עריכת הדף "דבר אברהם/ג/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|{{גופן|6||'''דבר אברהם''' - חלק שלישי}}{{ש}}{{גופן|5||'''קונטרס חיבת הקדש'''}}{{ש}}'''סימן א'''}}

:::::בהותר מכללו.

:::::בפסול יוצא.

:::::בעניני במה.

:::::טמא בבמה.

:::::בעניני המנורה.

:::::בהדלקתה.

:::::בעבודה תמה.

:::::דישון.

:::::בקידוש כלי שרת.

:::::במסתעפים רבים{{הערה|'''*)''' הקונטרס הזה בעודנו בכתובים הי' משכבר הימים לעין רבים מן הלומדים שנתתי להם לעיין כשמעטו עוד המדברים בענינים אלו. מהם יש שהלכו בנתיבותיו ובאו עקבותיו גם בדפוס כמו כן קטעים ממנו נמסרו על ידי לדפוס בקובצים שונים לכן הקונטרס הזה אם מאוחר לדפוס מוקדם לעריכה:}}

==ענף א==

===א===

א) '''גרסינן''' בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/טז/ב|דף ט"ז ע"ב]]}} אונן מנלן כו' דבי רבי ישמעאל תנא אתיא בק"ו מבעל מום כו' מה לבעל מום כו' זר יוכיח כו' מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרה מכללו טמא יוכיח כו' שם טומאה מיהא אישתראי וכו' רש"י ואי קשיא ל"ל למימר טמא יוכיח בזר נמי משכחת לה דהותר שם זרות בבמה אין זה הותר מכללו שהרי לא נאסר שם מעולם עכ"ל. והנה לכאורה איכא למידק מדאמרינן בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/קכ/א|דף ק"כ ע"א]]}} ובפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/כג/ב|דף כ"ג ע"ב]]}} דחלב חיה הוי הותר מכללו אע"ג דחלב חיה נמי לא הוה בכלל האיסור ולא נאסר מעולם דכל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו כתיב ואפי"ה חשיב הותר מכללו ומ"ש זר בבמה וצ"ל כמ"ש התוס' חולין {{ממ|[[תוספות/חולין/קטו/ב#כלאי|דף קט"ו ע"ב]]}} ד"ה כלאי הכרם ת"ל הקשה הר"י מאורלייניש מה לכולהו שכן לא הותרו מכללן תאמר בבשר וחלב שהותר מכללו אצל בהמה טמאה וחלב בהמה טמאה וטובא דאמר לעיל וי"ל דאין זה קרוי הותר מכללו דדוקא חלב דכתיב כל חלב דמשמע אפילו דחיה והדר שרא דחיה זה חשיב הותר מכללו אבל בבשר וחלב לא כתיב כל עכ"ל. ובזה שאני זר בבמה מחלב חיה, אמנם לפי"ז קשה לי טובא מהא דזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/קו/ב|דף ק"ו ע"ב]]}} לא יאמר לאו בחלב ותיתי ק"ו מנבילה מה נבילה שנא ענש הזהיר חלב שענש אינו דין שהזהיר כו' מה לנבלה שכן מטמא משרצים טמאים כו' מערלה וכלאי הכרם כו' משביעית כו' מכולהו נמי שכן לא הותרו מכללן ופירש"י חלב הותר מכללו בחיה, ואי תימא דכל שלא נאסר מעולם לא מיקרי הותר וחלב חיה שאני כהר"י מאורליינש דכתיב בי' כל חלב והדר שרא א"כ אין זה שייך אלא לקושטא דמילתא לבתר דכתב רחמנא אזהרה דחלב בלשון כל חלב דמשמע סתמא ואפילו דחיה והדר כתב שור וכשב ועז דמפיק חיה מינה דהשתא שרא מאי דהוה בכלל האיסור ושפיר מקרי הותר מכללו, משא"כ למאי דפריך הש"ס השתא דלא יאמר לאו בחלב כלל והוה ידעינן אזהרתי' מעונש ומק"ו דנבלה ואינן הרי אז לא הי' חלב חיה נכלל מעיקרא בכלל האיסור והדר שרא אלא דלא הי' נאסר מעולם דבעונש כתיב רק כל אוכל חלב מן הבהמה וממילא לא הי' נחשב להותר מכללו לרש"י והר"י מאורליינש, וא"כ מאי קאמר הש"ס מכולהו נמי שכן לא הותרו מכללן הרי חלב חיה נמי לא הוה אז הותר מכללו:

===ב===

ב) '''עוד''' קשה לי על שי' רש"י והר"י מאורליינש דכל שלא נכנס מעולם בגדר האיסור לא מיקרי הותר מכללו מהא דאמרינן בכתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/לב/א|דף ל"ב ע"א]]}} גבי חובל בחבירו דהותר מכללו בבי"ד והתם הרי עיקר הלאו דלא יוסיף נאמר אחר הכאת ב"ד ארבעים יכנו לא יוסיף דהיינו דהלאו נאמר רק על הכאה שלא ברשות המוספה על הארבעים של חיוב ואין לך לא נאסר מעולם גדול מזה, ואפי"ה מקרי הותר מכללו בשביל זה גופא דלא נכנסה הכאה זו בכלל האיסור, וא"כ זר בבמה ובשר בהמה טמאה בחלב נמי ליחשב הותרו מכללן בשביל שלא הוכנסו בכלל האיסור [ומכש"כ דקשה לפי"ד הר"י שלא נאמר בו כל עיי' מ"ש בס"ד להלן בביאור דבריו] מיהו הא איכא לתרוצי לפמ"ש השמ"ק כתובות שם וז"ל שכן הותר מכללו בב"ד איכא למידק וכי משום דהותר מכללו בב"ד ליסר הרשעים הוי איסור קל החובל בחבירו שלא כדין מה זה ענין אצל זה וי"ל דהיינו קולא דידי' שלא חשו שמא יוסיף על ההכאות שיש בו משום לא יוסיף פן יוסיף כדאיתא במכות עכ"ל ואישתכח דקולא דידי' היא מה שלא הוחש להכאה שלא ברשות שהיא בכלל האיסור אבל קמייתא מיהא קשה:

===ג===

ג) '''אמנם''' בעיקר שי' רש"י לכאורה עדיין לא ברירא דס"ל דכל שלא נאסר מעולם אינו הותר מכללו ואדרבא נראה להוכיח קצת להיפוך דגם בלא נאסר מעולם ס"ל מקרי הותר מכללו וממילא י"ל דגם חלב חיה הוי הותר מכללו בשביל זה גופא שלא נכנס בכלל האיסור ולא הוצרך כלל להר"י מאורליינש לטעמא דכל חלב, ובההיא דזר בבמה טעמא אחרינא איכא דהתו' זבחים שם (דף ט"ז ע"ב ד"ה שכן) כתבו וז"ל פי' בקונטרס וזר דהותר בבמה אין הותר מכללו שהרי לא נאסר שם מעולם והקשה הר' חיים דבהקומץ רבה (דף כ"ה) קרי עון יוצא הותר מכללו בבמה ותירץ דשאני גבי ציץ דכתיב לרצון להם בכ"מ שמרצה ועוד י"ל דאפילו מיקרי הותר מכללו מ"מ פרכינן הכא שפיר שכן לא הותרו מכללן במקום שנאסרו עכ"ל המבואר דתירוצא קמא ס"ל דכל שלא נאסר מעולם אינו הותר מכללו ותירוצא בתרא ס"ל דגם זה הוי בעלמא הותר מכללו וי"ל דרש"י נמי ס"ל כתירוצא בתרא ובמאי דקאמר אין זה הותר מכללו אין רצונו לומר דבעלמא נמי לא מקרי הותר מכללו אלא כוונתו דרק הכא לא מיקרי זה הותר מכללו כאונן דקיל מיני' שהותר גם במקום שנאסר ולא עוד אלא דנ"ל להוכיח דע"כ רש"י ז"ל לא מתרץ לה לההיא דהקומץ רבה כתירוצא קמא דהר' חיים דשאני גבי ציץ דכתיב לרצון להם בכ"מ שמרצה. דהנה לכאורה תירוץ זה אין לו שום הבנה והדברים חתומים וסתומים מאי שייטא היא דלרצון להם בכ"מ שמרצה לענין דליחשב הותר מכללו ונ"ל שנתכוון למ"ש התוס' מנחות שם (ד"ה הא אינו) וז"ל הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור וא"ת תיפוק לי' דלא משכחת לה מידי דמוקים בי' קרא אלא בטומאה ואומר ר"ת משום דכתיב לרצון להם משמע דבר שהוא לרצון במקום אחר ולהכי דחיק לאשכוחי הותר מכללו בכל הני דפריך עכ"ל, ומבוארים הדברים יותר בתוס' פסחים {{ממ|[[תוספות/פסחים/טז/ב#הא|דף ט"ז ע"ב]] ד"ה הא}} וז"ל תימא לר"ת למ"ל שהותרה מכללה תיפוק לי' כו', ואומר ר"ת משום דקרא משמע דלא מרצה אלא דבר שיש לו היתר בשום מקום דכתיב בסיפא דקרא לרצון להם כו' והיינו משום דאלרצון סמך וה"ק עון שהוא לרצון עכ"ל, ולפי"ז נמצא דמאי דאמרינן בסוגיין הותרה מכללה אינו כפירושו בכ"מ דמשו"ה קיל איסורו לפי שיש בו צד קל במה שיצא מכלל איסורו אלא דמשום דיש לו ריצוי במקום אחר קאי עלי' קרא דלרצון, ולכן ביוצא נמי שפיר אמרינן שהותר מכללו בבמה, דאע"ג דבעלמא לא חשיב הותר מכללו ואינו קיל בשביל זה שלא נאסר מעולם מ"מ סגי בהכי לענין דתיקום בי' קרא דלרצון שהוא לרצון במקום אחר ולא איכפת לן במאי שלא נאסר מעולם דמ"מ לא אסרתו מיהא תורה במקום אחר ומרצה, וזהו כוונת הר' חיים בתירוצו דשאני גבי ציץ דכתיב לרצון בכ"מ שמרצה ואפילו בבמה, וא"כ אין זה שייך אלא לפי' ר"ת אבל מרש"י שם נראה דלא פי' כר"ת שכ' הא אינו נושא אלא עון טומאה הואיל ויש בה צד קל שהותרה מכללה בציבור, וביותר מבואר בדבריו ביומא {{ממ|[[בבלי/יומא/ז/ב|דף ז' ע"ב]]}} הא אינו נושא כו' אלא עון קרבן טומאה ומאי שנא דשדינן לי' לקולא הואיל ומצינן בה קל אחר שהותרה לציבור מכלל איסור שביחיד הלכך שדי בי' נמי לקולא שיהא הציץ מרצה אותה בקרבן יחיד עכ"ל הרי דמצד קולא נגעו בה כפירושי בכ"מ ומוכח דיוצא בבמה חשיב הותר מכללו ממש כבכ"מ וקשה (מזר) [מזה] וליכא לתירוצי כתי' הר' חיים אלא כתירוצא בתרא דבעלמא גם מה שלא נאסר מעולם חשיב הותר מכללו אלא דהכא לא חשיב זר הותר מכללו לגבי אונן שהותר גם במקום שנאסר משא"כ זר בבמה ודלא כהר"י מאורליינש. ומצאתי להריטב"א כתובות {{ממ|[[ריטב"א/כתובות/לב/א|דף ל"ב]]}} דנראה דלא ס"ל נמי כהר"י דאורליינש שכ' גבי חובל שהותר מכללו בב"ד וז"ל וכי משום דהותר מכללו בב"ד ליסר הרשעים הוי איסור קל החובל בחבירו שלא כדין מה זה ענין אצל זה כו', והנכון דאורחא דתלמודא הוא בהכי למפרך כי הא והא איסור חלב שהותר מכללו אצל חיה היינו לפי שאינו חלב ואפי"ה פרכינן מיני' בעלמא עכ"ל והנה במ"ש לפי שאינו חלב בע"כ אין רצונו לומר שאין בו גדרי החלב האסור תותב קרום כו' שהרי אמרינן בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/מט/ב|דף מ"ט ע"ב]]}} דחלב חיה אע"פ שטהור אינו סותם דנהי דשרי באכילה אהדוקי לא מהדק, אלא כוונתו היא שאינו חלב שאסרתו תורה מתחילה דבהדיא אמר רחמנא רק חלב שור וכשב ועז לא תאכלו ולא של חיה אי ס"ל להריטב"א כהר"י מאורליינש דכל חלב משמע אפילו דחיה והדר שרא דחיה ומשו"ה חשיב הותר מכללו א"כ מאי דומיא היא להותר מכללו בב"ד דחובל שנאמר בי' בפירוש שלא יוסיף רק על ההכאות של חיוב שבב"ד הא הכאות דחיוב שבב"ד לא הי' מעולם במובן דלא יוסיף ובכלל האיסור, אע"כ דלא ס"ל כהר"י מאורליינש אלא דכיון דפירש קרא בתר הכי שור וכשב ועז לא נכלל מעולם חלב חיה בלשון כל חלב ואפי"ה קרי לי' בעלמא הותר מכללו וה"נ בהותר מכללו בב"ד כה"ג והשתא ניחא לרש"י שפיר ההיא דזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/קו/א|דף ק"ו]]}} דחלב חיה הוה הותר מכללו אפילו אי לא הוה כתיבא אזהרה דכל חלב מן הבהמה מ"מ הא גופא מה שלא אסרה תורה גם חלב חיה הוי הותר מכללו:

'''{{עוגן1|אך}}''' לפי"ז לשון רש"י ז"ל דחוק קצת דבמ"ש אין זה הותר מכללו שהרי לא נאסר שם מעולם תהא כוונתו רק דאינו הותר מכללו כל כך כאונן שהותר במקום שנאסר, ויותר משמע דלא מיקרי הותר מכללו כלל אפילו בעלמא ודלא כתירוצא בתרא דהתוס', ואפשר דאליבא דנפשייהו קאמרי לה התוס' ולאו אליבא דרש"י, ובאמת קשה על תירוץ זה מהא דמנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/ו/א|דף ו' ע"א]]}} דבעינן למילף איסור טריפה לגבוה ממה הצד מבעל מום ויוצא דופן ופרכינן מה להצד השוה שבהם שכן לא הותרו מכללן תאמר בטריפה שהותרה מכללה א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי טריפה שהותרה מכללה מאי היא אילימא מליקה דעולת העוף לגבוה בעל מום נמי בעופות אישתרויי אשתרי תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וז[כ]רות בעופות וכו' ואמאי לא נימא כי הכא מה לבעל מום שכן לא הותר באותו דבר שנאסר דהיינו בהמה תאמר בטריפה שהותרה באותו דבר שנאסרה ומאי היא טריפות דמליקה דשאר טריפות פוסלין גם בעוף זה, ומ"ל במקום שנאסר ומ"ל בדבר שנאסר הרי אידי ואידי חד הוא שההיתר שבזה גדול יותר מההיתר שבזה, אלא ודאי דלא אמרינן הכי ולא נחתינן לחלק במה שההיתר גדול או קטן וא"כ ה"ה בזרות אונן דשמעתין וכ"ת דמההיא על הר"י מאורליינש נמי קשה דסבר דכל שלא נאסר מעולם אינו הותר מכללו והרי מומין בעופות נמי לא נאסרו מעולם ואפי"ה קרי להו הותרו מכללן, י"ל דהתם נמי כתיב כל אשר בו מום לא תקריבו ועופות שרי ולכן מקרי הותר מכללו כמ"ש הר"י לענין חלב ואחרי שראינו לדעת דתירוצא קמא דתוס' נמי לא יתכן לשי' רש"י הנה חזרה ונעורה קושית הר' חיים מהקומץ רבה דקרי לעון יוצא הותר מכללו בבמה:

==ענף ב==

===ד===

(ד) '''ולפום''' רהיטא הוא סליק אדעתאי מ"ש רש"י ז"ל מנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/ו/ב|דף ו' ע"ב]]}} וז"ל וניליף מבמה כלומר דרב ל"ל וכו' זר נמי אנא ידענא דמכשר נמי בן בתירה דהא אית לי' הכשר בבמה קודם שנתקדש אהרן שהעבודה בבכורות, עכ"ל, וכתבו התוס' (ד"ה וכ"ת) פי' בקונטרס קודם שנבדל אהרן משמע שרוצה לומר דלאחר אהרן לא הותר זר בבמה וא"א לומר כן כו' ואם היינו תופסים לקושטא דמילתא דהכי היא שיטת רש"י ז"ל באמת דמאי דתנן בפ' בתרא דמכילתין דאין כיהון בבמה הוא רק קודם שנתקדש אהרן כמו שהבינו התוס' משמעות לשונו הוה אתי שפיר מה שכתב בשמעתין דמה שהותר זר בבמה לא חשיב כהותר מכללו שהרי לא הי' עדיין כל ענין הכהונה ולא שייך דין דזרות כלל, וזהו שאמר שהרי לא נאסר שם מעולם משא"כ בעון יוצא דשפיר הי' שייך ענין הפסול גם בבמה שהרי אין גדרו של יוצא דוקא ביצא ממקומו הראשון כי היכי דנימא דבבמה שלא יצא ממקומו הראשון אלא שאין מחיצות לא שייך ענין היוצא אלא דגם כשהקרבן במקומו אלא שנפלו המחיצות ובטלה קדושת המקום נמי נידון כיוצא כמבואר במנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/צה/א|דף צ"ה ע"א]]}} דבשעת סילוק מסעות לחם הפנים נפסל ביוצא יעו"ש ובתוס' זבחים {{ממ|[[תוספות/זבחים/סא/א#קדשים|דף ס"א ע"א]] ד"ה קדשים}} וא"כ גם בבמה הי' שייך ענין היוצא אלא שהתירתו תורה ולכן שפיר הוי הותר מכללו, ועוד ידובר בזה לפנינו בס"ד ועפי"ז הוה מיושב נמי מה שהקשינו מחלב חיה ומלקות בב"ד דחשיבי הותרו מכללן דלעולם י"ל דגם כשלא נאסר מעולם ס"ל דחשיב הותרו מכללן וזר בבמה קודם שנתקדש אהרן שאני כמש"ל, אולם באמת לא נוכל להעלות אף רגע על דעתנו דשי' רש"י ז"ל היא שאין הזר כשר בבמה אלא קודם שנתקדש אהרן ולא אח"כ כמו שתמהו ע"ז התוס' שם וז"ל משמע שרוצה לומר דלאחר אהרן לא הותר זר בבמה וא"א לומר כן כדמוכח בפ' בתרא דזבחים דף קי"ח דדריש איש להכשיר את הזר והיינו לאחר שנבדל אהרן ועוד מצינו שאול ושמואל שהקריבו בבמה עכ"ל [ודרך אגב אעיר דק"ק לי במאי דהביאו התוס' לדרשא דאיש להכשיר את הזר ובסוגיא דהתם מבואר דזהו רק לר' יהודא אבל חכמים דרשי לי' לאיש למלתא אחריתא ולהכשיר את הזר נפקא להו מקרא דוזרק הכהן את הדם על מזבח ה' וכ"ה בתו"כ ור"י אית לי' נמי האי קרא יעו"ש בסוגיא ואמאי נקטו התוס' לדרשא דיחיד ולא דרבים וצע"ק] ורש"י ז"ל גופא בכמה דוכתין נמי כתב הכי שהזר כשר בבמה תמיד והביא נמי מקראי דשמואל ואינך כמו שהביאו התוס' וחד מהני הוא בשמעתין (דף ט"ז ע"א) וז"ל ה"ג מה להצד כו' שכן לא הותרה בבמה בבמת יחיד בשעת היתר הבמות כו' תאמר בזר שכשר בבמה כדתנן התם אלו דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה וקתני התם כיהון ובגדי שרת וקראי נמי מוכחי בגדעון ומנוח ושמואל שהקריבו בבמה עכ"ל{{הערה|'''*)''' והנני להעיר דמ"ש דקראי נמי מוכחי בגדעון ומנוח ושמואל צע"ג, שהרי מנוח בזמן שילה הי' והבמות היו אז אסורות ולהדיא אמרינן בזבחים [[בבלי/זבחים/קיט/ב|דף קי"ט ע"ב]] דלדידן במתניתין דבזמן שילה הוה אסירן במות במת מנוח הוראת שעה הוה וא"כ ליכא למיליף מינה וגדעון נמי בזמן איסור הבמות הי' ואמרינן עלי' בתמורה {{ממ|[[בבלי/תמורה/כח/ב|דף כ"ח ע"ב]]}} רבא אמר כו' וחידוש הוא כדר' אבא בר כהנא דא"ר אבא בר כהנא שמונה דברים התירו באותו לילה חוץ ולילה וזרות וכלי שרת כו' ורחוק לומר דרש"י קאמר לה אליבא דר"ל דיליף מינה התם היתר מוקצה אחר שבע שנים וה"נ זרות וכן גם דוחק לומר דס"ל דההוראת שעה היתה רק על עיקר ההיתר של במה וממילא הותרה זרות כדין כל במה משום דכל שאינו פתח אהל מועד לא בעי כהן ובזה זמן איסור הבמות וזמן היתר הבמות שוין דמ"מ מהני קראי מיהא לא מוכח מידי דאפשר דהיתה הוראת שעה גם להיתר הזרות אבל בעלמא יש איסור זרות בבמה בכל זמן וצע"ג:{{ש}}

ובעיקר הדבר אם יש איסור זרות בבמה בזמן איסור הבמות כגון שבאה הנבואה בהוראת שעה להתיר במה סתם ולא פירשא היתר לזר אם מותר הזר לעבוד בה או בעינן דוקא כהן הי' נראה דלמאי דילפינן בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/קיט/ב|דף קי"ט ע"ב]]}} היתר הזר בבמה מוזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד כהן בפתח אוהל מועד ואין כהן בבמה כו' (עיין רש"י דף קי"ח ע"א והוא מתו"כ) אין דין כהן מעיקרא אלא בפתח אוהל מועד ובמה אף שהותרה רק ע"פ הוראת שעה מ"מ לאו פתח אה"מ היא ולא בעיא כהונה אבל מהא דראב"כ דמנה בין שמונה דברים שהתירו באותו לילה גם זרות נראה דבזמן איסור הבמות יש זרות כשהותרה עיקר הבמה [וכן צ"ל גם לענין לילה למ"ד שחיטת לילה כשרה בבמת יחיד יעוי' בזבחים דף ק"כ ע"א] ודוחק לומר דסבר כר"י להכשיר את הזר בבמה מאיש כל הישר יעשה וס"ל דר"י לא דריש כלל קרא דוזרק הכהן [דלא כדמשמע בזבחים קי"ח דר"י נמי אית לי' דרשא דוזרק יעו"ש] וקרא דאיש קאי רק על זמן היתר הבמות ועוד דאכתי תקשי דבין ח' עבירות חשיב נמי כלי שרת והא דלא בעינן כלי שרת בבמה ילפינן התם (דף קי"ט) מאשר ישרתו בם בקודש ולא אשכחן דרשא אחריתא וזהו שייך גם לזמן איסור הבמות בהוראת שעה, ומזה נראה דמאי דממעטינן במה מפתח אהל מועד ומאשר ישרתו בם אינו אלא לזמן היתר הבמות והוא תימא אמאי נימא הכי, ואם אין ראי' זכר לדבר ממה שלא הביא הרמב"ם מדיני הבמה והוא משום דמשבאו לירושלים נאסרו הבמות לעולם, ואם נימא כנ"ל עדיין איכא נ"מ כפי שכתבנו. ואין להאריך בזה:}} ואין להעלות על הדעת כלל דבמנחות שם הוה סבר רש"י שאין הזר עובד בבמה לאחר שנתקדש אהרן מה שנסתר מכמה דוכתי ומדברי עצמו והתוס' נמי נראה שלא תפסו כן כוונתו בהחלט והקשו עליו מפ' בתרא בתורת קושיא אלא באמרם וא"א לומר כן ר"ל דא"א לומר שתהא כן כוונת רש"י ז"ל והדבר תמוה ונפלא באמת אמאי פירש רש"י הכא בהכשר הזר מקודם שנקדש אהרן שלא כבכ"מ ומאי בעי בזה:

===ה===

ה) '''וראיתי''' בס' ראש המזבח לזבחים {{ממ|[[ראש המזבח/זבחים/טז/א|דף ט"ז]]}} שעמד על זה וכתב שבתשו' הרדב"ז איתא וז"ל עוד קיבלו רז"ל שאין הבמה ניתרת אלא ע"פ נביא שהרי שמואל הוא שהקריב ראשונה בבמה כו' ולפי"ז י"ל החילוק דקודם שנבדל אהרן הי' הבמה מותרת אפי' שלא עפ"י נביא עכ"ד ורוצה ליישב בזה דמשו"ה פי' רש"י שהותר הזר קודם שנבדל אהרן משום דלגבי הכשרא דשמאל ביוה"כ לא שייך למיפרך וניליף מבמה שהותר הזר בבמה שנעשית עפ"י נביא דשאני שמאל שהכשרו קבוע ביוה"כ משא"כ זר שאין לו היתר אלא כשהותר הבמה ע"י נביא ולכן פי' שהותר הזר בבמה תמיד גם שלא עפ"י נביא קודם שנבדל אהרן, אבל מלבד הדוחק והזרות שבזה הנה דברי הרדב"ז ז"ל מרפסן איגרי, שהרי משנה ערוכה היא באו לגלגל הותרו הבמות כו' באו לנוב וגבעון הותרו הבמות כו' ובכולא סוגיא דבמה בפ' פרת חטאת איפלגו תנאי ואמוראי בדיני במת יחיד ומה מקריבין בה ואימתי הותרה ואימתי נאסרה וילפי' להו מקראי ולדברי הרדב"ז צ"ל שכל הדינים והכתובים הללו נאמרו רק על תנאי זה שאם יבוא נביא ויתיר במה יהי' אז דיני' קבועים לכל חד כדאית לי', אתמהה! ועוד דבזבחים שם (קי"ט:) אמרינן בשלמא למ"ד זו וזו ירושלים אבל שילה הוה שריא במות היינו דכתיב ויקח מנוח את גדי העזים כו' אלא למ"ד זו וזו שילה ובמות הוה אסירן מאי ויקח מנות ומפני הוראת שעה היתה, ולפי"ד הרדב"ז דלעולם בעינן נביא ליתא לפירכא מעיקרא שהרי ביוה"כ בעינן נביא והאיך לא ידע המקשן דלמ"ד זו וזו שילה הוראת שעה הוה ובעבודה זרה {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/כד/ב|דף כ"ד ע"ב]]}} אמר רב אדא בר אהבה מנין לעולת נקבה שהיא כשרה בבמת יחיד שנאמר ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלה לעולה כו' ואי כהרדב"ז דלעולם בעינן נביא האיך ילפינן מינה והרי אפשר שבאה הנבואה להתיר בהוראת שעה גם עולת נקבה [מיהו הא איכא למדתי דסבר כר"ל בתמורה {{ממ|[[בבלי/תמורה/כח/ב|דף כ"ח ע"ב]]}} דיליף היתר מוקצה אחר שבע שנים מפרו של גדעון אע"ג דהיתה הוראת שעה יעו"ש ואולי ס"ל דלא היתה הוראת שעה כלל וקצרתי] ועוד דבהדיא אמרינן בספרי (פ' ראה) כי לא באתם עד עתה ליתן היתר בבמה ואמרינן עוד שם על קרא דבשעת איסור הבמות השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, אבל מעלה אתה בכל שיאמר לך הנביא כדרך שהעלה אליהו בהר הכרמל, הרי דרק סמן איסור הבמות בעי נביא ולא לזמן היתר הבמות סוף דבר שדברי הרדב"ז ז"ל תמוהים ונפלאים וחזרתי עליהם ומצאתים {{ממ|[[שו"ת רדב"ז/ג/תרלט|ח"ג סי' תרל"ט]]}} שנשאל האיך הקריב שמואל טלה חלב והרי זר היה ועוד דויעלה כתיב משמע נקבה ואין עולה באה אלא זכר והשיב וז"ל אתרי שנחרב משכן שילה בימי עלי הותרו הבמות והבמה הזאת שהיתה במצפה במת יחיד היא והזר מותר להקריב בבמת יחיד כו' עוד קבלו רז"ל שאין הבמה ניתרת אלא עפ"י נביא שהרי שמואל הוא שהקריב ראשונה בבמה כו' וגם קבלו רז"ל שעולת נקבה מותרת בבמת יחיד ולמדו אותה מהכתיבה עכ"ל הנה פתח בהיתר הבמות דמעשה דטלה חלב בתר דחרבה שילה הוה וסיים בקבלת רז"ל שאינה מתרת אלא עפ"י נביא שהרי שמואל הוא שהקריב כו' ומבואר דבזמן היתר הבמות בעינן נמי נביא וכמו שהבין בס' רה"מ שהזכרנו והוא פלאי איברא דמצינו מאמר זה לרז"ל שאין הבמה ניתרת אלא עפ"י נביא אבל הכוונה היא על זמן איסור הבמות וכההיא דספרי שהזכרנו בכל מקום אשר תראה אבל מעלה אתה בכל מקום שיאמר לך הנביא כדרך שהעלה אליהו בהר הכרמל, והוא בירושלמי מגילה {{ממ|[[ירושלמי/מגילה/א/יג|פ"א הלכה י"ג]]}} אמר ר' יוסי בן חנינה אין הבמה ניתרת אלא בנביא מה טעמא השמר לך פי תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום וגו' ואליהו מקריב בשעת איסור הבמות א"ר שמלאי דבירא א"ל ובדברך עשיתי בדיבורך עשיתי:{{הערה|'''*) הג"ה.''' ובהאי ענינא קשה לי ברש"י יבמות {{ממ|[[רש"י/יבמות/צ/ב#|דף צ' ע"ב]]}} דאמרינן אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל, ופירש"י שהקריב בבמה ושעת איסור הבמות היתה ואיכא כרת דשחוטי חוץ וכרת דהעלאה, וק"ל דהיאך עבר על העלאה והרי פשוט הוא שאין העלאה בחוץ חייב אלא כשיש אש ע"ג המזבח וכן מפורש בס' החינוך {{ממ|[[ספר החינוך/תלט|מצוה תל"ט]]}} דעליי' היינו שריפה ובשעה שהעלה אליהו עדיין לא הי' אש אלא אח"כ ירדה ומן השמים ירדה וא"כ כרת דהעלאה מאי עבידתא וחכ"א רצה לומר דכוונת רש"י היא על יציקת המים האמורה בכתוב שם מלאו ארבעה כדים מים ויצקו כו' וקיי"ל דמנסך ג' לוגין מים בחוץ חייב, אבל אין זה נכון דאין מנסך ג' לוגין מים בחוץ חייב אלא בחג כמבואר בסוגיא דזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/קי/ב|דף ק"י ע"ב]]}} ויעיי' ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/מעשה הקרבנות/יט#ג|פי"ט ממעה"ק ה"ג]]}} שסתם הדברים וכתב הכ"מ דמשמע בברייתא שאינו אלא בחג כדפירש"י ורבינו קיצר במובן ועיי' ברש"י {{ממ|[[רש"י/זבחים/קט/א#|דף ק"ט ע"א]]}} שאינו אלא בחג [ואגב גררא אעיר שהרמב"ם בפיה"מ כתב וכבר נתבאר לך במס' סוכה שבסוכות מנסכים מים ע"ג המזבח ור"א סבר שזה חייב מן התורה ולפיכך אמר שהמנסך בחג בחוץ חייב ואין הדבר כן לפי שאינו אלא הל"מ עכ"ל ותמה התוי"ט [[תוספות יום טוב/זבחים/יג#ו|פי"ג מ"ו]] דמה לי מפורש מדאורייתא מה לי הלמ"מ והרי שתים אלו מפי הגבורה שמענו ולמה לא יהא חייב על מה שהוא הלמ"מ כמו על מה שהוא מדאורייתא, ולדעתי קאי הרמב"ם בפיה"מ בשי' המפרש בנזיר [[רש"י/נזיר/סא/ב|דף ס"א ע"ב]] אימא בני ישראל מדירין בניהם בנזיר ואין העובדי כוכבים מדירין בניהם בנזיר כו' האר"י הלכה היא בסיר וכתב המפרש הלכה היא בנזיר שהאב מזיר את בנו בנזיר הואיל דלאו מקרא נפקא ליכא לך למימר דבני ישראל אתא למימר דישראל מדירין את בניהם בסיר ולא העובדי כוכבים והתוס' שם (ד"ה אימא) כתבו וז"ל הא אתמר כו' אין סברה דליתי מיעוטא למעוטי דבר שאינו אלא הלכה למשה מסיני עכ"ל, ועיי' תוס' זבחים {{ממ|[[תוספות/זבחים/ה/ב#ניתק|דף ה' ע"ב]] ד"ה ניתק}} ומה שהעיר הגרעק"א ז"ל בגליון ועי' מה שכתבתי בזה בספרי ח"ב בהעו"ח ל[[דבר אברהם/א/כו#יב|סי' כ"ו אות י"ב]] מח"א ומזה נראה שי' המפרש דריבוי ומעוטי שבתורה לא קיימי אלא אמידי דנפקי מקרא ולא על הלמ"מ וה"נ במעלה בחוץ דאמרינן בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/קט/א|דף ק"ט ע"א]]}} מנין לרבות הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח והמנסך שלשת לוגין יין ושלשת לוגין מים ת"ל ואל פתח אהל מועד לא יביאנו כו' ס"ל להרמב"ם דליכא לרבויי מהאי קרא אלא מידי דנפקי מקרא ולא ניסוך המים שהוא רק הלמ"מ] ועוד דמבואר התם בסוגיא דזבחים דבעינן שיתקדשו המים בכלי לרנב"י לכו"ע ובדף ק"ט כתב רש"י בפשיטות ושלשת לוגין מים בחג קאמר ובמוקדשין לחג שאין העלאת חוץ נוהגת בחולין, ועיי' בדף קי"א באוקימתות דר"פ ורבינא ויעוי' בשו"ת משכנות יעקב [[משכנות יעקב/יורה דעה/סד|חיו"ד סי' ס"ד]] והארכנו בזה במק"א, ובאליהו לא נתקדשו המים ובחפשי מצאתי שכבר עמד ע"ז בס' ערוך לנר ליבמות ורצה לומר דהעלאה שלא על האש תליא בפלוגתא דר"י ור"ש דתנינן בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/קט/ב|דף ק"ט ע"ב]]}} המקריב קדשים ואימורים בחוץ חייב ופרכינן עלה אמאי והאיכא תציצה כו' ופירש"י שהבשר אינו ראוי להקטרה חוצץ בין אימורים למערכה ודכוותה בפנים לאו העלאה היא דרחמנא אמר על העצים אשר על האש וקס"ד דמתני' ר"י היא דאמר אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח כהקטרת פנים, ופריך ר' יוחנן הא מני ר"ש היא דאמר אפילו העלו על הסלע חייב, הרי דלר"י בעינן דומיא דפנים על האש דוקא ולר"ש ליכא קפידא במה שנותן על האש ע"י חציצה דלא בעינן דומיא דפנים ולפי"ז לר"י העלאה שלא על האש לאו העלאת חוץ היא ולר"ש הויא העלאה וי"ל דמ"ש רש"י דגבי אליהו היתה העלאה אליבא דר"ש כתב כן, ואין זה נכון חדא דלמה לי' לרש"י למימר הכי ואליבא דר"ש דלא קיי"ל כוותי' ומי דחקו לזה להכניס עצמו בפלוגתא ומי לא סגי לי' בכרת דשחיטה ועוד דלר"ש נמי בחציצה לחודא הוא דמצינו דאין קפידא דלא בעינן כעין פנים ומאי שייטא היא להעלאה שלא באש דלאו מתורת פנים בעינן לה אלא שאינה העלאה כלל מצד עצמה אלא הנחה בעלמא והגע בעצמך לר"ש דלא בעי מזבח ואפילו גובהה בעלמא לא בעינן כמבואר ברש"י [[רש"י/זבחים/קח/ב|דף ק"ח ע"ב]] גובהה בעלמא כו' שיהא נוח להשתמש ולא לחובת מזבח, שחטה והניחה במקומה או גררה פורתא ממקום למקום ואע"פ שאין שם אש יתחייב גם משום העלאה והרי קרא כתיב השמר לך פן תעלה והיכן היא העלאה של זו לא ע"ג גובהה של מזבח ולא ע"ג אש [ומסתפקנא לר"ש העלה בהמה חיה על האש ושחטה שם אם חייב משום העלאה או בעי הורדה והעלאה מחדש ועיין בזבחים דף פ"ה וברמב"ם [[רמב"ם/פסולי המוקדשין/ג#ב|פ"ג מפסוה"מ ה"ב]]] עוד העיר שם עד שי' רש"י מסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/פט/ב|דף פ"ט ע"ב]]}} דפריך אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עלי' ועבדי שחוטי חוץ ומשני היכא דמוחזק שאני ומדלא הזכיר אלא שחוטי חוץ ולא גם העלאה משמע דאיסור העלאה לא הי' שם, הנה באמת זו לק"מ דהכל בכלל שחוטי חוץ, אולם לחידודא בעלמא אמינא פרפרת לפלפולא דתנן בזבחים שם תומר בשחיטה מבעליי' כו' שהשוחט להדיוט חייב והמעלה להדיוט פטור (וכתב הרמב"ם פי"ט ממעה"ק ה"א עד שיתכוון לשם) וא"כ בסנהדרין דפריך הש"ס דלא ליהמני לאליהו בלא אות שה' צווהו ע"ז אבל אם צווהו ה' שרי לציית לי' שפיר הי' להם ענה שלא לעבור על העלאה, דהוו מצו לאתנויי בהעלאה שאם צווהו ה' ע"ז תהא ההעלאה לשם ואם לאו תהא ההעלאה שלא לשם וממ"נ לא עברו על העלאה ואין כאן אלא איסורא דשחוטי חוץ דבזה לא מהני תנאי דהשוחט להדיוט נמי חייב (והפר הוקדש מסתמא ע"י אליהו) ומשני היכא דמוחזק שאני ומהימן להו שבדבר ה' הוא בא אבל ביבמות דמיירי במוחזק לנביא אמת אלא דסד"א דאין שומעין לו כשאמור לעבור על אחת ממצות שבתורה עיי"ש בתוס' שפיר כתב רש"י דאיכא נמי כרת דהעלאה דלא שייך התנאי הנ"ל שהרי אין מסופקים כלל בנבואתו, אך יש להעיר דרש"י במתני' דזבחים פי' והמעלה להדיוט פטור משום העלאת חוץ וחייב משום עובד עבודת כוכבים כו' ועיי"ש בתוס' בע"ב ד"ה והמעלה, ונראה לכאורה דלשי' רש"י דוקא בכה"ג פטור אבל באינו מתכוון לשם חייב ופליג על הרמב"ם וא"כ לא שייך לדידי' התנאי הנ"ל דבכל אופן יהי' איסור ולא ברירא לי לע"ע בשי' רש"י ז"ל ועד"ז יש לישב נמי מה ששמעתי מקשים בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/קיט/ב|דף קי"ט ע"ב]]}} בשלמא למ"ד זו תו ירושלים אבל שילה הוה שרי' במות היינו דכתיב ויקח מנות את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הגור לה' אלא למ"ד זו וזו שילה ובמות הוה אסירן מאי ויקח מנות, הודאת שעה היתה ומקשים הרי מכוח לא ידע מתחילה שהוא מלאך ה' ולא איתחזק לי' בנבואה והאיך סמך עלי' לעבור על מצוה שבתורה כדפריך הש"ס גבי אליהו, ולהנ"ל י"ל שהקדיש על תנאי אם מפי ד' הוא יהא קדוש ואם לא לא] וכ"ז נאמר רק לפלפולא בעלמא ומדי דברי אעיר דקדק לי לשון רש"י בסנהדרין שם במאי דפריך אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עלי' ועבדי שחוטי חוץ ופירש"י שהרי בית המקדש הי' בירושלים, ומאי איכפת לן אם לא הי' הבית קיים והרי ירושלים אין ליה היתר ודאסרו הבמות לעולם, וצריך לדחוק דכוונתו שהי' אחר שנבנה הבית ואין הלשון מדוקדק:}}

===ו===

ו) '''אולם''' באמת בעל רה"מ טעה במחכ"ת בכוונת הרדב"ז וח"ו למישוי לי' להרדב"ז כטועה בדבר משנה ופתרון דבריו הוא זה דבירושלמי מגילה שם הלכה י"ב (בתר מתני' דאין בין שילה לירושלים כו') גרסינן ר"י בר מריי' שמע לה מן הדא אז יבנה יהושע מזבח לה' כו' שילו מניין ויקח שמואל טלה חלב כו' א"ר אבא בר כהנא ג' עבירות הותרו בשיו של שמואל הוא ועורו ומחו"ז ולוי הי', אר"י אין מן הדא לית שמע מינה כלום דא"ר אבא בר כהנא ז' עבירות הותרו בפרו של גדעון כו' מאן דבעי ישמעינן טבאות מן ההיא דרשב"ג ותשובתו הרמתה כו' ויבן שם מזבת לה' ופי' הק"ע ר"י בר מריי' שמע לה מן הדא כו' דקדושת אוהל מועד ושילה יש אחריהן היתר [כדקתני במתני' דאין בין שילה לירושלים] אין מן הדא לית שמע מינה כלום דדלמא ע"פ הדיבור נעשה דפרו של גדעון יוכיח, והוא תמוה דהפירכא היא למאי דמייתי מקרא דטלה חלב דיש היתר אחר שילה ואמאי הפסיק בראב"כ דג' עבירות הותרו בשיו דהוא פליג וסבר דשלא בזמן היתר הבמות היו דאלו בזמן היתר הבמות אין כיהון וכו' ולמ"ל למדחי ממימרא דראב"כ על פרו של גדעון הרי ממימרא זו דעל שיו של שמואל יש כבר כדי דחייה והק"ע נדחק שם דמראב"כ נסתייע שהי' בבמה דאל"ה הי' עובר על ג' עבירות אלא ודאי דבמה הי' ואין מחו"ז ולא כיהון בבמה, והוא מתמי' חדא דראב"כ ג' עבירות הותרו קאמר ואי בהיתר הי' בבמה מאי הותרו איכא, ועוד מאי דקאמר בפשיטות שאין מחו"ז בבמה מנא לי' הא והרי ליכא שום מיעוטא למעט במה, ואין ספק שמחוסר זמן נוהג בבמה שכן מבואר להדיא בתוס' זבחים {{ממ|[[תוספות/זבחים/יב/א#יום|דף י"ב ע"א]] ד"ה יום}} וכ"ה בתוס' חולין {{ממ|[[תוספות/חולין/פא/א#|דף פ"א]]}}{{הערה|'''*) הג"ה.''' וקצ"ע בבכורות דף י"ד ע"ב דאר"א מנין לזובח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שהוא בל"ת שנאמר לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אם אינו ענין לבמה גדולה דכתיב עורת או שבור וגו' תניהו ענין לבמת יחיד ולמה צריך ריבויא והא ליכא מיעוטא בבע"מ לבמת יחיד ואף דכתיב לה' ליכא למעוטי במת יחיד דזה נמי לה' הוי דהא מחוסר זמן נמי כתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' ואפ"ה לא ממעטינן במה מיני' וכל הני דממעטינן בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/קיט/א|קי"ט]]}} כמו סמיכה וכו' לאו מלה' ממעטינן אלא מלפני' ה' עיי"ש ברש"י [ובפיה"מ להרמב"ם שלהי זבחים נמי צ"ל כן] ונ"ל משום דנקרא דעורת או שבור כתיב ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה' ומזה יש למעט במת יחיד כדמבואר בפיה"פ שם עדיין צ"ע:}} והפ"מ נדחק עוד יותר דר"י בר מרייה שמע לה מן הדא דלקמי' להקשות על מתני' דאין בין שילה לירושלים כו' דלענין איסור הבמות זה וזה שוין כו' ואראב"כ ג' עבירות הותרו בשיו כו' ואי איתא דשילה היתה זמן איסור הבמות למה לא מנה נמי במה, ופירוש זה שוברו בצדו דאלא מאי אמרת זמן היתר הבמות הי' א"כ לא הותרו ג' עבירות, וכל פירושו זר ומתמיה כמבואר למעיין, ואולם כל זה גרם להם דמימרא דר"י בר מריי' שמע לה מן הדא כו' נסדרה על מתני' דאין בין שילה לירושלים ולכן הוכרחו למצוא את הקשר שבין מתני' למאמר זה והרחיקו ללכת בדרכים דחוקים אבל האמת הוא דטעות הדפוס יש כאן בירושלמי שבשגגת המדפיסים או המעתיקים נקבעה המשנה דאין בין שילה לירושלים שלא במקומה באמצע מאמר אתר והפסיקתו לשנים ולסבה זו מתחיל אחריה המאמר ר"י בר מריי' שמע לה מן הדא כו' שהוא באמת לא תחילת מאמר אלא המשך ממאמר שלפניו בסוף הלכה י"א וכל המאמר כצורתו צריך להיות כך אריב"ח אין הבמה ניתרת אלא בנביא כו' ואליהו מקריב בשעת איסור הבמות כו' ובדברך עשיתי בדיבורך עשיתי, ר"י בר מרייה שמע לה מן הדא ופי' דבמה ניתרת בשעת האיסור ע"י נביא] אז יבנה יהושע כו' שילו מניין [שהותרה ע"י נביא בזמן האיסור] ויקח שמואל טלה כו' אראב"כ ג' עבירות הותרו כו' אר"י אין מן הדא לית שמע מינה כלום, פי' דאפשר שלא הי' בחוץ אלא במקום ארון מאן דבעי ישמעינן טבאות מן ההיא דרשב"נ ותשובתו הרמתה כו' ויבן שם מזבח וכאן חסרים המלים גבעון מניין [שהותרה ע"י נביא] ויהי' בלילה כו' ויאמר לו ה' קח כו' אראב"כ ז' עבירות הותרו בפרו של גדעון כו' או דגבעון מניין צריך להיות לפני שילו מניין וראיה ברורה לזה שכל המאמר הזה מתחלתו לסופו כאשר סדרנוהו נמצא אות באות במד"ר ויקרא (פ' כ"ב) וכעין זה נמצא גם במד"ר במדבר וריש פ' י"ד) והמשנה דאין בין שילה לירושלים מקומה בראש המאמר לפני' אריב"ח אין הבמה ניתרת כו' או בסוף כל המאמר והדברים ברורים ואין להאריך בהם ולפי"ז נראה דבמעשה דטלה חלב שהקריב שמואל מיפלגו אמוראי אימת הי' דר"י בר מרייה דשמעתין ס"ל שהי' בזמן איסור הבמות והותרה ע"י נביא ורב אדא בר אהבה בעבודה זרה {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/כד/ב|דף כ"ד:]]}} דיליף מינה דעולת נקבה כשרה בבמת יחיד ס"ל שהי' בזמן היתר הבמות ולא ע"פ נביא דאל"כ ליכא למילף מינה כמש"ל אשכחנא פתרא לדברי' הרדב"ז שבתשובתו להשואל הזכיר כל הדעות של רז"ל בזה ואמר תחלה דהמעשה הי' בזמן היתר הבמות והי' הזר כשר כדמבואר בתלמודנו בע"ז ואח"כ הזכיר דעוד קבלו רז"ל [בדרך אחרת שהי' בזמן איסור הבמות] שאין הבמה ניתרת אלא עפ"י נביא שהרי שמואל הוא שהקריב ראשונה בבמה, והיינו מאמרו דריב"ח בשמעתין דירושלמי וכדעת ר"י בר מרייה וזו היתה תשובה גם על שאלתו השני' של השואל דנקבה היתה דעפ"י נביא שאני ואח"כ חזר להשיב על שאלה שני' זו גם לדרך הראשונה ואמר דגם קבלו רז"ל דעולת נקבה מותרת בבמת יחיד והיינו ההיא דראב"א כמש"ל ומעתה נראה דמעולם לא אמר הרדב"ז ז"ל דבשעת היתר הבמות צריכין נביא ואין לצרף סברא זו ליישוב דברי רש"י מנחות כמו שתשב בעל רה"מ ותו לא מידי:

===ז===

ז) '''ולחומר''' הנושא הנני לרשום בזה מה שנ"ל ליישוב דברי רש"י ז"ל אם כי לא בדרך מרווחת דזוהי הצעת הסוגיא דמנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/ו/א|דף ו']]}} כפי הדרוש לענינו, אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות שקמצן זר אונן טבו"י מחוסר כפורים שלא רחץ ידיו ורגליו ערל טמא כו' פסול קמץ בשמאל פסול בן בתירא אומר יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין ואמרינן עלה בג' אמר רב זר שקמץ יחזיר כו' כי קאמר רב לבן בתירא [פי' דזר אינו פוסל לבן בתירא כמו שמאל] פשיטא מהו דתימא עד כאן לא קא מכשר בן בתירא אלא בשמאל אבל בשאר פסולין לא קמ"ל ומאי שנא שמאל דאשכחן לה הכשרא ביום הכפורים זר נמי אשכחן לי הכשרא בשחיטה שחיטה לאו עבודה היא כו' ונילף מבמה כו' ופרש"י דהא אית לי' הכשר בבמה קודם שנתקדש אהרן שהעבודה בבכורות ונקדים לזה עוד דאמרינן בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/סח/ב|דף ס"ח ע"ב]]}} כל שפסולו בקודש אינו מטמא בבית הבליעה אמר רב שמאל ולילה אין מטמאין בבית הבליעה זר וסכין [וה"ה לאונן וערל וכל הפסולין פירש"י] מטמאין בבית הבליעה מאי שנא שמאל דאית לי' הכשרא ביום הכפורים ולילה אית לי' הכשרא באברים זר נמי אית לי' הכשרא בשחיטה שחיטה לאו עבודה היא כו' וניליף מבמה כו' ופרש"י שהזר כשר בה למלוק עופות לכתחילה שאין כיהון בבמה כו' ובנוסחאות רש"י כת"י שנדפסו בש"ס ווילנא פ' וניליף מבמה נימא מליקת זר כו' שהרי הזר כשר בבמה דעבודתה בבכורות והרב המגיה שם כתב דצ"ע דהרי בבמת יחיד בשעת היתר הבמות כשר בכל אדם ולא בעא בכור לא הי' עבודה בבכורות רק קודם הקמת המשכן{{הערה|'''*) הג"ה.''' ובאמת דבר זה צריך בירור קצת דבזבחים דף קי"ח מבואר דרבנן דסברי יחיד אינו מקריב חובות אפילו בבמה גדולה דרשי לה מאיש איש ישרות הוא דליקרוב חובות לא ליקרוב ור"י דס"ל יחיד בבמה גדולה חובות נמי ליקרוב דריש איש להכשיר את הזר ופרכינן זר מזרק הכהן את הדם על מזבח ה' נפקא ומשני מהו דתימא ליבעי קדוש בבכורות כדמיעקרא קמ"ל וא"כ לחכמים דנפקא להו היתר זר מוזרק ואיש איצטריך להו למילתא אחריתא קשה מנ"ל דלא בעי בכורות כדמעיקרא ובתו"כ (פ' אחרי) איתא וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' זריקת כהן במזבח ואין זריקת כהן בבמה אלא אף הגרים אף הנשים אף העבדים כשרים בבמה ליכא בכור, האומנם דבירושלמי מגילה {{ממ|[[ירושלמי/מגילה/א/יא|פ"א הלכה י"א]]}} איתא תני אחד האיש ואחד האשה א"ר יוחנן לית כאן אשה איש כתיב בפרשה ופי' הפ"מ שאינה כשירה להקריב בבמה ובק"ע כתב לית כאן אשה דאין קרבן אשה קרב בבמה ואם נתכוין לומר דקרבן אשה נמי כשרה להקריב אין זה נכון דר"י על הברייתא דאחד האיש ואחד האשה קאי והיינו במקריבין ופי' הפ"מ עיקר כמבואר למעיין והמל"מ [[משנה למלך/קרבן פסח/א|ריש הלכות ק"פ]] נסתפק אם אשה מקרבת בבמה והביא דהמהרי"ט בחי' לקדושין {{ממ|[[מהרי"ט/קידושין/לו/א|דף ל"ו]]}} כתב דאשה כשרה בבמה לא הזכירו את הספרי וירושלמי הנ"ל אבל אפילו אי לית כאן אשה מ"מ מדאמר בתו"כ אף הגרים אף העבדים ידעינן נמי דלא בעי בכורות, דבירושלמי שם אמרינן מאיכן קשט הקושט הזה שתהא עבודה בבכורות מן הדין קריי' כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים כו' ובפסיקתא מובא בילקוט {{ממ|פ' בהעלותך}} ביום הכות כו' אמור מעתה ביום שמתו בכוריהם של מצרים בו ביום הקדשתי לי כל בכור, וא"כ אין קידוש אלא בבכורי ישראל ולא בגרים ועבדים, ואיך שיהי' מ"מ דבר ברור הוא דלא בעינן בכור בבמה לכו"ע ומנלן. ומצאתי שעמד ע"ז בסי' ק"א דנהי דבמקדש נתקדשו הכהנים אבל בבמה למה לא תהא עבודה בבכורות כמו קודם מ"ת, וכן הקשה להיפוך על קודם הקמת המשכן דהי' היתר הבמות אמאי הי' עבודה דוקא בבכורות והרי הכל כשרין בבמה, ורצה לומר דרק בבמת ציבור הוצרכו לבכורות דהתם אין זר כשר גם אח"כ. אבל דברים רחוקים הם, והאמת הוא כמש"ל דהבכורות נתקדשו ביום הכות בכור בארץ מצרים, ולכן קודם הקמת המשכן עבודה בבכורות דוקא, ובבמות דתחר המשכן לא בעינן בכור משום דויתנו הלויים תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל ובטלה קדושתם, ובירושלמי שם אמרינן שבר ה' מטה רשעים אלו הבכורות שהקריבו לעגל תחילה. ולר"י דאיצטריך לי' קרא דאיש דלא ליבעי קדוש בכורות י"ל דלא סבר קידוש בכורות מהכא אלא משום דכך הי' מקודם מ"ת מאדם עד מרע"ה כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ. עוד הקשה בס' הנ"ל דב"נ בבמה אמאי לא יהא דינן כקודם מ"ת שהעבודה בבכורות, ולהנ"ל לק"מ דמעולם לא נתקדשו בהם בכורות אלא דנהגו כך. ואפ"ל עוד משום מי איכא מידי כו', ואף דלישראל נאסרו הבמות מ"מ בקדושת כהנים גופה במקדש נמי בטלו בכורות, ואין להאריך בזה.}} אבל אין ספק שנוסח כת"י זה מתאים עם פירושי בשמעתין דזר אית לי' הכשר בבמה קודם שנתקדש אהרן שעבודה בבכורות אלא דכאן השמיט את המלים קודם שנתקדש אהרן. והוא פלא דרק בשני מקומות הללו פירש הכי ובשאר דוכתי פירש כפשוטו דזר כשר תמיד בבמה קטנה, והלא דבר הוא:

'''והנראה''' לומר דהנה לכאורה קשה אמאי הדר הש"ס למיפרך רק מזר דאית לי' נמי הכשרא בבמה וכדמשני דמבמה לא ילפינן מהא דרב, והרי בין שאר פסולין דמתניי' איכא נמי טמא וטמא ודאי אית לי' הכשרא בציבור ומה"ט אמרינן במעילה {{ממ|[[בבלי/מעילה/ה/ב|דף ה' ע"ב]]}} דטמא דאיתי' בציבור משוי שיריים שאר פסולין דלא איתנון בציבור לא משוין שיריים, וכבר עמד השמ"ק בשמעתין מהא דמעילה שהסברות הפוכות מדשמעתין דבשביל שיש לו היתר במק"א ברע דאהנו מעשיו ועושה שיריים, ועיי' בתוס' בסוגיין {{ממ|[[תוספות/מעילה/ו/א#בן|דף ו' ע"א]] ד"ה בן בתירא}}, ונהי דלפי הס"ד כל שיש לו הכשר קיל הא מ"מ טמא נמי הותר בציבור ומוכח דשמאל דקאמר בן בתירא לאו דוקא וה"ה לשאר הפסולין וא"כ ממילא זר נמי יחזיר ויחזיר ויקמוץ ומאי קמ"ל רב פשיטא. וצ"ל דהשתא דסד"א דכל שיש לו הכשר במק"א קיל שאני שמאל מטמא. דבמנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/כה/א|דף כ"ה.]]}} אמרינן הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור מתקיף לה רבי אילעא אימא עון שמאל שהותר מכללו ביום הכפורים א"ל אביי א"ק עון עון שהי' בו ודחיתיו לאפוקי יוה"כ דהכשירו בשמאל רב אשי אמר עון הקדשים ולא עון המקדישים, ובס' קרן אורה רצה לומר דאביי לטעמי' דטומאה דחוי' בציבור והוי עון שדחיתיו, משא"כ בשמאל ורב אשי סבר טומאה הותרה ולכן הוצרך לומר עון הקדשים ולא עון המקדישים. אבל במכח"ת אישתמיטתי' סוגיא מפורשת ביומא {{ממ|[[בבלי/יומא/ז/ב|דף ז' ע"ב]]}} דפריך מהך ברייתא דקתני הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור על רב ששת דסבר דחוי' היא ומשני תנאי היא, וא"כ לכו"ע הך ברייתא ס"ל טומאה הותרה בציבור. אולם האמת הוא דאפילו למ"ד טומאה הותרה ואפילו לאיכא דאמרי ביומא שם דלר"נ דאמר הותרה לא מהדרינן כלל בתר טהורין אפילו איכא בההוא בית אב מ"מ אינו דומה לשמאל דיוה"כ, דאף דהותרה טומאה מ"מ אין מצותו שתיעשה בטמאין דוקא משא"כ שמאל ביוה"כ שמצותו בשמאל משום דא"א בענין אחר כדאמרינן ביומא ס"פ הוציאו לו, ולא עוד אלא דלבתר דאמרה תורה הכף בשמאל משום דא"א בענין אחר נראה דהוי כבר קפידא שיעשה דוקא בשמאל ואם שינה והכניס את הכף פסול מחמת שינוי זה גופי':

'''ובירושלמי''' יומא {{ממ|[[ירושלמי/יומא/ה/א|פ"ה הלכה א']]}} אמרינן ויחליף [פי' המחתה בשמאל והכף בימין] סברין מימר אם החליף פסול. ויש להסתפק אם הפסול הוא רק מצד המחתה שדינה בימין ושינה לשמאל או שהפסול הוא גם מצד הכף שהכניס בימין ודינה בשמאל, ונ"מ לענין דאמרינן בתר הכי הכל מודין שאם הכניסן אחת אחת כיפר אלא שהוא עובר משום הכנסה יתירה, וא"כ אם הכניס תחילה המחתה בשמאל והכף בימין אי אמרת שהפסול הוא רק מצד המחתה הנה בכניסתו השני' יחזור ויכניס רק המחתה בימין ואי אמרת שהפסול הוא גם מצד הכף ששינה לימין צריך להכניס שתיהן מחדש המחתה בימין והכף בשמאל ולכאורה נראה פשוט דשניהם מעכבים [ועוד דבחפינה גופא שנעשית בשתי ידיו הוי עבודה גם בשמאל יעוי' בסוגיא דיומא ובתו"י (דף מ"ז ע"א ד"ה שלא) ויש להאריך בזה ואכ"מ] הלכך טומאה בציבור אפילו למ"ד הותרה עון שדחיתיו הוא היינו שהתרתיו, כלומר שראוי הי' להיות עון גם בציבור אלא שהתרתיו, שהרי אין מצוה לכתחילה בטמאין, משא"כ שמאל ביוה"כ דהכשרו בכך לא שייך לומר שהותר בשביל שא"א אלא שיש מצוה לכתחילה לעשות כן ואינו עון שדחיתיו, ושפיר משני אביי. ולכן לפי ההו"א דשמעתין דלבן בתירא כל שיש לו הכשר קיל ויחזיר ויחזור ויקמוץ הו"א דוקא שמאל שמצותו בכך אבל שאר פסולין וטמא בכלל לא לפי שאין מצוה לעשות בטמאין. ולפי"ז מזר שהותר מכללו בבמה נמי ליכא למיפרך מידי דמ"מ אין מצותו בזר ומותר נמי בכהנים. [ואף שאין נגדי שרת בבמה וממילא אסור ללובשם משום כלאים והוי מחוסר בגדים ואינו כהן כדקיי"ל אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, כבר הכרחתי בספרי ח"ב {{ממ|[[דבר אברהם/ב/כב#ד|סי' כ"ב אות ד']]}} דאין זה שייך אלא בעבודה דבעיא בגדים וכשאינו לובשם הוי כזר אבל במידי דלא בעי לבישת בגדים דין כהונה עליו אפי' בלא בגדים, וה"נ בבמה.) ולכן פירש רש"י דנילף מזר בבמה קודם שנתקדש אהרן שהיתה העבודה לכתחילה דוקא בבכורות זרים והוי דומיא דשמאל ביוה"כ. והא דפריך הש"ס זר נמי אשכחן לי' הכשרא בשחיטה אע"ג דשחיטה נמי אין מצותה דוקא בזר ואפשר לה גם בכהן, י"ל משום דמצות שחיטת קדשים היא על הבעלים דוקא וכשאחר שוחט הוי רק מתורת שליחות כדילפינן בקידושין ר"פ האיש מקדש שליחות משחיטת הפסח, עיי' במקנה שם והארכתי בזה במק"א, וא"כ בקרבן של זר הוי מצות שחיטה בעיקרה נמי בזר דוקא אלא ששלוחו כמותו. ולפיכך גם בסוגיא דזבחים דף ס"ח דחשיב רב רק שמאל ולילה לאית להו הכשרא ושאר הפסולין לא ואפילו הני דחזו לעבודת ציבור כדפירש"י בזר דה"ה לכל הפסולין וכדמוכח מדאמרינן בתר הכי אלא לרב כל לאתויי מאי לאו לאתויי שמאל ולילה כו' ולא משני לאתויי פסולין דחזו לעבודת ציבור, ומזה נראה דשמאל ולילה שאני מטמא משום דעיקר מצותן בכך [ואיברים ופדרים נמי אע"ג דמצי לאקרובי גם ביום ואמרינן בהו חביבה מצוה בשעתה, מ"מ השתא מיהא אחרי שעבר היום מנותן לכתחילה בלילה ומקרא מלא הוא היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עיי' מנחות כ"ו], א"כ ליכא למיפרך חזר בבמה שאין מצותה בזר דוקא, ולכן פירש רש"י בנוסח הכת"י גם הכא מזר בזמן שהיתה העבודה בבכורות וכמש"ל. ואף כי דחוקים הדברים במקצת בכ"ז לחומר הנושא לא נמנעתי מהם:

'''אח"ז''' מצאתי בצ"ק שכתב נמי דכוונת רש"י דצריך שיהא דומיא דשמאל היינו דוקא שמאל דא"א בימין שהמחתה בימין וה"ה זר הכשירא גמי דוקא בזר והיינו קודם שנתקדש אהרן והיינו ממש כעין שכתבנו ודידן עדיפא עוד:

===ח===

ח) '''עכ"פ''' מן האמור מבואר דמעולם לא היתה שי' רש"י ז"ל בשום מקום דאין הזר כשר בבמה אלא קודם שנתקדש אהרן, וא"כ מה שכתב בזבחים ט"ז דזר בבמה לא מיקרי הותר מכללו משום שלא נאסר שם מעולם אין רצונו על קודם הקמת המשכן וליכא לתרוצי כנ"ל, והדרא קושית התוס' דליוצא קרי הש"ס הותר מכללו בבמה אע"ג דלא נאסר שם מעולם וכן מה שהקשינו עליו מחלב ואינך:

==ענף ג==

===ט===

ט) '''והנראה''' לי לומר דאפשר דכוונה אחרת בדבריו, ולזה נקדים קושיא גדולה אחת בדברי רש"י ז"ל ושיטת הרמב"ם ז"ל החמורה:

'''דהנה''' בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/קיב/ב|דף קי"ב ע"ב]]}} תנן היוצק והפותת הבולל והמולח והמניף והמגיש והמסדר את השולחן והמטיב את הגרות והקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור ואין בהם משום זרות ולא משום טומאה כ', ופירש"י אין בהן משום זרות חיוב מיתה כו' הואיל ויש אחריהן עבודה אין זר חייב עלי' מיתה כדאמרינן בפ' בראשונה יומא {{ממ|[[בבלי/יומא/כד/א|דף כד.]]}} עבודת מתנה ולא עבודת סילוק עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה, ולא משום טומאה כהן טמא ששימש דאזהרת זרות ושימוש בטומאה מחד קרא נפקי מוינזרו ולא יחללו בכל הזבחים תנינא {{ממ|[[בבלי/זבחים/יז/א|לעיל יז.]]}} מאי דמחייב אזרות מחייב אשימוש טומאה עכ"ל, והוא תמוה טובא דבזבחים רפ"ב אמרינן זר מנלן דתני לוי דבר אל אהרן ואל בניו לאמר ויסרו מקדשי בני ישראל וגו' בני ישראל למעוטי מאי כו' אלא הכי קאמר וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו, דבי ר' ישמעאל תנא אתיא בק"ו מבעל מום כו' אף אני אביא זר שמוזהר ואם עבד חילל מנלן דמוזהר אי מוינזרו חילול בגופי' כתיב בי' אלא מוזר לא יקרב אליכם, הרי דתנא דבי ר' ישמעאל לא נפקא לי' אזהרת זר מויסרו אלא מוזר לא יקרב אליכם, וכ"ה בספרי {{ממ|פ' קרח}} והזר הקרב יומת עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל וזר לא יקרב אליכם, וכן כתב הרמב"ם ז"ל {{ממ|[[רמב"ם/ביאת מקדש/ט#א|פ"ט מביאת מקדש הלכה א']]}} ובס' המצות {{ממ|[[ספר המצוות לרמב"ם/לא תעשה/עד|ל"ת ע"ד]]}} ובסמ"ג {{ממ|[[סמ"ג/לא תעשה/שט|ל"ת ש"ט]]}} ובס' החינוך {{ממ|[[ספר החינוך/שצ|מצוה ש"ץ]]}} ובמאירי יומא {{ממ|[[בבלי/יומא/כד/א|דף כ"ד]]}}, וא"כ למ"ל לרש"י ז"ל להכניס עצמו בפלוגתא ולפרש מתניתין כלוי ולא כתנא דבי ר' ישמעאל. ובחפשי מצאתי שכבר עמד ע"ז בס' ערוך לנר לסנהדרין {{ממ|[[ערוך לנר/סנהדרין/פג/א|דף פ"ג ע"א]]}} ונשאר בתימה. ויותר מזה קשה דבזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/יג/א|דף י"ג ע"א]]}} תנינן א"ר טרפון כו' הפרש בין קבלה לזריקה ואין לי לפרש אר"ע אני אפרש כו' קבלוהו פסולין אין חייבין עליו זרקוהו פסולין חייבין עליו, ופירש"י קבלוהו פסולין זרים ושאר חייבי מיתות כגון שתויי יין והדומין להן אין חייבין עליו מיתה דבעיא עבודה תמה שאין אחריה עבודה בסדר יומא ובפ' בתרא דהכא נמי תנן אין בהם משום זרות ולא משום טומאה ולא משום מחוסר בגדים כו' עכ"ל, הרי דשתויי יין נמי פטורין בעבודה שאינה תמה ושתויי יין לכ"ע אזהרה אחריתא כתיבא בהו יין ושכר אל תשת ולאו מקרא דוינזרו ואפ"ה פטורין כזר [ועיי' במל"מ [[משנה למלך/ביאת מקדש/ט#י|פ"ט מביאת מקדש ה"י]]] וכן תמיהא גם שי' הרמב"ם ז"ל דפסק {{ממ|[[רמב"ם/ביאת מקדש/ט#י|שם ה"י]]}} כמתניתין בטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים ששימש במקדש אינן חייבין אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה ועל שאר העבודות באזהרה והוא עצמו תפס (שם הלכה א') כתנא דבי ר' ישמעאל דאזהרת זר היא מוזר לא יקרב אליכם ולא מוינזרו וליכא למימר לדידי' בפטור הטמא כרש"י ז"ל דמחד קרא נפקי ומנלן דטמא פטור על עבודה שאינה תמה ועבודת סילוק כזר. ואין לומר דאע"ג דאזהרת זר מוזר לא יקרב אליכם מ"מ גם לתדבר"י מהניא מיהא ההיא דלוי ויסרו מקדשי בני ישראל להקיש טמא לבני ישראל [זרים] לענין זה, חדא דא"כ גם חילול נילף מינה ואמאי איצטריך תנא דבי ר' ישמעאל לק"ו, ועוד דהרמב"ם מנה גם בעלי מומין בין הפטורים בעבודה שאינה תמה והתם מנלן. ובאמת גם זו קשיא דבמתניתין לא הוזכרו בעלי מומין לפטור והרמב"ם מנה להו, וכ' הכ"מ משם הר"י קורקוס דאפשר דסובר רבינו דלאו דוקא נקט במתני' אלא ה"ה לכל חיוב שחייבין משום עבודה שאין חיוב אלא בעבודה תמה ובעבודת מתנה דילפינן מזר דחד טעמא הוא וגם בבעלי מומין כתיב ואל המזבח לא יקרב והיינו לעבודה כמו שנתבאר ודין כולם שוה דמאי שנא, אבל מלבד דדוחק הוא דהרמב"ם ז"ל יחדש דין שלא הוזכר בש"ס מסברא דנפשי' דלא שנא הנה יותר תמוה דזר וטמא דפטורין בעבודה שאינה תמה ועבודת סילוק פטורין רק ממיתה ולא ממלקות וא"כ בעל מום שכל חיובו גם בעבודה תמה ועבודת מתנה הוא רק מלקות מנלן דפטור. ונהי דאיכא למידחק דמ"מ ילפינן חיובא דבעל מום מאי דאית בי' מחיובא דאיכא בזרות וכדמשמע בכ"מ מ"מ תמוה שכל זה יחדש הרמב"ם ז"ל מסברא ולא יאמר יראה לי כדרכו בענין מחודש. ובע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם כיון דלא אשכחן בעלמא שום תנא דפליג על דינא דמתניתין וס"ל דטמא חייב גם על עבודה שאינה תמה ועבודת סילוק עיי' במל"מ פ"ב מתמידין ה"י] בודאי תנא דבי ר' ישמעאל נמי הכי ס"ל, ולפי"ז צ"ל דאין פטור הטמא כלוי משום דזר נמי נפיק מוינזרו אלא דילפינן לי' מזר דמאי שנא כמ"ש הר"י קורקוס וא"כ ה"ה בכל הפסולין, ולא עוד אלא דמקורו הוא לענ"ד מההיא דזבחים י"ג דקתני סתמא קבלוהו פסולין פטורין ומשמע כל הפסולין, וכדפירש"י התם כמש"ל, וגם בעלי מומין בכלל. והא דלא כלל רבינו לכתוב כל הפסולין סתמא אפשר דניחא לי' למינקט כלישנא דמתני'. ושתויי יין לא הזכיר וכתב המל"מ דדין שתויי יין לא ביאר רבינו אי בעינן עבודה תמה וכן במשנה בסוף זבחים לא הוזכר ומסוגיא דזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/יח/א|דף י"ח]]}} נראה דשתויי יין ומחוסר בגדים דינם שוה עכ"ל. ובעל מום אפשר דהזכיר משום דבר שנתחדש בי' דפטור גם ממלקות כמש"ל, ויש קצת ראי' לבעל מום בפרט דפטור ממלקות דידי' בעבודה שאינה תמה כו' מסוגיין דדף ט"ז דאמרינן מה לבעל מום שעשה בו קרב כמקריב שהיא פירכא רחוקה דבקרב לא שייך לומר זרות כלל ועדיפא ה"ל למיפרך מה לבעל מום שכן לא חילק בו בין עבודה תמה לשאינה תמה, אע"כ דגם בבעל מום פטור בעבודה שאינה תמה ממלקות דידי'. ועכשיו תתעורר לן על הרמב"ם ז"ל שאלה מצד אחר, דבסיפא דמתניתין תנן ומה בין במת יחיד לבמת ציבור סמיכה ושחיטת צפון וכו' אבל הזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה, ופירש"י הזמן שנפסלין במחשבת חוץ לזמנו וחייבין על קדשים משום נותר וטמא שוין בשתיהן, ובגמ' {{ממ|[[בבלי/זבחים/קכ/ב|דף ק"כ]]}} פי' דבריו יותר מנין לעשות זמן בבמה קטנה כבבמה גדולה כו' ת"ל וזאת תורת כו' ופירש"י {{ממ|[[רש"י/זבחים/קכ/ב#לעשות|ע"ב ד"ה לעשות]]}} וטמא נמי בההיא פרשתא כתיב והנפש אשר תאכל וגו' הרי דמפרש טמא לאוכל בטומאה ולא לשימוש בטומאה (דלאו לפרושי ברייתא אתי רש"י בזה דלא נזכר טמא בברייתא אלא אמתני' הדר לפרושי]. והמל"מ {{ממ|[[משנה למלך/קרבן פסח/א#ג|פ"א מקרבן פסח ה"ג]]}} נסתפק אם הטמא מקריב בבמה דלכאורה הי' נראה כיון דהזר מקריב ה"ה טמא [וזהו כמש"ל דכל דיניהם שוים דילפי מהדדי], ואולם הביא שהרמב"ם ז"ל בפיה"מ פירש שאין הטמא מקריב, וז"ל הרמב"ם ומה שאמר הטמא ענינו שאין מקריב טמא אע"פ שהוא זר לפי שזר הוא כשר בבמה קטנה כו' וכן פירש הגמרא עכ"ל. ובמ"ש לפי שזר הוא כשר בבמה כוונתו מבוארת, דאע"ג דבמקדש אין חייב על שימוש בטומאה אלא כהן אבל זר אינו לוקה אלא משום זרות ולא משום טומאה כמש"פ הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/ביאת מקדש/ט#יא|פ"ט מביאת מקדש הי"א]]}}, מ"מ בבמה גם הזר חייב על טומאה, דטעמא דבמקדש פטור הוא משום דלא הוזהר על טומאה אלא מי שראוי לעבוד כמ"ש הכ"מ, ואף דמחוסר בגדים שדינו כזר חייב גם משום טומאה כמ"ש הרמב"ם שם, שאני מחוסר בגדים שראוי ללבש ולעבוד], וכיון דבבמה הזר ראוי לעבוד מוזהר הוא על הטומאה]. וא"כ קשה כיון דילפינן טמא מזר אמאי לא נילף נמי שיהא הטמא כשר בבמה כזר:

'''וטרם''' נבא ליישוב דבריו נעיר עוד דיש להקשות קצת על שי' רש"י שפי' טמא דמתניתין לענין אכילה, ונראה דנד מפי' הרמב"ם דענינו שימוש בטומאה משום דבכ"מ שנזכרו יחד נותר וטמא אין פירושו שימוש בטומאה, ומדלא מני מתניתין גם שימוש בטומאה בהדי הני ששוין במה קטנה וגדולה נראה דטמא משמש בבמה קטנה. והנה התוי"ט עמד על מ"ש הרמב"ם בפיה"מ דטמא ענינו שאין מקריב טמא ומסיים שכן פירש הגמרא ולא נמצא כן בגמרא שבידינו. אמנם בתוס' רע"ק כתב משם הבה"ז דכוונת הרמב"ם לסוגיא דפ"ב דף ט"ז ע"א דפרכינן מה להצד השוה שבהן וטמא ובעל מום] שכן לא הותרו בבמה, והרי מבואר להדיא שאין הטמא עובד בבמה:

===י===

י) '''והנראה''' לענ"ד לומר דבמאי דאיפלגו לוי ותדבר"י באזהרת זר אם היא מויסרו או מוזר לא יקרב אליכם לאו משמעות דורשין בלבד נפקא מבינייהו אלא דעיקר ענין האזהרה של עבודת זר אינו שוה ביסודו ללוי ולתנא דבי ר' ישמעאל. דלמאי דתני לוי ענין האזהרה הוא שלא יעבוד הזר בעבודת הקדשים, דהכי קאמר קרא ויתרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו נזירה מעבודת הקדשים לפי שהם קדשים, ובעיקר ענינו ותחילתו אין האיסור תלוי ומותנה כלל בזה אם עבודה זו מסורה לכהנים או לא, ר"ל דאפילו אם יצוייר שיש עבודה במקדש שאין דינה ליעשות ע"י כהנים דוקא מ"מ אם רק מצד עצמה שם עבודה עלה הי' שייך לחול ע"ז מעיקרו ענין האיסור של וינזרו מקדשי בני ישראל שלא יעבוד הזר אלא דבמאי דגלי רחמנא שאינה צריכה כהונה שרי בזה בהדיא האיסור של וינזרו, דכיון דאין לנו אלא כהן או זר ואין במציאות ממוצע כזה שיהי' לא כהן ולא זר ועיי' בפרשת דרכים דרך מצותיך מ"ג מה שנסתפק לענין במת אהרן, והרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/ביאת מקדש/ט#א|פ"ט מביאת מקדש ה"א]]}} כתב אי זהו זר כל שאינו מזרע אהרן הזכרים] ממילא מדגלי דאי"צ כהן הרי זה כמפרש דזר מותר לעבוד ואין בזה איסור דוינזרו, ונמצא דאין ההיתר מצד שעבודה זו אינה צריכה כהונה אלא מצד שהותר בה זר בפירוש אך לא משכחת לה באמת עבודה כזו במקדש, שאין לך דבר ששם עבודה עליו שלא יהי' בכהנים ואם אינו בכהנים אין שם עבודה עליו. [עיי' במל"מ [[משנה למלך/תמידין ומוספין/ב#י|פ"ב מתמידין ה"י]]]. אבל לתנא דבי ר' ישמעאל דנפקא לי' אזהרה לזר מקרא דוזר לא יקרב אליכם אין ענין האזהרה בסתימות שלא יעבוד זר בעבודת הקדשים אלא עיקר ענינה הוא שלא יעבוד הזר עבודה המסורה לכהנים, וזוהי משמעותי' דלא יקרב אליכם בעבודה המסורה לכם, אבל כל עבודה שאינה מסורה לכהנים אפילו אם היתה עבודת הקדשים מצד עצמה, כלומר מצד גדרי עצם העבודה, אין זר מוזהר עליה מעיקרא, לפי שעיקר הלאו הוא רק שלא יעסוק הזר בעבודות הכהונה והרי אין כאן עבודת כהונה. והשתא מתי דבעבודות שבבמה ששם עבודה עליהן אלא דגלי קרא וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד שאינן צריכות כהן ומותרות בזר, כדדרשינן כהן פתת אהל מועד ואין כהן בבמה (עיי' זבחים קי"ט ע"ב וברש"י במשנה) מצינו את המציאות שהזכרנו עבודת הקדשים ששם עבודה עלה ואין דינה בכהן. ולפי האמור מבואר דלמאי דתני לוי הי' שייך לחול ע"ז איסור הזרות אלא שהתורה התירתו במאי דמיעטה כהן שפירושו שיעבוד הזר כמש"ל, אבל לתנא דבי ר' ישמעאל דעיקר משמעות הלאו הוא שלא יעבוד הזר עבודות המסורות לכהן הנה מכיון שאמרה תורה שאי"צ כהן בבמה ממילא אין כאן מקום במציאות לחלות איסור הזרות שאינו יכול כלל לעבוד בבמה עבודות המסורות לכהנים:

'''וכ"ז''' הוא רק בזר אבל לענין עבודת הטמא דלכו"ע אזהרתי' מוינזרו מקדשי בני ישראל אין איסורו תלוי בזה אם מסורה העבודה לכהנים או לא אלא מכיון דשם עבודה עלה שייך איסור טמא ואע"פ שאינה בכהנים דרק בראוי לעבוד הכתוב מדבר כמש"ל, וא"כ בעבודה שבבמה דשם עבודה עלה שייך הי' לאסור את הטמא. ומעתה עפ"י האמור מבואר דעבודת טמא בבמה אם מוזהר בה כבמקדש או אינו מוזהר כזר תליא בפלוגתא דלוי ותדבר"י, דללוי דאמר דזר וטמא תרווייהו מחד קרא דוינזרו נפקי גם הטמא עובד בבמה כזר, דכי היכי דלענין עבודה שאינה תמה ועבודת סילוק פטר את הטמא מה"ט ה"נ בבמה, דכיון דגלי קרא דוזרק הכהן כו' שהזר מותר בבמה ולא קאי האזהרה דוינזרו בבמה ממילא גם הטמא דנפיק מאזהרה זו הותר בבמה, אבל לתנא דבר"י דאזהרת הזר היא מוזר לא יקרב אליכם שענינה הוא שלא יעסוק הזר בעבודה המסורה לכהנים לא שייך למילף כלל היתר הטמא בבמה מזר דנהי דלענין עבודה שאינה תמה ועבודת סילוק יליף טמא מזר דכשם שהזר פטור ממיתה ה"נ טמא מ"מ לענין במה אין למילף, דשאני עבודה שאינה תמה ועבודת סילוק שדינן בכהנים ויש בהן איסור זרות ואפ"ה פטרה תורה ממיתה שפיר איכא למילף טמא מינה דכשם דאיסור זרות שיש בהן אין בו עונש מיתה ה"נ איסור טמא שבהן אין בו עונש מיתה, משא"כ בהיתר הזר בבמה דלתדבר"י אין זה בתורת היתר אלא דאין כאן במציאות מקום לחלות האיסור של זרות אחרי דעבודה זו אינה מסורה לכהנים כמש"ל, לא שייך כלל למילף טמא דשייך בי' ענין איסורו גם בבמה שהרי שם עבודה עלה ואין ללמוד זמ"ז. ולפי"ז יצא לן דלתנא דבר"י טמא אסור בבמה וללוי מותר:

'''והשתא''' א"ש דברי הרמב"ם ז"ל דאף דס"ל כתנא דבי ר' ישמעאל דאזהרת זר הוא מוזר לא יקרב אליכם מ"מ טמא פטור ממיתה בעבודה שאינה תמה ועבודת סילוק משום דילפינן להו מזר שיש בו איסור זרות גם בעבודות אלו ומ"מ פטור מעונש מיתה ה"נ טמא באיסורו ומ"מ בבמה הטמא אסור והזר מותר ולא ילפינן מהדדי משום דבזר אין מציאות עיקר האיסור ובטמא שייך האיסור וליכא למילף מהדדי כמש"ל:

===יא===

יא) '''ולפי"ז''' יש ליישב קצת גם דברי רש"י ז"ל במאי דפירש טעמא דמתני' כלוי דזר וטמא מחד קרא נפקי מוינזרו, דלפי מה שתפס דמאי דתני בסיפא דמתני' נותר וטמא מיירי בטומאת בשר או בטומאת הגוף לענין אכילה ולא בשימוש בטומאה א"כ מדלא חשיב גם שימוש בטומאה בין הדברים ששוין בין בבמה גדולה בין בבמה קטנה נראה דתנא דמתני' סבר דטמא משמש בבמה קטנה כזר, וע"כ דסבר כלוי דזר וטמא מחד קרא נפקי ומדהותר זר בבמה הותר נמי טמא, דלתדבר"י ליכא למילף טמא מזר לענין במה כמש"ל, ולכן פירש"י אליבא דלוי. והשתא תו לא תקשה מסתמא דגמרא דדף ט"ז דאמרינן מה להצד השוה שבהן [טמא ובע"מ] שכן לח הותרו בבמה, דסוגיא דהתם אזדא אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל ולדידי' שפיר פרכינן דטמא לא הותר בבמה, משא"כ אליבא דלוי. וניחא נמי דבברייתא דר"ע בדף י"ג פירש"י דגם שתויי יין פטורין בעבודה שאינה תמה אע"ג דאין אזהרתייהו מוינזרו משום דמ"מ ילפינן כולהו מזר וכמו שנתבאר. אולם בנוגע ליישוב דברי רש"י ז"ל רק לפלפולא הוא, ולקושטא דמילתא אין לקבוע מסמרות דאליבי' טמא מותר בבמה לתנא דמתני' מדלא חשיב בהדי דברים ששוין במה גדולה וקטנה גם שימוש בטומאה די"ל דתנא ושייר, דה"נ כתבו התוס' זבחים {{ממ|[[תוספות/זבחים/טז/א#דילמא|דף ט"ז ע"א]] ד"ה דילמא}} לענין אונן דשרי בבמה ואפ"ה לא חשיב לי' במתני' ברישא בדברים שבין במה גדולה לבמה קטנה דתנא ושייר. ואין לדחות דמאי שייר דהאי שייר ושאני אונן דשייר נמי יושב כמ"ש התוס' שם, דה"נ שייר מומין שחיטה והפשט ונתוח למאן דאית לי' וכדקתני בברייתא בדף ק"כ. ואדרבא מצאנו לרש"י ז"ל בדף ט"ז ע"א שכ' מה להצד כו' שכן לא הותרה בבמה בבמת יחיד בשעת היתר הבמות דתנן בפ' בתרא הזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה, הרי דסבר דלתנא דמתני' טמא אינו משמש בבמה. אולם בכל אופן קשה דהכא פי' לה רש"י לענין שימוש בטומאה דלא כדפי' התם וצע"ק:

'''אח"ז''' ראיתי דלאו יחידאי הוא רש"י ז"ל לפרושי טעמא דמתני' כילפותא דלוי דזר הוזהר מוינזרו, דה"נ מפרשי לה ה[[יד רמ"ה/סנהדרין/פג/א#|רמ"ה]] והר"ן בחי' לסנהדרין {{ממ|[[ר"ן/סנהדרין/פג/א|דף פ"ג]]}}, והוא פלא דשלשה נביאים מתנבאים בסגנון אחד וכולהו דלא כתנא דבי ר' ישמעאל. ואולי לפי שלא נתפרשה הדרשה בפטור הטמא בעבודה שאינה תמה וללוי פשוטה היא נקטוה הכי לפירושא. ועל הר"ן לא יספיק זה ויקשה עליו עוד יותר, דעל יסוד זה הקשה דלמ"ל בסוגיא דהתם למילף מיתה בטמא ששימש בגז"ש מחילול חילול מתרומה תיפוק לי' דטמא וזר תרווייהו מחד קרא נפקי וינזרו ובזר מיתה בהדיא כתיב בי' וילמד טמא ממנו, ומאי קושיא היא וכי סניא לי' דבעי הש"ס לאוקמי ההיא ברייתא גם לדבי ר' ישמעאל ובפרט דברייתא סברה זר מיתה ביד"ש והוא כדר' ישמעאל ופליגי עליו ר"ע וריב"נ, ובכל אופן הרי עדיפא גז"ש דחילול חילול דסגי גם לתדבר"י וצע"ג:

===יב===

יב) '''עכ"פ''' הרי נתבאר דלתנא דבי ר' ישמעאל דיליף אזהרה לזר מוזר לא יקרב אליכם שעיקר ענינה הוא שלא יעסוק הזר בעבודה המסורה לכהנים, הנה מה שהותרה בבמה אינו בתורת היתר אלא שאין כאן מציאות לחלות האיסור לפי שאין שם מצוה בכהנים, ובכגון זה בודאי לא מקרי הותר מכללו, דאיסור זה שלא יעסוק הזר בעבודות המסורות לכהן לא הותר מעולם בשום מקום, דכל שהעבודה מסורה לכהנים איסור זה קיים ואין לו היתר ובמה שאני שאין בה עבודה המסורה לכהנים וזה לא נכנס מעולם בכלל האיסור. והדמיון לזה הוא לאו דלא יגיד דאע"ג דאין מקבלין עדות בלילה ואז אינו בלא יגיד מ"מ לא מקרי הותר מכללו בשביל זה, דכל זמן שעדותו מתקבלת יש לאו ועל זמן שאין עדותו מתקבלת לא נאמר לאו מאליו, וה"נ דכוותה. והשתא אשה"ט מ"ש רש"י דמה שהותר זר בבמה אין זה הותר מכללו שלא נאסר שם ועונם ולא תקשה עליו קושית הר' חיים מדקרי הש"ס ליוצא הותר מכללו בבמה, דכיון דסוגיין אזדא אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל שפיר כתב רש"י דאליבי' אין זר בבמר הותר מכללו אלא שלא נאסר מעולם וכוונתו כמ"ש. ואין זה שייך אלא בזר שאין לו בבמה המציאות לאסור דלא יקרב אליכם, משא"כ יוצא דשפיר הי' שייך בו מציאות האיסור גם בבמה שהרי אין מחיצות והו יוצא והי' ראוי שיחול עליו איסור זה אלא שהתורה התירתו שפיר מקרי הותר מכללו, ומיושב קושית הר חיים וכן מה שהקשינו:

===יג===

יג) '''ואפשר''' דבזה יש ליישב נמי דברי רש"י ז"ל בזבחים {{ממ|[[רש"י/זבחים/יד/ב#|דף י"ד ע"ב]]}}, דאמרינן רבה ור' יוסף דאמרי תרווייהו הולכה בזר מחלוקת ר"ש ורבנן ר"ש דאמר עבודה שאפשר לבטלה לאו עבודה היי [פי' דר"ש מכשיר מחשבה שלא לשמו בהילוך] כשירי בזר לרבנן פסולה א"ל אביי והא שחיטה דעבודה שי אפשר לבטלה וכשרה בזר א"ל שחיטה לאו עבודה הי ולא והאר"ז אמר רב שחיטת פרה בזר פסולה כו' שא פרה דקדשי בה"ב היא, ופירש"י והא שחיטה כו' אלמא טעם לא בהא תלי וליכא למיפשט לרבנן דמשום דס' דהולכה א"א לבטל [תפסול בזר] א"כ בשחיטה דא"צ לבטל תיפסל בזר דהא שחיטה בזר כשרה, ומשני שחיטה לאו עבודה היא מדאיתכשרו בה כל הפסולים תבל מי דהוי עבודה ואי אפשר לבטלה פסול בזר, וכתבו התוס' (ד"ה והא שחיטה) פירש"י אלמא כו' ואת אמרת לרבנן פסול ותימה דמאי פירכא היא לרבנן ודאי לא בהא תלי והא דפסלי בהולכה משום דמקבלה ואילך מצות כהונה, וכתבו עוד שחיטה לאו עבודה היא פי' בקונטרס מדאתכשרו בה כל הפסולים ואי אפשר לומר כן דאהכשר זר גופא מייתי לה הכא ובפ"ק דמנחות כו' והר"י דאורלינ"ש מפרש לאו עבודה היא לפי ששוה בחולין ובקדשים א"כ לאו מטעם עבודה צוה המקום שחיטה, וכ"כ התוס' בכ"מ. והנ"ל בביאורו דרבה ורב יוסף אמרו דלר"ש דאמר הולכה לפי שאפשר לבטלה אם נשתטה בצד המזבח לאו עבודה היא, פי' שאינה חשובה עבודה מצד עצמה מטעם זה, ה"נ כשירה בזר לפי שאין כאן בפועל עבודת זר דלא עשה דבר ששם עבודה עליו, ולרבנן דאמרי מחשבה פוסלת בהילוך מדאפיק רחמנא לקבלה בלשון הולכה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה כמבואר בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/ד/א|דף ד' ע"א]]}} ס"ל דאע"ג דאפשר לבטלה אם נשחטה בצד המזבח מ"מ השתא מיהא דנשחטה מרחוק וצריך להולכה שם עבודה עלה [או דגם באפשר לבטלה מקרי עבודה] וידעינן לה מקרא כנ"ל ה"נ פסולה בזר שהרי עשה דבר ששם עבודה עליו ויש כאן עבודת זר. וע"ז פריך אביי היכי אמרת דמחשבה וזר תלויין זה בזה יוכל דהוי עבודה לענין מחשבה הוי נמי עבודה לענין זר והא שחיטה דעבודה שא"א לבטלה היא ולענין מחשבה ודאי עבודה היא ואפ"ה כשירה בזר, הרי חזינן דחלוקין הן שמות העבודה שלענין מחשבה משלענין זר וה"נ אפשר בהילוך דאע"ג דלענין מחשבה שם עבודה עליו מ"מ לענין זר לאו שם עבודה עליו, והא דמקבלה ואילך מצות כהונה היינו בשאר עבודות המוכרחות לבר מהילוך דלפי שאפשר לבטלה לאו שם עבודה עליו לענין זה. והסבר הדבר הוא לפמש"ל דאיסור הזרות תליא בזה אם מסורה העבודה לכהנים דוקא או לא, וכל עבודה שאינה מסורה לכהנים אפילו אי הוי שם עבודה עלה מ"מ אין בה איסור זרות דלא קרב אליהם קרינן בי', ולכן י"ל דאף דאמרה תורה מקבלה ואילך מצות כהונה מ"מ לא נכללה בזה הולכה, דלפי שאפשר לשחוט אצל המזבח ולבטלה ממילא אינה בכלל זה, פירוש דממאי דאמרה תורה שמקבלה ואילך צריכה כהונה לא מוכח דעל הולכה נמי קפדה שתהא בכהן דהא כל עיקר ההולכה אינו חיוב, וכיון דלא בעיא כהן ממילא אין בה משום זרות ואפילו שם עבודה עלה עכשיו דנשחטה מרחוק כמש"ל, משא"כ לענין מחשבה דלא תליא כלל בעבודת הכהנים דאפילו זר שיחשב בשחיטה פסל וצריכין אנו רק שתהא שם עלה מצד עצמה ס"ל לרבנן דעכשיו שנשחטה מרחוק וע"כ צריך להולכה וא"א לבטלה השתא שפיר שם עבודה עלה ונפסלת במחשבה. ולזה מסתייע משחיטה דכשירה בזר ומחשבה פוסלת בה, וסבר דשחיטה שם עבודה עלה מצד עצמה אלא דלא בעינן בה כהן ולכן זר כשר ומחשבה פוסלת ומשני שחיטה לאו עבודה, כלומר דלעולם א"א לחלק עבודה ולומר דלענין מחשבה הויא עבודה ולענין זרות לא, ולכן אילו הוה ס"ל לרבנן דהולכה כשירה בזר ה"נ דלא הוי פסלה בה גם מחשבה לפי שאין מחשבה פוסלת אלא בעבודה ומדחזינן דכשירה בזר ש"מ דלאו שם עבודה עלה מצד עצמותה, דכלל גדול הוא דכל דבר ששם עבודה עליו מצד עצמותו צריך שיהא דוקא בכהן והזר פסול, ומדפסלי רבן במחשבה ש"מ דמצד עצמותה שם עבודה עלה וממילא צריכה כהן דוקא ופסולה בזר, ושחיטה שאני שאינה עבודה כלל מצד עצמותה ולא רק מצד דאינה בכהן וממילא מותר בה הזר כדסבר אביי אלא שאינה עבודה כלל מצד עצמה כהדלקת הנרות דאמרינן ביומא {{ממ|[[בבלי/יומא/כד/ב|דף כ"ד ע"ב]]}} דלאו עבודה היא וזר פטור עלי' לגמרי ומותר לכתחלה כמש"כ הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/ביאת מקדש/ט#ז|פ"ט מביאת מקדש הלכה ז']]}} וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן והיינו דלאו עבודה היא מצד עצמה כמ"ש התו"י לפי שהשלהבת עולה מאליה ולא מצד הוכחה מדלא בעיא כהן דהא לא גלי קרא כלל דלא בעיא כהן, ואדרבא בתו"י שם הקשו וז"ל אבל תימה לה"ר יוסף כיון דהדלקה לאו עבודה היא אמאי כתיב בה כהן דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותך את הנרות וגו', אלא דלהיפוך הוא מדידעינן מצד הסברא שאינה עבודה לא בעיא גם כהן, וה"נ שחיטה לאו עבודה היא מצד עצמה. והא דהוצרכנו בשחיטה לגילויא דקרא דמקבלה ואילך מצות כהונה להכשיר את הזר ולא ידעינן לה מסברא דלאו עבודה היא מצד עצמה, י"ל דאי לאו גילויא דקרא הו"א דעבודה היא. ובע"כ אתה צ"ל כן גם להר"י דאורליינ"ש דמשו"ה לאו עבודה היא משום דשוה בחולין ובקדשים גילויא דקרא למ"ל, אע"כ דאי לאו גילויא הו"א דעבודה היא, ואף שיש לדחוק ולחלק מ"מ היינו הך. אולם באמת מנלן דשחיטה לאו עבודה היא מצד עצמה דילמא כדאביי דשם עבודה יש לה אלא מדמיעטה קרא מכהן שריא בזר, ע"ז קאמר רש"י דשחיטה לאו עבודה היא מדאתכשרו בה כל הפסולין ואפילו טמא ואינך כדתנן בריש פ' כל הפסולין והני איסור עבודתן לא תלי בזה אם עבודה זו מסורה לכהנים או לא כמש"ל, ואי אמרת כדאביי דשחיטה עבודה היא ומ"מ הותר בה זר מקרא התינח זר אבל טמא ואינך אמאי כשרין בה והרי אין איסורן תלוי בעבודת הכהנים אלא כל ששם עבודה עלה חייבין [ובבמה אין הטמא עובד לתדבר"י מיהא כמש"ל], אע"כ דשחיטה לאו עבודה היא כלל גם מצד עצמה ולכן כל הפסולין כשרין בה. ובטעם הדבר דלאו עבודה היא מצד עצמה מסופקני אם הפירוש הוא שאין עליה שם עבודה מצד גדרי המלאכה כהדלקה, [ולמלאכת שבת אין זה שייך כלל כמובן], דקשה לכאורה לומר שתהא גרועה מהולכה. וסבור הייתי לומר שאינה עבודה לפי שעדיין לא קידשה סכין ועכשיו קידושה בא, אבל א"א לומר כן חדא דקידושו ועבודתו באין כאחת ועוד דאכתי תקשי מהפשט ונתוח דכשרין בזר כמבואר ביומא {{ממ|[[בבלי/יומא/כז/א|דף כ"ז ע"א]]}} ואמאי לא פריך אביי תו לרבה ור"י והא הפשט ונתוח דעבודה שא"א לבטלה וכשרה בזך, ובע"כ אתה צריך לשנויי כבשחיטה דלאו עבודה היא והתם כבר נתקדשה בסכין. והי' אפשר לומר שאינה עבודת קירוב למזבח אלא הכשר בלבד וה"ה הפשט ונתוח ושאני הולכה דמקרבא למזבח, אבל גם זה אינו דאיכא מילי דלא מקרבי למזבח והוויין עבודות. והנכון דהכל הוא מגילויא דקרא, דלבתר דגלי קרא דאינה צריכה כהונה קים להו לחז"ל דהיינו טעמא משום דלאו עבודה, והתרצן הוכיח לה ממתניתין דכל הפסולין כשרין לשחיטה כמש"ל. [ובאמת מהפשט ונתוח קשה טובא להר"י מאורלינ"ש דמפרש דמשו"ה שחיטה לאו עבודה היא לפי ששוה בחולין ובקדשים אמאי לא פריך אביי מהפשט ונתוח שאינן בחולין וכשרין בזר. ואין לומר דהפשט ונתוח מסברא ידעינן דלאו עבודות נינהו, דז"א חדא במאי גריעי מהולכה כמ"ש ועוד דביומא שם מהדרינן בתר קרא לאוכוחי דלא בעי כהונה, ואף דאיכא למידתי דהא דמהדרינן בתר קרא הוא משום דאי לאו קרא הו"א שהוא בכלל מקבלה ואילך מצות כהונה דוחק הוא וקמייתא מיהא קשה, וצע"ג]. ובזה מדוקדק יפה לשון רש"י ז"ל, דהתוס' יומא {{ממ|[[תוספות/יומא/מב/א#שחיטה|דף מ"ב ע"א]] ד"ה שחיטה}} כתבו שחיטה לאו עבודה היא בכל דוכתא פירש"י משום דכשירה בזר, ובאמת לא מצינו לרש"י שכתב כן אלא במנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/ה/א|דף ה' ע"א]]}} ובשאר דוכתי לא פירש כלום ובסוגיין כתב מדאיתכשרו בה כל הפסולים, ואמאי שינה לכתוב הכא כל הפסולים ובמנחות הזכיר רק זר. ולפי מ"ש הוא מדוקדק יפה, דהכא דסבר אביי לאוכותי משחיטה דיש עבודה שכשירה בזר ודחי דשחיטה לאו עבודה היא ליכא למימר משום דכשירה בזר דעל זה אנו דנין כמו שהקשו התוס' ולכן הזכיר רש"י כל הפסולים כמש"ל, משא"כ במנחות דלא איירי לענין זה ומסקנא דשמעתין דאין שום עבודה כשירה בזר סגי לפרושי דלאו עבודה היא משום דכשירה בזר לחודא:

==ענף ד==

===יד===

יד) '''ובמה''' שכתבנו לעיל דהדלקה לאו עבודה היא מסברא בעלמא ידעינן לה שהשלהבת עולה מאליה אבל קרא ליכא דלא בעיא כהונה אכתי איכא למידק ואפשר דתליא בפלוגתא דרבוותא. דהנה כבר הזכרתי שהרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/ביאת מקדש/ט#ז|פ"ט מביאת מקדש ה"ז]]}} כתב וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן, וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל א"א הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשירות עכ"ל. ולכאורה דברי הראב"ד סתומים כיון דהדלקה לאו עבודה היא וכשירה בזר ובחוץ אמאי לא ידליק לכתחילה כשחיטה שהזר שוחט לכתחלה. והנה הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/תמידין ומוספין/ג#י|פ"ג מתמידין מהל' י' עד י"ב]]}} כתב דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערבים מצות עשה שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו, והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להן זמן שנאמר להעלות נר תמיד. וכמה שמן הוא נותן לכל נר חצי לוג שמן שנאמר מערב עד בקר תן לו במדה שיהי' דולק מערב עד בוקר כו'. מהו דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במדה והוא חצי לוג כו' ומדליק נר שכבה, והדלקת הנרות היא הטבתם, ונר שמצאו שלא כבה מתקנו. וראיתי בס' מנ"ח שהקשה על מ"ש הרמב"ם שאם הוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן והרי במנורה ודאי הדלקה עושה מצוה ולא הנחה דאל"ה לא הי' דוחה שבת דאפשר לעשות קודם השבת להדליקה ובשבת יגביהנה ויניחנה{{הערה|'''*) הג"ה.''' באמת אין צורך לראי' זו דהכי מתבאר מסוגיא דשבת שם, ואולם אי משום הך ראי' לא איריא, דדישון המנורה מ"ע כמ"ש הרמב"ם ובמעילה {{ממ|[[בבלי/מעילה/יב/א|דף י"ב ע"א]]}} מבואר דהוא מדין דשן ממש ודרשינן דשן הדשן (עיי' מה שנכתוב בזה בע"ה להלן) ובמנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/פח/ב|דף פ"ח ע"ב]]}} אמרינן נר שכבתה נידשן השמן נידשנה הפתילה. וצריך ביאור אמאי נעשה השמן וכל הפתילה דשן. ואי"ל משום שנעשית מצותו שהרי בכבתה תוך זמן דליקתה נמי מדשן את השמן וכל הפתילה דכבתה סתמא קתני וכדפירש"י שכבתה בחצי הלילה. ונראה שהוא משום דאמרינן במנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/כו/ב|דף כ"ו ע"ב]]}} קטרת שפקעה מעל גבי המזבח אפילו קרטין שבה אין מחזירין אותן דעיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי קטרת, וה"נ במנורה שכבתה הנר דמ"ל פקעה מע"ג המזבח מ"ל כבה האש, ובירושלמי יומא {{ממ|[[ירושלמי/יומא/ב/ב|פ"ב ה"ב]]}} נמי אמרינן קטרת שכבת הוממה אפילו בקרטין שאין כתיב אוכלו אלא על מזבח החיצון פתילה שכבת צריכה דישון כו' שמן מהו שיהא צריך דישון מילתי' דר"ש ב"ר ר"י אמר שמן צריך דישון. ואי אמרת דמגביה את המנורה וחוזר ומניחה הרי נעקרה ממקומה וממילא הוי שמן ופתילה כפוקעין דמ"ל פקעו מעל המזבח מ"ל נעקר המזבח עצמו ממקומו, ואמרינן בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/נט/א|דף נ"ט ע"א]]}} מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו אבל עליו לא. [ויותר מזה סברנא דאפילו כשהן דולקין במקומן מכיון שעבר זמן מצות דליקתן נעשין כדשן] וכיון שכן בע"כ גם בשבת צריך הוא לדשן את השמן והפתילה וליתן שמן ופתילה אחרים וממילא להדלקה בשבת הוא בא. מיהו איכא למימר דמצי למיעבד שתי מנורות ובע"ש הוא מדליק השני' ודולקת עד למחר דכיון דלאו למצוה הודלקה לא נעשו שמן ופתילה דשן ובשבת מגביה את הראשונה ומניח את השני'. ואע"ג דלא חייבתו תורה לעשות שתים ובודאי מדגלי קרא תמיד אפילו בשבת היינו שידליקם בשבת ובמנורה אחת בענין אחר כמ"ש, מ"מ אמאי כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת והרי הכא אפשר מיהא הוי לעשות שתי מנורות. אולם אכתי יהי' מתקן מבחוץ ומכניס לפנים, ועיין מה שנכתוב בזה להלן בפנים ותבין ואין להאריך.}} ובסוגיא דשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/כב/ב|דף כ"ב ע"ב]]}} מבואר דאי הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומה בעינן ואם הדליק נר חנוכה בפנים והוציאה לחוץ לא עשה כלום. וא"כ כיון דמקום המנודה הוא בהיכל בודאי צריך להדליק במקומה והאיך כתב דהזר מדליק בחוץ. עוד תמה דבתו"כ (פ' אמור) אמרינן יערוך את הנרות לפני ה' שלא יתקן מבחוץ ויכניס וא"כ האיך ידליק הזר מבחוץ:

'''והנראה''' לומר דלכאורה קשה טובא במ"ש הרמב"ם דהטבת הנרות היא מ"ע מקרא דיערוך אותו אהרן ובניו והדלקת הנרות היא הטבתם, כיון דהדלקה מהאי קרא ידעינן א"כ ליבעי כהן דוקא דהא כתיב אהרן ובניו ואמאי כשרה בזר, ואם הדלקה לאו מהאי קרא ידעינן היכן היא מ"ע דידה והנ"ל לומר, דהנה התו"י יומא {{ממ|[[תוספות ישנים/יומא/כד/ב#הדלקה|דף כ"ד ע"ב]] ד"ה הדלקה}} הקשו כיון דהדלקה לאו עבודה היא אמאי כתיב בה כהן דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותך את הנרות וגו' ונשארו בתימה. והמאירי בחי' כתב וז"ל ואף בהדלקה אינו חייב שהדלקה אינה עבודה שאינו נותן דבר שיש בו ממש כו' ולא עוד אלא שהטיב [שאם הטיב] הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן כו' ואע"פ שנאמר ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה ומדכתיב בה אהרן משמע שעבודה היא לא נאמר אלא משום יקטירנה עכ"ל. אמנם תירוץ זה לא יספיק אלא לקרא דובהעלות את הנרות דכתיב בתרי' יקטירנה אבל לקושית התו"י מדבר אל אהרן בהעלותך את הנרות לא יעלה ארוכה, וצ"ל דמקרא זה לא הוקשה לי' כלל משום דבהעלאת הנרות גופה לא נאמר הכא אהרן אלא דמתחילה נאמר דבר אל אהרן ואמרת חליו וי"ל דלאו משום דהעלאה באהרן אלא משום דמשמרת העבודה מסורה לו נאמר הדיבור אליו שבהעלות הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, אלא מקרא דובהעלות הוקשה לי' שנאמר אהרן בהעלאה גופה וע"ז תירץ שהוא מוסב על יקטירנה. עכ"פ נראה מזה דליכא מיעוטא בהדלקה דלא ליבעי כהן אלא דלא אשכחן בה כהן בהדיא וכיון דמסברא ידעינן דלאו עבודה היא הזר כשר בה. אבל להרמב"ם שכלל את הטבת הנרות והדלקה בכלל במ"ע דיערוך אותו לא יספיק תירוץ זה שהרי בקרא דיערוך אותו אהרן ובניו בהדיא כתיב בי'. אולם הריטב"א כתב וז"ל הדלקה לאו עבודה היא תמיהא מילתא דהא כתיב בה אהרן ובניו דבר אל אהרן ואל בניו לאמר בהעלותך את הנרות וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות וי"ל דלהכי לא אפקי' בלשון חיוב ואמו בהעלות או בהעלותך לומר דלאו עבודה היא לחייב עלי' מיתה בזר כשם שאין חיוב מיתה בעבודה שאינה תמה עכ"ל. [ולכאורה נראה פשוט דמה שהזכיר חיוב מיתה אשגירת לישנא ולאו דוקא הוא אלא שאינה עבודה כלל ואינו אפילו באזהרה, דאל"ה מאי מקשה מהצתת אליתא, ואף דיש לדחוק מ"מ פשטות הדברים הכי משמע, ולשון הריטב"א צ"ע] וכתב עוד שם ת"ל על הצתת אליתא פי' הדלקת המערכה כו' שלא תהא אלא בכהן כשר כו' והיינו דכתיב בי' הכהנים וכתיב בה נמי ונתנו לשון אזהרה אלמא הדלקה עבודה חשובה היא ופרקי' הצתת אליתא עבודה והדלקה לאו עבודה פירש"י ז"ל הצתת אליתא עבודה שיש בה טורח כו' אבל הדלקת נרות לאו עבודה היא דלאו כלום עביד דהא מכיון שהדליק ברוב היוצא השלהבת עולה מאלי' עכ"ל. המבואר מדבריו דמדאפקי' בלשון בהעלות ולא בלשון אזהרה לגלויי אתי דלאו עבודה היא ולא בעיא כהן והוא כמיעוט מכהונה. האומנם דק"ק דא"כ מאי פריך הש"ס על הדלקה לאו עבודה היא ולא והתניא ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת והרי שאני הכא דגלי קרא בלשון בהעלות דלא בעיא כהן, וצריך לדחוק דאי לאו סברא דלאו עבודה היא לא הוה דרשינן לקרא הכי. ומעתה נאמר דהכי היא שי' הרמב"ם ז"ל, דקרא דיערוך אותו כולל הנחת הנרות במקומן הכנסתן והטבתן דהיינו דישון הפתילה ניקור וניקוי נתינת פתילה חדשה ושמן והדלקה דכל זה ביחד נקרא הטבה, וכמ"ש המאירי יומא {{ממ|[[מאירי/יומא/יד/ב|דף י"ד ע"ב]]}} מוציא כל הפתילה וכל השמן ומקנח את הנר ומחדש בו פתילה ושמן והדלקה זו עם התיקון הוא הנקרא הטבת כרות עכ"ל, לפי שכל הכנה זו לצורך הדלקה היא באה וזוהי העיקר וגמר המצוה ובתוספתא מנחות פ"ז תנינן וישם את המנורה באהל מועד וגו' ויעל הנרות לפני ה' כאשר צוה ה' היכן צוהו על המנורה הטהורה יערוך את הנרות וגו' הרי שמכאן מצות העלאה [ויש להעיר מזה על החולקים על הרמב"ם דתרי מצות נינהו ואכ"מ] ולפי"ז הי' ראוי שתהא הדלקה בכהן דוקא דהא יערוך אותו אהרן ובניו כתיב, אלא מדגלי קרא בהעלות ובהעלותך שלא בלשון אזהרה אפקי' מכהונה למימרא דלאו עבודה היא וכשרה בזר, וא"כ צ"ל דמאי דכתיב בהאי קרא יערוך אותו אהרן ובניו חוץ מהדלקה הוא, ולכן גם לפני ה' דכתיב בי' לא קאי על הדלקה, ולפיכך כל ההטבה דהיינו ניקור ודישון ונתינת פתילה ושמן וסדורה דנכללו בהאי קרא צריכות כהן ולפני ה' שלא יתקן בחוץ ויכניס והדלקה אינה צריכה לא כהן ולא לפני ה' ורשאי להדליק בחוץ, ומ"מ הדלקה מצוה היא כמ"ש דכל ענין ההכנסה הוא לצורך הדלקה וזוהי גמר המצוה. ובזה איפלגו הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם סובר כיון דהדלקה כשרה בזר הוי המצוה סתמא על מי שיכולת בידו להדליק ולכן כשהיא בחוץ שהזר יכול להדליק רשאי הוא להדליקה גם לכתחלה ומתעבדא מצוה על ידו, והראב"ד ס"ל דאע"ג דלאו עבודה היא ואין מצותה כמצות העבודה שבכהונה אלא מצוה גרידא כשאר המצות מ"מ כיון דמקומה תמיד בפנים במקום שאין הזר נכנס ואינו מן הדין ומתנאי המצוה שיוציאנה לחוץ בודאי כשנאמרה מצוה זו על הכהנים היא שנאמרה ולא בתור כיהון אלא אף מחוסר בגדים שדינו כזר לענין עבודת כיהון שפיר מדליק, אבל זר אע"פ שאינו מחלל משום דלאו עבודה של כיהון היא מ"מ אינו מדליק לכתחלה משום דאינו מחויב בדבר ומצוה אכתפא דכהנים היא דרמיא, ושחיטה שאני שאין מצותה על הכהנים אלא על הבעלים וכשהכהן שוחט רק מדין שליחות הוא{{הערה|'''*)''' ועיי' במל"מ {{ממ|[[משנה למלך/תמידין ומוספין/ב#י|פ"ב מתמידין ה"י]]}} שכתב לענין הוצאת הדשן דאע"ג דלאו עבודה היא ואין הזר לוקה עלי' מ"מ איסורא איכא יעו"ש, ובמק"א דברנו מזה. ויותר מזה י"ל דסבר הראב"ד דאין חילוק כלל בין נאמר בלשון אזהרה או בלשון בהעלותך אלא דכיון דלאו עבודה היא מסברא אין בה איסור זרות, אלא מדכתיב בה אהרן בעינן כהן מבני אהרן ולאו מדין עבודה אלא מידי דהוה אמר אות נגעים דלאו עבודה היא ובעיא כהונה ואפילו כהן שאינו מבני אהרן אינו רואה, כדאמרינן בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/קב/א|דף ק"ב ע"א]]}} דאפי' לרב דסבר משה כ"ג הי' מ"מ אינו רואה מעים דאהרן ובניו כתיב, וה"נ דכוותה אלא דאינו מחלל בדיעבד כיון דלאו עבודה היא מדיני הכהונה. ובזה אשכחנא קצת פתרא למ"ש הריטב"א שם וז"ל ובשם הרב ז"ל מצאתי דכולה סוגיין לענין כהן העובד שלא בבגדי כהונה דהוה לי' זר כו' והיינו דאמרין הכא הדלקה לאו עבודה היא לחייב עלה מיתה לכהן העובד שלא בבגדי כהונה עכ"ל והריטב"א תמה ע"ז, ולמ"ש י"ל דסבר דמ"מ בני אהרן בעינן וקושית התוס' דאהרן כתיב דחקתו וכמ"ש:}} ולכן שוחט הזר גם לכתחילה ואפשר עוד דסבר הראב"ד דאע"ג דקרא דבהעלותך שלא נאמר בלשון אזהרה אפקי' מכהונה ולא קאי עלה אהרן ובניו דבקרא דיערוך אותו מ"מ מכלל דלפני ה' לא אפקי' וצריך שידליק בפנים אלא דבדיעבד אין זה מעכב:

===טו===

טו) '''ולענין''' הקושיא כיון דהדלקה עושה מצוה הדלקה במקומה בעינן כדאמרינן בנר חנוכה, י"ל דהא דבנר חנוכה פשיטא לן דהדלקה במקומה בעינן הוא משום דקיי"ל כבתה אינו זקוק לה וא"כ בהדלקה גרידתא כבר נגמרה כל המצוה ואין אחרי' כלום דלא בעינן שתהא מודלקת אלא שידליק, ולכן א"א לומר דבהדלקה בפנים מתקיימא מצוה שהרי המצוה היא שתהא בחוץ, והגע בעצמך אלו כבתה עד שלא הוציאה לחוץ ואינו זקוק לה היכן הוא קיום מצוה של זו, משא"כ במנורה שאם כבתה זקוק לה כמבואר במנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/פח/ב|דף פ"ח ע"ב]]}} נר שכבתה כו' מטיבה ונותן בה שמן ומדליקה י"ל שהמצוה היא שתהא מודלקת בכל זמנה אלא לפי שכל זמן הדליקה היא מילתא דממילא שלא ע"י אדם לכן הונחה המצוה שע"י מעשה האדם בהדלקה כלומר שיסבב שתהא מודלקת כדאשכחן בעלמא במצות פו"ר ולהקים לאחיו שם וכדומה, ולכן לא בעינן בה הדלקה במקומה דגם ע"י הדלקה שלא במקומה הוא גורם שתהא מודלקת כל זמנה במקומה אח"כ, כלומר דמה שהיא דולקת אח"כ מכח הדלקתו הוא. ולפי"ז אפשר ליישב נמי הקושיא השני' משלא יתקן בחוץ ויכניס ולא נצטרך למ"ש לעיל, די"ל דעל מצוה הנמשכת לכל זמן דליקתה בפנים לא שייך לומר תיקון בחוץ משום תחלת ההדלקה. ומ"מ הדליקה חש"ו נראה פשוט דלא מהני דהא לא הוסבה דליקתה ע"י בן חיוב]:

===טז===

טז) '''אח"ז''' בא לידי פי' הראב"ד לתו"כ ומצאתי שכתב על מה שאמרו בתו"כ (פ' אמור) יערוך אותו אהרן ובניו מה ת"ל לפי שנאמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות יכול יהי' כהן אחד נכנס בשבעה נרות ת"ל להעלות נר תמיד, יכול לא יהא כהן אחד נכנס בשבעה נרות אבל יהיו שבעה כהנים נכנסים בשבעה נרות ת"ל יערוך אותו אהרן ובניו הא אהרן ובניו אינן עורכין אלא אחד, וכתב הראב"ד ז"ל יערוך אותו אהרן ובניו כו' יכול יהא נכנס כהן אחד בשבעה נרות כו' לפי שנאמר במקום אחר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות דמשמע שצריך להדליק כולן בבת אחת כו' כלומר יכנס שם כהן אחד בעינן שיוכל להדליק שם שבעה נרות בב"א כגון שמכניס שם קינסא ארוכה כו' אי נמי שמוציא הנרות שבמנורה ולא היו קבועין במנורה כדאיתא לקמן [דהוכיח בתר הכי דקסבר האי תנא הכי], וא"ת הא אמרינן לקמן לפני ה' שלא יתקן מבחוץ ויכניס התם הכי קאמר שלא יוציא המנורה ונרותיה לחוץ ויכניסנה כשהיא נעקרת ויניחנה במקומה אבל ידליק נרותי' בחוץ ויכניסם בבת אחת שהרי כולם הוקשו זה לזר עכ"ל. הנה מבואר כשמוציא רק את הנרות בלבד [היינו הבזיכין שבראש הקנים שבהם נותן את השמן] ומדליקן בחוץ וחוזר ומכניסן ומניחן ע"ג קני המנורה כשהן מודלקים אין כאן משום מתקן מבחוץ (ולהלן אות כ"א וכ"ב עוד נדבר בביאור דבריו) וא"כ מיושב שפיר מה שכתב הרמב"ם שהזר מדליק בחוץ ואין כאן משום מתקן מבחוץ ומכניס כיון שאינו מוציא אלא הנרות לחוד, דאע"ג דהרמב"ם סבר כמ"ד נרות קבועין היו ולא הי' יכול לסלקן מן המנורה כמבואר בדבריו (פ"ג מתמידין הלכה י"ד) מ"מ משכחת לה זימנא שאין נרותיה קבועים בה כגון שבאה משל שאר מיני מתכות חוץ מזהב שאז אין קפידא אם אין נרותיה קבועים, כמו שיבואר. דבמנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/פח/ב|דף פ"ח ע"ב]]}} איפלגו בה תנאי אם נרותיה קבועים בה או לא וטעם מחלוקתן הוא אם נרותיה באים מן הככר או לא, ותניא מנורה ונרותי' באות מן הככר ואין מלקחיה ומחתותי' מן הככר ר' נחמי' אומר מנורה היתה באה מן הככר ולא נרותי' ומלקחי' ומחתותי' באות מן הככר, ומ"ד באות מן הככר ככר ומקשה אמנורה ונרותי' קאי וכיון דמקשה הם הרי הם קבועים ומ"ד ככר ומקשה לאו אנרותי' קאי כיון דלא בעי מקשה אינן קבועין, והרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/בית הבחירה/ג#ו|פ"ג מבית הבחירה ה"ו]]}} פסק כמ"ד ככר עם נרותי' א"כ קאי מקשה גם אנרותי' ולכן הם קבועים בה. וא"כ אין הדברים אמורים אלא במנורה הבאה זהב דבעינן מקשה משא"כ כשבאה משל שאר מיני מתכות דלא בעינן מקשה, כדאמרינן במנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/כח/א|דף כ"ח ע"א]]}} באה זהב באה מקשה אינה באה זהב אינה באה מקשה, וכ"פ הרמב"ם שם דבשל שאר מיני מתכות אין מקפידין על משקלה ואם היתה חלולה כשרה וכו' הכ"מ דהיינו שאינה מקשה, וכיון דלא בעינן מקשה ממילא אין קפידא אם אין נרותיה קבועין בה ואפשר לסלקן מן המנורה ולהוציאן בפני עצמן לחוץ ובכה"ג הזר מדליק ואין כאן משום מתקן מבחוץ כמ"ש הראב"ד. ואין לומר דלמסקנא באמת אין נ"מ בין מוציא כל המנורה למוציא רק נרותיה ומדליק ואידי ואידי מתקן מבחוץ הוי דהא לפני ה' כתיב וליכא, והא דחולק הראב"ד בהכי רק לפי ההו"א דספרי דמקרא דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מוכח דכהן אחד נכנס בשבעה נרות ואז בע"כ היינו צריכין לומר דגלי קרא דיאירו שבעת הנרות דזה לא מיקרי מתקן מבחוץ וקרא דלפני ה' מיירי רק במוציא כל המנורה, אבל למסקנא דאי"צ להדליק בב"א הדרן לומר דבכל אופן מיקרי מתקן מבחוץ, ז"א שהרי מקרא דיאירו שבעת הנרות אפילו לפי ההו"א דצריך להאיר כולם בב"א לא מוכח כלל דמותר להדליק בחוץ שהרי אפשר בקינסא ארוכה כמ"ש הראב"ד מקמי הכי, ונהי דהראב"ד כנראה הוכרח לדרך השניה שמוציא הנרות ומכניסן כשהן מודלקין משום דלשון הספרי הכריחו דקאמר כהן אחד נכנס בשבעה נרות דמשמע שעם כניסתו הוא נכנס בנרות דולקים, מ"מ על הספרי גופא קשה למה אמר בהאי גוונא ולהוציא מידי מתקן מבחוץ לימא שמכניס בקינסא ארוכה בב"א בפנים, ואפילו תדחוק לומר דבקינסא א"א מ"מ יכנסו שבעה כהנים וידליקו בב"א ומתקיימא מצוה דיאירו שבעת הנרות דלאו כהן אחד ולא ז' כהנים כתיב בה ומנלן להוציא מידי מתקן מבחוץ, אע"כ דגם לפי האמת אין מתקן מבחוץ אלא כשמוציא כל המנורה כו' אבל כשמוציא רק את הנרות בלבד ומדליקן וחתר ומכניסן אין כאן משום מתקן מבחוץ וכמ"ש, ועפי"ז מדוקדק יפה לשון הרמב"ם שכ' לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ בלשון רבים והרי כאן דסבר נרותיה קבועין בה א"א להוציאן אלא בהדי מגורה וא"כ היה לו לומר שאם הוציאה לחוץ בלשון יחידה, ולפמ"ש מדוקדק יפה דלהוציא כל המנורה ולהכניסה מודלקת באמת אסור משום לא יתקן מבחוץ והכא מיירי רק כשעשאוה משאר מיני מתכות ואין נרותיה קבועין ומוציאן בפני עצמן שלא עם המנורה ולהכי נקט והוציאן לשון רבים:

==ענף ה==

===יז===

יז) '''אולם''' בעיקר הדבר אם בבאה משאר מיני מתכות אינה באה מקשה שכתבנו דדעת הרמב"ם דאינה באה מקשה ותמכנו יסודותינו בהכ"מ עדיין קטר קא חזינא דזוהי הצעת הסוגיא דמנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/כח/א|דף כ"ח]]}} ת"ר מנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב עשאה מן הגרוטאות פסולה משאר מיני מתכות כשרה מ"ש מן הגרוטאות פסולה דכתיב מקשה והויה שאר מיני מתכות נמי זהב והויה וכו' מקשה מקשה לעכב זהב זהב נמי לעכב האי מאי כו' היינו זהב זהב מקשה מקשה לדרשא כו' מאי דרשא דתניא ככר זהב טהור כו' באה זהב באה ככר אינה באה זהב אינה באה ככר גביעיה כפתוריה ופרחיה באה זהב באה גביעים כפתורים ופרחים אינה באה זהב אינה באה גביעים כפתורים ופרחים ואימא נמי באה זהב באה קנים אינה באה זהב אינה באה קנים ההוא פמוט מיקרי וזה מעשה המנורה מקשה זהב באה זהב באה מקשה אינה באה זהב אינה באה מקשה מקשה דסיפא למאי אתי למעוטי חצוצרות כו'. והרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/בית הבחירה/ג#|פ"ג מבית הבחירה]]}} כתב המנורה מפורשת צורתה בתורה וארבעה גביעים כו' בד"א בשעשאוה זהב אבל שאר מיני מתכות אין עושין בה גביעים כפתורים ופרחים וכן מנורה הבאה זהב תהיה כולה ככר עם נרותיה ותהיה כולה מקשה מן העשתות, ושל שאר מיני מתכות אין מקפידין על משקלה, ואם היתה חלולה כשירה, ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות בין שהיתה של זהב בין שהיתה של שאר מיני מתכות. שבעת קני המנורה מעכבין זה את זה ושבעת נרותיה מעכבין זה את זה בין שהיתה של זהב בין שהיתה של שאר מיני מתכות וכל הנרות קבועים בקנים. וכתב הכ"מ ומ"ש ואם היתה חלולה נראה לפרש דהיינו לומר שאינה מקשה עכ"ל והוא כמבואר בסוגיין אינה באה זהב אינה באה מקשה, אבל לפי"ז קשה טובא מ"ש הרמב"ם בתר הכי ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות בין שהיתה של זהב בין שהיתה של שאר מיני מתכות, והרי פסול דגרוטאות הוא ממקשה וכיון דבשל שאר מתכות לא בעי מקשה ראוי הי' שלא לפסול הגרוטאות, והמל"מ עמד ע"ז וכתב ז"ל ואם היתה חלולה פירשה מרן דהיינו לומר שאינה מקשה נראה דדוקא בדיעבד כשירה אבל לכתחלה צריך לעשותה מקשה ובזה ניחא מ"ש ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות דהיינו לכתחלה דאלת"ה תיקשי דהא פסול דגרוטאות נפקא לן מדכתיב מקשה ותניא מקשה זהב כו' אינה באה זהב אינה באה מקשה א"כ פסול דגרוטאות בשל שאר מתכות מנלן אלא ודאי רבינו לא מיירי אלא לכתחלה, ומ"מ לא ידעתי מנא לי' דין זה ואדרבא לישנא דגמרא אינה באה זהב אינה באה מקשה משמע אפילו לכתחלה עכ"ל. והנה הדוחק שמדברי המל"מ מבואר והוא עצמו ז"ל לא נחה דעתו מהן דמנ"ל להרמב"ם לחלק לכתחלה מדיעבד, ועוד דבהלכה דאין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות כולל הוא של זהב ושל שאר מתכות יחד ובשל זהב בודאי מעכב גם בדיעבד והאיך נימא דלצדדין קאמר בה בשל זהב גם בדיעבד ובשאר מתכות רק לכתחלה, דבר זה א"א ליאמר, ותו מאי האי דכתיב ואם היתה חלולה כשירה ואם היתה כוונתו למקשה ולהכשיר הגרוטאות בדיעבד למה שינה מלשון הש"ס ומלשון עצמו מקמי הכי ולא קאמר ואם לא היתה מקשה ושלא מן העשתות כשירה, וכל רואה יראה דלשון הרמב"ם ואין עושין לעולם מן הגרוטאות לשון לעולם מורה להספרי פ' בהעלותך מכאן אמרו אין של זהב עושים של כסף ושל ברזל ושל עופרת כו' אבל אין להם מין קשה אל יעשו מן גרוטי, ומשמע לעולם. ועוד דבהלכה ז' בדין שקניה ונרותיה מעכבין בין שהיתה של זהב בין שהיתה של שאר מיני מתכות סיים וכל הנרות קבועים בקנים, וסגנון הלשון מורה להדיא דאכולהו קאי אשל שאר מיני מתכות נמי, וקביעות הנרות בקנים תליא בדין המקשה כמש"ל וא"כ מוכח דגם בשל שאר מיני מתכות בעינן מקשה. האומנם שלפי דרך המל"מ י"ל דבשל שאר מיני מתכות בעינן קבועים לכתחלה כמו שפסל בהן הגרוטאות לכתחלה לפי דבריו דלכתחלה מיהא מקשה בעינן, אבל גם בזה נשאל דהרמב"ם כולל בכל הנרות של זהב ושל שאר מתכות יחד דעסיק בהו מקמי הכי והאיך נפרשו לצדדין בשל זהב לעיכובא ובשאר מתכות לכתחלה כמש"ל, ומדברי הרמב"ן בפירושו עה"ת פ' בהעלותך משמע נמי דמקשה מעכב בשאר מיני מתכות שכ' והחזיר מקשה היא לומר שאין מעכב בה אלא מקשה לא זהב כו' וכן אמרו רבותינו בספרי ובס' מנחות יעושה"ט [ואף דצע"ק דמקשה היא דסיפא לא לעכב בא אלא למעוטי חצוצרות כדאמרינן בשמעתין, י"ל דלא חש להביא מקשה דפ' תרומה לעכב כבש"ס והביא מפ' דקאי בה לפי שכן הוא בספרי, אבל מ"מ בעיקר הדין נראה דעתו ז"ל כן]. וכן משמע קצת בערוך (ערך גרט) דגרוטאות פסולין בשאר מיני מתכות דאחר שחשב מכמה מקומות גרוטאות הביא לאחרונה ברייתא דידן וז"ל ת"ר מנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב עשאה מן הגרוטאות פסולה, פי' מסמרות שבורין ושברי ברזל אשר יתאספו ויתקבצו ולשון יון הוא, וי"א כל מיני מתכות השבורין בין כסף בין זהב עכ"ל הנה כתב על כסף וזהב שי"א שהם ג"כ בכלל גרוטאות ולדרך הראשונה אין אלו בכלל ואפ"ה ניחא לי' ברייתא וקאי לפי"ז גרוטאות לשאר מתכות, ואף דבאמת מפורש בסוגיין דגרוטאות יפול גם על כסף כדאמרינן גבי חצוצרות דבאות משל גרוטאות ושל כסף נינהו לעכובא מ"מ נראה מיהא דעתו דניחא לי' לפרש הברייתא דפסול גרוטאות בברזל, ובפירוש רב האי גאון לכלים (פי"א מ"ג) כתב מן הגרוטים פי' איכא דאמרי מן הגרוטאות חתיכות של ברזל אשר יתאספו ויתקבצו כגון מחט שבורה ומסמרות שבורים כדא' לענין מנורה:

===יח===

יח) '''ונראה''' ברור בדעת הרמב"ם ז"ל שהגרוטאות פסולין גם בשאר מיני מתכות אפי' בדיעבד דבהו נמי בעינן מקשה לעיכובא, וחילא דידי' דבברייתא תניא מן העשת ומן הזהב כתרי מילי ומן הגרוטאות פסולה סתמא קתני ויותר מזה דבתוספתא חולין (פ"א) הגירסא מנורה אין כשרה אלא מן העשת עשאה מן הגרוטאות פסולה ומשאר מיני מתכות כשרה, וזהב לא קתני כלל ברישא, ועוד תני התם חצוצרת אינה כשרה אלא מן הכסף עשאה מן הגרוטאות כשרה משאר מיני מתכות פסולה נמצאת אומר פסול במנורה כשר בחצוצרות פסול בחצוצרות כשר במנורה, ואי אמרת דבמנורה נמי אין הגרוטאות פסולין אלא בזהב וכשרין בשאר מינין אין כאן פסול במנורה כשר בחצוצרות דזהב בחצוצרות פסול ובשל כסף במנורה נמי גרוטאות כשרין, ונהי דאיכא למימר דעל עיקר הפסול קאמר שיש פסול גרוטאות במנורה ואינו בחצוצרות מ"מ לפמ"ש מרווח יותר ובספרי פ' בהעלותך תני להיפוך נמצא כשר במנורה פסול בחצוצרות כשר בחצוצרות פסול במנורה, וכשר בחצוצרות היינו בשל כסף, ותני עוד שם בספרי אין של זהב עושים של כסף ושל ברזל ושל עופרת כו' אבל אין להם מין קשה אל יעשו מן גרוטי וסתמא קתני, ואף שאין זה מכריח כ"כ מ"מ סתימות הדברים בכל האמור נוטה לזה. ובשמעתין אמרינן גביעיה כפתוריה ופרחיה באה זהב באה גביעים כפתורים ופרחים אינה באה זהב אינה באה גביעים כפתורים ופרחים, ופרכינן עלה ואימא נמי באה זהב באה קנים אינה באה זהב אינה באה קנים ומשנינן ההוא פמוט מיקרי, והרי בההוא קרא מקשה נמי כתיב בי' ואמאי לא ממעט כולהו מהאי קרא ולימא אינה באה זהב אינה באה גביעים כפתורים ופרחים ומקשה, א"ו דהדר קרא מקשה לעכב לכל המינים, מכל הלין נראה להרמב"ם ז"ל דבעינן מקשה בכל המינין וגרוטאות פסולין בהם, והא דאמרינן בתר הכי וזה מעשה המנורה כו' אינה באה זהב אינה באה מקשה אפשר דלא היתה הגירסא כן לפינו או שדחאה לאיזה טעם, ומ"ש ואם היתה חלולה כשירה הנה לא ידענו מהו ענין החלולה ואיזהו מקורו ואפשר דלא קאי כלל אשל שאר מיני מתכות אלא חזר לעיקר דין המנורה דחלולה כשירה ולזה הורו לי דברי המבי"ט ז"ל בקרית ספר וז"ל וכן של זהב בעינן ככר עם נרותיה ומקשה ושאר מיני מתכות אין מקפידין על משקלה כו' ואם היתה חלולה כשירה דלא קפיד קרא אלא אמקשה עכ"ל, הרי שתפס דבחלולה ליכא חסרון דמקשה וא"כ שב לעיקר דין המנורה ואפילו בשל זהב נמי [ומקורו לא נודע לן] ודלא כהכ"מ, וברש"י פ' בהעלותך כתב עד ירכה עד פרחה ירכה היא השידה שעל הרגלים חלול כדרך מנורות כסף שלפני השרים עכ"ל, ולא איתפריש אם כוונתו שהשידה חלולה ואינה מלאה ואטומה מבפנים כדרך כל המנורות או שכוונתו שחלל יש מקרקע השידה ולמטה בין הרגלים כרגיל, ולדרך הראשון אין קפידא במה שהשידה חלולה ומקשה מקרי כהקרית ספר, אבל יותר נראה כדרך השני דאל"ה חלולה הו"ל למימר:

===יט===

יט) '''אולם''' לפי שדחוק לומר דגירסא אחרת הי' לפני הרמב"ם או שדחה מ"ש אינה באה זהב אינה באה מקשה לטעם לא נודע, דלפי"ז נמי קשה דאייתר לן חד מקשה וזהב דהאי קרא שלא לשום דרשא והדרה קושית הש"ס אימא זהב זהב לעכב וליכא לתרוצי תו כדמתרץ הש"ס האי מאי אא"ב כו' היינו זהב זהב מקשה מקשה לדרשא עיי"ש בסגיא ובתוס', וכן אינו מדוקדק לפי"ד מ"ש הרמב"ם וכן מנורה הבאה זהב כו' ותהי' כולה מקשה כו' ולפי האמור לא הי' לו לכתוב דין המקשה אצל זהב דוקא כשהוא נוהג בם בשאר מתכות, וגם שהוא נגד דברי הכ"מ נאמן ביתו, לכן נראה להוסיף בביאור הדבר ועם זה יתיישב הכל בס"ד. דהנה בענין המקשה בחיוב העשת ופסול הגרוטאות כתב רש"י בסוגיין וז"ל מן העשת עשייתה חתיכה שלמה ומכה בקורנס עד שיצאו ממנה כל כליה, מן הגרוטאות זהב שבור, מקשה משמע חתיכה אחת כדמתרגמינן נגיד משוך שנמשך הכל מחתיכה אחת מקשה משמע דבר המוכה ונהלם כדכתיב וארכבתיה דא לדא נקשן עכ"ל, ולא נתבאר לי אם כוונתו היא דמקשה יש בו שתי משמעות, האחת בגוף החומר שממנו נעשית המנורה והיינו חתיכה אחת שלמה וזוהי עשת שפירושה חתיכה שלמה גדולה כדפירש"י, וכ"כ הר"ש (פי"א דכלים מ"ג) העושה כלים מן העשת ת"ל עשת חתיכה גדולה של ברזל כמו עששיות של ברזל דפ' אמר להם הממונה וכדתניא בפי' הקומץ הרבה המנורה היתה באה העשת עכ"ל, והמשמעות השנית היא בעיבוד דמקשה לשון והקשה היא שיכה עליה בקורנס שאמרו בספרי אין מקשה אלא מעשה קורנס, או דמקשה רק משמעות אחת יש בה והיינו מעשה קורנס דמקיש בקורנס ומוציא אבריה וממילא מוכח דבעינן חתיכה שלמה והיינו עשת, ומזה ידעינן לפסול הגרוטאות שאינן חתיכה אחת ושלא יעשנה אברים אברים ויחברנה. (וראיתי בהתוה"מ להגאון מלבי"ם בפ' בהעלותך שכ' שלא כדברי רש"י דמהקשת קורנס ידעינן שלא יעשנה אברים אברים דזה נלמד מקרא דגביעיה כפתוריה ופרחיה ממנו יהי' שלא יעשה אברים אברים כמ"ש בספרי. אבל באמת צדק רש"י ז"ל דבמנחות דף פ"ח ע"ב אמרינן דנרותיה קבועות שהם בכלל ככר ומקשה הרי דממקשה ילפינן לה, ובאמת מקרא דממנה יהי' לא מצי למילף נרותיה שלא הוזכרו בו, והספרי לטעמי' דסבר דאין נרותיה קבועין בה דתני סיפא יכול אף נרותיה כו' מן הככר ומן הזהב הם באים ואינם באים מן קשה. וכ"ת א"כ מנ"ל להספרי דלא יעשה קניה אברים אברים דבקרא דיהיו לא נאמרו קנים, ז"א דכתיב נמי קרא אחרינא כפתוריהם וקנותם ממנו יהיו. וש"ס דילן לא ס"ל בזה כהספרי ושפיר פי' רש"י ז"ל). אולם להרמב"ם נימא דשתי משמעות יש במקשה כנ"ל שתהא חתיכה אחת והיינו עשת ומזה פסלינן גרוטאות ושיקשו עוד עליה בקורנס שתעשה קשה ביותר שיתקרבו חלקיה זה לזה ותהא מוצקה ומלאה שלא יהיו בה הנקבים הדקים הפנימים חיין חלקי המתרית או חלולים אחרים ממש שיקרו וזהו הנקרא אטום שיתאטמו הנקבים והחלולים כפי שאפשר בידי אדם, וההפך מזה כשהמתכת אינה מוקשת ע"י קורנס ונשארה רכה לפי הערך ונקובה ע"י נקבים האמורים או חלולים ממש נקראה חלולה ואמרו בספרי (לפי גירסת הגר"א ז"ל) מקשה אין מקשה אלא מן קשה מן העשת מעשה קורנס, והיינו שיהי' קשה ואטום הנקבים ולא רך וחלול. (ויתכן שבאמרו מן קשה ר"ל שהמלה נגזרה מן שרש קשה ופירושה מלאכת עשיית הרך לקשה ע"י הלמות פטיש שלא באש והיינו הקשה בקורנס, כמו כתמר מקשה המה. וכן מקשה משמעו גם חתיכה שלמה של דבר מה קשה כמו מכבר שפירושו חתיכה שלמה של מקלעת מעשה כברה משרש כבר שענינו קלוע, וזוהי עשת חתיכה שלמה של מתכת בכלל שהיא מן החמרים הקשים. ובא להוציא שלא נאמר שהוא משרש נקש שענינו הלום ודבק יחד ואין בו משמעות עשות קשה מרך ולא משמעות השניה של חתיכת דבר קשה, שאלו הי' משרש זה ראוי הי' שיבוא הקו"ף דגושה ולחסרון הנו"ן). ולפי"ז מן הגרוטאות פסולה לפי שאינה מחתיכה אחת והחלולה פסולה שלא הי' בה הקשת קורנס. וס"ל להרמב"ם בשאר מיני מתכות נמי בעינן חתיכה אחת ולכן מן הגרוטאות פסולה בשביל הראיות שהבאנו למעלה, והא דאמרינן זה מעשה המנורה מקשה כו' אינה באה זהב אינה באה מקשה בע"כ דלא ממעטינן להו אלא ממשמעות אחת של מקשה דהיינו הקשת קורנס ולא ממשמעות השניה של חתיכה אחת, [ויש להמתיק קצת דזה מעשה המנורה בתנאי העיבוד משתעי וזוהי הקשת קורנס], והשתא א"ש מה שהקשינו אמאי לא ממעטינן שאר מתכות ממקשה מקרא קמא דגביעיה כו' משום דהך מקשה לעיכובא בזהב בא ויש בו שתי המשמעות וגם חתיכה אחת בכלל וא"א למעט שאר מתכות דגם בהו בעינן חתיכה אחת ורק מקרא בתרא ממעטינן דאפשר לפרשו שבא לשם מיעוט לענין הקשת הקורנס בלבד, ועפי"ז יש לומר טעם על הש"ס גופי' אמאי באמת ממעטינן שאר מתכות רק לענין החלולה ולא לענין הגרוטאות ומנלן דהמיעוט קאי רק לחד ולא לתרווייהו ולמ"ש א"ש דאי תימא דשאר מתכות נתמעטו משניהם א"כ איכא למשמע הא מקרא דגביעיה כו' ואייתר לן חד מקשה וחד זהב אע"כ דלא אימעוט מתרווייהו ולהכי מקרא דגביעיה א"א למעוטי כמ"ש ואיצטריך מקשה וזהב דוזה מעשה המנורה, ואי תקשי מנלן למעט הקשת קורנס להכשיר את החלולה ולפסול את הגרוטאות ואימא איפכא, י"ל דאי אמרת דגרוטאות כשרין אי אפשר עוד להקשת קורנס בכדי לעשותה קשה דהיינו אטומה מחללים דע"י קורנס שלא באש לעולם תשאר חלולה במקום הדבק של המתכות, וע"כ דנתמעט מהקשת קורנס ולא מחתיכה אחת, והשתא א"ש פסקי הרמב"ם דמתחלה כתב דבשל זהב תהי' מקשה מן העשתות היינו שיקיש העשתות בקורנס בכדי שתהי' אטומה ובשל שאר מתכות אם היתה חלולה כשרה ולא בענין מקשה, ואח"ז כתב דין הגרוטאות השוין בשניהם לפסול לפי שאינם חתיכה אחת, ובהלכה ז' כתב שכל הנרות קבועים בקנים וכולל בזה גם שאר מתכות שכולם צריכים להיות מחתיכה אחת והנרות בכלל, ועדיין הי' לבי מהסס לפסוק בסכינא חריפא את המקשה ולומר שנתמעט רק לענין חלולה ולא לענין עשת עד שמצאתי לי בזה חבר גדול בס' מרכבת המשנה שדרך ג"כ במסלה זו ונגע בקצה הדברים, ואח"ז הראו לי שהגאון מלבי"ם ז"ל בפ' תרומה נגע ב"כ בעיקר דברים אלא שלא ירדו ללבן את הענין כדי צרכו:

===כ===

כ) '''לאחרונה''' אעיר עוד בקצרה מהרהורי לבי בענין זה בקיטועי מלין, דעוד עלה על דעתי דלפמ"ש הרמב"ם בפירושו לכלים (פי"א מ"ג) דעשת הוא חתיכת ברזל אצל יציאתו ממקור העפר יש לפרש דבעינן במנורה מתכת חדשה מן המכרה והגרוטאות פסולין לפי שאינן מן המכרה אלא ישנין הן וכבר נשתמשו בהן ואפילו יהיו חתיכות גדולות. ובתוספתא מגילה {{ממ|[[תוספתא/מגילה/ב|פ"ב]]}} תנינן אבנים וקורות שחצבן מתחלה להדיוט אין בונין אותן בהר הבית ופסקה הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/בית הבחירה/א#כ|פ"א מבית הבחירה ה"כ]]}} ובירושלמי יומא {{ממ|[[ירושלמי/יומא/ג/ו|פ"ג ה"ו]]}} תני אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש ובקודש יחצבו, והא דתנן במדות [[משנה/מדות/ג#ד|פ"ג מ"ד]] אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם וחופרין למטה מהבתולה ופי' הרא"ש קרקע בתולה דידוע שלא הי' שם ברזל, היינו רק טעם למאי דבעינן דוקא למטה מהבתולה. ומסופקני בכל הנ"ל אם מעכבין, ועיי' בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/יח/ב|דף י"ח ע"ב]]}} בד שיהיו חדשים ואמרינן התם שאינו מעכב, ועיי' בירושלמי יומא שם ובתוס' יומא [[תוספות/יומא/יב/ב#ילבש|דף י"ב ע"ב]] ד"ה ילבש ועי' במנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/כב/א|דף כ"ב ע"א]]}} מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט, ובחצוצרות אמרינן שאם עשאן מן הגרוטאות כשרין וקצרנו]. ולא ברירא לי האיך הוא נלמד ממקשה כמבואר בגמרא דפסול הגרוטאות הוא משום דלא הוו מקשה, ואפשר דהיינו דקאמר הספרי מן קשה ר"ל מן המחצב, או מן (או מין לפי הגירסא הישנה) קשה שעדיין לא הותך מקודם ומעולם לא הי' אלא קשה, והא דבעינן גם במתכת חדשה חתיכה אחת נילף ממשמעות דמעשה קורנס שמפשט ומוציא אבריה ממנה כדפירש"י, ולפי"ז י"ל דבשאר מיני מתכות דלא בעינן מעשה קורנס גם חתיכה אחת לא בעינן ובלבד שלא יהיו מן הגרוטאות הישנות, וממילא בשאר מיני מתכות נעשית אברים אברים ולא קביעי נרות ומזה יצא לן דין חדש דלאו דוקא גרוטאות מחתיכות הרבה אלא אפילו חתיכה אחת גדולה ישנה או שנשתמשו בה פסולה, ולאו דוקא שנזרקו לבין הבלאות אלא ה"ה כלים שמשתמשים בהם נמי פסולין ואפילו יהיו חתיכה שלמה. ומצאתי בהגהות לספרי מחכם קדמון ספרדי שנספחו להספרי עם הגהות הגר"א ז"ל שכתב כעין זה וז"ל אין מקשה אל מין קשה י"מ מן משך בתרגום נגידא ור"ל דבר שמעולם לא נעשית בו מלאכה ולא נמשך אלא עתה הוא תחילת משיכתו עכ"ל. אבל רחוק לומר כן דאי הכי לא הו"ל למיתני גרוטאות שמובנו ידוע כפי שנתפרש למעלה וה"ה כל שאינו מן המכרה או כל מתכות וכלים שנמשכו כבר או שנשתמשו בהם. עוד הי' אפשר לפרש עשת חזקה ומלאה והיינו אטומה מחללים מלשון שמנו עשתו, ובזה מדוקדק יותר לשון הרמב"ם דהיינו ממש ההיפוך מן החלולה ואמר דבזהב בעינן עשת ובשאר מתכת גם החלולה כשרה, אולם קשה מלשון התוספתא חולין שהזכרנו מנורה אין כשרה אלא מן העשת וזה משמע לכל המתכות, אך בשמעתין הובאה בלשון היתה באה מן העשת. עוד הרהרתי דאולי פסול הגרוטאות הוא משום תערובות מיני מתכות שונים או אפילו מין אחד וטיבם משונה בחלקיהם, והא דאמרינן בשמעתין (כ"ח ע"ב) במנורת חשמונאים שפודין של ברזל היו וחיפום בעץ י"ל דשאני התם שהיתה בפנים כולה מברזל לחוד וכשרה והחיפוי י"ל דלא מגרע, ואם הי' החיפוי גם בצד הפנימי של תוך הנרות לכאורה לא שייך לפסול משום חציצה בין שמן לברזל המנורה. ועוד דהחיפוי של עץ גופיה הוי מנורה בפ"ע שהרי חלולה כשרה בשאר מתכות ומאי איכפת לן מה שבתוכו ברזל ואם צריך להיות חתיכה אחת אפשר שיהי' חתיכה אחת ע"י מעשה אומן או ע"י יציקה דאם נתמעטו שאר מתכות ממקשה דהקשת קורנס גם יציקה כשרה בהו, ואם חלולה בשל זהב כשרה לדעת רש"י יש להסתפק וכבר העירנו מזה למעלה. ואם התיך גרוטאות לחתיכה אחת נראה דפנים חדשות באו, אבל אם בעינן מן המחצב לא מהני, וגרוטאות לדעת רש"י כשרין בשאר מתכות דפירש לגרוטאות דשמעתין זהב שבור וכונתו מבוארת דבשאר מתכות כשרין דלא בעינן מקשה, ודבר זה העירני חכ"א. ולדעת הרמב"ן דמקשה מעכב בשאר מתכות כמש"ל מ"מ ממקשה דקורנס בודאי נתמעטו דאל"ה אמאי איצטריך כלל ופרט או מיעוט וריבוי לחרס ועץ דאי אפשר בהקשת קורנס, ודבר זה נתעוררתי מתוך מו"מ עם חכ"א. ויש להאריך טובא בכ"ז אלא שכבר נמשכנו יותר מדאי במילי סטראי שלא מעיקר עניננו ועת לקצר ומקום הנחנו:

==ענף ו==

===כא===

כא) '''עכ"פ''' מן האמור מבואר דדעת הרמב"ם נראה דגם בשל שאר מיני מתכות היו הנרות קבועים במנורה, וא"כ א"א הי' להוציא הנרות לחוץ בפ"ע אלא עם המנורה כולה, וצ"ל דמ"ש בפ"ט מביאת מקדש שאם היטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ היינו עם המנורה כולה והדרא קושיא לדוכתא אמאי מותר לזר להדליקן ואם הדליקן כשירות והרי יערוך אותו לפני ה' בעינן שלא יתקן מבחוץ ויכניס ולא שייך תירוצנו שבאות ט"ז. והנה עדיין צריך לדקדק בביאור דברי הראב"ד שהבאתי באות הנ"ל שכ' דהו"א שכהן א' מוציא הנרות ומכניסן כשהן דולקים, והא דאמרינן שלא יתקן מבחוץ ויכניס התם הכי קאמר שלא יוציא המנורה ונרותיה לחוץ ויכניסנה כשהיא נעקרת ויניחנה במקומה אבל ידליק נרותיה בחוץ ויכניסם בבת אתת, ולכאורה הי' נראה ביאור דבריו דעל הדלקה בחוץ אין קפידא, אי משום דהדלקה לאו עבודה היא או מטעם אחר, ועיקר הקפידא הוא רק על סידור הנרות על גבי הקנים או גם על שאר עניני ההטבה כמו נתינת פתילה ושמן שהן עבודות וצריכות להיות לפני ה' דוקא, ולכן כשהוציא הגרות לחוץ והדליקן ואח"כ סידרן בפנים אין כאן מתקן בחוץ, אבל כשהוציא כל המנורה והדליקה או סדרה שם והכניסה והניחה במקומה נהי דאין קפידא מצד ההדלקה בחוץ מ"מ מצד הסידור איכא קפידא. ואפילו סדרה מתחלה בפנים אפ"ל כיון שהוציאה כולה וחזר והכניסה בטל הסידור הראשון שהרי הוציאה ממקומה ועכשיו צריכה סידור חדש לפני ה', תו דלא צריך סידור חדש ומיירי רק שסידרה בחוץ]. ולפי"ז שוב הי' מיושב דברי הרמב"ם דזהו רק לתנא דספרי דסבר דאין הגרות קבועים כמו שהוכיח הראב"ד בתר הכי וי"ל שיש חיוב סידור לפני ה', אבל להרמב"ם דפסק דנרותיה קבועים בה הרי אין שום חיוב סידור וכיון דמצד ההדלקה אין קפידא בחוץ ממילא יכול להוציא גם כל המנורה ולהדליקה בחוץ, ואי משום נתינת פתילה ושמן מיירי שנתון לפני ה' ואף שצידדנו למעלה להראב"ד בדרך אחת דבהוציאה לחוץ י"ל דבטל הסידור וצריך סידור מחדש לפני ה', משום דמה שהיא סדורה עכשיו אינו ע"י הסידור הראשון שהי' תחלה לפני ה' אלא ע"י הכנסתה עכשיו מחדש כולה בב"א, וא"כ לענין נתינת שמן ופתילה נמי נימא הכי וממילא ההדלקה פסולה דצריך לכבותה וליתן מחדש שמן ופתילה לפני ה', הנה מלבד די"ל דהרמב"ם סבר דאין קפידא בזה ולא בטל הסידור למאן דאית לי' סידור ונתינת שמן ופתילה לדידן ע"י הוצאה לחוץ, ולהראב"ד י"ל דמשו"ה הפליג באמת דאינו מדליק לכתחילה אלא שאם הדליק כשרה וסבר דתיקון בחוץ אינו פוסל בדיעבד כמו שהראינו פנים לעיל אות י"ד, מלבד זה הרי בע"כ עתה צ"ל דלענין נתינת שמן ופתילה מיהא גם הראב"ד מודה שאין ההוצאה לחוץ מבטלן ואי"צ לעשותן מחדש לפני ה', דאל"כ האיך כתב דהו"א שכהן מכניס נרות דולקים ומסדרן, והחילוק שבין סידור הנרות ובין נתינו, שמן ופתילה לענין זה קל ואין להאריך בו]. אבל אם היתה כן כונת הראב"ד ז"ל לחלק בין הדלקה לשאר הטבות לא הי' לו להאריך והכי הו"ל למימר דעל הדלקה בחוץ אין קפידא ובלבד שיסדר לפני ה', ומאריכות דבריו נראה יותר דעל הדלקה שייך נמי שלא יתקן בחוץ וכוונה אחרת לוטה בדבריו. ולכאורה הי' אפ"ל דסבר דאין קפידא אלא על גמר העריכה ולכן כשמדליק הנרות בחוץ לא איכפת לן דאכתי יגמור העריכה דהיינו סידור הנרות ע"ג הקנים לפני ה' ורק כשמוציאה כולה לחוץ ומדליקה ומכניסה כך הרי נגמרה העריכה בחוץ דמה שמכניסה כולה אין זה מדין העריכה שיעמיד המנורה על מקומה דהא לעולם לא היו מזיזין אותה ממקומה כמבואר במנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/פח/ב|פ"ח ע"ב]]}}. והרוב בעיני לומר דבהעמדתה על מקומה לא בעינן בגדי כהונה לפי שאינה שייך לסידור המנורה כנ"ל, וראי' לזה מרש"י ז"ל בסוגיא דיומא {{ממ|[[רש"י/יומא/כד/ב|דף כ"ד ע"ב]]}} זר שסידר את המנורה ליחייב ופירש"י בבוקר היו מסלקין את הנרות של זהב מן המנורה לקנח אפרו יפה וחוזרין וקובעין אותו בה, והיינו כמ"ד אין נרותיה קבועין ודלא כסתמא דגמרא בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/כב/ב|דף כ"ב ע"ב]]}} דקביעי נרות וכבר הרגיש בזה הסמ"ג {{ממ|[[סמ"ג/עשה/קסג|עשין קס"ג]]}} יעו"ש, ומי הכריחו לזה להכניס נפשי' בפלוגתא ואמאי לא פירש שהעמיד המנורה על מקומה לדברי הכל, אע"כ שהעמדה זו אינה מחלקי הסידור והעריכה ואין זר חייב עלי' ובע"כ צ"ל דהש"ס פריך על סידור הנרות ע"ג הקנים ולמ"ד אין נרותי' קבועין, ולפי"ז גם בהוציאה לחוץ כולה אין קפידא מצד סידור הנרות [וה"ה שאר הטבות] שאינה גמר עריכה שעדיין יש אחרי' הדלקה אלא מצד ההדלקה עצמה שהיא גמר עריכה, וכן אם עמדה על מקומה והי' פתילותי' ערוכות ויוצאות לחוץ והדליקן שם הוי נמי מתקן בחוץ שהרי נגמרה העריכה בחוץ. אבל דרך זו דחוקה היא ואית בה עקולי ופשורי ויותר הי' נראה לומר בכונתו, דהא דלא יתקן מבחוץ ויכניס איתנייא בתורת כהנים על קרא דעל המנורה הטהורה יערוך את הנרות לפני ה' ועלה תני שלא יתקן מבחוץ ויכניס וסבר הראב"ד דאין הכוונה דלפני ה' קאי על מעשה העריכה שתהי' לפני ה' ולפסול התיקון שבחוץ דלפי"ז כשמוציא את הנרות ומטיבן ומדליקן שם יש בזה משום חסרון תיקון שלא לפני ה' אלא דלפני ה' חוזר על המנורה הטהורה דהיינו שיעשה תקוניה כשהמנורה עצמה נמצאת לפני ה' [עיי' יומא דף נ"ח ע"ב מזבח קטרת הסמים לפני ה' כו' מזבח לפני ה' כו' ועיי"ש ברש"י וא"ת כו'], ולכן כשמוציא הנרות ומדליקן שם אין קפידא שהרי זה מתקן בשעה שהמנורה לפני ה' משא"כ כשמוציא כל המנורה ומתקנה שם הרי זה מתקן בשעה שאין המנורה עצמה לפני ה' ובזה קפיד רחמנא. ולפי"ז יוצא דכל זמן שהמנורה לפני ה' יכול לעשות כל העריכה בחוץ ואפילו נתינת שמן ופתילה נמי ולאו דוקא הדלקה ולהיפוך דכל זמן שהמנורה בחוץ אעפ"י שהנרות בפנים אינו יכול להטיבן. והשתא אריכות דבריו מבוארת יפה לצורך. וצ"ע דלשון הראב"ד אינו מדוקדק במ"ש שלא יוציא המנורה ונרותיה ויכניסנה כשהיא נעקרת מאי פירושה של המלה נעקרת והרי מאליו מובן שהוא מכביסה נעקרת ומאי בעי בזה, והי' נראה דט"ס הוא וצ"ל נסדרת או מודלקת, אך לדרך האחרונה יש לקיים הגירסא נעקרת בדוחק:

===כב===

כב) '''ולפי''' המבואר עדיין דברי הרמב"ם ז"ל קשים, דכיון דסבר נרותיה קבועין ע"כ צ"ל שהוציא כל המנורה לחוץ, וא"כ לכל הדרכים האמורים קשה אמאי הזר מדליק וכשרה והרי איכא משום מתקן בחוץ, ונהי דאליבא דהרמב"ם יכולים לומר דסבר דעל הדלקה דלאו עבודה היא אין קפידא משום מתקן בחוץ, מ"מ על הראב"ד מיהא קשה שהשיג עליו רק שהפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אבל מודה שאם הדליקן כשירות ואמאי הרי מתקן מבחוץ, ואף שהראינו פנים לומר דסבר הראב"ד דאין זה מעכב בדיעבד מ"מ אין הדבר ברור בידינו וסייעתא בעי. ומלבד זה קשה גם על הרמב"ם אמאי לא הביא כלל האי דינא דשלא יתקן בחוץ ויכניס לענין תיקון שאר ההטבות מיהא כגון נתינת שמן ופתילות כשהוציא כל המנורה לחוץ, לכן נראה לומר דהרמב"ם לית ליה להאי דינא כלל להלכה, ובטעמא דמילתא י"ל דגרסינן התם בתו"כ על המנורה הטהורה על טהרה של מנורה שלא יסמכם בקיסמים ובצרורות יערוך את הנרות לפני ה' שלא יתקן מבחוץ ויכניס, ופי' הראב"ד ז"ל וז"ל על טהרה פי' על גלויה של מנורה כדתנן ביומא הזה על טהרו של מזבח כו' כלומר יניח הנרות על ראשי הקנים באמצעיתם כדי שישבו מעצמן בלא סמיכה כו' וקסבר האי תנא שהנרות לא היו קבועין במנורה עכ"ל. הנה מבואר דסבר האי תנא דקרא דעל המנורה הטהורה יערוך את הנרות בסידור הנרות על ראשי הקנים משתעי, ומדאסמיך לדרשא שלא יתקן מבחוץ להאי קרא בתרא ולא לקרא קמא מחוץ לפרכת העדות באוהל מועד יערוך אותו אהרן שבכלל זה כל עבודות ההטבה כמ"ש הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/תמידין ומוספין/ג#|פ"ג מתמידין]]}} דהטבה בכלל עריכה היא ובהאי קרא נמי כתיב לפני ה' והוה ידעינן לכל עבודת העריכה שלא יתקנן בחוץ, נראה דלא נאמר דין זה אלא על סידור הנרות בלחוד דהיינו שיניח הנרות על ראשי הקנים לפני ה' אבל בשאר ההטבות לא איכפת לן אם מתקנן בחוץ ולכן בקרא קמא שכולל כל עבודת העריכה לא דריש לפני ה' שלא יתקן כו' ורק בקרא בתרא דמיירי רק מהנחת הנרות המסולקין ע"ג הקנים דריש הכי. וכיון דהרמב"ם סובר שכל הנרות קבועים בקנים ואפילו בשל שאר מיני מתכות וא"א לעולם לסלקן ולהחזירן על הקנים ממילא לא משכחת לי' להאי דינא כלל ולכן לח הביאו. ואפילו למי שיאמר דבשאר מיני מתכות ס"ל להרמב"ם שאין נרותיה קבועים וכמו שדייקנו לעיל מלשונו בפ"ט מביאת מקדש שכ' והוציאן בלשון רבים, מ"מ כיון דבשל זהב מיהא נרותיה קבועים ליכא למדרש לקרא דלפני ה' שלא יניח הנרות המסולקים בחוץ כיון דבמנורה שבמשכן דבה משתעי קרא לא היו כלל נרות מסולקין. וכן נראה דאפילו למ"ד דבשאר מיני מתכות היו נרות שאפשר לסלקן מ"מ אין מצוה בסדורן כיון דבשל זהב לא היתה מצוה זו וראי' לזה מרש"י יומא כ"ד שהזכרנו לעיל באות כ"א דפירש זר שסידר את המנורה לענין החזרת הנרות ע"ג הקנים בשל זהב כמ"ש להדיא הנרות של זהב שזה אינו אלא למ"ד אין נרותיה קבועין ואמאי לא פירש לה בשל שאר מתכות ואליבא דכו"ע, דהא איהו דסבר דבשל שאר מתכות באה מן הגרוטאות ולא בעינן בהא חתיכה אחת כמ"ש למעלה אות כ' וממילא לכו"ע אין נרותיה קבועין, אע"כ דכמ"ד נרותיה קבועין לא אתיא דאע"ג דבשל שאר מיני מתכות אין נרותיה קבועין מ"מ כיון דבשל זהב ליכא לדידי' מצות סידור הנרות ע"ג הקנים גם בשל שאר מיני מתכות אינה עבודה. ובזה מדוקדק היטב לשון רש"י ז"ל דלמה הזכיר כאן הנרות של זהב אטו עד השתא לא ידעינן דנרות של זהב היו ושפת יתר הוא לגמרי ואינו מדרכו ז"ל הסופר ומונה כל אותיותיו ולמ"ש אשה"ט דבא להוציא מן הדעת שלא נאמר דפריך גם למ"ד נרותיה קבועים ובמנורה של שאר מתכות ולזה כתב הנרות של זהב לגלויי דפריך רק למ"ד אין נרותיה קבועים אבל למ"ד נרותיה קבועים גם ממנורה של שאר מיני מתכות ליכא למיפרך דלדידי' סידור הנרות לאו עבודה היא וכמ"ש והוא מזהיר ב"ה בדברי רש"י ז"ל שכל מלה ומלה מאירה ככוכבים:

'''ונוח''' לי בזה גם דקדוק קל בדברי התוס' סנהדרין {{ממ|[[תוספות/סנהדרין/פב/ב#היוצק|דף פ"ב ע"ב]] ד"ה היוצק}} שעמדו על מתני' דהיוצק והבולל כו' ואין חייבין עליהן לא משום זרות כו' וז"ל ומיהו קושיא ליתני נותן שמן ופתילה במנורה שיש אחריה הדלקה ופטרינן בהו זר בפ"ב דיומא מהאי טעמא דיש אחריהן עבודה ומהדלקה גופה לא קשה דלאו עבודה היא כדאמר התם עכ"ל. ויש לדקדק קצת כיון דנחתי למיפרך מכל העבודות שבמנורה אמאי לא הזכירו נמי בקושיתם סידור המנורה דבסוגיין דפטורי' נמי משום שיש אחריה עבודה, ולמ"ש אשה"ט דזו לק"מ דאפשר דאתיא מתני' כמ"ד נרותיה קבועין דפלוגתא דתנאי היא וא"א לעבודת סידור הנרות ואי בשאר מיני מתכות הא נמי לאו עבודה היא כיון שאינה בשל זהב וכמ"ש, אח"ז ראיתי שכבר עמד על זה המהרש"א. מיהא איכא לתרוצי עוד בדרך אחרת, דמקמי הכי כתבו התוספות דהולכה לא תשיב משום דאפשר לבטלה לשחוט בצד המזבח ולזרוק וה"נ סדור הנרות ע"ג הקנים עבודה שאפשר לבטלה היא שהי' יכול שלא להסירם כלל אלא לנקר שמנן במקומן. אך דברי תוס' בהולכה צע"ק דבפשוטו נראה דאפשר לבטלה הוא טעם הפטור [ולא דמשו"ה רק לא תשבו במתני' בהדי הנך דא"א לבטלן], ותמוה דפלוגתא דרבנן ור"ש היא בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/יג/א|דף י"ג ע"א]]}} ורבנן לא ס"ל להאי סברא דאפשר לבטלה ולר"ש נמי אמרינן התם {{ממ|[[בבלי/זבחים/יד/ב|דף י"ד ע"ב]]}} דזהו רק לענין שלא לשמו אבל לענין זרות לא. איברא דצ"ל דהתוס' לא לענין זרות קאמרי לה אלא לענין חוץ דבה מיירי עיקר מתני' וזרות בוכן נקיט, אבל גם בזה קשה מנא להו למיפטר מהאי טעמא בחוץ כיון דבפנים הוי עבודה לרבנן מיהא לכל מילי. וסבור הייתי לומר דבחוץ באמת אינה עבודה כלל מה"ט לכו"ע דעד כאן לא פליגי רבנן ור"ש אלא בהי' אפשר לבטלה רק מתחלה לשחוט בצד המזבח אבל עכשיו ששחטה רחוק ממזבח אי אפשר לבטלה עוד ובע"כ צריך לאמטינהו למזבח ולכן ס"ל לרבנן דהויא עבודה אבל אלו היה יכול לבטלה גם עכשיו כו"ע הוו מודו שאינה עבודה דהא אין בה צורך הקרבה ואין זה שייך אלא בפנים שמקום המזבח מכוון ואינו יכול להעמידו במקום אחר וא"כ עכשיו ששחט ברחוק ממנו בע"כ צריך למימטי הדם אליו משא"כ בחוץ שאין מקום קבוע למזבח א"כ גם עכשיו אפשר לבטל להולכה שהרי יכול להביא המזבח אצל הדם ולא הדם למזבח ונמצא שאין ההולכה צורך העבודה אלא למנוע טרחא יתירתא ואינה עבודה כלל לכו"ע כמו מוליך הדם לבראי מן המזבח ולהלן. ולפי"ז אין זה שייך אלא בהולכה משא"כ בסידור הנרות דאע"ג דאפשר לבטלה מתחלה אלו לא הסירן מ"מ עכשיו שכבר הסירן אי אפשר לבטלה עוד ובע"כ צריך לסדרן ע"ג הקנים ודמיא להולכה בפנים דהויא עבודה. ומזה יצא לנו דבר חדש לפמ"ש הרמב"ם בפי"ה שלהי זבחים דאין טמא עובד בבמה מ"מ עבד בהולכה פטור שאינה עבודה כלל בבמה לפי שיכול להביא המזבח אל הדם כמ"ש וכן לענין מחשבת פיגול בבמה בהולכה [אם לא שאין שהות להביא בו ביום וביני וביני יפסל בלינה וצ"ע]. אולם להכניס כוונה זו בתוס' אין הלשון סובל דא"כ לא הו"ל למימר דאפשר לבטלה לשחוט בצד המזבח אלא הכי הו"ל למימר סתמא דאפשר לבטלה וצריך לדחוק דאין כוונתם דזה טעם הפטור אלא דמשו"ה לא חשיב לה במתני'. ואכתי למ"ש שאינה עבודה כלל בחוץ דחוק דלמה הוצרכו לזה עדיפא הו"ל למימר שאינה עבודה כלל וצע"ק. ואין לומר דאכתי להרמב"ם נמי משכחת לי' לתיקון בחוץ בסידור הנרות גם בשל זהב, דאפילו למ"ד נרות קבועין הוו מ"מ קניה דקים הוו ובשעת הדישון היה כופפן ומטן למטה וזוקפן בשעת הדלקה כדפירש"י במנחות {{ממ|[[רש"י/מנחות/פח/ב#|פ"ח ע"ב]]}} ובל"א פי' שהכיסוי מלמעלה כמין טס הי' יכול ליטול כל שעה וא"כ זקופה זו או חזרת הכיסוי ליהוי כסידור וצריך שיהי' לפני ה' ולא בחוץ. ז"א דע"כ אין זה חשיב סידור וגם זה מוכח מרש"י יומא שהזכרנו דאל"ה לא היה צריך לפרש זר שסידר את המנורה כמ"ד אין נרותיה קבועין וכמש"ל. והשתא דאתינן להכי נוח לן לפרש כן גם כוונת דברי הראב"ד דעיקר הקפידא הוא רק על סידור הנרות ע"ג הקנים שיהי' מסדרן לפני ה' ולא בחוץ, ולא משכחת לה סידור הנרות שלא לפני ה' אלא כשיוציא כל המנורה כולה לחוץ ויסדר שם את הנרות עליה ויכניסנה כך כשהיא מסודרת ומדוקדק לשונו יפה:

===כג===

כג) '''ודע''' דלפי מה שנתבאר דמצי לאדלוקי שלא במקומה אישתכח דלאו כללא רבה הונא דהדלקת הנרות הוי תמיד עבודה תמה (לפי ההו"א דשמה עבודה) שהרי בהדלקה שלא במקומה למ"ד נרותיה קבועין בהוציא כולה לחוץ יש אחריה עבודה להניחה במקומה ולמ"ד אין נרותיה קבועין כשהוציא רק הנרות לחוד והדליקן יש אחריה עבודה סידור הנרות ע"ב הקנים, והא דפריך הש"ס ביומא שם הדליקה ליחייב דעבודה תמה היא היינו רק כשהדליקה במקומה כרגיל באין אחריה עבודה.

מיהו לדידן בהוציאה כולה והדליקה שצריך עוד להניחה במקומה יש להסתפק אם חסרון הנחה זו משווי להדלקה כעבודה שאינה תמה לפמ"ש למעלה שהנחה זו אינה מחלקי העריכה דאף דנתינת שמן ופתילה חשיבה כעבודה שאינה תמה בשביל ההדלקה שיש אחריה אע"ג דהדלקה עצמה לאו עבודה היא מ"מ י"ל דהנחת המנורה במקומה גרועה מהדלקה, דהדלקה אע"ג דלאו עבודה היא מ"מ מצוה מיהא הויא וגמר העריכה כמש"ל משא"כ הנחתה במקומה שאינה כלל מענין העריכה כמ"ש. ואף דלענין הדלקה עצמה אין נ"מ בחקירה זו דלמסקנא לאו עבודה היא כלל, מ"מ נ"מ מזה לענין סידור הנרות כגון בשל שאר מיני מתכות דלרש"י אין נרותיה קבועין לכו"ע והדליקן תתלה שלא ע"ג המנורה ובא זר וסדרן כשהיתה המנורה בחוץ דאינן חסרין עוד הדלקה אלא הנחה במקומה אם זה חשיב למשווי לסידור כעבודה שאינה תמה או לא, ואף דהוי מתקן בחוץ מ"מ נ"מ אם נימא דאין הלכה כההיא דתו"כ ומותר לתקן בחוץ לפי שלא הובא להלכה [היינו אם נימא דאין הלכה כלל כהתו"כ ולא לפי הדרך שכתבנו דמשו"ה השמיטה הרמב"ם משום שהיא רק לענין סידור הנרות שאינה שייכה להרמב"ם דבאופן זה בגוונא דכתיבנא הלכה כהתו"כ כמובן]. וכן נ"מ לפי"מ שצדדנו לומר להראב"ד דמתקן בחוץ אפילו להתו"כ אינו מעכב בדיעבד וא"כ שייך בי' חיוב זרות כזר שהקטיר מן הפסולין שאם עלו לא ירדו דחייב. מיהו למאי דכתיבנא דלמ"ד נרות קבועין בשל זהב אין סידור הנרות עבודה גם בשל שאר מיני מתכות למאן דסבר דבהן לא הוו קבועין לפי שלא היתה עבודה במנורה של זהב, מ"מ נ"מ למ"ד גם בשל זהב אין גרותיה קבועין וסידור הנרות הוו עבודה, ומתוך כך תסתער לן קושיא עצומה על רש"י ביומא דמפרש דפירכת הש"ס זר שסידר את המנורה ליחייב קיימא למ"ד אין נרותיה קבועין, (פירוש דהו"ל לרב לחנות לתנא זה גם עבודת סידור בין העבודות שזר חייב מיתה עליהן ולמה מנה רק ד') דא"כ מאי משני איכא הדלקה אחריה דשוויא לסידור עבודה שאינה תמה והרי אכתי משכחת לה סידור עבודה תמה כגון שהדליק את הנרות בחוץ ובא זר וסידרן שאין אחריה שום עבודה עוד. ואף דאיכא למימר דרש"י פליג על הראב"ד וסבר דגם בכה"ג מקרי מתקן מבחוץ ומעכב בדיעבד וממילא צריך לכבותן ולהדליקן מחדש ונמצא דאכתי איכא הדלקה אחריה מ"מ משכחת לה כשהדליק בפנים לפני ה' כשהיו הנרות מסולקין ובא זר וסידרן דאינן חסרין עוד כלום. ודוחק גדול לומר דסבר רש"י דגם זה מיקרי מתקן מבחוץ דהיינו שחיוב ההדלקה הוא דוקא כשהנרות מסודרין כבר ע"ג הקנים וכל כשמדליקן כשאינן מסודרין ע"ג הקנים אע"פ שהן בפנים מיקרי הדלקה שלא לפני ה' וצריך לכבותן ולחזור ולהדליקן כשהן מסודרין וצע"ג. ולהראב"ד דסבר דכשמוציא הגרות לחוד ומדליקן אין זה מתקן מבחוץ בודאי קשה דלמ"ד אין נרותיה קבועין משכחת לה סידור המנורה עבודה תמה כנ"ל, וצ"ל דהראב"ד לא מפרש לה כרש"י דפריך רק למ"ד אין נרותיה קבועים דזו אינה פירכא על רב די"ל דס"ל כמ"ד נרותיה קבועים ואין עבודה בסידור הנרות ע"ג הקנים אלא דפירכת הש"ס היא אליבא דכו"ע וסידור המנורה היינו העמדתה במקומה וס"ל דזו נמי עבודה היא ודלא כמ"ש לעיל. ואי דאכתי תקשי דמאי משני דחסרה נתינת שמן ופתילה והדלקה והרי אכתי משכחת לה שעשה כל זה בפנים כשלא היתה על מקומה ובא הזר והעמידה אח"כ על מקומה דהשתא סידור זה עבודה תמה היא, צ"ל דכל שאינה במקומה כחוץ דמי וס"ל דהטבה בחוץ פסולה גם בדיעבד דאל"כ אכתי יתחייב זר כמקטיר דבר פסול כזה שאם עלה לא ירד דחייב משום זרות כמבואר בסוגיין דיומא תניא כוותי' דלוי כו' והמעלה ע"ג המזבח בין דבר כשר בין דבר פסול [ועיי' במל"מ {{ממ|[[משנה למלך/ביאת מקדש/ט#ד|פ"ט מביאת מקדש ה"ד]]}} שתמה על מה שהשמיט הרמב"ם לדין זה ויש לפלפל בזה]. והא דבדינו של הרמב"ם בהוציאן לחוץ והדליקן שם הזר הסכים הראב"ד דכשרות בדיעבד מיהא, צ"ל דתפס בכוונת הרמב"ם שהוציא רק הנרות כלשון והוציאן ובזה אין דין מתקן מבחוץ כמש"כ. ואי דאכתי תקשי דמשכחת סידור המנורה על מקומה עבודה תמה כשערכה והדליקה במקומה ואח"כ הזיזה ממקומה ובא הזר והחזירה על מקומה דהשתא אינה חסרה עוד כלום צ"ל דסבר כמ"ש לעיל דכל שהוציאה לחוץ בטלה העריכה וכשמחזירה צריך לערכה מחדש וה"ה להזיזה ממקומה אפי' בפנים דלענין זה כחוץ דמיא דלאו לפני ה' במקומה היא. ומזה תתבאר לן פלוגתא חדשה בין רש"י והראב"ד בהעמדת המנורה במקומה להראב"ד הווי עבודה ולרש"י לאו עבודה היא כמו שהוכחנו למעלה:

'''וצריך''' אני למודעי דבכל מה שכתבתי בסעי' זה דסידור הנרות ליהוי עבודה תמה כשהקדים לה שאר ההטבות ואין עוד אחריה כלום, לא נעלם ממני די"ל דעבודה תמה פירושה מה שהיא תמה לפי סדר עבודתה הראוי ומה שהוא מקדים לה את העבודות הסדורין אחריה לא מעלה ולא מוריד ולא נעשית בשביל זה עבודה תמה, ולכן גם סידור הנרות לא יהי' לעולם עבודה תמה אפילו אם הקדים לה שאר הטבות כיון שלפי סדר העבודה סידור הנרות קודם להן ואז היא עבודה שאינה תמה, אבל אין רוחי נוחה מזה, ועוד היכן כתוב בתורה סדר ההטבה בכדי שנאמר שסדר העבודה הוא נתינת שמן ופתילה והדלקה לאחר סידור הנרות ולא לפניו. ויש לפלפל עוד בכל זה אלא שקשה עלי להאריך עוד ותן לחכם וכו':

===כד===

כד) '''עוד''' רגע נדבר בזה ואתר נשוב לעיקר עניננו דהמל"מ {{ממ|[[משנה למלך/תמידין ומוספין/ג#יב|פרק ג' מתמידין הל' י"ב]]}} כתב דישון המנורה ודישון מזבח הפנימי לא בעי בגדי כהונה, כ"כ התוס' יומא {{ממ|[[תוספות/יומא/נט/ב#והרי|דף נ"ט ע"ב]]}} סוף ד"ה והרי, ולדעתי יש לדון בזה טובא וקיצר במקום שהיה להאריך, חדא דטעמא דתוס' הוא משום דלאו עבודה היא, דאי הוי עבודה בודאי הוה בעי בגדי כהונה דמחוסר בגדים כזר וכדמפורש בדבריהם וכבר מצינו חולקים בדבר דס"ל דהוי עבודה והזר לוקה עלי' עיין תוס' זבחים {{ממ|[[תוספות/זבחים/מו/א#ולא|דף מ"ו ע"א]] ד"ה ולא}} וש"ד ורש"י שנזכיר להלן ושאר ראשונים שם. והרמב"ם גופיה {{ממ|[[רמב"ם/ביאת מקדש/ט#ח|פ"ט מביאת מקדש ה"ח]]}} לפי גרסתנו כתב אבל עבודת סילוק אין חייבין עלי' מיתה, וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה אינו חייב מיתה עכ"ל, ומשמע דמלקות חייב, והכ"מ הביא ג"כ גירסא זו והו"ל להמל"מ לעורר דדעת הרמב"ם אינה כן. ועוד דבתוס' שם באמת לא הזכירו אלא דישון מזבח הפנימי ולא דישון המנורה, אלא דמכלל דבריהם יש ללמוד לכאורה בם למנורה כן, דז"ל וא"ת מאי שנא דדישון מזבח הפנימי אפילו קודם דישון לית בי' מעילה כדאמר בפ' כל שעה {{ממ|[[בבלי/פסחים/כו/א|פסחים דף כ"ו.]]}} דקטרת לאחר שתעלה תימרותו אין בו משום מעילה ודשן מזבח החיצון מועלין בו לכו"ע קודם דישון וי"ל דבדשן מזבח החיצון מועלין בו כיון שמחוסר עבודה שצריכה בגדי כהונה כדכתיב ולבש הכהן מדו בד וגו' אבל דישון מזבח הפנימי אעפ"י שמחוסר דישון אין זה חסרון עבודה דלא אשכחן שיהא צריך בגדי כהונה כו' אבל לענין שיהא צריך בגדי כהונה אין לעשות ק"ו כיון דלא אשכחן בו שום עבודה אתר שנעשה דשן רק מצות דישון כדאשכחן בחיצון דצריך הרמה עכ"ל. וה"ה והוא הטעם גם לדישון המנורה דמ"ש. ולא עוד אלא דבמתני' דמעילה {{ממ|[[בבלי/מעילה/יא/ב|דף י"א ע"ב]]}} תני דישון מזבח הפנימי ודישון המנורה כחדא דלא נהנין ולא מועלין בהן וכיון דבמזבח הפנימי אשכחן דאין מועלין אפילו קודם דישון נראה דגם בדישון המנורה כן הוא, ותהי' קושית התוס' גם ממנורה מאי שנא ממזבח החיצון אלא דהזכירו בקושיתם רק מזבח הפנימי משום דאשכחן בי' בהדיא דאין מעילה בדישונו אפילו קודם דישון בההיא דפסחים, ובע"כ צ"ל דתירוצם קאי גם אמנורה דאין דישונה עבודה ולא בעי בגדי כהונה אבל לענ"ד י"ל דחילוק גדול יש בין דישון מזבח הפנימי לדישון המנורה לענין זה, ומדלא הזכירו בתירוצם גם דישון המנורה דלא בעי בגדי כהונה י"ל דבדיקדוק גדול הוא כמו שיבואר:

'''דהנה''' ביומא {{ממ|[[בבלי/יומא/כד/ב|דף כ"ד ע"ב]]}} בעי רבא עבודת סילוק בהיכל מהו לפנים מדמינן לי' או לחוץ מדמינן לי' (דבפנים לוי נמי מודה דפטור הזר בעבודת סילוק). ופירש"י עבודת סילוק בהיכל והיא עבודה תמה כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה מהו, מבואר מדבריו דדישון המנורה הוי עבודה תמה ופטור הזר הוא רק משום דעבודת סילוק היא, והוא פלא דבסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/פג/א|דף פ"ג ע"א]]}} גבי היוצק והבולל כו' המטיב את הנרות כו' ואין חייבין עליהן לא משום זרות כו' פירש"י זר שעשה אחת מהם בפנים אינו חייב מיתה דנפקא לן בסדר יומא {{ממ|[[בבלי/יומא/כד/א|דף כד.]]}} מועבדתם עבודת מתנה ודרשינן עבודה תמה ולא שיש אחרי' עבודה וכל הני יש אחריהן עבודה כו' המטיב את הנרות המדשנם שחרית יש אחרי' הדלקת ערבית עכ"ל. הרי דעבודת מתנה היא ולא עבודה תמה וביומא כתב להיפך ממש דעבודת סילוק היא ועבודה תמה, והיא פליאה עצומה, ותדא מיהא קשה לכל הראשונים דפירשו התם הטבת הגרות לדישון ופטור משום שאינה עבודה תמה ומשמע דעבודת מתנה הויא וחשיב לה בין הני עבודות דמתנה ועיין בחידושי הרמ"ה לסנהדרין ובתוס' שם) והרי עבודת סילוק היא כדאמרינן בהרמת הדשן ודוחק לומר מאי מדשנם דקאמרי שמסיר הדשן ומושך קצת את הפתילה למעלה בכדי להרבות אורה וזו עבודת מתנה היא (ועדיפא מהדלקה דלאו עבודה היא משום דזה עושה מעשה למשוך את הפתילה) דהו"ל לפרושי. והנ"ל לומר דבהא דעבודת מתנה ולא עבודת סילוק יש לחקור אם רק סילוק פטור או דבעינן מתנה דוקא. ובפשוטו נראה דמתנה דוקא בעינן כדכתיב קרא ואי לא הוי לא מתנה ולא סילוק פטור, ומ"מ אי לאו דבעינן עבודה תמה הי' הזר חייב מיתה על שחיטה והיינו שחיטת פרו של אהרן שפסולה בזר) וקבלה והולכה כמ"ש רש"י יומא (כ"ד ע"א) עבודה תמה כו' ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה{{הערה|'''*) הג"ה.''' מ"ש רש"י שחיטה בע"כ צ"ל דהיינו שחיטת פרו של אהרן שלדברי האומר שחיטת פרו בזר פסולה יש נה משום איסור זרות כמבואר ביבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/לג/ב|דף ל"ג ע"ב]]}} אבל בשחיטה דעלמא הרי קי"ל שחיטה לאו עבודה וכשרה בזר, וק"ק אליבא דמאן קיימינן אליבא דרב דאמר ארבע עבודות כו' ורב גופי' סבר שחיטת פרו כשרה בזר כדאמרינן ביומא {{ממ|[[בבלי/יומא/מב/א|דף מ"ב ע"א]]}} תסתיים דרב הוא דאמר כו', ואף דסבר בפרה פסולה מ"ח אין לומר דכוונתו לשחיטת פרה שהרי אמרינן התם דבדק הבית היא ואין כאן זרות מיהו לפימש"כ התו"י {{ממ|[[תוספות ישנים/יומא/מב/א#שחיטת|ד"ה שחיטת פרה]]}} דבעיא בגדי כהונה יש ליישב קצת, וצ"ע:}} וקבלה והולכה עכ"ל אע"ג דלאו מתנה ממש נינהו, ונהי דבהולכה (או גם בקבלה) י"ל דחשובי מתנה דמקרבא למזבח אבל שחיטה ליכא מתנה כלל וצ"ל דכל שהיא הכנה לעבודת מתנה נמי עבודת מתנה מקרי וכן תני במתני' בולל ופטור רק משום שאינם עבודה תמה אע"פ שאינה מתנה מצד עצמה ויתר מזה שאינה מעכבת (מיהו ובולל וכו' עד תנופה והגשה צ"ע דכשירות בזר כמבואר בסוטה {{ממ|[[בבלי/סוטה/יד/ב|דף י"ד ע"ב]]}} וביותר קשה מ"ש הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/ביאת מקדש/ט#ה|פ"ט מבי"מ הלכה ה']]}} על כל הני שנפסלו ולוקה כמו שעמד על זה כבר בתפא"י וצ"ל דקאי רק אאינך) ולפ"ז נאמר דכל עבודה שהיא הכנה וחלק לעבודת מתנה חשובה עבודת מתנה אפילו נעשית ע"י סילוק ממש. ומעתה נאמר דדישון המנורה הוי עבודה משני פנים א) מצד הדישון בפ"ע דילפינן במעילה {{ממ|[[בבלי/מעילה/יב/א|דף י"ב ע"א]]}} מקרא דדשן הדשן וכדישון מזבח הפנימי ומצד זה היא עבודה תמה שאין אחריה עבודה עוד דהדלקה שאחרי' מצוה אחרת היא של יום הבא, אבל הוי עבודת סילוק ב) מצד הטבת הנרות והכנתן להדלקה שלאחרי' כמ"ש הרמב"ם דדישון המנורה מ"ע שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו והוא חלק מהטבה וכדקרי לי' במתני' הטבת הנרות, ומצד זה הוי עבודת מתנה אע"פ שבא ע"י סילוק לפי שהיא הכנה וחלק לעבודת מתנה כמש"ל אבל אינה עבודה תמה שיש אתריה נתינת שמן ופתילה והדלקה שהיא גמר עבודה להטבה שלפניה (ואם עשו מנורה חדשה שבערבית ידליקו בה אין חיוב לדשן את הישנה ביום שלפניו מצד הטבה שהרי לא ידליקו עוד בישנה, אבל מצד הדישון כשהוא לעצמו לכאורה חייב לרש"י ועיין במלחמות ריש יומא וצ"ע בזה) והשתא א"ש דברי רש"י ז"ל דביומא דבעי רבא למימר דחייבין על עבודת סילוק ללוי ועבודה תמה בעינן שפיר פירש"י דדישון הוי עבודת סילוק ועבודה תמה, דמצד עבודות הדישון בפ"ע הוא עבודת סילוק ותמה, משא"כ למסקנה דפשיט רבא דהיכל כפנים ולכו"ע פטורין שם על עבודת סילוק ואנו באין לחייבו רק מצד עבודת המתנה שבו דהיינו מצד ההטבה שהיא הכנה לעבודת מחנה שפיר קאמר שאינה עבודה תמה שיש אחריה הדלקה, והיינו דמצד עבודת המתנה שבה אינה גמר עבודה וכמ"ש:

'''ולפי"ז''' לענין דליקרי עבודה וליבעי בגדי כהונה הוא נחלק ג"כ לשני פנים, דמצד הדישון בפ"ע שפיר י"ל כשי' הריצב"א דלא הוי עבודה אלא מצוה בעלמא ולא בעי בגדי כהונה כמ"ש דלא אשכחו בי' בגדי כהונה כבחיצון, וגם בזה נחלק רש"י עליו וסבר דגם דישון זה של סילוק שמי' עבודה בין במנורה ובין במזבח הפנימי כמ"ש, אבל מצד ההטבה וההכנה להדלקה שבו בודאי לכו"ע שמי' עבודה ובעי בגדי כהונה שהרי מקרא דיערוך אותם הוא נלמד יחד עם שאר ההטבות ואהרן ובניו כתוב ושאר הטבות וודאי עבודות הן ובעו בגדי כהונה וזר שנתן שמן ופתילה לוקה כמבואר בסוגיין דיומא וה"נ דישון מצד ההטבה שבו והשתא נחזי דבדקדוק גדול נקטו התוס' רק דישון מזבח הפנימי לענין דלא בעי בגדי כהונה ולא הזכירו גם מנורה משום דדישון המנורה בעי בגדי כהונה מצד ההטבה שבו מיהא. ומ"מ קושית התוס' לענין מעילה במאי דחלוק מזבח החיצון שמועלין בדשנו לפני הרמה לכו"ע תתיישב בתירוצם גם לענין מנורה שלא ימעלו בדשנה מהאי טעמא גופי' שכתבו לענין מזבח הפנימי, דכיון דהדישון מצד עצמו אינו עבודה ממילא הוי נעשית מצותו ואין מועלין בו, ומה שיש בו עבודה מצד ההטבה לא מצי למשוי לדשן כלא נעשית מצותו משום דעבודה זו דמצד הטבה לאו בגוף הדשן הוא אלא במנורה היא באה שינקרה וינקה מן השמן והפתילה שנתדשן ויכינה לנתינת שמן חדש להדלקה אחרת ומה זה ענין לגוף הדשן מיום שעבר. ומזה יוצא דדישון המנורה לכו"ע הוי עבודה ובעי בגדי כהונה ודישון מזבח הפנימי תלוי בפלוגתא דרש"י ותוס' ולפי גירסתנו הרמב"ם סבר כרש"י, ודלא כהמל"מ שסתם את הדברים כהלכה פסוקה:

===כה===

כה) '''ודע''' דמ"ש התוס' דדישון מזבח הפנימי לאו עבודה הוא אינו דומה למה שאמרו הדלקה לאו עבודה היא דהתם פירושו שאין בהדלקה מגדרי העבודה מצד המעשי דהיינו שאין הזר עושה מעשה דשלהבת עולה מאליה כמו שפירשו הראשונים, אבל ענין הדלקתן היא העבודה הרצויה מצד עצמה כלומר שזו עיקר המצוה שתהא נדלקת על ידם, משא"כ בדישון מזבח הפנימי דמצדי גדרי המעשה ראוי היה להיות עבודה אלא דסברי התוס' שאינה מצוה ועבודה בגופה כלומר שאין מעשה הדישון עצמו עבודה אלא דהכשר הוא שלא יהי' על המזבח ויהא מקום להקטרה, ועיי' במלחמות ריש יומא. ומזה תבין מ"ש המל"מ {{ממ|[[משנה למלך/תמידין ומוספין/ב#י|פ"ב מתמידין ה"י]] ד"ה ודע שזה שכתבנו}} דמשו"ה ס"ל להרמב"ם דהוצאת הדשן לאו עבודה היא משום דלוי ס"ל נמי דעבודה שיש אחריה עבודה אין הזר חייב מיתה עליה ואפ"ה סבר דעל הרמת הדשן חייב מיתה ואי אמרת דהוצאת הדשן עבודה היא א"כ אין הרמה עבודה תמה שהרי יש אחריה עבודה בהוצאה, וזהו שהכריחחו להרמב"ם דהוצאת הדשן לאו עבודה היא. ולכאורה דברים מתמיהים הם שהרי הדלקה נמי לאו עבודה היא ואפי"ה משויא לעבודות שלפניה כאינן תמות כמבואר בסוגיין דיומא. האומנם שהריטב"א (הזכרנוהו לעיל אות י"ב.) כתב שם וז"ל הדלקה לאו עבודה היא כו' דלהכי לא אפקי' בלשון חיוב ואמר בהעלות או בהעלותך לומר דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר כשם שאין חיוב מיתה בעבודה שאינה תמה עכ"ל, ומשמע דרק עבודה חשובה לענין מיתה לא הוי אבל לענין מלקות עבודה היא ולכן שפיר משויא לעבודה שלפניה לאינה תמה משא"כ הוצאת הדשן דאינה עבודה כלל. אבל הן הרמב"ם גופי' לא ס"ל הכי שהרי כתב שהזר מדליק לכתחלה וא"כ אינה עבודה כלל. ועוד דנראה דהריטב"א נמי לאו דוקא מיתה קאמר ואשגירת לישנא הוא משום דאיירינן במיתה, דאלת"ה מאי פריש עלה דהדלקה לאו עבודה מהצתת אליתא, ויש לדחוק, ולשון הריטב"א צע"ג. ולפי האמור דברי המל"מ עולים יפה דשאני הדלקה שאינה עבודה רק מצד המעשי אבל בעצם הוא גמר העבודה הרצויה ולכן כל עבודה שלפניה אינה תמה משא"כ הוצאת הדשן שלהיפך הוא שיש בה גדרי המעשה ואינה עבודה מצד מצותה ולכן הרמה שלפניה תמה היא, ובכ"ז נראה דדברי המל"מ אינם נכונים מצד אחר וכבר תמה על עצמו מירושלמי רפ"ב דיומא דנחלקו ר"י ור"ל בזר שתרם דר"י מחייב ור"ל פוטר משום דכתיב עבודת מתנה יצא זה שהוא בהרמה ובתר הכי קאמר הוציא שאר הדשן בפלוגתא דר"י ור"ל הרי דלכו"ע הוצאת הדשן עבודה היא כמו הרמת הדשן ומן הדין היה זר חייב עליה מיתה אלא דמאן דפטר ס"ל דעל עבודת סילוק אין הזר חייב מיתה משום דכתיב עבודת מתנה יצא זו שהוא בסילוק:

'''אבל''' באמת הדבר פשוט דהרמת הדשן שנוטלו משם ונותנם בצד המזבח ואין בדשן זה של תרומה שום עבודה עוד שפיר הוי עבודה תמה, דמה שיש מצות הוצאה הוא רק על שאר הדשן הנשאר במזבח ואינו שייך כלל לקומץ הנתרום שעבודתו כבר נגמרה. ודומיא דזריקה היא דהויא עבודה תמה לפי שהיא עבודה אחרונה שבדם אע"ג דאיכא הקטרת אברים ופדרים שלאחריה והוא משום דהקטרת אברים מילתא אחריתא היא ולא בדם ויש להאריך עוד בכ"ז וביחוד בשי' הרמב"ם שהדלקה בכלל הטבה וחייב בה גם בבוקר כבין הערבים אלא שעת לקצר ולשוב לעניננו:

==ענף ז==

===כו===

כו) '''הדרן''' לדידן למה שכתבנו לעיל באות י' דזר בבמה שאני מיוצא בבמה, משום דזר אין מקום במציאות לעיקר איסורו לפי שאין בבמה עבודות המסורות לכהונה, אבל יוצא הי' שייך בי' מציאות האיסור גם בבמה שהרי אין שם מחיצות והי' ראוי לחול עליו איסור היוצא אלא שהתורה התירתו ולכן מקרי הותר מכללו, והשתא אכתי חזינא למידק בי'. ר"ל דגדר היוצא הוא רק כשהיה מתחילה בפנים כדינו ואחר שנתקדש שם וירדה לו תורת מחיצות יצא ממקומו או שנתבטלה קדושת המקום ע"י סילוק מחיצת כמש"ל, וכדאמרינן בשר שיצא חוץ למחיצתו דוקא אבל אם מתחלת עשייתו הוא בחוץ ואפילו באופן שאינו נפסל משום שחוטי חוץ כגון בדידן בבמה) לא שייך בי' ענין היוצא כלל כל זמן שלא נכנס פעם אחת לתוך מחיצתו, דאע"ג דירדה לו בקידושו תורת מחיצות עדיין לא היה בתוכן ולא יצא מהן לחוץ בפועל כלומר שאין ענין הפסול מה שנמצא חוץ למחיצות אלא שהיציאה מתוכן לחוץ היא הפוסלת. ולפי"ז בקדשי במה שלא היו מעולם בתוך מחיצות אין בהן מציאות כלל לאיסור היוצא והוי דומיא דזרות בבמה שאין מציאות לאיסוזר כמש"ל ואפי"ה חשיב הש"ס יוצא בבמה להותר מכללו וא"כ ה"ה זר בבמה, והדר קשה אמאי קרי ליוצא בבמה הותר מכללו יותר מזר בבמה:

'''ולכאורה''' מצינו רמז מדברי רש"י ז"ל דיוצא כשר בבמה אפילו היה בתוך מחיצות ויצא כגון בבמה גדולה, דאמרינן זבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/קיט/ב|דף קי"ט ע"ב]]}} בעי ר' זירא עולת במת יחיד שהכניסה לפנים והוציאה לחוץ מהן מי אמרינן כיון דעיילא קלטה לה מחיצתא או דלמא כיון דהדר הדר, ופירש"י שהכניסה בפנים אחר ששחטה בחוץ וחזר והוציאה מהו מי נהוג בה דין קדשי במה גדולה ליטעון בתרומת חזה ושוק וצריך להחזירה לפנים או לא עכ"ל והוא תמוה כיון דאמרת דקלטוה מחיצות כדר' אלעזר דלעיל מינה ונהוג בה דין קדשי במה גדולה וצריך להחזירה לפנים א"כ מאי מהני' חזרה לפנים והרי כבר נפסלה ביוצא, ומזה נראה לכאורה דסבר דגם קדשי במה גדולה אינן נפסלין ביוצא וכן נראה לכאורה ממ"ש רש"י במנחות {{ממ|[[רש"י/מנחות/כה/א#|דף כ"ה ע"א]]}} מה ליוצא שכן הותר מכללו בבמה כו' בבמות נוב וגבעון כו' והני במות גדולות הוו. ולפי"ז שפיר קרי ליוצא הותר מכללו במקום שהי' שייך בו האיסור ואינו דומה לזרות כמש"ל אבל באמת א"א לומר כן שיהא יוצא כשר בבמה גדולה דבתוספתא שלהי זבחים תנינן להביא אלו דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה כו' חוץ למקומו בבמה גדולה אין חוץ למקומו בבמה קטנה (ובגמר' בסוגיין לא הובא סיפא זו דתוספתא) ורש"י נמי בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/כח/ב#|דף כ"ח ע"ב]]}} כתב דאין חוץ למקומו בבמת יחיד שאין שם מחיצות הרי דבבמת ציבור יש חוץ למקומו, וכן להלן {{ממ|[[בבלי/זבחים/קכ/א|דף ק"כ ע"א]]}} בהא דאמרינן מה יוצא כשר בבמה פירש"י במה קטנה שהרי כשרה בלא מחיצות, ויותר מזה מבואר בדברי רש"י {{ממ|מעילה [[רש"י/מעילה/ג/א#|דף ג' ע"א]]}} וז"ל והא דפליגי רבה ור"י כו' דהכי תנינן במסכת זבחים בפ' בתרא מה בין במת יחיד לבמת ציבור דהיינו מזבח במת יחיד אינה טעונה צפון ולא תנופה ולא הגשה ולא ריח נחוח ואינו נפסל ביוצא כו' עכ"ל ומשמע שהיתה לפניו הגירסא במתני' ואינו נפסל ביוצא ולפנינו ליתא (ואין לומר דנתכוון לברייתא (דף ק"כ) והיתה לפניו הגירסא בגמ' גם מסיפא דתוספתא חוץ למקומו כו' שהזכירה דלשון מה בין במת יחיד לבמת צבור לשון המשנה הוא ובברייתא נקט לשון במה קטנה וגדולה, והמציין רמז נמי למתני' דדף קי"ב] וכן כתב בתר הכי בדר"א קלטוה מחיצות של עזרה לכל דבר כו' ונפסלת ביוצא וכ"ה ברבינו גרשום ובשמ"ק שם ודברי רש"י בבעיא דר' זירא ובמנחות כ"ה קשים טובא ובמק"א דברנו בזה וא"כ שוב קשה אמאי קרי ליוצא הותר מכללו והרי אין מציאות כלל לאיסורו דכיון שהיה מתחילתו שלא במחיצות א"א לו לצאת והוי דומיא דזרות:

===כז===

כז) '''אולם''' באמת נראה דאין גדר היוצא דוקא כשהיה מתחילה בתוך המחיצות ויצא אלא אפילו היה מתחילתו שלא במחיצתו הצריכה נמי מקרי יוצא דכיון דהאי בשר צריך הי' מדינא להיות במחיצות ואינו בתוכן הוי יוצא ובשר בשדה מקרי וראי' לזה מדאמרינן בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/פט/ב|דף פ"ט ע"ב]]}} אמר רבינא בר שילא אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים פסולין כו' נימא מסייע לי' בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים ר' יוחנן אמר כשר ר"ל אמר פסול ר"י אמר כשר הואיל וסופו לצאת ר"ל אמר פסול עדיין לא הגיע זמנו לצאת ע"כ לא פליגי אלא בבשר אבל באמורין לא הוא הדין דבאמורין נמי פליגי והא דקא מיפלגי בבשר להודיעך כחו דר"ל כו' (ופירש"י הוא הדין באמורין מכשר שזריקה עושה אותו קדשי קדשים והאי דפירש משום דסופו לצאת הש"ס קמפרש לי' ולאו ממילתי' דר"י הוא) נימא כתנאי אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ר"א אומר אין מועלין בהן ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא ר"ע אומר מועלין בהן וחייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא מאי לאו בדהדר עיילינהו פליגי, ובהא פליגי דמ"ס מיפסלי ביוצא ומר סבר לא מיפסלי ביוצא אמר רב פפא בדהדר עיילינהו כו"ע לא פליגי והכא בדאיתנהו אבראי פליגי ובהא פליגי דמ"ס אין זריקה מועלת ליוצא ומ"ס זריקה מועלת ליוצא. ופשיטות הסוגיא היא דלר"פ בהדר עיילינהו רו"ע לא פליגי משום דלא נפסלו כלל ביוצא וכר"י דאמר אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים כשרים משום דעדיין אינן קדשי ה' ורק זריקה היא דעושה אותן קדשי קדשים כדפרש"י ולכן קודם זריקה דעדיין כקדשים קלים הן אין כאן יציאת חוץ למחיצותיהן כשיצאו חוץ לעזרה ואם הדר עיילינהו לפני זריקה כשרין, אבל אם נשארו בחוץ גם בשעת זריקה נעשים אז קדשי קדשים ואז נפסלו ביוצא ובזה הוא דאיפלגי ר"א ור"ע ולפי"ז נראה דלר"א לא נעשו יוצא משום דלא הועילה להן זריקה ונשארו כקדשים קלים וממילא אינם חוץ למחיצתן אלא דפסולין כנאבד הדם ולר"ע נעשו קדשי ה' והוו יוצא ואי תקשי לן דא"כ מאי פריך הש"ס במעילה {{ממ|[[בבלי/מעילה/ו/ב|דף ו' ע"ב]]}} והני תרתי למה לי ופי' דאיפלגי כה"ג ברישא בבשר קדשי קדשים שיצאו לפני זריקת דמים אם זריקה מועלת להוציא מידי מעילה ולמקבעי' בפיגול נותר וטמא ובסיפא פליגי באימורין) ומשני דהו"א דלר"א זריקה שלא כתיקונה לא מפקא מידי מעילה אבל מייתא לידי מעילה קמ"ל דלא שנא, ועיי"ש בתוס' (ד"ה שלא) שהקשו דיותר סברא לאפוקי מידי מעילה מלאתויי כמבואר בסוגיא דלעיל וחילקו בין כל הפסול בזריקה עצמה ובין כל הפסול בדבר הנכשר, ואמאי לא משני דהו"א דבבשר קדשי קדשים הוא דס"ל ל לר"א דאין זריקה מועלת שכבר נפסלו ביוצא קודם זריקה משא"כ באימורי קדשים קלים דקודם זריקה עדיין לא נפסלו ביוצא לר"י ולר"פ אליבי' דכו"ע ורק הכשר הזריקה הוא דעושה אותן ליוצא הו"א דמודי כו"ע לר"ע דבכה"ג זריקה מועלת קמ"ל דבהא נמי פליג וסבר דאין זריקה מועלת כיון דעם הזריקה בא פסולו. וי"ל או דסבר הש"ס דהיינו הך ואין חילוק קודם פסולו לזריקה או בא יחד עמה, או דסוגיא זו אזדא כרבינא בר שילא דאמר התם בזבחים אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים פסולים, ונראה דס"ל דלא נחלקו ר"י ור"ל אלא בבשר וטעמא דר"י דמכשיר הואיל וסוף הבשר לצאת אבל באימורין דלא שייך האי טעמא כו"ע מודי דפסולין וכדמסייע לי' הש"ס מהא דאיפליגי ר"י ור"ל רק בבשר וס"ד למימר דבאימורין לא]. והשתא אי אמרת דגדר היוצא הוא רק כשהי' מתחלה במחיצתו ויצא אבל אם היה מתחלתו שלא במחיצתו אין זה מגדר היוצא א"כ אמאי מיפסלי האימורין משום יוצא בדאיתנייהו אבראי בשעת זריקה והרי קודם זריקה עדיין קדשים קלים היו ולא יצאו חוץ ממחיצתן וכשנעשו קדשי קדשים בשעת זריקה ונתחדשה להן מחיצת העזרה הרי היא מתחלת קדושה זו חוץ למחיצת העזרה ומעולם לא היו בה כקדשי קדשים ואמאי מיפסלו ביוצא אע"כ דגם כשלא היה מעולם במחיצתו נמי הוי יוצא ולא בעינן דוקא הי' במחיצתו ויצא וכמ"ש:

===כח===

כח) '''איברא''' דאיכא למידחי דאף דרישא דמתני' דמעילה בבשר קדשי קדשים שיצא מיירי ביצא חוץ לעזרה מ"מ סיפא באימורי קדשים קלים לא מיירי בהני אלא ביצא חוץ לחומת ירושלים, דהשתא אין פסול יציאתן בא מצד קדשי קדשים ומשעת זריקה ואילך אלא גם קודם זריקה נפסלו ביוצא מצד קדושת קדשים קלים שהי' בהן ולענין יציאה זו כבר היו במחיצתן היינו חומת ירושלים ויצאו מהן, ואכתי אין ראיה מזה ללא היו מתחילה במחיצתן, אבל נראה לי לומר בזה מלתא חדתא לקיים ראייתנו, דהגרע"א ז"ל בתוספותיו למשניות מעילה (פ"א ח"ג) עמד במאי דאמרינן בסוגיין דזבחים מאי לאו בדהדר עיילינהו פליגי ובהא פליגי דמ"ס מיפסלי ביוצא ומ"ס לא מיפסלי ביוצא ופליגי בדר"י ור"ל, והרי אפי"ת דבהדר עיילינהו פליגי מ"מ אכתי לא מוכח דסבר מאן מינייהו כר"ל דאימורין שיצאו חוץ לעזרה קודם זריקת דמים נפסלו די"ל דמיירי שיצאו חוץ לירושלים דמיפסלי לכו"ע דהא לא קילי מבשר קדשים קלים, דכל טעמא דר"י הוא רק משום דקודם זריקה עדיין אינם קדשי קדשים ואין להם מחיצות העזרה אבל קדשים קלים מיהא הוו ויש להם מחיצות ירושלים וכשיצאו נפסלו, ולולא דמסתפינא הייתי אומר ליישוב קושיתו מלתא חדתא, דמחיצות לקדשים מצינו אם לזריקה והקטרה אם לאכילה, דם ואימורין ואברי עולה מחיצות העזרה לזריקה והקטרה, בשר קדשי קדשים מחיצות העזרה לאכילה ובשר קדשים קלים מחיצות העיר לאכילה, וכשיצא ממחיצות אלו הוו יוצא, והנך אימורין דלאו בני אכילה נינהו לא ניתנו להם מעולם לאותן המחיצות שלאכילה ורק כשנעשו אחר זריקה קדשי קדשים ניתנו להן מחיצות דהקטרה אבל קודם זריקה לר"י אין להן מחיצות כלל, מחיצות דהקטרה כקדשי קדשים לא דעדיין לא נעשו קדשי קדשים ומחיצות קדשים קלים כבשר נמי לא דלא נחמרו בהן מחיצות דבשר כיון דלאו בני אכילה נינהו, ולכן אימורין קודם זריקה לר"י אפילו יצאו חוץ לחומת ירושלים נמי לא נפסלו דאין להם מחיצות כלל לשום דבר וממילא לא הוו יוצא וא"כ לר"א דסבר דנפסלו ואין זריקה מועלת עוד ע"כ לאו מצד קדשים קלים הוא דנידונין כיוצא אלא כקדשי קדשים משום דעומדין להקטרה וע"כ דכר"ל סבירא לי' דגם קודם זריקה דינם כבר ליפסל ביוצא חוץ למחיצת העזרה כקדשי קדשים. ומצאתי שכעין זה כתב בתוס' חדשים למשניות שם, והשתא הכי קמה ראייתנו ממסקנא דר"פ, דמדנפסלו אימורין ביוצא בדאיתנייהו אבראי בשעת זריקה מוכח דאע"ג דלא הי' מעולם במחיצתו נמי הוי יוצא, דאפי"ת שהוציא האימורין חוץ לירושלים מ"מ לא מיפסלי כקדשים קלים אלא מדין קדשי קדשים שבהן כמ"ש וקדושה זו לא באה להן אלא בשעת זריקה ונמצא דמשעה שנתקדשו בקדושה זו וירדה להן תורת מחיצה לא היו מעולם במחיצתן:

===כט===

כט) '''אולם''' אכתי איכא למדחי דלעולם לא מיפסלי האימורין כלל ביוצא אפילו בדאיתנייהו אבראי מה"ט שלא היו מעולם במחיצתן ויצאו, והא דלא מהניא בהו זריקה לר"א י"ל דלרב פפא מטעם אחר הוא, דבמנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/יב/א|דף י"ב ע"א]]}} אמרינן איבעיא להו לדברי האומר שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן וקיי"ל דאותן שיריים אסורין באכילה מהו דתהני להו הקטרה למיקבעינהו בפיגול וליפקינהו מידי מעילה אר"ה אפי' לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דאיתיה בעיני' ופסול מחמת דבר אחר הוא וכו' א"ל רבא אדרבא תפי' לר"א דאמר אין זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דליתיה בפנים אבל חסרון דאיתי' בפנים מהניא לי' הקטרה. והנה בדעת רבא לא איתפריש אי סבר דעיקר הטעם מאי דלר"א אין זריקה מועלת ליוצא הוא רק משום שאינו בפנים ואין נ"מ כלל אם יש בו פסול יוצא או לא אי דסבר דלר"א בעינן שני החסרונות שיפסל ביציאתו ושלא יהי' בפנים ואם יש בו רק אחד מהן שהוא פסול ביוצא ונמצא בפנים או שאינו בפנים ואינו פסול ביציאתו זריקה מועלת גם לר"א אבל לר"פ איכא למימר דסבר דעיקר טעמא דר"א דאין זריקה מועלת ליוצא הוא רק משום דאינו בפנים בשעת זריקה. ואין נ"מ כלל אם נפסל משום יוצא או לא אלא דאפי' אי לא נפסל ביוצא ומהניא לי' חזרה מ"מ כל זמן שהוא בחוץ אין זריקה מועלת לי' ור"ע סבר דזריקה מועלת גם למה שהוא בחוץ ולפי"ז אין ראי' כלל שנפסלו האימורין ביוצא דלא תהוי להו חזרה לכ"ע אחרי שהועילה להן זריקה, וכן מטה דעת הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/פסולי המוקדשין/א#ג|פ"א מפסוה"מ הל"ג]]}} שאין האימורין נפסלין כלל ביוצא שכ' ואם החזירן מקטרין אותן, עיי"ש בכ"מ ולח"מ ובמק"א הארכנו בזה. וכ"נ מתוס' זבחים {{ממ|[[תוספות/זבחים/כו/א#דילמא|דף כ"ו ע"א]] ד"ה דילמא}} דלר"פ עיקר טעמי' דר"א הוא שאין הזריקה מועלת הוא משום שאינם בפנים, והן כתבו כן לפי שיטתם דגם בעיילינהו לגואי לפני זריקה נפסלו ביוצא ומ"מ בכה"ג זריקה מועלת גם לר"א וא"כ בדאיתנייהו אבראי עיקר החסרון הוא רק מה שאינן בפנים וה"נ נימא לדידן דאפי' אם לא נפסלו כלל ביוצא מ"מ אין זריקה מועלת לר"א כשהן בחוץ אליבא דר"פ ולדידי' אין פלוגתא דר"א ור"ע שייך כלל לפסול היוצא אלא הכל תלוי רק במה שהן בפנים או בחוץ. ומלבד זה הן התוס' זבחים (כ"ו) דרך אחרת להם בזה, שכ' דמברייתא דהתם פרכסה ויצתה לחוץ ויתרה פסולה ואוקימנא באלי' ויותרת הכבד ושתי כליות מוכח דאימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקה פסולין וע"כ דלא נחלקו ר"י ור"ל אלא בבשר ולא כדדחינן בדף פ"ט ה"ה דבאימורין נמי פליגי וסבר ר"פ נמי דלכו"ע כיון שיצאו נפסלו מיד אפילו קודם זריקה אלא דבעיילינהו לגואי מודה ר"א דזריקה מועלת לחייב משום פיגול על יוצא כי האי דלפני זריקה והי' בפנים בשעת זריקה כי פליגי בעיילינהו בתר זריקה אי חייבין משום פיגול דהא עיילינהו אי לאו ועיי"ש{{הערה|'''*) הג"ה.''' תמיה לי במ"ש התוספות דר"פ סבר דאע"ג דאיפסלו ביוצא מ"מ בהדר עיילינה לגוואי גם לר"א זריקה מועלת על יוצא כי האי דלפני זריקה והי' בפנים בשעת זריקה, והרי במעילה {{ממ|[[בבלי/מעילה/ז/א|דף ז' ע"א]]}} אמר רב פפא גופי' לא אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא אלא שיצא בשר אבל (יצא) דם אין זריקה מועלת ליוצא, לדברי התוספות אמאי קאמר לא אמר ר"ע דמשמע דר"א פליג עליו והרי דם תמיד הדר עיילינהו לפני זריקה הוא ובכה"ג בבשר גם ר"א כר"ע ס"ל דמהני' זריקה ובע"כ מוכח דכל שנפסל ביוצא לא מהני' לר"א הדר עיילינהו גם לר"פ ודלא כהתוס', ובדוחק י"ל דנקט ר"פ ר"ע משום דאשכחן לי' בהדיא דאמר זריקה מועלת ליוצא וה"ה לר"א למאי דחידש ר"פ דבהדר עיילינה מידי לר"ע, ודוחק הוא ואפשר עוד דיש חילוק בין קדשי קדשים לאימורי קדשים קלים לענין זה, וצ"ע:}}. ולפי"ז אין מכאן שום ראי' לספקנו לענין פסול יוצא כשלא היה מעולם בחוץ מחיצתו דהכא נפסלו מיד ביציאתן ולא משעת זריקה וכבר היו במחיצתן ואף דמבואר בתוס' דרק משום דמוכח מברייתא דפרכסה כו' דאימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקה פסולין משום יוצא הא אל"ה הוה ניחא להו כמ"ש דלא נפסלו קודם זריקה ואפ"ה באיתנייהו אבראי פליגי, מ"מ ליכא לסיוע לספקנו כמ"ש דאפשר דגם באיתנייהו אבראי לא מפסלי ומ"מ אין זריקה מועלת לר"א לפי שאינן בפנים:

===ל===

ל) '''נ"ל''' להביא ראי' לזה ממנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/מז/א|דף מ"ז]]}} בעא מיניה רשבר"י מרחב"א כבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן אותו הלחם מהו באכילה כו' אלא אליבא דהאי תנא כו' שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דמן של כבשים חוץ לזמנן רא"א אין בלחם משום פיגול רע"א יש בלחם משום פיגול אר"ש הני תנאי כר' ס"ל דאמר שחיטה מקדשא מיהו ר"א לטעמי' דאמר אין זריקה מועלת ליוצא וריע לטעמי' דאמר זריקה מועלת ליוצא דתנן אימורי קדשים קלים כו' מאי מדזריקת פיגול קבעה ללחם בפיגול ביוצא כבשר זריקה שלא לשמה נמי שריא לי' ללחם כו' (מדזריקת פיגול קבעה לי' ללחם בפיגול ואע"ג דזריקה פסולה היא דהא יוצא הוא קבעה ללחם בפיגול כי בשר כשאר בשר שלא יצא אלמא לתם כגוף הכבשים דכי היכי דגוף הכבשים מפוגלים לחם גמי מפוגל זריקה שלא לשמן נמי דפסולה היא שרי להו דהא קיי"ל {{ממ|[[בבלי/זבחים/ב/א|זבחים דף ב.]]}} כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ולחם נמי כגוף הכבשים דמי ומדכבשים נאכלין לחם נמי נאכל, פירש"י) מתקיף לה ר"פ וממאי דכי איתנהו אבראי פליגי דילמא בדאיתנהו אבראי דכו"ע לא פליגי דאין זריקה מועלת ליוצא ובהדר עיילינהו פליגי דר"א סבר לה כרבי דאמר שחיטה מקדשא ואיפסלו להו ביוצא ור"ע כר"א בר"ש דאמר שחיטה לא מקדשא ולא מיפסלי ביוצא ופירש"י וממאי דבאיתנהו לשתי הלחם אבראי בשעת זריקה פליגי ר"א ור"ע דתימא דאפילו בזריקה שאינה הוגנת מדמי ר"ע ללחם כגוף הכבשים דלמא בדאיתנהו אבראי דהוי זריקה שאינה הוגנת דכו"ע לא מקבע לחם בפיגול דאין זריקה מועלת ליוצא ואע"ג דפליגי באימורי ק"ק דהתם כי גופי' דזבח דמו ומודי ר"ע דלחם לא הוי כגוף של כבשים ובזריקה שלא לשמן נמי לא משתרי כבשים ללחם. והנה בזריקת פיגול והלחם הי' בפנים בודאי הלחם מתפגל ואע"פ שאינם כגופא דזיבחא, דאע"ג דזריקה פסולה מחמת פיגול הוא לא מחלקינן בזה בין גופא דזיבחא ללחם כיון דלית לי' פסול אחר אלא פיגול ולפיגולו מרצה, ורק בשלא לשמן איבעי לי' אם הוי לחם כגופי' דזיבחא כשאירע בזריקה פסול אחר, ולזה פשיט מזריקה ליוצא שיש בו פסול אחר. והא דקרי שלא לשמן זריקה פסולה אע"ג דהזבח כשר דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, הוא משום דלגבי הלחם בפ"ע מיקרי זריקה פסולה דכשם דשחטן שלא לשמן אע"ג דכשרין לא מהני' שחיטה כזו ללחם לענין שלא יתקדש דילפינן מלחמי תודה שאם שחטה שלא לשמה לא קידש הלחם וה"נ בזריקה שלא לשמן לענין היתר הלחם באכילה, כמבואר כ"ז בשמ"ק ציון ב'. ולזה פשטינן מזריקה דיוצא דמועילה ללחם ש"מ דלחם כגוף הכבשים וה"נ בשלא לשמן כיון דמהני' לכבשים ונאכלין ה"נ לחם כגופן דמי ונאכל. והשתא כדבעינן למיפשט מדר"ע מדזריקה מועלת ללחם היוצא ה"נ זריקה שלא לשמה מועלת צ"ל דלחם היוצא נפסל ביציאתו והוי לגבי' זריקה פסולה משום פסול זה דיוצא וה"נ בשלא לשמן שהוא פסול לגבי הלחם, אבל אם נימא דלחם היוצא לא נפסל כלל אלא דלר"א אין זריקה מועלת לפי שאינם בפנים ליכא למיפשט מר"ע דזריקה פסולה דשלא לשמן מהניא ללחם דשאני זריקת יוצא שאין בה פסול אחר דמה שאינה בפנים אינו פסול כלל לר"ע דאמר זריקה מועלת גם למה שבחוץ ואינו דומה לזריקה שלא לשמן שהוא פסול ממש וא"כ כדמסיק ר"פ דר"ע סבר כר"א בר"ש דשחיטה לא מקדשא להו ולא מיפסלי ביוצא ואפילו הכי מוקי לה דוקא בהדר עיילינהו בכדי שלא לפשוט איבעיא דזריקה שלא לשמן, אבל אי הוה מיירי בדאיתנהו בשעת זריקה אבראי הוה מצי למיפשט מינה דזריקה שלא לשמן מהניא מדמהניא לר"ע זריקה ללחם היוצא כזה ע"כ צ"ל דבאיתנהו אבראי נפסל הלחם ביוצא, דאע"ג דסבר שחיטה לא מקדשא מ"מ בשעת זריקה מיהא נתקדש הלחם ונעשה יוצא והוה מצי למיפשט מינה בעיין שתועיל ללחם גם זריקה שלא לשמן. ולכן מוקי לה דוקא בהדר עיילינהו דהשתא אין כאן לר"ע פסול יוצא כלל וזריקה כשרה היא מפסול אתר חוץ מן הפיגול וא"כ מוכח מזה דאפי' אם לא היה מעולם במחיצתו נמי נפסל ביוצא כל שאינו נמצא במחיצה הראויה לו דכיון דסבר ר"ע שחיטה לא מקדשא אימתי נתקדש הלחם בשעת זריקה וההיא שעתא בחוץ הוא ומשעה שנתקדש לא הי' מעולם במחיצתו, דאי אמרת דכה"ג אינו נפסל ביוצא א"כ מאי דוחקי' דר"פ לאוקמי בהדר עיילינהו והרי כי הוי אבראי נמי לא נפסל ביוצא וליכא למיפשט מדר"ע לזריקה שלא לשמן, אע"כ דגם בכה"ג נפסל ביוצא ולכן בכדי שלא לפשוט בעיין דזריקה שלא לשמן צריך לאוקמי בהדר עיילינהו שלא נפסל כלל:

===לא===

לא) '''ולכאורה''' עדיין איכא למידחי פורתא ולומר דלעולם בכה"ג אפי' אי איתנהו אבראי לא מיפסלי ביוצא ור"א סבר דאין זריקה מועלת משום שאינו בפנים, ואעפ"כ הוכרח ר"פ לאוקמי בהדר עיילינהו ואל"ה הווי מצי למיפשט מר"ע דזריקה שלא לשמן מתרת הלחם באכילה מדמהניא זריקה באבראי ואע"פ שאין בו פסול יוצא כמו שיבואר, דעיקר האיבעיא הוא אם הלחם חשוב כגופי' דזיבחא או לא כמבואר למעיין, וזה יש לפשוט מדר"ע דזריקה מועלת ללחם באבראי אפי' אם אינו נפסל ביוצא, דבמעילה {{ממ|[[בבלי/מעילה/ו/ב|דף ו' ע"ב]]}} אתמר אמר רי' יוחנן כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא שיצא מקצתו אבל יצא כלו לא, ואיכא למימר דר"פ כר"י ס"ל בהא, וא"כ השתא דקיימינן למימר אליבי' דאפי' אם לא נפסל ביוצא ס"ל לר"א דאין זריקה מועלת למה שאינו בפנים, וע"ז פליג ר"ע וסבר דזריקה מועלת גם למה שאינו בפנים, נמי נימא דלא אמר ר"ע אלא ביצא מקצתו ולא ביצא כלו וא"כ אי אמרת דבאיתנהו אבראי פליגי וסבר ר"ע דזריקה מהניא ללחם היוצא כבר נפשטה בעייו דלחם כגופי' דזיבחא דמי דאי אמרת לאו כגופי' דזיבחא דמי אמאי מהניא זריקה ללחם היוצא והרי ביצא כלו אין זריקה מועלת לר"ע ואי משום דזבח נשאר בפנים ואין זה יצא כולו מאי שייטא דזבח ללחם כיון דלחם מילתא באפי נפשי' היא ולאו כגופי' חבת דמי וזה יצא כולו, אע"כ מדמכשר ר"ע ש"מ דלחם כגופי' דזבח דמי וכיון שנשאר הזבח נידון לחם היוצא כגופי' דזיבחא ממילא איפשטא בעיין דזריקה שלא לשמן דמהניא לכבשים מהניא נמי ללחם דכגופו הוי ולכן הוצרך ר"פ לאוקמי בהדר עיילינהו ולאו משום פסול יוצא, ונדחתה ראיתנו. (ועד"ז היה מומחק לי יפה לשון רש"י ז"ל במ"ש לעיל מאי כלומר אליבא דר"ע מיבעיא לי' כו' ואע"ג דזריקה פסולה היא דהא יוצא הוא קבעה ללחם בפיגול כי בשר כשאר בשר שלא יצא, ודוק ואין להאריך בזה) אבל א"א לומר כן מטעמי טובא. חדא דהוי מצי לאוקמי שלא יצא כל הלחם אלא מקצתו, ועוד דהתוי"ט במעילה {{ממ|[[תוספות יום טוב/מעילה/א#ג|פ"א מ"ג]]}} כתב על יסוד דברי הרמב"ם דלהחמיר ס"ל לר"ע דזריקה מועלת גם ביצא כולו ועי"ש (ועדיין צע"ג בזה ואכ"מ). והעיקר דבטעמא דיצא מקצתו ולא כולו כתב רש"י ז"ל משום דיצא מקצתו דמהניא זריקה למקצת שבפנים מהניא נמי למקצת שיצא אבל יצא כולו לא דכמו דליתא לבשר דמי והתוס' ביארו לה כיון דר"ע יליף לה משתי חטאות שדמה פוטר את בשר חברתה והיינו דוקא במקום מיגו וא"כ בנשארו כבשים בפנים דהוי זריקה לגבייהו ממילא הוי נמי זריקה ללחם אפי' יצא כולו ואע"ג דלא כגופי' דזיבחא דמי דה"נ שתי חטאות לאו כגוף אחד הן ואמרינן שם מגו בכה"ג:

'''ועדיין''' יש לדקדק בזה למ"ש השמ"ק שם ציון ג' דכי איתנהו אבראי בשעת זריקה לכו"ע אין הזריקה מקדשן ליפסול ביוצא כמו בשחטה ולחמה חוץ לחומה דלא קדש הלחם. וכתב עוד דלא באיתנייהו ממש אבראי קאמר אלא כמו אבראי ולפי"ז יש לדחות כל מ"ש ומתוס' זבחים דף כ"ו שהזכרנו נראה דלא ס"ל בכ"ז כהשמ"ק ושפיר מוכח כמ"ש ודו"ק כי קצרתי מפני שקשה להאריך עוד בפרשת ועריכת הדברים הללו ובמה שכתבתי יהא די למעיין היטב לעמוד על בירורן:

===לב===

לב) '''ונראה''' לי להביא עוד ראי' ברורה ומרווחת דאמרינן בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/כה/ב|דף כ"ה ע"ב]]}} אר"א א"ר אלעזר היא בפנים ורגליה בחוץ חתך ואח"כ שחט כשירה שחט ואחר כך חתך פסולה, ופירש"י שחט ואח"כ חתך פסולה שמשנשחטה נפסל דם הרגלים ביוצא והרי דם זה לא היה מעולם בפנים ואעפי"כ קרי לי' יוצא. ואף דהרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/פסולי המוקדשין/א#טו|פ"א מפסוה"מ הט"ו]]}} כתב שחטה והיא בפנים ואח"כ הוציאה רגלה לחוץ כו', אין זה משום דאל"ה אין כאן פסול יוצא אלא משום דסבר דהא דאמרינן להלן בסוגיין דזבחים דבשעת שחיטה בעינן שתהא כולה בפנים מעכב גם בדיעבד כמש"כ לפני זה (הלכה י"ד) ודלא כתוס' (ד"ה חתך) דזהו רק לכתחילה כמ"ש הלח"מ שם בהלכה י"ד דהרמב"ם הוכיח לה מדאוקמא במסקנא בחתך ואח"כ קיבל ועי"ש וא"כ להרמב"ם נמי מההו"א מיהא מוכח דגם בהיתה רגלה מעיקרא בחוץ מקרי יוצא יעושה"ט האומנם שיש מקום למתעקש לחלוק ולדחות דלפי שכל הבהמה בפנים הוי כאלו נכנסו גם רגליה לפנים המחיצה ולפיכך חשוב הדם כהי' במחיצה ויצא ולא עוד אלא דלכאורה בע"כ אתה צריך לחלק כן לענין שחוטי חוץ דאמרינן לקמן (דף ק"ז ע"ב) דכולה בחוץ וצוארה בפנים דחייב משום שחוטי חוץ ומ"מ בהי' רגליה בחוץ לא נפסלה כולה משום שחוטי חוץ אלא דלכתחילה אסור מקרא דוהביאום כמ"ש התוס' שם ואפי' להרמב"ם שהזכרנו היינו רק למסקנא ולא לההו"א עיי' בלח"מ שם ועיי' ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/מעשה הקרבנות/יח#טו|פי"ח ממעה"ק הט"ו]]}} ובע"כ צ"ל דכשהיא כולה בפנים ורק רגליה בחוץ שאני, (וצ"ע בגדר הדבר עד כמה תהא בחוץ ותקרא שחוטי חוץ אם ברובה או באבר שהנשמה תלויה בו או איזה גדר אחר) וה"נ נימא לענין כביסה למחיצה בכדי למידן אח"כ ביוצא, אבל אין זה נראה לי כלל דזה יחשב ככניסה למחיצה ומכ"ש דקשה לומר כן הכא שיהא חשוב ככניסה ויציאה במצב אחד וממ"נ אם אתה חושבו לכניסה היכן היא יציאתה, ולענין שחוטי חוץ שאני דרגל אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ, ופשוט הוא:

'''וכן''' מוכח מרש"י זבחים {{ממ|[[רש"י/זבחים/כ/ב#|דף כ' ע"ב]]}} איבעי להו יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים כו' ופירש"י שהוא עדיין יוצא ממש ולא משום היסת הדעת כדפי' התוס' ואמרינן עלה ת"ש שלא רחוץ ידים וכו' קידש בכלי שרת בחוץ וכו' ועבד עבודתו פסולה טעמא דקידש בכ"ש בחוץ הא קידש בפנים ויצא עבודתו כשרה, ופירש"י הא קידש בפנים ויצא כשרין דאס"ד פסולה השתא קידש בפנים ויצא פסולה קידש בחוץ מיבעיא וכי יש יציאה גדולה מזו עכ"ל, הרי מפורש דכשלא היה מעולם במחיצתו אין לך יציאה גדולה מזו. מיהו לשי' התוספ' דפירשו דיציאה דהכא משום היסת הדעת היא אין ראי' ומ"מ מדבריהם שם ובמנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/ט/א|דף ט']]}} נמי מוכח לכאורה הכי דנחלקו התם על רש"י וסבירא להו דע"י קידוש כלי עדיין לא הוכשר ליפסל ביוצא והוכיחו לה מסוגיא דמנחות ט' בללה חוץ לחומת עזרה ר"י אמר פסולה ר"ל אמר כשרה כו' ור"י אמר פסולה כיון דעשייתה בכלי הוא נהי דכהונה לא בעיא פנים מיהת בעיא, אלמא אפי' לר"י לא פסול אלא משום עבודה בחוץ אבל משום יציאה לא, ואי אמרת דכל שלא הי' מעולם במחיצות אינו יוצא מאי ראיה היא והרי אפשר שלא הי' משעת קידוש בפנים ומשו"ה פסולה רק משום בלילה בחוץ, אע"כ דכה"ג נמי הוא יוצא, ויש לדחות קצת, דהנה בדברי התוס' קשה טובא מאי ראי' היא דקידוש כלי אינו מכשיר ליפסל ביוצא דילמא מיירי שלא היתה מעולם בפנים ולא נתקדשה כלל דקיי"ל כלי שרת אין מקדשין אלא בפנים והילכך אינה נפסלת ביוצא אבל אם נתקדשה בפנים אה"נ דנפסלת כבר ביוצא כרש"י. והי' אפשר לומר דס"ל דהא דכלי שרת אין מקדשין אלא בפנים אינו אלא במידי דצריכין קדושת כלי בפנים דוקא אבל בהני דלא כתב בהו פנים אה"נ דמקדשין גם בחוץ ומצאתי בס' עמודי אור (סי' קי"ז) שכתב נמי הכי, וא"כ לר"ל דלא בעיא פנים נתקדשה ע"י כ"ש גם בחוץ וכן לר"י אפשר דרק בלילה בעינן בפנים ולא קידוש ולכה"פ אי לאו דהוי ס"ל כאן דעשייתה בכלי בעיא פנים הוה מהני קידוש בחוץ, וא"כ אפשר נסתייעו התוס' מר"ל וכן מר"י מדהוצרך לפסול משום בלילה בחוץ דאין יוצא אחר קידוש כלי דאל"ה אפי' אם לא בעיא פנים מ"מ נפסלה ביוצא דהא אי לא בעיא פנים שפיר מתקדשת ע"י כלי שרת בחוץ ותיפסל ביוצא. אבל לבי מהסס בדבר והא נסתר קצת מפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/סג/ב|דף ס"ג ע"ב]]}} גבי שוחט תודה ולחמה חוץ לחומה לא קידש הלחם ר"י אומר חוץ לחומת בית פאגי אבל חוץ לחומת העזרה קדיש ולא בעינן על בסמוך רשב"ל אמר אפי' חוץ לחומת עזרה לא קדיש כו' וצריכי דאי איפלגי לענין חמץ הו"א כו' אבל לענין מקדש לחם לא קדיש אלא בפנים כו' מידי דהוה אכלי שרת ופירשו התוס' שם מידי דהוה אכלי שרת שאין מקדשין אלא בעזרה ועיי"ש, ואי אמרת דכל דלא כתוב בי' קידוש בעזרה כלי שרת מקדשין גם בחוץ מאי האי דאמר מידי דהוה אכלי שרת הא כלי שרת כה"ג נמי מקדשין בחוץ כיון דסבר ר"י דלא בעינן על בסמוך אע"כ דבכל גווני אין כ"ש מקדשין בחוץ. איברא דיש לדחות קצת דהו"א דמשו"ה סבר ר"י דבעינן על בסמוך מעיקר הדין וממילא אינו מתקדש אלא בפנים דומיא דכלי שרת (ובזה מדוקדק לשון הש"ס דהאריך וכפל לשונו אבל לענין קידש הלחם לא קידש אלא בפנים אימא מודה לי' לרשב"ל דבעינן על בסמוך דאי איתא גוואי קדיש אי לא לא קדיש מידי דהוה אכלי שרת ודו"ק) ועוד דרש"י ז"ל פי' התם מידי דהוה אכלי שרת לאו משום לתא דפנים אלא משום דאין כ"ש מקדשין אלא בתוכן יעו"ש וי"ל דהתוס' זבחים נמי הכי ס"ל. אבל מתוס' סוכה {{ממ|[[תוספות/סוכה/נ/א#ואי|דף נ' ע"א]] ד"ה ואי}} נמי מוכח דבכל גווני אין כ"ש מקדשין בחוץ, שהקשו דצלוחית של זהב מקודשת היתה והאיך היו ממלאין ממי השלוח הא מיפסלו ביוצא ותירצו דאין כ"ש מקדשין בחוץ. ולכן נראה דס"ל להתוס' דכיון דבעיא כלי שרת בעינן שיתקדש על ידו וכיון דאין כ"ש מקדשין בחוץ בע"כ דקידש בפנים תחלה והוציאה לחוץ ובללה שם, וכן מפורש בתוס' סוכה שם. ולפי"ז שוב אין ראי' מכאן דחשיב יוצא כשלא היה מעולם במחיצתו, דהכא הי' במחיצתו ויצא. אולם מתוס' סוכה הנ"ל שהזכרנו מדהקשו במילוי ממי השלוח דלהוי יוצא מוכח להדיא דגם כשלא היה מעולם בתוך מחיצות מיקרי יוצא, ואין להאריך עוד בזה){{הערה|'''*) הג"ה.''' ודרך אגב אעיר בתוס' זבחים שם (ד"ה קידש) שכתבו דאין כלי מקדש ליפסל ביוצא אלא בפנים כדמשמע בההיא דסוכה דפריך ונייתי במקודשת, וראיתי שהביאו מהצ"ק שתמה אמאי לא מייתי התוס' ממשנה מפורשת בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/פח/א|דף פ"ח ע"א]]}} וכולן אין מקדשין אלא בקודש. ול"נ דהוא משום דאמרינן התם גמ' על רישא דמתני' דאין כלי הלח מקדשת את היבש אמר רב ואיתימא רב אסי אין מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל ופירש"י לענין יוצא, והו"א דסיפא נמי דאין מקדשין אלא בקודש הוא רק ליקרב ולא ליפסל, ולכן הביאו מסוכה דגם ליפסל אין מקדשין. ואין הס' צ"ק תח"י לעיין בו. ועיי' ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/פסולי המוקדשין/ג#כ|מפ"ג מפסוה"מ הל' כ']]}} שכתב דחסרין מקדשין ליפסל ועיי' בכ"מ שם. אולם בתוס' סוכה שם קשה שלענין אין כ"ש מקדש בחוץ הביאו ממימרא דשמואל ולא ממתני' ומאי אולמא דשמואל ממתני' וכמ"ש יש לתרץ קצת דממתני' הו"א שהוא רק ליקרב ובשמואל לא משמע שהוא הכי. שוב ראיתי בספר עמודי אור שם דשש דשמואל חידש והוסיף על מתני' דגם במידי דלא צריכי קידוש בעזרה דוקא אין כלי שרת מקדשין בחוץ ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ:}}:

'''עכ"פ''' מן האמור נתבאר דאע"פ שלא היה מעולם בתוך מחיצות כיון דהאי בשר צריך היה מדינו למחיצות ואינו בתוכן הוי יוצא ובשר בשדה מקרי, וא"כ בקדשי במה נמי היה ראוי שיחול עליהן איסור היוצא אע"פ שאין לה לעולם מחיצות ואי אפשר שיהיו במחיצות ויצאו דכיון דקדשים הן צריכין היו שיהיו במחיצות ומכיון שאינן בהן הוי יוצא אלא שהתורה התירתן והשתא שפיר מקרי יוצא בבמה הותר מכללו שהי' מקום לאיסורו במציאות והותר, משא"כ זר בבמה שאין מקום במציאות לאיסורו לא מיקרי בשבול זה הותר מכללו כמש"ל:

==ענף ח==

===לג===

לג) '''והנני''' להעיר כאן על ענין אחד דעייל ונכנס לדברים האמורים. דהריטב"א בחי' לחולין {{ממ|[[ריטב"א/חולין/ג/א|דף ג' ע"א]]}} כתב כגון שבדק קרומית כו' והקשו בתוספות היאך שוחטין קדשים בקרומית כו' והקשו דמ"מ של עץ כו' ויש שתי' שאינו כלי. ואיכא למידק דהא אמרינן בסוטה דסכין מקדש דם שחיטה ואין מקדש אלא דבר שהוא כלי שרת כו' אבל המחוור יותר דסכין דמוקדשין כלי שרת הוא לקדש הדם קצת ומיהו לפי שאין שחיטה מעכבת הקדש שהרי כשרה בזרים ופסולין אינה גומרת קדושת דם לגמרי עד קבלתו ולפיכך אין הסכין תשוב כ"ש ליפסול ביוצא ואפי' רבי מודה שעושין אותו של עץ משום היכ' זה כו' וזה שאמרו בתוספתא חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי ואין השחיטה טעונה כלי ע"כ והא אנן אמרינן שטעונה כלי שרת מכיון דמקדשא דם בצואר קצת אע"כ בעי לומר שאינה טעונה כלי שרת גמור ליפסול ביוצא עכ"ל. הנה לפנינו שיטה חדשה שאין הדם נפסל ביוצא אלא אחר קבלה בכ"ש כדינו וצריך להבין מאי טעמי' ומקורו לחידוש כזה, וכן קשה להלום מהו הענין שכתב שהסכין מקדש את הדם קצת ואינו גומר קדושתו לגמרי, מקצת קדושה זו מה היא והיכן הוא מקורו לכל זה. וביותר תגדל התמיה לכשנעמוד על המחקר אם נאמרו דברי הריטב"א רק בדם לחוד כמו שהזכיר בתחילה דם אבל בשר ואימורין נפסלין ביוצא מיד אחר שחיטה, או דגם בבשר ואימורין ס"ל דאין נפסלין ביוצא אלא עד אתר קבלת הדם. והנה מצד הסברא בודאי נראה דבשר הוכשר ליפסל ביוצא ע"י שחיטה לחוד אע"ג דכשרה בזרים, דאי אמרת דאין שחיטה מקדשתו ליפסל ביוצא אתה גבול אחר תתן לו דקבלת הדם לא שייכא לבשר ולא מידי ולהדיא מצינו שהבשר נפסל ביוצא לפני זריקה מיהא. אלא שראיתי למי שכתב דלהריטב"א מכ"ש שהבשר אינו נפסל ביוצא עד שיתקבל הדם ויהא ראוי לזריקה דאז כל העומד ליזרוק כזרוק דמי. אבל לענ"ד אין זה נכון כלל דבודאי הבשר נפסל ביוצא מיד אחר שחיטה כדמוכח ממתני' דמעילה {{ממ|[[בבלי/מעילה/ו/ב|ו':]]}} בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים ר"א אומר מועלין בו כו', וכתבו התוספות (ד"ה בשר) דלמ"ד היתר אכילה שנינו ניחא דמועלין בו דעדיין לא הי' בו היתר לכהנים ולמ"ד היתר זריקה צריך לפרש דמיירי קודם שנראה לזריקה ולמ"ד היתר שחיטה דמיירי קודם שנראה לקבל הדם, הרי דנפסל ביוצא גם קודם קבלה. וכן מוכח מסוגיא דזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/כו/א|כ"ו ע"א]]}} ברגליה בחוץ שאם קיבל ואחר כך חתך פסולה למסקנא משום שמנונית שנעשה יוצא לפני קבלה והאי שמנונית מדין בשר הוא ונפסל לפני קבלה, ואין לומר דמיד בתחלת הקבלה הוכשר הבשר ליפסל ביוצא ואז נעשה השמנונית יוצא ומתערב ליפסל את הדם בסוף הקבלה דא"כ אין הכרח לחתוך את הרגל קודם קבלה שהרי יכול הוא לחזור ולהכניס את הרגל קודם התחלת הקבלה, אלא ודאי דחזרה לא מהניא שכבר נפסל השמנונית ביוצא גם לפני התחלת הקבלה, וכן מבואר ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/פסולי המוקדשין/א#טז|פ"א מפסוה"מ הט"ז]]}} דבקדשים קלים יש תקנה לחזור ולהכניס את הרגל קודם קבלה לפי שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה כשר אבל בקדשי קדשים צריך דוקא לחתוך. א"כ ברור שהבשר הוכשר ליפסל ביוצא בשחיטה לחוד אע"ג דכשרה בזרים ופסולין ורק דם בלחוד אינו נפסל ביוצא ע"י שחיטה עד שיתקבל בכלי שרת בכהן א"כ עוד יגדל הפלא יותר מנא ליה להריטב"א לחלק בין בשר לדם ומה בין זה לזה:

===לד===

לד) '''ולחידודא''' דשמעתא לא אמנע מלרשום מה שעלה ברעיוני לפום ריהטא דלפי האמור ועפ"י מיצוי דברים בענף ז' הי' אפשר לכאורה ליישב ברווחה מה שנתקשו התוס' זבחים {{ממ|[[תוספות/זבחים/פד/ב#ומוציא|דף פ"ד ע"ב]] ד"ה ומוציא}} לר"י דסבר אברי עולה ואימורין שיצאו אם עלו לא ירדו לפי שהיוצא כשר בבמה ודם היוצא אם עלה ירד, והקשו התוס' דמה"ט שהיוצא כשר בבמה ליתכשר נמי יוצא דדם דהא בבמה גם דם היוצא כשר. וכתבו כמילתא בלא טעמא דהכשר דם חמור ולא ילפינן מבמה אם לא נמצא לו הכשר בפנים ובמנחות {{ממ|[[תוספות/מנחות/ו/ב#שהרי|דף ו' ע"ב]] ד"ה שהרי}} כתבו לפי שהדם אינו מתקנח מכותלי המזבח, ור"ל שהפסול נשאר בעינו דבוק על המזבח משא"כ איברים דנשרפים ואין הפסול נשאר ועיי' בהגהות רש"ק שם.

עוד הקשו התוס' זבחים שם דבקבלו פסולין וזרקו את דמו אוקמינן התם בהנך פסולין דאתו לעבודת ציבור אבל זר לא אע"ג דכשר בבמה ולעיל {{ממ|[[בבלי/זבחים/סח/ב|דף ס"ח ע"ב]]}} גבי זר וסכין מטמאין בבית הבליעה פריך דנילף זר מבמה. ולמאי דחזינן מהריטב"א דדין מיוחד לדם לענין ליפסל ביוצא דאע"ג דלגבי בשר מהניא שחיטה להכשירו ליפסל ביוצא והדם נמי מתקדש על ידה לענין שאר מילי מ"מ לענין יוצא שאני ובעינן דוקא שיתקבל בכלי שרת ובכהונה י"ל דבבמה שאין בה כלי שרת וכהונה בקבלה אין מציאות כלל לדם שיפסול ביוצא ורק בבשר יש מציאות לאיסור יוצא אלא שהתורה התירתו. והשתא מבואר יפה דאיברי עולה ואימורין דהוה שייך בהו במציאות איסור היוצא אלא שהתורה התירתו איכא למילף מיני' קולא לפנים שאם עלה לא ירד לפי שיש היתר לאיסורן בבמה משא"כ דם דלא שייך בי' בבמה מציאות האיסור מעיקרו ליכא למידן מיני' קולא לפנים שאם עלה לא ירד לפי שהותר בבמה, שהרי בדם לא הותר כלל בבמה אלא שאין מציאות לאיסורו והאיך נדון מיני' לפנים במקום שיש מציאות לאיסור. ולכאורה יש לדחות דמשכחת לה מציאות לאיסור יוצא בבמה גם בדם דהא בעוף דמליקתו הויא עבודה ופסולה בזר ולא בעי כלי שרת לקיבול הדם בודאי גם הריטב"א מודה שהוכשר הדם בצוארה ליפסל ביוצא וא"כ יש מציאות לאיסור יוצא בדם גם בבמה למ"ד עופות קרבין בבמה. ואין לומר דמ"מ גם צואר עוף ככלי שרת כדאמרינן בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/צב/ב|דף צ"ב ע"ב]]}} ולכן בפנים דאית בי' דינא דכלי שרת נעשה ככלי שרת ובבמה לא, ז"א חדא דהא סברא לומר דבפנים נעשה צוארה ככלי שרת ולא בבמה לכל דבר לא מיחוורא כ"כ ועוד דבעיא דלא איפשטא היא שם אם צוארה ככלי שרת דמי. מיהו בתרייתא איכא למידחי פורתא דאיבעיא לן התם לענין חטאת העוף שהכניס דמה בצוארה בפנים מהו צוארה ככלי שרת דמי או דילמא כצואר בהמה מדמה אמר רחמנא ולא בשרה ופירש"י ולא שהכניסו עם בשרה, וי"ל דהא לא מבעיא לי' כלל דצוארה ככלי שרת דמי ומספקא לי' רק דאע"ג דככלי שרת הוא מ"מ לא פקע מיני' גם שם בשר והוי כנכנס עם בשרה או לא וזו היא דלא נפשטה אבל ככלי שרת בודאי הוי, ויש להאריך בזה ואכ"מ. אבל לא צרכינן לכל זה דאליבא דמאן קיימינן אליבא דרבי יהודה ורבי יהודה סבר בזבחים (קי"ג ע"א) אין מנחה בבמה וא"ר ששת (שם קי"ט ע"ב) לדברי האומר אין מנתה בבמה אין עופות בבמה וא"כ שוב לא משכחת לה מציאות לאיסור יוצא בדם בבמה גם בעוף. ואין לומר דבמאי שאין מציאות לאיסור לא איכפת לן אלא דכיון דאלו הוה בי' מציאות לאיסור היה כשר ילפינן מיני' לענין אם עלה לא ירד, דז"א דה"נ כתבו התוס' זבחים {{ממ|[[תוספות/זבחים/סח/ב|דף ס"ח ע"ב]] ד"ה ונילף}} לענין זר דאמר רב שמאל ולילה אין מטמאין בבית הבליעה, זר וסכין מטמאין בבית הבליעה, ופרכינן עלה מאי שנא שמאל ולילה דאית להו הכשרא כו' מבמה כו' וכתבו התוס' דהוה מצי לשנויי דאתיא כמ"ד דאין מנחה ועופות בבמה, הרי דכל שאין לו מציאות לא ילפינן מיני'. והא דקיבלו פסולין אוקמינן בהנך פסולי דחזו לעבודת ציבור אבל זר לא ולא ילפינן מדהוכשר בבמה, י"ל כדאמרינן לעיל {{ממ|[[בבלי/זבחים/סט/א|דף ס"ט ע"א]]}} מליקת זר לא תרד קמיצת זר תרד מאי שנא מליקה דישנה בבמה קמיצה נמי ישנה בבמה כו' אלא אימא אין קידוש בכלי שרת במנחה בבמה ופירש"י הלכך לא ילפינן זר במקדש לענין קמיצה מזר בבמה דלא דמי הך קמיצה להך קמיצה דבמקדש הואיל וקידשה בכלי שרת איפסלי בזר{{הערה|'''*) הג"ה.''' ק"ק ממנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/ו/ב|דף ו' ע"ב]]}} דפריך לבן בתירא דאמר קמץ בשמאל יחזיר ויחזור ויקמוץ משום דאשכחן הכשרא ביוה"כ זר נמי פשיטא דיחזיר דאשכחן לי' הכשרא בבמה ואמאי לא משני דלא דמי הך קמיצה דבמקדש לקמיצה בבמה וי"ל דהתם אליבא דרב קיימינן ורב סבר בשמעתין דמליקת זר מטמאה בבית הבליעה ולא יליף כלל מבמה אפי' לענין מליקה שאינה בכלי שרת משום דתנא אזאת תורת העולה סמיך ומשרה משני התם נמי הכי דמבמה לא ילפינן כלל ותנא אזאת תורת העולה סמיך:}} וה"נ לא ילפינן קבלה שבמקדש מקבלה שבבמה מה"ט משא"כ לענין מליקה שפיר פריך הש"ס דזר נמי נילף מבמה ומיושב היטב קושית התוס'. כך עלה ברעיוני לפום ריהטא להסביר את הענין יפה אבל לקושטא דמילתא נראה דמה שכתבנו לענין יוצא דדם אינו נכון חדא דהתוס' זבחים שם {{ממ|[[תוספות/זבחים/סח/ב|ס"ח:]]}} סיימו דשמא משמע לי' דאי ילפינן מבמה ילפינן אפי' מנחה ועופות דאיכא הכשרא מיהא לזר וה"נ דכוותה. ועוד דברור הדבר דאע"ג דבמה לא בעיא כהונה וכלי שרת מ"מ אלו הי' בה דין יוצא הי' הדם נפסל ביוצא אחר קבלה בכלי מיהא גם להריטב"א ואעפ"י שאינה כלי שרת ושלא ע"י כהונה, דקבלה בכלי חול וע"י זר בבמה כקבלה בכלי שרת ע"י כהן בפנים דמי, דאלת"ה למ"ד סכין מקדש ככלי שרת (דהיינו שהוא עצמו כלי שרת עיין תוס' זבחים מ"ז וש"ד) א"כ בבמה שאין בה כלי שרת ידון גם הבשר כאין בו מציאות לאיסור היוצא ורש"י ז"ל פי' בכ"מ שאין יוצא בבמה לפי שאין בה מחיצה הא משום הכשר הבשר ליפסל ביוצא יש בה, אע"כ דכלי חול בבמה ככ"ש בפנים דמי לכל מילי. ואדרבא אי אמרת שאין הדם מתכשר ליפסל ביוצא ע"י קבלה בכלי חול ע"י זר בבמה אפשר דהוה מתכשר כבשר ע"י שחיטה לחוד, כההוא שכתבו התוס' מנחות {{ממ|[[תוספות/מנחות/ט/א#ר"ל|דף ט' ע"א]] ד"ה ר"ל}} דאע"ג דמנחות אינן נפסלין ביוצא לפני קמיצה אפי' אחר קידוש בכלי מ"מ מנחת כהנים וחביתי כ"ג דלית בהו קמיצה נפסלין ביוצא מקידוש כלי ואילך יעו"ש כמו שיתבאר ממה שיבוא להלן בביאור דברי הריטב"א. ואין לומר בדרך אחרת קצת דאף דבבמה הי' שייך נמי פסול היוצא בדם אחר קבלה בכלי חול מ"מ כיון דבמקדש תלוי פסול יוצא בדם בקדושו בקבלה בכלי שרת שוב ליכא למילף יוצא דמקדש שאחר קידוש כלי שרת מיוצא דבמה שלא נתקדש תחלה בכלי שרת דוגמא דאמרינן בקמיצה ז"א דבקמיצה דדיינינן על פסול עבודת הקמיצה גופה בשביל, שנעשתה ע"י זר שפיר איכא לחלק דעבודה בכלי שרת תמורה ולא אשכחן דכוותה שהותרה עבודה כזו בבמה בזר משא"כ ביוצא דדיינינן בשביל הפסול שנעשה בו ע"י יציאתו מ"ל אם הוכשר תחלה לפסול זה ע"י כלי שרת או לא הא מ"מ אידי ואידי פסול יוצא הוא, דאלת"ה אלא תחלק בין יוצא שהוכשר לפסולו ע"י כלי שרת לשלא ע"י כ"ש באיברים ובאימורין נמי היכי ילפינן מיוצא דבמה והרי בפנים הוכשרו ע"י סכין שהוא כלי שרת (לדעת הרבה מרבוותא) ובבמה לא, אלא ודאי כמ"ש דאין לחלק בזה לענין פסול יוצא, ודברים פשוטים הם ורשמתים רק לחידודא דשמעתא. ומ"מ התירוץ לקושיית התוס' מדף ס"ח דפריך ונילף מבמה לענין זר נכון כמ"ש:

'''שוב''' ראיתי בספר היקר אור שמח להגאון מוהרמש"כ זצ"ל {{ממ|[[אור שמח/פסולי המוקדשין/ג#ז|פ"ג מפסוה"מ ה"ז]]}} שכתב נמי ביישוב קושיית התוס' מדם כדרכנו האחרונה וכתב שהוא ברור, ולענ"ד בראה דחזי רק לפלפולא כמ"ש ועוד דהוא כתב זאת להרמב"ם דפסק כר' יהודה ולדידי' א"א לומר כן דכבר כתבנו לעיל דהי' אפשר לדחות דשייך בבמה יוצא דדם בעוף אלא דר' יהודה ס"ל דאין עופות בבמה, וזה לא שייך להרמב"ם דמוכח דסבר יש עופות בבמה, דהא פסק {{ממ|ב[[רמב"ם/פסולי המוקדשין/ג#טו|פ"ג מפסוה"מ הט"ו]]}} דזר שמלק אם עלה לא ירד ובגמ' {{ממ|[[בבלי/זבחים/סט/א|ס"ט.]]}} מבואר דהוא משום דישנה למליקה בזר בבמה וכמ"ד עופות קרבין בבמה, (ועיי"ש בלשון הרמב"ם שכ' שזה כאילו לא נתקדש ואכמ"ל) ודוחק לדחות כמ"ש למעלה. ועוד דלפנינו יבואר דהרמב"ם סבר דלא כהריטב"א אלא דמשעת שחיטה הוכשר הדם ליפסל ביוצא, וכן תפס גם הגאון הנ"ל עצמו ממ"ש בפ"א מפסוה"מ הי"ג פרכסה הבהמה ויצאת לחוץ אחר קבלת דמה כשרה, וא"כ אין נ"מ בין דם לבשר לענין יוצא כלל, ולכה"פ יצא דמה לפני קבלה לא תרד, והרמב"ם סתמא כתב דתרד וברור דאין נ"מ בזה.

===לה===

לה) '''וטרם''' נבוא לביאור דברי הריטב"א נקדים תחלה מאי דאיכא לסיוע' ולהשיב עליו. דנראה לי להביא קצת ראי' לדבריו מזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/כו/א|דף כ"ו.]]}} ת"ר קדשי קדשים שחיטתן בצפון כו' קדשים קלים שחיטתן בפנים כו' פרכסה ויצתה לחוץ וחזרה פסולה ש"מ בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים פסולים דילמא באליה ויותרת הכבד ושתי כליות, וכתבו התוס' {{ממ|[[תוספות/זבחים/כו/א#דילמא|ד"ה דילמא]]}} ת"ל וא"ת מ"מ תיפשוט דאימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים פסולין ולקמן בפ' כל התדיר רוצה לומר דכשרין (היינו דאמרינן ה"ה דבאימורין נמי פליגי ר"י ור"ל) וי"ל דמכאן אין ראי' דדילמא כר"א ס"ל דפסול (דאמרינן התם לימא כתנאי כו' ר"א אומר כו') וקשה לר"פ דאמר התם בדעיילינהו לגואי בשעת זריקה לא פליגי פי' דאינם פסולין הלא הכא קאמר פסולה כו' וי"ל דה"פ עיילינהו לגואי לא פליגי פי' דודאי חייבין עליהן משום פיגול כו' אבל מ"מ נפסל עכ"ל, ואמאי דחיק הש"ס לאוקמיה באליה ויותרת הכבד ושתי כליות דקשה ככל עדיפא הו"ל להש"ס למימר דפרכסה ויצאה היינו קודם קבלה ופסולה משום שנעשה הדם יוצא ואע"ג דדם המובלע באברים אינו דם כדאמר הש"ס לעיל מינה מ"מ דם שבצואר שאינו מובלע באברים מיהא ליפסל וממילא נפסל גם שאר הדם לזריקה מפני תערובת הדם שבצואר, ואפי' אם מקנת דם שבצואר מ"מ כיון שהדם הולך ומזנק תמיד א"א שלא ישאר משהו מתערובות הדם שבצואר ופוסל כל הדם שבמזרק כדאמרינן לעיל מינה גבי דם הרגלים שבחוץ. ולשי' הריטב"א ניחא דקודם קבלה אין הדם נפסל ביוצא. איברא דסייעתא גמורה לא הוי אבל מרווחנא סה ליישב דעת הרמב"ם שפסק (פ"א מסופה"מ ה"ל ל"ג) דאימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים כשרין ופסק נמי כר"פ דבדעיילינהו לגואי כו"ע לא פליגי בדאיתנהו אבראי פליגי עיי"ש בכ"מ ולח"מ, וא"כ פירש דבעיילינהו לגואי לא פליגי דבזה גם ר"א מודה דכשרין וא"כ קשה האי ברייתא דפרכסה ויצתה וחזרה פסולה כמאן אתיא. ולמ"ש אתי שפיר דפסולה משום שהדם נעשה יוצא וא"א לזרוק וסבר דגם קודם קבלה נפסל מיהא דם שבצואר ביוצא ודלא כהריטב"א, והש"ס דמוקי לברייתא באימורין סבר דלא כר"פ אלא בעיילינהו לגואי פליגי ר"א ור"ע כדסבר הש"ס למימר בסוגיא דדף צ' וסבר ר"א דפסולין ואתיא ברייתא דפרכסה כר"א. ובזה מיושב נמי קושית התוס' זבחים {{ממ|[[תוספות/זבחים/פט/ב#לימא|דף פ"ט ע"ב]] ד"ה לימא}} אמאי לא מייתי התם הש"ס מברייתא דהכא סייעתא לרבינא בר שילא דאימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים פסולין ונשארו בתימא, למ"ש א"ש דאיכא למידחי דמשום דם שבצואר הוא דמיפסלי ולא משום אימורין:

'''אח"ז''' מצאתי בספר היקר אור שמח להגאון מוהמרש"כ זצ"ל {{ממ|[[אור שמח/פסולי המוקדשין/א#א|פ"א מפסוה"מ ה"א]]}} שכתב נמי דלהרמב"ם ברייתא דפרכסה ויצתה פסולה הוא משום דם, ודם נתקדש מיד בשחיטה ליפסל ביציאה חוץ לעזרה אפילו בקדשים קלים, ולא דמי לאימורי קדשים קלים דעד זריקה לא נתברר חלק גבוה משא"כ דם משעת השחיטה נתקדש כדאמר בפ"ב דסוטה ומבורר חלק גבוה ולא גרע מבשר קדשי קדשים למיפסל ביוצא. ותמיהני שלא הזכיר כלל דרק דם שבעין שבצואר הבהמה יכול ליפסל אבל דם המובלע אינו דם ליפסל ביוצא וכשחזרה לפנים ונתקבל ראוי לזריקה אלא שדם הצואר היוצא פוסלו משום תערובות כמ"ש אנחנו לעיל, ונ"מ טובא שאם הי' בכשר מראה דם דרואין אלו הי' מים פסול רק מדרבנן ואם זרק הורצה כדתנן בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/עח/א|ע"ח.]]}} כמו"כ תמיהני שלא הזכיר דברי הריטב"א שאנו עסוקין בהן. וביותר תמיהני שחתר להוכיח דדם קדשים קלים נעשה כקדשי קדשים מיד אחר שחיטה ליפסל ביציאה חוץ לעזרה אפי' קודם קבלה בכלי ולא הזכיר כלל דבתוס' זבחים (כ"ו ד"ה ש"מ) מבואר להיפך דקודם קבלה דינו כקדשים קלים אלא דמ"מ מיפסלי ביוצא לפי שאין סופן לצאת וזה לא שייך להרמב"ם דהא אימורין גמי אין סופן לצאת ואפי"ה לא מיפסלי ביוצא לפני זריקה כיון דעדיין קדשים קלים הם אלא די"ל דהרמב"ם פליג על התוס' וס"ל דדם נעשה קדשי קדשים אפי' קודם קבלה ועיי' מ"ש להלן בדברי התוס'. ובמק"א הארכנו בכל דברי הרמב"ם בענין זה ולפי מה שהעלינו דרך אחרת לו בכ"ז ואכ"מ:

===לו===

לו) '''וראיתי''' בס' ראש המזבח שהקשה על הריטב"א מסוגיא דזבחים דף כ"ו הנ"ל היא בפנים ורגליה בחוץ חתך ואח"כ שחט כשירה שחט ואח"כ חתך פסולה וס"ד למימר משום שנפסל דם הרגלים ביוצא ונתערב בדם המזרק ופסלו, הרי שהדם נפסל ביוצא אפי' קודם קבלתו בכלי ותי' עפי"מ דאמרינן דם סכין מקדשא לי' וכלי שרת אין מקדשין אלא בפנים ויתכן דהריטב"א מפרש דהכא אין הפסול משום שהדם נתקדש בכ"ש ויצא ועי"ז נפסל ביוצא אלא דפסול משום שלא נתקדש כלל בשעת שחיטה דאפי' כ"ש גמור אינו מקדש מה שבחוץ לעזרה וחסר קידוש דשחיטה. ואין זה נכון דהא פרכינן עלה שמעת מינה דם המובלע באברים דם הוא ופירש"י דאי לא הוי דם אהיכא חייל פסול יוצא אמיא בעלמא, ולפי דבריו דמשום חסרון קידוש סכין לדם נגע בה מאי שייטא היא לדם האברים אי הוי דם או לא הא מ"מ צריך קידוש סכין כמש"ל וקידוש זה אין כאן. ובמאי דפסיקה לי' דבכה"ג אין סכין מקדש לפי שהרגלים חוץ לעזרה ואין כלי שרת מקדש אלא בפנים לא ברירא לי לע"ע דיש להסתפק אם הפירוש הוא שדבר המתקדש יהא בפנים או שהכלי יהא בפנים, ולפום ריהטא י"ל דפלוגתא דרש"י ותוס' היא בפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/סג/ב|דף ס"ג ע"ב]]}} בהא דאיפלגו ר"י ור"ל בשוחט תודה בפנים ולחמה חוץ לחומה ר"י אומר חוץ לחומת בית פאגי אבל חוץ לחומת העזרה קדיש ולא בעינן על בסמוך רשב"ל אמר אפילו חוץ לחומת העזרה לא קדיש כו' וצריכא דאי איפלגי לענין חמץ הו"א כו' אבל לענין מקדש לחם לא קדיש אלא בפנים אימא מודי לי' לרשב"ל כו' דאי איתי גואי קדיש אי לא לא קדיש מידי דהוה אכלי שרת. ופירש"י מידי דהוה אכלי שרת כו' ואין מקדשין אלא הנכנס לתוכן והתוס' כתבו וז"ל פי בקונט' דאין מקדשין אלא מה שבתוכן, וקשה מה שייך זה לשחיטת הזבח שלא יקדש אלא מה שבפנים לעזרה הלכך נראה לפרש מידי דהוה אכלי שרת שאין מקדשין מה שבתוכן אלא כשהן בעזרה עכ"ל, ונראה שהתוס' מפרשים שדבר המתקדש יהא בעזרה וכמו"כ הו"א שהלחם נמי צריך שיהא בעזרה, ורש"י דנד מפירוש זה אע"ג דודאי אין כלי שרת מקדשין אלא בעזרה י"ל דסבר שהוא דין בהכלי שרת שהוא יהי' בשעת קידוש בעזרה אבל בדבר המתקדש לא איכפת לו אפי' אם לא הי' בעזרה וא"כ ליכא למילף מזה שיהא הלחם בעזרה ולכן פירש משום לתא דמתוכן. ובחי' הריטב"א סוכה {{ממ|[[ריטב"א/סוכה/מט/ב|דף מ"ט:]]}} כתב בלשון כלי שרת אין מקדשין אלא במקומן ולעיל חינה כתב ת"ל וק"ל דהכא משמע דאלו בחול בחבית מקודשת היו מביאין אותן וא"כ הא איפסלא לה חבית ביוצא חוץ למחיצתה ופוסלת את המים שכל שדרכו לעמוד במקדש נפסל ביוצא ופוסל מה שבתוכו עכ"ל ודברים אלו צ"ע, (דזה ודאי דלא שייך פסול גמור בכלי אלא דמשמע דר"ל שביציאתו פקעה קדושתו וצריך קידוש מחדש כמו בקידוש ידים ורגלים ואע"ג דעבודתו מחנכתו נ"מ למאי דאמרינן {{ממ|[[בבלי/זבחים/ק/א|דף ק' ע"א]]}} דכלי שרת מקדשין שלא בזמנן ליפסל ולא ליקרב וזהו רק אם הכלי קדוש אבל להתחנך שלא בזמנן נראה פשוט דלא מהני דלאו דרך עבודתן הוא, והשתא כלי שיצא וחזר ונכנס אי צריך קידוש מחדש אינו פוסל שלא בזמנו דכיון דלא נתחנך עי"ז ממילא אינו כ"ש ואינו פוסל וכן נ"מ טובא במילי אחריני אם נימא דנפסל מקדושתו. אבל דבר מוזר הוא לומר כן ומהא דאיפלגי ר"י ור"ל במנחות (ט.) בבללה חוץ לחומת עזרה דר"ל אמר כשרה ור"י אמר פסולה כיון דעשייתה בכלי בעיא פנים לא משמע הכי, וכן יש להעיר מטמא ששחט בסכין ארוכה כדאמרינן בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/לב/א|דף ל"ב.]]}} ועיי' בתוס' שם ד"ה ובטמאים, מיהו בהא איכא למימר שרוב הסכין בפנים עיי' בתוס' זבחים {{ממ|[[תוספות/זבחים/מז/א#איזהו|דף מ"ז ע"א]] ד"ה איזהו}} דהיכא דרוב הכלי בפנים ככולה בפנים דמי, וכן קשה מ"ש שפוסל מה שבתוכו וגם מתירוצו לא משמע דסבר הכי דע"ז לא יועיל מה שת' דכ"ש אין מקדשין אלא במקומן, וצ"ל דכוונתו נמי משום יציאת המים והלשון מגומגם), אבל הא מיהא משמע דנקט דאין מקדשין אלא במקומן משום לתא דכלי הוא ולא משום דבר המתקדש. ועיי' בתוס' זבחים שם {{ממ|[[תוספות/זבחים/מז/א|מ"ז.]]}} ובשמ"ק ציון ל' דמשמע קצת להיפך יעו"ש. ולפי מה שכתבנו לעיל אות ל"ב דאפשר לומר דדבר שאי"צ קידוש בפנים כ"ש מקדש גם בחוץ אין ראי' מרש"י דסבר דרק הכלי צריך להיות בפנים די"ל דמשו"ה פי' משום לתא דמתוכן משום דלא אשכחן בלחם דקידושו יהי בפנים דוקא, ועיין מש"ש באות ל"ב. ועוד ראיתי בס' עמודי אור שם שכ' דלר"י סכין עדיף משאר כ"ש לענין זה שמתקדש גם מה שבחוץ שהרי קידש את הלחם בחוץ (ור"ל לא פליג אלא משום דבעי על בסמוך). ואין לומר דלאו סכין הוא דמקדש ללחם אלא שחיטת הזבח, כלומר מה שהזבח נשחט, וכדיליף לה רבי במנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/מז/א|מ"ז.]]}} מקרא דואת האיל יעשה זבח כו' דז"א דבמנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/עח/ב|דף ע"ח ע"ב]]}} מבואר שהסכין עצמו מקדש ללחם, בענין תודה ששחטה על שמונים חלות יעו"ש. עכ"פ תירוצו של בעל רה"מ אינו עולה יפה וקושיתו על הריטב"א היא פליאה עצומה לכאורה:

===לז===

לז) '''אולם''' לענ"ד נראה דלא זו בלבד דאין קושיא להריטב"א מסוגיא דזבחים כ"ו אלא דמזה הוי גם סייעתא רבתא לדבריו וישמש למקורו. ומתחלה נאמר בביאור דבריו, דידוע דנחלקו רש"י ותוס' בכ"ד אימתי הוכשרו הקדשים ליפסל ביוצא, דרש"י ס"ל דמשנתקדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבו"י ומחו"כ בלינה וביוצא, והתוס' ס"ל דמשעת קידוש כלי לא הוכשרו אלא ליפסל בטבו"י ומחו"כ ולינה אבל ביוצא אינן נפסלין עד שיעשה בהן עבודה והביאו לזה כמה ראיות, יעו"י בתוס' זבחים {{ממ|[[תוספות/זבחים/כ/ב#יציאה|דף כ:]] ד"ה יציאה}} ובש"ד. וכתבו התוס' עוד דמ"מ מנחת כהנים וחביתי כ"ג דלית בהו קמיצה נפסלין משעת קידוש כלי וכן בכל מילי דלית בהן עבודות עוד נפסלין משעת קידוש כלי כמו קידוש ידים ורגלים יעו"ש. והשתא נאמר דהריטב"א ס"ל כתוס' דקידוש כלי מכשיר רק לטבו"י ומחו"כ ולינה אבל ליפסל ביוצא בעינן שיעשה בו עבודה, וסבר דסכין כ"ש הוא כמבואר בדבריו ושחיטה לאו עבודה היא הואיל וכשרה בזרים ופסולין כמבואר בש"ס בכ"ד, וא"כ הוי קידוש כלי לחוד בלא עבודה ולכן נתקדשה רק ליפסל בטבו"י ומחו"כ ולינה אבל לענין יוצא לא, וזהו שכתב דסכין מקדש קצת היינו להנך מילי אבל אינו גומר קדושת הדם ליפסל גם ביוצא לפי שאינה עבודה ולכן אינו נפסל ביוצא אלא משעת קבלה ואילך שהיא עבודה. וכל זה הוא רק בדם שיש בו עוד אחר שחיטה קבלה ואינך, אבל בשר שאין בגופו עוד שום עבודה הוכשר בסכין גם ליוצא כמו מנחת כהנים וחביתין וקידוש ידים ורגלים דע"י קידוש כלי לחוד נפסלין ביוצא, כמו שהוכחנו לעיל אות ל"ג דבשר מיפסל ביוצא מיד אחר שחיטה. ובזה דברי הריטב"א ז"ל מבוארין יפה:

'''והשתא''' נחזי דמסוגיא דהיא בפנים ורגליה בחוץ אין שום קושיא להריטב"א ואדרבא משם סייעתא תהו מקורו דאין הדם נפסל ביוצא אלא מקבלה ואילך. דפרכינן עלה שמעת מינה דם המובלע באיברים דם הוא ומשני משום שמנונית, ופירש"י ש"מ דם המובלע באברים דם הוא וכרת נמי ליחייב דאי לא הוי דם אהיכא חייל פסול יוצא אמיא בעלמא דילמא משום שמנונית דחזיא לאכילה וחשיבי כבשר לאיפסולי ביוצא עכ"ל. והתוס' כתבו ת"ל ואין לפרש דמיירי הכא להתחייב עליו משום דם קודם שנפרש מן האבר דפשיטא דשרי באכילה כו' ונראה לפרש דאיירי הכא ליפסל ביוצא כו' א"נ לענין דאין מועלין בו כו' או לענין דם חטאת שניתז על הבגד עכ"ל. והנה במ"ש התוס' דאיירי הכא לענין ליפסל ביוצא אין לפרש דדוקא כשהוא מובלע באבר לא יפסל ביוצא אבל אם פירש מן האבר יפסל ביוצא, חדא דמאי טעמא הוא, דנהי דלענין המובלע בבשר י"ל שעדיין אינו נקרא דם כמו שמותר באכילה באומצא לשי' התוס' הא מ"מ איכא ברגל גם גידים ודם העומד בגידין חייבין עליו לענין אכילה כמ"ש הרשב"א מובא במ"מ (פ"י ממאכלות אסורות ה"ט) ת"ל שאם היו חוטי דם בבשר צריך ליטלן שדם העומד בחוטין הרי הוא כפירש ועומד בכלי עכ"ל, ועוד שכתבו דנ"מ נמי לענין דם חטאת שניתז על הבגד והתם אי אפשר שיתיז על הבגד כל זמן שהוא מובלע אלא לכשיפריש מן האבר הוא ניתז על הבגד, ובע"כ צ"ל דאפילו כשפירש מן האבר וניתז על הבגד נמי אינו טעון כיבוס והוא משום דלא נתקבל בכלי ואינו ראוי להזאה וכדתנן לקמן (דף צ"ג ע"א) ניתז מן הצואר על הבגד אינו טעון כיבוס כו' אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה, וה"נ לענין ליפסל ביוצא אעפ"י שפירש מן האבר לא יפסל עד שיתקבל בכלי וכהריטב"א, והיינו משום דאינו מתקדש ליפסל ביוצא עד שיעשה בו עבודה כשיטת התוס' ואזדו בזה רש"י ותוס' לטעמייהו. ואולם איך שיהי' פירוש דברי התוס' להריטב"א ודאי אפשר לפרש הכי. וא"כ נמצא דבמסקנת הסוגיא מפורש ממש כדברי הריטב"א:

'''ואכתי''' לא נתברר לן לדעת הריטב"א אברי עולה ואימורין אימתי הוכשרו ליפסל ביוצא, אי דמיין לבשר והוכשרו ליפסל מיד משעת שחיטה, או דילמא שאני בשר דמשחיטה ואילך לית בהו שום עבודה ולכן קידוש כלי דסכין לחוד מקדשתן ליפסל ביוצא כמש"ל משא"כ אברי עולה ואימורין דאית בהו הקטרה (ולרש"י ותוס' מצינו להדיא דיש בהם יוצא, עיי' זבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/פד/ב|דף פ"ד:]]}} וברש"י מעילה {{ממ|[[בבלי/מעילה/ג/ב|דף ג:]]}} ועוד אבל לשיטת הריטב"א מהו):

'''והנה''' באימורי קדשים קלים מצינו להדיא דיש יוצא קודם זריקה והוא לפני הקטרה, ובתוס' זבחים כ"ו (ד"ה דילמא) מבואר דלפני קבלה נמי נפסלין ביוצא יעוי"ש, ולפמש"ל נראה דדעת התוס' כהריטב"א. ועדיין הי' מקום לחלק דאימורי קדשים קלים שאני דקודם זריקה עדיין לא הוו קדשי ה' ולכן דינם כבשר משא"כ אברי עולה ואימורי קדשי קדשים, עיי' זבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/פה/א|דף פ"ה ע"א]]}} תרגמא אקדשי קדשים כו', וכן איכא למימר דבאימורי קדשים קלים אי אמרת שלא יפסול בהם יוצא עד שעת עבודה והיינו הקטרתן לא יפסול בהן יוצא לעולם דכיון שמשלה בהן האור והתחילה ההקטרה כבר נעשית מצותן ואם פקעו ויצאו שוב לא יפסלו, משא"כ באברי עולה ואימורי קדשי קדשים שגם אחר שמשלה בהן האור עדיין לא פקעה קדושתן ואם פקעו ויצאו י"ל דנפסלו ביוצא, כמבואר במעילה {{ממ|[[בבלי/מעילה/י/א|דף י' ע"א]]}} דחלוקה בזה קדושת אימורי קדשים קלים מאברי עולה ואימורי קדשי קדשים שזו נעשית מצותה בהעלאה וזו עד שתעשה אפר כדאמרינן התם שאם נהנה מאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן פטור יעושה"ט ברש"י ותוס'. אבל מלבד דנראה דלענין סברא זו שלא יועיל קידוש כלי להכשירן ליפסל ביוצא לפי שיש בהן עבודת הקטרה אין נ"מ בין אימורי קדשים קלים לקדשי קדשים דאידי ואידי בני עבודת הקטרה נינהו, עוד נ"ל להביא קצת ראי' לזה ממנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/מז/א|דף מ"ז ע"א]]}} דרבי סבר דשתי הלחם שחיטת הכבשים מקדשתן ואמרינן מ"ט דרבי דכתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' למימר דשחיטה מקדשא, ומבואר התם דמשעת שחיטה כבר נפסל הלחם ביוצא, ועיי"ש בתו' דאינו מהיקש אלא גילוי מילתא בעלמא דילפינן כבשי עצרת מאיל נזיר, ואי אמרת דאימורי קדשי קדשים ואברי עולה אינן נפסלין ביוצא משעת שחיטה האיך ילפינן קידוש שתי הלחם דכבשי עצרת מקידוש הלחם דאיל נזיר לכל דיניהן, והרי י"ל דשאני איל סיר שהוא שלמים וא"כ הוכשר בשרו ואימוריו ליפסל ביוצא משעת שחיטה ולכן הלחם נמי נפסל ביוצא מההיא שעתא כזבח עצמו, משא"כ כבשי עצרת שהן עולות ולא הוכשרו גם איבריו ליפסל ביוצא משעת שחיטה ה"ל לא הוכשר גם הלחם שלא יהא הלחם חמור מגוף הזבח אע"כ דגם אברי עולה ואימורי קדשי קדשים נפסלין ביוצא משעת שחיטה ואילך. וכן משמע מהתוס' דאע"ג דסברי דכל דבר שיש בו עבודה אין קידוש כלי מכשירו ליפסל ביוצא מ"מ מנחת כהנים וחביתי כ"ג דלית בהו קמיצה נפסלין ביוצא מקידוש כלי ואילך אע"ג דבעו הקטרה כליל למזבח, אלא ודאי דעבודת הקטרה אינה מונעת מלהכשיר ליפסל ביוצא ע"י קידוש כלי וה"ג בשחיטה, וסברא פשוטה היא דהכשר ליפסל ביוצא נחית קודם עלייהו לראשו של מזבח. וקצרנו בפרט זה והענינים עמוקים מאד:

<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>