עריכת הדף "יערות דבש/א/א"

{{חלקי}}
{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|'''תוכחת מוסר מה שדרש ברבים אדמ"ו הגאון אמיתי מהור"ר יונתן ז"ל. {{ש}}בהיותו על מכון שבתו בק"ק מיץ יע"א בחודש אלול שנת תק"ג לפ"ק''':}}

'''ישעיה''' הנביא פתח ואמר: דרשו ה' בהמצאו {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נה#ה|ישעיה נה ה]]}}. ואמרו חז"ל {{ממ|[[בבלי/ראש_השנה/יח/א|ר"ה י"ח.]]}}: אימת בין ראש השנה ליום הכפורים. כי יו"ד ימים אלו מסוגלים לתשובה, ובזו יכיר האדם רב טוב מהמקום לברואיו וחפץ חסד וטובות ברואיו, כי ימים אלו מיוחדים הם לתשובה, ואשרי אנוש לא יעבור רגע אחד מהן בלי עסק בעבודת ה' והרהור בתשובה. ולכן כתב האר"י ז"ל שינהוג בהם כמו חולו של מועד לבל יעסוק במשא ומתן ושום מלאכת עבודה כי אם דבר אבד, וזולתו יהיה כל עסקו לפשפש במעשיו. ולכן אף אנחנו בדרושינו לא נאריך בפשטים וכדומה דרושים ארוכים כי אם לעורר לבב השומעים ליראת ה', ואשרי אדם הנותן ללב טובת ה', וכי הוא ממש מעורר ישנים ומקיץ רדומים לתשובתו.

וזהו כי אמרו בגמרא דתענית {{ממ|[[בבלי/תענית/ד/א|דף ד']]}} כאשר כנסת ישראל ביקשה ויבא כגשם לנו {{ממ|[[תנ"ך/הושע/ו#ג|הושע ו ג]]}}. והקב"ה משיב בתי את מבקשת דבר שאינו במציאות תמיד, אני אתן לך דבר הנמצאת תמיד, וזה אהיה כטל לישראל {{ממ|[[תנ"ך/הושע/יד#ו|הושע יד ו]]}}. ויש להבין מה גשם ומה טל. אבל נודע מ"ש כל המחקרים כי גשם הוא לחות ארץ העולה מעלה וחלקי מים זכים העולים, וכאשר יגיעו למעלה יתקבצו, כי חום השמש מגרשם מלמעלה להתקבץ יחד, כי לא נשא החום לשאת אותם להיותם ב' הפכים וירדו לארץ, ולכן כאשר תתייבש האדמה ולא יעלו לחות כ"כ לא ירדו גשמים, אבל הטל אינו מלחות ארץ רק יורד מנטיפות הלחות בחלק האויר הרחוק מאיתנו ועומד תמיד קר ולח, ומשם יטפו אגלי טל על הארץ, ולכך תמיד יום ביומו כהחם קצת היום ירדו טיפי טל מן חלק אויר המקורר כנודע. ולכך טל אינו נעצר לעולם:

'''והנה''' כן הדבר בתשובה צריך איתערותא דלתתא מלמטה, והאדם צריך לעשות מעט בתשובה אבל אח"כ הקב"ה עוזרו, כאמרם {{ממ|[[בבלי/יומא/לח/ב|יומא ל"ח:]]}} הבא לטהר מסייעין אותו. כי האדם צריך לפתוח בתשובה. וכן אמרו במדרש: אמר הקב"ה פתחו לי כסדק של מחט ואני אפתח לכם כשערו של היכל. אבל עכ"פ צריך לכתחלה עובדא דלתתא. אמנם לעתיד לבא אם ח"ו ישראל אין עושים תשובה מ"מ נגאלין כי הקב"ה ישפיע בלי עובדא דלתתא, כי הקב"ה אומר למעני אעשה {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/מח#יא|ישעיה מח יא]]}} והוא ישפיע למעלה שפעו, לטהר לבבות בלי עובדא דלתתא כלל. וכמו שהיה בעת הבריאה דלא היה עובדא דלתתא כלל, כמו שנאמר ואדם אין לעבוד את האדמה {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ב#ה|בראשית ב ה]]}}. ומ"מ השפיע הקב"ה כי עשה לבריאות עולם, וכן יהיה לעתיד לבא.

וזהו הענין הנרצה בהנ"ל, כי כנסת ישראל חשבו שבלי עובדא דלתתא בפתיחת תשובה לא יהיה שפעת אלקים מלמעלה כי כך חק ונימוס מלפניו יתברך, ולכך בקשתם ויבא כגשם לנו, כאשר יעלו מלמטה תשובה ומעשים טובים, מעט כף נחת זעיר שם זעיר שם, ירד שפעת קדשו מלמעלה להמציא לנו בכל קראנו, כמו הגשם שהוא מעליות חלקי מים דקים וחלקים קטנים. ואמר הקב"ה את מבקש[ת] דבר הבלתי נמצא תמיד, כי אולי לא יהי' ח"ו זכאים, ואין כאן אדם לעבוד האדמה כמו יבושת האדמה מבלי עולות חלקי מים כנ"ל, אני אעשה אתכם כמעשה בראשית, להמציא לכם אפילו בלי עובדא דלתתא באיתערותא מלמעלה לבד. וזהו אהיה כטל לישראל הבא מלמעלה, ולכך נמצא תמיד כיון שאין צורך לעובדא דלתתא כלל.

והנה כבר אמרנו בדרוש הקדום כי ראש השנה הוא כל שנה התחלת הבריאה, ואומרים: "היום הרת עולם". ואם כן ביו"ד ימי תשובה מעורר אותנו בלי התעוררות מלמטה כלל, רק הוא מעורר אותנו כעין מעשה בראשית שהיה כטל לישראל, וזהו דרשו ה' בהמצאו, שהוא ממציא עצמו לנו טרם קראינו אליו, רק אדרבא הוא נמצא מקודם לעורר לבניו לתשובה, ולכן אם אדם יתן ללבו ירגיש בלבו תמיד ביו"ד ימים אלו רוח התעוררות לתשובה ויראת ה', אף שמפיג לדברים אחרים מ"מ לבו דופק לתשובה, והוא כי הקב"ה מעורר אותנו בימים אלה לתשובה בלי הכנה דלמטה, וא"כ איפוא כי ה' חפץ בנו וקורא אותנו לעבודתו ולתשובתו, איך נעבור רגע אחד ח"ו לבטלה.

והעיקר כי ז' ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים הם נגד ז' ימי שבוע, ובכל יום יעשה תשובה על אותו יום, דרך משל ביום ראשון יעשה תשובה על כל מה שחטא כל ימיו ביום ראשון וכן ביום ב', וכן כל ז' ימים ובזה מתקן כל ימיו, ולכן נחפשה דרכינו ונתור לחפש דרכי תשובה, דהיינו בזה האופן לא לעשות תשובה בז' ימים אלו, וכאשר יעבור יום צום הנבחר אז ידלג כאיל פסח, כאלו כבר הותרה הרצועה וכבר יצא בדימוס, והימים האלו ימי בכורי ענבים, לרעות בגנים וללקוט שושנים בחורים ובתולות, וכהנה דברים בטלים המעבירין לאדם על דעתו ודעת קונו ח"ו, טוב לנו שנניח כעת התשובה כי עי"כ אנו מוסיפין ליתן כח בס"א, כאשר כבר דרשתי מימים מקדם על זה החרוז בפיוט אדיר איום ונורא וכו': '''צֹאנֶךָ מִיַּד גּוֹזְזִים'''. הרצון שלפעמים אנו רואים אדם רשע שחוזר בתשובה, יושב בצום ובכי מתפלש בעפר וכהנה דברים טובים, וכאשר יעברו ימים אחדים והנה הוא חוזר לסורו במעשים מקולקלים, ונשכח ימי השבע מפני ימי הרעב, וסיבה מזו הוא כמו צאן שמבקשים לגוזזו ובצמרו יעשו כל חפץ, יתנו לו לאכול מלח וכדומה המגדל צמר למאוד, וכאשר יגדל הצמר יגוזו וכן יעשו תמיד, וכן הס"א יונקים מן ישראל העובר שפעת קדושה אשר בו והוא להם למחיה, ולכך סביב רשעים יתהלכון, אך כאשר הם יונקים וכבר נפשו יבשה ואין לחלוחית קדושה עוד בה כי ה' סר מעליו ומעשים רעים וחטאים, מה הם עושים נותנים ללבו לשוב אל ה' ולעשות טוב עד אשר ידושן נפשו מטוב ה' כפי עבודתו במצות ה' ויהיה מלא טוב בברכת ה', ואז כאשר רואים וישמן ישורון ונפשו מלא טוב, אז ימנעו אותו מלילך במצות ה' כפעם בפעם ויונקים ממנו כל שפעת קדושה, ובעונותינו הרבים נותן חלקו לזרים וכחו לנכרים, וזהו הבקשה הנ"ל שה' יציל אותנו. ולכך אמר "צֹאנֶךָ מִיַּד גּוֹזְזִים". שלא יקרה לנו כנ"ל. ולכן צריך גדרים ושמירות רבות הן במדות והן במעשים, שבל ישוב לכסלה ח"ו, אדרבה להוסיף אומץ בכל יום בתורה ובמדע וביראה, וענין זה במה יזכה נער אורחו, הוא העיקר בתורה ובתפילה כי הם המישרים לאדם בכל מעשיו.

ולכן קוטר דרושנו בזה בתורה ובתפלה, ואמרו {{ממ|[[בבלי/סוכה/נב/ב|סוכה נ"ב:]]}} אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע, ואם לאו יזכיר לו יום המיתה. וכבר תמהו למה זה יהיה בושש לדחות יצר הרע מעליו, וכל רגע פסידא דלא הדר, יאחז תיכף צדיק דרכו להזכיר יום המיתה. אמנם דרכי עבירות נכללים בג' סוגים, ובאמת עיקר גרישת יצר הרע הוא בתורה והוא המגרש יצר הרע. וזהו כוונת חז"ל בברכות {{ממ|[[בבלי/ברכות/יז/א|דף י"ז.]]}} ששאלו נשים במה זכיין, ואמרו באמתוני לגברייהו עד דאתו מבי רב ואדרוכי בנייהו לבי כנשתא. והדבר תמוה הלא הם בני מצות כאנשים, ומעט מצות שהזמן גרמא שהנשים פטורות, ואין לך מצוה ומצוה שלא תביא לאדם לידי שלימות, ולכך אמרו בעל הבית דוחק והשכר הרבה. פירוש מה שהקב"ה דוחק עלינו לקיים מצותיו, הוא בשביל טובותינו כדי שיהיה לנו שכר הרבה כאב שמכה לבנו ונגשו שילך בדרך הזה לסחור ולעשות דבר כי יודע הוא כי עי"כ ישתכר ממון הרבה, והוא האב רוצה בטובת בנו, וכן הקב"ה דוחק לשמור פקודיו הוא שהשכר הרבה והוא רוצה בתקנתינו, ואומר לא עליך המלאכה לגמור. הרצון כי שלימות אדם תלוי ממש במצוה א', ולא יאמר יצה"ר כי אין אדם נשלם רק בשמירת כל התורה ומצות ה', וא"כ זהו כמעט א"א לאדם ועי"כ יתרשל מעבודתו ברוך שמו, כי יאמר לשוא אני עמל ח"ו, ולא כן הוא כל מצוה כדאי לקנין שלימות אם היא נעשה בתכלית שלימות מבלי פגימה ופנייה אחרת בה. וכן כוונו בולא עליך המלאכה לגמור, כי דרך משל אם אדם שוכר א' לבנות לו בית ולעשות לו כלי, ומפריז לו שכר אם לא נגמר הבית והכלי אע"פ שיש לפועל ההוא אמתלא למה לא גמר הענין, מ"מ א"א לו לשלם שכרו משלם כי לא נשלם כוונת השוכרו ולא נעשה דבר מועיל, אבל אם אדם רוצה לנסות א' אם יהיה זריז בשליחותו ונאמן במאמרו ומשלחו בשליחות לדרך מה, ובאמת אין לו צורך במקום ההוא כי בלאו הכי יכול לשלוח למקום פלוני, וכבר נודע במקום ההוא טובו רק לנסותו שלחו, והוא השליח הלך רק לא יכול לסיבה מה להגיע שם, הרי שכרו משלם כי לא חפץ משלחו רק לדעת טיב השליח וענינו, והרי נעשה. וכן כל המצות אין צורך גומרם מבני אדם והוא רק לנסות לבני אדם אם הם זהירים במצות ה', ולכן אמרו ולא עליך המלאכה לגמור. כי אין מחוסר תקון בעצמותו עד שקודם שתעשה המצות מחוסר תיקון, רק הוא להרבות שכר בני אדם, ואמר ולא אתה בן חורין להבטל ממנה. הרצון השומר מצות ה' נעשה בן לה' ואינו עבד, וזהו בן חורין, ולכך המבטל מהתורה נקרא עבד, והוא ב' בחינות שאנו אומרים בסליחות: '''בְּרָךְ בֻּכְרָךְ אֲנָן''' וכו', '''עַבְדָּךְ אֲנָן''' וכו'. וכן בתקיעות [אנו אומרים היום הרת עולם וכו' אם כבנים אם כעבדים], כי בבחינת בן הוא בתרועה, רק יסורין של אהבה, אבל בבחינת עבד הוא שברים לשבר כל גופו ו'''מָארֵיהּ תָּאִיב וְתָבַר קוֹלָרֵיהּ''' ע"י שברים כל גופו. ולכך אנו מסופקים אם אנו בבחינת בנים או עבדים, ולכך תוקעים תרועה ושברים, גנוחי גנח וילולי יליל, ולכך אחרי התקיעות אומרים: היום הרת עולם וכו' אם כבנים אם כעבדים. כי בב' בחינות אלו הם יסוד התקיעות, וא"כ השאלה במקומה, מה מקום לשאלה זו נשים במה זכיין, אבל באמת פי' כך, כי כבר נודע מ"ש באיוב בענין בהמות בהררי אלף ולויתן שהם נמשלים ליצר הרע, ובהמות הוא היצר הרע על תאות מאכל ותענוג והוא אוכל עשב הררי אלף, ולויתן הוא יצה"ר על תאות משגל ועריות, ולכן נקרא לויתן, לויה וחבור, והם שיהיו כלים לעתיד לבא כי רוח טומאה יהיה מבוער מן הארץ, ונאמר בקרא אין על עפר משלו {{ממ|[[תנ"ך/איוב/מא#כה|איוב מא כה]]}}. כי א"א לעמוד לפניו והוא מלך על כל בני שחץ הם ההולכים בקרי בעוה"ר, ולכן צריך עזר מן השמים לנצחו וללחום עמו מלחמת מצוה, והיא התורה המסייעו בהלחמו ביום קרב לעמוד נגד יצה"ר ולנצחו. ונאמר ומלט הוא את העיר בחכמתו {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/ט#טו|קהלת ט טו]]}}. היא חכמת התורה. אבל מי שהוא נעדר מהתורה קשה לו לעמוד נגד יצה"ר המלך הגדול ולנצחו, מי שאין בידו חרב וחנית איך ילחום עם איש גבור מלחמה. וידוע בלשון תלמוד זוכה לשון נצחון, כמאמרם בהא זכיתי לבני מערבא. וכהנה טובא בש"ס:

וזהו שאלת הגמרא נשים במה זכיין. רצה לומר במה מנצחים ליצר הרע, כי אין ליצר הרע לנצח רק בתורה ונשים לאו בני תורה נינהו, אם כן במה מנצחים ליצר הרע. ועל זה משני הואיל ועל ידה נלמוד, כי מסייעים לגברייהו ללמוד והם יושבות ומתענגות בעבורם, וכן מדריכים בניהם לתורה הרי כאלו הם לומדים התורה, ואף בזו התורה תסייעם ללחום עם היצר הרע כאלו הם לומדים התורה, וכן בכל אדם מי שאינו בעל תורה, אם כן הרי הוא משולל מכלי זיין לעמוד נגד צר הצורר, ובמה יגין על עצמו, ולכך זאת העצה היעוצה להחזיק ללומדי תורה לשמה ולסייעם בכל לבו, אף הוא יאזור בעוז מתניו לקום לקראת אויב, ועיקר לשמוח בהחזקת התורה ולא לילך בקרי, ואף שיש אנשים מחזיקים בתורה, הוא עליהם לעול ואין זה מדרכי היושר לעמוד לאדם בעת דוחקו, ואם כי עבודת ה' בתורה ובחכמה, דע כי סוגי עבירות נכללים בשלשה, רובם הם נעשים בחסרון ידיעה ושגיאה מבלי מכיר אם הוא כלל עבירה, ואף שמכיר אינו יודע להיכן ועד כמה מגיע הפגם בעו"ה ועד היכן מגיע ממש הפגם בכל מרכבה הקדושה החיות הקודש ושרפים ואופנים, כלם נפגמים ע"י עבירה של איש, ואילו ידע איש איך ינוח רגע ולא ידמע נחל דמעה על רוב עונותיו שפגם במרכבה קדושה מרכבת אלהי' אשר ניצוץ קדושה שורפו אילו יגיע אליו, והוא בעונו שלח ידו בקדושי אל להומם ולהטיל פגם בקדשים. על זאת ידוו כל הדווים ולא יתנו דומיה יום ולילה אולי יחנן ה' צבאות. וזהו באמת קטרוג צבא מעלה שאמרו מה אנוש כי תזכרנו וכו'. וקטרוג על בריאת אדם, כי בשלהם דיברו כי ידעו בעונו יפגום אותם וימעט חילם, ולכך חשבו למעט הבריאה ולמעט הדמות באדם, ולכן אדם הלומד תורה לא זו שינצל משגיאה  וידע מעשה אשר יעשה ואשר ימנע ממנו, אף גם יכיר במעלות העובד השלם ופגם הבלתי עובד, וכמה מעלות טובות לעושי רצון הבורא, וממש במעשהו שותף להקב"ה במעשה בראשית בונה עולמות בטובתו ומחריבן ברעתו, כי כך חקק בורא עולם שיהיה הכל נדון לפי מעשה אדם, כמאמר המשורר כל שתה תחת רגליו. ובזה הלא מלא רתת וחלחלה ויעבוד ה' מאהבה ויראה, כי איך לא יירא בזכרו בדברים כאלה, ואיך לא יאהב להש"י אשר בחר בו ורוממוהו ממש מכל יצורים, אך אם ע"י תורה מתוקן כך, אבל לעומת זה גם החמדה והגאוה לא יתבטלו, ואדרבא החמדה והגאוה יתגברו כי יפתה לו יצרו להחזיק טובה לעצמו שלמד חכמה והוא לבדו זכה לשם טוב, ורבים נכנסים לבית הספר ואינם יודעים שמץ מנהו, ומי יוכל לשער בגאות ורוממות רוח שמצוי בעוה"ר בבעלי תורה, ובפרט להיותו חכם יותר גדול הגאות ורוממות רוח, ועל ידי כן מסתעף הקנאה וכבוד ורדיפות אחרי כבוד המדומה והטלת מום בחבירו ופגם ודופי בזולתו כדי להרבות כבודו. כללו של דבר רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה בעוה"ר הגסות רוח, ואם אדם זוכה בתורה ומשיג תעלומות חכמה יותר באמת יש לו להיות עניו, כי יראה בחסד הבורא אתו, אך בעוה"ר יצר הרע גובר ויותר שאדם גדול בתורה יותר מתגאה בחשבו כי מעוטים הם בערכו, ואם הוא באמת יחיד בדורו גם גאותו גדול כי חושב כי אין זולתו, ואם כן איש הגדול למאוד בתורה והוא עניו, יש יותר להלל ענותנותו יותר משאר בני אדם, כי לפי ענין הסתת יצרו גאותו גדולה, ולכך משה רבינו ע"ה שלא קם כמשה, היה לו להיות מפאת היצר גאותו גדולה בחשבו מי כמוני והיה בתכלית הענוה, אם כן ענותנותו יגדל מכל אדם בטבע, כי ראוי להיות מתגאה ביותר, ולכך נאמר כי משה היה עניו מכל אדם, והרפואה לזה בדביקות אדם בבוראו ותמיד ה' לנגד עיניו באהבתו אותו, והכל כלא נחשב נגד דביקותו בה' וציור מחשבתו בשכלים עליונים, כי איך יתגאה בחושבו כי הוא חומר נפסד כל אוכלו כמעט רגע וימאס ויהיה קיא צואה, וכל ענינו הכל דברים נבאשים ומוסרחים היותו נוצר מש"ז טפה סרוחה עובר במעבר השתן, וכן ענינו תמיד. ויחשוב בבורא ובצבא מעלה כלם ברורים טהורים זכים מאירים בהירים, אין לפניהם שינה ויגיעה וקלקול כלל, וכל פעולתם בלי שגיאה, והלא יבוש ויכלם בגאותו. וזהו ענין יחוד בקריאת שמע שמייחד השם היותו אחד בכל קצותיו ויצייר שאין מקום פנוי כלל, ובמה שלא נמצא בו דביקות אלהות ומה שאין בו מקום כבודו ב"ה, ואם כן איך יתגאה בראותו כי הוא עומד לפני מלך אשר כל ברואיו אינם כדאים להזכיר שמו ית' זכרו לנצח, וכן אח"כ בקראו אהבת ה' ודביקותו ושקידת מצותיו לילה כיום לא ימנע רגע היותו דבק בה' וקביעות אות שמו הגדול בזרועו וראשו ובדירתו להורות שבכל מעשיו ומחשבתו וישיבתו יהיה הכל בדביקתו ולא יפרד מה', וכן יקבע אותו בלבושו לזכור תמיד במצותיו, ומזה יבטל הגאות. אמנם בכל זה לא יבטל החמדה, וראש החכמים שהיה גדול בתורה מכל החכמים ודבק בה' ומעשים טובים, נתקלקל בחמדה כי מרוב חום בחכמה גורם חמדה כאשר ישכילו בעלי טבעים שטבע חום להוליד חמדה, וטבע חכמה להוליד חום בגדר הטבעים, כי לרוב לא תמצא חום בבעלי לבנה, וכן לא שכיח בם חכמה לרוב מיעוט כח חום. אבל זה יבוטל בזוכרו כי האדם הולך לבית עולמו ותמס כעש חמודו, ועל מה יחמוד הוא להבל דמה וכל חמדתו כאין, ולא זה ביום מיתה אלא בכל יום הוא אדם נפסד וכעין מיתה בשינתו ופסק כל החמדה, כי אם יחמוד אדם הכל כאשר יהי' בו שעה שתים יגיע עליו שינה ויקוץ בכל חמדה ויהיה מונח כאבן דומם ויקוץ כגבור מתרונן מיין ולא ידע אם היה מתענג או מצער ומעונה אין הבדל, ולכן מה יחמוד האיש האל כל רגע מעותד למיתה וחסרון יכול להמנות. וכבר האריך שלמה בספרו קהלת, שהרבה בכל מיני תענוגי אדם, לא חסר לנפשו מכל חמדה, לבסוף ראה כי הכל עמל ורעות רוח, ואדם הולך לבית עולמו. והוא מאמר חז"ל אם פגע בך מנוול זה וכו'. ויש בו ג' מיני חשש עבירות, ולכך אמרו אולי הוא מחסרון ידיעה ולכך משכהו לבית המדרש, ואי אזיל מוטב ואי לאו, הרצון שהוא לא מחמת חסרון ידיעה רק הוא מחמת גאוה וכבוד, יקרא קריאת שמע. ואי אזיל מוטב, כי כבר כתבתי כי ק"ש מבטל הגאוה, רק אולי היצה"ר הוא מחמת חמדה, וא"כ לא יועילו אלו שנים, ולכך אמרו יזכיר לו יום המיתה, ובג' אלה ינצל מידי רב עבירות וביחוד מוטל עלינו בימים האלה לשוב אל ה' ולראות לשבור יצר הרע בכל מיני סגולות המועילים לבטלו, הן בתורה הן בק"ש הן במיתה. כללו של דבר ימים האלו הן ימי חפץ ועת רצון לה', וראוי מבלי לאבד רגע. וכבר אמרו יפה שעה א' בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז בכל חיי עוה"ב. ויש להבין כי אין זה מסוג א', כי אילו אמר יפה שעה א' במעשים טובים משנים רבות מעשים טובים, היה מסוג הענין, וכן באומרו יפה נועם ותענוג בזה מן זה היה בסוג הענין, אבל יאמר מה שאינו בסוד אחד ואמר יפה שעה א' בעבודת ה' מכל נועם ותענוג בעוה"ב אין זה מסוג א'. אבל הענין כי יש לאהוב ה' באהבה שלימה ולעבוד אותו בתכלית האוהב האמת, כאשר יעשה לאוהבו איזה נחת יערב לעצמו כאילו קיבל הוא כל הנחת שבעולם והיה מתעדן בכל עדונים שבעולם כי אין נחשב לו דבר נגד שמצא מקום לנחת אוהבו וזהו לו בתכלית הנחת וזהו גדר האוהב השלם. ואם כן האוהב לה' בכל לב ונפש כראוי, יהיה לו יותר לנחת ותענוג כשעושה דבר לרצון ה' מכל תענוג שבעולם, ובפרט לאוהב ונאהב הגדול כזה מלא עבדי מלך לעשות רצון המלך הנאהב אצלם ילינו בקיץ וחורף קור וחום ע"פ שדה וממש אין להם לאכול, וזהו אמרם יפה שעה א' בתשובה ומעשים טובים בזה העולם, כי בזה עושה נחת לה', ואם כן יהיה לאיש תענוג ועדן יותר מכל עדן בעה"ב, כי בזה עושה נחת להקב"ה, משא"כ בעה"ב שאין בו מצוה ונחת לה', והאוהב השלם יבחר בנחת אוהבו יותר מנחת עצמו, ולכך אמר יהיה לאדם יפה לנחת בעה"ז. והנה בימים אלו הם ימי תשובה, וראוי לאדם לפשפש במעשיו כאשר אמרתי, והעיקר בגדר להתרחק מקצה לקצה במה שדש בעבירה, כי אמרו בכל לבבך בב' יצרים, יצה"ר והטוב, והיינו כי לב האדם בו משכן נפש טבעי נפש בהמיי, והיא נפש מסטרא דיצה"ר המפתה לאדם לילך אחר ההבל, כמ"ש לעיל.

{{ניווט כללי תחתון}}