עריכת הדף "חמש חנוכות/ג"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''החנוכה של זרובבל'''}}}}

מן החנוכה השניה שעשה שלמה לבנין בית המקדש שבנה, עברו שוב 480 שנה, ושוב עומדים בני ישראל במצודת ציון, היא עיר דוד בירושלים, לחוג את חג חנוכת בית המקדש השני, אבל בזמן ההוא היתה מצודת ציון חרבה כולה, עיר דוד חרבה למחצה, ובית המקדש המפואר של שלמה, שעמד במקום הזה, נשרף כבר לאפר בידי האויב זה שבעים שנה.

לפני ארבע שנה ומחצה ליום ההוא נקבצו ובאו אל המקום הזה ארבעים ושנים אלף ושש מאות וששים יהודים, השבים מגלות בבל, בראשותם של זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק והניחו את אבן הפנה לבנין בית המקדש החדש. והיום, כאשר שָלמה מלאכת הבנין הזה, היתה שמחתם גדולה מאד, "וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה' על הוסד בית ה', (אולם) רבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם, בוכים בקול גדול... ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם" {{ממ|[[תנ"ך/עזרא/ג|עזרא ג']]}}.

אבל גם לבוכים היה במה לשמוח. הנצחון, שנחל דבר ה' בבנין בית אלקים זה השני, היה גדול מאד.

המקדש, שבנה שלמה, היה היכל מלך, לא נדבת לבם של העם בנתה אותו, לא "באו האנשים על הנשים וכל נדיב לב להביא תרומתם" לבנין הבית הזה, כמו בבנין משכן העדות במדבר. פקודות המלך צוו על הקמתו ואוצרות המלך כלכלו את בנינו. הן אמנם טוב היה מצבו החמרי של העם בזמן הבית של שלמה, "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן עד באר שבע", אבל התורה לא עמדה במרכז החיים של העם המאושר הזה. המלך בזבז כסף וזהב לרוב לפאר הרבה בתים גדולים והיכלי תפארה בירושלים, גם חוץ מבית המקדש, וגם על תענוגות בני אדם וחמדת הגויים אשר מסביב פזר הון רב, ולא עוד, אלא אותן הידים החרוצות של האומנים חכמי לב, שעל פי צו המלך עשו קשוטי הכרובים, שכנפיהם מכסות את ארון ברית ה' אשר בקדש הקדשין, הן הן עשו, וגם כן על פי צו המלך, את קשוטי העמודים להיכלו הפרטי ולהיכלה של הנסיכה ממצרים, שנשא אותה שלמה לו לאשה, כל אלה הסבו מעט מעט את לב העם מאחרי המלך, ולבסוף, כאשר חשב שלמה לעלות בחכמתו על חוקי התורה, ותחת אשר צותה התורה למלך "שלא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה" אמר שלמה: "אני ארבה ולא אסור, אני ארבה ולא אשיב" {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/כא/ב|כ"א, ב']]}}, אז, בשעה ההיא, היה שלמה הראשון שהרים הגרזן על ההיכל, שהקים לתורה ההיא. ומה יפה בזה מליצת חכמינו ז"ל באמרם: "בשעה שנשא שלמה את בת פרעה העלה הים שרטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי (האויבת ההיסטורית של ירושלים)".

ואמנם לא ארכו השנים וגורל מלכות שלמה, ואתו גם גורל המקדש שבנה, הוטל.

כבר בימי רחבעם בן שלמה קרעו את עצמם עשרת השבטים ממלכות בית דוד וימליכו עליהם את ירבעם בן נבט, הוא ירבעם שחטא והחטיא את ישראל בעבודת אלילים. לא הועילו תוכחות הנביאים הושע ועמוס, גם לחנם היה מה שאליהו הנביא קרא לאש מן השמים להוכיח כי ה' הוא האלקים, ירבעם והמלכים שמלכו אחריו בישראל עשו תחבולות להסיר את לב העם ממלכות יהודה וירושלים, ותחת עבודה לה' אלקי ישראל נתנו לעם עבודה לעגלים שהעמיד ירבעם בדן ובית אל, קבעו לעם חגים "שבדו מלבם" ועשאום לחוק בישראל.

ככה היה המצב במלכות של עשרת השבטים או כמו שנקראה בתנ"ך "מלכות ישראל".

אבל גם ביהודה היו כבר שנות ההצלחה ספורות. בית המקדש אמנם עמד עוד על תלו, העבודה בו עודנה היתה בלתי לה' לבדו. תורת ה' הכתה שרשים עמוקים בלבות הרבה משפחות בישראל, עד שבימים ההם יצאו עוד מקרבם נביאים, כמו הושע וישעיהו, עמוס ומיכה, ירמיהו ויחזקאל, שדבריהם, החוצבים אש להבות, יהיו לאור עולם כל ימי אדם על הארץ. גם מלכים היו עוד ביהודה, "שעשו הישר בעיני ה', ככל אשר עשה דוד". ומהם שעשו חזוקים גדולים לשמירת התורה והמצוה, כמו אסא, יושפט, יואש, אמציה, עזריה, יחזקיהו, ויאשיהו. אך הבמות לא סרו ורבים מעמי הארץ עבדו לאלהי העמים. רבים ממלכי יהודה, אפילו הטובים והישרים, לא עמדו בנסיון לבטוח בה' לבדו, אלא בזמן שהעמים אשר סביבותיהם התגרו זה בזה, נכנסו לפרקים גם הם בסבך הפוליטיקה והתגרות ההן. ולבסוף, כאשר בימי הושע בן אלה עלה שלמנאסר מלך אשור על שומרון, ואחר מצור של שלש שנים לכד את עיר הבירה, החריב את מלכות ישראל, ואת העם הגלה אשורה - בעת ההיא כבר נשלח ישעיהו בן אמוץ ירושלימה, להתרות בעם על החורבן שעתיד לבא על יהודה.

והחורבן הנה בא, אותו שלטון של מלכות בבל, שהחריב את אשור, שם קץ גם למלכות יהודה. נבוכדנאצר כבש את יהודה, החריב את עיר דוד, שרף את בית המקדש, שבנה שלמה, ואת העם הגלה בבלה.

גדול היה אז אסון האומה, אבל גדול פי אלף היה '''הנצחון''' שנחלה תורת ישראל בעת ההיא. דוקא ביום ההוא החלה תהלוכת־הנצחון של תורת ישראל דרך ארצות הגולה.

הניחו אותה, את התורה ההיא, ללכת אחר ישראל בגולה ואל תפחדו מאומה, היו בטוחים, שגם בהיותה עזובה וגלמודה בארץ־האויב, בלי נושאים ומגינים, בלי כהנים ולויים, בלי מלכות וגבורי חיל, השומרים לראשה, בלתי בכח אלקי שבה לבד, תדע התורה ההיא, כמו ארון ברית ה' בארץ הפלשתים בשעתו, להביא יראת הכבוד ורגש של הערצה אליה גם בלבות צורריה, ותדע גם כן להגן על בניה המחזיקים בה גם בהיותם בארץ אויביהם.

ראו את "הילדים" מגולי יהודה, בהיותם בארץ אויביהם. ראו את דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, התבוננו בהם, הם מעיזים להיות יהודים, ויהודים נוצרי תורה ומצוה, אפילו בעמדם לפני המלך לשרתו, ראו הם "שמים אל לבם שלא להתגאל בפת־בג המלך וביין משתיו" {{ממ|[[תנ"ך/דניאל/א#ב|דניאל א, ב']]}}. ראו, הם בוחרים להיות מושלכים אל כבשן האש מכרוע ברך לצלם שהקים נבוכדנאצר. ראו, "הם פותחים חלונות ביתם מול ירושלים ומתפללים שלש פעמים ביום לה' השוכן בציון" {{ממ|[[תנ"ך/דניאל/א|שם]]}}, מבלי להתחשב עם הסכנה להיות מושלכים בשביל זה לגוב האריות.

הביטו בבחורים האלה, מגולי יהודה, והתבוננו בהם, הם בוטחים בכח האלקי שבתורת אבותם, וראו איך התורה ההיא מגינה עליהם. רק אצבע אלקים היא "שמראיהם טוב והם בריאי בשר מן כל הילדים האוכלים את פת־בג המלך", אף על פי שכל מאכלם היה זרעונים ושתיתם בלתי אם מים, רק "ה' הוא שנתן לילדים האלה ארבעתן מדע והשכל בכל ספר וחכמה וכל דבר חכמת בינה, אשר בקש מהם המלך וימצאם עשר ידות על כל החרטומים האשפים אשר בכל מלכותו" {{ממ|שם}}. ובהנצלם על דרך הפלא מכבשן האש ומגוב האריות, הם מביאים את הצר הצורר, מחריב את מקדש ה', לקרא "ה' אלקי ישראל מלכותֵה מלכות עלם ושלטנה עם דר ודר" {{ממ|שם}}.

וראו עוד את בלשאצר, בנו (או נכדו) של הכובש הגדול שירש מאביו המלכות והעריצות אך לא הכרתו את אלקי ישראל, ראו אותו במשתה היין, שעושה "לרברבנוהי אלף ולקבל אלפא חמרא שתה", ראו אותו בלילה ההוא. היכל המלך מואר באלפי מנורות, השלחנות מלאים דשן, השתיה כדת ולא כדת, וכטוב לב המלך ביין, הוא נותן צו להביא את כלי המקדש שהביאם אביו אתו בשלל המלחמה מיהודה, וכלי זהב וכסף של מקדש ה' מובאים ושותה מהם המלך, שותים מהם שריו ועבדיו, שותים מהם שֵגְלתֵה ולְחֵנָתֵה, שותים ומשבחים את אלהי זהב, אלהי כסף, אלהי עץ ואבן, שותים ומשתכרים, שותים ומתהוללים. וראו, והנה פתאם בעצם ההתהוללות והשכרון, נָפָקוּ אֶצְבְּעָן די יַד־אֶנָש וְכָתבָן לָקָבל נֶבְרַשְתָא (מנורה) על גִירָא דִי כְתַל הֵיכְלָא דִי מַלְכָּא, וּמַלְכָּא חָזֵה פַס יְדָא די כָתְבָא", ויחרד המלך מאד "וְאַרְכֻּבָתֵה דָא לְדָא נָקְשָן". ומהומה קמה בהיכל המשתה, ובלשאצר קורא לחכמיו ואשפיו, מבטיח מתנות יקרות כיד המלך וכבוד וגדולה למי שיקרא את הכתב שעל הכותל ויפתור אותו. אבל אין קורא ואין פותר מבין כל החכמים. אֶדַיִן (אז) מַלְכָּא בֵלְשַׁאצַר שַגִיא מִתְבָּהַל וְזִיוֹהִי (זוהר פניו) שנין עלוהי ורברבנוהי מִשְתַבְּשִׁין (מבולבלים)".

ובאולם המשתה מופיעה המלכה־אימא, מתיצבת לפני המלך הנרעש והנפחד, מזכירה את דניאל, איש שרוח אלקים בו, שאביו נבוכדנאצר הרימו בשביל זה על כל שריו ועבדיו, ודניאל בא, מסרב לקחת מתנות וגדולה, אבל הוא קורא את הכתב שעל כותל האולם. הוא קורא: "מְנֵה, מְנֵה, תְקֵל, ופַרְסִין". הוא קורא והוא פותר: "מנה, מנה", ספורים רגעי חייך, "תקל", שקולים מעשיך, "ופרסין", תפול ביד הפרסים.

ועוד בלילה ההוא נרצח בלשאצר ביד הפרסים. בה בשעה שבלשאצר שתה עם אלף רברבנוהי, מלאו השבעים שנה של גלות בבל. כורש מלך פרס עומד לפני שערי העיר, כובש את בבל, ממית את בלשאצר, והוא, כורש מלך פרס, כורע ברך לפני ה' צבאות, שולח לחפשי את שבי יהודה עם כלי המקדש יחד, "מעביר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר, כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלקי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית אשר בירושלים אשר ביהודה, מי בכם מכל עמו יהיה אלקיו עמו ויעל לירושלים. ויבן את בית ה' אלקי ישראל, הוא האלקים אשר בירושלים, וכל הנשאר מכל המקומות אשר הוא גר שם ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבה לבית האלקים אשר בירושלים" {{ממ|[[תנ"ך/עזרא/א|עזרא א]]}}. ובראשות של זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק הוא שולח את שבי יהודה אל ארצם ומולדתם, ככל החזון שחזה ישעיהו בן אמוץ לפני 220 שנה, שימו לב, לפני 220 שנה! {{ממ|ישעיהו [[תנ"ך/ישעיה/מד|מ"ד]] ו[[תנ"ך/ישעיה/מה|מ"ה]]}}.

ואף גם זאת: "ומראשי האבות בבואם לבית ה' אשר בירושלים, התנדבו לבית האלקים להעמידו על מכונו, ככחם נתנו לאוצר המלאכה זהב דרכמונים שש רבואות ואלף, וכסף מנים חמשת אלפים וכתנות כהנים מאה" {{ממ|[[תנ"ך/עזרא/ב#|עזרא ב']]}}.

והיום, אחרי שבנו את הבית הזה ארבע שנים וחצי ושָלמה כל המלאכה, לא על חנם "הריעו תרועה גדולה בהלל לה' על הוסד בית ה'". הן אמנם היה להם על מה לשמוח.

כי עד כמה שבית ה' זה היה קטן וצנוע במראהו החיצוני לעומת הבית הגדול והמפואר שבנה שלמה, אבל כל אבן מקיר בבית הזה העידה על כח ה' המפליא לעשות, על כח אלקי שבתורת ישראל. לא היתה אבן בקיר הבית הזה, שבאה מאוצר המלך, שבאה ממסים וארנוניות, שהוטלו על העם, כל אבן בבית הזה העידה, שה' אלקי ישראל הוא שהעיר את רוח כורש, פטיש כל הארץ, וגם את רוח מלכי פרס שבאו אחרי כורש, לבנות "בירושלים אשר ביהודה" בית לה' ולישראל. והעידה עוד על נדבת לב היהודים השבים מהגולה, שהתאחדו בחפץ לבב לבנות בית ה', שהוא בית כל ישראל בארץ־ישראל, שהתאחדו בחפץ לבב להקים עמוד זכרון לכח הגנה והצלה שבתורת ה' על אלה שהחזיקו בה גם בהיותם בארץ האויב. כל אבן בבית־מקדש השני הזה העידה, ששבי גולה התאחדו בחפץ לבב להקים בית־ה' בירושלים, שיהיה למגדל־מאיר לכל הגויים, שינהרו אליו, באמרם: "לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/ב|ישעיהו ב']]}}.

"רני ושמחי, בת־ציון, כי הנני בא ושכנתי בתוכך, נאם ה'. ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם, וידעת כי ה' צבאות שלחני אליך... שמע נא יהושע הכהן הגדול, אתה ורעיך היושבים לפניך, כי אנשי מופת המה! כי הנני מביא את עבדי צמח, כי הנה האבן (אבן־הפנה) אשר נתתי לפני יהושע, על אבן אחת שבע עינים (ר"ל, אל אבן־פנה זו תהיינה עיני ההשגחה מוסבות) הנני מפתח פתוחה (לשכללה בכל יופי), נאם ה' צבאות...".

"ראיתי, והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה... ושנים זיתים עליה, אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה (ר"ל, המאור שבמנורה ממנה היו)... זה דבר ה' אל זרובבל לאמר, לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות. מי אתה הר הגדול, לפני זרובבל למישור, והוציא את האבן הראשה, תשואות חן חן לה" {{ממ|[[תנ"ך/זכריה/ד|זכריה ד']]}}.

תורת ה' לבדה, גם בלי עזרה מחוץ, מספקת, הצורך היה להראות לכל העולם את נצחון־התורה, גם כשהיא עזובה וגלמודה, בלי מלכות וגבורי חיל השומרים לראשה, בלתי בכח אלקי שבה לבד. וזה ראה כל העולם כלו בהקמת בית־המקדש השני שבנה זרובבל. המעצורים, שעמדו כהרי־עד, על דרך ההתגשמות שלו, לפני זרובבל "למישור" היו. "לא בחיל ולא בכח", "רוח ה'" הניחה את אבן הראשה לבנין הבית הזה, ולה, ל"אבן ראשה" זו, היתה שפעת "חן וחסד" מאת ה'.

"וְשֵיצִיא בַיתָא דְנָה עד יום תְלָתָה לִירַח אדר, די היא שנת שֵת למלכות דריוש מַלְכָּא. וַעֲבַדוּ בני ישראל, כַהַנָיָא וְלֵוָיָא ושאר בני גלותא חנכת בית אֶלָקָה בחדוה". {{ממ|[[תנ"ך/עזרא/ו#טו|עזרא ו, ט"ו-ט"ז]]}}.

זאת היתה החנוכה השלישית, חנוכת בית המקדש השני, במצודת־ציון, היא עיר דוד בירושלים, בשלישי לירח אדר בשנה הששית למלך דריוש, בראשותם זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק הכהן הגדול, ואתם הנביאים חגי וזכריה, על פי צו של כורש, דריוש וארתחשסתא, מלכי פרס.

וחנוכת בית המקדש של גליות היתה.
{{ניווט כללי תחתון}}