יד]]}}. אימתי כשחלב חטים ישביעך, שעל ידי השבע שלום רב וכשכד הקמח כלה תיגרא בביתא, בזה נראה לי שאמר אלו המעות הנמצאות מאת ה' היתה זאת היא נפלאת, כדי שתשבעו חטים ויהיה גבולכם שלום. ז"ש שלום לכם. ר"ל זה פתח טוב ושלום לכם ולכן אל תיראו. והפן השני והוא המתיחס אל הצעתינו, הוא שאומר כיון שאתם באהבה ואחדות גמורה ששלום לכם, מעתה תשכילו אל כל אשר תפנו שם, כי השלום אשר לכם הוא יסוד גדול להצלחתכם, כי כפי ההכנה אשר בתחתונים כך ישפיעו מלמעלה, ולכן אל תיראו. וזהו מה שאמר הפסוק אלהים יענה את שלום פרעה {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/מא#טז|בראשית מא, טז]]}}. דקשה דהיל"ל אלהים יגיד את שלום, לשון יענה בלתי מתישבת כי לא שייכה ענייה אלא גבי קורא, וכאן לא היתה קריאה עד שיאמר אלהים יענה, אם לא שנאמר שיוסף הוא הקורא, יבא שלום אל המלך פרעה, ועל זה תצדק תפלתו שהתפלל יסכימו עמו מן השמים, ויענה שלום פרעה אשר אני קורא. אלא שעדיין יש לדקדק תיבת "את" שמיותרת, די שיאמר אלהים יענה שלום פרעה. אכן הכוונה כמ"ש שכפי ההכנה שבתחתונים מהיותם מבקשים ורודפים שלום, ככה ישפיעו מן השמים ויענום בשלום. ז"ש אלהים יענה את שלום פרעה, ר"ל כמו שאתה אדוננו רודף שלום בהנהיגך כל מלכותך ביושר ואמת, ככה לעומתו ומקבילו אלהים יענה שיבוא שלום מלמעלה, ויחול וינוח אתו עם שלום פרעה שעושה למטה, כי במדה שהוא מודד ימדדו לו. ולרדוף השלום נצטוינו בעד הדינים, כי הדין מבטל כל הפרש אשר בין אדם לחבירו, ובהיות הדבר נעשה על פי התורה יבוטל המחלוקת, ולכך אדם הראשון ע"ה נצטוה בדינים, וכן שבת ודינים במרה איפקוד, להיותם מבוא גדול לשלום, והוא מה שזרז יתרו בענין הדיינים, להיותם נמצאים מזומנים לשמוע הבעלי דינים, הוא מה שאמר וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום {{ממ|[[תנ"ך/שמות/יח#כג|שמות יח, כג]]}}. אמר שהיות כל הדינים של מחנה גדול כמחנה ישראל נעשים על פי דיין אחד, גורם שיתקוטטו הבעלי דינין זה עם זה, בעוד שהם באים ומגיעים אצל הדיין העומד בריחוק מקום לאשר יושבים בקצה המחנה, לא זו אף זו בעוד היותם עצורים לפני הדיין עד בא עת שמוע טענותיהם, ביני ביני יריבו זה עם זה, לא כן בהרבות הדיינים אצל כל פינה, אשר לפני התגלע הריב נטוש ינטש, שתכף יבואו לפני הדיין הקרוב, ו"איש על מקומו" ר"ל הקרוב אליו, יבוא בשלום עם חבירו, והיינו דלא קאמר יבוא לשלום. וכן כתבתי בסדר יתרו. הרי כמה נצטער יתרו עד שהושיב כמה דיינים והכל להרבות שלום. ואהרן קדוש ה' התחזק במדה זו, כמו שנאמר: בשלום ובמישור הלך אתי {{ממ|[[תנ"ך/מלאכי/ב#ו|מלאכי ב, ו]]}}. ולזה צוה התנא ואמר {{ממ|[[משנה/אבות/א#יב|פ"א, יב]]}} הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו'. שכוון בכפל אוהב שלום ורודף שלום, שאוהב שלום פירושו שאינו מתקוטט עם שום נברא, לא הוא עמהם ולא הם עמו, וחלוקת רודף שלום יותר משובחת, שאפילו עם שני בני אדם המתקוטטים זה עם זה, רודף לתווך שלום ביניהם. ז"ש רודף שלום שהוא בין אחרים, וזו בעינה היא כוונת פסוק: בקש שלום ורדפהו {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/לד#טו|תהלים לד, טו]]}}, בקש שלום בין אחרים לבינך ובינך לבין אחרים, אמנם ורדפהו בין שני אנשים, שלא תאמר מי יכניסני בתגר זה, אלא רודף אחריהם ותווך שלום ביניהם, כי כן מורה תיבת רדפהו. ולפי שאהרן היה משנה ואומר לראובן הנתקוטט עם שמעון, שמוע שמעתי לשמעון מתנודד ומתחרט למפרע על שנתקוטט עמך וכן לראובן, עד שבפגוע איש באחיו בה שעתא ינשקו זה את זה והיה שלום, ולהיות הדבר הזה צריך תלמוד ולמוד, לזה אמר הוי מתלמידיו של אהרן. ללמוד ממנו האופן כדי לתווך השלום באותו האופן שהיה אהרן עושהו, וסמיך ליה: אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ויובן זה במה שאמרו חז"ל (אבות דרבי נתן פי"ב) גבי בשלום ובמישור הלך אתי {{ממ|[[תנ"ך/מלאכי/ב#ו|מלאכי ב, ו]]}}. שאהרן כשרואה רשע גמור פורס לו שלום בכבוד גדול, והיתה תחבולה נוראה לשלא ישוב רשע זה לכסלה עוד, באומרו אהרן קדוש ה' איש שלומי ונותן לי שלום, איך אחטא ואיך אתראה לפני אהרן, וזהו בשלום ובמישור הלך אתי. ועל ידי השלום רבים השיב מעון, וזה נ"ל שכוון התנא בסמיכות אוהב את הבריות לרודף שלום, לומר שע"י בקשת ורדיפת שלום היה סיבה להיותו אוהב לכל הבריות, ומקרבן לתורה להשיב רבים מעון, ומקרבם לתורה על ידי השלום כאמור, כי לא יתכן שאוהב אהרן ואיש שלומו יגדיל עקב לחטא באחד מכל מצות ה' אשר לא תעשנה. ומאהרן למדו כל תלמידי חכמים להרבות שלום בעולם כי בניינו וקיומו, והוא מה שאמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו'. וצריך להבין באיזה אופן וכיצד מרבים תלמידי חכמים שלום בעולם יותר מזולתם. ומאי קשיא ליה בקרא דוכל בניך למודי ה' {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נד#יג|ישעיה נד, יג]]}} עד שדורש אל תקרי בניך אלא בניך בדגש או אלא בוניך כפי הגרסאות, שהכל עולה לענין אחד שהתלמידי חכמים בנאים בונים העולם, וכמו שדרשו חז"ל {{ממ|[[בבלי/תענית/ד/א|תענית ד.]]}} בפסוק ארץ אשר אבניה {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ח#ט|דברים ח, ט]]}}. אל תקרי אבניה אלא בנאיה ברזל, אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שקשים הם כברזל. ואומר כי ת"ח בכל יום תמיד עורכים מלחמות זה לעומת זה בשערים המצויינים בהלכה, זה פוטר וזה מחייב, זה מתיר וזה אוסר, אלא שלהיות כל מחלוקתם לשם שמים להוציא לאור תעלומה, וחולקים בקבלתם, זה אומר כך קבלתי וזה אומר כך מקובלני איש מפי איש עד משה רבינו והוא הלכה מסיני, מזה יתחייב היות תחלתן מחלוקת וסופן שלוה, ואת והב בסופה {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/כא#יד|במדבר כא, יד]]}}, כמו שאמרו חז"ל בפסוק על כן יאמר בספר מלחמות ה' {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/כא#יד|במדבר כא, יד]]}}. דהיינו מלחמות תלמידי חכמים אשר בספר תורת ה', אשר מלחמות כיוצא כאלו הם מלחמות מצוה ולא מלחמת רשות, וזהו מלחמות ה'. וגם יש מלחמות ה' שיהיו לשם השי"ת ולא קנטור ויוהרא, וזה מחייב שלום ואת והב בסופה, כיון שכל אחד רוצה לרדוף האמת שקבל מרבותיו, וזהו אומרם: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. כי אותה המלחמה סופה להתקיים ד"ואת והב", והטעם הוא להיותם כולם לימודי ה', זה אומר כך קבלתי מפי רבותי עד הלימוד מהשם יתברך היא ההלכה למשה מסיני וכן חבירו, באופן שמהיות כל בניך לימודי ה' יתחייב שרב שלום בניך, כי הצד השוה שבהם שכולם הם לימודי ה' כאמור, ודרשו אל תקרי בניך אלא בוניך, שראו שתיבת בניך השנית מיותרת, כי די שיאמר ורב שלום וא"בניך" דרישא דקרא הוה קאי, או לכתוב ורב שלומם, בניך למה לי, לכך דרשו בוניך או בניך בדגש, והוא לשון בנין על שבונים העולם בפועל בהנהגתם הישרה, בשלום ובמישור הולכים עם כל העולם, והבנין השני בכח, כי כפי הנהגת התחתונים בשלום ככה ישפיעו עליהם מלמעלה רוב שלום והשקט. ולזה הוקבע השלום בתוך הברכה המשולשת בתורה האמורה מפי אהרן הרודף ואוהב שלום, ולזה נאמר כה תברכו את בני ישראל {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/ו#כג|במדבר ו, כג]]}}, הם ולא זולתם, כי זכות השלום חייב להיות לו לאהרן ולכל זרעו אחריו ברית כהונת הברכות האלה, כי גדול השלום שגורם כל הברכה, ולהודיע זה צווה השם יתברך האיש המבקש שלום ורודפו הוא יברך את עמו ויוצאי חלציו: 

'''אמנם''' כוונת אלו השלש ברכות יסובבו על שלשה ענינים, האחד סור מרע והוא הרמוז ב"וישמרך", שעם היות פשוטו של מקרא "יברכך" בעושר ובנים, "וישמרך" מה שברכך, עכ"ז יש בה בתוכיות ברכה זו ברכה רוחנית, וישמרך מכל חטא, שהשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, והוא סור מרע. (והב' "עשה טוב") דהיינו שיעביר ה' עיניך מראות שוא ומדוחים, שעליה אמר דוד המלך ע"ה: ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך, ה' ישמור וכו' {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קכא#ז|תהלים קכא, ז]]-[[תנ"ך/תהלים/קכא#ח|ח]]}}. אשר קשה שלש אלו השמירות, ומה טעם הזכיר השי"ת גבי ה' ישמרך מכל רע, וכן ה' ישמור צאתך וכו', לא כן גבי שמירת הנפש והוא העיקר, כתב סתם ישמור את נפשך וכו' ולא כתב ה' ישמור נפשך, אכן כוון ראשונה לשמירה זו הנזכרת מסור מרע, וזהו ה' ישמרך מכל רע, דהיינו מכל חטא ואשמה, שע"י זה ישמור נפשך שהרע והחטא פוגם בנפשו של אדם. וממילא תמשך שמירה מעולה לכל ענייני הגוף, וזהו ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם הבא האמיתי, וזהו יברכך ה' וישמרך בסור מרע כאמור, והברכה השנית כנגד עשה טוב, והיינו בהאיר לו ה' עיניו במצות השי"ת, וזהו יאר ה' פניו אליך, ויתן לך חן באותם המעשים אשר תעשה שתמצא חן בעיני אלקים, על דרך ונח מצא חן וכו' {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ו#ח|בראשית ו, ח]]}}. ואפשר שקורא פניו אל מצות השי"ת, יען שעל ידי המצות נחשב כאלו על ידם אנו פונים בו יתברך, וזהו יאר ה' פניו אליך ויחנך. והברכה השלישית תורה על הגמול הנמשך מסור מרע ועשה טוב לעולם הזה ולעולם הבא, כנגד העולם הזה אומר ישא ה' פניו אליך, על דרך ופניתי אליכם והפריתי וכו' {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כו#ט|ויקרא כו, ט]]}}. וכנגד העולם הבא הוא אומרו וישם לך שלום {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/ו#כו|במדבר ו, כו]]}}. כי כל הגמול הוא לבא שלום ולנוח על משכבי המת, והשלום הזה הוא הדיבוק האלהי אל נפש המת העומד בקבר, שעל כן נקראו הקברים נפשות, יען ששם הנפש והנפש דבקה ברוח ורוח בנשמה ונשמה בקודשא בריך הוא, וזהו תכלית השלום והוא הגמול וישם לך שלום, כמו שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/טו#טו|בראשית טו, טו]]}}. להתאחד עם אבותיו, ויחד כולם דבקים בה' אלהים חיים כולכם היום. ואפשר כוון באומרו וישם לך שלום, שממש תיבת "שלום" אות ומופת, שעל השלום ישימהו ה' יתברך לך כדי שיתקיים בך תבא אל אבותיך בשלום, בתיבת שלום המצויינת בך, ובזה מדוקדק תיבת וישם לשון שימה, כמו וישם ה' לקין אות {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ד#טו|בראשית ד, טו]]}}. ועל זה השלום התפלל יעקב אבינו עליו השלום ואמר: אם יהיה אלקים עמדי וכו', ושבתי בשלום אל בית אבי {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כח#כ|בראשית כח, כ]],[[תנ"ך/בראשית/כח#כא|כא]]}}. אשר קשה מאד אחרי הודיעו אלהים הנה אנכי עמך כו'. נראה מורה רפיון בבטחון באומרו אם יהיה אלהי' עמדי, עד שמפני קושיא זו יש שיטה לחז"ל שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ופרשה זו של "יהיה" קדם ל"הנה אנכי עמך". ושם בסדר ויצא תיקנתי זה הקושי. וכעת נראה לי תירוץ מחודש, והוא כי השמירות שתים הם: האחת שמירת הגוף מכל נזק, והשנית שמירת הנפש מכל חטא, וכמו שפירשנו בה' ישמרך מכל רע וכו'. אשר לעומת שתיהם באו ב' שמירות אלו, האחת הבטחה מהשם יתברך והשנית ששאל יעקב, ומה שהבטיחו ה' הוא לשמרו שמירת הנזקין בכל אשר ילך, באומרו ושמרתיך בכל אשר תלך, שפשוטן של דברים מורים היותן הבטחה על שמירת נזקי הגוף. אמנם אשר שאל יעקב הלא היא שמירת הנפש מכל חטא, וזהו ושמרני בדרך הזה וכו' ונתן לי לחם לאכול, כדפירש רבי יהושע לחם זו תורה, לכו לחמו בלחמי ושתו ביין וכו' {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ט#ה|משלי ט, ה]]}}. ובגד ללבוש זה ציצית המזכיר כל מצות השם יתברך, כדי שאזכה על ידי שמירה זו של שמירת הנפש לבלתי יפרד הדיבוק האלקי ממני, אלא ושבתי בשלום אל בית אבי, כמו שפירשתי בסדר ויצא. שהוא שישוב בשלום מתווך בינו לבין קונו, שלא ילמוד ממעשה לבן. וסיוע לזה ממה שאמרו חז"ל במדרש רבה {{ממ|[[מדרש רבה/בראשית/ע#ד|ב"ר ע, ד]]}}: ושמרני בדרך הזה {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כח#כ|בראשית כח, כ]]}} מלשון הרע וכו'. אשר דרך כלל סובב ומפרש ושמרני על שמירת הנפש מחטא, ופרטי המאמר ביארתי בסדר ויצא. והתירוץ הזה נכון שכל שאלתו על שמירה לתוון השלום מהדבקות אלהי לבינו. ובזה נבין מאמר חז"ל במסכת שבת פ' רבי עקיבא {{ממ|[[בבלי/שבת/פט/א|דף פ"ט.]]}}: ארשב"ל כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר לו משה אין שלום בעירך, אמר לפני כלום יש עבד שנותן שלום לרבו, אמר לו היה לך לעזרני, מיד אמר לו ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמר {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/יד#יז|במדבר יד, יז]]}} עד כאן. ויש לדקדק ראשונה מה שייכות קשירת כתרים לאותיות עם אין שלום בעירך, ועוד קשה אומרו היה לך לעזרני, כי הנראה שנתינת שלום הוא מדרך המוסר השכל וכיוצא, ואין כאן עזר וסיוע עד שיאמר היה לך לעזרני, מצורף לזה כי תשובת משה רבינו עליו השלום תשובה נצחת כי כלום יש עבד וכו'. ואם כן מאי קאמר מכל מקום היה לך לעזרני. ועוד קשה אומרו מיד ועתה יגדל נא כח אדני וכו'. כי זה הפסוק בענין המרגלים הוא, והמאמר אומר כשעלה משה למרום היה זה: 

'''הביאור''' הוא כי כתרי האותיות הלא הם התגין, הם משמשים לשני ענינים: האחד לכבוד ועטרת תפארת, והשני שבהיות התג הזה זקוף על האות כחוט אחד, מורה באצבע היות האותיות האלו קשורות למעלה בשורש ומקור קדושתן, ואפשר שזהו בעצמו העטרת והתפארת של האות, היותה קשורה במקום ושורש הקדושה, זהו שאמר כשעלה משה למרום לקבל תורה, מצאו להב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, שהכתרים האלו מורים קשר האותיות למעלה, וזה מורה תיבת קושר לשון קשר, להורות שאעפ"י שהתורה תרד למטה אצל בני אדם, מכל מקום אחוזה היא למעלה באמצעות אלו התגין, והוא טעם נכון להעשות אלו התגין, באופן שעל ידי התורה נתקשרו כל הנמצאות כולם, כי היא הבריח התיכון בתוך כל העולמות, מבריח מן הקצה אל הקצה, ועל זה נאמר דרך דרש תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, על ידי העסק בתורה מתרבה שלום רב והתקשרות כל הנמצאות, וכיון דהקב"ה היה עוסק בקשר אלו הנמצאות כאמור, היה ראוי שמשה רבינו ע"ה אעפ"י שאין עבד נותן שלום לרבו מדרך המוסר, מ"מ כשרבו מקדים לו שלום ראוי ומחוייב להשיב לו, דכן הדין בתלמיד אצל הרב שאף על פי שלא יקדים בשלום רבו מחוייב להשיב לו שלום, ז"ש אין שלום בעירך. כי לפי האמת אמת מארץ תצמח, ומעירך דהיינו התחתונים יתעורר השלום, וצדק משמים נשקף לברך עמו בשלום, וכשאמר משה כלום יש עבד וכו', אמר לו הקב"ה דמ"מ היה לך לסייעני אל מה שכבר הקדמתי שלום, וקשר הנמצאות במה שהראיתיך תגי האותיות שהוא קשר הנמצאות, והיה לך לעזרני באומרך שלום עליך רבי ומרי, שאעפ"י שכל הדברים נעשים הם ביכולתי, שהכל צריך התעוררות תחתונים והוא המסייע לגמור בעדכם הכל. הן אמת כי רש"י ז"ל כתב: היה לך לעזרני לומר תצלח במלאכתך עכ"ל. שנראה מדבריו שנסתלקה קושיות אין שלום בעירך, אלא שמקשה לו שהיל"ל לפחות תצלח במלאכתך. ולדברי רש"י קשה דאם כן ודקארי לה מתחילה שא"ל אין שלום בעירך, מאי קרי לה שתשובת משה ע"ה פשוטה והיא ניצחת, אמנם למאי דפרשית ניחא דקושית היה לך לעזרני הוא שמ"מ היה לך לעזרני על ידי השלום, והיא קושית אין שלום בעירך. שמפרש הקדוש ברוך הוא דבריו שאמרו "אין שלום בעירך" פירושו: אין קצת התעוררות מעירך, דהיינו התחתונים, דהא יש לך לעזרני בהתעוררות תחתון, כיון ששמע משה חידוש שהתחתונים מעוררים, לעומת זה מיד בפעם אחרת במרגלים כדפרשית, אז אמר ועתה יגדל נא כח ה'. ר"ל מקודם לא הייתי יכול לומר כך, אבל ועתה שידעתי שהתעוררות תחתון מסייע קצת, ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת במאמר היה לך לעזרני, שחייבתני בו לאמר כיוצא ביגדל נא כח, שאמרת אין שלום בעירך, ויגדל נא כח ה' המקשר כל הנמצאות ומעמידם ומקיימן, נא יגדל הכח הזה ויוסיף אומץ. 

'''ובזה''' נבוא אל כוונת מזמור מודיע שגדול השלום, והוא '''רצית''' ה' ארצך שבת שבות יעקב {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/פה#ב|תהלים פה, ב]]}}. מהרי"ח ז"ל פירש: רצית ה' ארצך בגלות בבל, ורצית כמו הרצית, וכדכתיב אז תרצה הארץ וכו' {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כו#לד|ויקרא כו, לד]]}}. ששבעים שנה של גלות בבל כנגד השמיטות שלא שבתו ישראל בשבתם עלי', ולכן כיון שהרצית את ארצך משבתותיה, מיד שבת שבות יעקב, ולפי דרכו ז"ל נפרש, נשאת עון עמך על עון השמיטה הוא אומר, וכמו שעשית חסד בגלות בבל כן עשה עמנו בגלות זה, והיינו שובינו אלקי ישענו וכו'. ולי אפשר במה שפירשו הראשונים ז"ל בפסוק ציון במשפט תפדה {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/א#כז|ישעיה א, כז]]}} על גוף עיר ציון וקרקע עולם, דמה חטאה אם בני אדם חטאו, ולכן מחוייב שציון במשפט ודין הוא שתפדה, אמנם שביה בתורה צדקה הוא שישובו, כי עדיין מחוייבים גלות הם, וזה נ"ל שאומר רצית ה' ארצך. דקרקע עולם אתה מרוצה ממנו, כמו כי רצו עבדיך את אבניה {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קב#טו|תהלים קב, טו]]}} כך רצית ארצך ובזכותה שבת שבות בני אדם ויעקב, שמהיות ארצך רצויה לפניך שרצית בה, מתוך כך שבת שבות יעקב, עם היותם יעקב לשון עוקבה. ובשוב שבות יעקב כאשר בתחלה ונבנה הבית, הנה נשאת עון עמך, כי העם היושב בה נשוא עון משני פנים: האחד מצד תמיד של שחר ושל בין הערבים, והשני כי וכפר אדמתו עמו כתיב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/לב#מג|דברים לב, מג]]}}, ודרשו חז"ל {{ממ|[[בבלי/כתובות/קיא/א|כתובות קי"א.]]}} כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל עונותיו מתכפרים, שנאמר וכפר אדמתו עמו. ושמעתי דהיינו על העונות שנעשו בחוצה לארץ שאינם כל כך חמורים כאשר בארץ ישראל, שאינו דומה מכעיס המלך לעיניו למרות עיני כבודו בתוך היכלו למכעיסו חוץ להיכלו, ולכן עונות חוצה לארץ מתכפרים תכף בעת שבות יעקב, ועליהם הוא אומר נשאת עון עמך וכו'. מעתה שובינו אלהי ישענו, ובנחת רוח מהיותך עמנו ואנו עמך, תנוח דעתך ותפר כעסך עמנו עם הנחת רוח, שלהיותך עמנו תפר כעסך, כי היתכן שהלעולם תאנף בנו תמשוך אפך מאצלינו להוליכו אצל עמלק שיעדת בתורתך מלחמה לה' בעמלק מדור דור {{ממ|[[תנ"ך/שמות/יז#טז|שמות יז, טז]]}}, שם תמשוך אפך לדור ודור, לקיים אותה נבואה. ולפי זה אין צורך לפרש שה"א של הלעולם מושכת אחרת עמה, וכאילו כתיב התמשוך אפך, ואמר "הלא אתה תשוב תחיינו" להכריח איך הוא נמנע שלעולם תאנף בנו, מאחר שסוף סוף הלא אתה הוא שתשוב תחיינו, ואם כן איך יתכן שלעולם תאנף בנו. ועל זה הדרך אפשר שכתוב כל המחלה אשר שמתי וכו' לא אשים עליך כי אני ה' רפאך {{ממ|[[תנ"ך/שמות/טו#כו|שמות טו, כו]]}} לבסוף, ואם כן למה אטריח עצמי בתחלה לשים כיון שסופי לרפאות. ז"ש הלא אתה תשוב, שהיה די שיאמר הלא תשוב, אבל אמר "אתה" לומר אתה המוחץ אתה והכועס עלינו בעצמך תשוב תחיינו, ואם כן יותר נקל הוא שלא תאנף בנו כיון שאתה תשוב תחיינו. או יאמר הלא אתה, כמ"ש חז"ל {{ממ|[[בבלי/מגילה/כט/א|מגילה כט.]]}} בפסוק ושב ה' אלקיך {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ל#ג|דברים ל, ג]]}}, והשיב לא נאמר אלא ושב. כב-יכול הוא בעצמו שב מן הגליות שהוא גלה עמהם, וכמ"ש גלו לבבל שכינה עמהם. ז"ש הלא אתה תשוב, אתה בעצמך תשוב, כדכתיב ושב ה' אלקיך את שבותך. ובזה שאתה תשוב תחיינו, שהגלות כמות וחירות כחיים נחשב, ועכ"ז שנמשך רב טוב לבית ישראל, עמך ישמחו בך ובקדוש שמך ושבותך, ולא יעשו עיקר ממה שתחיים אלא ישמחו בך, לכך הראנו כח חסדך וישעך, הלא היא שכינת עוזך שהוא כאילו אתה מושיע את עצמך בהושיעך אותה, כי ישעך תתן אותה לנו לקיים ושכנתי בתוכם {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כה#ח|שמות כה, ח]]}}, ושיכנתי בתוכם, ובזה ניחא שלא כתב ובישעך תושיענו. אמר התפלה הנזכרת שהתפלל דהע"ה ברוח הקודש שאמר שובינו אלהי ישענו וכו'. על הגלות הארוך הזה, אמר אשמעה מה ידבר השי"ת על זאת ומה יגלה אזננו בתיקון הגלות הזה, ואשמעה כי ידבר שלום וכו', אמר במה שפירשו הראשונים בפסוק צום הרביעי וכו' יהיה לבית (ישראל) [יהודה] לששון ולשמחה {{ממ|[[תנ"ך/זכריה/ח#יט|זכריה ח, יט]]}}, כשנתבטלו הסיבות ההם שחייבו דברי הצומות וזעקתם, והם שתים: האחת האמת, ותהי האמת נעדרת {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נט#טו|ישעיה נט, טו]]}} במקדש ראשון, הלא היא עזיבת תורת אמת, וכדכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/ט#יב|ירמיה ט, יב]]}}. והשני על שנאת חנם שבבית שני, לכך הזהיר על שתיהם ואמר האמת והשלום אהבו {{ממ|[[תנ"ך/זכריה/ח#יט|זכריה ח, יט]]}}. שזה וזה גורם לצום הרביעי וכו' שיתהפכו לששון ולשמחה, כי בהבטל הסבה יבטל המסובב. וזה נראה לי שכוון כאן באומרו כי ידבר שלום, ר"ל כי ידבר להזכירם, הלא זה דברו שלום ושלא ישובו לכסלה דהיינו שנאת חנם, כי משאר צדדין של יראת ה' כבר קרבה הישועה לבוא ולשכון כבוד בארצינו, ולא חסרנו דבר אלא השלום, כי עדיין לא שבנו מתעותינו וטעותינו. וזוהי סיבת אורך הגלות הזה, כי הוא עבירות שבין אדם לחבירו ותלוי עד שירצה את חבירו לבקש שלום ולרודפיהו ואז נגאל בה'. ואמר כשחסד ואמת נפגשו, תכף צדק ושלום נשקו, שהשקר גורם מריבה ואמת מעורר שלום, ומעתה בהתעוררות זה של התחתונים, ואפילו קודם צאתו מן הכח אל הפועל, יועיל מאד להשפיע ממרום שפע רצון, ז"ש אמת מארץ תצמח. דלא כתיב צמח אלא תצמח לעתיד, ועכ"ז גורמת לשצדק משמים כבר נשקף דלא כתיב ישקיף, כי בהתחלת בא לטהר מיד מסייעין מלמעלה בשפע רצון, וצדק משמים נשקף, ולהיות בכל מצוה ומצוה מתן ושכר, כדתנן מתן שכרן של מצות. לזה אמר גם ה' יתן הטוב. ר"ל מלבד גופו של שכר הנזכר בצדק משמים נשקף, הנה יבוא מתן והוא שגם ה' יתן הטוב במתנה, כי אז כשצדק לפניו יהלך ללמד זכות לפניו יתברך על ישראל, הנה הב"ה בה שעתא ישם לדרך פעמיו, לשוב לעירו ולבנות דבירו, לקיים ושב ה' אלקיך וכו', שכב-יכול הוא שב, וכמו שאמר הלא אתה תשוב תחיינו. הכלל העולה שגדול השלום אשר ביטולו גורם לנו הגלות ואריכותו, כי המעוות הזה לא נתקן, ולזה כשיבוא המבשר לעתיד, עיקר בשורתו היא זו לומר שכבר נתקן השלום וזהו משמיע שלום, ר"ל משמיע את העם ומזהירם על השלום. או פירושו משמיע שכבר נתווך השלום בישראל, והיא הכנת הגאולה, ואחר ההשמעה הזו מבשר הטוב, ולכן לא אמר מבשר שלום אלא משמיע שלום, כאמור שהוא סיבת הישועה, ואחר שבשר טוב משמיע ישועה, ולא כתיב מבשר ישועה עם היותה בשורה, הסיבה היא שבכלל מבשר טוב הכל בכלל ישועה וזולתו, אלא שמשמיע ישועה הוא פרט שמפרט מהטוב הנזכר שבשרם, אחר כך משמיע ישועה, אבל אינו מבשר ישועה שהרי בכלל בשורת טוב היא, והשמעת ישועה היא פירושו של טוב היא:

'''ובזה''' נבין מה שאמר ירמיה עליו השלום, וירפאו את שבר (בת) עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/ו#יד|ירמיה ו, יד]]}}. כי תיבות שלום שלום כפולות ויספיק לאמר שלום ואין שלום, והכוונה כי מתחילה אמר מקטנם ועד גדולם כולו בוצע בצע ומנביא וכו' {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/ו#יג|שם יג]]}}. שזה גרם להם שבר הגלות, והם רוצים לרפאת שבר זה על נקלה, באומרו שבגלות בית ראשון לא היה בו שנאת חינם, והוא דבר גדול לרפואת השבר כי שלום להם אל יראו, ז"ש על נקלה לאמר שלום שלום. כלומר דכיון שיש שלום בתחתונים יושפע עליהם מלמעלה שלום, וזה כוון בכפל שלום שלום, שלום תחתון ושלום עליון, והנם טועים בזה כי אין שלום למטה. ז"ש ואין שלום. מכיון שהם בוצעי בצע וכולו עושה שקר, בהכרח תמשך קטטה, נמצא שגם בבית ראשון היתה שם שנאה, אלא שלא היתה על חינם כמו בבית שני והוא חמור יותר, והמשיך זה הענין באומרו הובישו כי תועבה עשו כו' {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/ו#טו|שם טו]]}}. הכוונה שהפסוק מקשה ואומר שמא תאמר והא בושים הם זה מזה, וכל מקום שיש בושה יש שלום, לז"א הובישו. והבושה היא תכלית הרשע, שהובישו על שתועבה א' לבד עשו, שאילו היו רוצים לעשות כל אות נפשם בתועבות מרובות, וזוהי גבורתם והתפארותם, אבל בושה אין מסוה הבושה על פניהם. ז"ש גם בוש לא יבושו, שבשתם היא על שתועבה אחת עשו כאמור, גם הכלם לא ידעו, באופן שיפלו בתוך נופלים אשר יפלו, והשטן מקטרג בשעת סכנה. ז"ש יפלו בנופלים. ר"ל בתוך הנופלים זולתם יפלו גם הם, ובעת רעה אשר פקדתים ומניתי אותם עליהם לפקיד אז יכשלו בה, כי לכל זמן ועת לכל חפץ פקוד מהש"י. ז"ש בעת פקדתים. לעת עצמו פקדתים שיעשה לי בהם רצוני וחפצי, כיון שאין שלום ביניהם: 

'''ובזה''' נבוא אל ביאור המאמר אשר הצענו ראשונה, וראוי לדקדק בו יתור שלום בכניסתך ושלום ביציאתך, שהכל בכלל שלום עם כל אדם, ואם הם עניינים מחולקים יקשה דמנא ליה שלשתן, אם לא שנדחה מכיון שהם ברכות ראוי לכלול בשלום כל הנקרא שלום. ועוד קשה מאי שלום מלכות בית דוד דקאמר, וכן שלום תורה והראיות שמביא. ועוד קשה שאחר שאמר גדול השלום שהב"ה שינה בדבר מפני השלום, עם היות הוא ית' אלהים אמת וחותמו אמת, מכל שכן שישנה המלאך מפני השלום, ואם כן היאך הביא חלוקת שהמלאך שינה אחר חלוקת שהקב"ה, וחלוקת שהקב"ה שינה מספקת. ועוד דברי ר' אלעזר שאומר שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום. קשה להולמם והיכן מצינו בנביאים שנטעו שלום בפי כל הבריות. ועוד ר' שמעון בן חלפתא מנא ליה לדרוש קרא דה' יברך את עמו בשלום לשאין כלי מחזיק ברכה אלא שלום, דתנא קמא דריש ליה לשלום תורה בתחילת המאמר שאנו בו. ומאי קאמר אף בברכת כהנים דהיל"ל וכן בברכת כהנים. גם צריך להבין אומרו לומר שאין הברכות וכו', שהכל מיותר שכבר הזכיר זה באומרו שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום. ועוד קשה ר' אלעזר הקפר מה הוסיף על הקודם. ועוד קשה אומרו הא גדול השלום ושנואה המחלוקת. שכל זה מיותר ונלמד מהכתוב חבור עצבים אפרים {{ממ|[[תנ"ך/הושע/ד#יז|הושע ד, יז]]}}, ומה צורך לפרטו והוא כפול כי מהדבר מובן הפכו, מגדול השלום נלמד שנואה המחלוקת, ומשנואה המחלוקת נלמד גדול השלום. ועוד קשה אומרו גדול השלום שאפילו בשעת מלחמה צריכין לו, דהיל"ל שאפילו בשעת מלחמה נצטוינו בו, צריכין לו בלתי מכוון, כי מה צורך בו, ותלתא קראי דמייתי בזה למה: 

'''והרב''' בעל עקידה ז"ל פירש כי בשעת המלחמה אפשר שאנשי הצבא יאמרו בלבם מי יכניסנו לתגר זה פן נספה במלחמה, ויהיה נפש איש מרה עליו פן ינקש, ולא יהיו עם מלכם בלב שלם ובנפש חפצה, לכך בא צווי קריאת שלום ואפילו בשעת מלחמה, להודיע שכל תכלית מלחמה זו להיות אחר כך שלום רב בעולם, ובזה תחזקנה ידי אנשי הצבא, ובזה נבין אומרו צריכין לו, שהשלום צורך המלחמה הוא, לחזק לבבות האנשים כאמור. זהו קרוב למה שכתב הרב הנזכר: 

'''הביאור''' במה שהצענו היות השלום פרטי וכולל, פרטי בבני אדם, וכולל בכל הנמצאות שמהסיבה ראשונה יתעלה ולמטה כולם מתקיימים בקשר השלום וכדפרשית. ושהוא נשפע ממנו יתעלה, ולזה נקרא הוא יתברך שלום על שם שמתווך שלום בכל נמצאיו, וזה כוון בחלוקת גדול השלום שהוא שקול כנגד הכל, שכן אנו אומרים עושה שלום ובורא את הכל. והכוונה שכיון שעל ידי השלום היא העמדת הנמצאות, אם כן הבריאה וההעמדה שקולים הם, וזהו עושה שלום שקול כנגד בורא את הכל, ולפי זה אומר שקול כנגד הכל, פירושו שקול כנגד בריאת הכל, ולז"א בעל המאמר בתחילתו שלום בכניסתך וכו'. כלל בשלום זה שיהא לו שלום מבית ומחוץ, מחוץ כמ"ש עם שאר כל בני אדם, ומבית בכניסתך לביתך שתמצאם בשלום, ובצאתך תצא בשלום עמהם, שתהיה מוקף שלום בבית ובחוץ, ודקדק שלום בכניסתך וביציאתך, מלשון לך כי אשתו ובניו של אדם כגופו הם, באופן ששלום בכניסתך ויציאתך לך ושלך הוא, וסוף סוף אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שישם לך שלום עם שאר כל בני אדם קאמר. אמנם רבי נתן ראה תועלת הנמשך ממלכות בית דוד והוא השלום, כי אנשי חסד הם ומרבים שלום בעולם בדיניהם, דן ודנין אותם, וכדכתיב דינו לבוקר משפט {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/כא#יב|ירמיה כא, יב]]}}. ועל ידי מוראה של מלכות בית דוד יתווך שלום בעולם, ואפשר שזוהי כוונת המשנה {{ממ|[[משנה/אבות/ג#ב|פ"ג, ב]]}}: הוי מתפלל בשלומה של מלכות. ר"ל בשלום הנמשך ומתחייב מהמלכות במוראה, וזהו מה שאמר רבי נתן זה שלום מלכות בית דוד. שהקב"ה שום ישים עליך מלך ישר כמלכי בית דוד, וזה רמז בתיבת וישם לשון שימה, כמו שום תשים עליך מלך, כי על ידי שימה זו יהי שלום לך, באופן שכשהכהנים מברכים וישם לך שלום, היינו דלא יעדי שולטן מדבית יהודה. דהיינו מלכות בית דוד שימלכו ויתמיד מלכותם. וזהו פירוש למרבה המשרה וכו' {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/ט#ו|ישעיה ט, ו]]}}. ר"ל לאותו שמרבה המשרה והוא סיבה במוראו ולשלום, ר"ל שמרבה גם כן שלום, אנא אין קץ לו אלא יתמיד, והיא כוונה נכונה וחריפה בפסוק: 

'''ורבי''' פירש זה שלום תורה. הכוונה שלא יהיה מלך בישראל, איש כל הישר בעיני אלהים ואדם יעשה, כי התורה תיישיר ותדריך בדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, באופן ששלום זה אפשר להעשות על ידי התורה, ז"ש וישם לך שלום. זה שלום תורה. ר"ל זה שלום הנמשך מהתורה, וניחא ליה פירוש זה לפי שהוא כולל בכל זמן, ולא ניחא ליה לפרש כרבי נתן, דלר' נתן ברכת וישם לך שלום פרטית כשיש מלכות בית דוד בישראל, לכך פירש זה שלום תורה, דכתיב ה' עוז לעמו יתן {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/כט#יא|תהלים כט, יא]]}}. ואין עוז אלא תורה, ובזה ימשך מהעוז הנזכר שהשם יברך את עמו בשלום, באופן שברכת וישם לך שלום, ברכה שיזכו ישראל לתורה שעל ידה זוכים לשלום, אחר כך אומר גדול השלום שהקב"ה שינה בו, ואפילו על שלום פרטי בין אברהם לשרה, ומכל שכן על שלום כללי, ולא עוד אלא שאפילו לא היה משנה אלא אומר דברים כהוייתן: ואדני זקן {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/יח#יב|בראשית יח, יב]]}} לא היתה נמשכת מזה קטטה, חלילה לו לאברהם, אלא לפי שאברהם יקפיד קפידת כל דהו, חשש אליה הקב"ה ושינה מפני השלום הקל הזה של קפידת כל דהו, אלמא גדול השלום. ואחר כך מוכיח שגדול השלום, דבשלמא הקב"ה ישנה כי מי יאמר לו מה תעשה, אמנם המלאך שדבר עם מנוח והוא שליח, ואין השליח יכול לשנות דבר, ובפרט כי השי"ת מגיד מראשית אחרית, ואם היה ראוי לשנות מפני השלום היה הקב"ה אומר למלאך האופן שידבר בו עם האשה והאופן שידבר עם בעלה, אבל כיון שלא גילה לו אוזן אין לו לשנות דבר, ועם כל זה מצינו ששינה המלאך לרדוף השלום, ואף עפ"י שהוא מלאך אין צריך לגלות את אזנו לשנות, שמגדולת השלום הוא זה שאין צריך לגלות אוזן בשינוי מפני השלום, כי פשוט הוא שמצוה לשנות ואין צורך לומר כן למלאך, אלא הוא מעצמו ישנה מפני השלום כי גדול הוא מאד. זאת ועוד בחינה שנית נוכיח כי גדול השלום, כי המלאך אמר דבר זה אל האשה, וכשבא אל מנוח אעפ"י שא"ל מנוח יבא דבריך {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/יג#יב|שופטים יג, יב]]}} ביו"ד, שמורה ששאל ממנו יגיד לו כל דבריו בשלימות, זאת ועוד כי אחר שהיה צורך בהגדת הנה נא את עקרה וכו' {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/יג#ג|שם ג]]}}, לפרסומי ניסא שעם היותה עקרה תלד, ועוד שהוא מחייב הנזירות אל הבן מאחר שהורתו על ידי נס, באופן שמכל הצדדין הנזכרים היה ראוי ומחוייב שלא ישנה כלל, ועכ"ז לאהבת השלום שינה מפנה השלום כי גדול הוא, ואח"כ אומר גדול השלום שהשם שנכתב בקדושה, פירושו שנכתב תמיד, כך דרכו להיותו נכתב בקדושה, ועכ"ז אמר הקב"ה ימחה לשום שלום בין איש לאשתו בסוטה ואף על פי שהיא חצופה. או אומר שנכתב, שכעת נכתב בקדושה, ועל מנת למוחקו בשביל השלום, ועם היותו שלום פרטי נתן רשות למחות שמו שנכתב בקדושה, מכל שכן על שלום כללי של כל העולם, ורבי אליעזר אמר שגדול השלום שכל הנביאים כולם בתוכחותיהם תכליתם לרדוף השלום, וזה כי בהבטל גזל וג"ע וש"ד ירבה השלום ויתווך בין אדם לחבירו, כי מצד גזל וגילוי עריות ושפיכות דמים נמשכים הקטטות ומריבות, ובהוכיח הנביאים על כך הרי הוא כאילו הוכיח על השלום, והיינו אומרו שלא נטעו כל הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום. וכוון אומרו "בפי כל הבריות", בפי דייקא, כי העיקר הוא היות השלום נטוע בפי הבריות לדבר בפה רכות, וזה נטעוהו כנטיעה שלא ימוט לעולם, נטוע ותקוע בפיהם כי גדול הוא מאד, באופן שמכלל דבריהם יובן ותמשך השלום. עוד אפשר לומר כי כשתדקדק בכל נביא ונביא תמצא בו אזהרה על שלום או שבח שמשבח שלום, ואיני יכול להאריך להביא פרטן, אבל על ידי מאיר נתיב תמצאם בנקל, באופן שגם בפירוש איתמר בכל נביא ונביא תקיעת ונטיעת בפי כל הבריות שלום, עיין עליהם. עוד אפשר לפרש ששלום זה שנטעו הנביאים בין ישראל לאביהם שבשמים, להיות הדבקות האלקי המתווך השלום חזק ותמיד מתקשר על ידם. ור"ש חלפתא אומר שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום, הורה בזה שהשלום הכנה וכלי לקבל הברכה, שכל מקום שאין שלום אין חלה הברכה, ודייק לה מקרא דה' יברך את עמו בשלום {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/כט#יא|תהלים כט, יא]]}}. מבעיא לי' מאי בשלום, ע"כ הכי קאמר בשלום שקדם והוא כמו כלי, בתוך זה השלום יברך ה' את עמו ברכות אחרות, שיכנסו ויקובלו בשלום שהוא כלי הקיבול והקיום שמתקיימות בתוכו הברכות, ולזה מביא גם כן ראיה מברכת כהנים, שאחר שברכם כמה ברכות ברכם בשלום, וכדמסיק לומר שאין הברכות מועילות וכו', וזה יובן באחת משתי בחינות: האחת שאפילו יגיעו אל האדם כל ברכות והצלחות שבעולם, אם אין שלום טוב מהם פת חריבה ושלוה בה מכל ברכות והצלחות בזבחי ריב, והבחינה השנית היא שהשלום כמלח ותבלין לקיים ולהעמיד שאר הברכות שיתמידו קיימות, כי זה משפטו של השלום, ומזה מסתייע בעל המאמר למ"ש בתחילה שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום, ומצד בחינה זו אמר אף בברכת כהנים וכו'. אלא שהוא מתחלף בצד מה, שבתחלה הודיע גודל השלום שהוא כלי המקבל הברכות, ולפי זה צריך שיקדם השלום כיון שהוא כלי הקיבול, אמנם אחר כך מוכיח מברכת כהנים שהשלום הוא קיום והעמדת הברכות, ולהיות שהשלום בא בסוף כל הברכות, לא עלה בידו להוכיח יותר, שאם היה השלום נאמר בראש ברכת כהנים, היה לומד מברכת כהנים מה שלמד מה' יברך את עמו בשלום, שהשלום כלי קיבול הברכות, אבל עכשיו שהשלום נאמר באחרונה, מודיע שהשלום צריך שימצא ויתמיד עם כל הברכות, באופן שהשלום צריך שימצא תחילה וסוף, תחילה לקבל בתוכו הברכות, וסוף לקיום והעמדת הברכות, והראשון נלמד מה' יברך את עמו בשלום, והשני מברכת כהנים. ולהיות הדברים האלה שנים, וקרובים להיות אחד ביחוסם זה לזה, לכך אמר המאמר אף בברכת כהנים וכו'. כי הוא סיוע למ"ש עם היות שהוא מתחלף בצד מה כאמור. ורבי אלעזר הקפר יליף גדול השלום מצד אחר, והוא שבא בחיתום והכל הולך אחר החיתום ואחרון אחרון חביב. וז"ש שאין חותם כל התפלה וכו', ואין חותם ברכת כהנים אלא שלום. ורבי אליעזר בנו של רבי אלעזר הקפר אומר שאפילו עובדים ע"ז עכ"ז האחדות מגין להועיל לשלא יקטרג השטן כיון שהם אחדים, ז"ש אין השטן נוגע ביניהם, ביניהם דייקא שאין לו לשטן פתח ומקום ליכנס בו לקטרגם כי אחדים הם ואוחזים הם זה בזה, כי כשיש מחלוקת אז בפירוד נכנס בו השטן לקטרגם ולהשטין, מצא בעל חוב מקום פרוץ במחלוקת ופירוד שביניהם, מקום ליכנס בו להזיקם. ודקדק באומרו אבל משנחלקו מה נאמר וכו'. דלא קאמר אבל כשנחלקו, דאומרו אבל משנחלקו קאי אאילו עצמן שהיו חבור עצבים, אשר בעודם באגודה א' הנח לו לפי שעה, אבל משנחלקו מגלגלין עליהם את הכל ליפרע מהם על מה שעשו כשהיו חבור עצבים, שאז האריכו להם מצד החיבור, אבל משנחלקו מה נאמר בהם וכו'. דאומרו "מה נאמר בהם" מורה שעל אלו שהיו חבור עצבים, שבהם עצמם נאמר משנחלקו "חלק לבם עתה יאשמו", דאומרו עתה יאשמו משמע אבל לא קודם, כי החיבור היה גורם אריכות אפים אפילו בעובדים ע"ז, אבל משנחלקו יאשמו עתה על העבר, למה זה דומה לאיש יודע נגן וערב למלך מאד עד שמעביר לו על כל דבר פשע, ויהי היום אשר נלחם עם אחד וחתך ידו של זה המנגן של המלך, ויצו המלך לתלותו, ויאמרו עבדי המלך אל המלך, אדוננו לא די צערו שנחתכה ידו אלא שגזרת לתלותו, מה זה ועל מה זה, וישב המלך תשובה נוצחת על מעשיו הרעים וחטאים שעשה מתחילה, והייתי מאריך לו על ניגונו אשר בידו, אכן כעת שנחתכה ידו גלגלתי עליו הכל ואפקוד עליו בכל חטאיו, וזהו ממש אומרו אבל משנחלקו מה נאמר בהם חלק לבם עתה יאשמו, לא כן מקודם שהשלום היה מגין עליהם, אכן עתה יאשמו גם על העבר. ובזה נסתלקה תמיהת הרב בעל עקידה ז"ל בשער ע"ד. וזה לשונו: אבל הדבר המבהיל אשר יראה סותר זה, הוא אשר אמרו שם: רבי אליעזר בנו של רבי אלעזר הקפר אומר גדול השלום שאפילו עובדי ע"ז ושלום ביניהם, אמר הב"ה כב-יכול אין השטן נוגע ביניהם, שנאמר חבור עצבים וכו'. כי איך יתכן אשר בהתנכר אל יוצרם והכחישם הסיבה הראשונה לא ינזק וכו'. והרחיב הרב והאריך בתיקון קושיא זו, אשר לפי דרכינו מתוקן הכל יפה כדפרשית. וכוון ביתור הלשון שאומר הא גדול השלום ושנואה המחלוקת. שהשני עניינים האלה יחד יליף להו מהכתוב חלק לבם עתה יאשמו. דמדקאמר עתה יאשמו דמשמע ולא קודם יאשמו, שהשלום גורם אריכות אפים, הא גדול השלום. ומגופיה דקרא דקאמר עתה יאשמו משמע דשנואה המחלוקת, וזה כוון באומרו הא גדול השלום ושנואה וכו'. ר"ל כל זה נלמוד מקרא דחלק לבם עתה יאשמו, והוא נכון וחריף. אחר כך אומר גדול השלום שאפילו בשעת מלחמה וכו'. הכוונה שאפילו בשעת מלחמה שהנאות אז הוא לעורר מלחמות כדי להתאכזר לעומת האויבים, ושאלת שלום גורם עצלה תפיל תרדמה באנשי הצבא, באומרם יבוא שלום ננוח ממלחמה. ז"ש שאפילו בשעת מלחמה אנו צריכים לו, והצורך הזה הוא שאותה השאלת שלום וזכותה של רדיפת שלום הוא מסייע מאד לנצח אחר כך המלחמה, ז"ש צריכים לו. וזה אפשר שדרש מיתורא דקרא דקאמר להלחם עליה, דבאומרו כי תצור אל עיר וקראת אליה לשלום. דבר הלמד מעניינו הוא דלהלחם עליה הוא, אכן כוון לומר כי תצור אל עיר. דע נאמנה שכדי שיהא לך זכות ויכולת להלחם עליה, צריך שוקראת אליה לשלום, כי קריאת השלום הוא סיוע גדול להלחם עליה, וכלי קרב הוא הקריאת שלום לנצח המלחמה בזכותו, והענין הזה מצד עצמו הוא חריף. ואפילו שלא יכוון אליה בעל המאמר אנו נפרש אותה ביתור "להלחם עליה" והיא חורפא. 

'''עלה''' בידינו גודל מעלת השלום ובקשו ורודפהו היותו מחוייב עלינו, וזה נלמד מהפרשה הזו וישלח משה וכו' {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/כ#יד|במדבר כ, יד]]}}. וראוי לדקדק בענין ראשונה במציאות השליחות, כי מאחר שגלוי וידוע לפני השי"ת שלא יתנם מלך אדום עבור בארצו וכן סיחון, אם כן היה לו יתברך לגלות אוזן משה עליו השלום ולמנעו מזה השליחות, כי אין בו תועלת כי אם חילול כבוד, שיתפארו על ישראל שלא נתנום עבור בגבולם. ועוד קשה מדוע לא עשה כן לעוג מלך הבשן, אולי יטה אוזן בראותו אשר אירע לסיחון המורד, ויתן נא את ישראל יעברו בגבולו. והרב בעל עקידה ז"ל פירש כי היא תחבולה אלקית לשאול רשות מאדום, ואע"פ שידוע וגלוי לפניו ית' שלא יתן ישראל עבור בגבולו ושישראל יטו מעליו, כדי שיקשה מלך סיחון רוחו ויאמץ לבבו בראותו דברי תחנוני בני ישראל, נעברה נא {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/כ#יז|שם יז]]}}. נא לשון בקשה, ולא הועילו אלא ויט ישראל מעליו {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/כ#כא|שם כא]]}}. יחזק לבבו כי לא ידע כי בנפשו הוא, וזוהי קושי רוח הכתוב בסיחון, כי הקשה ה' אליך את רוחו ואמץ את לבבו כו' {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ב#ל|דברים ב ל]]}}, לא שהשי"ת יסיר ממנו הבחירה, אלא על ידי התחבולה הזו הרי הוא כאילו הקשה ה' אלקיך, בהטעותו בטעות זו של רפיון ישראל שהטותם מעל אדום זה העם לא היה, אעכ"ו מפני סיחון שהוא עין הארץ בכל, ולעומת זה לא הוצרך עוד לקושי זה של שאלת שלום להטעות את עוג, כי מוטעה ועומד הוא מאז מענין אדום. ע"כ תורף דברי הרב. ועוד קשה יתור מקדש, כי כבר הגיד זה למעלה וישב העם בקדש {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/כ#א|במדבר כ, א]]}}, ובאומרו וישלח מלאכים סתמו כפי' דמקדש שלחם. ועוד אחר שמשה ע"ה הוא המשלח, למה לא אמר כה אמר משה אלא כתיב כה אמר אחיך ישראל {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/כ#יד|שם יד]]}}. ומדברי חז"ל נלמוד דמשה היינו ישראל וישראל היינו משה, דגדול הדור היינו כדור. ולפי זה אומרו כה אמר אחיך ישראל על משה עצמו הישראלי הוא, או שנקרא ישראל על שם דורו ישראל. ועוד קשה אומרו אחיך ישראל, כי מודעת היא זו האחוה, אם לא שנאמר שבאה דרך פיוס ורצוי, כלומר אנשים אחים אנחנו וראוי לך לחוס על טרחי ועמלי שלא להטריחני לסבוב ארץ אדום, אעברה נא בארצך כי יקל הסיבוב. או שנאמר שבא דרך איום ונכלול כל דברי חז"ל במאמר אחיך ישראל, שכוונו לומר מאחר שאחיך אנחנו בני אב אחד, מעתה שטר היוצא על האב הבנים היורשים מחוייבים בחוב חלק כחלק, באופן שאחר אשר אני אחיך ישראל ופרעתי כל חוב הגלות והשעבוד, ראוי ומחוייב שלפחות תסייעני בעבור בגבולך דרך קצרה. ועוד קשה אומרו אתה ידעת את כל התלאה, והיל"ל שמעת, לשמע אוזן לבד. ואפשר לומר שגם זו מכלל התוכחת אשר זכרנו, שאומרו אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו, הלא ידוע ידעת מה טיבה שהיא משטר חוב שעל שנינו. ועוד קשה שפתח בלשון יחיד, כה אמר אחיך ולא כתיב כה אמרו אחיך, ואח"כ אומר בלשון רבים אשר מצאתנו, דלא כתיב מצאתני כדפתח בלשון יחיד. ואפשר לומר במה שפירשנו גבי אחיך ישראל, שעל משה עצמו הוא אומר, דהשתא ניחא אומרו "אשר מצאתנו" מדבר בעדו ובעד כל קהל ישראל. ועוד קשה כל זה הסיפור וירדו אבותינו מצרימה וכו' ונשב וכו' וירעו. כל זה אריכות דברים ללא צורך. וחז"ל אמרו: ישראל משתבחים בשלהם, הקול קול יעקב, ונצעק כו' וישמע כו', ואדום הוא עשו משתבח בשלו, והידים ידי עשו, שנאמר בו ועל חרבך תחיה {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כז#מ|בראשית כז, מ]]}}, הוא מ"ש פן בחרב אצא לקראתך {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/כ#יח|במדבר כ, יח]]}}. ועוד הגדה זו של והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/כ#טז|שם טז]]}} מיותרת, לא היה צריך להתחיל אלא מנעברה נא בארצך. ועוד מה הוסיפו בשאלת במסילה נעלה כו', כי מה לי נעברה נא בארצך שלא נתן להם רשות לבמסילה נעלה, הן אמת שבכתוב הראשון נאמר לא נשתה מי באר, ובשאלת במסילה נעלה כתיב ואם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם, שהרי נראה שהוסיפו שירויחו מצד המים ומכרם, שיועילום כמשפט האכסנאי, שאמרו חז"ל שחייב להועיל למדינה אשר נכנס בה, וכמו שדרשו בפסוק ויחן את פני העיר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/לג#יח|בראשית לג, יח]]}}. שעשה חן וחסד את פני העיר, להוזיל השערים הושיב מקולין. אבל זה איננו שוה, כי חז"ל פירשו גבי לא נשתה מי באר על בארה של מרים אלא מים בכסף ישתו. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מה הוסיפו בשאלת במסילה נעלה. ומצורף לזה כי לא הונח שהוסיפו ונתתי מכרם, יקשה שהי' להם להוסיף תוספת זה על נעברה נא בארצך ולא על במסילה נעלה. והרב בעל עקידה ז"ל דרך דרך ישר באילו הדרכים הנז' בפסוקים, כי דרך המלך אשר בתוך הארץ יש בה חדא לטיבותא, שאין שם כרמים ושדות שיזיקום העוברי דרך, אלא דרך המלך באמצע ובתים מכאן ומכאן, ועליה שאלו מתחילה נעברה נא בארצך כו', ויש בה לטיבותא שלא נעבור בשדה ובכרם, שהרי אין שם שדות וכרמים, וגם לא נשתה בדרך הזה מי באר, כי אין שם בארות כלל. הן אמת כי יש בה חדא לריעותא שיש חשש פן נבגוד ואנו בתוך העיר, וזה נתנו ישראל אל לבם כשראו שלא נתן להם רשות בדרך המלך, אמרו אולי חושד אותנו כמרגלים את הארץ ונלחם בהם ונעלם מן הארץ, ולכך אמרו לו במסילה נעלה, שהיא הרחק מן העיר וחוצה לה אולי יתרצה, ולכן אמרו ואם מימיך נשתה, כי שם בדרך המסילה יש בורות שיחין ומערות, הנה לא יהיה חינם אלא ונתתי מכרם, ואדום לא נתרצה כלל בצד מהצדדין הנז', ע"כ תורף דברי הרב. ובזה נבין שמתחילה נאמר לא תעבור בי. בי דייקא, דהיינו בתוך המדינה, ובחלוקת במסילה נאמר לא תעבור ולא כתיב בי, כי מבחוץ היא כמו שכתב הרב ז"ל. לכך כתיב לא תעבור אפילו העברה כל דהו. ועוד קשה כי אחר שהזכיר שיצא אדום בעם כבד ויד חזקה {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/כ#כ|במדבר כ, כ]]}}, אין צריך לומר וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/כ#כא|שם כא]]}}. דבכלל מאתים מנה. 

'''הביאור''' הוא שחז"ל הודיעונו שבח משה ע"ה, שעם היותו לוקה ע"י ישראל עכ"ז לא השיב ידו מהשתדל בכל עת על עסקיהם, ולשלוח שלוחים אל מלך אדום, ובדבריהם אלו אבין טעם לאומרו מקדש, שהכוונה שעם היות המקום הזה קדש אשר שם רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם במשה ואהרן, ובקדש אירעה תקלה למשה, עכ"ז וישלח מלאכים מקדש. מקדש דייקא. או יאמר מקדש להודיע זירוז משה ע"ה וישראל, שלא רצו ליכנס בתחום אדום מלא אמה א', אלא נתעכבו בקדש והיא עיר קצה גבול אדום, כמ"ש נא והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך. אשר כוונו בזה להבטיחו שלא יירא, והמופת שהרי אנחנו בקדש עיר קצה גבולך, כי לא נוכל לעבור את פי ה' אשר נתן לכם הר שעיר ירושה, וזהו טעם אומרו וישלח מלאכים מקדש. כלומר נכון יהיה לבך, שהרי אנו בקדש סוף גבולך כאמור. והוא מה שפירשו ז"ל גבי דרך המלך, שר"ל על דרך המלך מלכי המלכים הב"ה, בדרך המצוה אשר צונו לבלתי נזיקך בו, נלך לבלתי סור מהמצוה ימין ושמאל. והראב"ע פירש דרך המלך על מלך אדום, שהדרך אשר ידריכנו בו המלך נלך בו ולא בזולתו כי אין דבר רע, וכל זה כוון בשלוח מקדש כאמור. '''וזו''' נ"ל שהיתה כוונתו ית' בהניחו למשה שישלח שלוחים לאדום, עם היות גלוי לפניו ית' שלא יתנם עבור בגבולו, שכוונתו ית' היא לפרסם חסידות ישראל מב' פנים: הא' בפתיחת וקריאת שלום, לבקש שלום ורודפהו, והשני שכשלא יתן מלך אדום את ישראל עבור ברשותו, ויטו ישראל מעליו לקיים מצות ה', יורו על שלימותם שאינם מבעלי זרוע כי אם כל דבריהם ע"פ התורה והמצוה, ובזה נסתלקה קושית הרב בעל עקידה ז"ל. 

'''ואמר''' כה אמר אחיך ישראל {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/כ#יד|במדבר כ, יד]]}}. ידוע מ"ש חז"ל במדרש שיר השירים, משל לשני אחים תאומים והיה הרב מכה את הא' אשר לומד אצלו ואחיו אשר בבית בוכה, ולא ידעו מה הוא עד שהלכו למדרש וראו תאומו מוכה, אז הבינו שמצער אחיו היה בוכה. וזה נלע"ד שאומר כאן כה אמר אחיך ישראל. שמאחר שאנשים אחים אנחנו מלידה ומבטן ומהריון תאומים הם יעקב ועשו, אשר זה בלי ספק גורם לשאתה ידעת, בידיעת הרגש את כל התלאה אשר מצאתנו, והוא על דרך ידעתי את מכאוביו {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ג#ז|שמות ג, ז]]}}, כי בהיות ישראל מפאת נפשם חלק אלוה ממעל, כתאומים הללו כב-יכול, מזה הצד ירגיש השי"ת ויצטער וידע מכאובם, באופן שכיון שהרגשת ונצטערת בכל התלאה, ראוי שתחוס ותחמול כעת לתת רשות שנעברה נא בארצך. 

'''ואולי''' רמז זה באומרו בתחילה בלשון יחיד אחיך ישראל כו', ואח"כ בלשון רבים אשר מצאתנו. שהכוונה לי ישראל ולך אדום מצאתנו יחד התלאה, כי אנשים אחים תאומים אנחנו, והרגשת בכל התלאה אשר מצאתנו בדרך. או יאמר כה אמר אחיך ישראל על משה אשר בשם ישראל יכונה, ולכן דבר בלשון יחיד, ואומרו אשר מצאתנו על משה וישראל, כי צרת הדור מגעת לראש הדור, וזהו אשר מצאתנו בלשון רבים. והציעו זו של וירדו אבותינו וכו' ונצעק וכו', להסיר פחד ואימה מלב מלך אדום, שלא יעלה על דעתו לחשוד אותם פן ימרדו בו, כי זה דבר בטל מעצמו, כי האנשים האלה שלמים הם, בשיעור שאפילו המצרים עם היות שהרעו להם עכ"ז לא מלאם לבם להרים יד במלך, עם היות עם בני ישראל רב ועצום מהמצרים, אלא ונצעק אל ה' כו', לא שהם יטלו נקמתם בידם והושיע ידם להם, אלא וישמע ה' כו' וישלח מלאך ויוציאנו. באופן שכל הצלתינו בהשגחתו ית' היא, וא"כ מעתה לא יש מקום לחוש פן נמרוד בך, ומידי עברינו בארצך פן נלחם בך, מאחר שכל צאתינו היתה על פי השם, לא נוכל לעבור פי השי"ת שצוהו לבלתי קחת אפילו מדרך כף רגל מארצך בזולת רשותך, וכמו שפירש רש"י ז"ל בפסוק עד מדרך כף רגל {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ב#ה|דברים ב, ה]]}}, שאפילו דריכת כף רגל בדרך העברה בעלמא אסר להם לישראל בלי רשות אדום, באופן שכל אלה הפסוקים הם כמו הצעה לנעברה נא. שר"ל נא בשעה זו קלה תהיה ההעברה בארצך, שארצך תהי לך אשר לך, והנה לך מופת על זה והוא שוהנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך, ולא גבה לבנו ולא רמו עינינו ליכנס בתוך הגבול כי אם ברשותך, וכל זה רמזו באומרו דרך המלך נלך. שר"ל ברמז על דרך המצוה שצוה אותנו השי"ת בה נלך, לבלתי סור מן המצוה ולבלתי נטות ממנה ימין ושמאל, ולהיות שישראל דברו דברי טעם כאמור, לעומת זה מלך אדום לא מצא פתחון פה להשיב פניהם אחור, וזהו טעם לשתיקותו, והעם הם הם שסרבו ומיאנו, וזהו טעם ויאמר אליו אדום על דלת העם, דלא כתיב מלך אדום. ואולי שלפי שהשיב שלא כראוי בפחזותו, לעומת זה לא אמר בו מלך, שלא השיב אלא כהדיוט ולא כמלך. ועל פי הפירוש הראשון יבוא על נכון שישראל נתחכמו לעומתם, וכמו שהמלך של אדום שתק כך מלך ישראל הוא משה ע"ה, והיינו אומרו ויאמרו אליו בני ישראל במסילה נעלה וכו'. שבתחילה היה השליחות ממלך למלך, ועכשיו בזה השליחות השני מדלת העם אל דלת העם. ואומר רק אין דבר ברגלי אעבורה. הוא איום ופיוס בבת א', דהכי קאמר ראוי לך להחזיק טובה אליו ית' שאסר עלינו אפילו מדרך כף רגל א', שאילו לא היה אותו הדיבור, הנה ברגלי אעבורה בלי פחד כי אין אומר השב, כעת שיש דבר איני יכול לעבור ברגלי הנה איום, ומצד אחד פיוס כיון שיראים לעבור את פי ה' אין לירא מהם, ולעומת זה כתיב ויצא אדום לקראתו בעם כבד. והעיקר הוא ביד חזקה, שהוציאו בידם צווי השי"ת האוסר את ישראל הכנס בגבולם אפילו מדרך כף רגל כי אם ברשותם ורצונם, וזהו ביד חזקה, ביד דייקא. ולפי הפשט שיצא ברבוי עם, וכל מין ומין ממיני כלי המלחמה הנקחים ביד, בידם היו נמצאים וזהו ביד חזקה. או אמר שהיו רבי הכמות, עם כבד, ורבי האיכות גיבורים חזקים וזהו ביד חזקה. והגיד הפסוק כי לא נמנעו ישראל מהכנס בגבולו מפני רוב עם ויד חזקה, כי מאפס ותוהו נחשבו, הן גוים כמר מדלי נגדם, אכן המיאון שמאן אדום הוא שהיה סיבה להטות ישראל, ז"ש וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו. וזה לבד סיבת ויט ישראל מעליו, לא העם כבד ויד חזקה, כי במאון שמאנו מעתה אין רשות לישראל לעבור בגבול אדום, שנאסר לו מפי הגבורה בפסוק עד מדרך כף רגל. וסימניך בדרך הלציי ויט ישראל מעליו, מעליו דייקא, ר"ל מסיבת השי"ת שעליו בשמים ממעל, לא מפחד אדום ועמו הכבד שמתחת בידם החזקה, אלא מעליו הייתה סיבת הנטייה. עוד אפשר כוון באומרו וימאן אדום נתון וכו'. שדרך העולם בהמצאם יחד במחלוקת לעשות פשרה לתווך השלום, והפשרה הנאותה כאן הייתה שיעברו ישראל בשפת גבול אדום, והוא דרך שלישי זולת דרך המלך הנז' ראשונה וזולת דרך המסילה, ולזה הגיד הכתוב רוע לבבו ומיאונו אפילו עבור בגבולו, אפילו סביב כאמור, אפילו בדרך כזה לא נתרצה עד שהוכרחו ישראל לסבול טורח הסיבוב לסבוב גבול אדום, ותקצר נפש העם. וזהו ויט ישראל מעליו. כי ישראל הם ישרים בדרכי ה', ולא נטו ממצוותיו ית' ימין ושמאל. זכינו אל מה שרצינו אליו, כי גדול בקשת השלום עד שנתעורר הנביא משה ע"ה אל שליחות זה מטוב טעמו, וזהו וישלח משה מלאכים מסברתו הישרה, והוקבעה לדורות במצות כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כ#י|דברים כ, י]]}}. וכמו שבא בדברי חז"ל {{ממ|[[מדרש רבה/במדבר/יט#לג|במדבר רבה יט, לג]]}}. שזהו אחד משלשה דברים שהסכים דעת עליון עם משה ע"ה כי גדול השלום:

{{מרכז|<big>'''תם.'''</big>}}

{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}

[[קטגוריה:פרשת חוקת]]