עריכת הדף "העמק שאלה/נג"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
== א ==

{{העמקש|א}} '''לית לי' מחילה לעולם דכתיב לא תשא וגו'.''' וסיפי' דקרא כי לא ינקה ה' וגו'. והיינו הא דתני' בשבועות ד' ל"ט א' כל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה. וביומא ד' פ"ו א' תני' לפי שנאמר בחורב תשובה ונקה יכול אף לא תשא עמהן ת"ל לא ינקה יכול אף שאר ח"ל כן. ת"ל את שמו שמו הוא דאינו מנקה. אבל מנקה הוא שאר ח"ל. ומכ"מ דברי רבינו צריכין באור. אי נפרש שלא מהני תשובה בלא יוה"כ א"כ ק' הא מתניתין פליג עלה דהני ברייתות. וכדאי' ביומא שם דדייק מדתנן תשובה מכפרת על עבירות קלות. ואלו הן עשה ול"ת ומפרש בגמרא עשה ול"ת הניתק לעשה. הא ל"ת בכלל חמורות שאינו מכפר בלא יוה"כ. וכן הוא בד' חלוקי כפרה שאמר ר"א עבר על ל"ת ועשה תשובה תשובה תולה ויוה"כ מכפר. ותו דא"כ אין מדויק לשון שכ' רבינו לית לי' מחילה לעולם. הא תשובה ויוה"כ מכפר. ואי נפרש דס"ל דאפי' יוה"כ אינו מכפר בלא יסורי' וככל ח"כ ומיתות ב"ד. לא מצינו מי שאומר כן. שהרי בחלוקה השלישית של ראב"ע לא מנה אלא כריתות ומיתות ב"ד. ותו. א"כ אמאי אוקי הש"ס הך ברייתא דלעיל בתנאי ודלא כהילכתא. לימא דה"ק דתשובה ויוה"כ מנקה ולא תשא לא ינקה בלי יסורים. וכ"ת הא כמ"כ ק' ברייתא דשבועות והלכה פסוקה היא בלי חולק. והיאך אפשר ל"כ הא קיי"ל דשבועה לא חמיר. משאר ל"ת. איברא הא ניחא דלכאורה גם בל"ז קשה. דאפי' נימא דהאי ברייתא דלא כהילכתא וס"ל דלא תשא חמור משאר ח"ל וכתנא דברייתא דיומא. מכ"מ לא אתי שפיר שהרי תני כל עבירות שבתורה כו' ומשמע אפי' ח"כ ומיתות ב"ד בכלל והכי מבואר בגמרא שם דמקשה על הא דנזדעזע כל העולם כולו כו' ומי חמירא והתנן אלו הן קלות עשה ול"ת חוץ מלא תשא. אלו הן חמורות זו כריתות ומיתות ב"ד ולא תשא עמהן. אלא כדקתני טעמא וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה. ואכתי מאי משני. הא בח"כ ומיתות ב"ד ג"כ בכלל לא ינקה בתשובה בעלמא. אלא ביסורים ויוה"כ. ולא תשא לא חמיר מהם לכ"ע. אלא ע"כ צ"ל כמש"כ הרמב"ם ר"פ י"ב מה' שבועות אע"פ שלוקה הנשבע לשוא כו' אין מתכפר להם על עון השבועה כו' שנאמ' לא ינקה ה' אין לזה נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו ע"ש הגדול שנתחלל שנאמר וחללת את שם אלהיך אני ה' ובא הרמב"ם ליישב ברייתא זו ופירש דאע"ג דמצד השבועה אינו חמור משאר ח"ל שבתורה וכדקיי"ל כמתניתין דיומא. וכן בה' תשובה פ"א לא פרט הרמב"ם לאו דלא תשא משאר ח"ל. מכ"מ הנשבע בב"ד ולבע"ד לשקר ה"ה מחלל ש"ש וכבר יצא מעון נשבע לשוא לעון היותר חמור שהוא חלול השם והוא בחלוקה הרביעית שאפי' יסורי' אינן ממרקין עד שימות ולזה כוון הרמב"ם בה' שבועות שם ה"ב עון זה מן החמורות הוא כמו שביארנו בה' תשובה אע"פ שאין בו לא כרת ולא מיתת ב"ד יש בו חה"ש המקודש כו' והרי לא נתבאר בה' תשובה חומר העון של הלאו דלא תשא. אלא ה"ה בכלל החלוקה הרביעי' של חה"ש. וא"כ מפרש תנא דברייתא דשבועות הא דכתיב בלא תשא כי לא ינקה ה' וגו' היינו משום חילול ש"ש וה"ה העושה עבירה אחרת בחילול ש"ש כך הוא אבל משום דאין אדם נשבע לשקר בפ"ע אם לא שמשביעו בע"ד ולפטור עצמו. וא"כ יש בו חילול ש"ש ג"כ [ולולי דמסתפינא הייתי מפרש הא דאי' בגיטין ד' ל"ה אבל חוץ לב"ד משביעין אותה. היינו משום דבב"ד איכא חילול השם ומיענשא יותר. אפילו בלא נק"ח. משא"כ חוץ לב"ד אין רואה ויודע ליכא חה"ש אבל הראשונים לא פירשו הכי ע"ע ואולי משום דהתם אינו אלא חשד ולא שייך חה"ש כ"כ] והראב"ד חולק ע"ז וכ' והרי אמרו ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו והרי חייבי מב"ד מתודין ומתכפר להן ומלקות תחת מיתה עומדת עכ"ל. ופשיטא שגם הראב"ד מפרש ברייתא דשבועות כמש"כ וא"א לפרשה בא"א. אלא דמכ"מ הקשה שפיר דמלקות תחת מיתה עומדת. וא"כ מיתה מכפר על חה"ש ג"כ. ולא חמיר שבועה מכל עבירות שבתורה. אלא שאינו מתכפר ביסורין משום דאית בה חה"ש אבל אם לקה בב"ד היינו מיתה. ודעת הרמב"ם ז"ל דהא דב"ד מלקין אותו היינו מעון שבועת שקר אפי' לא הי' בו חה"ש. אבל על עון חה"ש אין בה מלקות שהרי אינו אלא אזהרת עשה את ה' אלהיך תירא כדאי' בתמורה ד"ד א'. וא"כ לא נתכפר עדין על זה העשה והרי זה דומה למי שעובר שני לאוין שלוקה ומתרפא וחוזר ולוקה כדתנן פ"ג דמכות וה"נ נשאר עון חה"ש שלא לקה עלה עד שיתפרע ממנו כראוי פי' עד שימות ולא כלח"מ. וכ"ז אינו ענין ליישב דברי רבינו שלא מיירי כאן בשבועת הדיינין. או אפי' בש"ש או בטוי ובמקום חה"ש שהרי לא הזכיר רבינו עון חה"ש. אלא בעון שבועת שקר בפ"ע. וא"כ אין בזה אלא עון השבועה ואמאי אין לו מחילה לעולם נגד ההלכה. ונראה לבאר עפ"י מש"כ הרמב"ם בה' תשובה פ"א ה"ב דיוה"כ ושעיר המשתלח מכפר על הקלות בלא תשובה ומה הן הקלות עשה ול"ת. ומה הן החמורות שאין להן כפרה בלא תשובה חייבי מיתות ב"ד או כרת וש"ש ושקר. וכבר תמהו מהא דאי' בשבועות ד' י"ב ב' האי עשה ה"ד אי דלא עשה תשובה זבח רשעים תועבה. ויישב הלח"מ עה"נ דלא מקשי מח"ע אלא מסיפא מח"כ ומיתות ב"ד. והא דנקיט עשה משום אי עבד תשובה ומקשה א"כ כל יומא נמי. מיהו מנלי' להרמב"ם כ"ז. ומש"כ בזה הלח"מ אינם ראוים לאומרם מצד הסברא אבל בירושלמי יומא פ"ח שבועות פ"א ה"ו אי' עשה אע"ג שלא עשה תשובה. ל"ת. ר"ש בר זעירא א' והוא שעשה תשובה. ולמד הרמב"ם מדברי רבינו דס"ל דגם בל"ת יש מחילה בלא תשובה דהיינו יוה"כ עם שעיר המשתלח. משא"כ שבועת שוא. והיינו שכ' אין לו מחילה לעולם. שאם נפרש בעשה תשובה ק' כמש"כ. אלא בלא תשובה ומפרש דמכ"מ פשטא דקרא לא מיירי בשבועת הדיינים דוקא. אלא אפי' בעון שבועה בפ"ע ומכ"מ לא ינקה. אלא דחמור מכל ל"ת דיש להם תקנה בלא תשובה ע"י שה"מ ביוה"כ. ור' שמואל בר זעירא דירו' ס"ל כתנא דברייתא דיומא דמחלק בין ל"ת דלא תשא לשאר ח"ל בעשה תשובה. דשאר ח"ל מהני תשובה משא"כ לא תשא. וא"כ י"ל דבלא תשובה שוה שאר ח"ל ללאו דלא תשא. וקרא דלא ינקה לכדר"א דלא ינקה אף לשבין. אבל למתניתין דקי"ל הכי ואי בכל ח"ל לא מהני תשובה בלא יוה"כ. א"כ למאי כתיב בעון שבועה כי לא ינקה. אלא משום דבכל ח"ל מהני יוה"כ ושה"מ גם בלא תשובה. משא"כ ל"ת. נמצא הא דכתיב גבי ל"ת כי לא ינקה ה' וגו' מתפרש בשני אופנים או ע"פ יסורים ותשובה ובדאיכא חילול ה'. ובנשבע בפ"ע שאין יוה"כ מכפר: 

== ב ==

{{העמקש|ב}} '''מדאפקי' קרא ל"ת כו'.''' דאפי' אדכורי ש"ש לבטלה אסור. למד רבינו מדאי' בברכות והובא בסמוך כל המברך ברכה שא"צ עובר בל"ת וס"ל דה"ה מזכיר ש"ש לבטלה וכ"כ הרמב"ן בפי' התורה בזה"ל וע"ד הפשט אסור שלא יעלה על שפתיו השם הנכבד על חנם כו' ובאמת שגם זה אסור ונקרא בל"ח מוציא ש"ש לבטלה. וכבר אמרו רבותינו ז"ל מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' חטאת אלא עולה לה' חטאת לה' שנא' קרבן לה'. והרי דברים ק"ו כו'. ולפי זה ע"כ אינו אלא אסמכתא ואין לוקין ע"ז כמו על ש"ש הרי בתמורה ד' ג' ב' פריך הש"ס ואימא דהא דכתיב והפלה ה' את מכותך וגו' למוציא ש"ש לבטלה. ואי איתא הא מלא ינקה הוא דנ"ל. ומש"ה לא מקשה ואימא נשבע לשוא ולשקר. אלא פשיטא. דאין דרשה זו מה"ת. ובמסקנא ג"כ מסיק דמוציא ש"ש לבטלה אינו אלא באזהרת עשה את ה' אלהיך תירא. אלא פשיטא דכ"ז אינו אלא אסמכתא אבל התו' רה"ש ד' ל"ג והרא"ש ספ"א דקדושין. הוכיחו דדרשה זו אסמכתא מדאי' בברכות ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר או"י חוזר ואומר. והרי איכא ספק ל"ת. אלא ודאי הוא מדרבנן. והא דקאמר דאזהרת עשה איכא אינו אלא במוציא ש"ש לבטלה בלא ברכה. ומדלא הוכיחו בפשיטות מסוגי' דתמורה ש"מ ס"ל דדרשה זו אינו למזכיר ש"ש לבטלה כלל. והטעם נראה משום דא"א לדקדק מלישנא דקרא אלא כעין עיקר אזהרה. ושבועה מצוה לצורך ומזהיר שלא לצורך. ה"נ ברכה. וכיב"ז תני' בת"כ אחרי פרשה א' הו"ז דמי שמצוה ליכנס לפנים לצורך. הרי הוא מוזהר שלא ליכנס שתויי יין. בעל מום שאינו מצוה ליכנס שלא שתויי יין אינו מוזהר לכנס שתו"י. וע' תו' יבמות ד' ל"ב ב' דזר אינו מוזהר על הטומאה בעבודה והיינו משום שאינו מצווה בטהרה וכיב"ז הרבה. וא"כ שפיר הי' עולה עה"ד דמברך ברכה לבטלה לוקה כמו נשבע לשוא. מש"ה הביאו הא דברכות וז"ל הרמב"ם ה' שבועות ס"פ י"ב השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא. או שנשבעו לפניו לשקר. או שבירך ברכה שא"צ שהוא עובר משום נושא שם ה' כמו שביארנו בה' ברכות ה"ז חייב לנדותו כו'. ולא שבועה לשוא בלבד הוא שאסורה אלא אפי' להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור. ואע"פ שלא נשבע שהרי הכתוב מזהיר ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא כו'. וכ' המג"א סי' רט"ו שדעת הרמב"ם דדרשה זו מה"ת ולא כהתו' וע"כ מפרש הא שכ' הרמב"ם שהוא עובר משום נושא כו' לא קאי אלא על אופן הג' שהוא בירך ברכה שא"צ. אבל מוציא ש"ש לבטלה אינו אלא באזהרת עשה דאת ה' אלקיך תירא. וכמש"כ הרמב"ם בסה"מ מצוה (עד) וכ"כ הגאון רע"א שו"ת סי' כ"ה ולא כמו שהבין בנשמת אדם כלל ה'. והא שכתב הרמב"ם ליראה את השם הנכבד והנורא לישנא דקרא נקיט לרמז שאינו מוזהר בעשה אלא שמות המיוחדין. היינו שבעה שמות שאינם נמחקין לאפוקי כינוין או לשון לעז שדומה לכינוין כמש"כ הרמב"ם ה' שבועות פרק ב' ה"ב. אבל הכוונה על קרא דאת ה' אלקיך תירא כמבואר בסה"מ. וכ"כ הגר"א שם בלשון לע"ז ליכא איסורא דלא כחיי אדם. וכ"כ הנימוק"י בביאור על הלכות רמב"ן נדרים פ"א. אלא שכתב דמ"מ גוערין בו. מיהו ברכה שא"צ השיב הגאון ר"ע ז"ל לאסור בכל לשון. כמו לענין שבועה. ולא דמי למזכיר ש"ש לבטלה שאינו אלא בעשה וקיל מברכה שא"צדחמיר. ואני בעניי. לא נראה הפרש דין איסור קל או חמור. ומה לי איסור עשה או ל"ת אלא כך יש לנו לפרש פסק הגאון ז"ל דהא דבאמת אסור ש"ש בכל לשון היינו מדתני' בת"כ קדושים והובא מקצתו לעיל שאילתא ד' לפשה"א לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. יכול אין חייבים אלא על שם המיוחד בלבד ת"ל ולא תשבעו בשמי לשקר. כל שם שיש לי. וע' מש"כ שם אות ז' בס"ד לתמוה על הרא"ש פ' שבה"ע. למדנו מכאן דכמו דאזהרה דמחיקת שם דנ"ל מדכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם אינו אסור אלא בז' שמות המיוחדין. וה"ה בהזכרת ש"ש לבטלה דנ"ל מאת ה' אלהיך תירא. משא"כ ברכה שא"צ דקאי בלא תשא ה"ז דומה לאיסור שבועה שאסור בכל לשון. זהו הנראה נכון לפסק הגרע"א ז"ל. וצריך לפרש הא דמקשה הגמרא בפ' שבה"ע למימרא דרחום וחנון שמות נינהו והא תני' לענין מחיקה דרחום וחנון שרי. ומשני שנשבע במי שהוא רחום כו' ודקארי לה ע"ק לה. הא ודאי הפרש בין איסור מחיקה לנשבע לענין כנוין ובפי' תנן ובכל הכנוין ה"א חייבין. וע"כ מטעם שכתבתי. אבל הענין דס"ד דכינוין הוא לשון נכרים או לשון בדוי וכדומה שהוראתו אותו שם מז' שמות וכדאי' בנדרים ד' ו' איתמר כינוין רי"א לשון נכרים הוא ר"ל א' לשון שבדו חכמים מלבן. אבל הכוונה אותו שם שבלה"ק הוא המכוין כמו שאנו נוהגים לומר הוי' אלהים אהי' משא"כ רחום וחנון שאינו אלא מדה וא"כ אינו בכלל ובכל הכינוין דתנן שם. והא דאסור בנשבע. משום שהוא בעצמו שם כמו שדי צבאות. ומקשה שפיר מהא דשרי למחוק ומשני דגם זהו בכללו כל שם שיש לי בנשבע במי שהוא בעל מדה זו משא"כ במחיקה. ולכאורה קשה. דהא תלמוד בברכות ד' מ' דבריך רחמנא הוא תרגומא דברוך אתה ה'. ומצינו ר"פ בגמרא דקאמרי בריך רחמנא ס"פ מקום שנהגו יבמות ד' ק"ה אלמא דגם לשון ברכה שרי בלע"ז ודוחק לומר דאתיין כר"י דבעי שם ומלכות דוקא. אבל ל"ק. דדוקא במקום שקבעו ברכה לצורך מיקרי שלא לצורך נושא שם ה'. משא"כ במקום שלא קבעו ברכה כלל. אינו אלא כמזכיר בעלמא וכעין הסברא שכתבתי לעיל מיהו כ"ז אינו אלא לפי שהחליט הגרע"א כהמג"א. דהזכרת ש"ש לבטלה אינו בלא תשא. אבל הרי מפורש יוצא מדברי רבינו דגם זה הוא בכלל לא תשא. וא"כ א"א לומר דמכ"מ כינוין אסור דהא מזכירין כל הכינוין בכל שעה ומהא דאמרי בריך רחמנא מבואר דשרי. וא"כ גם ברכה לבטלה שרי בכינוין ובכל לשון שאינו ז' שמות המיוחדין. וכ"ת הא שבועה אסור בכל הכינוין הא ל"ק דשבועה ג"כ לא נאסר אלא מדכתיב לא תשבעו בשמי. כל שם שיש לי ובהאי קרא לא נרמז אלא איסור שבועה לבד. ודאתי עלה הגאון רע"א זצ"ל בהא דספק ברכות אי ראוי לומר בלשון תרגום וכדומה. והנה באמת ראיתי בס' ברכת משה מעיד על שלשה גדולי הדור ואחד המיוחד הגאון ר"מ סופר זצ"ל שעשה עובדא שנסתפק לו בברכת הלבנה. ובירך בריך רחמנא מלכא דעלמא אשר במאמרו וכו'. ולא כרע"א זצ"ל. וא"כ הא דספק אינו מברך. פירושו א"צ לברך. או אסור בלה"ק. אבל לענ"ד לא ראינו בספרי הראשונים עצה זו ובודאי כיון הגרע"א להלכה לא מטעמי'. אלא כמו דתני' בברכות ד' נ"א דאין עונין אמן אחר תינוקות של ב"ר כו' ומזה למד הרמב"ם וש"ע סי' רי"ג שאסור לענות אמן אחר ברכה לבטלה. והרי שרי לימר אמן כל היום. ומכ"מ במקום ברכה אסור. וכן הא דאי' בפ' הנזקין אין כופלין שלום לעו"ג. וכ' הט"ז יו"ד סי' קמ"ח בשם סמ"ק דדוקא בשם שלום וכדומה אסור. ולכאורה הא רשאין להזכיר שם שלום לבטלה אלא במקום ברכה שהתירו משום ד"ש אסור יותר מה"צ להזכיר לבטלה. ולישראל התירו אף לכפול שלום. ה"נ ברכה בלע"ז ובכינוין אע"ג דשרי מה"ת ושלא במקום ברכה מכ"מ במקום ברכה אסור: [ובזה נלע"ד לבאר הא דאיתא בירושלמי סוכה פ"ג הלכה י' ובבראשית רבה פ' ס"ו תני עו"ג שברך את השם עונין אחריו אמן. בשם אין עונין אחריו אמן. ונדחקו בפירושו המתנות כהונה והקרבן העדה דהא תני שם ע"ש. ולפ"ז יבואר בפשיטות. דאם העו"ג לא ברך בשם. א"כ אינו חייב הישראל לענות אמן. [והא שכתב המג"א סי' רט"ו ס"ק ג' בשם המדרש דאפי' בלא הזכרת השם חייב לענות אמן פשוט דאינו נכנס בגדר חיוב גמור. רק ממדת חסידות]. וא"כ לא גרע מאומר אמן לבטלה דמותר. אבל אם ברך בשם. דבישראל כה"ג חייב לענות אמן. מש"ה אסור לענות אחר העו"ג. דשמא אין לבו לשמים. מהר"ח]: וטעמו ש"ד נראה כדאי' בב"ב ד' פ"ב א' מכדי פסוקי נינהו ליקרי א"ל משום דמחזי כשיקרא. ופרשב"ם שהרי בשביל הבאת ביכורים קא קרי כו'. וה"נ כיון דבשביל ברכה הוא ה"ז אסור דנראה כמברך לבטלה. אבל מה"ת ודאי שרי וליכא משום ל"ת כלל. אלא בלה"ק בשמות המיוחדין. ונראה עוד שאילו ראו המ"א והגרע"א דברי רבינו הי' מפרשים דברי הרמב"ם דהא שעובר על ל"ת קאי גם על הזכרת ש"ש לבטלה וכדעת נש"א. אלא דהוי מדרבנן וכמה אסמכתות נדרש באזהרה זו בזוהר ובפסיקתא רבתי סי' כ"ב. ואחר כך מפרש איסור עשה דאורייתא. ומש"כ המ"א דהכי פשטא דסוגי' דתמורה לא זכיתי להבין. דנהפוך הוא דלא קאי בל"ת אלא שבועה ולכאורה יש לדקדק למאי נקיט רבינו איסור דל"ת דרבנן. ולא הזכיר עשה דאורייתא אבל בא ללמדינו דהא שכ' בסמוך דהשומע ש"ש לבטלה חייב לנדותו. ואם לא נדה הוא עצמו כו' ה"ה שומע מברך ברכה לבעלה. אע"ג שאינו בעשה דאת ה' אלהיך תירא. ומכאן למד הרמב"ם ג"כ זה הדין. וכל דבריו ז"ל נובעים ממקור דברי הראשונים ז"ל וע' מש"כ אות ז' ובסי' דלהלן אות כ"ג: 

== ג ==

{{העמקש|ג}} '''דאר"ח א"ר כל השומע כו'.''' וכל הענין עד אין בין נדוי כו' אי' לעיל ס"ל. וע' מש"כ אות י' וי"א. ויש כאן עה"ד דהא ר"א. וצ"ל אמר ר"א קא אזילנא קמי' דר"נ. ולעיל אי' ר"ה: 

== ד ==

{{העמקש|ד}} '''משום כבוד מלכות שמים.''' דעת רבינו דרבי אלעזר גם כן סבירא ליה קריאת שמע דרבנן. והא דחוזר משום מלכות שמים. והכי נראה דעת בה"ג שכתב ב[[הלכות גדולות/ברכות/ג#והלכתא ספק קרא|פרק מי שמתו]], והילכתא ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, חוזר וקורא. קרא ודאי ובא ומצאן שהן קורין, קורא פסוק הראשון לבדו. עכ"ל. ומדסמך זה הדין לספק, שמע מינה דחד טעמא אית להו משום כבוד מלכות שמים. והוא שיטת התוס' {{ממ|[[תוספות/סוטה/לב/ב#ורבי|סוטה דף ל"ב ב' ד"ה ורבי]] ו[[תוספות/מנחות/מג/ב#ואיזו|מנחות דף מ"ג ב' ד"ה ואיזו]]}} דסבירא להו קריאת שמע דרבנן. וכבר כתב הגאון פני יהושע {{ממ|ח"ג בלקוטי מה"ב}} דגירסת רבינו בסוגיא דבעל־קרי: והא קריאת שמע דרבנן, אלא קריאת שמע משום דאית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא כו'.

והתוס' דחו גירסה זו שהרי כל זמן שלא הזכיר יציאת מצרים ודאי הוא מן התורה כו', והרי מיירי שעדיין לא הזכיר יציאת מצרים כדמוכח בסוגיא דספק, דפריך על שאינו מברך לאחריו והא אמת ויציב דאורייתא, ומשני הא אידכר יציאת מצרים בקריאת שמע כו' הרי דקריאת שמע ודאי דאורייתא. אבל אי אפשר לדחות נוסחת ראשונים בשתי ידים. ואפשר לפרש, דמשנתינו מיירי בכל גוונא, בין שנעשה בעל־קרי אחר שכבר הזכיר יציאת מצרים באיזה למוד, בין שלא הזכיר יציאת מצרים. משום הכי מקשה שפיר והא קריאת־שמע דרבנן, פירוש אם הזכיר יציאת־מצרים, אמאי קורא. ולהלן פריך אם לא הזכיר יציאת־מצרים והא אמת ויציב אכתי<!--במקור:ואוי"א--> דאורייתא.

והנה בפירוש קריאת שמע דרבנן נחלקו הראשונים ז"ל. דתוס' ברכות שם {{ממ|[[תוספות/ברכות/כא/א#ההוא|ד"ה ההוא]]}} כתבו: והא דאמרינן לעיל בערב משום דכתיב בשכבך ובקומך, אסמכתא בעלמא הוא. אלמא דסבירא להו שהוא לגמרי מדרבנן ועיקר קרא אזהרה ללמוד תורה בכל שעה. וזהו דעתם ז"ל בסוטה [[תוספות/סוטה/לב/ב#|שם]] ומשום־הכי נתקשו טובא בזה עיין־שם. וזהו דעת הרמב"ן בספר־המצוות {{ממ|[[השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם/שורש/א#|שורש א']]}} שמנה מצוות־עשה דפליגי בהו אמוראי ונפקא־מינה למנין המצות. וכתב בזו הלשון: וכן חלקו האמוראים בקריאת־שמע, מהם אמרו קריאת־שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא כו'. הרי דסבירא ליה דלשמואל אין מצות־עשה דקריאת־שמע במנין המצות כלל. אבל תלמידי־הרב־רבנו־יונה כתבו דשמואל מודה דיש מצות־עשה לקרות איזה פרשה בזמן שכיבה וקימה, אלא דסבירא־ליה דלאו־דוקא פרשת שמע אלא איזה דברי־תורה סגי. ולזה הסכימו הגאון שאגת־אריה {{ממ|[[שאגת אריה/א|סי' א']]}} והגאון פני יהושע {{ממ|שם}}.

ולפי־מה־שכתבנו יש להוכיח דעת בה"ג הכי, שהרי בה"ג מנה במנין המצות מצות קריאת־שמע, אלא ודאי איזה פרשה לכולי־עלמא דאורייתא. והכי מוכרח דעת רבינו, שהרי ב[[שאילתות דרב אחאי/קמג|שאילתא קמ"ג]] כתב: דמחייבין דבית ישראל למקרי קריאת־שמע שחרית וערבית דכתיב בשכבך וכו' וכל מאן דזהיר בקריאת־שמע כו' כמאן דמקיים לא ימוש כו'. ואי הא דבדברי־תורה כתיב, היינו להגות בה יומם ולילה, היאך אפשר לומר דמאן דקיים בשכבך ובקומך כמו שקיים לא ימוש, הא עיקר האי קרא אינו לשחרית וערבית כלל. אלא כמו שכתבנו. וכי תימא, אם־כן אזדא גירסה קדמניות אלא קריאת־שמע דרבנן ומשום מלכות שמים, הא על־כל־פנים היא מן־התורה ללמוד איזה פרשה. ובאמת כתב בשאגת־אריה שם דלשיטה זו אי־אפשר לגרוס הכי. וכבר כתבנו דגירסה קדמניות לאו דבר ריק הוא, ואי־אפשר לדחותה. אבל הוא אשר כתבנו, דמתניתין מיירי בכל ענין, אפילו למד בשחרית ונעשה בעל־קרי עד שלא קרא קריאת־שמע. ומכל־מקום קורא קריאת־שמע.

ולכאורה מוכרח לומר דמשנתינו מיירי בלא למד עדיין כלל. דכבר כתבו תלמידי־הרב־רבנו־יונה דמשנתינו בעל־קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניו כו' משמע כפירוש הירושלמי דעל הברכות קאי דמהרהר ואינו מוציא בשפתיו. אבל ק"ש עצמו מוציא בשפתיו ובאמת הכי מבואר בברייתא דף כ"ד קורא ק"ש כו' אבל מהרהר בלבו וא"מ בשפתיו דברי ר"מ. ולפי הפשט ת"ק דמתניתין הוא ר"מ. אבל בסוגיין מבואר להיפך כמו שכתבו תלמידי־הרב־רבנו־יונה. ויש להוסיף מלהלן דף כ"ב דס"ד לפרש הא דר"י מברך לפניהם ולאחריהם היינו מהרהר. וע"כ ת"ק ג"כ בהרהור קאי. ויש להבין אמאי לא מפרש ש"ס דילן כהירושלמי. ונראה, משום דקשה היאך יקרא ק"ש בלי ברכות הא צריך לברך ברה"ת כמש"כ הגאון שאגת־אריה ב[[שאגת אריה/כד|סימן כ"ד]]. ול"מ לדעת הרמב"ן בסה"מ שכ' שהוא מדאורייתא ממש כאשר נצטוינו בברכה אחר כל אכילה. ור"ל דהא ודאי שלא הוכיח מגוף לשון רב יהודה מנין לבה"ת לפניו מה"ת שנא' כי שם ה' אקרא. דודאי לשון מה"ת אינו מוכרח שהוא מדאורייתא ממש. כמש"כ התוס' בבבא בתרא {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/קמז/א|דף קמ"ז א']]}} אלא מדמקיש ר"י בה"ת לפניו לבה"מ מאחריה. והרמב"ן לטעמי' דס"ל כזית וכביצה מה"ת כמו־שכתבנו [[העמק שאלה/נא#טז|לעיל סי' נ"א אות ט"ז]]. והיינו דדייק הרמב"ן אחר כל אכילה ואפי' לשיטת הרמב"ם דלא מנה למ"ע. וס"ל שזה אינו אלא אסמכתא כמו כל דרשות מהאי קרא שם בד' מ"ה וביומא {{ממ|[[בבלי/יומא/לז/א|דף ל"ז א']]}} וכי כל הנך מ"ע נינהו. ובאמת עיקר פשטא דקרא לשמים ולארץ קאמר ותדע דברבה נצבים יליף מקרא בא"י למדני חקיך הרי דאסמכתא הוא. ובברכות {{ממ|[[בבלי/ברכות/מח/ב|דף מ"ח ב']]}} אי' ברה"ת מנין אר"י ק"ו על חיי שעה מברך כו' וע"כ למד מלפניו הרי שאינו אלא מדרבנן וכן אי' התם דרשות מברה"מ. וע"כ אינו אלא אסמכתא. שהרי ברהמ"ז הוא לאחריו. וברה"ת לפניו אלא אסמכתא היא ומדמה לאסמכתא דבהמ"ז דכזית וכביצה דאלים טובא כמבואר להלן אות ז' וח' ע"ש ה"נ ברה"ת לפניו.

ובזה אתי שפיר הא דר' יוחנן בעי למילף ק"ו לברהמ"ז לפניו. ומותיב הש"ס ממתניתין דבע"ק. וכי אפשר דר"י אשתמיטתי' משנה מפורשת אלא ר"י מפרש כהירושלמי מהרהר הברכות וק"ש קורא בשפתיו. ולא חיישינן לברכת התורה ולא דמי לברהמ"ז דכזית וכביצ' וכי קא יליף ק"ו מברה"ת לברהמ"ז לפניו מכ"מ לא דחי איסורא דבע"ק. ולא קשה מתניתין כלל. אבל הסוגי' ס"ל כרב יהודה דמדמי להדדי ושפיר קא מקשי דא"כ לידחי איסורא דבע"ק. והא מיהא למדנו דמש"ה לא אוקים ש"ס דילן משנתינו כהירושלמי משום דקשה מברה"ת אבל אי מהרהר בק"ש ניחא לכ"ע אפי' למ"ד הרהור כדבור דמי. דוקא לשון דבור דמצינו על מחשבה שבלב כמו דברתי אני בלבי וכן הרבה. אבל קריאה לכ"ע לא שייך בלב. והא דמחלקי הראשונים לענין ברה"ת על הרהור דתלי אי הרהור כדבור דמיא ולא. והגר"א חולק לגמרי. היינו משום דהוי ככל המצות דצריך ברכה מדרבנן מיהת. אבל לא מהאי קרא. וא"כ בע"ק מהרהר בק"ש ואינו מברך. ומסולק כל מה שהעלה הגאון שאגת־אריה ז"ל שם בזה. ומכ"מ לענין דין ספק. נראה כמותו מטעם המבואר באות ז' וח'.

נחזור לענין דהרי מיירי משנתינו בלא למד עדין כלל. וא"כ קשה אמאי קרי לה ק"ש מדרבנן. אבל כבר יישבנו לעיל דמשנתינו משמע בכל אופן אם למד מתחילה וברך ברה"ת וא"כ ק"ש דרבנן ומכ"מ חשו רבנן עלה וע"כ משום כבוד מ"ש. ואם לא למד הרי ק"ש דאורייתא. וע"כ א"א בלא ברכת התורה אלא מיירי בהרהור. עכ"פ יישבנו שיטת תלמידי־הרב־רבנו־יונה ז"ל וגם גי' הקדמונים אלא ק"ש דרבנן. ובעיקר הדין אין לנו להכריע בדבר שאבות העולם נחלקו בו. אך לכבודו של רבינו ובה"ג ובאשר אנו עסוקין בדבריהם. ומפיהם אנו חיים יש לנו לעשות סמוכין לדעתם. ומתחילה יש לבאר מהיכא תיתי נימא דהא דכתיב ובשכבך ובקומך קאי על איזה פרשה שרוצה. ואמאי אין אנו מפרשים בתפילין ומזוזה וקשרתם וכתבתם הכי. אלא דוקא אותה פרשה דכתיב הכי. וה"נ נימא במצוה דקריאה. מיהו לק"מ דע"כ קאי מצות זו הפרשה על כל פרשיות שבתורה. שהרי כתיב ושננתם לבניך. ואינו ענין לפרשה זו ביחוד. אלא לכל התורה שיהא ד"ת משוננים בפיך כדאי' בקדושין דף ל'. מש"ה דרשו ודברת בם ג"כ על ד"ת וכדאי' ביומא דף י"ט ודברת בם עשה אותם קבע כו' ואמר רבא השח ש"ח עובר בעשה ודברת בם. בם יש לך רשות לדבר ולא בד"א. וע"כ בכל פרשות וענינים שבתורה קאי. ה"נ הא דכתיב בשכבך ובקומך פירושו הכי אלא שחכמים קבעו לשני פרשיות אלו. והכי סוגי' דירושלמי ברכות פ"א מפני מה קורין שתי פרשיות אלו. בכל יום. ר' לוי ור' סימון ר' סימון א' מפני שכתוב בהם שכיבה וקימה ר' לוי א' מפני שעשרת הדברות כלול בהם. ואי איתא. מאי זו שאלה מקרא מלא כתוב. אלא פשיטא דע"כ באיזה פרשה שיהא הוא מקיים מצות מקרא אלא שחכמים בחרו וקבעו פרשיות הללו שכתוב בהם שכיבה וקימה או לטעם אחר. ובירושלמי שבת פ"א ומפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. א"ר אחא ק"ש דבר תורה ותפלה אינה ד"ת א"ר בא ק"ש זמנה קבוע תפלה אין ז"ק. א"ר יוסא ק"ש אין צריכה כוונה תפלה צריכה כונה. א"ר מנא קשייתא קומי ר"י ואפי' תימא ק"ש אינה צריכה כוונה. שלשה פסוקין הראשונים צריכין כוונה. ומשני מן גו דאינון ציבחר הוא מכוין. ר' יוחנן בשם רשב"י כגון אנו שעוסקים בת"ת אפי' לק"ש אין אנו מפסיקים ומקשה ולא מודי רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ולית לי' לרשב"י הלמד לעשות ולא הלמד שלא לעשות כו' ומשני טעמי' דרשב"י זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון כו' הרי דקרא ג"כ ק"ש ד"ת ומכ"מ נצרכנו לטעמים אחרים. ואמאי הא ודאי טעם כעיקר הוא שאין להסתפק בו אלא ודאי דכיון שעוסק בת"ת אפי' אין תורתו אומנתו. כבר לאו ד"ת הוא שיקרא ק"ש אלא שקבעו לאותה פרשה מתחילה. וא"כ עיקרו ד"ת שאם לא למד עדיין הרי היא ודאי ד"ת. ומשום שאין בזה עדיין טעם ברור נצרכו לטעמי' אחרים. ומהא דרשב"י ג"כ מוכרח הכי. דאלת"ה מה זה תשובה זה שינון וזה שינון כו' הא גזירת הכתוב הוא דוקא פרשה זו. אלא מדין תורה יוצא באיזה פרשה ולימוד שירצה. אך אם לא למד וקורא פ' שמע ה"ז מקיים בה מצוה מה"ת. ונראה לי דאפי' לדעה זו דיוצאים מה"ת בפסוק א'. מכ"מ כל שקבע בדעתו לגמור באותו פעם הרי הכל מצוה מה"ת וכמש"כ הר"ן לענין מצות סוכה דאע"ג שיוצא בשני דפנות וטפח. מכ"מ אם רוצה לעשות ד' דפנות בב"א קבע הכל בד"ת ואסורים כולם בהנאה. ועיין מה שכתבנו בפרשת שלח {{ממ|[[העמק שאלה/קכו#ב|סי' קכ"ו אות ב']]}} סמוכין לדבר והרי הוא דומה למצות חגיגה כדאי' בחגיגה {{ממ|[[בבלי/חגיגה/ח/ב|דף ח' ב']]}} שאם הפריש עשר בהמות לחגיגתו כו' וה"נ אם קובע כל הפרשה או כמה פרשיות לקרא כאחת נעשו כולם ד"ת. ועכשיו שקבעו חכמים ג' פרשיות נעשו כולם מה"ת. ושפיר אי' בברכות דף י"ד ק"ו ק"ש דאורייתא פוסק דע"כ על כל הפרשה קאי דבפסוק ראשון אסור להפסיק בידוע ובדף י"ט א' שקיל וטרי אם יכולים להתחיל ולגמור את כולה אין אבל פרק א' או פסוק א' לא ורמינהו קברו את המת וחזרו אם יכולים להתחיל אפי' פרק א' או פסוק א'. ולכאורה תמוה ממ"נ אי פסוק א' סגי מה"ת היאך ס"ד דבעינן דוקא לגמור את כולה. ואי כולן מה"ת היאך מסיק דסגי בפסוק א'. וגם היאך אפשר לומר דפרשת ציצית ג"כ מה"ת ואינה אלא משום יציאת מצרים. שהוא מצוה בפ"ע. אלא ודאי כמש"כ דעיקר מה"ת סגי בפסוק א' ובאיזה פסוק שירצה. וכשקבעו חכמים ג' פרשיות נעשו הכל מה"ת. וזהו מצות קריאה. ומש"ה ס"ד דאפילו בשעת הדחק אי אפשר לעשות חצי מצוה שהרי קבעו עלינו מצות קריאה דוקא בג' פרשיות ומסיק דלא קבעו על שעת הדחק ונשאר על ד"ת דבא זה פסוק שיהא יוצא. ובברכות דף מ"ו א' שקיל וטרי הש"ס. אם הטוב והמטיב מדאורייתא. מבואר דג' ברכות ודאי מה"ת. וכ"כ התוס' שם דף ט"ז א' ד"ה וחותם. אע"ג דמדאורייתא הם יש כח ביד חכמים כו'. וכבר כ' הב"י סי' קצ"א שלא משמע הכי דעת הרמב"ם אלא מה"ת אינו אלא ברכה אחת. וכ' הב"י דאע"ג דדריש להו בגמרא. אסמכתות בעלמא נינהו. כסבור מרן הבית־יוסף שהתוס' למדו שהוא מדאורייתא מדרשות אלו וזה נראה דוחק שהרי גם בלפניו אסמכיה אקראי וגם בהטוב והמטיב יש מחלוקת בדרשא וגם התוס' אומרים לפעמים על דרשות חז"ל שהוא אסמכתא. אבל קשה להתו' הא דד' מ"ו הנ"ל. דקרי לג' ברכות מדאורייתא. אבל למש"כ ניחא. דודאי מה"ת יוצאים בברכה אחת. מיהו אחר שתקנו ג' ברכות. הכל בכלל וברכת נינהו ונעשו כולם מדאורייתא. ומכ"מ בפועלים לא תקנו מתחלה אלא שנים וכמש"כ בק"ש בהולכין אה"מ. אבל הטוב והמטיב אינו בכלל ברהמ"ז כלל. ומתחלה קבעוהו להיות כברכת הנהנין והמצות דעיקרו מדרבנן. והוא כלל גדול ומתיישב בזה הא שנהגו הגאונים להוסיף על התקיעות שקבעו חז"ל בגמרא. ולכאורה הרי שבות הוא לתקוע שלא לצ"מ אפי' ברה"ש כמש"כ הרא"ש במסכת ראש השנה {{ממ|[[רא"ש/ראש השנה/ד/א|פ"ד סימן א']]}}. אלא כל שבדעתינו לתקוע לא נגמר המצוה. ומיקרי הכל דאורייתא. ולא נצרכנו לסברת התוס' שם דף ט"ז ב' ד"ה ותוקע. שאין בעשית המצוה ב' פעמים משום ב"ת. אלא אם כבר גמר המצוה ואין בדעתו להוסיף. ושוב אין בו שום מצוה. מכ"מ איסור ב"ת ליכא. וגם זה אינו אלא משום הואיל דלא גמר המצוה ונמשך המצוה כמו שירצה מש"ה אפי' גמר אין בו משום ב"ת אבל במקום דאסור להוסיף ולהמשיך במעשה בפעם ראשון. המוסיף עובר משום ב"ת ג"כ כמבואר ברי"ף ברכות פ"ג דלהכי אסור להתפלל שני פעמים משום דהוי כמקריב שני תמידים ועובר על בל תוסיף. והיינו משום דבלא זה גם כן אי אפשר להקריב שני תמידים. דאחד אמר רחמנא ולא שנים כדאיתא זבחים דף י"ב להכי איכא משום ב"ת ג"כ. הא מיהא כ"ז שנמשך המצוה בפעם ראשון מיקרי דאורייתא. והיינו דאיתא בירושלמי סוכה פ"ג דלולב ביו"ט שחל בשבת נושא כפיו וקורא בתורה נותנו לחבירו הניחו בארץ אסור לטלטלו. משום מוקצה דאיכא בלולב בשבת כפרש"י ותוס' ריש פרק לולב וערבה ד"ה אמאי טלטול בעלמא הוא. דמכ"מ מוקצה הוא. ולא דמי ללולב ביו"ט דאיתא בסוכה {{ממ|[[בבלי/סוכה/מא/ב|דף מ"א ב']]}} קורא בתורה ונושא א"כ מניחו ע"ג קרקע. הולך לבקר חולים לולבו בידו. והיינו משום דיו"ט של סכות עיקר מצותו בלולב. והוי לולב בו כשאר צרכי יו"ט. משא"כ קדושת שבת בראשית שאין לולב בו מצוה אלא משום שחל בסכות. הא מיהא קשה אחר שמוקצה הוא. היאך מותר לטלטלו יותר מן החיוב. ויהא מחויב להניחו תיכף כמש"כ מהרי"ל בסכין של מילה והסכים הגר"א ז"ל ביורה־דעה {{ממ|[[ביאור הגר"א/יורה דעה/רסו#|סי' רס"ו]]}}. אלא משום דכ"ז שאוחז בלולב הוי מצוה דאורייתא כמש"כ. אלא דמכל־מקום אי אפשר לברך אז אקב"ו. שהרי מכ"מ יכול להניחו וכבר נפק בי' י"ח. נחזור לענין ק"ש דלמ"ד ק"ש דאורייתא ודאי אינו אלא ב' פרשיות דכתיב בהו בשכבך ובקומך. אבל אי ק"ש דרבנן ומדאורייתא מצוה לקרוא איזה פרשה. א"כ אחר שתקנו חז"ל לקרוא ג' פרשיות. מיקרי כולם מדאורייתא. אם לא שכבר קרא איזה פרשה וגמר המצוה. ועוד נראה דאפי' למ"ד פרשת שמע ביחוד אינו אלא מדרבנן. מכ"מ כל הדרשות שדרשו בפ' שמע מה שמיוחד לאותה פרשה כמו שצריכה כונה ושלא תהא עראי וכדומה היא מדאורייתא. ור"ל אם קורא פ' שמע צריך להיות בכוונה. ואם שאינו מחויב לקרות שמע דוקא. וכיב"ז מה שאמרו בירושלמי הנ"ל דברה"ת ברבים הוא מה"ת. והרי מה"ת קריאת התורה לא מצינו. ודוחק לומר דמיירי בפ' זכור וכמש"כ התוס' ברכות דף י"ג ד"ה בלה"ק. וגם כי הרבה מן הראשונים חולקים וס"ל דזכור בפה היינו בפ"ע עיין רמב"ן עה"ת פרשת תצא. ורמב"ם ה' מלכים פ"ה ומ"ע לזכור תמיד מעשיו הרעים כו' שנא' זכור מפי השמועה למדו זכור בפה כו'. אבל יותר נראה דאע"ג שאין מ"ע לקרות ברבים. מכ"מ המצוה כשקורין ברבים לברך לפניו. והיינו כי שם ה' אקרא וגו' וכן כ' בה"ג ה' קידוש והבדלה דשני זכירות כתיב בשבת א' על הכוס וא' בתפלה וברהמ"ז. והרי עיקר תפלה מדרבנן. אלא כשמתפלל מצוה לזכור שבת. וה"נ כשקורא שמע לצאת ידי חובת בשכבך ובקומך צריך שתהא בכוונה ושלא תהא עראי וכדומה ועיין מה שכתבנו פרשת ואתחנן {{ממ|[[העמק שאלה/קמג#ד|סי' קמ"ג אות ד']]}} בס"ד ובפרשת בהעלותך {{ממ|[[העמק שאלה/קכה#ח|סי' קכ"ה אות ח']]}}. ואם קורא פרשה אחרת או פסוק אחר יוצא מה"ת וא"כ הא דאי' בד' י"ט לענין קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור אפי' פסוק א'. לאו פסוק של שמע דוקא כמש"כ בשאגת־אריה {{ממ|[[שאגת אריה/ב|סי' ב']]}} אלא איזה פסוק שיהא כמשמעו דהא ודאי פסוק שמע צריך שהוי יותר דבעי כוונה משא"כ איזה פסוק קצר אחר. זהו דעת רבינו ובה"ג לענ"ד. והכל תלוי בפי' הסוגי' דמשני לשמואל דבשכבך ובקומך ההוא בד"ת. דהרמב"ם ורמב"ן מפרשי כהתוס' כמש"כ לעיל דברי רמב"ן ז"ל. והכי מוכח מדברי הרמב"ם בספר־המצוות {{ממ|[[ספר המצוות לרמב"ם/עשה/י|מצוה י']]}} וז"ל שצונו לקרוא את שמע ערבית ושחרית והוא אמרו ודברת בם וכבר נתבארו משפטי מצוה זו במ' ברכות ושם נתבאר דק"ש דאורייתא. וכתוב בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כך נתנו חכמים זמן לתפלה כו' הרי הביא ראי' מהתוספתא דלא כשמואל. ולתלמידי־הרב־רבנו־יונה אין מכאן ראיה כלל וכמו שכתב הגאון שאגת־אריה ז"ל אלא ס"ל כתוס' וא"כ ודאי סוגי' דעלמא דלא כשמואל. אבל שיטת רבינו ובה"ג כתלמידי־הרב־רבנו־יונה ואין שום הכרע לדבר. אדרבה לכ"ע ק"ש מדרבנן ואפי' ר' אלעזר דס"ל דספק חוזר משום כבוד מ"ש לבד:

== ה ==

{{העמקש|ה}} '''וכי אר"י בצלותא דרחמי נינהו דאי צלי והדר מצלי ש"ד.''' משמע דאפי' בודאי התפלל אר"י ולואי שיתפלל כו'. ולא כתו' ד"ה ור"י ובפסחים ד' נ"ד ב' ד"ה והאר"י. שכ' דר"י לא קאמר אלא בספק אבל בודאי התפלל ודאי אסור. וכבר הובא דעת רבינו בהגהמי"י ה' תפלה פ"י אות ד'. והביא שכן דעת בה"ג אלא שלא פסק כר"י אלא בספק ולא בודאי משום דשמואל דבעי שיחדש דבר בתפלתו כמבואר בפרש"י ד"ה ולואי. ובאמת הכי דעת כל הגאונים הראשונים ז"ל כפשטא דסוגי' דפסחים שם. אלא שנחלקו ר"ה גאון ז"ל והרי"ף לדעת תהר"י. דרב האי גאון ז"ל מפרש לדר"י ג"כ ע"י חידוש. וא"כ הלכה כר"י ושמואל. והרי"ף מפרש בלא חידוש. ומכ"מ פסק כר"י וכשמואל ומחלק בין יחיד שמתפלל עם הצבור בין יחיד שחוזר ומתפלל בפ"ע. והנראה שכן הוא דעת רבינו. ומה שהקשה ר"ה גאון ז"ל מהא דאי' בפ' אין עומדין יכול יתפלל כל היום כולו כו' וע"כ לא מיבעי לי' אי חובה להתפלל כל היום אלא מתפלות רשות. וקאמר שמכ"מ אסור. אבל הרי"ף מפרש לדר"י דה"מ יחיד אדעתא דרשות. אבל אדעתא דחובה אסור. והשתא ניחא דהתם ס"ד שרשאי להתפלל אדעתא דחובה. כמו דתפלת ערבית רשות ומכ"מ רשאי למקבע עלי' חובה. וה"נ ס"ד דרשאי לקבוע עליו חובה להתפלל יותר מג' תפלות. [ולענ"ד י"ל לדעת רבינו והרי"ף ז"ל דכוונת הש"ס הוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' תפלה פ"א ה"א דמ"ע מה"ת להתפלל בכל יום פעם א'. ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה. והיינו שמבוקר עד ערב הוא זמן תפלה זו. ורק חכמים קבעו זמן לכל תפלה בשלשה זמנים אלו. והיינו דקאמר יכול יתפלל פעם אחת כל היום כולו אימתי שירצה. כבר מפורש ע"י דניאל וזימנין תלתא ביומא. ולפירוש רב האי גאון ז"ל דמיבעי לי' להש"ס תפלת נדבה וכן לפירוש מ"א שי' דמיבעי לי' אם יכול לקבוע עליו חובה תמה אנכי מאי מייתי מדניאל הא כבר הקשו הראשונים ז"ל היאך הי' רשאי דניאל להחמיר על עצמו להתפלל במקום סכנה. הא על מצות תפלה אין מחויבים ליהרג. ותירצו דמדת חסידות הוא למסור נפשו על כל מצוה. עי' בר"ן פ' במה טוענין. ובנמוק"י פ' הנשרפין. ומעתה זה דוקא בשלשה תפלות הקבועים דאיכא מצוה דרבנן עכ"פ. אבל בנדבה ודאי אסור להתחייב עצמו ולהכניס עצמו חנם לסכנת נפשות. ולכך לא התפלל דניאל יותר מג' פעמים ומאי ראי' מדניאל. ולמ"ש ניחא. דלענין חובה קא מיבעי לי'. והביא ראי' דאפי' דניאל מסר נפשו להתפלל ג' פעמים ביום. ובזה מיושב מאי דלא מייתי הש"ס מעיקרא קרא דדוד דהוה מקמי דניאל: ומצאתי שהקשה כן בפני יהושע. ולפמ"ש ניחא. דמדוד לא מוכח דחובה להתפלל ג' תפלות די"ל שהתפלל בתורת נדבה ולא בתורת חובה. ולעולם בתורת חובה אין להתפלל רק פעם א' ביום. מש"ה הביא מדניאל דע"כ התפלל בתורת חובה דבתורת נדבה הי' אסור לו להכניס עצמו לסכנת נפשות וזה ברור לענ"ד. מהר"ח]. ונראה דמפרשי הא דאי' בפסחים שם התם חובה הכא רשות. היינו התם אדעתא דחובה. הכא אדעתא דרשות. דלפרש"י דה"ק דר"י אמר שרשות להתפלל כל היום. יקשה מתחילה מאי קסבר דר"י חובה קאמר והא ולווי קאמר. אלא ידע שהוא רשות ומכ"מ מקשה וא"כ מאי קא משני. אלא כמש"כ דהעלה דר"י ג"כ לא התיר אלא אדעתא דרשות. והכי נראה מדברי הגהמ"י שם אלא שדבריו אינו מבואר יפה. וע' ערכין ד' י"א ב' דאר"ל אומר שיר שלא על הקרבן. והיינו נדבה. ומכ"מ בעולת נדבה אי' התם דאסור לומר שירה משום דנפיק מינה חורבא משום דדמי לשיר חובה. וה"נ בציבור דהוי דומי' דתפלת חובה אסור להתפלל נדבה בלא חידוש. משא"כ ביחיד דאדעתא דרשות לא בעינן חדוש. ועדיין ק' טובא ליישב ראית תהר"י לרה"ג מהצריכותא. דקאמר הש"ס לתרי מימרי דשמואל הי' עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק כו' והא דהתפלל ומצא צבור כו' והרי כ"א דינו חלוק מחבירו. דצבור לא דמי ליחיד ובעי חדוש. ויחיד דלא בעי חדוש מכ"מ אי כבר התחיל אדעתא דחובה שאני. ונראה דרבינו והרי"ף מודו דשמואל חולק על ר"י מדקאמר ר"י אמר שמואל ספק קרא ק"ש כו' ור"א הוסיף דחוזר וקורא. משא"כ תפלה. ור"י הוסיף תפלה משמע דשמואל חולק וס"ל דאינו מתפלל בספק. וה"ה אדעתא דרשות. דאלת"ה בספק יתפלל אדעתא דרשות. אלא ס"ל דבלא חדוש לא מהני לעולם ואפי' בספק. ור"י שהוסיף בספק ה"ה דמהני אדעתא דרשות אפי' בלא חדוש והלכה כמותו. מיהו שני מימרי דשמואל שהביא הש"ס אתי שפיר אפי' לר"י אלא בכונה אחרת דדוקא צבור. ודוקא שהתחיל אדעתא דחובה. וכבר מצינו דרכן של ראשונים דמפרשי מימרי דאמוראי להלכה באופן שלא כיונו לה. כמש"כ הרמב"ן במלחמת ה' שלהי מ' ע"ז על הרי"ף. וכבר הראינו לדעת בכ"מ דעת רבינו הכי. וע' סי' ע"ג אות י"ב והשתא קעביד הש"ס הצריכותא לשמואל. והרי"ף מפרש בא"א. ולזה כוונו תהר"י ז"ל: 

== ו ==

{{העמקש|ו}} '''ושאר ברכות כו' אבל ברכתא דמזוני כו'.''' אינו מובן. דאי בריך ודאי אפי' ברהמ"ז דאורייתא אסור לחזור לברך. אלא כצ"ל אבל מספיקא ברכתא דמזוני כו' אבל שאר פירי דחיובא דרבנן הוא לא הדר ופשוט. ולא כהגאון פני יהושע ברכות שנסתפק בזה. והנה זה הדין דספק ברכות אינו מברך הביא הרא"ש ז"ל באותו סוגי' דעת רבינו בזה"ל מכאן פסק בשאלתות דר"א דכל ברכות דרבנן אי מספקא לי' אי אמרן או לא אמרן א"צ לחזור ולברך עכ"ל והוצרך לדברי רבינו. משום דמגוף הסוגיא היה אפשר לפרש דהא דקאמר אמת ויציב דאורייתא. מש"ה צריך לחזור פי' מחויב לחזור אבל רשות פשיטא דשרי. והשתא למדנו מדברי רבינו דספק ברכות אסור לברך. והא שכ' הרא"ש א"צ כו' כוונתו אינו רשאי לחזור ולברך. ומדסיים רבינו אבל שאר פירי דחיובא דרבנן לא הדר. ש"מ דאסור לחזור ולברך כמו בכל הברכות אי בריך ודאי. ותו שהרי קאי על פשיטת השאילתא אי שרי או אסור משום לא תשא. וכ"כ בנשמת אדם כלל ה' אות א' בדעת רבינו ע"ש בהגה"ה והא דקאמר ספק קרא ק"ש כו' אינו חוזר וקורא. כבר עמדו ע"ז המפרשים וע' ביאורי הגר"א סי' מ"ז. ולי נראה דהכא מיירי בשעת שהוא בע"ק ולמשנה ראשונה דבע"ק אסור בד"ת. ומש"ה קאמר דא"ח וקורא אבל ר' אלעזר סבר דמשום ספק חוזר וקורא אפי' בע"ק וכל זה לאפוקי מהנראה מדברי התו' ברכות ד' י"ב א' ד"ה לא. דר"י הי' אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת. משמע דפסק ספק ברכות להחמיר. ואין לומר דאזלי תו' לשיטתייהו דהתו' ס"ל ברה"ש ד' ל"ג דברכה שא"צ אינו עובר מה"ת משום לא תשא. מש"ה יש להחמיר דכבר כתבנו אות ב' דרבינו ג"כ ס"ל הכי. ומכ"מ ס"ל בשאילתא דיש לחוש דילמא ברך ומפיק ש"ש לבטלה. ועלה מסיק בפשיטות דאסור לחזור. והיינו ע"כ מזה הטעם של השאלה. דכיון דאינו מחויב ממילא אסור משום ל"ת. וצ"ל דהתו' ס"ל דכאן הפי' אינו חוזר היינו שאינו מחויב כמש"כ. וממילא בכל ספק ברכה אחרונה אינו מחויב מספק. אבל ספק ברכה ראשונה מחויב ג"כ דכיון שיש לו רשות לברך אסור להנות מספק לכתחילה. שהרי אפי' בספק איסור דרבנן אסור ליכנס כיון שיש לו תקנה לברך. משא"כ לרבינו דס"ל דאסור לברך מספק. א"כ גם בספק ברכה ראשונה רשאי לאכול וה"ה בבע"ק דרשאי לאכול בלא ברכה ולא הטרחנו אותו להמתין עד שיטבול. כ"ז כתבנו לפי הנראה מדברי התו'. וכן פי' הגאון פני יהושע. אלא מש"כ בדעת רבינו דלא אמר משום לא תשא לא עיין במח"כ בכל השאילתא. וע' באורי הגר"א או"ח סי' תפ"ז ס"ק ד' שכ' דתלי' בפי' דברי ר"י ולוואי שיתפלל כו' דנחלקו התו' ורבינו כמש"כ באות הקודם. מיהו המג"א סי' ר"ט סק"ג כ' שגם התו' ס"ל ספק ברכות להקל. והכא שאני ע"ש. וע' מש"כ בס"ד סי' ט' אות ד' בביאור סוגי' דביצה דף ד' ב' ר"א ספוקי מספקא לי' ואזיל הכא והכא לחומרא ע"ש: 

== ז ==

{{העמקש|ז}} '''ברכתא דמזוני דחיובא דאורייתא הוא כו'.''' זה הדין פשוט בה"ג ורמב"ם וש"ע סי' ר"ט. ולא חלקו בדבר אי אכל כדי שביעה שחייב מה"ת או כזית שאינו אלא מדרבנן כמש"כ סי' נ"א אות ט"ז. ותו אי דוקא כדי שביעה מברך מספק. לפלגי בדידה היינו בבהמ"ז גופא. ולמאי לא חילקו אלא בין ברהמ"ז לשאר ברכות דפירי. אלא בכל ברהמ"ז חייב לברך מספק. ולא כמג"א סי' קפ"ד סק"ח. ואח"כ ראיתי שגם הצלח ברכות כ' ב' השיג על זה. ויש להביא מכאן ראי' למש"כ אות ב' דכ"ע המברך ברכה שא"צ אינו עובר מה"ת משום לא תשא אלא מדרבנן. מיהו יש לדחות דכיון דחכמים החמירו בדבר לחייב לברך מספק שוב אין בו איסור כלל והיא ברכה צריכה ככל ברכות שקבעו חכמים ז"ל. ויש להבין מנ"ל לרבינו והבאים אחריו ללמוד מסוגין דאפי' ברהמ"ז בכזית שאינו אלא אסמכתא לברך מספק. והרי אמת ויציב הוא מה"ת ממש. ונראה שלמדו ממשנתינו דבע"ק דתנן ועל המזון מברך לאחריו. וסתמא קתני דמשמע אפי' לא אכל אלא כזית והיאך שייך בי' טעמא דהש"ס ברהמ"ז דאורייתא. אלא אחמירו רבנן בבהמ"ז דידהו כעין דאורייתא. וה"נ בספק. ומכש"כ למש"כ באות הקודם דהא דאמר ר"י א"ש ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא בבע"ק מיירי. והרי מדמה הש"ס איסור דבע"ק דאסמכי' ג"כ אקרא והודעתם לבניך ולבני בניך לאיסור ברכה לבטלה שהוא ספק אמר אמת ויציב כו' וא"כ כמו דבע"ק מברך ברהמ"ז אפי' בכזית ה"נ בספק לדידן. ע"ע בסמוך. וכן בברה"ת לפניו מברך מספק אפי' לשיטת הרמב"ם שאינו אלא אסמכתא. והיינו שמדמה רב יהודה ברה"ת לפניו לבהמ"ז לאחריו: 

== ח ==

{{העמקש|ח}} '''או לא' מז' מינין דחיובא דאורייתא הוא.''' כ"כ בה"ג בפ"ג בזה"ל ספק אמר או"י ספק לא אמר חוזר ואומר וכן ברכת המזון. וכן ברכת שבעת המינין דחיובא דאורייתא נינהו חוזר ומברך. אבל שאר ברכות דרבנן לא הדר ומברך עכ"ל. וכ"כ עוד בפ' שלשה שאכלו והיכא דאכל ומספקא לי' אי בריך אי לא בריך אי משבעת המינין אכל דמחייבי ברכה מדאורייתא ארץ חטה ושעורה וגו' ואכלת ושבעת וברכת מספיקא הדר מברך. ואי משאר מינין אכל דחיובא דברכה דלהון מדרבנן הוא מספיקא לא הדר מברך עכ"ל וכ' הסמ"ג מ"ע כ"ז מתוך ה"ג משמע שברכת א' מעין שלש מה"ת דקאי וברכת אף על התאנים ורימונים הכתובים במקרא. ואין נראה לי דא"כ יברכו עליהם ג' ברכות ממש כו' וכ"כ הטור סי' ר"ט לאחר שכ' דעה זו שהוא מה"ת סיים דבריו בזה"ל וכן יראה מדברי בה"ג ובאמת היו ראוים להביא דעת רבינו דקדים. אבל מצוים היו בה"ג יותר מספרו ש"ר כמש"כ לעיל סי' כ"ב אות ד' שהביאו ג"כ בשם בה"ג ואי' גם בדברי רבינו. איברא לא החליטו סמ"ג והטור בפשיטות דס"ל לבה"ג שהוא דאורייתא. אלמא אין הדבר ברור עדיין. וכן הוא האמת לענ"ד דבהמ"ז בכזית יוכיח שהוא ודאי דרבנן לבה"ג ומכ"מ כתב שהוא דאורייתא אלא משום דאסמכי' על קרא. ה"נ ברכת שבעת המינים. אבל א"כ במאי פליגי רבינו ובה"ג עם הרמב"ם בברכה מעין ג' אי חוזר ומברך על הספק. ואמאי לא למדו הרמב"ם וש"ע מברהמ"ז בכזית. ולכשתמצא לומר אזלי לשיטתייהו. דשיטת בה"ג ידוע בתו' ד' מ"ח דמי שאכל כזית אינו יכול להוציא למי שאכל כדי שביעה וטעמו ונימוקו ז"ל הוא עפ"י הירו' ברכות פ"ג תני' כל המצות שאדם פטור אדם מוציא רבים י"ח חוץ מבהמ"ז והא תנינן כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא רבים י"ח הא אם הי' בר חיובא אפי' אם יצא מוציא. א"ר אילא שני' ברהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך דמשמע דמי שלא אכל לא יברך. וכ"כ הסמ"ג שם ובביאורי הגר"א ז"ל סי' קצ"ז סקי"א ולא כמש"כ הגאון טורי אבן במס' רה"ש דס"ל לבה"ג דבחיוב דאורייתא לא אמרינן אם יצא מוציא. ולהלן בשאילתא הסמוכה יבואר ביותר אי"ה. וא"כ ס"ל לבה"ג דאסמכתא דחיוב ברהמ"ז בכזית אינו מפיק מידי אסמכתא של ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך ומכ"מ ספקו חוזר כמו בבע"ק כמש"כ לעיל. ה"נ שבעת המינים דאסמכוהו אקרא ספקו חוזר אע"ג שעיקרם מדרבנן. והרי האוכל תמרי דיוצא בברהמ"ז כדאי' ד' י"ב ע"א תמרי נמי מיזן זייני ואפי' סיים בדנהמא יצא. מכ"מ ודאי אינו מוציא למי שאכל פת. והרי הוא כחיוב דכזית. ולענין ספקו חוזר ג"כ דומה לאכילת כזית. אבל הרמב"ם ס"ל כתו' ורא"ש דמי שאכל כזית יכול להוציא אחרים י"ח כפשטא דמש"כ בפרק ה' מה"ב הלכה ט"ז דשנים שאכלו וא' יודע וא' א"י זה שיודע מברך כו' ולא חילק בדבר עד שבא לדין בן מברך לאביו כו' וע"ש בכ"מ שפקפק בדבר מחמת לשון התשובה שהשיב לחכמי לוניל. אבל זה מצוי הרבה שחולק בפסקיו ממש"כ בתשובה. עי' מש"כ הגר"א בביאורי א"ח סי' ש"א. וס"ל להרמב"ם דחיוב דכזית מפיק מידי אסמכתא דואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך שאינו אלא אסמכתא כמש"כ הסמ"ג והרא"ש ז"ל ומעתה אין ראי' מכזית לשבעת המינים. דאסמכתא דכזית הוא שהאלימו חז"ל כעין דאורייתא לברך מספק ובע"ק. שהרי אפי' לקולא מוציא אחרים י"ח שאכלו כדי שביעה. משא"כ אסמכתא דשבעת המינים. שהרי בפי' אי' בפ' שלשה שאכלו להוציא את אחרים עד שיאכל כזית דגן. מבואר הא תמרי לא. נחזור לענין. דאין ראי' מכרעת דרבינו ובה"ג ס"ל דברכת ז' המינים מה"ת. תדע שהרי רבינו הביא ראי' בסי' נ"א דהלכה כר"מ בכזית מהא דר"י אכל זית מליח וברך תחלה וסוף. אלמא דכמו דבעינן ושבעת בפת. ה"נ בעינן בז' מינים. וגם בהו פליגי ר"מ ור"י. ואי איתא דז' המינים מה"ת. אין האוכל כזית משבעת המינים מוציא מי שאכל כדי שביעה מהם לשיטת בה"ג דבפת דינא הכי. וזה לא שמענו. ולא עוד הא אע"ג דכוסמין ושפון וש"ש בכלל חטה ושעורה. מכ"מ אינן בכלל שבעת המינים שנשתבח בהו א"י כדתני' בתוספתא והובא ברא"ש פ' כיצד מברכין סי' כ"א פת שעורין ופת כוסמין מברך על שעורים והלא כוסמין יפה הימנה אלא שזו משבעת המינים וזו אינה משבעת המינים. והכי מוכח בפסחי' ד' ל"ו אוציא חטין ושעורים שיש במינן בכורים כו' ולכאורה תמוה א"כ היאך משכחת מצה. אלא צ"ל דר"ל דניבעי מצה דוקא מכוסמין שפון וש"ש. דלאו בני ביכורים נינהו. משום שאינן מז' מינים. ולזה כוונו התו' שם במש"כ וא"ל א"כ נוציא כל חמשת המינים שיש במינן בכורים ופי' מאי ארי' דנקיט הש"ס חטים ושעורים. לינקוט ה' מינים. ומשום דכוסמין בכלל חטין ושפון וש"ש בכלל שעורים ומיקרי שיש במינן בכורים. ויישבו דאאל"כ דאנן לחם בעינן כו' ומש"ה א"א למעט מהקישא אלא חטים ושעורין ממש. ולא כהמהרש"א ז"ל במחכ"ת שלא ירד לדעת התו' ע"ע. וא"כ בשלמא ברהמ"ז דכולהו שוה דהכל בכלל לחם כמו בחלה ומצה. אבל מעין ג' דכולהו ודאי אינו שוה להיות מה"ת. ולא מצינו מי שיאמר דהאוכל מיני מזונות דהני תלתא אינו מוציא מי שאכל של חטה ושעורה אלא ודאי כולהו דרבנן והם אמרו והם אמרו דכל שבעת המינים שוין. ואין נפקותא בין אכל כדי שביעה ללא אכל כדי שביעה אלא בשיעור המחייב בפת. ואוסיף דבר. דבאמת בפירי לעולם אין בהם שביעה ממש. כדאיתא בד' מ"ד דאמר ר"י לא אכלית מזון יומא דין. ובשלמא לשיטת הרשב"א דס"ל דכזית הוא מה"ת כהראב"ד בפ"ה מה"ב ורמב"ן במלחמת ה' והר"ן קידושין פ"א ד' ר"כ ע"ש דגרסי בברכות ד' כ' כהרמב"ן ז"ל שפיר אפשר לומר דשבעת המינים ג"כ דאורייתא. ומש"ה שפיר כ' הרשב"א שהוא מה"ת. אבל לשיטת רבינו ובה"ג דכזית לאו מה"ת משום שאין בו כדי שביעה ממש. מה"ת נמא דשבעת המינים מה"ת. ואין לומר דבאמת האוכל כזית לכ"ע טעון מה"ת מעין ג' ולא פליגי אלא בג' ברכות. אאל"כ שהרי מה"ת אפילו כדי שביעה סגי בברכה א'. וחכמים הוסיפו שלש ברכות. אלא כזית פת לא בעי כלום וה"ה כל שבעת המינים. וצ"ע דעת הטור שפסק בפשיטות בסי' קצ"ז דכזית אינו אלא מדרבנן. ובסי' ר"ט פסק לענין ז' מינים להיפך. והנה בריש פ' כיצד אי' דאסמכו לברכה אחרונה על מיני כרם מדכתיב קודש הילולים. והקשה הרשב"א שם. דלפי האמת דנ"ל כל שבעת המינים מארץ חטה ושעורה כו' למ"ל האי קודש הלולים. ויישב מדעת עצמו ז"ל דבכלל ז' מינים אינו אלא עיקר שבח הארץ דהיינו יין משא"כ ענבים. אבל מתבואת הכרם נ"ל דאפי' על ענבים יש ברכה מעין ג'. ובשם רש"י הביא להיפך דבכלל ז' מינים לא ידענו אלא ענבים שהוא בעינו משא"כ יין. ואתי דרשה דקודש הילולים בשביל יין. והנה דרשה דקודש הילולים פשיטא שאינו אלא אסמכתא שהרי איכא מאן דתני נטע רבעי ומיירי קרא בכל פירות אילן. והרי לכ"ע ברכת בורא נפשות מדרבנן. וא"כ יש נ"מ לברכה מעין ג' דענבים לברכה מעין ג' דיין לשיטת הרשב"א דדרשה דשבעת המינים מה"ת. ולכאורה יש להוכיח הכי מגוף אותה סוגי' דאי איתא שהכל מדרבנן. למה לן אסמכתא חדשה מקודש הילולים לילף הכל משבעת המינים ולא נחלק בין גפן לענבים. אלא ודאי לא דמי להדדי. מיהו הא ל"ק דטובא נפקותא בדבר. דלשיטת הרשב"א דס"ל דמשבעת המינים למדנו יין ולא ענבים משום שאינו עיקר השבח של א"י. למדנו מזה דהכוסס חטה ושעורה שאינו ג"כ עיקר השבח ולא מצינו דאסמכוה אקרא באמת אינו מברך מעין ג'. דבשלמא ענבים דרשינן מקודש הילולים. אבל חטה ושעורה לא. וכ"כ באמת הרשב"א דמ"ד ע"ש אבל אי נילף אפי' ענבים משבעת המינים נימא דה"ה חטה ושעורה. זהו לישוב הרשב"א ז"ל. אבל לשיטת רש"י ז"ל דענבים שהוא בעינו נ"ל משבעת המינים. וה"ה חטה ושעורה וכמש"כ התו' ד' ל"ז א' ד"ה הכוסס. יש ליישב בא"א דלהכי אסמכיה על יין מקודש הילולים ולא משבעת המינים כדי ללמדנו על דבש הזב מתמרים שאינו מכלל ז' מינים דס"ד אע"ג דזיעה בעלמא הוא לענין תו"מ ושאר עניני תורה. מכ"מ לענין ברכה ס"ד שהוא בכלל שבח הארץ וזהו באמת סברת בה"ג שהובא ברא"ש פ' כיצד סי' ב'. וע' מש"כ לעיל סי' ח' אות י' להכי אסמכיה על יין מקודש הילולים ממילא דבש אינו בכלל שבעת המינים. אבל כולהו אינן אלא אסמכתות: 

== ט ==

{{העמקש|ט}} '''אילו מאן דקא בעי למיגרס פירקא כו'''' עד סוף הענין ולית בה משום מוציא ש"ש לבטלה. הרמב"ן במלחמת ה' שבועות שלהי פ"ג כ' לדקדק ממש"כ רבינו ולית בי' משום מוציא ש"ש לבטלה. אלמא דלא מהני האי שבועה כלל אפי' למלקות ולא כבעל המאור שם שכ' בזה"ל ובנשבע לקיים מ"ע השבועה והנדר חלין עליו למלקות אבל לא לקרבן לפי שאינם בלאו והן לא מיעטם הכ' אלא מקרבן דכתיב בי' להרע או להטיב כו'. וכ"כ הר"ן נדרים ד' ח' א' ד"ה והלא כו' ומתרצינן אלא הא קמ"ל כו' כלומר ודאי לא איצטריך האי קרא לומר שהיא חלה לגבי בל יחל כו' ע"ש וכ"כ התו' שבועות ד' כ"ד א' ד"ה אלא כדרבא דלמלקות לא בעינן לאו והן. ולא כמש"כ במס' מכות ד' כ"ב א' ד"ה א"ל כגון דאמ' שלא אחרוש ע"ש. ולכאורה קשה טובא לפי דקדוקו של הרמב"ן ז"ל שהרי כייל רבינו מאן דקא בעי למיגרס פירקא או מסכתא כו' ועלה כ' ג"כ מי אמרינן כיון דמתחייב בה מהר סיני וקא הו"ל מוציא ש"ש לבטלה. והרי מפורש בנדרים שם דהאומר אשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל ומסיק דחל עליה שבועה ממש משום דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית. וא"כ פשיטא שלאו מוציא ש"ש לבטלה הוא. וע' מה שכתבתי לעיל אות ד' בס"ד. מיהו זה אינו קשה אלא לשיטת הר"ן שם שכ' דאע"ג דודאי חייב כל אדם ללמוד יומם ולילה כפי כחו כו' מכ"מ כיון שאינו מפורש בהדיא בקרא אלא מדרשה שפיר חייל עלי' שבועה. וא"כ לאו דוקא אמר רב גידל אשנה פרק זה או מסכתא זו אלא אפי' אשנה איזה פרק או מסכתא חייל עליו שבועה. אבל הריטב"א ז"ל כתב דלאו דוקא נקיט ק"ש אלא לומר דשבועת והגית בו יומם ולילה היינו שיתעסק בתורה בכל מקום שירצה בתורה שבכתב או שבעל פה ואינו מושבע על פרק זה או על מסכתא זו הילכך בנשבע או נדר בפרק זה או במסכתא זו חיילא עלי'. וה"ז כמו שנשבע שיאכל היום. ואחר כך נשבע שיאכל ככר זו היום כו' עכ"ל. א"כ דוקא פרק זה חייל עלי' שבועה אבל אם אמר סתם איזה פרק או מסכתא ה"ז כנשבע לקיים את המצוה. ואע"ג שעדיין יכול ללמוד תורה שבכתב. זה אינו דכתיב ושננתם שיהא ד"ת משוננים וכל שאפשר לו ללמוד תורה שבע"פ לפי כחו מחויב להגות ולשנן לפי יכולתו. ומעתה שפיר קא דייק רבינו דקא בעי למיגרס פירקא או מסכתא ר"ל סתם איזה פרק משניות או מסכת תלמוד לפי יכולתו של הנשבע. וע"ז הוא שפיר מושבע ועומד ורק לזרוזי נפשי' לית בי' משום מוציא ש"ש לבטלה. אבל מלקות לית בי'. ונמצא למדנו מדברי רבינו גם בהא דלא כהר"ן ז"ל. וראוי לדעת שביו"ד סי' רל"ט פסק בטור וש"ע ס"ו וכן הנשבע לקיים מצוה דרבנן חייב כו' מבואר כשיטת הרמב"ן ז"ל דבמצוה דאורייתא אינו חייב. ומכ"מ פסק כהר"ן במש"כ עוד וה"ה לדבר שהוא מדרש חכמים כו' דבאמת אפי' נימא בזה דלא כהר"ן שכ' דהנשבע ללמוד איזה פרק לא חל השבועה כלל כדמשמע מדברי רבינו. מכ"מ אינו סותר הכלל שכ' הר"ן דבדבר שאינו מפורש חל שבועה. וללמוד תורה יומם ולילה מיקרי שפיר מפורש דזהו פירושא דקרא ושננתם לבניך וכדומה הרבה. ולא כהר"ן בזה ודוקא בדרשה של חצי שעור שכ' הר"ן בפ' ג' דשבועות שאינו בקרא כלל. אלא מרבוי דכל. משא"כ דרשה דושננתם פירושא דקרא הוא וכמפורש דמי. ודע דבפ' ויצא סי' כ"ג כ' רבינו אבל היכא דנדר ומשתבע לקיומי מצוה ש"ד דאר"נ כו'. וע' מש"כ שם אות ו' בס"ד:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>