עריכת הדף "חיי אדם/א/מה"

{{ניווט כללי עליון}}

{{מרכז|כלל מה{{ש}}{{גופן|4||'''דין הלכות סעודה ודין צער בעלי חיים''' {{ממ|[[שולחן ערוך/אורח חיים/קע|סי' ק"ע]]}}}}}}

{{אות סעיף|א}} אסור לאדם לאכול כלום עד שיתן מאכל לבהמה ועופות שמזונותן עליו דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת ועיין לעיל כלל ה' סימן י"א אם הוי הפסק בין ברכת המוציא לאכילה. ואם צריך לשתות האדם קודם דכתיב והשקית את העדה ואת בעירם {{ממ|סימן קס"ז}} ומדת חסידות שיתן לתרנגולים לאכול ולא יסמוך על מה שימצאו באשפות וכן חתול שמגדל בביתו ואסור לצער בע"ח דכתיב לא תראה את חמור אחיך וגו' הקם תקים וגו' והיינו משום צער בע"ח ומ"מ כל דבר שצריך לצרכי ב"א מותר ולכן מותר למרוט נוצות של אווזות מ"מ העולם נמנעים דהוא אכזריות {{ממ|אה"ע סי' ה'}}:

{{אות סעיף|ב}} לא יאכל דרך רעבתנות ולא יאחוז המאכל בידו א' ויתלוש ממנו בידו הב' ולא ישוך פרוסה ויניחנה על השולחן או יתננה לחבירו או לתוך הקערה שמא הוא מאוס לחבירו ולא ישתה מכוס ויתן לחבירו לשתות ולא יאחז אדם פרוסה כביצה בידו ויאכל ממנה ולא ילקט פירורין ויניח על גבי השלחן {{ממ|סימן ק"ע}}:

{{אות סעיף|ג}} הנכנס לבית כל מה שיאמר לו בעה"ב יעשה ואם הוא דבר של כבוד אין ד"א לעשות מיד עד שיפציר בו מעט ואם הבעה"ב הוא גדול אפי' בזה אין מסרבין כלל אלא יעשה תיכף {{ממ|שם וע"ש עוד הרבה דברי מוסר בסעודה}}:

{{אות סעיף|ד}} יזהר מאד לומר דברי תורה על השולחן שכל שולחן שלא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים ועיין בנ"א פי' על המשנה זו ג' שאכלו ולא אמרו כו' ותראה עונש הגדול כשאין אומרים ד"ת ומהשכר שאומרים ד"ת {{נשמת אדם|א}} עכ"פ יאמר איזה מזמור. ומנהג טוב לומר אחר ברכת המוציא מזמור לדוד ה' רועי שהוא תורה וגם תפלה על מזונותיו כדאיתא בזוהר דאסור לאכול עד שיתפלל על מזונו {{ממ|ס"ק ס"ז בא"ר}}:

{{אות סעיף|ה}} יזהר מאד בפרורין שלא יזרקם דקשה לעניות ובזוהר מחמיר מאד אלא יכנסם ויתן לעופות {{ממ|סי' קע"א}}:

{{אות סעיף|ו}} ואסור לנהוג בזיון באוכלין לפיכך אסור לזרוק אוכלים במקום שימאסו ואפילו אגוזים ושקדים אבל במקום שלא ימאסו מותר אבל פירות רכים שנמאסים מחמת זריקתו אפילו במקום נקי אסור ופת אסור לזרוק אפי' במקום שלא ימאסו ואין מניחין עליו בשר חי ואין מעבירין עליו כוס מלא שמא תשפך ואין סומכין בו הקערה אם היא מלאה מדבר שאם יפול על הפת ימאסו ומותר לאכול דייסא בפת במקום כף והוא שיאכל הפת אחר כך. ומכל מקום כיון שיש בזה גם כן קצת בזיון שמשתמש מעשה עץ באוכלין לכן המדקדקים אוכלין בכל פעם שמכניסין לתוך פיהם מעט מן הפת עם הדייסא והנשאר מן הפת אח"כ אוכלין אותו בעצמו ולא ישב אדם על קופה של נצרים שמלאה פירות כיון שהיא נכפפת והאוכלין נמאסים אבל בקופה של עץ שאינו נכפף מותר. ואם אוכלים מונחים על הארץ צריך להגביהן. ולצורך נט"י שאין לו מים כיון שהוא מצוה מותר ליטול במשקים וה"ה מים אחרונים {{ממ|שם}}:

{{אות סעיף|ז}} הקונה פירות מן הנכרים המוכרים נרות וזיוף אסור לאכלם כי אם כשקולף או שידיח אותם שידוע שהנכרי אוחזן בידים מלוכלכין בחלב ושאר איסורים. וכ"ש איסור מן התורה והנסיון יעיד על זה שכשיניח אותם במים יהיה ניכר שהמים יהיה שמן:

{{אות סעיף|ח}} יזהר מאד שלא להניח על השולחן ספר שלא למד בו איזה ימים דידוע שיש בהם תולעים קטנים הרבה ויבוא לידי איסור ח"ו ואפשר ג"כ סכנה כדאמרינן מקק דספרי סכנתא והם תולעים:

{{אות סעיף|ט}} כל דבר שמביאין לפני האדם שיש לו ריח צריך ליתן ממנו להשמש דבר מועט ולא מהני בזה שום תנאי ואפילו במשרתים שלנו. ודוקא בשמש שעומד ומשמש בסעודה אבל אם מיסב עמו על השולחן א"צ ומדת חסידות ליתן מכל מין ומין. ואסור ליתן לשמש פרוסת פת אלא א"כ יודע שנטל ידיו דחיישינן שמתוך טרדתו ישכח מליטול ולא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך ויש מתירין דדוקא בנט"י שעושה האיסור תיכף משא"כ בברכה ויש מקילין אם נותן לעני בתורת צדקה. והשמש אם א"י אם יתנו לו לשתות צריך לברך על כל כוס וכוס אם לא שהיה דעתו מתחלה על כל מה שיתנו לו {{ממ|קס"ט}}:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}