עריכת הדף "כד הקמח/שבועה"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/ח|קהלת ח]]}}. הזהיר שלמה בכאן את האדם שיקיים וישמור כל מה שיצונו המלך לפי שאנו מצווין על יראתו של מלך וכענין שדרז"ל (קידושין פ"ק דף לב) {{ממ|[[תנ"ך/דברים/יז#|דברים יז]]}} שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, וכן אמר שלמה {{ממ|[[תנ"ך/משלי/כב|משלי כב]]}} ירא את ה' בני ומלך כיוון לומר שיירא מן המלך העליון תחלה ואחריו שיירא את המלך המולך בארץ והשוה את שניהם יחד במדת היראה, כי יאמר כשם שאתה ירא את השם הנמצא בכל מקום ופורש מן העון ליראתו ואע"פ שאי אתה רואהו כן יש לך ליראה את המלך שאתה רואהו שתפרוש ממה שתתחייב מיתה ליראתו ואע"פ שאי אתה עומד לפניו, כי א"א לו למלך ב"ו להמצא בכל המקומות וע"כ תצטרך שתהיה אימת המלך וצורתו חקוקה בלבך בהעדרו מן המקום ולא תראנו כאלו ראית אותו בעיניך כשם שאתה ירא מן המלך העליון יתעלה שלא ראיתו מעולם בעיניך, {{ממ|שם}} ועם שונים אל תתערב יזהיר שלא ישנה הדבר שלא יירא ממלך ב"ו תחלה כי יש עוברין על רצון השי"ת ליראתו של מלך, והנה הם יראים ממלך ב"ו תחלה ועושין יראתו עיקר ולא יתכן לעשות כן אבל הראוי שיהיה השי"ת תחלת יראתו ועיקר מחשבתו ופעולותיו כולן, ולפי שהש"י ממ"ה ראשית כל ראשית ואין מלכות המלכי' רק ממנו ומלכותו לעד לעולם ומלכות ב"ו כלה ואובד ואין ראוי להשוותן כלל לכך הפסיק בהן הכתוב במלת בני כי היה הכתוב ראוי לומר בני ירא את ה' ומלך כמנהגו בשאר הכתובים שיתחיל במלת בני אבל רצה להפסיק ביניהם לבאר אע"פ שהשוה אותם הכתוב לענין היראה אין ענינם שוה ואין לשתף ביניהם שהרי יש הפרש גדול ויתרון ביניהם כיתרון האור מן החשך. וענין הכתוב כי יראת המלך הוא קיום הארץ וצורך גדול לבריות ודרשו ז"ל (אבות פ"ג) הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, אבל העיקר הגדול והעצום והמעלה העליונה שיירא תחלה את המלך העליון שחיי המלכים כולם ומלכותם תלויה בידו וע"ז אמר שלמה בכאן אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים כלומר אני אומר לך פי מלך שמור שתשמור פי המלך ושתעשה כל מה שיצוה ועל הדברים כלן שתשמור שבועת אלהים, ובא לומר שאם המלך יחפוץ להעבירו על מצותיו שלא ישמע לו אלא שיזכור תחלה יראת ה' והשבועה שנשבע לו בסיני לקבל עליו התורה והמצות, וכן אמרו במדרש אני פי מלך שמור מזומן אני לשמור פי מלכי האומות המושלים בנו במסים וגולגוליות. ועל דברת שבועת אלהים ואצל דברת שבועת אלהים לא אשמור פי המלכים שכן מצינו בחנניה מ שאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר {{ממ|[[תנ"ך/דניאל/ג|דניאל ג]]}} לא חשחין אנחנא על דנא וגו'. ומתחיל הפסוק ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרין למלכא נבוכדנצר לא חשחין וגו', אם מלכא למה נבוכדנצר ואם נבוכדנצר למה מלכא אלא כך אמרו לו את מלכא עלנא במסים וגולגוליות אבל על דנא שאתה אומר לנו לעבוד ע"ז נבוכדנצר אתה ולא מלך ואת וכלבא שוין, כלומר שאין אנו רשאין לבא כנגד השבועה שנשבענו בהר סיני, זהו ועל דברת שבועת אלהים: צריך אדם שיזהר מאד בהזכרת הש"י וזה מכלל יראת הש"י, שכן ארז"ל בפ"ק דתמורה {{ממ|[[בבלי/תמורה/ג/ב|ג:]]}} אזהרה למוציא שם שמים לבטלה מדכתיב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ו#|דברים ו]]}} את ה' אלהיך תירא. ועוד ממה שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כ#|שמות כ]]}} לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ויש להתבונן בפסוק לא תשא שהוא דבור שלישי הוקבע אחר אזהרת ע"ז כי כמו שראוי ליראה את השם הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר כן ראוי לתת כבוד לשמו והנושא אותו לשוא מחלל כענין שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/יט#יב|ויקרא יט יב]]]}} ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך. ויזהיר הכתוב הזה שלא ישבע אדם בשם לריק כגון שנשבע על הידוע לשנותו או לקיימו והוא שנשבע על עמוד של זהב שהוא של שיש או שהוא של זהב, והזכיר לשון לא תשא ולא אמר לא תשבע לפי שהוא כולל עוד שלא ישא אדם על שפתיו השם לחנם כלשון {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כג#|שמות כג]]}} לא תשא שמע שוא {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/טז|תהילים טז]]}} ובל אשא את שמותם על שפתי כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול, וזה נקרא בלשון רז"ל מוציא שם שמים לבטלה ודרז"ל {{ממ|[[בבלי/נדרים/י/ב|נדרים י:]]}} מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' חטאת. ת"ל קרבן לה' והלא דברים ק"ו ומה זה שלא נתכווין אלא להזכיר שם שמים על הקרבן אמרה תורה קרבן לה', לבטלה על אחת כמה וכמה. וטעם איסור השבועה כי הוא מכחיש האמת מעיקרו ואבדה האמונה ונכרתה מפיו, ובין שתהיה השבועה בנקיטת חפץ בין שתהיה בלא נקיטת חפץ הרי זה ככופר בתורה או במי שנתנה כיון שבטל דבר או עבר על שבועתו, וכ"כ החכם רבי אברהם ן' עזרא ז"ל העובר על השבועה כאלו מכחיש וכופר בהקב"ה כי כונת הנשבע כאשר השם אמת כן יהיה דברי אמת ואם לא יקיים דברו הרי זה כמכחיש את הש"י. ומנהג אנשי מצרים עד היום אם ישבע אדם בחיי המלך ולא יקיים דברו יומת ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה שהרי הוא מבזה את המלך בפרהסי' וא"כ למלך ב"ו שתחלתו ומלכותו הבל ואחריתו הבל על אכ"ו אלף אלפי פעמים שחייב אדם להשמר בשבועתו בשם ית'. והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פילגש בגבעה ושם היה פינחס הכהן הגדול, ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה והם אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף וכן לא יעשה אפי' במחללי שבת, גם ראינו כי בקש שאול להרוג ליהונתן בנו והוא לא שמע השבועה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/שמואל א/יד#|שמואל א יד]]}} ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם. וגדול מאד כח השבועה שהרי יהונתן לא עבר בזדון אלא בשוגג ואעפ"כ חייבו אביו מיתה עד שהוצרכו העם לפדותו שנא' {{ממ|שם}} ויפדו העם את יונתן ולא מת. ופדאוהו בדין מפני שאמרו שוגג היה, ומכאן יש ללמוד שהעובר על השבועה חייב מיתת ב"ד, בוא וראה שהרי השוה הכתוב עובר על השבועה לאיסור אשת איש כתיב הכא {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כ#|שמות כ]]}} כי לא ינקה ה' וכתיב התם {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ו|משלי ו]]}} כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה. וראינו שהביא השם ית' רעב בארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים וכאשר נהרגו בית הדמים אז {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/כא|שמואל ב כא]]}} ויעתר אלהים לארץ ושלמה אמר לשמעי {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ב|מלכים א ב]]}} הלוא השבעתיך בה'. והכלל לא מצאנו בעשרת הדברות שכר מפורש רק בכבוד אב ואם ולא עונש מפורש רק בע"ז ובשבועת שוא, ורבים חושבים כי הנושא הש"י לשוא לא עבר עבירה גדולה ואני אראה לו כי הוא קשה מכל לאוין הבאים אחריו, כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות לא יוכל לרצוח ולנאוף כל עת כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד כמה שבועות בלא מספר, ומרוב רגילותם לפני הדבור יקדימו השבועה והוא להם לשון צחות ואלו לא היה בישראל רק עבירה זו תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו, ואני אראה להם שגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו ימלא תאותו בנקמתו וכן הנואף לשעתו והגונב להנאתו ועד שקר להתרצות או להנקם, אבל הנשבע לשקר מחלל את הש"י בפרהסיא בלא הנאה שיש לו ע"כ:

ומצינו ישעיה הנביא שהיה מוכיח לישראל בעבירה זו הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/מח|ישעיה מח]]}} שמעו זאת בית יעקב הנקראי' בשם ישראל וממי יהודה יצאו הנשבעי' בשם ה' ובאלהי ישראל יזכירו לא באמת ולא בצדקה, כי מעיר הקדש נקראו ועל אלהי ישראל נסמכו ה' צבאות שמו. כיוון ישעיה בשני פסוקים אלה לומר שאין לתמוה על שאר האומות אם הם נכשלים בעון זה כי שאר האומות לא קבלו התורה לא ראו אור ולא ידעו ולא יבינו וגו', אבל התימה הגדול על אותם שהם בית יעקב ונקראים בשם ישראל שהם קבלו את התורה ושמעו דבור לא תשא, ולכך הזכיר בית יעקב כלשון האמור במתן תורה {{ממ|[[תנ"ך/שמות/יט#|שמות יט]]}} כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל כי במתן תורה נתקיים להם שם ישראל הנגזר משררה כי ראו שררת הש"י וכבודו עין בעין. ומזה נקראו ישרון, ואמר וממי יהודה יצאו כלומר מזרע יהודה, והזכיר יהודה לפי שתחלת נבואתו של ישעיה לשבט יהודה היתה הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/א|ישעיה א]]}} אשר חזה על יהודה וירושלים, והנה הנביא כמתמיה בלשונו על זאת איך אפשר לבית יעקב שקבלו התורה והם נקראים בשם ישראל ויצאו משבט יהודה שממנו האור והמלכות שיהיו נשבעים בשם ה' ובאלהי ישראל יזכירו ואינם חוששין בהזכירם השם תמיד והם מעיר הקדש נקראו והיה להם להיות קדושים כשם שנקראו ממלכת כהנים וגוי קדוש ועל אלהי ישראל נסמכו בפיהם לא בלבם. כענין שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/יב|ירמיה יב]]}} קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. ואמר {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/מח|ישעיה מח]]}} ה' צבאות שמו כי הוא אדון כל הצבאות כלן העליונים והשפלים ועל כן היה לכם ליראה מפניו:

ואמרו במדרש העובר על השבועה כעובר על החרם כי השבועה הוא החרם והחרם הוא השבועה. גדול כח החרם מנין מעכן שהרי עכן מעל בחרם ומתו עליו ל"ו צדיקים שנא' {{ממ|[[תנ"ך/יהושע/ז|יהושע ז]]}} ויכו מהם אנשי העי וגו', אמר הקב"ה ליהושע חטא ישראל מה עשה יהושע נסתכל בי"ב אבני החשן וראה אבנו של יהודה מכהה אורה וידע ששבט יהודה מעל בחרם. הפיל גורלות למשפחות וממשפחות לגברים ונלכד עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה, וכן מצינו בשאול בן קיש שהחרים בלשון ארור שנא' {{ממ|[[תנ"ך/שמואל א/יד#|שמואל א יד]]}} ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב. וכתיב {{ממ|שם}} ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם, מה שהחרים שאול בלשון ארור קרא הכתוב שבועה, ואכל מעט דבש ותאורנה שתי עיניו, כיון שראה שאול את פלשתים מתגברין על ישראל מיד ידע שמעל ישראל בחרם נסתכל באבני החשן ראה אבנו של בנימין מכהה אורה וידע ששבט בנימין מעל בחרם, הפיל גורלות למשפחות וממשפחות לגברים ונלכד הוא ובנו שנאמר {{ממ|שם}} וילכד שאול ויהונתן לקח שאול חרבו להרוג ליהונתן שנא' {{ממ|שם}} כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף כי מות תמות עד שאמרו לו העם כי בשוגג היה והקריב קרבן על שגגתו ונתרצה לו שנא' {{ממ|שם}} ויפדו העם את יונתן ולא מת. וכן מצינו באחי יוסף שהחרימו ביניהם שלא יגלה אחד מהם הדבר ליעקב אמרו אין אנו אלא ט' ואין החרם מתקיים אלא בי' מה עשו שתפו להקב"ה עמהם והחרימו, ראובן לא היה שם כשבא הגידו לו הדבר והחרם שהחרימו ושמע ראובן החרם ושתק ולא הגיד ליעקב מפני החרם ע"כ במדרש פרקי רבי אליעזר. ובמדרש תנחומא בפסוק {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/ד#|ויקרא ד]]}} נפש כי תחטא ושמעה קול אלה בא וראה כשנבראו העליונים והתחתונים בחצי השם נבראו שנא' {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/כו|ישעיה כו]]}} כי ביה ה' צור עולמים אל תקרי צור אלא צר ולמה לא נבראו בכל השם כלו כדי שלא להזכיר את השם שלם אוי להם לרשעים שמחרפין שמו של הקב"ה ומזכירין אותו תמיד חנם, ראה מה כתיב בקרבנות {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/א#|ויקרא א]]}} אדם כי יקריב מכם קרבן לה' אינו אומר לה' קרבן לה' עולה אלא קרבן לה'. ובני אדם מחרפין שמו חנם זהו שאמר שלמה {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/ח|קהלת ח]]}} אל תבהל על פיך וגו'. שנו רז"ל לא יהא אדם מישראל פרוץ בנדרים ואין לו להתמיד בשבועות אפי' על האמת ומעשה בהר המלך שהיו שם ששים אלפים עירות וכלן חרבו על שבועת אמת, כיצד היה אדם אומר לחבירו בשבועה שאני הולך למקום פלוני ואוכל ואשתה והולכין ועושין ומקיימין שבועתן ומה הנשבע באמת כך הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה. כשיבא הקב"ה לדון עם ברואיו הרי הוא דן הנשבעים לשקר עם המכשפים והמנאפים הוא שנא' {{ממ|[[תנ"ך/מלאכי/ג#|מלאכי ג]]}} וקרבתי אליהם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים בשמי לשקר ובעושקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני אמר הקב"ה פה שנתתי לכם להיות מהללים ומשבחים אותי בו אתם מחרפין ומגדפין ונשבעים בשמי לשקך שכל הבריות לקלוסי בראתים שנא' {{ממ|[[תנ"ך/משלי/טז|משלי טז]]}} כל פעל ה' למענהו לא די לכם שאי אתם מקלסין אותי אלא אתם מחרפין אותי זהו שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נז|ישעיה נז]]}} והרשעים כים נגרש וגו' מה הים הזה הגלים שבתוכו מתגאין ועולין כיון שהגיע כל אחד מהן לחול הוא נשבר וחבירו רואה אותו שנשבר ונתגאה ועולה ואינו חוזר בו כך הרשעים רואין אלו את אלו מתגאין ואינם חוזרין לפיכך נמשלו כים ואין להם נוח בעולם כי השקט לא יוכל, אבל הצדיקים יש להם השקט שנא' {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/ל|ירמיה ל]]}} ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד:

בעון השבועה העולם חרב והיישוב מתמוטט והפירות לוקין, שכן אמר ישעיה ע"ה {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/כד|ישעיה כד]]}} על כן אלה אכלה ארץ וגו'. וכתיב בתריה אבל תירוש אומללה וגו' וכתיב {{ממ|שם}} שבת משוש תופים וגו'. והנה בכלל זהירות בשבועה להזהר בהקדשות וכל עניני נדרים ונדבות, כי כשאדם נהנה מן ההקדשות ומועל בהם הרי זה עון פלילי והוא סבת מכשולות רבים, על זה אמר שלמה ע"ה {{ממ|[[תנ"ך/משלי/כ|משלי כ]]}} מוקש אדם ילע קדש. וענין נדרים מצות עשה שבתורה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כג#|דברים כג]]}} מוצא שפתיך תשמור וגו'. וכן אמר דוד ע"ה {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/סו|תהילים סו]]}} אשר פצו שפתי ודבר פי. כי מי שמתנדב על חתונתו או על חליו או על מקרה שאירע לו ואינו משלם הלא זה מכשול ועון פלילי. והאומר אשנה פרק זה או מסכת זו הרי זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל והוא הדין בכל דבר מצוה שהדבור בעלמא בדבר מצוה הוא כנדר גמור, כ"ש כשהוא מתנדב דבר מצוה בתוך קהל שהוא צריך להשלים שאם לא כן הרי זה מתת שקר וכתיב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/כה|משלי כה]]}} נשיאים ורוח וגשם אין וגו', ועוד שהוא גזל בידו ונמצא גוזל את ההקדש, ואם הוא מאמת דברים ומשלים נדבתו מביא גשמים לעולם שכן דרשו רז"ל בפסוק {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ד#|שמות ד]]}} אהיה אשר אהיה אמר הקב"ה כמו שאתה הוה עמי אני הוה עמך אם אתה פותח את ידך ונותן צדקה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/דברים/טו#|דברים טו]]}} פתוח תפתח את ידך אף אני אפתח את ידי שנא' (שם כח) יפתח ה' לך, הרי שהזכיר כאן בפירוש שבזכות הצדקות הגשמים מתרבין:

כל מי שהוא מזרעו של אברהם צריך שיתבונן כי העובר על השבועה היא אש שורפת כל ממונו של אדם, שכן אמרו במסכת שבועות (פ"ו דף לט) דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועות שוא מכלה אותן שנא' {{ממ|[[תנ"ך/זכריה/ה|זכריה ה]]}} ולנה בתוך ביתו וגו' לכך הוקבע לא תשא דבור שלישי כנגד ג' שהוא מכלה שנא' {{ממ|שם}} וכלתו את עציו וגו', ובאגדה של עשרת הדברות בדבור ג' לא תשא ועובדא הוה בחד גברא דאפקיד גבי בר תמליון ק' דינרין אזל בעי להון גביה א"ל מאי דאפקדת גבאי מסרית בידך א"ל אשתבע לי, מה עבד בר תמליון נסב חד קנה חקקיה ויהב אינון דינרין בגויה שרי מיסתמיך עילויה כיון דעל לכנישתא א"ל טר הדין קניא בידך עד דאנא משתבע לך, א"ל מאי דאפקדת גבאי מסרית בידך ההוא גברא מן כובד קניא נסביה לארעא שרין דינרין מתבדרין ושרי מלקט א"ל לקוט לקיטתך דמן דידך את מלקט. דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שוא מכלה אותן שנא' {{ממ|[[תנ"ך/זכריה/ה|זכריה ה]]}} וכלתו את עציו ואת אבניו, אמר הקב"ה ד' עדים יש לי מבני אדם והן יודעין שאין אלוה בעולם אלא אני לבדי ואלו הן. משה ואליהו ויונה וקרח. משה עלה לשמים וירד. אליהו עלה ולא ירד. יונה ירד לתהום ועלה. קרח ירד ולא עלה. מלאכים ואראלים שלי שלשה פעמים ביום מקדישים בפיהם ומזכירים שמי הגדול בקדושה ובטהרה ומי שלא נשבע כלל ועיקר בעולם אשריו בעוה"ז וטוב לו לעוה"ב ע"כ. ויש לך להשכיל מה שאמרו רז"ל (שבועות פ"ו דף לט) שכל העולם כלו נזדעזע בדבור לא תשא מה שלא אמר כן על שאר הדברות, ויש בזה סוד גדול לפי שהשבועה מלשון שבעה וו' קצוות. והז' קדש זהו כל העולם והמשכיל יבין. אבל לפי פשט המאמר לפי שכשמזכיר את השם כל המוני מעלה ומטה רועשים בהזכרתו שכלן נכללים בו והרי הוא כמי שמניע נוף האילן וכל הענפים שסביבותיו מתנועעין, וזהו {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/פט|תהילים פט]]}} אל נערץ בסוד קדושים רבה וגו':

הנשבע לגוי ועבר על השבועה הרי זה מחלל את השם ולמדנו זה מצדקיהו שנשבע לנבוכדנצר ועבר על שבועתו ונענש עליה, והוא שאמר יחזקאל {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/יז|יחזקאל יז]]}} ויקח מזרע הארץ ויתנהו וגו'. יאמר כי נבוכדנאצר לקח מזרע הארץ והוא משל על צדקיהו שהיה מזרע המלוכה והשביעו באלהים ומלבד האלה והשבועה שעשה לו הניח אצלו מן השרים והגדולים אשר לו להיותם ערבים שלא ימרו בו ושיהיה נכנע אליו, וכיון שעבר על שבועתו אמר עליו {{ממ|שם}} היצלח הימלט וגו'. והנביא מפרש והולך כי נשבע הקב"ה שימות צדקיהו בעירו של נבוכדנצר והוא בבל, והוא שאמר {{ממ|שם}} אם לא במקום המלך הממליך אותו אשר בזה את אלתו וגו'. ולשון אם לא שבועה הוא והזכיר אחריו עוד {{ממ|שם}} לכן חי אני אם לא אלתי אשר בזה וגו', כלומר שישיב לו גמולו בראשו, או אמר ונתתיו בראשו על עורון עיניו שנא' {{ממ|[[תנ"ך/מלכים ב/כה|מלכים ב כה]]}} ואת עיני צדקיהו עור. ואמר עוד {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/יז|יחזקאל יז]]}} ופרשתי עליו רשתי וגו', וענין רשתי הוא הסבה שאמרו במדרש מערה היתה מבית צדקיהו עד ערבות יריחו וברח לו צדקיה דרך המערה והקב"ה זימן צבי וראו הכשדים ורדפו אחריו ואז ראו לצדקיהו ותפשוהו זהו {{ממ|שם}} ופרשתי עליו רשתי וכל העונש הזה לצדקיהו בעון השבועה שנשבע למלך בבל ועבר עליה. ומכאן יש ללמוד חומר השבועה במי שנשבע לגוי מן האומות ועבר על שבועתו כמה ענשו גדול עד שמים יגיע וזה מפני חילול השם, ועל זה אמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/יט#|ויקרא יט]]}} ולא תשבעו בשמי לשקר וגו' אני ה' המעניש אותך בזה אם תשבע לשקר בשום צד ואפילו לגוי לפי שאתה מחלל את השם, וכן בכל שאר המצות שנכתב בהן אני ה' ענינו אני ה' הנותן שכר בקיומם או המעניש העובר עליהי, כענין שנא' {{ממ|שם}} איש אמו ואביו תיראו וגו' אני ה' שאתן לך שכר בזה, ומה שכתוב {{ממ|שם}} ואלהי מסכה לא תעשו לכם אני ה' זהו לענין העונש, וכן כל מקום שנא' בו אני ה' הוא לחומר המצות ולגודל השכר או לגודל העונש, לכך סיימה הפרשה אני ה' בשתי מצות אלו שהרי המלך שמצוה לעבדו ואמר לו בגזירה עשה כך וכך ואח"כ מוסיף על אותה מצוה ואומר לו אני הוא המלך המצוה הנה הדבור הזה לחזק מצותו וכל הפושע בה מתחייב בנפשו והמקיימה יש לו שכר גדול וכן אמר במדרש תנחומא בפרשה בראשית בא ולמד מתן שכרו של מצות כשאמר פרעה ליוסף אני פרעה כמה גדלו ונתן לו שכר שנא' {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/מא#|בראשית מא]]}} ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו. והקב"ה שאמר על כל מצוה ומצוה אני ה' על אחת כמה וכמה ללמדך שאין קצבה למתן שכרם עד כאן. ענין המדרש הזה כי יש בכל מצוה ומצוה שנזכר בה אני ה' שכר עצום ועקב רב וק"ו מב"ו, ולכך הזהיר שלמה על האדם שישמור כל מצוה ומצוה שנא' בה אני ה' שהוא דבורו של מלך, וזה שאמר אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים:
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>

[[קטגוריה:שבועה]]