עריכת הדף "חתם סופר/חולין/ד/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''מפני שמחליפין.'''  מה שנסתבכו המפרשים בדברי ר"ת שבתוס' דבבצק איירי. מפני שלא ראו מקור דברי ר"ת בס' הישר בחלק ענינים שונים דפוס וויען דף ע"ט סוף עמוד ד'. שהשיב לרבנו שמואל אחיו ז"ל וז"ל. מפרשת דבפת איירי וקשי' לך. ולא היא דבעיסת חמץ איירי וה"ק עיסת חמץ של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד ואע"ג דאין שהות מלוש בצק עד חימצתו לאלו עוברי עבירה דחזינן להו דעיילו ונפקא. אפ"ה שרי מפני שהן מחליפין בעיסת נכרי שנתחמצה אחר הפסח. ומיד לאו דוקא דע"כ בעי' שהות כפי ריחוק הנכרי ושיעור ביאה ושיבה ורבנו ש"י לפי פשוטה פירשה כר"ש משום דסברוהו אינה עומדת לשני הפירושים לא חש עכ"ל. פי' רבנו הוא רש"י לא חש ודקדק כל כך בפירושו לפרשו בעיסה כיון דסברוהו לא קם במסקנא לשני הפירושים בין שיהי' עיסה בין שיהי' פת לא קם הסברוהו במסקנא ע"כ לא חש רש"י לפרש אליבא דר' יהודה דס"ל חמץ של גוי אסור אלא לר"ש דחמץ של גוי מותר. אבל האמת דבעיסה מיירי ולא הי' זמן מצאת הכוכבים עד עתה אלא מכאן מלוש בצק עד חימצתו ולאו היינו שיעור חמץ מיל כיון שנתחמץ ע"י ד"א שיעור חמץ הוא מיד ולא בשאור שהוא מחומץ מכמה ימים אלא בשמרי יין וכדומה וראינו אלו בעלים יוצאי' ונכנסים וע"כ אינהו לא חמצוה עתה שהרי יצאו ונכנסו ולא הי' להם פנאי אלא או נתחמץ להם עיסה בי"ט ולא שרפוהו או קנו והחליפו בשל גוי שהחמיצו עתה ולא יצא ונכנס וקמ"ל דתולין להקל ודקדק ר"ת בלשון מלוש בצק עד חימצתו שהוא פסוק בהושע וקאי על יציאת מצרים וקרי לי' חפזון ע"ש ובפיוט דשבת הגדול ע"כ יצדק עליו לשון מיד דברייתא מותר מיד דהוא שיעור קצר וחפזון קרי לי' ולכאורה יל"ד היא גופי' קשי' מ"ט נקיט ברייתא מיד להורות על עיסה הלא ה"נ איכא למשמע הך מילתא בפת אפוי ואין שיעור אלא כדי ללוש ולאפות וראינו אותם יוצאים ונכנסים וכנ"ל:

{{עוגן1|לפמ"ש}} תוס' שבפנינו י"ל משום איסור פת גוים נקיט לי' בעיסה. אבל רבנו שמואל ור"ת בס' הישר לא הזכירו מזה ולא חשו לו וא"כ קשי'. וי"ל דא"כ לא הוה ידעינן דינא דלא שביק היתירא אלא ה"א כיון שהוא פת שנאפה מזמן מיעוט ליכא למיחש שהם אפו בי"ט לצורך חול דלא נחשדו על חלול י"ט ומשו"ה תלינן שהחליפו פת ישן שלהם בשל נכרי חם ולא משום דלא שביק התירא משו"ה נקיט מיד דמורה על עיסה דאפי' הוא ניכר שמזמן מועט נעשה אפשר שלשו עיסה לצורך י"ט ונתחמץ להם וע"כ שמרוהו עד הלילה ואפי"ה מותר דתולין במחליפין וכרבא דלא שביק התירא. מתוך הדברים אני לומד דאותן הנחשדים כשמתחמץ להם עיסה בי"ט אינם מבערים. אפי' פת ישן ומיושן שלהם נמי איכא חששא דאורייתא דאין לומר כיון דלא שבקי התירא מסתמא בטלוהו עי"ט וליכא אלא איסור דרבנן דליתא דביטל שלהם אינו מועיל כיון דאינם מחשיבין אותו כהפקר וכעפרא שהרי אם יתחמץ בפסח אינם מבערים א"כ אין ביטולם מועיל כלל. ועיי' ד"מ א"ח ריש סי' תמ"ה בשם א"ז ולהנ"ל יש ליישב:

{{עוגן1|אלמא}} לא שביק התירא פירש"י כל מה דמצי למיעבד בהתירא פורתא עביד ולדידן מיהא שרי התוס' גרסי ברש"י דלדידן מיהא שרי דהיינו פורתא דעביד בהתירא משו"ה הקשו תוס' דבלא"ה נמי איכא פורתא התירא לדידי' דליכא אלא איסור דרבנן. אבל הגי' לפנינו ולדידן מיהא שרי. ומיהו למ"ש בסמוך אי"ה דלרש"י אסור לדידי' מדאוריי'. צ"ל מ"מ הוה פורתא בהתירא דאינו נהנה מהחמץ עצמו דמאיס טפי אלא מחליפין אע"ג דאסור מדאורי' וכ"כ הראשונים למאי דאוקמא כר"ש:

{{עוגן1|ודע}} דבר שאינו תופס דמיו ורק לדידי' אסור שלא יהנה מאיסורי הנאה יהי' מטעם קנס או מדאוריי' מ"מ אין שום סברא לחלק בין לקח הגוי החמץ תחלה או בהיפוך ואי משיכה קונה בנכרי או בכסף כיון דאין הדמים נתפסים בו מה לי הכי או הכי רק הוא לא יהנה מאיסורי הנאה. ודברי מג"א {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/תלז#ד|סס"י תמ"ג]]}} אינם אלא כעין פשר ואין להם שרש לדינא:

{{עוגן1|והנה}} מ"ש רש"י א"כ מצינו דמים לחמץ בפסח הקשו תוס' לכתחלה מיהת אסור פי' דהרי כל איסור הנאה נפקא מאו מכור לנכרי ש"מ בשארי איסורי הנאה אסור מן התורה למכור וכן הקשה רשב"א בחי' נדרים ואך בשמעתין העלים עין מקושי' זו. ולכאורה י"ל דבתשו' חו"י {{ממ|[[חות יאיר/מו|סי' מ"ו]]}} הקשה איך יעלה על הדעת דמותר מן התורה למחליף עצמו א"כ איך אפשר להעמיס איסור מכירה בלא יאכל לא תאכל ופירש"י דבר המביא לידי אכילה והיינו כשימכור ויהנה מן המעות ואי ס"ד דמהכתוב או מכור מוכח דכל לא תאכל היינו דבר המביא לאכילה. א"כ פשיטא דחליפין אסור והיא ק' גדולה. ואמנם ראיתי ברמב"ן בחי' ע"ז דאה"נ כל מכירה שרי' ולא נאסר בכלל לא תאכל אלא נהנה מגוף האיסור ולהאכיל לבהמתו אך בנבלה מותר. דאל"ה לא שייך או מכור הא הוה עפרא בעלמא ולא שוה כלום ומה שמקבל מחירו גזל הוא ולא מכירה אלא ש"מ מותר בכל הנאות ויצדק לשון מכירה. ומדטרח קרא וכ' לשון מכירה בנבלה ש"מ בשארי איסורי' לא יצדק לשון מכירה מפני שאסור בכל הנאות. אבל למכור מותר רק שאינינה מכירה אלא גזל אלו דברי רמב"ן ומיושב ק' החו"י. ומעתה זכינו לכוונת רש"י דהקשה אי ס"ד דלמחליף עצמו מותר ע"כ ליכא למימר דמכירה אינו אסור מן התורה רק דלא יצדק בו לשון מכירה נמצא מן התורה יש דמים לחמץ בפסח דליכא איסור במכירה. וס"ל לרש"י אפי' יהיו אסור מדרבנן מ"מ כיון דמשנה דתרומת חמץ משמע התם דאתי' כר"ע ואיהו ס"ל אין ביעור חמץ אלא שרפה ומן התורה גחלתו מותר ונהי מדרבנן אסור מ"מ אי שקיל מגוי דמי גחלתו לצלות עליו הוה תרי דרבנן ובהקדש ותרומה לא ה"ל להחמיר וישלם דמי עצים זהו מה שנ"ל ביישוב דברי רש"י. ובאמת הרמב"ן לא הקשה על רש"י כק' תוס' דלכתחלה אסור למכור אלא הקשה ק' אחריתי דאין זה דמי לחמץ כיון שאסור לו בהנאה ומעות גזל הוא בידו ס"ל לרמב"ן דאין לחייבו לשלם דמי עצים דהרי הבעלים נמי לא הי' להם בו אלא שעל ידו הי' יכול לגזול את הנכרי דהרי דמי המכירה גזל בידו ואיך ישלם זה הגזלן לבעלים על שהפסידם שמנעם מלגזול:

{{עוגן1|העולה}} מדברינו רש"י ס"ל כק' החו"י דע"כ החלוף אסורים מן התורה להמחליף דהוה דבר הגורם לאכילה ומ"מ נ"ל חליפי חליפין מותר דה"ל גורם דגורם ומדרבנן מיהת אסור רק קידושי אשה דהאשה הוה חליפי חליפין לא אסרו רבנן מטעם שכ' תוס' ודבריהם וכוונתם מבואר בתוס' נדרים שם וכ"כ מהדורא בתרא דלא כמהרש"א גם בכוונת הר"ן שגה מהרש"א במ"כ:

{{עוגן1|מ"ט}} כיון דדש בי' וכו' לכאורה לא הוה צריך לומר מ"ט דהא מעיקרא מסופקים בדינו של רבא וקאמר מהא לא תסייע וא"כ מאי צריך לטעמא. מכאן משמע כהרמב"ם דמומר לעבירה מן העבירות שוה למומר לנבילות וא"כ כיון דקתני מומר לערלות ולרמב"ם מיירי לתיאבון ולא מבעט כמ"ש כ"מ ומותר לאכול בלא עע"ג ה"ה לשחיטה והוה סייעתא לרבא ממומר לערלות משו"ה הוצרך לומר מ"מ גרע כיון דדש בי' וכו':

{{עוגן1|מושל}} מקשיב ע"ד אמת כל משרתיו צדיקים. יש להקשות דלמא זבוח גברי דעובדי' אכול יהושפט וגברי'. וצ"ל נהי עובדי' דהוה שני למלך אינו נגרר אחר המלך והי' צדיק מ"מ עבדיו נגררים אחר אחאב והי' כמותו של אחאב כ"כ מ"ו הגאון בעל הפלאה בספרו פנים יפות ריש פ' ויגש ע"ש:

'''<מהדורה תנינא>''' {{עוגן1|חמצן}} של עוברי עבירה, עמ"ש רשב"א דמש"וה סברוהו דאתי' כר' יהודה משום דלר"ש מה מרויח דהשתא נמי עביד איסורא דרבנן, וצל"ע נהי דרש"י כ' שמרויח פורתא וכו' אמנם לא הבנתי זה שהרי אם ימכור החמץ לישראל יעבור ב' איסורי' שהוא נהנה מחליפי חמץ וגם הם אוכלי' ועובר הוא על לפני עור משא"כ כשמחליפו לגוי ומוכר לישראל ההיתר, אין כאן אלא איסור החליפי' וא"ש נמי לר"ש וצל"ע.

עוד כ' רשב"א דהאיבעי' דש"ס דנדרי' הוא אי מותר לכתחלה להחליף אי' הנאה, ולא אפשיטא וצ"ע א"כ איך נילף היתר הנאה לנבלה מאו מכור לנכרי ער"פ כל שעה הא אי' הנאה נמי מותר להחליף, וי"ל דהילפותא הוא מנתינה דגר דההוא ודאי אסור דמחזיק לו טובה אבל למכור לנכרי אפשר דמותר בכל אי' הנאה, ודוחק. ועיי' משנה למלך פ"ה מיסודי התורה:

{{עוגן1|שוב}} מצאתי ברשב"א בנדרי' שם מייתי בעצמו ראי' זו מאו מכור לנכרי דלכתחלה אסור להחליף, וכדי ליישב קצת רשב"א דשמעתין צ"ל דס"ל דסוגי' דנדרי' כחזקי' דהיתר הנאה דנבלה מדלא כתי' לא יאכל ועיקור קרא דאו מכור לא אתי אלא להקדים נתינה דגר ודוחק:

{{עוגן1|מ"ש}} המהרש"א בשם הרא"ש דקדושין שהקשה למה לי טעמא דפרי' ורבי' תיפוק לי' בדיעבד מותר יפה תי' במהדורא בתרא דנהי דלכתחלה אסור לקדש רק אם עבר וקדש מקודשת דאורי' ואסורה לעלמא מ"מ עדיין קשה אי ס"ד בעלמא אסורים חליפי' לכתחלה הי' לנו להחמיר עליו לקדש אשתו פעם אחרת בפרוטה וכיון דלא מצריכי' כן ה"ל כלכתחלה, ומש"וה הוצרכנו לומר פ"ו שאני ומ"מ אסור לקדש לכתחלה רק אם עבר וקדש לא מצרכי' לקדש פעם שנית וס' זו איתא גם בר"ן דנדרי'. ומה שהקשה מהרש"א עוד אהר"ן דהקשה ק' הש"ס דנדרי' שגגה יצאה מלפני השליט מהרש"א ז"ל דהר"ן הקשה ק' אחרת אי ס"ד כרש"י דלדידי' אסור החליפי' א"כ לא שוה פרוטא גבי' ובמאי תתקדש האשה לו ועל זה תי' כיון דשוה פרוטה לדידה מתקדשת וכ"כ הראש פ"ב דקדושין: ובעיקור הק' על רש"י דכ' א"כ מצינו דמי' לחמץ בפסח שהקשו תו' וכל הראשונים הא לכתחלה אסור מיהת, נ"ל מש"וה דקדק רש"י ומייתי מהא דאין לו דמי עצים משום דלמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה מותר מן התורה לבשל בו קדרתו כשנעשה גחלת וכ"מש תוס' פסחי' ה' ע"א והשתא אי ס"ד דלא החמירו חכמי' במי שעבר ותחליף חמץ ומותר הוא להנות מחליפיו, א"כ מכ"ש שאין להחמיר במי שעשה כהלכה ושרף חמצו ונעשה ממנו גחלת ונהי דמ"מ לא הותר ליהנות מהגחלת להדי' דדלמא יבוא ליהנות ממנו קודם שנשרף לגמרי ויהי' החמץ בעין, אבל מ"מ יהי' מותר לכתחלה ליטול שכר מן הגוי המבשל אצל גחלת חמצו ואם יהי' הדין כן א"כ אמאי לא יהי' דמי עצים לחמץ בפסח, ושור הנסקל בכדי נקט. וע"ש בפסחי' דהסוגי' דדמי עצי' אתי' כר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה:

{{עוגן1|מפני}} שהן מחליפי' יש לעיי' מנ"ל דהטעם דלא שביק היתירא וכו' דלמא משום דלא נחשד אלא לעבור על בל יראה ולא לאכול חמץ שעבר עליו הפסח אלא להנות בחליפיו אח"כ, והלא לא ראינוהו אוכל ואע"ג דחמירי מני' דבל יראה ה"ל ב' לאוין ועשה דתשביתו וגם עובר בכל שעה משא"כ אכילת חמץ אחר הפסח וגם משמע לאינשי אי' טפי שהיי' חמץ בפסח מאכילתו אחר הפסח וכיון דחשוד על החמור ממילא חשוד נמי על הקל כמבואר בטו"שע י"ד סי' קי"ט, מ"מ הא מבואר דוקא אם הם מענין א' כגון החשוד לאכול חלב כ"ש שיאכל נבלה דתרווי' עניני אכילה, אבל החשוד להשהות חמץ אינו חשוד לאוכלו ומש"וה חזקה עליו שיחלפנו משא"כ במומר לנבלות שפיר יהי' חשוד על השחיטה, ושוב הראוני שנתעורר קצת בזה בס' ת"ח יע"ש והנלע"ד בזה דהא הך שצריך יהי' מענין א' איננו לא משנה ולא בריתא בשום מקום רק שהר"בי כ' שהוציא כן מבריתא דבסמוך דנקט מומר לערלות, ואח"כ מומר לאותו דבר וק' הא מומר לערלות חמיר טובא וגם משמע לאינשי אי' טפי וא"כ החשוד לערלות כ"ש שיהי' נמי מומר לנבלות, ומאי אצטריך תו למתני מומר לאותו דבר שמע מינה כיון שאינו מענין א' לא אמרי' מומר לדבר חמור הוא מומר לקל ע"ש ובש"ך סי' קי"ט סק"יב ע"ש וא"כ אכתי לא אסיק הש"ס הך בריתא ומסברא חצונה אין לחלק בין אם הם מענין א' או לא ושפיר מייתי סייעתא לפי הס"ד ולמסקנא אין כאן סייעתא וא"ש נמי מה שתמה פני יהושע דלא הביאו הפוסקי' הך דחמצן של עוברי עבירה, משום דמשנה שאינה צריכה היא דמה ענין דבל יראה לאכילת חמץ. ומ"ש הוא ז"ל משום דלמסקנא קי"ל דבדרבנן שביק התירא ואכיל איסורא וברייתי' דחמץ וכו' אתי' כר"י ואנן קי"ל כר"ש דחמץ אחר הפסח דרבנן אלו דבריו ז"ל ותימה הוא נהי נמי דבדרבנן אין לסמוך שבודאי החליף עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ונימא שאני אומר החליף כדאמרי' מי קתני שאני אומר וכו' ע"כ מחוורתא כ"מש לעיל:

{{עוגן1|אלא}} פשיטא מומר לערלות פיר"שי מבעט במצוה זו עכ"ל כוונתו דאלו אינו מבעט א"כ הא קי"ל בפ"א אינו נעשה מומר עד שישנה או ישלש בחטא, וזה לא שייך בערל ואפי' נימא שאינו מל בניו זה אינו ענין לערל דמשמע שבערלות שבגופו מיירי, שהוא מומר במה שהוא בעצמו ערל ע"כ פירש"י שהוא מבעט בו והזהירו בו כמה פעמי' ולא שמע, ועיי' בכ"מ נדחק בזה בלשון רש"י. אלא מומר לאותו דבר כ' תוס' ולתיאבון דאי להכעיס פשיטא דפסולה עכ"ל ודבריהם צריכי' ביאור דמכ"ש אי איירי להכעיס דאיכא סייעתא לרבא ועדיפא מני' וי"ל דבריהם ע"פי דברי חי' רשב"א דאיכא לאוקמא בלהכעיס ועומד ע"ג דהוה לא זו אף זו מכותי דלהכעיס גרע מכותי, וע"ז תי' דלהכעיס פשוט דפסול אפי' עע"ג וזה כשיטת הר"ן אבל רשב"א העלה דבדיעבד אבל לכתחלה מיהת לא ישחט ולא שייך הכל שוחטין ע"ש.

'''{{עוגן1|ועדיין}} לא נאסר סתם יינם.'''  בפשיטות ה"ומ למימר דהא עיקר סתם יינם משום חתונת בנותיהם גזרו, ויהושפט התחתן עם אחאב. ודלמא עובדי' זבח וכו' וצ"ל דגבי שני למלך כמו עובדי' לא שייך מושל מקשיב וצ"ל נמי דמשרתיו של עובדי' לא הוה מעלי שהם חוזרי' כמו אחאב, ועובדי' דיו להפקיע עצמו, כך שמעתי.

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>