עריכת הדף "כד הקמח/ראש השנה"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
==א==
פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס {{ממ|[[תנ"ך/משלי/טז#|משלי טז]]}}. מחסדי השי"ת על ברואיו שברא התשובה קודם שברא העולם לפי שהאדם מוטבע מיצר הרע והיה גלוי וידוע לפניו שעתיד לחטוא, והנה הוא חסר מצד התולדה עד שיתחזק שכלו ויתגבר וימשול על יצרו, והנה דוד המלך ע"ה אע"פ שהיה בתכלית החסידות והשלימות מצינו בו שהתנצל מצד התולדה בענין בת שבע שאמר {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/נא|תהילים נא]]}} הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, יאמר כי כל מהשקרהו היה מצד התולדה, וכן הוא אומר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ח#|בראשית ח]]}} כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכתיב (שם ו) וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. על כן גבר חסד השי"ת על נבראיו והקדים להם רפואה למכה וברא להם התשובה, ושבעה דברים הן שנבראו קודם שנברא העולם ואלו הן, תורה תשובה גן עדן גיהנם כסא הכבוד בית המקדש שמו של משיח, וזהו הסדר המסודר והנכון וסדורם למעלה כן וליודעים חן. וקשור הענין התורה שישראל נזהרין בה מחייבת התשובה וחייבת גן עדן וגיהנם, שאם ישוב הרי גן עדן ואם לא ישוב הרי גיהנם, וקיום התורה צריך מקום העולם השפל שנברא בשבילה המתקיים בתנועת השמים שהוא כסא הכבוד, ובכלל העולם צריך מקום פרטי והוא בית המקדש ולכך נתחייבה מחשבת בית המקדש, ולפי שעתיד ליחרב יתחייב שיבא משיח, ותכלית הדברים להשגת ידיעת השי"ת ולמתן שכרן של מצות, ולא הוצרך להזכיר מחשבת ישראל בכללם כי ידוע הוא, וכן אמרו רבותינו ז"ל מחשבתן של ישראל קדמה, ושבעה דברים אלו שנבראו קודם שנברא העולם הוכיחו אותם רז"ל מן הכתובים, הוא שדרשו תורה מנין שנא' {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ח|משלי ח]]}} ה' קנני ראשית דרכו, תשובה מנין {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/צ|תהילים צ]]}} בטרם הרי ילדו וגו', גן עדן מנין שנא' {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ב#|בראשית ב]]}} ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. גיהנם מנין שנא' {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/ל|ישעיה ל]]}} כי ערוך מאתמול תפתה יום שיש לו תמול ואין לו שלשום. כסא הכבוד מנין שנא' {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/יז|ירמיה יז]]}} כסא כבוד מרום מראשון. בית המקדש מנין שנאמר {{ממ|שם}} מרום מראשון מקום מקדשנו. שמו של משיח מנין שנא' {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/עב|תהילים עב]]}} לפני שמש ינון שמו ע"כ:
אמרו רז"ל (יומא פ"ח דף פו) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/הושע/יד|הושע יד]]}} שובה ישראל עד ה' אלהיך. ואמרו עוד במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. התשובה יש לה מדרגות רבות ולפי המדרגות יתקרב האיש השב אל בוראו יתברך, לפי ההכנעה שיכניע אדם את יצרו ולפי הבשת שיתבייש על עונותיו מן האדון יתברך שהמרה את דבריו ולפי היסורין והתעניות שסבל ושקבל על עצמו תהיה קרבתו אצל השי"ת, כי ראוי לכל בעל תשובה שישקול מעשיו כאלו היה שוקל בפלס ובמאזנים ושיסבול צער ויסורין כפי ההנאה אשר נהנה מן העבירות, אמר דוד {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קיט|תהילים קיט]]}} פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך. היה לו לומר על לא שמרתי תורתך. אלא הכונה לומר שהם היו גורמין החטא ראוים הם שילקו ושיורידו דמעות:
מצינו שהתשובה נקראת רפואה הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/ו|ישעיה ו]]}} ושב ורפא לו {{ממ|[[תנ"ך/הושע/יד|הושע יד]]}} ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו. {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/מא|תהילים מא]]}} רפאה נפשי כי חטאתי לך {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נז|ישעיה נז]]}} דרכיו ראיתי וארפאהו. ולמה נקרבת רפואה לפי שהעון הוא חולי הנפש ועל זה אמר (שם לג) ובל יאמר שכן חליתי וגו', כי כשם שהגוף יש לו בריאות וחולי כן הנפש יש לה בריאות וחולי. בריאותה המעשים הטובים וחליה הוא הפכה. וכשם שהגוף החולה מניח המאכלים הטובים ואוכל העפר והפחם ושאר דברים שאינן ראוין לאכילה כן הנפש החולה תרחיק ותמאס המדות הטובות ותבחר המדות הרעות והמעשים שאינן ראוים לעשותם. וכשם שחלי הגוף אינו מתרפא כי אם בהפכו כן חלי הנפש החוטאת אינו מתרפא אלא בהפכו, כלומר שיהיה לו צער בתשובה כנגד מה שנהנה מן החטא כי יש בני אדם אשר עיניהם כהות מראות אור התשובה הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/איוב/לט|איוב לט]]}} וימנע מרשעים אורם. ויקרה להם כמו החולה שלא יבין ולא ירגיש בחליו ולא יחשוב אל הרפואה עד יכביד עליו חליו, זהו שאמר {{ממ|[[תנ"ך/משלי/טז#|משלי טז]]}} בחסד ואמת יכופר עון כלומר עון הרשע והשקר שהן בהפך ממדת חסד ואמת והוא החולי המתרפא בהפכו, וראינו הכתוב המשיל החטא לצרעת ולכתם ולטומאה, וכתוב אחד כולל את שלשתם הוא שאמר דוד ע"ה {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/נא|תהילים נא]]}} תחטאני באזב ואטהר וגו', לימד כי כשם שהצרעת הוא חולי דבק בגוף והכתם דבק בבגד כן העבירה דבקה בנפש, וע"כ הזכיר אזוב שהוא כפרת המצורע, ואמר תכבסני שהוא כבוס הכתם ואמר ואטהר מכלל שהיה טמא כי הטומאה צריכה טהרה. וידוע כי כל תשובה תמצא סליחה וכפרה כשם שמועיל כל כבוס שאתה עושה לבגד אבל לענין שישוב הבגד לבן וטהור היטב זה צריך כבוס גדול, כן הנפש תועיל לה כל תשובה להמציא לה סליחה וכפרה, אבל לענין שתשוב טהורה ונקיה מן העונות כאלו לא היה זה צריך תשובה גדולה, וזהו שאמר דוד ע"ה {{ממ|שם}} הרב כבסני מעוני שהמשיל התשובה הגדולה אל הכבוס הגדול:
התשובה צריכה ארבע תנאים. האחד שיעזוב החטא בין במעשים בין במחשבה, הוא שהנביא צווח {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נה|ישעיה נה]]}} יעזוב רשע דרכו זהו המעשה, ואיש און מחשבותיו זהו המחשבה, לפי שיש כמה בני אדם שהם סוברים שאין תועלת והפסד במחשבת הלב כי אם בדבור ובפועל, ודבר ידוע כי עיקר שמחת הגוף וצערו תלוים בלבו, אם כן הרי שהמחשבה מתפעלת בגוף כפי הצער או כפי השמחה, והמופת על זה הכתוב שאמר {{ממ|[[תנ"ך/משלי/טו|משלי טו]]}} לב שמח ייטיב פנים, עיקר תענוג הגוף יגיע משמחת הלב כי הלב שרש והמחשבות משתרגות ממנו כענפים המשתרגים משרש האילן, וכשם שמתגלה בענפים כח השרש שהיה בו לחלוחית כן יתגלו בפנים מחשבות הלב אם לצער אם לשמחה, זהו שאמר לב שמח וגו' ובעצבת לב רוח נכאה, כי לא תמצא הנאה לגוף עם שבר הרוח וכענין שכתוב (שם יח) רוח נכאה מי ישאנה, ומעתה נוכל ללמוד מזה עונש הלב השמח בחטא כי המחשבה ההיא יוצאת לפועל באשר השמחה ההיא ניכרת בגוף, זהו לב שמח ייטיב פנים. והנה הצדיקים שמחים בתורה ובמצות ועיקר שמחתם בעבודת השי"ת, וכן הכתוב אומר {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קיט|תהילים קיט]]}} שש אנכי על אמרתך, (שם לב) שמחו בה' וגילו צדיקים, והרשעים שמחים בחטא וברשע הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/טו|משלי טו]]}} אולת שמחה לחסר לב. הא למדת מזה שהמחשבה הרעה חטא גדול הוא וענשו רב כאלו חטא בפועל. וכמה מבני אדם שאין סבורין כן, ועוד אמרו רז"ל (יומא פ"ג דף כט) הרהורי עבירה קשין מעבירה, וביאור הדבר קשין על הנפש לפי שמחשבת העבירה קבועה בנפש לעולם, וכמו שאמרו קשורה בו, ופעולת העבירה אינה אלא לפי שעתה, והשני שיתנחם על מה שעשה מן העבירות לשעבר הוא שאמר הנביא {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/לא|ירמיה לא]]}} כי אחרי שובי נחמתי, והג' שתהיה הסכמתו בלבו שלעולם לא ישוב לדבר שחטא, זהו שאמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/הושע/יד|הושע יד]]}} ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, וכך יעשה ולעולם אינו חוזר לדבר זה, וזהו עיקר הוידוי, והרביעי וידוי דברים זהו חטאתי עויתי פשעתי לפניך, הוא שאמר הנביא {{ממ|שם}} קחו עמכם דברים ושובו אל ה' כלומר עיקר התשובה שתקחו עמכם דברים הללו והוא ענין הוידוי, וכבר ידעת שוידוי דברים זה מצות עשה הוא מן התורה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/ה|במדבר ה]]}} איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו וגו':
יתחייב בעל התשובה להיות לו הכונה בלב ושיהיה לבו נשבר ונדכה על שהמרה את פי ה', וכן אמר דוד ע"ה {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/נא|תהילים נא]]}} בבא אליו נתן הנביא באותו מזמור שהוא מתודה על חטאיו אמר בסוף דבריו זבחי אלהים רוח נשברה וגו', ורז"ל הביאו משל על זה מן הכלים הטמאים ואמרו נשברו נטהרו, וידוע שמזמור זה מיוחד על עיקרי התשובה וההכנעה מעיקרי התשובה הוא, ואמר ישעיה {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/סו|ישעיה סו]]}} ואל זה אביט אל עני ונכה רוח. וכן מצינו מפורש בתורה בענין התשובה {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כו#|ויקרא כו]]}} או אז יכנע לבבם הערל וגו', בא ללמד שעיקר התשובה ההכנעה, נאמר באחאב {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/כא|מלכים א כא]]}} הראית כי נכנע אחאב מפני וכתיב בו {{ממ|שם}} ויהלך אט, וזה הפך משאר המלכים שהיו הולכים בגאוה ובקול המולה, ודבר ידוע כי עם היסורין וההכנעה עונותיו של אדם מתכפרין וע"ז אמר דוד {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/כה|תהילים כה]]}} ראה עניי ועמלי וגו', אמר עניי על ההכנעה ועמלי על היסורין, וכן מה שאומר תמיד (שם פו) כי עני ואביון אני. ביאורו נכנע ומתאוה לחסות בצל רחמיך, אע"פ שהמפרשים פירשו בו לפי שגירש אותו בנו מן המלכות. וכן אמרו במדרש (שם כה) פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני וכי דוד יחיד היה והלא כתיב {{ממ|[[תנ"ך/דברי הימים א/כ#|דברי הימים א כ]]}} אוצם הששי דוד השביעי. וכי עני היה והלא כתיב (שם כב) והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככר. אלא אמר דוד לפני הקב"ה לפי שנתתני מלך על בניך ואני יחיד כנגדם וכלם צריכין לי ועיניהם תלויות בי ואני עיני תלויות בך לכך יחיד ועני אני:
גם יתחייב בעל התשובה שיבוש על עונו מלפני השי"ת כעבד שפל שהמרה פי מלך גדול כמוהו יתברך, וזהו ק"ו שאין עליו תשובה שהרי הוא בוש ונכלם שלא ירגישו ולא יבינו בעבירותיו, ואף כי יש לו להתבייש ממלכו של עולם היודע מחשבותיו והוא בוחן לבות וכליות, וע"ז אמרו רז"ל (ברכות דף כח) בשעת פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי אמרו לו תלמידיו רבינו ברכנו אמר להן יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא ב"ו אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן ותו לא, אמר להן ולואי תדעו שהרי אדם עובר עבירה בסתר ואומר אל יראני אדם ואינו אומר אל יראני המקום, וזה הענין מפורש בכתוב שאומר {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/לא|ירמיה לא]]}} בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי, וכתוב במקום אחר (שם נא) כסתה כלמה פנינו, כי בראות החוטא שהקב"ה מעביר על עונו ואינו מענישו כפי חטאו יש לו להוסיף בושה בלבבו, הלא החוטא למלך ב"ו ובוגד בו והוא מכפר לו יבוש ממנו, ואמר הנביא {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/טז|יחזקאל טז]]}} למען תזכרי ובשת וארז"ל {{ממ|[[בבלי/ברכות/יב/ב|ברכות יב&#58;]]}} העושה דבר עבירה ומתבייש מוחלין לו על כל עונותיו, וכן מצינו בשאול שאמר {{ממ|[[תנ"ך/שמואל א/כח|שמואל א כח]]}} ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות ולא הזכיר אורים ותומים שנתבייש להזכירם לפי שהרג נוב עיר הכהנים ובזכות שנתבייש מזה נמחלו לו כל עונותיו שכך אמר לו שמואל {{ממ|שם}} מחר אתה ובניך עמי, מאי עמי במחיצתי:
התשובה מכפרת העונות בכל עת ובכל זמן וכל שכן בעשרה ימים אלה שהן ימי הדין והמשפט הנוראים הנקראים בכל ישראל עשרת ימי תשובה, ומיוחדים לעולם לתפלה ולבקש שערי תשובה, ויש מקומות בישראל שמתענין אותן כלן, ואמרו רז"ל שהקב"ה נמצא בהם לכל יחיד ויחיד הוא שדרשו ז"ל (ר"ה דף יח) {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נה|ישעיה נה]]}} דרשו ה' בהמצאו אלו עשרת ימי תשובה שבין ר"ה ליוה"כ, ועל זה קבעה תורה בראש חדש זה של תשרי שיהיה יום הדין לכל באי עולם וקבעה חתימת הדין בעשור לחדש, ועשרה ימים בינתים לתת זמן ושהות לחוטא לשוב מחטאו קודם שיחתמו את דינו. ולפי שנברא העולם בר"ה במדת הדין חייבה החכמה להיות יום הדין בר"ה להיות מעשה כל הבריות זכיותיהן ועבירותיהן שקולין בו, ועל זה אמר שלמה ע"ה {{ממ|[[תנ"ך/משלי/טז|משלי טז]]}} פלס ומאזני משפט לה' וגו', יאמר כי כל המשקלות הם לשם ית' והוא שוקל בהם מעשי העולם והמצות והעבירות קלות וחמורות. כל אבני כיס ביאורו בכל אבני כיס כלומר שכשם שיש לו כל המשקלות הפלס והמאזנים שהם הכלים ששוקלין בהם גדולים וקטנים כן יש לו האבנים גדולים וקטנים במה שהוא שוקל, ובא המשל כאלו הוא יתעלה שוקל במשקל הככר והליטרא והאונקיא עד סוף כל משקל קטן. ומלת פלס הוא משקל גדול וכן אמר {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/מ|ישעיה מ]]}} ושקל בפלס הרים משקל ההרים בפלס הוא משל על המדה והשיעור שהתויך הקב"ה ההרים ביישוב בין הרוח והיישוב, כי לולא ההרים המגינים על היישוב היה העולם חרב מפני תוקף הרוח והנה ההרים בלי ספק צורך גדול בבריאה ותועלת גדול ביישוב. וכונת הכתוב כי הרוח היוצא לעולם הוא במדה ושיעור, כי הוא מוציא הרוח מאוצרותיו כפי שיעור שצריך העולם שלא היה יכול להתקיים בלא רוח, וברא ההרים להגין על המותר שהיה מפסיד קיום העולם וזהו פירוש הכתוב הזה במשקל הפלס. וייחס אל ההרים שהם גדולים מן הגבעות משקל הפלס שהוא גדול מן המאזנים, וזהו שאמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קיד|תהילים קיד]]}} ההרים תרקדו כאילים גבעות כבני צאן, כי האילים גדולים ובני הצאן קטנים, ועוד ראיה כי הפלס משקל גדול ורחב הוא שמצינו שיחס אותו הכתוב לדרכי התורה והחכמה כאמרו {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יד|משלי יד]]}} פלס מעגל רגליך (שם ה) ארח חיים פן תפלס. ודע פירוש פלס בעל כף אחד ומאזנים בעל שתי כפות כי כן המלה הזאת מורה חשבון שנים כמלת צהרים מצרים, כי יש אחרת קדמונית, וירושלים של מעלה ושל מטה, וכ"כ שמים כידוע לחכמי הקבלה, וכן נקראו האיברים שבגוף שהם שנים שנים כלשון הזה, וע"כ מאזנים בעל שתי כפות כף זכות וכף חובה, והן הן שתי מדות שהקב"ה מנהיג בהן את עולמו והן נקראות מדה"ד ומדת רחמים, ושמו המדה הטובה מאד מרובה שהיא לשון רבים. ומדת הדין לשון יחיד, והטעם בזה לפי שההויה מרובה על ההפסד, וכן גזר בעל ההויות יתעלה בבריאת העולם במעשה בראשית שתהיה ההויה מרובה מן ההפסד בין בכלל המציאות כולו בין בכלל העולם השפל בין בפרטי בני אדם בכל א' ואחד מהן. בכלל המציאות הוא שהמציאות נחלק לג' חלקים עולם המלאכים ועולם הגלגלים ועולם השפל. ובודאי ההויה בכלל המציאות מרובה מן ההפסד, שהרי שני העולמות קיימים נצחיים אין הפסד שולט בהם והאחד הוה נפסד. ולפי הכונה הזאת היה מאמר רז"ל שאמר המלאך שלישו של עולם, בכלל העולם השפל מצינו ג"כ שההויה מרובה מן ההפסד, שאלמלא שיולדו הבריות בעולם יותר ממה שהם מתים יהיה העולם חרב, וזהו מדת הרחמים המתפשטת בכל העולם ועל כן תמצאנה בלשון רבים כי צריך העולם שתתרבה מדת רחמים על מדה"ד, וכן מלת חיים לשון רבים לא תמצא ממנה לשון יחיד, וידוע כי ממדת רחמים מציאות החיים, וזהו שאנו אומרים בתפלה זוכר יצוריו ברחמים לחיים, בפרטי בני אדם הוא שתמצא האדם מורכב מג' דברים השכל והנפש והגוף השנים קיימים נצחיים והגוף הוה ונפסד, ואם כן הרי השגנו בגוף האדם עצמו מדה"ד ומדת רחמים, מדת רחמים שהיא ההויה יתירה ועל כן בא הלשון מדת הדין בלשון יחיד ומדת רחמים בלשון רבים. ולפי שמדת רחמים היא צורך גדול לעולם אנו אומרים בר"ה וביוה"כ בתפלה ודברך אמת וקיים לעד לפי שמצינו במדרש אמרה מדת רחמים לפני הקב"ה רבש"ע מאחר שבראת העולם במדה"ד שנא' בראשית ברא אלהים ואי אפשר שלא תנהיג עולמך במדה"ד מפני מה בראתני, אמר לה חייך שאיני מנהיג עולמי זולתך, ואותו הדבור אנו מבקשין ממנו יתעלה לקיימו, וע"ז אמר בכאן אחר שהזכיר פלס ומאזנים הזכיר משפט לה' שאותן שתי מאזנים שהן שתי כפות כף זכות וכף חובה הן כנגד מדה"ד ומדת רחמים הנרמזות בשתי מלות אלו, משפט לה', משפט רמז למדה"ד לה' רמז למדת רחמים. ורז"ל הרחיבו בזה ביאור לומר שהקב"ה דן את עולמו במשקל, ואמרו (ר"ה דף טז) גבי ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד רבי יוסי בר חנינא אמר כובש שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/מיכה/ז|מיכה ז]]}} ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו רבי אליעזר אומר נושא שנאמר {{ממ|שם}} נושא עון ופשע, ופי' רש"י ז"ל נושא עון מגביה כף מאזנים של העבירות והזכיות מכריעין, וזה ודאי דרך משל כי המשקל הזה הוא כלשון הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/איוב/כח|איוב כח]]}} לעשות לרוח משקל שפירוש המשקל הזה שיעור ומדה כי ברא הקב"ה ההרים והתויך אותם בתוך היישוב להיותם מגינים על היישוב מפני הרוח כדי שישתבר הרוח ולא יחריב העולם ונמצא כאלו הוא יתעלה מוציא הרוח במשקל כלומר במדה שוה הצריכה לעולם כמשקל הפלס שפירשנו למעלה, וכן גם כן משקל העבירות והזכיות הכונה שהוא יתעלה שוקל בשקול דעתו גודל העבירה וקוטנה וגודל המצוה וקוטנה, כי יש מצוה אחת כנגד כמה עבירות ויש עבירה אחת כנגד כמה מצות, ולפיכך אין הקב"ה דן את העולם במנין שתאמר ראובן עשה ק' זכיות וק' עבירות ילכו אלו כנגד אלו, אבל דן הוא את העולם במשקל כגון שתאמר ראובן נתן פרוטה לעני הרי מצוה אחת גזל שתי פרוטות הרי ב' עבירות ונמצא רובו חייב אין ב"ד של מעלה דנין זה במנין אלא במשקל וכמו שאמרנו פלס ומאזני משפט לה', וטעם הדבר שנושאין ונותנין בב"ד של מעלה כשנתן פרוטה לעני היה אותו עני מוטל ברעב הוא ובניו ונשמתם קרובה לצאת ונמצא שהחיה כמה נפשות בפרוטה זו וכשגזל אותן שתי פרוטות הוא עצמו היה עני וגזל אותם כדי להשיב את נפשו לא לכונת גזלה, ועוד שגזלם לשני בני אדם עשירים מושפעים, ונמצא זכות נתינת הפרוטה האחת גדול מעון גזלת שתי הפרוטות, וזה במעשה המצות וכן הדין גם כן במעשה העבירות שני בני אדם אוכלים נבלה זה ענשו יותר מזה לפי שהאתד יאכלנה לתיאבון והשני יאכלנה להכעיס, ואע"פ שהכל עבירה אחת העונש חלוק זה מזה, וכן שני בני אדם עוסקין בתורה זה בחור וזה זקן הזקן טרחו מרובה ולפיכך שכרו מרובה ואע"פ שהכל מצוה אחת, סוף דבר הענינים גדולים והדרכים רבים ואין סוף ותכלית כי מחשבות השי"ת עמוקות, ומשקל הפלס והמאזנים שהן לה' הכל בשקול יתברך והוא היודע היאך נערכין העונות עם הזכיות וע"ז ארז"ל (אבות פ"ב) הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות. ויש להסתכל בפסוק זה של פלס איך הובא בתוך פסוקים שהם מדברים במדות המלכים, והם מסודרים זה אחר זה שבכל אחד ואחד מזכיר מלך או מלכים, והאמנם אע"פ שמדברים במדות המלכים אין כונת שלמה במלכי ב"ו בלבד אלא כונתו במלך העליון ית' שהמליך אותם והוא השוקל מעשה כל העולם כלו בפלס ומאזנים שלו והכל שוה אצלו כעבד כאדוניו ואין שלטון ביום המות, וזה סדרן של כתובים {{ממ|[[תנ"ך/משלי/טז|משלי טז]]}} קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו, פלס ומאזני משפט לה' וגו' תועבת מלכים עשות רשע וגו', כי בצדקה יכון כסא. רצון מלכים שפתי צדק וגו', חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה, באור פני מלך חיים. יאמר כי המלך הישר ראוי לו להיות חותך את הדין ולא יטעה לעולם לפי שמאחר שהוא מעמיד הארץ במשפט הכל יראים ממנו מלפעול שקר ויודעים שיחקור הדבר ויתאמת אצלו, וכמאמר האיש המגיד ליואב {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/יח|שמואל ב יח]]}} או עשיתי בנפשי שקר וכל דבר לא יכחד מן המלך כאלו היה קוסם וקסם על שפתיו, וראוי למלך כזה שיתעב הרשע ושיבחר הצדק, וכן ראוי למלך שיכבוש את כעסו כי חמתו מלאכי מות הוא, וראוי ג"כ להמציא חנו ורצונו לעבדיו כי יש בזה תועלת גדולה לכל, ובכללו עוד אזהרה לעם שלא יכעיסו את המלך ושישתדלו בהפקת רצונו כי מלאכי מות חמתו ואור פניו חיים, וכל זה חוזר למעלתו של הקב"ה כי אם מלכי ב"ו הם מתעבים הרשע ובוחרים הצדק כ"ש וכ"ש הקב"ה כי לא הכין הוא יתעלה את כסאם כי אם בצדקה, כל שכן שיצטרך האדם לחשוב בלבו כי השם יתעלה יתעב עשות רשע ויבחר מעשה הצדק, ושיצטרך לירא מחמתו ושלא יכעיסהו בעבירות כי אפי' חמת מלך ב"ו הוא מלאכי מות, ושישתדל לרדוף אחר התורה והמצות שבהם ישיג רצונו כי הפלס והמאזנים בידו יתברך לשקול מעשיו הקלות והחמורות ויענישנו בחמתו על מעשה העבירות ויפיק לו רצונו על קיום המצות, ומה שהובא פסוק זה של פלס בתוכם, לפי שהכתוב אומר במשפט לא ימעל פיו זהו ברוב אבל בודאי מועיל הוא לפעמים כי אינו נביא, ובמיעוט הפעמים יתעלם הדבר מן המלך ויזכה את החייב על שלא נודע לו אמתת הדבר, והנה הוא יוצא זכאי מבית דינו ובורח מלפניו, ומתוך זה הודיענו הכתוב הזה כי פלס ומאזני משפט לה' כי אם יברח מפני מלך ב"ו לא יוכל לברוח מפני השי"ת, כן פירש הר' יונה ז"ל הפסוקים הללו, והנה חתימתם באור פני מלך חיים הקדוש ב"ה יזכנו לחיים ויכתבנו בספר חיים טובים:
==ב==
אמרו בגוים ה' מלך אף תכון תבל בל תמוט ידין עמים במישרים {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/צו|תהילים צו]]}}. אמרו רז"ל כי העוה"ז נברא בשתי מדות מדה"ד ומדת רחמים, מדה"ד שנא' בראשית ברא אלהים ואין אלהים אלא דין. מדת רחמים הוא שאמרו רז"ל הקב"ה ראה שאינו מתקיים במדה"ד שיתף עמו מדת רחמים שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ב#|בראשית ב]]}} ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, ומזה אמר דוד {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קמג|תהילים קמג]]}} ואל תבא במשפט את עבדך. וכיון שנברא העולם בשתי מדות היתה ראויה התורה שהיא קיום העולם להיות כלולה משתיהן תורה שבעל פה כנגד מדה"ד ותורה שבכתב כנגד מדת רחמים. וזהו שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ו|משלי ו]]}} כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר, קרא לתורה שבע"פ מצוה ומצוהו עליה לשמרה ואותם דברים שבעל פה הם משלימין דברי הכתב החתום והמלך מאמין לאותו השליח ומצוה לסמוך עליו אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וקרא שם תורה שבכתב תורה זהו ותורה אור על שם שהתורה תורה את האדם דרך חיים במעשה המצות, והמשיל התורה לאור והמצוה לנר, התורה לאור לפי שאורו מצד עצמו אין אורו תלוי בדבר, והמצוה לנר לפי שמדליקין אותו מדבר אחר כי כשם שהנר נאצל מן האור כך תורה שבעל פה נאצלת מתורה שבכתב, ואין מצותיה של תורה שבכתב יכולין להתבאר זולתי על ידה שהרי כמה מצות יש שהן סתומות ואין לנו בהם שום ביאור מצד הכתוב זולתי ע"י הקבלה, כגון מצות ציצית שהקבלה האמתית שהיא מאירת עינים מחייבת בתוכן המצוה ח' חוטין ה' קשרים ולא נזכרו בתורה ולא היינו משיגין מתוך הכתוב אמתת עשיית המצוה ועקרה, וכן מצות תפילין לא היינו יודעין מן הכתוב תוכן המצוה ומנין הפרשיות ומנין הבתים בשל ראש ד' בתים ובשל יד בית אחד ושי"ן של ד' ראשין של תפלין ורצועות שחורות שהכל מן הקבלה והלכה למשה מסיני, וכן מצות שופר שנצטוינו לתקוע בו ביום הזה מן הכתוב האומר {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/כט|במדבר כט]]}} ובחדש השביעי באחד לחדש וגו' יום תרועה יהיה לכם. והנה הפ' הזאת סתומה. והתקיעה הזו לא נתפרשה במה היא אם בשופר אם בחצוצרות או בשאר כלים גם לא נתפרש הטעם למה צוה בתקיעה, גם בכתוב לא נתפרש שהוא יום הדין, ואם תסתכל בשאר הפרשיות של שאר ימים טובים תמצא שמאריך בהן הכתוב והנה הוא מקצר בפרשה זו וסותם הענין, וברור הוא שהענין גדול אע"פ שהמקרא קצר כי כן דרך הכתוב בדברים שהן יותר נעלמים בהן מקצר יותר וסותם הענין, כמו שבא במעשה בראשית קיצר בבריאת האור העליון וכללו במאמר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/א#|בראשית א]]}} יהי אור ויהי אור. גם בבריאת הרקיע ביום ב' והאריך בג' בבריאת הארץ בדשאים ובפירות ואמר {{ממ|שם}} תדשא הארץ וגו', והטעם בזה שלא ישתבשו הפתאים ותשאר הידיעה ליחידים, ולפי שהמצוה הזו לא נתפרשה בתורה באה הקבלה שהיא נר דלוק להאיר עיני הלב לפרש שהתרועה הזו היא בשופר, ולמדנו זה מיובל מג"ש דשביעי שביעי כתיב הכא {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כג#|ויקרא כג]]}} בחדש השביעי וכתיב התם גבי יובל (שם כה) והעברת שופר תרועה בחדש הזה, מה להלן בשופר אף כאן בשופר, והתרועה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה וזה בקבלה מן והעברת תעבירו, והנה חכמי התלמוד נסתפקו בשם התרועה מה היא והיא מחלוקת בין התנאים תנא דמתניתין סובר כי הוא ילולי זהו סי' תר"ת, ותנא דברייתא סובר גנוחי זהו סי' תש"ת, בא אחרי כן רבי אבהו שהיה אמורא וחשש כי אולי שם התרועה גנוחי וילולי ביחד ועל כן תקן תשר"ת, וסבר כי בסימן תשר"ת לבדו יצאנו ידי חובה לפי שהוא כולל דעת תנא דמתניתין ודעת תנא דברייתא, ומכח הקושיא שהקשו בגמרא ודילמא גנוחי ודילמא ילולי הוא הסכימו האחרונים לעשות כל הסימנין ביחד תר"ת תש"ת ותשר"ת, ומה שהקדימו תשר"ת והוא אחרון מתקנת ר' אבהו עשו זה בעיון ובכונה לפי שיש לנו לדחותו מפני תש"ת שהוא הסי' הב' לו וראוי שידחה אמורא מפני תנא דברייתא, וסימן תש"ת יש לנו לדחותו מפני תר"ת הסי' הג' כי ראוי שתדחה הברייתא מפני המשנה, ולחלוק כבוד למשנה העמידו סי' אחרון תר"ת כדי להעמיד כל הסי' עליו:
וטעם המצוה הזאת לעורר הלב כי הקול התעוררות דבר לאי זה ענין שיהיה, יש קול המביא לידי שמחה ויש קול מביא לידי עצבון, הקול המביא לידי שמחה הוא קול כלי שיר בכנור ונבל ושאר הכלים. כי הנביאים היו מנגנים בכנורות וכלי שיר לחדש בהם רוח השמחה ומתוך השמחה באין לידי רוח הקודש, שכן דרשו רז"ל (ערבי פסחים קיז) אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך השמחה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/מלכים ב/ג|מלכים ב ג]]}} והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. גם הלוים שהיו משרתי המקדש היו משוררים בכלי שיר כדי להמשיך הרצון על ידי הקרבנות ושתהיה העבודה בשמחה, ומן הטעם הזה היתה כונת יצחק אבינו במטעמים כדי שתשרה עליו רוח הקדש מתוך השמחה ולא שאל זה להנאת הגוף ולחוש הטעם. הקול המביא לידי עצבון ולידי חרדה הוא קול השופר, ולמדנו זה מן הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/עמוס/ג|עמוס ג]]}} אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וידוע כי במתן תורה נאמר {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כ#|שמות כ]]}} וירא העם וינועו וכתיב (שם יט) ויחרד כל ההר מאד והיה שם קול שופר שנא' {{ממ|שם}} וקול שופר חזק מאד {{ממ|שם}} וכל העם רואים את הקולות והיה שם להכניס בלבם פחד ויראה ושייראו מאת הש"י כענין שכתוב {{ממ|שם}} ובעבור תהיה יראתו על פניכם. וזהו טעם המצוה שצונו הקב"ה בתקיעת שופר שנהיה תוקעין בתרועה שהיא יללה כדי לילל על עונותינו ושנתעורר מתוך אותו הקול ושנלבש חרדה מאימת הדין, כי התרועה רמז למדת הדין שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/מז|תהילים מז]]}} עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, והנה הפלשתים כאשר שמעו קול התרועה ידעו כי בא הארון ומיד אמרו {{ממ|[[תנ"ך/שמואל א/ד|שמואל א ד]]}} בא אלהים אל המחנה, הוא שכתוב {{ממ|שם}} וישמעו פלשתים את קול התרועה ויאמרו מה קול התרועה וגו':
ועוד במצוה זו רמז למלכותו ית' שביום זה ברא העולם והיה מלך כי אין מלך בלא עם, ודרך מלכי הארץ לתקוע בשופר בתחלת מלכותם כענין שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/א|מלכים א א]]}} ויתקעו בשופר ויאמרו כל העם יחי המלך שלמה ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ועל כן צונו יתברך שנתקע בשופר ביום זה בתחלת מלכותו ללמד כי מלך אלהים על גוים אלהים ישב על כסא קדשו, ועל זה הזכיר דוד בכאן אמרו בגוים ה' מלך וגו', ועוד כי מנהג המלך שיצוה להכריז והעובר על מצותו חייב מיתה ועל כן אנו תוקעין בשופר להכריז הרוצה לשוב ישוב ואם לא ישוב דמו בראשו ואין לך התראה גדולה מזו. ועוד יש בו רמז לחורבן ביהמ"ק שהיה בקולות ושופרות כענין שנא' {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/ד|ירמיה ד]]}} קול שופר שמעה נפשי ואז נדאג ונבכה ונתפלל על בניינו, גם בזה רמז לגאולה כמו שהבטיח הנביא {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/כז|ישעיה כז]]}} והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, גם בזה רמז לתחיית המתים שעתידין לחיות ע"י תקיעת שופר כדכתיב (שם יח) כל יושבי תבל ושוכני ארץ וגו' כל יושבי תבל אלו החיים ושוכני ארץ אלו המתים כענין שנאמר (שם כו) הקיצו ורננו שוכני עפר, מלבד שיש בו עוד רמז לעקידת יצחק, ואע"פ שאמרו רז"ל כל השופרות כשרין ידוע כי של איל מצוה מן המובחר:
ונצטוינו במצוה זו ביום הזה שהוא יום הדין וזה רמוז במלת זכרון תרועה כי מלת זכרון נופל על הנשפטים כענין שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/כא|יחזקאל כא]]}} יען הזכרכם בכף תתפשו וכתיב {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/ה|במדבר ה]]}} מזכרת עון וכתיב {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/פט|תהילים פט]]}} ופקדתי בשבט פשעם, וארז"ל פקדונות הרי הן כזכרונות. היום הזה יום הוא שכל טובות העולם ורעותיו בענין מזונות האדם וחיותו וקיום בניו נגזרים ביום הזה כל אחד ואחד בפרט. ומזה אנו אומרין ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב ואי זו לשלום אי זו לרעב ואי זו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, יום הוא שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון ובו מתבררים לפני ה' הנסתרות והנגלות, יום שכל העולם עומד בסכנה כאשה הרה שיש לה צירים וחבלים ואינה יודעת אם תנצל ואם תמות, ומזה אנו אומרין הרת עולם, יום הוא שאין אומרים בו הלל שכן דרשו רז"ל (ערכין פ"ב דף י') א"ר אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים, אמר להן אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרין שירה. ביום הזה נברא העולם וזה רמוז בבראשית, ועל זה אנו אומרין זה היום תחלת מעשיך, והיה מחסדי השם ית' יתעלה שהודיענו בתורתו הקדושה משפט היום הזה לבעבור נהיה זריזין בו ולמען הכין עצמנו לתפלה ותשובה ולהיותנו חרדים מאימת הדין כשנתבקש מצד המלך ה', כי אם יביאו אדם לידי מלך בשר ודם אע"פ שיודע בעצמו שהוא זכאי הלא יחרד חרדה גדולה וישתדל בכל מאמצי כח אחר מליצי זכות על אחת כמה וכמה היודע שיבואו דיניו לפני ממה"מ הקב"ה ויודע בעצמו שהוא חייב שיש לו להתפחד מזה, ולכך חייבה חכמתו ית' בעשרת הימים הללו הידועים בכל ישראל הנקראים עשרת ימי תשובה להיותם זמן לחוטא שישוב מחטאו, ומה שהיו עשרה לענין מוכרח לפי שחשבון זה הוא קיום העולם, שכן אמרו רבותינו בעשרה מאמרות נברא העולם, אחר שחטא אדם ועבדו ע"ז בימי אנוש והיו בונין היכלות לכוכבים ומקריבין להם קרבנות נתחייב העולם כליה בא נח ונשתכלל בזכותו והוא היה עשירי לאדם, אחר כן חטאו דור הפלגה ונתחייב העולם כליה בא אברהם שהיה עשירי לנח ונשתכלל בזכותו, ואברהם עצמו נתנסה בעשר נסיונות ועמד בכולן, ומשם זכו זרעו לקבלת התורה שהיא עשרת הדברות שהן קיום העולם, שכן דרשו רז"ל {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/עה|תהילים עה]]}} אנכי תכנתי עמודיה בזכות אנכי תכנתי עמודיה, אחרי כן נצטוה משה על המשכן שהיה עשר יריעות, וכן בשאר הכלים הארון והשלחן והמנורה יש בכל אחד רמז לחשבון עשירי, וכן במצות היום הזה שהוא ראש השנה קבעה אותו תורה שיהא יום הדין בראש החודש ושיהיה יום הכפורים בעשרה בחדש. ובאה הקבלה שהיא נר לרגלנו להודיענו על עשרת ימים הללו שהן קביעות זמן ליחיד החוטא לחזור בתשובה לפני השי"ת, ועל כן תקנו לנו רז"ל בתפלת היום הזה עשר מלכיות עשר זכרונות עשר שופרות, זהו כי נר מצוה ותורה אור, ואמר ודרך חיים תוכחות מוסר לרמוז על שתי מדות הללו מדת הדין ומדת רחמים שהתורה הנקראת מוסר כלולה מהן וקראן תוכחת לשון לנוכח על שם שהם זה כנגד זה. ושתי מדות אלו הן רמוזות במצוה זו של תקיעת שופר, התקיעה כנגד מדת רחמים, התרועה כנגד מדת הדין לבאר שהעולם שנברא בתשרי נברא בשתי מדות אלו, ובתקיעת השופר אנו מעוררין הלב למטה ומעוררין הכונה במדות למעלה, ולעולם התקיעה בראש ובסוף כדי שתתגבר מדת רחמים על מדת הדין, וזהו שאומרין בתפלה ויגולו רחמיך על מדותיך שיתגלגלו רחמיו ויהפך מדת הדין למדת רחמים, הוא שאמרו במדרש תהילים (שם מז) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר אמר רבי יהודה בשם ריש לקיש כיון שעלה הקב"ה בדין ויושב על הכסא כיון שתוקעין בשופר הוא עולה והופך מדת הדין למדת רחמים, וכשמריעין עלה בדין ומשהשופר תוקע עלה אלהים בדין בתרועה ה' בקול שופר ברחמים שנא' {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לד#|שמות לד]]}} ה' אל רחום וחנון: היום הזה קדוש ה' מכובד כי הוא מעולה ומקודש בעניינו, גם החדש הזה מקודש שהוא שביעי ומיוחד למצות הרבה הוא שקראוהו תקיף במצוה ממה שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ח|מלכים א ח]]}} בירח האיתנים, וכשם שמספר שביעי יש לו מעלה ויתרון על שאר המספרים כך יש לחדש הזה מעלה במצות על שאר החדשים, שהרי נוהגות בו מצות רבות ראש השנה שופר יום הכפורים סוכה לולב ערבה, גם במהות החדש הזה ובמזלו יש לנו התעוררות גדול שהוא מאזנים והוא רומז פעולת היום הזה שכל מעשה הבריות נשקלין במאזנים לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וכבר השגנו מתוך סדור שמות י"ב מזלות מופת ועדות על ההשגחה ועל עונש ושכר, והוא שמזל טלה הראשון הוא מזל האור ומזל שור השני הוא מזל החשך, ודרשו רז"ל דרכן של טלאים לבנים דרכן של שורים שחורים, ישראל נקראו טלה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/כ|ירמיה כ]]}} שה פזורה ישראל והיו עתידים לקבל התורה הנקראת אור שנא' {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ו|משלי ו]]}} כי נר מצוה ותורה אור, ועתידין שיזכו ליהנות לעולם הבא בטוב הצפון שנא' {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/לו|תהילים לו]]}} כי עמך מקור חיים וגו', ואמרו במדרש אימתי ישתמשו באותו אור לכשיבא אותו ששמו שור שנא' {{ממ|[[תנ"ך/דברים/לג#|דברים לג]]}} בכור שורו הדר לו ואותה שעה יהיה חשך לאומות עכו"ם שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/ס|ישעיה ס]]}} כי הנה החשך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח ה', וסמך להם תאומים לפי שהתאומים הוא אדם והיה אדם עתיד להתנהג באור ובחשך וזהו סדר שמות י"ב מזלות, טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד, והאדם הזה שהוא תאומים נברא חלש כסרטן הזה שהוא שרץ חלוש וכשהוא גדל יצר הרע מתגבר עליו כאריה לכך סמך לו אריה, והוא בטבעו חזק בתאות הגשמיות ונמשך אל החומר שהמשילו הכתוב לנקבה בהרבה מקומות, וידוע כי הבתולה מעודנת במיני התענוגים יותר משאר האנשים ולפיכך המשיל עדוני העולם הזה לעדוני בתולה ולכך סמך לו בתולה, ובא ולימד שאם ימשך אחר החומר הזה ויגבר עליו תאות העולם שהמשילה לבתולה הנה כל מעשיו נשקלים במאזנים לכך סמך לו מאזנים להודיע כי כל פעולותיו ישקלו במאזנים, ואם ימצא רובו חייב יורידוהו לגיהנם לכך סמך לו עקרב לשון נחשים ועקרבים שהם משלים גופניים לרמוז על יסורי גיהנם, ואחר שיקבל דינו בגיהנם יזרקוהו משם כקשת הזורק את החץ לכך סמך לו קשת, ועל זה ארז"ל יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין, ובעלותו משם ירקד כגדי המשילו לבהמה טהורה ראויה לקרבן ולזה אמר גדי ולא צבי לכך סמך לו גדי, וסמך לגדי דלי כי השי"ת יזרוק עליו מים טהורים וימחול על עונותיו ואז יירש העולם הבא שאין העין שולטת בו כדגים שבים שאין העין שולטת בהם לכך סמך לו דגים, וידוע כי החכמה נמשלת לים ופקח עיניך וראה כי בא הרמז הזה בשמות המזלות ללמדך כי אע"פ שכח המזלות גדול מאד ושהם פועלים פעולותיהם מששת ימי בראשית והעולם השפל מתנהג בהם הנה יש עליהם כח עליון הוא כח השי"ת כמאמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/ה|קהלת ה]]}} כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם והוא משפיע הכח ומבטל הכח כרצונו, ובא ולימד עוד כי הוא יתעלה מעניש את האדם וגומלו לפי המעשים הנשקלין במאזנים לא לפי המזלות, ועל כן נבחר החדש הזה שמזלו מאזנים שיהיה בו יום הדין שידין בו כל יצורי עולם כמו שאנו אומרים בתפלה היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים אם כבנים אם כעבדים וכו'. יאמר היום הרת עולם כאשה הרה היושבת בסכלה, היום יעמיד במשפט על שם שאדם הראשון נידון ביום שנברא ולקח לשון זה על שם שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/כט|משלי כט]]}} מלך במשפט יעמיד ארץ, אם כבנים אם כעבדים יאמר לא ידענו אם תדיננו על ענין שאנו בניך שנא' {{ממ|[[תנ"ך/דברים/יד#|דברים יד]]}} בנים אתם לה' אלהיכם או תדיננו על ענין שאנו עבדיך שנא' {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כה#|ויקרא כה]]}} כי לי בני ישראל עבדים ואין דרך לרחם על העבד כבן, אם כבנים תדיננו רחמנו כרחם אב על בנים כלומר למוד אתה בכך כי כן אמר דוד ע"ה {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קג|תהילים קג]]}} כרחם אב על בנים וגו', ודרך האב המרחם על בנו שיוכיחנו פעם וירצהו פעם כאמרו {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ג|משלי ג]]}} כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, הטיל הכתוב וכאב את בן בין יוכיח לירצה להודיע כי פעם יוכיחנו ופעם ירצנו, וכן דרך הבורא יתעלה הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/ס|ישעיה ס]]}} כי בקצפי הכיתיך וברצוני רחמתיך. ואם לא זכינו שתדיננו כבנים אלא כעבדים כמה אדונים יש רחמנים שמרחמים על העבדים, ועל כן עינינו לך תלויות, כלשון הכתוב שאמר דוד {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קכב|תהילים קכב]]}} הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו:
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>

[[קטגוריה:ראש השנה]]