עריכת הדף "כד הקמח/פסח"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
==א==
דברי אגור בן יקא המשא נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואוכל {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ל|משלי ל]]}}. מצינו לשון דברי שהוא נופל על חכמת המחקר ועל עניני הטבע שכן הפרשה מדברת על ארבע יסודות כמו שמפרש והולך מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ. וכן תמצא ספר קהלת שהוא ספר המחקר שפתח במלת דברי ואמר דברי קהלת בן דוד ומפרש והולך כמו כן ענין ד' יסודות, וכן ספר ירמיה פתח במלת דברי ואמר דברי ירמיהו בן חלקיהו ומפרש והולך ענין הטבע הוא שאמר {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/א|ירמיה א]]}} בטרם אצרך בבטן ידעתיך כי האיש הנביא צריך שיהיה מוכן לנבואה מתחלת היצירה. אגור הוא שלמה מלשון {{ממ|[[תנ"ך/משלי/י|משלי י]]}} אוגר בקיץ בן משכיל (שם ו) אגרה בקציר מאכלה ועל שם שאגר את החכמה. ומטעם זה נקרא קהלת על שם שנתקהלה החכמה בנפשו. בן יקא שאגר הבינה והקיאה לבני העולם, וזה שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/יב|קהלת יב]]}} ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם אזן וחקר ותקן משלים הרבה. אמר קהלת חכם והם שני שבחים ויאמר הכתיב מלבד היתרון שהיה לו הוא שהיה קהלת והיה חכם שאלו חכם אחר אמר דבריו היו הבריות חייבים לשמעם ולהתבונן בהם אף כי אמרם קהלת ואלו קהלת אמרן מדעת עצמו בדרך החכמה היו חייבין לשמעם אף כי אמרן ברוה"ק, עוד למד דעת את העם. ואזן שעשה אזנים לתורה, וחקר שהוא השיג חכמת המחקר. תקן משלים הרבה ע"י המשל הקל אדם מתבונן נפלאות כמו שתמצא מרגלית שוה אלף זוז ע"י פתילה קלה. המשא כמו ואני תפלה. וענינו גדול בנבואה ובא להודיענו ששלמה היה גדול במחקר ממלת דברי וגדול בנבואה ממלת המשא. ומה שקורא הכתוב את הנבואה בלשון משא לפי שהנביא צריך להיות משיא עצמו מן הדברים הגופניים. נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואוכל שני חכמים היו בדורו והיו שואלין לו בחכמת ארבעה יסודות והיה איתיאל גדול מאוכל בחכמה ועל כן כפל את שמו כענין נח נח אברהם אברהם שהככל חשיבות גדולה. כי בער אנכי מאיש יותר מכל איש ואמר על עצמו כן הפך ממה שהעיד הכתוב עליו ואמר {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ד|מלכים א ד]]}} ויחכם מכל האדם. ולא בינת אדם לי, אין לי הבינה המיוחסת אל האדם אבר בה יש לו יתרון על שאר בעלי חיים, והזכיר שלש מדות בינה חכמה ודעת קדושים יש מפרשין שהבינה למטה מן הכל וחכמה למעלה מן הבינה ודעת למעלה מהחכמה. ופירוש הכתוב לא למדתי חכמה ואיך אדע דעת קדושים שהוא למעלה מן החכמה והלשון עצמו כמתמיה, ומה שהזכיר שלש מדות אלו לפי שכל פעולות הטבע וכל חכמת המחקר מיוסדים עליהם ובכחם נבראו הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ג|משלי ג]]}} ה' בחכמה יסד ארץ וגו' וכיון לומר כן איך אדע עניני הטבע כי המעלות שהטבע נברא בהם איני יודע:
עוד יש לפרש בשלש מדות הללו שכלם מעלה אחת והכל חוזר אל החכמה אמנם יש בהם הפרש כי המשיג הדברים הרחוקים מן העיון בדרך קבלה שקבולו הוא הנקרא חכמה זהו שאמר ולא למדתי חכמה כלומר שצריך למוד, והמשיג הדברים הקרובים מצד העיון הוא הנקרא יודע כאמרו {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ב#|שמות ב]]}} וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים והמשיג הדברים הבינונים שאינם קרובים מן העיון ולא רחוקים נקרא תבונה וא"כ שינוי השמות של החכמה לפי שינוי ההשגות ומ"מ הכל חכמה, ומה שהשכיל שלמה את עצמו כל כך היא מדת השלמים בחכמה דרך שפלות וענוה כאדם שמבקש החכמה לכבוד החכמה לא לכבוד הבריות שיכבדהו ושיתפאר בעיניהם, ומזה אמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יד|משלי יד]]}} בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע הנבון הוא מתעסק בחכמה ליתרון הכשר מעלתה ומכיר יקר תפארת גדולתה והיא צפונה אתו ואיש לא ידע ואמר לכל סכל הוא הוא נבון וחכם זהו שנאמר {{ממ|שם}} יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט. באורו טוב שיחזיק את עצמו בסכלות מעט שיש בו ממה שיחזיק את עצמו חכם ונכבד. ובקרב הכסילים תודע הכסילים לא יצפנו החכמה לעולם כי אין חפצם מן החכמה כי אם להתכבד ולהתייחס ועיקר עמלם בה למען ידעו הבריות שהוא למד חכמה. ורז"ל הביאו משל על זה משני נהרות חדקל וכרת הוא שדרשו פרת אומר לו לחדקל מפני מה קולך נשמע אמר להן הלואי שישמע קולי בין הנהרות. אומר לו לפרת מפני מה אין קולך נשמע אמר מעשי מוכיחים אדם זורע בי ירק יוצא לשלשה ימים נוטע נטיעה יוצאה לשלשה ימים. ובאור זה כי חדקל הוא נהר קטן וקולו נשמע ופרת נהר גדול ואין קולו נשמע, עוד הביאו משל לענין זה ואמרו אסתירא בלגינא קיש קיש קריא לפי שהאסתירא אין הצלוחית מקומה ולפיכך קיש קיש קריא אבל אם ינתן הזוז בכיס שהוא מקומו שמה ינוח וקולו לא ישמע. ודרשו רז"ל (בב"מ פ"ז דף פה) מאי דכתיב בלב נבון תנוח חכמה זה ת"ח בן ת"ח ובקרב כסילים תודע זה ת"ח בן עם הארץ אמר עולא היינו דאמרי אינשי אסתירא בלגינא קיש קיש קריא. ובמדרש משלי דברי אגור בן יקא המשא דברי אלו דבריו של שלמה. אגור שאגר חלציו לחכמה. בן יקא בן שהוא נקי מכל חטא. המשא שנשא עולו של הקב"ה, נאם הגבר ששרתה עליו רוח הקדש, לאיתיאל שהבין אותיותיו של אל. לאיתיאל שהבין אותיות של מלאכי השרת. ואוכל שהוא יכול לעמוד בהן. מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ימה שם בנו כי תדע. כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו. אל תוסף על דבריו כן יוכיח בך ונכזבת. כונת שלמה בפסוקים אלו במציאת שאר החכמות ושלא יתעסק בהם זולתי בחכמת התורה שהיא הכוללת כל החכמות. ולפיכך הזכיר בפסוק מי עלה שמים ד' יסודות שהן כולל לחכמת הגלגלים ולבריאת העולם השפל דומם צומח חי ומדבר, רמז יסוד האש במלת שמים שהיא מלה מורכבת אש ומים ואמר מי עלה שמים וירד כלומר מי יודע יסוד האש מהו ומי יגיד לנו מהותו וטבעותו, מי אסף רוח בחפניו כלומר מי יודע ענין האויר מהו ואיך הוא חיות כל נברא. מי צרר מים בשמלה קרא העבים שמלה כי העבים שמלת השמים ומלבושם, מי הקים כל אפסי ארץ כלומר מי יודע יסוד העפר והארץ מהיכן היתה מה שמו של החכם היודע עניני הטבע הנעלמים האלה ומה שם בנו אם נשאר לו זרע לאותו חכם ונשאלהו אולי ידע, לפי שענפי האילן מעידים על השרש הטוב וכל אלה הם עניני המחקר ולכך פתח במלת דברי שהוא מלה מורה על המחקר, ואחר ששאל זה בדרך התמיה ונשאר הענין מוסתר ונעלם ובקש ולא מצא אמר כל אמרת אלוה צרופה כנגד המשא שהזכיר שהיא הנבואה ולמעלה מן המחקר, יאמר אין ראוי שתתעסק בחכמת המחקר או בשאר החכמות זולתי בחכמת התורה והמצות לכי שהחכמות האלה מבלי ידיעת חכמת התורה מביאות את האדם אל החקירה הנמנעת שאסרה לנו התורה והיא חקירת מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ועל כן המשיל תורתנו לכסף צורף שאין בו סיג לומר כי שאר החכמות הן כסף אבל לא כסף צרוף כי יש בהן סיג והסיג שבהן הוא שהן מולידות דעות נפסדות באמונה. והענין הזה בעצמו הזהיר שלמה בספר קהלת אמר {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/יב|קהלת יב]]}} ויותר מהמה בני הזהר, והוא חוזר למעלה דברי חכמים כדרבונות, יאמר הזהר פן תתעסק בחכמות ביותר מהם כלומר ביותר מדברי חכמים לפי שבשאר חכמות עשות ספרים הרבה אין קץ כמו {{ממ|[[תנ"ך/איוב/יב|איוב יב]]}} הקץ לדברי רוח:
ומצינו סדור היסודות בספר קהלת כסדור הזה בעצמו חוץ מיסוד העפר שהוא אחרון בכתוב הזה והוא ראשון בספר קהלת באמרו (א) והארץ לעולם עומדת. ואחרי כן חוזר לסדרו הראוי שהוא האש והרוח והמים. האש וזרח השמש וגו'. והרוח סובב סובב הולך הרוח. המים כל הנחלים הולכים אל הים וכונת קהלת במה שהתחיל מן הארץ לפי שספר קהלת הוא ספר המחקר וראוי לו להתחיל מן הנקודה, והנה שלמה למד זה מספר בראשית שהוא גם כן ספר המחקר שהתחיל ביסוד הארץ באמרו והארץ היתה תהו ובהו ואח"כ הזכיר וחשך על פני תהום שהוא האש היסודי שהיא חשכה ואח"כ הזכיר ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ולהודיע שספר קהלת מיוסד על המחקר כענין בראשית לא תמצא בקהלת ולא בבראשית שיזכיר השם המיוחד רק שם אלהים המורה על פעולת המחקר והסדור והטעם בשניהם אחד, גם ספר איוב שעיקרו חכמת המחקר והיה חכם גדול בחכמה זו אחז הסדר הזה בעצמו הוא שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/איוב/כה|איוב כה]]}} כי לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה נמצאת למד שאיוב תפש בחכמת מחקרו סדור קהלת וסדור בראשית:
ויש לפרש עוד מי עלה שמים וירד הכונה בכתוב הזה להתבונן בנפלאות מעשיו של הקב"ה בבריות בעלי חיים שברא שכל אחד מהם מורכב מד' יסודות, וזהו שאמר מי עלה שמים וירד כלומר מי עלה למדרגת החכמה הזאת וירד בעומקה שידע היאך נבראת מיסוד האש בריאה הנקראת בלשון רז"ל סלמנדרא בהסקת הכבשן שבע שנים רצופים. ולמדנו זה מן הכתוב האומר {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/יא#|ויקרא יא]]}} והצב למינהו כי הצב שני מינין הא' ערוד והשני סלמנדרא. מי אסף רוח בחפניו יאמר מי החכם היודע חכמה זו והיא בידו ובאפניו היאך נבראים בריות מיסוד הרוח והן העופות שבאויר. מי צרר מים גם מיסוד המים והם הדגים. מי הקים כל אפסי ארץ גם מיסוד העפר והן הבהמות והחיות, וזהו שדרשו רז"ל (חולין דף קכז) כשהיה ר"ע מגיע אצל מקרא זה והצב למינהו היה אומר {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קד|תהילים קד]]}} מה רבו מעשי ה' כלם בחכמה עשית בראת בריות גדולות בים בריות גדולות ביבשה. שבים אלמלא יוצאות ליבשה מיד מתות ושביבשה אלמלא נכנסות לים מיד מתות. בראת בריות גדולות באש בריות גדולות באויר. שבאש אלמלא יוצאות לאויר מיד מתות ושבאויר אלמלא נכנסות לאש מיד מתות. הוי אומר מה רבו מעשיך ה' וגו'. ולפי שיש בכל הנבראים מקצתן אסורים ומקצתן מותרין אמר כל אמרת אלוה צרופה. לומר כי כונת התורה היתה בהיתר מקצת ובאסור מקצת כדי לצרף הדעות ולזכך השכל: ובמדרש מי עלה שמים זה משה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/שמות/יט#|שמות יט]]}} ומשה עלה אל האלהים. וירד זה משה שנא' {{ממ|שם}} וירד משה מן ההר. מי אסף רוח בחפניו זה משה שנא' (שם ט) כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה'. מי צרר מים בשמלה זה משה שנא'(שם טו) נצבו כמו נד. מי הקים כל אפסי ארץ זה משה שהקים המשכן שנא' (שם מ) ויקם משה את המשכן, ד"א מי עלה שמים זה אליהו שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/מלכים ב/ב|מלכים ב ב]]}} ויעל אליהו בסערה השמים. מי אסף רוח בחפניו זה אליהו שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/יז|מלכים א יז]]}} אם יהיו השנים האלה טל ומטר וגו'. מי צרר מים זה אליהו שנא' {{ממ|[[תנ"ך/מלכים ב/ב|מלכים ב ב]]}} ויקח אליהו את אדרתו. מי הקים כל אפסי זה אליהו שהחיה את המת שנא' {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/יז|מלכים א יז]]}} ראי חי בנך. ד"א מי עלה שמים זה הקב"ה שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/מז|תהילים מז]]}} עלה אלהים בתרועה וירד זה הקב"ה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/שמות/יט#|שמות יט]]}} וירד ה' על הר סיני. מי אסף רוח בחפניו זה הקב"ה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/איוב/יב|איוב יב]]}} אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. ומי צרר מים זה הקב"ה שנא' (שם כז) צורר מים בעביו ולא נבקע ענן תחתם. מי הקים כל אפסי זה הקב"ה שנאמר (שמ"א ב) ה' ממית ומחיה, מה שמו שדי שמו ה' צבאות שמו. ומה שם בנו בני בכורי ישראל, ולפיכך סמך לזה כל אמרת אלוה צרופה שא"א לתורה בלא ישראל וא"א לישראל בלא תורה. בא הכתוב הזה לבאר כי כונת הש"י בתורה ובמצות לצרף בהן הדעות ולהשיג בהן המושכלות. ועל הכונה הזאת באה מצות הפסח כדי להתעורר ולקבוע בנפש שורש האמונה והעבודה, וע"כ צוה הכתוב לשחוט הפסח לעיניהם של מצריים שהיו עובדין לצורת הצאן, שהרי המצריים לא היה להם אלוה מצד המזלות ולא מצד הכוכבים ולא מצד בריאת העולם אלא מצד הטובה שכל המטיב להם היה ראוי אצלם לעבדו, וע"ז הענין היו עובדים לצורת הצאן כמו שאמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ח#|שמות ח]]}} כי תעבת מצרים נזבח לה' אלהינו, בעבור שהיתה מגעת להם טובה גדולה מאד מצד הצאן יותר מכל שאר בע"ח ואין בני אדם משעבדין אותן בגופם כענין שוורים לחרישה וסוסים לרכיבה, והחיות אינן תחת ידם שאינן נוחות להכבש כמו הצאן והן מזיקות לבני אדם ואשר אינם מזיקות אינן מועילות לבעליהן כלום ואין להם בהם הנאה זולתי שהם מאכליו, אבל מין הצאן היה נכבד בעיניהם וראוי לעבוד צורתו יותר מכל צורת שאר הנבראים שהאדם צריך לטרוח אחריהם ואין משעבדין בגופן אלא שמגעת מהן לבעליהן טובה בגיזה ובחלב ובולדות ובשביל זה היה הצאן נכבד בעיניהם וראוי לעבדו, ומן הטעם הזה היו המלכים עושין עצמן אלוהות לרוב גדלם וממשלתם והיכולת להרוג או להטיב יותר משאר האדם, כמו נמרוד שהיה עושה עצמו אלוה, הוא שאמר עליו הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/י#|בראשית י]]}} הוא היה גבור ציד לפני ה', וכן פרעה שהיה אומר שהוא עשה את עצמו ונילוס נהרו כמו שאמר עליו הנביא {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/כט|יחזקאל כט]]}} התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו וכו', וכנגד הדעת הנפסדת הזאת אמר דוד {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/ק|תהילים ק]]}} דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו וגו', ולא נמצא בתורה מי שיעשה עצמו אלוה אלא מלך לפי שהיכולת בידו יותר משאר בני אדם. ומן הענין הזה יוכיח הנביא לישראל מעבודת העליונים או מבני אדם שהיו מטיבין להם והיו עובדין אותן, והוא שאמר {{ממ|[[תנ"ך/הושע/ב|הושע ב]]}} כי אמרה אלכה אחרי מאהבי וכו'. כלומר הכוחות העליונים או בני אדם המטיבים להם וזהו מנהג מצרים באמונתם. גם ההפרש שהפרישה תורה בין המאכלים המותרים והאסורים הכל לצרף בהם הנפש המשכלת שהרי המצות חיי הגוף והנפש הן שכן אמר שלמה {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ד|משלי ד]]}} כי חיים הם למוצאיהם וגו' כי חיים הם למוצאיהם זהו חיי הנפש ולכל בשרו מרפא זהו חיי הגוף, והמאכלים שאסרה תורה הם מזיקים את הגוף ומולידים בנפש אכזריות ותכונה רעה לפי שהם גסי הטבע ורבי הליחה והרופאים יודעין זה והראוי למקבלי התורה לזכך שכלם במאכלים הטהורים ולהזהר מן האכזריות, וזהו שאמרו רז"ל וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף הא לא ניתנו המצות אלא לצרף בם את הבריות הה"ד כל אמרת אלוה צרופה כלומר לצרוף בהן הנפש המשכלת שלא ירגילנה אדם בדרך אכזריות אלא בדרך רחמנות בשחיטה ולא בנחירה מן הצואר ולא מן העורף:
גם איסור החמץ בפסח מן הטעם הזה הוא כדי לצרף נפש המשכלת ולקבוע בלב אמונת השם ית' בזכרון הנפלאות הנכללות ביציאת מצרים וכי נאסר לנו החמץ לזכרון שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגאלו, וכפשט הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/יב#|שמות יב]]}} ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו', ומן הידוע באיסור החמץ שיש בו רמז ליצה"ר והאדם חייב להגביר יצ"ט על יצה"ר וזאת כונת התורה בתעניות ובתפלות ובצדקות וזהו עיקר הפירוש בפסוק {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יב|משלי יב]]}} יודע צדיק נפש בהמתו כלומר נפש הבהמית שלו כי הצדיק משבר ומכניע אותה מלשון {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/ח|שופטים ח]]}} ויודע בהם אנשי סכות וכן {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קלח|תהילים קלח]]}} וגבוה ממרחק יידע. והנה לשון חמץ מלשון (שם עג) כי יתחמץ לבבי, כי הלב הנוטה להרשיע יקראוהו רז"ל החמיץ כענין שאמרו בכורש כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ וכן היין הנפסד נקרא חומץ, וכן אמרו בפירוש גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה כלומר יצה"ר הרי שהמשילו יצה"ר לשאור, ואמרו במדרש כי הוא ידע יצרנו אוי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה, ועל כן היה החמץ מרוחק מן המזבח והזהירה עליו תורה שלא להקריבו כל עיקר הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/ב#|ויקרא ב]]}} כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. לפי שהמזבח היה לריח ניחוח ומקום מיוחד לכפרה ולרצון והחמץ לא לרצון. ומה שהיה חמץ בקרבן תודה לא היה ראוי להקריבו קרבן כי אם להניף אותו תנופה, וע"ז אמרה תורה לא יראה ולא ימצא לא יראה במעשה ולא ימצא במחשבה אלא שיבטלנו בלב ולפי שהמצות שלשה חלקים מצות הפה והלב והמעשה כמ"ש {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ל#|דברים ל]]}} בפיך ובלבבך לעשותו, באה התורה לבטלו בלב כנגד המצות התלויות בלב, ובאה הקבלה לבערו מן הבית או לשרפו כנגד מצות המעשה, ולומר כל חמירא כנגד מצות הפה כדי שיתקיימו שלשה חלקי המצות באיסור החמץ והא למדת שאיסור החמץ כולל כל המצות וכיון שהחמץ יש בו רמז ליצה"ר מכאן יש לנו רמז שכשם שאנו מצווים לבטל החמץ בלב מן התורה כך אנו חייבים לבטל יצה"ר מהלב ושלא ימשול בנו וזש"ה תשביתו. ודרז"ל דהיינו ביטול בלב דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ח#|בראשית ח]]}} כי יצר לב האדם רע מנעוריו, וכשם שבאה הקבלה לבער החמץ ולבדוק הבית בחורין ובסדקים כך אנו חייבים לחפוש ולבדוק חדרי בטן והכליות ממחשבו' ומהרהורים רעים, וכשם שבדיקת החמץ אינה לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר כך בדיקת יצה"ר אינה אלא לאור הנשמה הנקראת נר הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/כ|משלי כ]]}} נר ה' נשמת אדם וגו' ומה שהיה זמן איסורו ז' ימים לרמוז על האלף הז' שאין בו יצה"ר ואם היה האיסור ו' או ח' לא היתה הכונה מתבארת כל כך. וכשם שהותר לנו החמץ אחר הז' כן עתיד שיתחדש עולם אחר השביעי וישוב יצה"ר בעולם וזה ילך עד היובל הגדול שיעקרו לגמרי, וע"כ תמצא ביום נ' לעומר שהוא כנגד נ' של יובל שכתיב שם {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כג#|ויקרא כג]]}} חמץ תאפינה כי בו יתבטל יצה"ר לגמרי. ואמר {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ל|משלי ל]]}} מגן הוא לחוסים בו שהיא מגינה על הצרות והיא מגינה על החליים כי עם התורה א"צ לרופאים וזה דבר ברור מהבטחת הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כג#|שמות כג]]}} וברך את לחמך ואת מימיך וגו'. ואמר אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת, הזהיר על המצות שלא יתחכם אדם להם ושלא יוסיף עליהם כגון ד' מינין שבלולב או ד' פרשיות שבתפילין שלא יעשה מהן ה' כי כל המוסיף עובר על התורה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/דברים/יג#|דברים יג]]}} לא תוסיף עליו וגו' כי התורה תמימה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/יט|תהילים יט]]}} תורת ה' תמימה וגו' וכל מה שהוא תמים א"צ תוספת ומגרעת, וכל דברי התורה הם מזוקקין בלי סיג הוא שאמר דוד ע"ה (שם יב) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים:
==ב==
כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות {{ממ|[[תנ"ך/מיכה/ז|מיכה ז]]}}. פ' זה כולל שתי גאולות גאולה ראשונה של יציאת מצרים וגאולה אחרונה שהיא עתידה שעליה נתנבא ישעיה ואמר {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/ס|ישעיה ס]]}} קומיאורי כי בא אורך, דבר ידוע כי ע' אומות יש בעולם ויצאו כלם מע' איש היו כולם יוצאי יריכו של נח ומשם נפרדו הגוים לע' אומות שכן כתיב {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ו#|בראשית ו]]}} ומאלה נפרדו הגוים בארץ וגו', ועל זה אמר משה רבינו בלשונו {{ממ|[[תנ"ך/דברים/לב#|דברים לב]]}} בהפרידו בני אדם וגו' שהם ע' למספר בני ישראל שהם ע' נפש כי על זה לא אמר למספר בני יעקב, וכל האומות ההם היו עובדי ע"ז בג' חלקים, מהם לשרים השוכנים באויר בגלגלי היסודות, מהם לכוכבים ולמזלות, מהם למלאכים העליונים הנקראים אלהים כענין שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כב#|שמות כב]]}} זובח לאלהים יחרם, לא היה בכלם דורש את ה' זולתי נח ובניו שהשאירו שארית לעולם בקיום המין האנושי ובדרישת השם ית'. וידוע כי כשם שהיה אדם הראשון ראש לכל התולדות מתחלת הבריאה והוא המעיד על החדוש כן היה נח ראש לכל התולדות אחרי המבול מעיד על המבול שהוא כענין חדוש, וכשם שהיה לאדה"ר ג' בנים קין והבל ושת האחד מהם נתקלקל והוא קין והאחד היה ראש לכל הצדיקים והוא שת, כן היו לנח ג' בנים שם וחם ויפת האחד נתקלקל והוא חם והאחד היה ראש לכל הצדיקים והוא שם, ומן הידוע כי למך אביו של נח ראה לאדה"ר ואברהם ראה לנח כי אברהם בן נ"ח שנים כשמת נח וא"כ נח ושם בנו עד מפי עד על חדוש העולם והרי לך האמונה איך היתה משתלשלת מדור אל דור אצל היחידים שכל פעולותיהם ומעשיהם בנסים נסתרים, אבל מעולם לא נתפרסם האלהות בעולם בעיני האומות בנסים מפורסמים כי אם ביציאת מצרים על ידי ישראל, כי היו האומות רואות אותות ומופתים הגדולים ההם בשנוי הטבעים ואז היו מכירים ומודים כי יש אלהים שופט הארץ משנה הטבע כרצונו ומנצח ומשדד מערכת הכוכבים, וזהו שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/הושע/יב|הושע יב]]}} ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, יאמר כי פרסום אלהותו יתב' בעולם בנסים מפורסמים מארץ מצרים היה, ולכן הזכיר ה' אלהיך כלשון הנאמר במעשה בראשית {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ב#|בראשית ב]]}} ביום עשות ה' ובלשון הנאמר במ"ת {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ב#|שמות ב]]}} אנכי ה' אלהיך, ומזה אמר הכתוב (שם י) אשר התעללתי במצרים, ונראה לי שהוא מלשון עולה כי כל המעשים הנעשים בעוה"ז יקראם הכתוב עלילות כלשון {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קה|תהילים קה]]}} הודיעו בעמים עלילותיו, וכן {{ממ|[[תנ"ך/שמואל א/ב|שמואל א ב]]}} ולו נתכנו עלילות וזהו שתרגם אונקלוס ית נסין דעבדית. וכן אמר דוד על הש"י {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/סו|תהילים סו]]}} נורא עלילה על בני אדם, ומה שנקראו כל הפעולות עלילות מפני שכלן נמשכות ונאצלות מן העלה הראשונה וכל הנמצאים הם עלולים אצלו, וביאור הכתוב כי מתוך עלילותיו ונפלאותיו שבמצרים הראה את עצמו עילה, כי האומות מתחלה לא היו מאמינים בהשגחה והיו סבורים שהעולם קדמון והיתה דעתם שאין הפרש בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו אין שכר למי שמציל נפשות ואין עונש למי שהורג אותם אין משפט ואין שופט, כעין מה שתפשו חביריו לאיוב {{ממ|[[תנ"ך/איוב/כב|איוב כב]]}} ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט עבים סתר לו ולא יראה כן היתה כונת האומות באותן הזמנים כי אין ההשגחה מגלגל הירח ולמטה, גם המצרים שגלו ישראל ביניהם היתה להם הדעה הנפסדת, ואע"פ שיש אומה טועה מתוך פתיות היו המצרים טועים מתוך ריבוי חכמה כי היו חכמים גדולים יודעים הכחות העליונים אשר משטרם בארץ ושכובב פלוני ומזל פלוני ממונה על חלק פלוני מחלקי הארץ, והיו אומרים כי כיון שהעוה"ז השפל נמסר להנהגתם והם משרתי המלך הלא המכבד אותם המשרתים הוא מכבד את המלך ולכך היו עובדין לאותם הכחות והיו כופרים בעיקר שהוא השם המיוחד, ולפי שהכחות ההם אינם אלא שלוחים ואין כחם מעצמם לכך קראם הכתוב אלילים וזהו {{ממ|[[תנ"ך/דברי הימים א/טז#|דברי הימים א טז]]}} כי כל אלהי העמים אלילים, וה' שמים עשה. ולשון אלילים מלשון כח ואילות וכפל המלה למיעוט הכח לבאר שאין כחם מעצמן כי אם מכח השם המיוחד זהו וה' שמים עשה. והכפירה לפרעה ולמצרים היתה בג' דברים בהשגחת השי"ת ביכלתו בנבואת משה, בהשגחת הש"י הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ח#|שמות ח]]}} והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן וגו' למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ כמלך באמצע המדינה שהוא קרוב אל הקצוות משגיח על הכל ביכלתו, הוא שכתוב במכת הברד (שם ט) בעביר תדע כי אין כמוני בכל הארץ כלומר אין יכולת כיכלתי ואין שליט אחר דומה לי. בנבואת משה הוא שכתוב {{ממ|שם}} כצאתי את העיר וגו' כלומר כיון שהבאתי אני הפורענות ואני הדוחה אותו בתפלתי מזה תוכל לדעת {{ממ|שם}} כי לה' הארץ הוא המשגיח והיכול והשם נבואתו בפי ואז תתברר לך אמתת נבואתי. וחכמי המחקר משלו משל בענין ההשגחה אמרו כי העולם בכללו דומה לבית בנוי ושם שלחן ערוך ונרות דולקות, כן העולם, שהרי השמים בדמיון התקרה על הבית והכוכבים בדמיון הנרות שבשמים והצמחים כשלחן ערוך בבית והאדם בעולם הוא הפקיד על הבית שניתנו בידו כל עניני הבית ובעל הבית שבנה את הבית הוא הקב"ה והאדם הפקיד הזה לא ראה מעולם לבעל הבית בעיניו אלא שגדל באותו הבית ואמרו לו כי אביו היה פקיד על הבית ההוא והוא גם כן יהיה אחריו, ואם הפקיד בעל שכל ידרוש ויחקור מי הוא בעל הבית כדי שיבא לפניו תמיד וכדי שלא יחטא בפקודתו כי יודע הוא כי לזמן קרוב או רחוק יבא לחשבון עמו על פקידתו וחושב בלבו כאלו בעל הבית על ראשו תמיד ונותן עיניו בו ובמעשיו, והפקיד הסכל יעשה היפך מכל זה לא ישתדל אלא במאכל ומשתה לא דעת ולא תבונה בו שישגיח לדעת בעל הבית מי הוא כיון שהוא רואה עצמו פקיד אוכל ושותה ועושה כל תאותו ואומר בלבו כיון שאינני רואה בעל הבית בעיני מי יביאני לומר שיש לבית בעלים, הרי זה כופר בבעל הבית והולך בשרירות לבו כאלו אין אדון בבית, ועליו אמר דוד {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/יב|תהילים יב]]}} אשר אמרו ללשוננו נגביר וגו', כן היו המצריים כופרים באדון העולם ומכחישים השגחתו ויכלתו ונבואתו של משה ועל כן זכו ישראל שיתפרסם האלהות בין העמים על ידם בראותם הנפלאות הגדולות, וזה שאמר הנביא בכאן כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, והכתוב הזה יכלול שתי הגאולות הראשונה ואחרונה הראשונה גאולת מצרים שהראה בהם נפלאותיו בי' מכות ששלח בהם שהיו ד' חלקים בד' יסודות, דם צפרדע היו מכות ביסוד המים, כנים ערוב היו מכות ביסוד העפר, דבר שחין ברד ארבה היו מכות ביסוד האש, חשך מכת בכורות היו מכות ביסוד הרוח שנאבד כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מן הבכורות, רובן של עשר מכות היו בהתראה ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, וכן דרשו ז"ל דם צפרדע בהתראה, כנים בלא התראה, ערוב דבר בהתראה, שחין בלא התראה, וכן כלן. והמסתכל בכתובים יפה ימצא כי כל שתי התראות היו אחת על היאור ואחת בהיכלו והוא שתמצא במכת הדם {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ז#|שמות ז]]}} לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור, ומיד נכנס פרעה להיכלו הוא שכתוב ויפן פרעה ויבא אל ביתו, ובמכת הצפרדעים אמר בא אל פרעה כלומר להיכלו, וכן תמצאם כלם. וטעם הדבר לפ"ד שתי התראות היו כן לפי שפרעה הרשע נתגאה על יאורו ונתגאה על היכלו, על יאורו ממ"ש {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/כט|יחזקאל כט]]}} לי יאורי ואני עשיתני. על היכלו ממ"ש ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת, לימדך הכתוב כי מתוך שנתגאה נבוכדנצר על היכלו הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/דניאל/ד|דניאל ד]]}} שלה הוית בביתי ורענן בהיכלי כי היה מתגאה ומעלה את עצמו ממדרגה אנושית למדרגה אלהית והקב"ה השפילו ממדרגה אנושית למדרגה בהמיית והיה אוכל העשבים כבהמה שבע שנים, כן פרעה הרשע מתוך שנתגאה על יאורו והיכלו באה לו מפלתו משם כי שם היו כל התראות ומשם באו כל המכות עליו. חתימת עשר מכות היתה מכת בכורות הוא שאמר משה {{ממ|[[תנ"ך/שמות/יא#|שמות יא]]}} כה אמר ה' כחצות הלילה, הקב"ה אמר לו בחצות שכך העידה התורה במעשה ויהי בחצי הלילה, ומה שאמר משה כחצות דרשו רבותינו ז"ל כדי שלא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, ויש לתמוה על המאמר הזה כי בודאי האצטגנינים והחרטומים מן המכה השלישית ואילך שהודו על כרחם ואמרו אצבע אלהים היא לא נתראו לפני משה ולא באו בהיכל המלך כי ראו במשה שהיה משיב כל חכמתם אחור וא"כ איך יתלו הטעות במשה עתה במכה העשירית ויאמרו משה בדאי הוא והם היודעים כי נאמני כל דבריו בתשע מכות הקודמות ולא נפל מכל דבריו ארצה, והנה המה חכמים מחוכמים וידעו כי כל מעשיו של משה היו מאת השי"ת כי כבר הודו בכך, ועוד כי אף אם יתלו השעות במשה מה היה משה חושש להם שישנה על זה הלשון הנאמר לו מפי הגבורה, אבל מן הנראה כי עד המכה השלישית מכת הכנים היו החרטומים והאצטגנינים חזקים באמונתם והיה הענין ודאי אצלם שאין מעשיו של משה מאת הקב"ה אלא בדרך חכמה ותחבולה, וכאשר באה המכה השלישית היו מכחישים חכמת עצמם והודו על נבואת משה ואמרו אצבע אלהים היא ומשם ואילך כשהיו רואין שהיו באות המכות כדבריו של משה תכף להתראה והיו מסתלקות בכח תפלתו בכל פעם ופעם אז היה הענין הולך ומתחזק בלבם והיתה נבואת משה מתבררת אצלם והיה שם שמים נודע ומתקדש בעולם על ידו. וכיון שנאמנו כל דבריו בכל המכות והיה ענין החרטומים והאצטגנינים הולך לאחור בשקריהם ובפחזותם וענין אמיתת נבואת משה הולך ומתחזק לכך נתיירא משה במכה האחרונה הזאת שהיא חתימת כל המכות פן ימצאו האצטגנינים והחרטומים מקום לטעות בדבריו כיון שלא מצאו עד עתה כן במכות הקודמות כי אם היו מוצאים עתה מקום לטעות יהיו מכחישים כל המכות והאותות והמופתים שלמפרע ויתחלל שם שמים, ועל כן היה הענין מוכרח למשה שהוצרך לשנות לשון השי"ת פן יטעו ויכחישו למפרע ונמצא שם שמים מתחלל, וחשש לזה במכה העשירית לפי שכל האותות הקודמות תלויות בה והנה על ידה נשתלחו ישראל ממצרים והוצרכו המצרים לשלחם על כרחם הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/שמות/יב#|שמות יב]]}} ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ. וזה היה פלא גדול וענין אלהי כי אחר שלקו בעשרה מכות ונתחסרו מכל ממונם עדיין היו מתחזקים עליהם לשלחם מן הארץ. וזה שאמרו במדרש {{ממ|[[תנ"ך/משלי/כז|משלי כז]]}} ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו, ברזל בברזל יחד זה משה הצדיק ופרעה הרשע שהיו מתנקשין זה עם זה בדברים, בשעה שנכנס משה לפני כרעה אמר לו מי שלחך אמר לו אלהי העברים שלחני אליך אמר לו ומה אמר לך אמר לו שלח את עמי ויעבדוני, אמר לו וכי יש אלוה בעולם שאיני מכירו חייך שכל אלוהות שבעולם שלחו לי אגרות אבל אלוה זה שאתם מזכירין לא שלח לי אגרת מעולם, כיון שלא מצא שמו של הקב"ה אמר לו לא כך אמרתי לך לא ידעתי את ה' מיד שלח והביא כל חכמי מצרים אמר להן מימיכם שמעתם שמו של אלהיהם של אלו אמרו לו כך שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם, שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/יט|ישעיה יט]]}} אך אוילים שרי צוען חכמי יועצי פרעה עצה נבערה איך תאמרו אל פרעה בן חכמים אני בן מלכי קדם, אמר להן הקב"ה שוטים שבעולם קריתם עצמכם חכמים ולי בן חכמים חייכם שאני מאבד חכמתכם מן העולם שנאמר (שם כט) ואבדה חכמת חכמיו, אתה אומר לא ידעתי את ה' סופך לידע אתה אומר וגם את ישראל לא אשלח סופך לשלח ע"כ, משל למה הדבר דומה למלך שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק, הלך והביא לו דג נבאש א"ל בגזרה או אכול את הדג הנבאש או תלקה מאה מלקיות או תתן מאה מנה, אמר לו אני אוכל הדג, לא הספיק לאכלו עד שאמר אני אלקה מאה מלקיות, לקה נ' או ס' לא הספיק ללקות עד שאמר אני נותן מאה מנה, נמצא אוכל את הדג ולוקה מלקיות ונותן מאה מנה, כך אירע למצרים לקו ושלחו ונטלו את ממונם מי גרם להם על שנתקשו לפני הקב"ה אף הוא נתקשה להם על ידי משה שנאמר ברזל בברזל יחד זהו ענין גאולה ראשונה שעליה אמר כימי צאתך ממצרים. ואמר אראנו נפלאות על גאולה אחרונה ועתידה היא שתהיה בדמיון גאולת מצרים שכן אמר ישעיה (שם כג) כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צר ודרז"ל כל צר שבמקרא חסר במלכות הרשעה הכתוב מדבר, מי שפרע מן הראשונים יפרע מן האחרונים. במצרים דם ובארם דם שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/יואל/ג|יואל ג]]}} דם ואש ותמרות עשן. במצרים צפרדעים שקולן קשה ובארם כתיב {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/סו|ישעיה סו]]}} קול שאון מעיר. במצרים כנים ובארם כתיב (שם לד) ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית. במצרים ערוב ובארם כתיב {{ממ|שם}} וירשוה קאת וקפוד וגו'. במצרים דבר ובארם {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/לח|יחזקאל לח]]}} ונשפטתי אתו בדבר ובדם. במצרים שחין ובארם כתיב {{ממ|[[תנ"ך/זכריה/יב|זכריה יב]]}} המק בשרו והוא עומד על רגליו. במצרים ברד ובארם כתיב {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/לח|יחזקאל לח]]}} ואבני אלגביש. במצרים ארבה ובארם כתיב (שם לט) אמור לצפור כל כנף ולכל חית השדה הקבצו ובאו, במצרים חשך ובארם כתיב {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/לד|ישעיה לד]]}} ונטה עליה קו תוהו. במצרים מכת בכורות ובארם כתיב {{ממ|שם}} כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד, וכתיב {{ממ|שם}} חרב לה' מלאה דם הדשנה מחלב וגו' כי זבח לה' בבצרה וגו' וכתיב {{ממ|שם}} וירדו ראמים עמם רבי מאיר אומר אלו רומיים, וענינו וירדו לטבח עמם וכתיב אחריו כי יום נקם לה' וגו', וכן באר ישעיה עוד בפרשת קומי אורי כי בא אורך, וע"כ של בעלי הדין היא עתידה ואין להן פתחון פה בהבטחת נבואה זו לומר כי היתה ועברה כי בודאי הענין מוכרח שהיא עתידה כי מעולם לא נתקיימה בשום זמן מן הזמנים, וכל פסוקי הפרשה מוכיחין כן, הוא שאומר {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/ס|ישעיה ס]]}} שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך וגו', ודבר ידוע כי בבית שני לא נתקבצו כלם כי לא היו אלא ד' רבוא בלבד שעלו מבבל, וכן מה שנאמר {{ממ|שם}} כל צאן קדר יקבצו לך וגו', מעולם לא נתקיים זה שתמסור אומה זו של קדר ונביות והיא אומת ישמעאלים הצאן והמקנה שלהם לצורך הקרבנות, וכן עוד {{ממ|שם}} מי אלה כעב תעופינה וגו' המשיל ישראל ליונים שהם עתידין לחזור לקנם וכן {{ממ|שם}} ובנו בני נכר חומותיך, מעולם לא נתקיים זה כי בבית שני לא די שלא בנו בני נכר חומותיך אלא שהיו מבטלים הבנין שהיו ישראל בונין והיו נלחמים עמהם על בנינו כענין שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/נחמיה/ד#|נחמיה ד]]}} הבונים בחומה והנושאים בסבל, {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/ס|ישעיה ס]]}} ומלכיהם ישרתונך כמה נפלא ועצום גוי כזה לפני בוראו יתב' כי בזמן הקצף הם בגלות עבדים לכל האומות ובזמן הרצון אפי' מלכי העכו"ם עבדים להם זהו ומלכיהם ישרתונך כי בקצפי הכיתיך וברצוני וגו' וכן ופתחו שעריך וגו' גם זה לא היה בבית שני שלא היו רשאין לעמוד והדלתות פתוחות אבל היו נסגרות קודם שקיעת החמה ולא היו פותחין אותן עד חום היום הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/נחמיה/ג#|נחמיה ג]]}} ואומר להם לא יפתחו שערי ירושלים וגו', וכן כתיב אחריו כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו וגו' וזה ודאי לא נתקיים בבית שני אבל היו אבותינו בבית שני הם ובניהם משועבדים למלכיות, וזה ידוע ומפורסם בתלמוד, (שהיה רבינו הקדוש גדול הדור ונשיא ומעלה מס למלכות קיסר) וכל גדולי הדורות שבבית שני כלן היו משועבדין לאומות ומתי נתקיים זה שכל האומות שלא יעבדו לישראל יאבדו אבל הוא בלי ספק הבטחה לעתיד על כרחן של בעל ריבנו, וזהו שדרשו רבותינו ז"ל אומרים לו למלך המשיח מדינה פלונית מרדה בך יצוה ויאמר יבא ארבה ויכלה אותה, מלכות פלונית מרדה בך יצוה ויאמר יבא ערוב ויאכלם שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/יא|ישעיה יא]]}} והכה ארץ בשבט פיו וגו' וכן {{ממ|שם}} והלכו אליך שחוח וגו':
ואמרו במדרש בית ראשון ובית שני שנעשו על ידי בשר ודם והם שלמה וכורש לפי שסופן ליחרב נקראו על שמו של בשר ודם שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/כט|ישעיה כט]]}} ציון היא עיר דוד וכתיב {{ממ|[[תנ"ך/דברי הימים א/יא#|דברי הימים א יא]]}} קרית חנה דוד אבל הבית השלישי שעתיד להיות הבנין בנין שמים ועתיד להתקיים לעולם לכך נקראת על שמו של הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/ס|ישעיה ס]]}} וקראו לך עיר ה' ציון קדוש ישראל, וכן אמר תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף וגו', יאמר זה על ענין המסים שגזלו ממנו ורבוי העול שהטילו על ממונם של ישראל שהכל ישתלם להם בזמן המשיח, וכן מצינו במדרש תהילים (ע"ב) מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו. יקריבו לא נאמר אלא ישיבו שהן עתידים לשלם ולהשיב את הכל, וכתיב אחריו {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/ס|ישעיה ס]]}} לא ישמע עוד חמס בארצך, אם פרשה זו כבר עברה הרי חמס ושוד בגבוליה ואיה דבר הנביא, וכתיב אחריו {{ממ|שם}} לא יהיה לך עוד אור השמש לאור יומם וגו' ומתי נתקיים זה ואיך הקב"ה לארץ הקדושה לאור עולם ואיך הוא עומד לתפארתה והיא עומדת בזויה וחרבה ושוממה מבלי בניה. וכתיב אחריו {{ממ|שם}} לא יבא עוד שמשך וגו' ושלמו ימי אבלך. ואיך שלמו ימי אבלנו בבית שני ועתיד שיעבור עלינו הגלות הארוך הזה המבהיל המחשבות, והנה אנחנו בגלות החל הזה אבלי ציון לא שלמו ימי אבלנו עדיין עד יערה עלינו רוח ממרום והרי הבטיחנו הנביא כי אחר שישלמו ימי אבלנו שתהיה הארץ ירושה לישראל לעולם לא תפסק, הוא שחתם בזה ענין הפרשה הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/ל|ישעיה ל]]}} ועמך כלם צדיקים וגו':
==ג==
אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. לא נכחד עצמי ממך אשר עשיתי בסתר וגו' גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו וגו' {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קלט|תהילים קלט]]}}. יאמר דוד המלך אודך על כי עלילות נוראות ביצירתי ואודך עליהם כי נפלאתי ביצירה ר"ל נפלאתי שנפלאים מעשיך בי ונפשי יודעת מאד, וטעם מאד דבק עם מעשיך כאלו אמר הכתוב נפלאים מעשיך מאד ונפשי יודעת כלומר נפשי המשכלת. והכונה לומר כי אע"פ שבשאר החיים נפלאים מעשיך אין בהם מי שיכיר אותך עליהם ונוראות היצירה הם נראים לחכמים כי כל אבר ואבר נברא בחכמה לא נכחד עצמי ענינו כחי והמלה בקמץ חט"ף העי"ן ואלו היה נקוד פת"ח היה פירושו גופי ולא היה צריך לומר אבל אמר הכתוב לא נכחד כחי ממך כלומר אפילו הכח שהוא קודם המעשה ביצירה ככח הזקן בנוער וכח הדבור בנולד כן היה הנוצר בכח טרם צאתו לידי מעשה וזה נכחד נעלם ממראה העין גם ממראה עיני הלב אעפ"כ ממך לא נכחד, וענין גלמי היא הטפה הנקפאת קודם שיצטיירו האיברים ממנה כשם שנקרא העץ גולם קודם שנעשה כלי ואמר ראו כלומר שנתן בה כח להצטייר האיברים בה. ועל ספרך כלם יכתבו לפניך הם ידועים כדבר הנכתב בספר כלומר כל הדברים גלוים לפניך טרם ציורם, ימים יוצרו יצירת האיברים אינה ביום א' כי אם בימים רבים, ואמרו רבותינו ז"ל לארבעים יום, ולא א' בהם אין בהם אבר א' שלא ידעו טרם היותו, ועל כן אמר דוד ע"ה כי מתוך יצירת הגוף יבחנו נפלאות הש"י, וזהו שאמר אודך על כי נוראות נפליתי יאמר מצד שאני רואה כי נפלאתי ביצירתי אני מכיר כי נפלאים מעשיך מאד ונפשי המשכלת יודעת זה וזה על דרך הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/איוב/יט|איוב יט]]}} ומבשרי אחזה אלוה כלומר מתכונת גופי ומחכמת יצירתי אני רואה מעשה אלוה, וזהו שאמר נפלאים מעשיך כלומר בעליוני' ובתחתוני', כי מלת מעשיך כוללת שלשה חלקי המציאות והם המלאכים והגלגלים והעולם השפל הזה, והנה האדם רואה שלשתם מבשרו, לפי שיצירת גופו נחלקת לג' חלקים כנגדם, ומטעם זה נקרא האדם עולם קטן שהוא כולל העולם שהוא העולם הגדול, ותמצא ביצירת הגוף עולם הדבור שהוא הראש ושם השכל שופע על המוח כנגד עולם המלאכים שהן שכלים נפרדים. עולם החיות מן הצואר עד המתנים ושם הלב שהוא בעל תנועה וסבת כל התנועות שבגוף כנגד עולם הגלגלים שהם בעלי תנועה ובתנועתם העולם עומד. עולם הטבע ממתניו ולמטה והוא סבת ההויה וההפסד כנגד עולם השפל הזה שהוא בעל הויה והפסד, ולפי שראה דוד ג' חלקים אלו בנפלאות יצירת הגוף כנגד ג' חלקי המציאות נתן הודאה להקב"ה ואמר אודך כלומר אודך על החסד שאני מקבל ממך כי תתן לבריה קלה מעלה יתירה כזו להיותו כולל העליונים והשפלים, וידוע כי לשון הודאה נופל על חסד שאדם מקבל מאחר כענין שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קלח|תהילים קלח]]}} ואודה את שמך על חסדך, ומטעם זה אמרה לאה בבן הד' {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כט#|בראשית כט]]}} הפעם אודה את ה', נתנה הודאה להקב"ה כי ראתה כי גדל חסד הש"י עמה וקבלה ממנו החסד הגמור ביתר מן הראוי, ומשלו משל על זה לכהן שהיה יורד לגורן נתן לו בעל הגורן כור א' של מעשר ולא החזיק לו טובה נתן לו אחר קומץ של חולין והחזיק לו טובה, אמר לו בעל הגורן אדני כהן אני נתתי לך כור וזה לא נתן לך אלא קומץ ואתה מחזיק לו טובה ולי לא החזקת אמר לו אתה מחלקי נתת לי וזה נתן לי מחלקו לפיכך אני מחזיק לו טובה. הא למדת כי ההודאה תבא מצד קיבול ריבוי החסד, וזהו שאמרו רז"ל לאה תפשה פלך הודיה עמדו כל בניה בעלי הודיה, דוד אמר {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קלז|תהילים קלז]]}} הודו לה' כי טוב. דניאל אמר {{ממ|[[תנ"ך/דניאל/ב|דניאל ב]]}} לך אלה אבהתי מהודה ומשבח אנא, זהו שאמר אודך כי ההודאה באה על החסד שאדם מקבל מאת הש"י כי בשלשה חלקי גופו הוא מכיר ומתבונן נפלאות שלשת חלקי המציאות והוא כאלו אמר אודך על כל חלק וחלק הוא שכתוב הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. וזה כנגד העולם השפל והזכירו תחלה לפי שאחריו הוא זוכה לחיי העוה"ב. הודו לאלהי האלהים כנגד עולם המלאכים שהם נקראים אלהים ומנהיגים הגלגלים שלמטה מהם. הודו לאדוני האדונים כל"ח כנגד עולם הגלגלים שהם אדונים לכל גוף וגויה והם מנהיגים העולם השפל הזה ובכל אחד ואחד הזכיר חסדו כי הנבראים כלם מקבלים חסד מאתו יתברך, והזכיר עוד שנית שלשה חלקים אלו בשלשה פסוקים של אחריהם מפני שלא אחז תחלה סדר המעלות והתחיל מן האחרון ומפני זה חזר להזכירם כסדר הראוי, זהו שאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו כל"ח וזהו עולם המלאכים שהם צורות קדושות נפלאות מכוסות מעין האדם ואפילו עין המחשבה תלאה להשיגם, ועל כן קראם נפלאות גדולות וטעם לבדו כי הוא לבדו נשגב עליהם וכל שאר הנבראים תחתיהם והם קיום העולם ברצון הש"י. לעושה השמים בתבונה זהו עולם הגלגלים כי מלת שמים כוללת שם הגלגלים כענין שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/יט|תהילים יט]]}} השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. לרוקע הארץ על המים זהו העולם השפל הזה וזה בודאי חסד גמור מאתו יתב' שבטל טבע המים שטבעם לעלות למעלה על הארץ כמו שהיו מתחלה בבריאת העולם והוא בחסדו הקוה אותם אל מקום אחד ונראית היבשה להיות עליה בעליחיים והצמחים וזה החסד היה לעולם, כי אעפ"י שהציף המבול מים על היבשה לא היה אלא לזמן מועט לנקמת הרשעים ועם כל זה עשה חסד והשאיר מיני החיים בימי נח במעשה התיבה ונשבע שלא יביא מבול לעולם זהו כי לעולם חסדו, ופי' לרוקע הארץ שנתן שטח הארץ על המים ואע"פ שהמים גבוהים על הארץ הוא שתהיה הארץ כאלו היא גבוהה על המים שלא יעברו על הארץ כענין שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ח|משלי ח]]}} ומים לא יעברו פיו כי הוא נתן חול גבול לים. ודמיון הכתוב הזה מצינו באיוב שאמר {{ממ|[[תנ"ך/איוב/לח|איוב לח]]}} כאבן מים יתחבאו, כלומר המים שטבעם לעלות על הארץ יתחבאו לממה כאבן וזה מפני ישוב העולם, והנה זה חסד גמור, ואמרו במדרש כי מה שאמר נפלאות גדולות לבדו למי שהנס הנעשה לו לאדם אינו נודע אלא להקב"ה לבדו שאפילו האדם בעצמו אינו יודע בו מפני זה אמר לבדו והוא שאמרו אין בעל הנס מכיר בניסו:
והנה המזמור מזכיר והלך נפלאות הש"י בנבראים ומדבר בעיקר בריאת העולם וביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ובנפלאות המדבר ובארץ ישראל ובענין הגלות והגאולה ממנו, ובענין הפרנסה שהוא עיקר גדול עד מאד, ויש בו כ"ו פסוקים וכל אחד מסיים כי לעולם חסדו וזה כמספר השם המיוחד והמספר כ"ו דורות שמבריאות עולם עד מתן תורה, ובא לרמוז שהקב"ה זנם וכלכלם בחסד הגדול הזה הזכיר תחלה בריאת העולם אמר לעושה אורים גדולים כי הם קיום העולם ואין להם הפסק. את השמש לממשלת ביום כלומר נתן לשמש כח שיהיה מושל ביום לתועלת העולם להאיר ולהחם האויר והוא תועלת החיים והצמחים, וזהו חסד מאתו יתברך והוא לעולם אין לו הפסק, את הירח וכוכבים לממשלות בלילה וכן הירח נותן בו כח למשול בלילה עם אור הכוכבים כי אור הירח והכוכבים צורך הולכי מדברות ויורדי הים וכחם שופע על הצמחים שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/דברים/לג#|דברים לג]]}} וממגד גרש ירחים, וידוע כי פעולת הירח במים וכתיב {{ממ|[[תנ"ך/איוב/לח|איוב לח]]}} התקשר מעדנות כימה או מושכות כסיל תפתח, לכל כוכב וכוכב יש לו כח הצמחים או באבנים ומתכות, ובכלל שני מאורים אלו קיום העולם כי בקור ובחום סבת היום אור החיים ואין להם הפסק לפיכך אמר כל"ח. ואחר שספר חסדו על כל העולם בכלל זכר בפרט חסדו על ישראל והראה בהם נפלאותיו והודיע שהוא לבדו אדון העולם ומשנה הטבעים כרצונו, והזכיר ענין יציאת מצרים אמר למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו, הזכיר מכת הבכורות כי על ידה יצאו ישראל ממצרים ולכך תפש המכה האחרונה, ויוצא ישראל מתוכם כל"ח, ביד חזקה ובזרוע נטויה כל"ח, זה כלל לשאר המכות, וכל זה ודאי חסד גדול לישראל כי היו ישראל בארצם והם לקו בכל המכות וישראל ביניהם וניצלו מכלם. והזכיר קריעת ים סוף לגוזר ים סוף לגזרים כל"ח, גם זה חסד גדול כי בעבור שלא יראו מלחמה לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים ושנה בעבורם טבע המים כדי שיעברו בתוכם, וחסד גדול אחר עשה עמהם בקריעת הים שקרעו י"ב קרעים לי"ב שבטים כדי שלא יכנסו בערבוביא אלא כל שבט ושבט עבר בדרכו שנגזר לו והחסד הזה ראוי לספר לעולם. ונער פרעה וחילו וגו' שלא היה להם יכולת לשוב לאחוריהם וזה ודאי חסד גדול שראו בשונאיהם נקמה גדולה ולא כחדו מהם. למוליך עמו במדבר ארץ גזרה שלא עבר בה איש ולא היה שם דרך והוא בחסדו הוליך אותם בענן יומם ובעמוד אש לילה ומראה אותם הדרך ועוד שהיו במדבר ארץ ציה וצלמות ושם סיפק להם כל צרכיהם בחסדו. למכה מלכים גדולים זכרם בכלל ואח"כ פרט אותם להגדיל השבח. ויהרוג מלכים אדירים. לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן, זה ודאי חסד גדול כי לא היו מניחין ישראל לעבור ויצאו להלחם עמם והם היו עם רב גבורים חזקים ונתנם הש"י ביד ישראל שהיו חלשים ולא היו מלומדי מלחמה והרגו אותם עד בלתי השאיר להם שריד, ונתן ארצם לנחלה עוד חסד גדול מזה כי לא די שלא הכו אותם אלא שנתן להם ארצם לנחלה ולא באו שאר הגוים ולא נאספו עליהם להוציאם משם, ועוד חסד על חסד שהוסיף הקב"ה לישראל על מתנת אברהם שהרי לא נתן הקב"ה לאברהם אלא מעבר הירדן והלאה שהיו ארץ שבעה גוים והשלשה הנשארים והם קיני קניזי וקדמוני לא היתה להם והם עתידים שיירשום לעתיד לבא, וזו היא תוספת טובה שהוסיף הקב"ה בטובתו ונתן לישראל לנחלה ארץ סיחון שהיתה ממואב תחלה ונתן להם ארץ עוג מלך הבשן כי קיני מעשו וקנזי וקדמיני מעמון ומואב. ומה שלא זכר ולכל ממלכות כנען כמו שהזכיר למעלה לפי שכל פסוקי המזמור הזה חתומים שם במלת כי לעולם חסדו וממלכות כנען שנתן להם לא היה חסד כי אם אמת לפי שכבר נתנה לאברהם אבינו אבל ארץ סיחון ועוג שלא נתנה לאברהם ונתנה להם זה ודאי חסד. נחלה לישראל עבדו נטל מהם שהיו עובדי אלילים ונתנה לישראל שעובדים להקב"ה לבדו. שבשפלנו זכר לנו עוד חסד גדול כי כשיצאנו ממצרים הביאנו לארץ ואח"כ גלינו ממנה בעונינו והיינו בגלות ובשפלות וזכר לנו ברית אבות בגלות לחיותנו בין הגוים וזה יכלול גלות בבל גם הגלות הזה גלות ארם שהבטיחנו בו {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/ו#|ויקרא ו]]}} ואף גם זאת וגו'. ויפרקנו מצרינו כי חסדו הגדול עמנו בגלות לחיותנו בין הגוים. נותן לחם לכל בשר כל"ח הכתוב הזה מדבר בענין הפרנסה שהוא עיקר גדול וחסד הש"י על ברואיו שהוא מזמין לכל בריה מזון. וכדי להודיע שהפרנסה ענין גדול ונורא אמרו רז"ל (ברכות פ"ק דף ד' ע"ב) כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג"פ מובטח לו שהוא בן העוה"ב. ושאלו בגמרא מאי טעמא אילימא משום דאית ביה אלפ"א בית"א נימא אשרי תמימי דרך דאזיל בח' אפי אלא משום דכתיב ביה מזוני דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קמה|תהילים קמה]]}} פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. נימא הלל הגדול דכתיב ביה (שם קלו) נותן לחם לכל בשר כל"ח אלא משום דאית ביה תרתי, למדנו מזה שאלמלא שיש בו זכרון מזונות בפסוק פותח את ידך יותר טוב היה לומר אשרי תמימי דרך. ומן הידוע כי הפרנסה מתחלקת לד' חלקים דומם וצומח וחי ומדבר, החלק הראשון כל דבר שאין לו תנועה ולא צמיחה כגון המתכות והאבנים והדומה להם הנקראים מין הדומם. החלק השני כל דבר שיש בו גידול וצמיחה ואין לו תנועה כגון העשבים וכיוצא בהן הנקראים מין הצומח. החלק השלישי כל מי שיש לו גידול וצמיחה מתנועע ממקום למקום כגון החיות והעופות הנקראים מין חי שאינו מדבר. החלק הרביעי האדם שהוא החי המדבר והוא כלול מכל החלקים הנזכרים מוסף עליהם הדבור הבא מכח הנפש השכלית וכולל כל המתיחסים לנפש. וד' חלקים אלו כל מה שהאחד יותר על האחרים במעלת ההכנה והיכולת הוא חסרי מהם במעלת הזמנת הפרנסה, וכבר כתבתי זה באות פ"א (פרנסה). ומפני זה אמר כל"ח כי חסדי הש"י בענין פרנסת כל נברא אינו פוסק לעולם. הודו לאל השמים כל"ח, וכן אחר שהזכיר הפרנסה חתם בפסוק זה לפי שהמטר בא מן השמים והפרנסה בסבת המטר הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נה|ישעיה נה]]}} כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב וגו'. וידוע כי המטר חסד גדול לעולם:
והנה המזמור הזה נקרא אצל רז"ל הלל הגדול ודרשו בפרק ערבי פסחים (דף קיח) למה נקרא שמו הלל הגדול אמר רבי יוחנן לפי שיושב הקב"ה ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריותיו, ועוד אמרו שם וכי מאחר דאיכא הלל הגדול מאי טעמא אמרי' האי הלילא א"ר יוחנן מפני שיש בו ה' דברים יצי"מ קריעת ים סוף מתן תורה שעבוד מלכיות תחה"מ. יצי"מ דכתיב בצאת ישראל ממצרים. קריעת ים סוף הים ראה וינס. מתן תורה דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קיד|תהילים קיד]]}} ההרים רקדו כאילים. שעבוד מלכיות דכתיב (שם קטו) לא לנו ה' לא לנו. תחית המתים דכתיב (שם קטז) אתהלך לפני ה' בארצות החיים, ומן הידוע כי תחית המתים יסוד התורה כולה ושרש המצות ואותו זמן הוא שמחת הנפש עם הגוף ביחד, שהרי ידוע כי הגוף כלי לנפש ועל ידו היא מראה פעולותיה וכל מה שהנפש זוכה במעשה המצות לעולם הבא עם הגוף היה כי בהיותו מחובר עמה קיימו המצות ואם לא היה לגוף חלק בשכר המצות היה עשוק במשפטו והקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה ועל כן ראוי שיטלו שכר ביחד כשם שקיימו התורה והמצות ביחד, ויראה לי כי שלמה רמז הענין הזה בספר {{ממ|[[תנ"ך/שיר השירים/ה|שיר השירים ה]]}} הוא שאמר אני ישנה ולבי ער וגו' אמר ישנה רמז לגוף שנקרא ישן כשמת שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/דניאל/יב|דניאל יב]]}} ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וכנהו בלשון נקבה ולא אמר אני ישן לפי שהחומר נמשל לנקבה, וכן המשילו בספר משלי לאשה זרה, ואמר ולבי ער רמז לשכל וכן כתיב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/טו|משלי טו]]}} קונה לב. קול דודי דופק במאמר הבורא יתברך. ומלת דודי רמז לנפש וקרא דודי לפי שהצדיק הזוכה לתחית המתים הנה נפשו וגופו הסכימו הסכמה אחת בעבודת הבורא יתברך והנה הם דודים אחים נאמנים אוהבים זה לזה, ואמר פתחי לי רמז לתחית המתים שיקבל הגוף את הנפש בדמיון המלך שרוצה לחזור להיכלו כי כן הגוף היכל הנפש, ומצינו לשון הזה בתחית המתים הוא שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/לז|יחזקאל לז]]}} בפתחי את קברותיכם ואמר אחותי רעיתי הזכיר על הגוף ד' לשונות של אהבה רמז להרכבתו מד' יסודות, ואמר שראשי נמלא טל זה טל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים, קוצותי רסיסי לילה להשלים המשל, פשטתי את כתנתי הוא הגוף שהוא כתנת הנפש. איככה אלבשנה איך יהיה הפלא הזה ואיך יתכן שאלבש אותו, ואיננו כמסתפק בדבר ח"ו רק כמתמיה על הפלא הגדול של תחית המתים, ואחר שרחצתי את רגלי שנתרחצתי מטומאת הגוף ושיצאתי ממאסרו איככה אטנפם איך יתכן שאחזור באותו טינוף בדרך הטבע, אלא שהוא פלא עצום והוא דבר מלך שלטון. תשובת הגוף דודי שלח ידו מן החור הנה הנפש משתלשלת ובאה מן החור שבכסא הכבוד, ומעי המו עליו זה הגוף ההומה לקראתה, ולשון מעי נאמר על כלל האברים הפנימים שבגוף כגון הלב והכבד אשר כחות הנפש תלוין בהן, ואחר שנתנה הנשמה בהן אמר קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול וידי נטפו מור זהו שכר המצות הנעשות בידים ואצבעותי מור עובר הוא שכר המצות הנעשות ברגלים, כי פי' אצבעותי אצבעות הרגלים, ולפי שהידים והרגלים הם עיקר כל הגוף הזכיר ידים ורגלים. ויתכן לפרש עוד כי הזכירם לענין פנימי לפי שהם ראשית הגוף ואחריתו כי הידים הם ראשית הגוף בהגביהו אותם והרגלים הם אחרית הגוף וזה רמז לקדושת עשר ספירות, כענין רחיצת הידים והרגלים של כהן בשעת עבודה, והנה הנפש מתעלה בהם באותו הזמן, על כפות המנעול הרי הצדיק גופו זקוף ועומד על רגליו מן הקבר שהיה סגור ונעול בתוכו, זהו על כפות המנעול כי שם היה כפות ונעול, והרי שהצדיקים עתידין לקבל שכרם באותו זמן בגוף ובנפש כשם שהיה עמלם וטרחם בעבודת הש"י בגוף ובנפש ויהיו טהורים כמלאכי השרת וחיים וקיימים לעולם, וזהו שאמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/טז#|ויקרא טז]]}} כי ביום הזה יכפר עליכם זה יום הככורים שהוא בעוה"ז. לפני ה' תטהרו בתחית המתים, והוא שאמר דוד ע"ה {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קטז|תהילים קטז]]}} אתהלך לפני ה' בארצות החיים. והוא שאמרו במדרש בפסוק {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ט|משלי ט]]}} טבחה טבחה מסכה יינה זו אסתר שע"י משתה שעשתה נגאלו, ואף ערכה לה שולחן בעוה"ז ובעוה"ב, וכל המועדים בטלים לעתיד לבא וימי הפורים לא יבטלו שנאמר (מגילה ט) וימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים וגו', ובאור המדרש הזה לפי שהפורים הוא מועד של שמחה וכענין שכתוב {{ממ|שם}} ימי משתה ושמחה. ושמחת הנפש עם הגוף שבאותו זמן לא תתבטל לעולם, והיא היא הפורים שלה בשמחה ובתענוג שאין להם סוף והוא זמן תחית המתים. והנה המעלה הזאת הגדולה והנפלאה המעותדת לנפש שבחה שלמה בחכמתו וקראה אהבה בתענוגים הוא שאמר {{ממ|[[תנ"ך/שיר השירים/ו|שיר השירים ו]]}} מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים:
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>

[[קטגוריה:פסח]]