עריכת הדף "דבר אברהם/א/לד"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
{{מרכז|'''סימן לד'''}}

{{כניסה משני צדדים|'''מי שהיה בדרך רחוקה בין א"י והיה מסופק במנין ימי ספירת העומר אם הוא עומד בשלשה לספירה או בארבעה אם יכול לברך ולספור מספיקא שני מספרים היינו היום שלשה ימים היום ארבעה ימים.'''}}

==א==

[א] '''הנה''' בפשוטו נראה שאין ענין הספירה שיוציא מלות המספר מפיו אלא ענווה שידע ויוחלט אצלו מדעת ומהחלט המנין שהוא סופר ובלאו הכי לא מיקרי ספירה כלל אלא קריאת מלות הספירה הוא דהויא ולא ספירה עצמה. ובזה נראה לי להסביר בטעמו של המג"א {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/תפט#ב|סי' תפ"ט ס"ק ב']]}} שכתב דאין סופרין אלא בלשון שהוא מבין ואם אינו מבין לה"ק וספר בלה"ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמר ואין זה ספירה עכ"ל. וראיתי בשו"ת שאילת יעבץ {{ממ|[[שאילת יעבץ/א/קלט|ח"א סו"ס קל"ט]]}} שחולק עליו וסובר דאפילו אם אינו מבין לה"ק סופר בה. ובאמת טעמא בעי מנ"ל למהג"א דבעינן שיבין לה"ק, והרי כתבו התוס' סוטה {{ממ|[[תוספות/סוטה/לב/א#קריאת|דף ל"ב ע"א]] ד"ה ק"ש}} דהלל וקידוש וברכות המצות נאמרים בכל לשון אפילו אינו שומע, ומנ"ל דבספירה בעינן הבנת הלשון דוקא. והא דבק"ש בעינן שיהא שומע את הלשון כדמוכח מתוס' שם וכמ"ש המג"א {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/סב#א|סי' ס"ב סק"א]]}}, הוא משום דאמרינן שמע בכל לשון שאתה שומע והיינו הבנת הלשון כמ"ש המאירי בחי' לסוטה שם וז"ל ק"ש דכתיב שמע בכל לשון שאתה שומע ר"ל שיהא מבין את הדברים עכ"ל. וכן באידך מילי דחשיב במתניתין דנאמרין בלשונם שלדעת התוס' נראה דבעינן שיבינו דוקא, בכולהו ודאי טעמא איכא, סוטה משים קבלת שבועה שאי אפשר אלא כשהיא מבינה את הלשון שנ כהן וה"ה בשבועת העדות ושבועת הפקדון, וידוי מעשר דגמרינן התם אמירה אמירה מסוטה וק"ש כדאמרן. [אך בתפלה וברהמ"ז לא נתברר לי טעמא. ושמא י"ל בתפלה משום דעיקרה בלב כדתנינן בתענית {{ממ|[[בבלי/תענית/ב/א|דף ב' ע"א]]}} ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה, ובלב היינו כוונה וכשאינו מבין את הלשון אין כאן כוונת הלבן. וא"כ בספירה מנלן דבעינן שיהא מבין את הלשון. ולפי הנ"ל מוסבר יפה, דדוקא גבי ק"ש ודכוותה שהן רק קריאות ואמירות לחוד שפיר לא הוה בעינן בהו מסברא שיבין את הלשון דאפילו כשאינו מבין מ"מ לא יצאו מכלל קריאה ואמירה, ר"ל שהוא נקרא קורא ואומר אף כשאינו מבין, ולכן הוצרכנו לקרא דשמע בכל לשין שאתה שומע ללמד שיהא מבין את הלשון וכן בכולהו אינך מילי, אבל בספירה לא בעינן כלל קרא לגלויי שצריך להבין את הדברים לפי שמצד עצמן אין ספירה ומנין אלא כשהסופר והמונה יודע ומבין את המספר ואל"ה הוו רק כקריאת המלים בלבד ולא כספירה ומנין, והוא פשוט מאד. ומ"ש בשאילת יעבץ שבמק"א הוכיח מדברי התוס' דלא כהמג"א וסופר גם בלשון שאינו שומע. נראה דמסתמא כוונתו לדברי התוס' אלו במה שהקשו אמאי שייר הלל וקידוש וכו' ותירצו וז"ל ונראה דהני נאמרין בכל לשון אפילו אינו שומע הלכך לא דמי להני דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם עכ"ל, ומזה מוכח דבספירה נמי יוצא בכל לשון אע"פ שאינו שומע דאל"ה תקשה כקושיית התוס' אמאי שייר ספירה. אך באמת אין זה מכריח כלל די"ל דדוקא הני נקט במתני' דנאמרין בלשונם משום דהו"א בלה"ק דוקא, סוטה ווידוי מעשר משום דהוה גמרינן אמירה אמירה מלוים וק"ש דהו"א והיו בהווייתן יהו כמבואר התם בסוגיא וכן בברהמ"ז כתבו התוס' (דף ל"ג ע"א ד"ה ברהמ"ז) דהוה גמרינן מברכות הר גרזים, וכן בשבועת העדות והפקדון הוה גמרינן קול קול ממשה כמ"ש התוס' שם, אבל בספירה לא הוה סלקא אדעתין כלל דליבעי לה"ק ולכן לא תנא לה. והא דהקשו התוס' אמאי לא תני הלל וכו' צ"ל דמשום דאית להו מטבע קבועה בלה"ק הו"א בלשון הקודש דוקא והו"ל לתנא למיתני דנאמרין בכל לשון. אבל ספירה מהיכי תותי לן למימר בלה"ק דוקא דתיבעי מתני' לאשמעינן דבכל לשון:

==ב==

[ב] '''ובהיותי''' בהאי עניינא הנני להעיר אגב אורחא בהא דפסק בשו"ע או"ח (סי' ס"ב) דיכול לקרות ק"ש בכל לשון וכתב המג"א {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/סב#א|סק"א]]}} דמתוס' רפ"ז דסוטה מוכח דדוקא כשמבין הלשון יעו"ש ולענ"ד דברי המג"א צ"ע טובא. דז"ל התוס' אלו נאמרין בלשונם ופירוש כל אדם בלשונו שהוא שומע לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו אבל בכל לשון משמע בין שומע בין אינו שומע ובגמרא לא משמע הכי עכ"ל. ועיי' במה"פ רפ"ז דסוטה שנדחק בביאור דבריהם היכן לא משמע בגמרא הכי. ונראה לי בכוונתם, דהנה טעמא דמילתא דצריך בכל הני הבנת הלשון הוא משום דאמרינן בירושלמי סוטה {{ממ|[[ירושלמי/סוטה/ז/א|פ"ז ה"א]]}} כתיב ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהיא שומעת דר"י א"ל ר"י ואם אינה שומעת למה היא עונה אחריו אמן כו', הרי דבסוטה בעינן הבנת הלשון וכן בשבועת העדות והפקדון ווידוי מעשר דגמרינן מסוטה, ובק"ש צ"ל כמש"ל משום דדרשינן שמע בכל לשון שאתה שומע דהיינו שישמע את הלשון וזהו הפירוש של שמע, אבל קשה טובא ע"ז דלהלן (דף ל"ג ע"א) אמרינן לימא קסברי רבנן כל התורה כונה בלה"ק נאמרה דאס"ד בכל לשון שמע דכתב רחמנא למ"ל, ולשיטת התוס' אין זו קושיא כלל דאצטריך שמע לאשמעינן שיבין דוקא את הלשון שהוא קורא בו, אע"כ דאין במשמעות של שמע ענין הבנת הלשון וממילא אפילו כשאינו מבין אותו נמי רשאי לקרות בו דמנ"ל למימר איפכא. ובירושלמי דגרם במתני' אלו נאמרין בלשונם דמשמע דצריך בכולהו להבין את הלשון וק"ש בכלל, באמת לא גמר ק"ש מן שמע אלא מודברת בם שקורא בכל לשון שהוא מדבר ואפ"ל דמינה מוכח נמי שיבין את הלשון שהוא קורא בו כמו אותו הלשון שהוא מדבר בו תדיר שבודאי הוא מבין אותו. ולפי"ז נראה לכאורה דלש"ס דילן דלא יליף מודברת אלא מן שמע א"צ להבין את הלשון שהוא קורא בו, ותמי' על המג"א שסתם את הדברים כהלכה פסוקה והרי התוס' גופייהו מסיימי דבגמרא לא משמע הכי. ומ"מ ביכו"כ לא יונחו לן דברי המאירי שהבאנו לעיל שכ' דפירושו של שמע הוא שיבין את הדברים ותקשה לדידי' מאי פריך הש"ס שמע ל"ל הא צריכא טובא לאשמעינן שיהא מבין בלשון שהוא קורא כמש"ל וצ"ע:

==ג==

[ג] '''ומעתה''' דכשאינו מבין ויודע את מספרו מדעת לא מיקרי מנין וספירה כלל א"כ בנ"ד במסופק בימי הספירה בודאי אינו מונה שני ימים מספקא, דהאיך יאמר היום שלשה ימים היום ארבעה ימים דאיזה מספר הוא שאם אפשר שהוא שלשה ואפשר שהוא ארבעה א"כ לא הוי מספר כלל שהרי אינו מכיר ואינו יודע בהחלט את המספר שהוא מונה. בשלמא אי הוה אמרינן דספירה בלא הבנת הלשון מהניא שפיר היה מקום להסתפק בזה, אבל למ"ש דבעינן הבנה דוקא מפני ידיעת המספר הרי מנין זה של ספק אינה ידיעה כלל. וכן אני אומר גם במי שהיה מסופק בימי הספירה ומנה רק מספר אחד מספק שמא יתרמי שיכוון למספר האמיתי דאע"ג דאיתרמי שכיוון מ"מ לא יצא משום דבשעת ספירתו לא הוה ידע בבירור ואין זו ספירה:

'''ובזה''' נ"ל לתרץ מה שהקשה הרז"ה בס' המאור שלהי פסחים, מה טעם אין אנו סופרים שתי ספירות מספק עכ"ל, ולמ"ש ניחא דאנן הרי בקיאין בקביעי דירחא ואין לנו ספק בימי הספירה ועיקר הקושיא היא רק דמשום מנהג אבותינו הי' לנו לספור שתי ספירות כמו ביו"ט דאינהו הוה מספקא להו ועשו שני ימים מספיקא. אבל לפי דברינו הנ"ל נראה לומר דבר חדש דדוקא ביו"ט היו נוהגין אבותינו לעשות ב' ימים מספיקא אבל בספירה באמת לא היה אפשר כלל לאבותינו לספור שתי ספירות ביחד מספק לפי שזו אינה ספירה כלל כמ"ש ובמקום ובזמן שהיו מסופקין לא הי' תקנה לדבר וצ"ל שלא היו סופרין כלל:

==ד==

[ד] '''ובסברא''' זו יישבתי דברי השמ"ק ב"מ {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא מציעא/ו/ב#|דף ו' ע"ב]]}} גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין שהקשו התוס' דלשון לתוכן משמע אפילו בין רבים וא"כ ליבטל ברובא, ותירץ השמ"ק בשם הרא"ש והריטב"א דהא דאזלינן בתר רובא הוא רק דינא אבל מידי ספיקא לא יצא וכיון דמיעט קרא עשירי ודאי ולא עשירי ספק רובא נמי נתמעט מהכא דגם הוה אינו ודאי. והוקשה לי על דבריהם מירושלמי יבמות (פי"א ה"ז) גבי ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון הכה שניהם כאחת קילל שניהם כאחת חייב ר"י פוטר כו' א"ר יוסי מודה ר"י בשאר כל הספיקות שהוא חייב ברם הכא קריי דרש ר"י אביו ודאי לא הספק אמו ודאי לא הספק, ואם נימא כהשמ"ק דכל היכא דכתב רחמנא ודאי לא מהני רובא למשווי כודאי א"כ מכה אביו דמיחייב היכי משכחת לה הא אין אפוטרופוס לעריות כדאמרינן בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/יא/ב|דף י"א ע"ב]]}}. וכן שמעתי אח"ז מקשים מדאמרינן בקידושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/עג/א|דף ע"ג ע"א]]}} ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא ממזר ספק יבוא, ולהשמ"ק יקשה האיך מצינו איסור ביאת ממזר לקהל כיון דאין אפוטרופוס לעריות הא לא הוי ממזר אלא מכח רובא ורובא נמי לא הוי ודאי אלא ספיקא וקרינן ביה ממזר ספק יבוא:

'''וע"פ''' סברתנו הנ"ל בספירה מיושב שפיר, די"ל דעד כאן לא שייכי דברי השמ"ק אלא במנין מעשר אבל בכל דוכתי דבעינן ודאי באמת רובא נמי הוי כודאי גמור, דכיון דאמרה תורה זיל בתר רובא נפיק מכלל ספק והוי ליה כודאי ממש והמיעוט כמו שאינו והוי ודאי אביו ודאי ממזר, ודברי השמ"ק לא נאמרו אלא במנין מעשר דבעינן שבעה"ב ימנה את הטלאים ואין ענין המנין מה שמוציא מפיו מלות המספר אלא עיקרו הוא שידע ויוחלט אצלו שכן הוא מה שהוא מונה ואלו היה מונה ומסופק במספרו כעין נד"ד בספירה לא הי' לו דין מנין כלל כיון שאין המנין ברור אצלו, משו"ה אע"ג דאזלינן בתר רובא ולוא גם יהא שדין הרוב משווי ליה כודאי מ"מ זהו רק מדינא אבל המונה עצמו מצד מניינו וספירתו הרי המספר מסופק אצלו שאינו יודע ברור את המספר דשמא נתערב בו הקופץ הפטור ומשו"ה לא הוי מנין כלל. {{הערה|*) הגה"ה. '''ובעמדי''' בתוך ההדפסה [בהוצאה שניה] העירני חכ"א שע"פ סברתי יוסברו היטב דברי חד מקמאי בנזיר {{ממ|[[בבלי/נזיר/טז/א|דף ט"ז ע"א]]}} ור' יוסי מכדי סבר מקצת היום ככולו זבה גמורה דמייתא קרבן היכי משכחת לה כ' ואיב"א דחזיא תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה כו', וכתב בנוסחת הריב"ן (שנדפס בש"ס ווילנא דפוס ראם) וז"ל דחזאי כל תלתא יומי סמוך לבין השמשות בשקיעת החמה כו' אבל בכיצד צולין במס' פסחים שמענו דהואיל ובין השמשות ספק יום יודע אם בין השמשות יום הוא הלכך הואיל וראתה כל בין השמשות בג' ימים בין אם אתה אומר שבין השמשות לילה או אפה אומר שהוא יום הוו להו תלתא יומין רצופין שלא היתה לה שעת הטוהר כלל עכ"ל, ואין הבנה לדברים אלו דאם ביהש"מ ספק הוא היכי הויא זבה ודאית להביא קרבן, ולפי דברינו הוא מוסבר יפה דכיון דצריכה לספור יום טהרה לכן כל שהוא מסופקת בביהש"מ אם יום הוא או לילה ולחד צד נסתרה הטהרה ממילא אין כאן ספירת טהרה כלל דאין זו בתורת ודאי ומייתא קרבן. אבל לדידי לא ניחא לי דברי הריב"ן בהכי וכוונה אחרת נראה לו ולא נתחוור לי לע"ע:}} ואע"פ שהעשירי קדוש מאליו שלא במנין זהו רק היכא דהוי מנין התשעה כראוי ואפשר לבעה"ב למנותו אבל בכה"ג לכאורה לא. וא"כ אין זה שייך אלא במנין מעשר אבל בכל דוכתי דבעינן ודאי רובא נמי הוי ודאי גמור:

'''שוב''' ראיתי שהפנ"י בקידושין שם כתב דספק ממזר מותר לבוא בקהל אפילו בדאיכא רובא לאיסורא וכ"כ המקנה שם, ובס' שב שמעתתא {{ממ|[[שב שמעתתא/א/א|שמעתא א' פ"א]]}} הקשה עליו דא"כ האיך מצינו ממזר אסור בקהל לפי דאמרינן בחולין דילמא לאו אביו הוא ועיקרו של דבר הוא משום רוב א"כ לא משכחת קהל ודאי. והגאון מוהר"ב פרענקיל ז"ל בהגהותיו לש"ש יישר שדברי הפנ"י אינה אלא ברובא דכל דפריש אבל רוב דסברא לא ודימה לה להשמ"ק הנ"ל. ולפי דבריו לא אמרה השמ"ק אלא ברוב דכל דפריש ולא ברוב דסברא, ולפי"ז סרו כל הקושיות מעל השמ"ק בפשיטות ואין צורך לדברינו לחלק בין ודאות דמנין מעשר לשאר דוכתי. אך אם צדקו דבריו ביישוב דברי הפנ"י הנה חוכך אני אם יש להטות גם כוונת השמ"ק לזה, דלכאורה נראה דלשון השמ"ק מורה להיפוך דאפילו רובא דלאו מכל דפריש אלא כעין רוב דסברא נמי לא הוי ודאי. דז"ל השמ"ק קפץ אחד מן המנויין כו' הקשו בתוספות יבטל ברוב ויהיו כולן חייבין במעשר וכו' וי"ל דבע"ח חשיבי ולא בטילי, ותימא נכבשינהו עד דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש כו' וה"נ מקשינן בזבחים ומשני גזרה שמא יקח מן הקבוע והתם ניחא האי שינויא דמחמרינן לומר ימותו כו' אבל הכא הך גזרה קולא היא לפוטרם מן המעשר וכר' ועי"ל כיון דחזינן דאפילו היכא דיכול לעשורי ממ"נ פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי מן הספק ואפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך האיסור להיתר ע"י ביטול ברוב אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי, הרא"ש, עכ"ל השמ"ק. ולכאורה דבריו תמוהין דמיירי מרובא דכל דפריש ומסיק שנהפך האיסור להיות היתר ע"י ביטול ברוב שזהו ברוב דתערובות. [ואף שיש לדחוק וליישב לשון זה גם ברובא דכל דפריש שהוא כעין ביטול, אבל פשטות הלשון מורה דכוונתו לביטול דתערובות במקומן וכשיטתו בפ' גיד הנשה (סי' ל"ז) דתערובות נהפך האיסור להיות היתר ולהכי מותר לאכול כל התערובות כאחת]. ואולם באמת נראה בפשוטו דלאו לתרוצי קושיא בתרייתא בלחוד מנכבשינהו עד דניידי אתי הרא"ש ז"ל אלא דבא לתרץ גם קושיא קמייתא דאפילו בדלא כבשינהו עד דניידי יבטל במקומו, משום דתי' התוס' דבע"ח לא בטלי לא הוה מספיק ליה שהוא רק מדרבנן ולמה הקילו בשביל זה לפטרם מן המעשר, כעין שכתב השמ"ק על תירוצו דגזרה שמא יקח מן הקבוע וע"ז כתב דאפילו ע"י רוב דביטול תערובות במקומן אע"פ שהאיסור נתהפך להיות היתר נמי לא הוי עשירי ודאי. וכ"נ להדיא מדברי הריטב"א מובא בשמ"ק להלן, שהביא לתי' התוס' דבע"ח לא בסלי ודחי לי' דאין זה אלא מדרבנן וכי עקרי רבנן דבר מן התורה בשב ואל תעשה היינו לעשות שום גדר וסייג והכא אמאי פטרי מן המעשר לקולא, ע"כ תירץ כהרא"ש דהכא שאני דעשירי ודאי נמי אמר רחמנא, הרי דאפילו לענין ביטול התערובת במקומן אמרינן דלא. הוי עשירי ודאי. והנה אם באנו לחלק כדברי הגאון מהר"ב פרענקיל ז"ל דדוקא ברוב דכל דפריש נשאר ספק ולא ברוב דסברא, בע"כ אין לומר דהטעם הוא משום דרוב דסברא הוי רוב עדיף מרובא דכל דפריש ע"פ דיני הרוב. שהרי אדרבא מבואר בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/יא/א|דף י"א ע"א]]}} דמצד דיני הרוב רובא דכל דפריש עדיף דהוי רובא דאיתא קמן, אלא אי בעינן לקיים את דבריו ע"כ צריך לדחוק ולומר שהחילוק הוא בזה דרובא דכל דפריש אע"ג דהוי רוב עדיף {{עוגן|קכד.}}דאיתא קמן מ"מ לאידך גיסא אית ביה נמי גריעותא שהרי גם המיעוט איתא קמן במקומו ודאי והוי שור שחוט לפניך. והלכך אע"ג דאמרה תורה זיל בתר רובא זהו רק מדיני הרוב אבל כודאי לא הוי שהרי מיעוט הסותר לפניך, אבל ברוב דסברא שאין המיעוט לפנינו אע"ג דמדיני הרוב הוי רוב גרוע מ"מ לבתר דאמרה תורה דאזלינן בתרי' יש לדונו מה"ט כודאי לפי שאין לו מיעוט לפנינו. ולפי"ז לא שייך לדון כספק אלא רובא דכל דפריש בלחוד שהאיסור לא נתבטל במקומו וחשוב המיעוט כדאיתא, אבל רובא דתערובות שנהפך המיעוט להיות היתר ונתבטל במקומו בודאי דמי לרוב דסברא ולא לרוב דכל דפריש, ומכיון דחזינן דברובא דתערובות נמי חשבוהו הרא"ש והריטב"א כעשירי ספק א"כ ה"ה ברוב דסברא דחשיב נמי ספק, ואע"פ שיש מקום לדחוק ולחלק הפשוט הוא כמ"ש ויש להעיר בזה ממ"ש בס' מנחת כהן בס' התערובות (ח"א פ"א), הביאו הפמ"ג בפתיחתו להלכות תערובות, דדוקא איסור בהיתר בטל ברוב ונתהפך להיתר אבל היתר באיסור לא בטל ולכן זית היתר א' שנתערב בב' זיתים איסור אין לוקה או כרת על א' מהם, וה"נ לענין חיוב מעשר הוי הקופץ היתר שנפטר כבר במנין הראוי והשאר איסור שעדיין חיוב מעשר רביץ עלייהו. ועיי' במל"מ {{ממ|[[משנה למלך/מעילה/ז#ו|פ"ז מהלכות מעילה ה"ו]]}} ובר"ן נדרים {{ממ|[[ר"ן/נדרים/נט/ב#וע"כ|דף נ"ט ע"ב]] ד"ה וע"כ}} דמשמע כהמנחת כהן. איברא דקשה לי על שיטה זו מהא דנדה {{ממ|[[בבלי/נדה/כז/א|דף כ"ז]]}} מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא ור"ש מטהר מ"ט דר"ש כו' ואמינא להו אדרבא א"א שלא ירבו שתי פרידות רקב על פרידה אחת עפר ונפיש ליה שיעורא, והיינו שהכל שהוא עפר בטל ברקב ונפיש הרקב בשבילו, והרי הכא העפר היתר הוא לענין טומאה והרקב הוי האיסור ואפ"ה אמרינן דנפיש שיעורא בשביל העפר, ולשיטת המ"כ דהיתר באיסור נא בטיל קשה אמאי נפיש שיעורא הרי אין העפר נעשה כרקב ונשאר השיעור כמו שהיה, אע"כ דהיתר שנתערב באיסור נמי נתהפך להיות איסור ומשו"ה שפיר נפיש שיעורא. וחכם אחד הראני שבהגהות מהר"ץ חיות ל[[מהר"צ חיות/נדרים/נט/ב|נדרים נ"ט]] הקשה על הר"ן ממנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/כג/א|דף כ"ג ע"א]]}} ושחוטה בטלה בנבלה עיי"ש ואכמ"ל:

'''אח"ז''' מצאתי בס' נחלת יעקב להגאון מליסא ז"ל בחי' לב"מ {{ממ|[[נחלת יעקב/בבא מציעא/ו/א#|דף ו']]}} דאמנם תירץ ע"פ הסברא הנ"ל לקושיית התוס' שם, דמשו"ה אין הקופץ בטל ברוב משום דכשם שאין היתר נתהפך להוות איסור ה"נ אין הפטור נתהפך להיות חיוב. ובהגהות שם מהגאון מהר"א תאומים ז"ל עמד כבר גם בקושייתנו מנדה והביא לדברי הר"ן נדרים והאריך בזה עיי"ש. גם בס' אור שמח להגאון מוהרמ"ש נ"י (ז"ל) מדווינסק להלכות מאכלות אסורות {{ממ|[[אור שמח/מאכלות אסורות/טו#י|פט"ו ה"י]]}} מצאתי שעמד בקושייתי מנדה. והנאני מאד שכוונתי ב"ה לדעת הגאונים הנ"ל. ויעו"ש בס' אור שמח שע"פ דבריו אזדו להו קצת מדברינו ואכמ"ל:

==ה==

[ה] '''ולכאורה''' יש להביא ראיה להיפוך דסופר ומסופק במניינו הוי ספירה ממ"ש התוס' מנחות {{ממ|[[תוספות/מנחות/סו/א#זכר|דף ס"ו ע"א]] ד"ה זכר למקדש}} דבספק חשכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן בזה"ז, וכ"ה ברא"ש פרק ערבי פסחים {{ממ|[[רא"ש/פסחים/י/מ|סי' מ']]}} ותשובות מהר"מ מרוטנבורג ד' בודאפעשט (סי' ש"א), והשתא בשלמא אי נימא דסופר ומסופק במניינו הויא ספירה מצד עצמה ואם האמת הוא כמו שספר יצא, דלפי"ז אישתכח דכשסופר בספק חשכה מנין של יום הבא אם האמת הוא דהוי כבר לילה הויא ספירתו ספירה מעלייתא מצד עצמה, ואנו מסופקין רק אם אמנם כן הוא האמת שספר בזמן חיובו וכמנין הראוי בזמנו דהיינו אם הוי כבר לילה של יום הבא, שפיר אמרינן דספיקא דרבנן לקולא שהרי לאותו צד הספק דכוי כבר לילה הויא ספירתו ספירה מעלייתא. ולכן אנו תופסין בדרבנן כצד בזה ויצא, אבל אם נימא דסופר ומסופק במניינו לא הויא ספירה כלל מצד עצמה שלא יונח ענין הספירה על המסופק במניינו א"כ זה ספק ספירה כלל כי היכי דנידון בה לומר דבדרבנן אזלינן לקולא אלא ודאי לא הוי ספירה מעיקרא, דאע"פ שיש ספק ואפשר הוא שכבר היה לילה ושפיר ספר כדינו וכספירה הראויה מ"מ הסופר גופי' כשהוא סופר ביהש"מ מנין של יום הבא ואומר היום כך וכך הרי מסופק הוא בספירתו גם בעיקר המנין של הימים שאם הוא לילה הוי שעת ספירתו מנין של יום הבא ואם הוא יום הוי מנין של יום שעבר וא"כ לא הויא ספירה כלל בכל אופן שהרי אין מניינו ברור בדעתו, ומה זה ענין לספיקא דרבנן. אע"כ דגם הסופר המסופק במניינו ספירתו ספירה ואנו מסופקין רק אם כיוון את האמת וספר בשעה הראויה וע"ז שפיר אמרינן ספיקא לקולא כנ"ל:

'''אבל''' לקושטא דמילתא אין מכאן ראיה, שהרי כתבו התוס' שם דאף ביום סמוך לחשכה יש למנות ועדיף משום תמימות. והתם ודאי אינו סופר את המנין שהוא בשעת ספירתו שהרי סופר הוא מנין של מחר והוי כמעיד שקר כמ"ש המג"א {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/תפט#ז|ס' תפ"ט סק"ז]]}} בשם הרשב"א, ובע"כ לומר דהמונה באמרו כך וכך לעומר אין כוונתו על שפת ספירתו אלא שיום הבא הוא כך וכך לעומר ומשו"ה לא הוי כמעיד שקר, וא"כ בספק חשכה נמי אין כוונתו שבשעה זו הוי כך וכך לספירה דשעה זו באמת מסופקת היא לו ואין מניינה ודאי אלא כוונתו שיום הבא הוי כך וכך לספירה ובזה הרי ספירתו ודאית מצד עצמה שאינו מסופק במנין של יום הבא, ועיקר הספק אם יצא או לא הוא רק שמא לא ספר בשעת החיוב ולא יצא ע"ז שפיר אמרינן דספיקא דרבנן לקולא, אבל בנ"ד במסופק בעיקר הספירה במניינה שפיר י"ל דלא הויא ספירה כלל וכמש"ל:

'''ואולם''' אע"פ שהסברא נכונה ויש לה סמוכין אבל אחרי שהרז"ה תירץ לקושייתו מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות בדרך אחרת וז"ל ואם באנו לספור ב' ספירות מספק נמצאת ספירה שני מושכת עד יו"ט ראשון של עצרת ואתי לזלזולי ביו"ט דאורייתא הלכך אין לנו אלא מה שנהגו עכ"ל, נראה לכאורה דלית לי' כסברתנו הנ"ל דאל"כ עדיפא הו"ל למימר דא"א לספור ב' ספירות מספק וקושיא מעיקרא ליתא, והר"ן שם הביא ג"כ דבריו ולא העיר עליהם כלום, והלכך נראה דבנ"ד נמי אפשר לספור ב' ספירות מספק. ולפי שספירה בזה"ז דרבנן אולי נכון יותר שיספור ב' ספירות מספק בלא ברכה:

<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>

[[קטגוריה:ספירת העומר]]