עריכת הדף "טורי אבן/ראש השנה/ל/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ל' ע"ב'''}}

[{{עוגן1|אבני שהם}}] '''{{עוגן1|וקסבר}} עד ועד בכלל.''' בפ"ו דמנחו' [דף ס"ח] גרסינן רב ושמואל דאמרי תרווייהו בזמן שב"ה קיים עומר מתיר בזמן שאין בה"ק האיר מזרח מתיר מ"ט חרי קראי כתיבי כתיב עד יום הביאכם וכתיב עד עצם היום הזה הא כיצד כאן שבה"ק כאן בזמן שאין בה"ק ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו אפי' בזמן שב"ה קי' האי' מזרח מתי' והא כתיב עד הביאכ' למצוה ופריך משחרב ב"ה התקין ר"י ב"ז שיהא יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה ב"ה כו' כדאמ' הכא ואס"ד למצוה משום מצו' ליקום וליגזור אמר ר' נב"י ריב"ז בשיטת ר"י אמ' דאמ' מה"ת אסור שנאמר עד עצם היום הזה עד עיצומו של יום וקסבר עד ועד בכלל וכתבו התוס' מנ"ל לר"י ולר"ל דפליג שום תנא עליה דר"י דקא' אבל בזמן שבהמ"ק האי' המזרח מתי'. ביאור דבריהם בשלמא לרב ושמואל ניחא דכיון דת"ק משו' מהרה יבנה בה"מ אלמא ס"ל דעד ולא עד בכלל ואינהו דאמ' כת"ק אבל לר"י ולר"ל ע"כ ת"ק כר"י ס"ל משוה קושיא דמשו' מצוה ליקו' ולגזו' והא קו' ל"ק אלא משום דא' אף בזמן שבהמ"ק האיר המזרח מתיר ועד הביאכם למצוה מנלן דפליג שום תנא אר"י:

ונ"ל שנעלם מהם פלוגתא דתנאי בספ"ד דערכין [ד' י"ח] דתני' התם מיום הראשון ועד יום השביעי יכול א' ולא א' בכלל ז' ולא ז' בכלל כו' ת"ל עד יום הא' ועשרים לחודש בערב רבי אומ' א"א א' וא' בכלל ז' וז"ב. ומפ' התם דפליגי לת"ק עד ולא ע"ב ולרבי עוע"ב ומשמע התם דלמ"ד גבי א' וז' עד ולא עד בכלל. בכ"מ נמי ס"ל הכי ולרבי בכל מקום אמרי' עד ועד בכלל דפריך התה לימא מתני' דהתם דיליף מקרא דשנת עשרים (מלמטה) [צ"ל כלמט'] גבי ערכין והתם עד בן עשרים כתי' דלא כרבי והנ"מ מהא דרפ"ז שאכתוב בסמוך גבי מוכר שדהו בשנת היובל ה"נ ר"י דהכא גבי חדש כרבי ס"ל דעד ועד בכלל ור"י ור"ל דא' כרבנן דהתם (דע"ועב) [דעד ולא עד בכלל כצ"ל] וה"נ עד עצם היום לא עצם היום בכלל מ"מ הא ק"ל דשם ברפ"ד ד' כ"ז] איתמר המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר קדושה ונותן חמשי' שמואל אמר א"ק כל עיקר ומפרש התם דהיינו טעמא דרב דאמר קרא ואם (שנת) [צ"ל משנת] היובל ושנת היובל בכלל ומקשינן התם לרב מדתני' דאם הקדי' בשנת היובל אינה קדוש ומסיק הא מני רבנן היא ורב דא' דא' א' וא' בכלל ז' וז' בכלל ה"נ בשנת היובל ושנת היובל מרבי בכלל אלמא ס"ל לרב דעו"עב בכלל. וא"כ אמאי אמר הכא גבי חדש דבשהמ"ק האיר המזרח מתיר ולא אמר עד עצם היום ועד בכלל ויהא כל היום הנף אסור בזמן דליכא עומר וכר"י דס"ל הכי. ושמא דאע"ג דבכ"מ ס"ל לרב דעד ועד בכלל היכי דמוכח שאני דלכ"ע אמר' עולע"ב. כדמוכח התם בפ"ד דערכין גבי מראשו ועד רגלו דראשו ולא ראשו בכלל רגלו ולר' בכלל לכ"ע משום דשאני סימני דראשו מסימני דגופא א"נ משו' דכתי' לכל מראה עיני הכהן כדאמ' התם אלמא היכי דמוכח שאני וה"נ ס"ל לרב דעד עצם היום ולע"ב דאי ס"ד דועד בכלל נמצא הקרבות עומר ממהר היתר חדש משעת הקרבה עד הלילה וכיון דעד עצם שלא בזמן עומר כל היום אסור ה"ל למכתב עד הביאכם קודם לעד עצם היום שזמן הבאה ביום ועד עצם היום אי ועד בכלל הא כלות זמנו אינו עד הלילה וכיון דהיתר הבאה קדים להיתר דעד עצם היו' ה"ל לקרא לאקדומי אלא ודאי עולע"ב וא"כ הית' דעד עצם היום קדים לזמן הבאה לפיכך אקדמי' קרא. וכ"ת הא ר"י משום דס"ל עוע"ב ס"ל כל יום הנף אסור בזמן דליכא עומ' ול"א שאני התם דמוכח וכדפי' לרב לאפלוגי עלי' וי"ל דס"ל לרב דר"י פליג את"ק ולא ניחא לי' למימר דר"י טעי כדפר' ר"נ אליבא דר"י ור"ל ולטעמא דת"ק הא דיום הנף כולו אסור מתקנת ריב"ז מטעמא דגזירה מהרה יבנה בה"מ וש"מ דשלא בזמן עומ' האיר המזרח מתיר ולא מסתבר לי' לומר דרבי דס"ל עוע"ב פליג אהא תקנתא דריב"ז לפיכך ניחא לי' לומ' דלרבי משמע לי' דהכא מוכח דעולע"ב ולר"י משמע ליה דאין זה הוכחה כ"כ כמו גבי מראשו ועד רגלו לפיכך ס"ל דה"נ אמ' עוע"ב. מ"מ זה דוחק קצת דמחמת סברא בעלמא דלא תניא בשים דוכתא יחלק רב אדר"י ואולי נאמר כדאמרינן בעלמא רב תנא הוא ופליג ושמואל א"ל דכרבנן ס"ל דבכ"מ עד ולא עד בכלל ואע"ג דהתם ברפ"ז דערכין פי' רש"י ותוס' דדברי שמואל דהתם דאמר אינו קדושה כל עיקר אתיא אפי' כרבי. אינו אלא לרווחא דמילתא לומ' כ"ע מודו אבל לעול' שמוא' כרבנן ס"ל דעד ולא עד בכלל כדמוכח מהא דחדש:

מיהו ק"ל דהכא ס"ל לרב דבזמן דליכא עומר האיר הזה מתיר ובפ"ק דמנחות תניא כשהוא א' מן הבקר למטה שאין ת"ל להוציא את הטריפה ולא דין הוא מה בעל מום שמותרת להדיוט אסורה לגבוה טריפה שאסו' להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה כו' ואם השבתה ת"ל מן הבקר ואמ' מאי אם השבתה אמר רב משו' דא"ל מנחת עומ' תוכיח שאסו' להדיוט ומותרת לגבוה ופריך מה למנחת עומ' שכן מתרות חדש ושקיל וטרי טובא הת' בהאי פירוקא למיתי ככולי עלמא. והשתא מאי פירכ' היא זו לרב דא' מנחת העומר תוכיח הא לדידי' דס"ל בזמן שאין עומ' הה"מ אין עומ' מתי' לחדש כלום אדרבה מאריך עלי' איסור דאילו בלא עומ' כבר הותר חדש וקאי משהאיר המ' ואילו הוא האריך זמן איסורו מהאיר המזרח ועד שעת הקרבתו והשתא ל"מ שאינו מתיר את החדש אלא אדרבה אפי' אוסרו וגורם להאריך זמן איסורו יותר ושפי' א"ל מנחת העומ' יוכיח. וי"ל דהא מתני' מתניא בת"כ וקי"ל סתם ספרא דהא ת"כ כר"י כדאמ' בפ' הנחנקין. ואדר"י אין מנחת עומר מוכיח דהא ס"ל היום עד ועד בכלל ובזמן שאין עומ' כל היום הנף אסור נמצא עומר גורם להתיר חדש משעת הקרבת עד הלילה ולדידי' שפי' א"ל מה למנחת העומר שכן מתרת חדש משעת הקרבתו עד הלילה. מיהו בלא"ה י"ל זה למדקדק הטיב [ע"כ מאבני שהם]:


'''{{עוגן1|ונתקלקלו}} הלוים בשיר.''' הקשו התוס' אמאי לא חששו על קילקול המוסף שלא קרבו מוסף של ר"ה שלאח' תמיד אינן יכולין להקריבו כדדרשינן עלי' השלם בפ"ה דפסחי' (דף נ"ט) וכ"ת דמעלה ומלינה בראשו של מזבח דעלי' השלם ל"ש אלא בהקטרה ואין מקטיר עד למחר הניחא למ"ד בפ"ט דזבחי' [דף פ"ז] דאין לינה מועלת בראשו של מזבח אבל למ"ד מועלת מא"ל. ולכאורה אין זה קושי' דהא פריך התם אמ"ד מועלת אי דלא ירדו השתא לנו בעזרה אמ' לא ירדו בראשו של מזבח מבעיא אלא דירדו פי' ביו' מן המזבח וא"כ מוסף יש לו תקנה להקריבו אחר תמיד ולהעלותו ולהלינו בראש המזבח ולא ירדו עד שיקטי'. וה"נ אמ' שם בפ"ה דפסחים לר"י דאמ' מחוסר כיפורים מביא כפרתו אחר תמיד ופריך מאי אולמ' דהאי עשה מעשה דהשלמה ושני ר"פ מעלה ומלינה ופי' רש"י ולינה אינה מועלת בראש מזבח כדא' בזבחי' דד"ה לא ירדו. מ"מ י"ל דמ"ל לתוס' כיון דלינה מועלת במזבח אע"ג דלא ירד מ"מ אסור להעלותו לכתחילה אם א"א להקטירו קודם שילין כמו הכא דא"א להקטיר בלילה משום עשה דהשלמה עד לאחר הקרבת תמיד של שחר וכבר נפסל בלינה ה"ל כמעלה דבר פסול ע"ג המזבח לכתחילה. ור"פ דאמ' ומלינה י"ל דס"ל כמ"ד אינו מועלת ואינו דבר פסול ואפי' אם ירד יעלה. ולפי' רש"י א"ל דס"ל דכה"ג ל"ל בה דכיון דבשעת העלתו אכתי לא נפסל אע"ג דלאחר זמן תפסול ממילא ל"ל בה דאיהו לאו מידי עביד אחר פיסולו אלא הפסול חל מאליו והשתא התוס' לשיטתם יפה הקשו. וה"נ ל"ל דל"ש עשה דהשלמה אלא לאחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אפי' לאחר שחיטתו וזריקתו ל"ל בה לפיכך לא הי' קלקול במוסף די"ל שבאו עדים אחר זריקת דם התמיד וקודם הקטרתו דמותר להקריב המוסף וקלקול אינו אלא בשיר ליתא הא אין אומרים שיר אלא בשעת נסכי' כדאמר בפ"ב דערכין והקטרת אבריו קודמין לנסכיו כדא' בפ"ג דיומא (דף לג) ועוד הא מוכח ברפ"ה דפסחי' שם דעשה דהשלמה איכא לאחר הקרבתו אפי' קודם הקטרה דר"כ רמי התם כתי' לא ילין וגו' הא כל הלילה ילין וכתי' השלמים עליה השלם ומאי קושי' דילמא קרא דלא ילין איירי בשלא הקטירו אברי התמיד א"ו בכל ענין איכא לעשה דהשלמה ואין כאן מקומו להאריך בזה:

מיהו הא דפשיטא להתוס' דעליה השלם ל"ש אלא בהקטרה לאו ד"ה היא. דא"כ לר"פ דא' מעלה ומלינה מ"ט דת"ק דר"י דא' התם דווקא מחוסר כפורים בע"פ מביא כפרתו אחר תמיד משום דעשה דפסח דחמיר דבכרת דוחה לעשה דהשלמה דקיל ואמאי הא אין כאן עשה דהשלמה לגמרי כיון שאינו מקטירו ואפילו בשאר ימות השנה נמי ש"ד. וכ"ת בע"פ עשה דפסח דחמיר דותה לגמרי לעשה דהשלמה ואפי' להקטיר ש"ד. ליתא דאם איתא דלת"ק עשה דהשלמה ליתא באינו מקטיר למה מקטירו בע"פ הא אפש' לקיים עשה דפסח בלא דחיית עשה דהשלמה יבא כפרתו ולא יקטרנו וכדק"ל גבי עשה דוחה לל"ת כל היכי דאפשר לקיים שניהם אינו דוחה ואין סברא לומר אדר"פ דת"ק ור"י דפליגי בפלוגתא דהני אמוראי אי לינה מועלת ע"ג מזבח ולת"ק מועלת ועוד לר"ח דמוקי התם הא דר"י בחטאת עוף דאין בה הקטרה ומשמע דת"ק נמי מהא איירי דהא ר"י עלי' קאי ופליג דלאו דווק' בע"פ אלא בשאר ימות השנה נמי ואמאי לת"ק בע"פ דווקא. א"ו ש"מ דלת"ק בהקרבה לחוד אעפ"י שאינו מקטיר איכא נמי עשה דהשלמה כמ"ש במ"א:

ותי' התוס' דלאחר תמיד יכול להקריב מוסף משום דאתי עשה דרבים ודוחה עשה דהשלמה כדאמ' בפ' השולח (דף לח) גבי שיחרור עבדו השלימו לעשרה מצוה דרבי' שאני וגבי עשה דהשלמה אמרי' שנדחה מקמי עשה דפסח שיש בו כרת ובפ' שלוח הקן [דף קמא] א' דעשה דמצורע דוחה עשה דשלוח הקן משום שלום בין איש לאשתו וק"ל אי עשה דמוסף דוחה לשאר עשה משום דקרבן ציבור עשה דרבי' הוא א"כ מאי מקשה רפ"ט דמנחות [דף פד] איך עומר בא בשביעי' לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה פי' והאיך מקטיר הקומץ הא עובר בעשה דלאכלה ולא לשריפה והא עומר קרבן ציבור הוא ואתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דלאכלה{{הערה|משמע מד' רבינו דלאכלה ולא לשריפה שנאמר גבי שביעית הוי כשאר לאו הבא מכלל עשה וא"כ לפ"ד התוספו' ה"ל לדחות מפני עשה דעומר דקרבן ציבור הוא. אבל לפי"ז צ"ע מהא דאמרי' בבכורות (דף י"ב) ע"ב אמ' ר"ח בהמה של שביעית פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. ופריך הש"ס התם מהא דתנן האוכל מעיסת חלה שלא הורמה חלתה חייב מיתה כו' לא מיבעיא לד' הרמב"ם שסובר דעשה גמורה דוחה לאו הבא מכלל עשה דודאי הקשה תיתי עשה דבכור ודחלה ותידחי ל"ת הבא מכלל עשה דולא לשריפה. אלא אפי' לד' החולקים וסוברים דלאו הבא מכלל עשה היא עשה גמורה ואמרי' מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה. מ"מ הכא דאם אוכל הבכור בלא הקרבה עובר בעו"לת דשחוטי חוץ שבכרת. וה"נ באוכל מעיסה שלא הורמה חלתה דאיכא איסור מיתה בידי שמים. אמאי אמרי' דפטור מבכורה ומחלה ויעבור בעו"לת דכרת ומיתה בקום ועשה יותר ה"ל למימר דיתחייב בבכורה ולא יעבור כ"א באיסור עשה דולאכלה בלבד ועוד דהא היכי דלא אפשר להקטיר האימורין לא מעכבי דאם נטמא האימורין או נאבדו לא מעכבי אכילה כדאי' בפסחים (ד' נ"ט) ע"ב. וא"כ ה"נ לא יקטיר אימורין ולא ישרוף החלה אם נטמא. וה"ל בשוא"ת. ואעפ"י שמ"מ מצוה איכא בהקטרת אימורין ובשריפת חלה. שנטמאת מ"מ אינו אלא ביטול מצוה בשב ואל תעשה ואמאי אמרי' דפטור' מבכורה ומחלה. ע"כ נראה לפרש לד' התו' והרמב"ם דכיון דפי' שביעית הן הפקר מאפקעתא דמלכא ואין לבעל השדה זכות בהן כ"א לאכילה ולא להניח וש"ד דאמעיטו מולאכלה א"כ כל מה שאינו לאכילה אין לו זכות בהן וכיון דאין לו זכות מן ההפקר בכדי לשורפם ממילא אין ענין לקדושת בכור מפי' שביעית ואין קדושה חלה על הבכור כיון שלענין שריפה הוא הפקר ולאו דידי' הוא. א"כ אעפ"י שאפשר שלא להקטיר אימורין כנ"ל בדברינו מ"מ כיון דמ"מ מנוה איכא בהקטרה ועומד לשריפה לא זכתה לו רחמנא בגויה כלל: {{צבע גופן|אפור|'''{{עוגן1|קונטרס אחרון}}'''}}}} וגם התם משני שאני התם דכתיב לדורותיכם והשתא קרא ל"ל בלא"ה עשה דרבים דחי' לעשה דיחיד ול"ל דמעומר דגלי קרא לדורותיכם נ"ל הא דעשה דרבי' עדיפ' אכתי א"א ללמוד מעומר לעשה דמוסף דאיכא למיפרך מה לעומר שכן מצוותו בכך דא"א להביא בשביעי' אלא מפי' שביעי' דהא אין בא לא מן הישן ולא מח"ל. כה"ג פריך בפ"ק דמנחות (דף ה) גבי להוציא את הטריפה ופירכא זו יש בב' הלחם שבא בשביעי'. ועוד איכא פירכא גבי עומר שכן מתיר חדש ואפשר דגבי ב' הלחם נמי איכא פירכא זו שכן מתיר חדש למקדש וא"א ללמוד מהם לשאר עשה דרבי'. ועק"ל מדא' בפ"ד דמנחות [דף מ"ו] ב' הלחם הבאים בפני עצמן יונפו ותעבור צורתן ויצאו לבית השריפה ופריך ממ"נ אי לאכילה אתיין למכלינהו ואי לשריפה אתיין לשרפינהו לאלתר למה לי צורה ושני ר"י גזי' שמא יזדמן להן כבשים לאחר מכאן וא"ל אביי תינח כ"ז הקרבתן לאחר הכי לשרפינהו ומשני מאי תעבור צורתן נמי דקתני צורת הקרבתן. פירש"י צורת הקרבתן עד תמיד הערב וש"מ דלאחר תמיד אפי' ק"צ אינו דוחה לעשה דהשלמה. אע"ג דהתוס' שם כתבו על פירש"י מיהו בשמעתא דנתקלקלו הלוים בשיר מפ' דק"צ קרב אח' תמיד ודחי לעשה דהשלמה לכן נ"ל עד הלילה. ק"ל אי ס"ד עד הלילה קא' ל"ל למדחק להוציא לשון תעבור צורתן ממשמעתו בכ"מ דפי' פסול לינה. הא כיון דאי אפשר לשרפו עד הלילה משום שמא יזדמנו לו כבשים עוד ממילא א"א לשורפן נמי בלילה כדאמר בספ"ה דזבחי' (דף נו) גבי נותר ביום הג' אתה שורפו ולא בלילה{{הערה|לכאורה מוכח להדיא בתוס' יומא {{ממ|[[תוספות/יומא/כט/ב#|דף כ"ט ב']]}} סה"ד נהדרי' דשאר פסולי קדשים נשרפין בלילה (דוק שם). אכן לפי מאי דמסיק רבינו לקמן דהתוספות לשיטתייהו בפירושם בהא דדם נפסל בשקעה"ח נוכל ג"כ לדחוק שם היכא דניקמצה אחר שקעה"ח תשרף מיד קודם צה"כ.{{ש}}
אך מאוד נפלאתי על רבינו איך העלים עיניו מדברי התוס' שם במנחות בדיבור הקודם ד"ה לפי. דמוכח שם להדיא דשורפין שאר פס"ק בלילה. וכ"נ דעת הרמב"ם (בפי"ט מה"ל פסולי המוקדשין הל' ה') דשאר פס"ק לבד נותר ופיגול נשרפין בלילה. ועי' כ"מ שם. ובאמת מצאתי להדיא בת"כ פ' צו {{ממ|פי"ב פרשתא ז}} ביום השלישי באש שרף. בנה אב לכל הנשרפין שאין נשרפין אלא ביום ע"כ. ודעת הרמב"ם י"ל שדחי הך דת"כ מקמי הא דיומא וכתי' התוספות שם. אח"ז ראיתי שכבר קדמני בזה קצת הנו"ב מ"ת חלק או"ח {{ממ|[[נודע ביהודה/תניינא/אורח חיים/צו#|סימן צו]]}}.{{ש}}
ועוד אני תמה על רבינו דהא וודאי נראה פשיט דפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים נשרפין אפי' בלילה. מידי דהוה אהקטר חלבים ואברים. וכ"נ להדיא מדברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעה"ק הלכה ה'. וא"כ ה"ה שתי הלחם הבאות בפ"ע. הואיל דס"ל לרב יוסף דלשריפ' אתיא וודאי דנשרפין ג"כ בלילה. וזה יוקשה ג"כ על דברי התו' שם ד"ה לפי'. מהרב מוהרש"ש: [[קטגוריה:רבי שמואל שטראשון: הערות על טורי אבן: ראש השנה‏]]{{צבע גופן|אפור|'''{{עוגן|קונטרס אחרון2|קונטרס אחרון}}'''}}}} ואפילו נותר שלא בזמנו אינו נשרף בלילה כדאמר בפ"א דיבמות וה"ה לשאר פסולי קדשים אין נשרפין אלא ביום ולא בלילה כדא' בירוש' אהא דתנן אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט דפריך אפי' בחול נמי אין מדליקין דקדשי' אין נשרפין בלילה אר"י ירדו לה בשיטת ר"י דא' תינוק שעבר זמנו נימול בין ביו' ובין בלילה ומקשה מאי אית לך שמן שריפה שעבר זמנו נשרפת בין ביו' ובין בליל' אר"י בן פזי כיון שנטמא כשעבר זמנו אלמא מדמי כל פסולי קדשי' לנותר שאינו נשרף בליל' אפי' שלא בזמנו למ"ד של"ב אינו נימול אלא ביו' ולמסקנ' דגמ' דידן הת' גבי נותר כ"ע מודו דאינו נשרף אלא ביו' וכיון שכן מאי דוחקי' לפרש צורת הקרבתן לימא העבור צורתן ממש דהיינו פסול לינה דכיון דא"א לשרפן כל היו' משום שמא יזדמן להן כבשי' ממילא א"א לשרפן בלילה דקדשי' אין נשרף בלילה וממילא נפסלין בלינה א"ו פרש"י עיקר דצורת הקרבתן דאר"י היינו הקרבת תמיד ולאחר מכאן לא דאפי' יזדמנו להם כבשי' אין מקריבין משו' עשה דהשלמה וש"מ דק"צ א"ד לעשה דהשלמה. מיהו התוס' לשיטתיהו אזלי דמפ' הא דא' בספ"ה דזבחים (דף נו) דם נפסל בשקיעות החמה היינו בתחלת שקיעה דאכתי יום הוא י"ל צורת הקרבת היינו תחילת שקיעה דאכתי איכא כדי מהלך ד' מילין עד הלילה ומ"מ אזדא לי' זמן הקרבה מגזה"כ ולאו משום עשה דהשלמה מ"מ כבר הוכחתי בתשובה (סימן י"ז) דליתא להאי פי' ואין דם נפסל עד סוף שקיעה שהוא לילה ממש וא"כ אכתי תקשה אמאי ל"ח לקילקול המוסף מיהו אכתי יש לפרש צורת הקרבתן היינו שלא נשאר מן היום עדיין שאם יזדמנו להן כבשי' שיש שהות לשחטן ולזרוק דמן קוד' הליל' מ"מ קושי' א' מהאי דרפ"ט דמנחות ודאי קשה. ועק"ל הא למ"ד שא' שיר של חול עם התמיד ע"כ לא אמרו זמן גדול קודם הלילה דהא כל עת מצפין שמא יבואו עדי' ויקדשהו וצ"ל שיר של י"ט א"ו ל"א שיר של חול אלא סמוך ללילה עד שא"א להמתין יותר דא"כ יפנה היום ויבוטל השיר לגמרי דאין אומר' שיר בלילה וכיון שכן כל שכן שלא נשאר שהות להקרבת מוספין שהיו בהמות רבות ובודאי צריך שהות יותר מאמירת השיר ואכתי תקשה אמאי ל"ח להקרבת מוסף. ול"נ דודאי משום קילקול מוסף א"א לתקן שלא יהי' מקבלין אלא עד המנחה ואם באו עדי' מן המנחה ולמעלה שיהא מעובר דא"כ בכל החדשי' יש קילקול זה של מוסף ר"ח ומאי אולמא דמוסף ר"ה יותר מכל מוספי ר"ח דל"ח לה וכ"ת אין ה"נ ניחוש לקילקול המוסף בכל ר"ח. הא א"א דהא תנן בפ"ב דערכין (דף ח) דלא מוסיפין לעבר יותר מח' חדשים בשנה ואי מעברין אי אישתהו העדים לבא משום קילקול המוסף הא א"א לתקן קילקול זה בכל פעם דאישתהו דנמצא צריך לעבר לפעמים יותר מח' חדשי' וזה א"א וכיון דאין תקנה לקילקול זה בשאר ראשי חדשי' אלא אפי' אם באים סמוך לחשיכה אפ"ה מקבלין אותן וכדתנן לעיל רפ"ג נחקרו העדי' ולא הספיקו לומר מקודש ה"ז מעובר הא הספיקו לומר מקודש ל"ל בה ומתני' פסיק ותני סתמא ומשמע אפי' בזמן הבית נמי דינא הכי ול"ח לקילקול מוסף ר"ח ש"מ דה"ט כדפי' וכיון שכן דא"א לתקן קלקול זה המוסף מכל ר"ח ה"ה מר"ה ל"ח לה דמ"ש ר"ח זה דר"ה משאר ר"ח אע"ג דבר"ה איכא תרתי מוסף ר"ה נוסף על מוסף ר"ח מה לי חדא מ"ל תרתי שם מוספין הכל א' אבל בשביל שיר של ר"ה שהיא דבר חדש בר"ה לבד משא"כ בשאר ר"ח דלא תיקן בהו שיר מיוחד לתמיד אלא למוסף בלבד כדאמ' בפ"ה דסוכה (דף נ"ד) מש"ה מפני קלקול זה של שיר של תמיד המיוחד לר"ח זה של ר"ה לבד תיקנו באישתהו העדים לעברו ואין לשאר ר"ח ענין לו לפיכך עשו תקנה לקלקול זה המיוחד בעיבור חדש זה עוד נ"ל דאפי בלא ה"ט דפי' איכא טעמא הא (דחזי) [צ"ל דחשו] לקלקול שיר ולא לקלקול המוסף. משום דאע"ג דעיקר שירה מה"ת ואיכא למ"ד עיקר שיר בפה כדאמ' בפ"ב דערכין (ד) מ"מ שיר המיוחד לחול ולי"ט אינו אלא מד"ס ומה"ת בשיר כל דהו יצא וכיון דשיר זה דתמיד של ר"ה אינו אלא מד"ס ומה"ת בשי' של חול נמי יצא מש"ה עשו חיזו' לדבריה' לעב' מפני השיר דלא ליתי לזלזולי ביה. אבל בשביל מוספין בין של ר"ח בין של ר"ה כיון שהן של תורה אין מעברין וכדאמ' בירו' רבי סימון מפקיד לאילין דמחשבין הבו דעתיכון דלא אתא תקיעתא בשבתא ודלא אתי ערובתא בשבתא ואי דחיקתון עבדתון תקיעתא ולא תעבדון ערובתא. ופי' התוס' רפ"ד דסוכה (ד' מ"ג) דתקיעתא כיון שהוא מה"ת ל"א לפקפוקי בי' בשאר שני' אבל ערבה שהוא מדרבנן אתי לפקפוקי בי'. וה"נ אמר התם בגמרא דידן לא מיקלע יום ז' של ערבה בשבת אלמא חשו לעבר על של ד"ס יותר משל תורה. וכ"ת תינח למאן דמפרש דקלקול השיר היה שא' שיר חול אבל למ"ד של"א שיר כל עיקר והא עיקר שיר מה"ת וכיון דל"א כלל יש כאן קלקול משל תורה ואפ"ה תיקנו בשבילו לעבר והשתא הדרא קשיא לדוכת' אמאי ל"ח אקלקול מוסף י"ל דלמ"ד ל"א שירה כלל בלא"ה לק"מ דא"ל שלא באו עדים כלל לפיכך לא הי' להן קלקול אלא בשיר וכדפי' התוס'. אבל אין לפרש דמתני' ר"י היא דאמ' רפ"ד דברכות (ד' כ"ו) דמוסף אינו קרב אלא עד ז' שעות בלבד מש"ה אין לחוש לקלקול מוסף משום דרוב פעמים אין העדים ממהרין לבא בזמן מוסף ואי חיישת לה יהי' ר"פ אלול מעובר וזה לא רצו לתקן אבל שלא יבאו העדי' עד אח"ז של תמיד הערב מילתא דל"ש הוא ואם אירע במקרה שלא בא בזמן הקרבת תמיד ויעברו בשביל שיר שלו ל"ל בה ובהכי א"ש דבמתני' ל"ח אלא לקלקול שיר בלבד ועל קלקול המוסף ל"ח אע"ג דלמ"ד שאמרו שיר של חול ש"מ דהכי הוי מעשה שבאו העדים והעידו ואלו בברייתא בגמ' קא' התקינו שלא יהי' מקבלין אלא כדי שיהא שהות ביום להקרי' תמידין ומוספין ונסכיהן ולומר שירה שלא בשיבוש ש"מ דקפיד נמי אהקרבה. אלא ודאי ה"ט דמתני' ר"י היא לפיכך ל"ח אהקרבת מוסף ונסכיהם כיון דר"פ אין העדים ממהרין לבא בזמן מוסף וכדפי' אבל ברייתא רבנן היא דאמרו התם זמן מוסף כל היו' מש"ה קפיד נמי אהקרבת מוסף ונסכיו מ"מ זה דוחק לאוקמא לסתם משנה כיחידאי ודלא כרבנן דקיי"ל כוותיהו כדאמ' התם. והא דנקט בבריית' להקרב' מוספי' ונסכי' י"ל הואיל והוצרכו לתקן שלא לקבל באשתהו מפני קלקול השיר אגב תיקנו נמי להרחיב זמן יותר כדי הקרבה נמי לחוש להקרבת מוסף ונסכים אבל תחילת עיקר התקנה לא הי' אלא מן השיר מהני טעמי דפי':

עוד הקשו התוס' אמאי נתקלקלו הלוים בשיר הא בשעת נסכי' היה השיר דא"א שירה אלא על היין והא יכול להמתין מלהביא נסכי' עד הלילה ועד למחר כדאמ' ברפ"ב דתמורה (ד' י"ד) ומנחתם ונסכי' אפי' בלילה אפי' למחר ותי' דלכתחיל' יש להבי' עם הזבח דאם מביאי' בלילה א"י לומר שירה דמה כפרה ביום. אף שירה ביום ואם מביאין למחר הא מבעי' לן בפ"ב דערכין נסכי' הבאין בפ"ע אי טעונין שירה ואפ"ת דטעונין שירה מ"מ טוב להביא עם הזבח כדי שיאמר ע"י אכילה ושתי' כדא' התם א"ד אאכילה ושתיה אמר אשתי' לחוד לא והאי דמביא זבחו היום ונסכים מכאן עד עשרה ימי' משמע דלכתחילה יכול לעשות כן ההוא בקרבן יחיד דאין טעון שירה וק"ל דא"כ דאין לאחר הנסכים של ק"צ מיום הקרבתו מפני ביטול השיר הא דאמ' ר"ש בפ"ו דפסחים (ד' ס"ח) בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי איברים ופדרים כשרים כל הלילה ולא היו ממתינין להן עד שתחשך והשתא מנלן דמשום דחביבה מצוה בשעתה הוא דילמא משום שלא לבטל מצות שירה הוא דהא הקטרה קודמת לנסכי' כדא' בפ"ג דיומא (ד' ל"ב) ואי מאחרת להקטרה עד שתחשך כ"ש לנסכי' המאוחרין לה א"כ בטלת את השיר והא עיקר שירה מה"ת הוא. אלא ע"כ דאי מאחר' לנסכי' עד הלילה אין בזה משום ביטול מצות שיר דאפי' את"ל נסכי' הבאים בפ"ע אין טעונין שיר דהא מעולם לא נתחייב נסכים אלו בשיר ולא חל עליהן מצות שיר כלל אלא א"כ קריבין ביו' עם הזבח:

ועק"ל למ"ד של"א שירה כל עיקר מספיקא תפשוט מכאן דנסכים הבאים בפ"ע אין טעונין שירה דאל"כ ה"ל להמתין מלהביא הנסכי' עד למחר וירווחו שיאמרו שירה. וי"ל מה"ט גופי' אין מביאין עד שתחשך משום חביבה מצוה בשעת' והרי בנסכי' נמי איתא לה"ט דהא אפשר לאח"ז ואפ"ה דוחין שבת כדכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכו ובהכי א"ש אפי' למ"ד של"א שירה כל עיקר מספיקא ואמאי לא המתינו להביא הנסכים לאח"ז אפי' את"ל דבאין בפ"ע א"ט שיר הא עדיף טפי מלהביא נסכים ביום בלא שירה כלל מפני ספק י"ט ספק חול ומבטל מצוה שיר של תורה לגמרי בשלמא למ"ד שאו' שיר של חול ניחא דמ"מ עיקר מצות שיר של תורה יצאו ידי חובתן אבל למ"ד ל"א שירה כלל קשה. אלא ודאי משום חביבה מצוה בשעת' דאלים כ"כ אפי' לדחות שבת החמור כ"ש דאלים לבטל מצות שיר מה"ט אבל לפי' התוס' ודאי קשה ולמאי דפי' ההיא דמביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשרה ימים נמי לא מיירי בקרבנות ציבור שזמנם קבוע אלא בקרבן יחיד שאין קבוע להם זמן ויכול להקריב קרבנו לאימת שירצה וכיון דיוכל לאחר קרבן עצמו לכתחילה הה"נ בהקריב הקרבן היום יכול לאחר נסכיו לאח"ז אפי' לכתחילה דלא עדיף מעצמו של קרבן שהוא יכול לאחרו:


'''{{עוגן1|התקינו}} שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה.''' נ"ל שהוא מנחה קטנה מט' שעות ומחצה ולא מנחה גדולה מו' שעות ומחצה כדא' רפ"ד דברכו' (דף כ"ו) והיינו שהות כדי להקריב תמידין ומוספין ונסכיה' ולומר שירה דתני בברייתא:


'''{{עוגן1|שלא}} אמרו שירה כל עיקר.''' משמע שהביאו נסכי' אלא של"א שירה מפני שלא ידעו איזה שיר יאמרו אם של חול או של י"ט דהא אין אומרי' שיר אלא על יין של נסכי'. וק"ל א"כ נסכי' עצמן איך הביאו כיון דאין לומר שיר מספק הא ר"מ ס"ל בפ"ב דערכין שם דשיר מעכב את הקרבן והיינו נסכי' דאלו לקרבן גופי' אפי' נסכי' עצמן אין מעכבין דקי"ל שמביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן עד עשרה ימים כדפי' התוס' התם והשתא האיך הביאו נסכי' כיון דאא"ל שיר מספק ה"ל נסכים פסולין והא ר"מ ס"ל התם דעיקר שירה בפה גבי הא דא' התם ועבדי כהנים היו וי"ל דהביאו נסכים על תנאי דאם יבואו עדים יאמרו שיר של י"ט ויהי' נסכי חובה של תמיד ואם לא יבואו יהי' נסכי נדבה דקי"ל בפ"י דזבחים (דף צא) מתנדבין יין וכמה ג' לוגין כנסכי התמיד ונסכי נדבה א"צ שירה כדא' התם. ולפי"ז צ"ל אליבא דר"מ דנסכי נדבה לספלים{{הערה|הרב בעל משכיל לאיתן {{ממ|}} כתב ע"ז שאין זה הכרח שהרי התוס' במנחות (דף צ"ט) ובחולין ד' ך"ג כתבו דדוקא בסת' סובר ר"מ לאישים. אבל במפרש לספלים מודה דלספלים א"כ ה"נ לק"מ יעו"ש אבל נראה דרבינו כתבו עפ"י התוס' בקדושין (דף נ"ה) שכתבו כד' רבינו ולא חילקו כלל בין סתם למפרש יעו"ש. ובאמת צ"ע ליישב שני דברי התוס' אלו:{{ש}}
ונראה ליישב. דלכאורה צ"ע שהרי שם בזבחים משמע דלא פליג ר"ט אר"ע ביין וכ"מ מפרש"י שם. ונראה שט"ס נפל שם בד' התוס' ובמקום ר"ט צ"ל ר"ש וכוונתם בשלמא לר"ע דברייתא דאמר לספלי' ניחא אבל לר"ש דלדידי' דבר שאינו מתכוין מותר ע"כ מתנדבין לאישים. ומתרצין דבמפרש מודה ר"ש דלספלים ופן צריך להגיה בד' התוס' חולין ד' כ"ג ע"ב ד"ה דאמר. ר"ש במקום ר"ט. ונראה שרבינו סובר עיקר כד' התוס' קדושין. דקו' התוס' חולין ומנחות לק"מ דבר פדא דריש לקרא אליבא דר"י דדבר שא"מ אסור וע"כ לעולם לספלים ור"ש גופי' סבר אליבא דר"ע דבר שא"מ מותר וכמ"ש התוס' זבחים (דף צ"א) דר"ש אליבא דר"ע סובר כן וא"כ לר"ע נמי לאישים א"כ הסוגיא דקדושין אליבא דר"ש דדבר שאין מ"מ וע"כ נסכי נדבה לאישים. ועי"ל דדוקא גבי פלגס דע"כ חייב להביא לספלים דבין הקרבן איל או כבש טעון נסכים לספלים א"כ כיון שע"כ הופרש כבר לספלים א"כ המותר נמי לספלים משא"כ היכא דאפשר שהקרבן אינו טעון נסכים כמו באשם ושלמים דקדושין. דאי אשם הוא אין טעון נסכים כלל וא"כ ה"ל נסכי נדבה הבאין בפ"ע דהוו לאשים אע"ג דסוגיא דעלמא דזבחים ד' ע"ד ע"ב דלא כשמואל אליבא דר"ש דאמר התם לאפוקי מדר"ש דאמר לאישים. מ"מ פריך הש"ס בקדושין אמ"ד לאישים: {{צבע גופן|אפור|'''{{עוגן|קונטרס אחרון3|קונטרס אחרון}}'''}}}} כדא' התם נסכים לספלים או אינו אלא לאשים אמ' לא תכבה. דאלו למ"ד התם לאשים הא נסכי חובה לכ"ע לספלים כדא' התם א"כ א"א להתנות בנסכי' על תנאי של חובה ונדבה דהיכי לעביד אי נותן לספלים דילמא של נדבה הם ואי לאשים דילמא של חובה הן ואכתי תקשה איך הביאו נסכי' מספק א"ו ס"ל כמ"ד נסכי נדבה נמי לספלים. ולפי זה הא דחשו לעבר מפני קלקול השיר של תמיד ולא מפני קלקול הנסכים עצמן של תמיד של בין הערבים כיון דל"א השיר הנסכי' אינן אלא נדבה ונמצא התמיד קרב בלא נסכים והשתא בטול הנסכים והשיר ושניה' ביטול מצות של תורה הן וגם חשש זה של ביטל הנסכים מיוחד דווקא לר"ח זה של ר"ה ולא לשאר ר"ח ואזדא לה הב' תירוצים שכתבתי לעיל אקושיות התו' מ"ש דחשו על ביטול השיר ולא על ביטול המוספי' למ"ד דאמרו שירה של חול וגם תי' התוס' ל"ש כאן גבי ביטול נסכים ואי משום דיכול להביא לנסכי התמיד לאח"ז משא"כ לשירה דלאח"ז ליתא א"כ תפשוט מהא דנסכי' הבאין בפ"ע א"ט שיר. לק"מ כיון דהשיר גורם לביטול נסכים דאלו מצד עצמן של נסכים ראוין לבא מש"ה נקט ביטול השיר שהוא העיקר הגורם ג"כ לביטול נסכים. א"צ י"ל דמש"ה ל"ח לביטול נסכי' משו' דאפשר להו לאח"ז ואפ"ה לביטול השיר חשו דאפ"ת נסכי' הבאין בפ"ע טעונין שיר היינו שיר של אותו היום שמביאין את הנסכי' ומקריבן אבל לא שיר של י"ט שהוא יום הקרבת התמיד שנסכי' הללו באים בגללו כדמוכח בפ"ב דערכין שם גבי ההיא בעיין דנסכים הבאין בפ"ע אי טעונין שירה ורצה למיפשט מדתניא רי"א כשחרב הבית מוצאי שבת הי' והיו הלוים אומרים שירה וישב עליהם את אונם ודייק הגמ' האי שירה מאי עבידתא אלימא דעולת חובה מי הוי בי"ז בתמוז בטל התמיד אלא לאו דנסכים וקאמר ותסברא שירה דיומא לה' הארץ ומלואה וישב עליהם את אונם בשירה דארבעה בשבתא הוא ופי' התוס' וא"נ נסכים הבאין בפ"ע טעונין שירה היינו שיר של יום שמביאין אותו ולא שיר שהיו ראוי ליום הבאת הקרבן וכיון שכן מש"ה חשו לביטול השיר משום דשיר שתיקנו מיוחד לי"ט אין לו תשלומין לאחר זמן:


'''{{עוגן1|תמיד}} של ר"ה שחרית קרב כהלכתו.''' והא דלא תיקנו לומר שיר של י"ט פי' רש"י ותוס' מפני שברוב שנים אין עדים באין קודם תמיד של שחר וספק אם יתקדש היו' אם לא. ל"ל ה"ט הא בי"ט ור"ח לא תיקנו שיר מיוחד בתמידי היום אלא במוספין בלבד הבאים בשביל י"ט ור"ח אבל בתמידין אומרי' השיר הקבוע לאותו היום דכה"ג מצינו בחה"מ של סוכות דאומר הומ"בהי כדאי' בספ"ה דסוכה (דף נ"ה) והיינו דווקא במוספין כדפי' רש"י התם אלא דבר"ה מלבד שיר המיוחד שתיקנו למוסף המדבר מענין היום ראו חכמים לתקן עוד שיר המדבר מענין שופרות של מ"ת כדי להזכיר זכות מ"ת ולא מצאו לו מקום מש"ה עקרו לשיר המיוחד ליומו מן תמיד הערב וקבעו אותו במקומו אבל שיר של תמי' הבקר כדקאי קאי ושוה לשאר י"ט דאומרי' בשחר שיר המיוחד ליומו ול"ל לעקרו. ואפשר דמש"ה פי' כן דא"כ מ"ט תיקנו שיר המיוחד בשביל ר"ה בתמיד של ערב ושיר של יומו בשל בקר ה"ל לתקן להיפך בבקר של ר"ה ולערב של יומו אבל הא לאו מילת' היא דשיר של יומו ה"ל תדיר וקימ"ל תדיר ושאינו תדי' תדיר קוד' ואפשר דס"ל דאפ"ה ראוי להקדי' לשל ר"ה בשחר ול"ל בה משום תדיר קודם דהא ר"ה הוא בר"ח וראוי להקדימו כדי לידע שהוקבע ר"ח ור"ה בזמנו דהכי אמרינן שם בפ"ה דסוכה למ"ד שאומרים שיר על כל מוסף ומוסף ר"ח שחל בשבת אע"ג דבשבת תדיר שיר של ר"ח קודם לשיר של שבת מה"ט לידע שהוקבע ר"ח בזמנו משום הכי לא פירש"י ותוס' כן מיהו ל"ד הא כל כך להאי דפ"ה דסוכה ולא ראיתי להאריך בזה:


'''{{עוגן1|במוסף}} מהו אומרים הרנינו במנחה מ"א קול ה' יחיל.''' ואע"ג דקול ה' קדים בס' תילים להרנינו אפ"ה הקדימו הרנינו למוסף מפני שמדבר מענינו של יום שהוא תקעו בחודש שופר משא"כ קול ה' יחיל דאינו מדבר מענינו של יום אלא מקולות של מתן תורה להזכיר זכות מתן־תורה בר"ה והא דקאמ' במנחה אומר קול ה' נ"ל שהוא מתחיל מתחילת הפרק שהוא הבו לה' בני אלים והא דנקט קול ה' היינו משום דעיקר אמירת מזמור בר"ה הוא משום פסוק זה שמדבר ממ"ת. וכה"ג מצינו בספ"ה דסוכה (דף נ"ה) בשני דח"המ מהו אומר ולרשע אמר אלקים וזה בתוך המזמור אע"פ שהיו אומרים מתחילת המזמור כדפירש"י התם מ"מ כיון דעיקר אמירת מזמור זה בשני דח"המ הוא משום פסוק זה מטעמא דפי' רש"י התם נקט לי' וה"נ דכוותי':


'''{{עוגן1|לא}} היו אומר בשחרית הרנינו מפני שחוזר וכופל את הפר'.''' ק"ל מ"ש הכא דחייש לכפילת הפר' ואלו גבי חה"מ דסוכות תני' התם בג' דחה"מ במוסף מהו אומר מי יקום לי בד' בינו בוערים ושניהם במזמור אחד והוא שיר של ד' בשבת ומי יקום מאוחר לבינו בוערים ובה' הסרותי והוא שיר של ה' בשבת ובו' ימוטו והוא שיר של ג' בשבת הרי בד' ימי חה"מ היו אומרים מזמורים של שיר ימי החול והרי אפי' חל אותו יום של חה"מ ששירו שוה לשיר של היו' ושיר א' לשניהם אפ"ה אומר בשחרית לאותו שיר אע"פ שחוזר וכופל את הפרק במוסף אלמא ל"ח לכפילה. וי"ל שיר חה"מ דסוכות שאני דבל"ה בשחרית ובמנחה היו אומרים שיר של יום דלא תיקנו שיר של י"ט אלא במוסף כדפי' רש"י התם וכיון דבלא"ה שיר של יום נאמר ונכפל היום אם נאמר נמי במוסף ל"ל בה דמה לי אם כופלו או משלשו אבל בר"ה דתיקנו למנחה שיר אחר של י"ט ולא שיר של יום חשו לכפילה:


'''{{עוגן1|אלא}} מהו אומר הסירותי בשחרית.''' והוא באותו מזמור עצמו אלא דבכל יום ה' דכל השנה מתחיל הרנינו וגומר את כל המזמור והיום מתחיל מהסרותי ובחל ר"ה בא' מימי השבוע אומר מתחילת המזמור שהוא הרנינו וגו' כל המזמור מיהו מספקא לי בחל ביום ה' שאומר בשחרי' חלק בתרא של המזמור שהוא הסירותי אם אומר במוסף מהרנינו עד סוף המזמור כמו בשאר השנה ומשום כפילה חלק בתרא מן המזמור ל"ל בה כיון שאין כופלו כולו א"ד יחלקו לחצאין במוסף אמר מתחילתו עד הסירותי ובשחרית מהסירותי עד סופו ונמצא כמו שנשתנה היום שיר דשל שחרית מכל השנה שאין אומר כולו ה"נ נשתנה שיר של מוסף היום מכל השנה שחל ר"ה בא' משאר ימי השבוע והדבר שקול והא דאומרי' הסירותי פי' רש"י משום דבר"ה יצא יוסף מבית איסורין ואע"פ שהוא שיר של יום ה' גופ' אפ"ה פי' כן ליתן טעם למה מתחילין בפסוק זה משום כדי לומר בשיר של שחרי' נמי מעין ר"ה ועוד י"ל דק"ל הא מפ' לקמן טעמ' דאומרי' הרנינו בשיר של ה' ע"י שברא עופ' ודגי' לשבח לשמו וכיון דמשום פסוק זה תיקנו מזמור זה לשיר של ה' בחל ר"ה בה' דמתחיל מהסירותי ואין אומר הרנינו בשחר א"כ אין לו ענין לשיר זה לה' בשבת מש"ה פי' אע"פ שאין לו ענין לה' בשבת אפ"ה מענין היום הוא משום יוסף מ"מ ל"ל לטעם זה כיון דמ"מ שיר של ה' בכל השנה הוא שייך נמי לאמרו היום יותר משיר אחר והא דהקדימו הסירותי המאוחר לאמרו בשחרית להרנינו המוקדם שאומר אח"כ במוסף משום דהרנינו מדבר במצות היום דכתיב בי' תקעו בחדש שופר ראו יותר להאמר במוספין הבאים לכבוד היו'. ועוד דמסיפ' נ"ל דיני קה"ח מכי חק לישראל הוא משפט כדאמ' רפ"ג וזה ענין ר"ח שייך נמי למוסף ר"ח הקרב בר"ה משא"כ הסירותי שאין לו ענין לר"ח כלל ואף לר"ה אין לו ענין כ"כ אע"פ שמוזכר בו יציאת יוסף. ל"ד לתקעו בחדש שופר שמדבר מחובת היו' של דורות:

<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>