עריכת הדף "דבר אברהם/א/כה"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
{{מרכז|'''סימן כה'''{{ש}}עוד בענין הנ"ל}}

ב"ה בחודש אלול תרס"א '''סמאלעוויטש'''.

לכבוד ידיד ד' וידי"נ הרב הגאון הגדול, החריף העצום ע"ה פ"ה וכו' כש"ת מוהר"ר '''יצחק יעקב ראבינאוויץ''' [נ"י] ז"ל אבד"ק '''פאניוועז'''. ולכא"ל שלום ורוב ברכה:

'''תשובתו''' היקרה מר"ח אלול הגיעתני והתענגתי מאד על שיחתו בדברי תורה. ואולם במצאי בהם דברים אשר דעתי אינה נוטה בהם לדעת כ"ג אמרתי לבוא עם הספר לעורר על מה שיש להעיר:

==א==

[א] '''על''' מה שכתבתי דש"ס דילן לא סבר דיסוד מלאכת הקוצר היא הבדלת החיית שההיא דירושלמי (פ' כלל גדול) הוי דצייד כיירא יכל דבר שהיא מבדילו מחייתי חייב משום קוצר, אלא דעיקר הקוצר היא משום שעיקרו ממקום חיבורו אע"פ שלא היה יונק משם ואיכא דידי מההיא דחיניו (דף קכ"ז ע"ב) תאנים שצמקו באיביהן מטמא טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב וכן פסק הרמב"ם (פ"ח להלכות שבת ה"ד), הרי דאע"פ שאינם יונקים מן הקרקע שהרי צמקו כבר מ"מ כיון שהן מחוברין חייב משום תולש. וע"ז כתב כ"ג להוכיח שנו כדברי אנו מהא דפסק הרמב"ם (פרק והלכה הנ"נ) גבשישית של עפר שעלו כה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה ע"ג יתדות חייב משים תולש עכ"ל, אע"פ שגם ע"ג יתדית הוי מחובר, ובע"כ לומר דס"ל דכל שממעט יניקתי [דבודאי יניקתו יותר מעטה כשהיא ע"ג יתדית] בשביל מיעוט היניקה חייב, וא"כ מוכרת דחיוב הקוצר היא משום מבדלת חיותו, אבל אם נימא דיסוד הקוצר הוא משום תלישת החיבור אין מקום לחייב בזה כיון דגם עתה הוא מחובר. עכ"ד כ"ג:

==ב==

[ב] '''ואני''' אומר אדמותיב לי כ"ג מדברי הרמב"ם לסייע לי מדברי התוס' גיטין {{ממ|[[תוספות/גיטין/ז/ב#דילמא|דף ז' ע"ב]] ד"ה דילמא}} שכתבו דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות הוי מחובר לקרקע, והוקשה להם מהא דשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/פא/ב|דף פ"א ע"ב]]}} האי פרפיסא דמנחא אארעא והניתי ע"ג יתדות חייב משום תולש אלמא דע"ג יתדות לא הוי מחובר, ומכח קושיא זו הכריחו דהא דמחייבינן התם משום תולש מדרבנן הוא, א"כ מוכרת מדבריהם דלא כמש"כ כ"ג, דלפי דבריו שפיר אפשר דהוי מחובר ומ"מ חייב משום תולש מדאורייתא בשביל מיעוט היניקה, אלא ודאי ס"ל דאם נשאר עדיין מחובר אינו חייב רשום קוצר בשביל מיעוט היניקה דעיקר התולש הוא מה שעוקרו מן החיבור אבל כשנשאר מחובר פטור. ואין לומר דלהתוס' נמי במיעוט היניקה הוי תולש אלא דסברי דבמניתו ע"ג יתדות אינו ממעט את היניקה כלל שכך הוא יונק באויר כמו בסמוך לקרקע. דז"א דלמה נכניס בין הרמב"ם והתוס' מחלוקת במעשה כזו שהחוש והשכל מעידים שכל שמתרחק מן הקרקע היניקה מתמעטה. ועדיפא מזו כתב הריטב"א בחי' לגיטין שם דעד כאן לא הוי עציץ נקוב המינת ע"ג יתדות כמחובר אלא למטה מעשרה אבל למעלה מעשרה לא, ובודאי כוונתו דלמעלה מעשרה פסק כח היניקה ואין הנקב מועיל לזרעים שבעציץ והוי כעציץ שאינו נקוב שהיא כתלוש, יפשיט הוא שאין היניקה פוסקת בפעם אחת בדיוק במרחק עשרה אלא פורתא פורתא היא מתמעטת והולכת ובמרחק עשרה היא נפסקת לגמרי. {{הערה|*) הג"ה. '''ודרך''' אגב נעיר בזה שע"פ דברי הריטב"א אלו ניחא לי מה שיש לדקדק במנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/פד/ב|דף פ"ד ע"ב]]}} תנא הדא שבגג ושבחורבה ושבספינה ושבעציץ מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא כו' גג אגג נ"ק הא בגג דמערה הא בגג דבית ספינה אספינה ל"ק כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרם. פי' דשל עץ בעי נקיבה ושל חרס לא בעי נקיבה לרש"י ולר"ת להיפוך. וה"ה לעציץ המונח ע"ג יתדות של חרס לרש"י ושל עץ לר"ת נא בעי נקובה כמבואר התם בגיטין ויעו"ש ברש"י ותוס'. וק"ק מאי דוחקא דגמ' לאוקמי ההיא דמביא וקורא בגג של מערה דשינויא דחיקא הוא דקרי לעליונו של מערה גג סתם ועוד מאי רבותא היא בגג מערה שמביא וקורא פשיטא דקרקע מעליותא הוי. עדיפא הו"ל לשנויי כדמשני בספינה כאן בגג של חרם כאן בגג של עץ שהרי הגג הוי כעציץ המונח ע"ג יתדות. ונהי דלרש"י י"ל דאין דרך גג להיות על חרס אבל לר"ת דשל עץ לא בעי נקיבה לוקמי תרווייהו בגג של עץ ובשל בית והא דתני מביא וקורא כשאין רצפה של אבנים תחת הגג והוי כעציץ שע"ג יתדות שיונק מן הקרקע ומה שאין הגג נקוב לא איכפת לן שהרי של עץ היא דלא בעי נקיבה, והא דתנא מביא ואינו קורא כשיש רצפה לבית שחוצצת בפני היניקה והוי כעציץ שאינו נקוב. ולפי דברי הריטב"א ניחא שאין בית פחות מעשרה באוירו וא"כ הוי הגג למעלה מעשרה מן הקרקע ובגובה כזה אין עציץ המונח ע"ג יתדות יונק מלחלוחית הקרקע:}} ואפילו לל"א שבריטב"א שם דלמעלה מעשרה נמי הוי מחובר מ"מ ברור לענ"ד דהך לישנא אחרינא חולק רק על השיעור של עשרה טפחים שניתן בו אבל הא מיהא ודאי לכו"ע שהיניקה מתמעטת פורתא פורתא ובמרחק ידוע תיפסק לגמרי ייהא נידון ממ וכן נ"נ להוכיח מתוספתט דטביל יום (פ"ד) מובאת בר"ש עיקנים (פ"ב משנה י') עציץ נקוב שנתנו ע"ג יתדות אפילו גבוה מן הארץ אחר אינו מכשיר את הזרעים, ואי נימא שאין היניקה מתמעטת כלל במה שמוגבה וממרחק מן הארץ מאי היא דרויילב כשה. שהיה ז תה רבותא היא דקמ"ל בגבוה מן הארץ אחר מ"נ אמה מ"נ פחות או יותר מזה. אע"כ דכל שמתרחק מן הארץ נוררי מתמעטת והולכת וקמ"ל דאפ"ה במרחק אמה עדיין היא יונק והוי מחובר:

'''וגם''' שיטת רש"י ז"ל בשבת הוא דתולש דכרפיסא הוי דרבנן, ואע"פ שהוא הכריח לה מטעמא אחרינא מדהתירו וייר לצורך מ"מ הרי מסקנתו מיהא דהוי דרבנן ובודאי שייף דמילתא שאינו דאורייתא צ"ל משום דמיעוט היניקה לא הוי תולש ומחובר הוא נשאר גם אח"כ. וכן מבואר להדיא בהגהות אשר"י פ' המוציא יין (סי' ב') וז"ל עציץ נקיב שמונח {{עוגן|קג:}}{{עוגן|קג־ג}}ע"ג יתדות חייב משום תולש מדרבנן או אם מונח ע"ג יתדות והניח ע"ג קרקע חייב משום נוטע ומדרבנן, אע"ג דמונח ע"ג יתדות יונק מן הקרקע קצת הלכך מדאורייתא אינו חייב משום תולש ומשום זורע עכ"ל, וזהו בודאי גם טעמו של רש"י וכ"כ הב"י או"ח (סי' של"ו), הרי להדיא דאע"ג דממעט יניקתו שהרי במונח ע"ג יתדות קאמר דיונק רק קצת מ"מ אינו חייב משום תולש. ומהא דמשמע מדבריו שאם לא היה יונק כלל היה חייב מדאורייתא אין ראיה דחיוב הקוצר משום הבדלת החיות הוא, דכה"ג שאין לו יניקה כלל מחובר נמי לא הוי, דעיקר דין חיבורו הוא משום שיונק מן הקרקע וכשפסקה יניקתו הוי תלוש ושפיר חייב משום עקירתו מחיבורו ולאו משום הבדלת החיות גרידא מצד עצמה. אבל לפי מש"כ כ"ג דבמיעוט היניקה הוי קוצר ליחייב משום תולש מדאורייתא:

==ג==

[ג] '''ובעיקר''' ראייתו מדברי הרמב"ם במה שתפס כ"ג למילתא דפשיטא דבשעה שמונח ע"ג יתדות הוי מחובר להרמב"ם לענ"ד אינו מוכרח שהרי דברי הרמב"ם ז"ל מתבארים כפשוטם דמשו"ה חייב משום תולש מדאורייתא משום דמעיקרא הוי מחובר והשתא תלשו לגמרי וס"ל דעציץ המונח ע"ג יתדות הוי תלוש לכל מילי. דהנה התוס' בגיטין שם סברו למימר דמהך סוגיא דפרפיסא מוכח דעציץ המונח ע"ג יתדות הוי תלוש אלא דסוגיא דגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/לז/א|דף ל"ז ע"א]]}} דאמרינן התם שאין כותבין פרוזבל אלא על עציץ נקוב ומוקי לה בדמנחא אסיכי הכריחתם לומר דהוי מחובר ומשו"ה פירשו לתולש דפרפיסא מדרבנן, וא"כ להרמב"ם דלא הביא בהלכות שמיטה הא דתני הלל כותבין פרוזבל על עציץ נקוב ובמנח אסיכי אין שום הוכחה דהוי מחובר, ואדרבא נראה לכאורה דמשוה"ט לא הביא דין זה משום דסבר דבמנח אסיכי הוי תלוש, ודחי להך סוגיא מפני מימרא דפרפיסא משום דפסק כר' זירא בגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/ז/א|דף ז']]}} דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן דלר"י דבעי בספינה גוששת עציץ המונח ע"ג יתדות לא הוי כמחובר, וכיון דפסק {{ממ|[[רמב"ם/תרומות/א#כג|פ"א מהלכות תרומות הל' כ"ג]]}} כר"י א"כ עציץ שע"ג יתדות הוי תלוש וס"ל דהא דקאמר רבא עלה דרבי זירא דילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר"י התם כו' דיחויא בעלמא היא ולאו משום דסבר רבא הכי בהחלט דלא כרבי זירא. ויעו"ש במ"מ במ"ש בטעם השמטת הרמב"ם למימרא דר"ל בהיתר קינוח בצרור ובלח"מ והגהות הפר"ח:

==ד==

[ד] '''ועוד''' אפשר לומר דמשו"ה דחי הרמב"ם לההיא סוגיא דגיטין דסתמא דגמ' היא מפני מימרא דפרפיסא ע"פ מש"כ הפר"ח בהגהותיו לרמב"ם (הלכות שבת פי"ח ה"ד) דריש לקיש דאמר התם בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/פא/א|דף פ"א]]}} צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו פליג אאביי דפרפיסא וס"ל דהתולשו אינו חייב מדאורייתא, ולפי"ז סבר ר"ל דבמונח ע"ג יתדות נמי הוי מחובר ונמצא שאינו תולש כלל כשמגביהו מע"ג קרקע. ובגיטין בההיא דאמר רבי זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן כתבו התוס' (ד"ה אמר ר"י) דבמקצת ספרים גרסי א"ר יוחנן במקום אמר ר' זירא ובתוס' שבת {{ממ|[[תוספות/שבת/פא/ב#והניחו|דף פ"א ע"ב]] ד"ה והניחו}} הביאו מימרא זו בגירסת א"ר יוחנן וכן ראיתי באור זרוע הלכות ערלה (סי' שי"ג) דגריס א"ר יוחנן, ואפשר דהרמב"ם ז"ל נמי גירסא זו הוה ליה ולפי"ז סבר רבי יוחנן דלר"י דקיי"ל כוותיה עציץ המונח ע"ג יתדות הוי תלוש דחד דינא אית ליה עם ספינה. וכיון שנחלקו בדבר ר"י ור"ל הלכה כר"י לגבי ר"ל, ומשו"ה דחי לסוגיא דגיטין דסבירא לה דהוי מחובר ואתיא דהלל כר"ל שלא כהלכה:

'''ולכאורה''' יש לדחות דאכתי אין ראיה דאיפלגו בזה ר"י ור"ל, דעד כאן לא קיימינן דהלכה כר' יהודה בספינה דבעי גוששת אלא להרמב"ם משום דפסק כריב"ל דאמר בעירובין {{ממ|[[בבלי/עירובין/פא/ב|דף פ"א ע"ב]]}} כ"מ שאמר ר"י אימתי ובמה במשנתנו אינו אלא לפרש ונמצא שאין כאן מחלוקת כלל בין ר' יהודה ורבנן וכמו שכתב להדיא בפירוש המשנה {ממ|[[פירוש המשנה לרמב"ם/חלה/ב#ב|חלה פ"ב מ"ב]]}} ומשו"ה הלכה כדבריו, אבל לר' יוחנן דקאמר באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן וסבר דאימתי דהכא אינו לפרש אלא לחלוק ופליגי רבנן עלי' דר' יהודה בודאי הלכה כרבים דאפילו אין הספינה גוששת הוי כמחובר, וא"כ כיון דר' יוחנן מדמי עציץ שע"ג יתדות לספינה נמצא דסבר כר"ל דהוי מחובר ואין פלוגתא ביניהם, ונשארו אפוא שתי הסוגיות חלוקות באין הכרע. אבל ז"א דכבר הקשו התוס' לפי גירסא זו דרבי יוחנן הוא מרא דשמעתא דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת כו' והרי ר' יוחנן גופי' סבר דאימתי לפרש, ובע"כ צ"ל כמו שתירצו דדוקא במשנה אימתי לפרש אבל בברייתא לא ותרי תנאי אליבא דר' יהודה והכא ברייתא היא דהא במשנה במסכת חלה לא מסיים בה אבל אין הספינה גוששת פטורה כדמסיים הכא ונהי דבמתניתין דחלה בא לפרש בברייתא בא לחלוק. ולפי"ז נמצא לר' יוחנן נמי אע"ג דלתנא דברייתא שחלוקין עליו חבריו על ר' יהודה הלכה כחכמים מ"מ הרי מתניתין פליגא עלה דברייתא וסברה שלא נחלקו רבנן על ר' יהודה וע"כ הלכה כמותו. ולפי"ז הדרא מילתא כיון דלר' יוחנן דין העציץ שוה לספינה א"כ במונח ע"ג יתדות הוי כתלוש ופליג על ר"ל:

'''ובע"כ''' אנו צריכין לומר להרמב"ם כתי' זה שבתוס' דבברייתא בא לחלוק ולא כאידך תירוצא דרבי זירא פליג על כללא דריב"ל, דאלת"ה אלא דלריב"ל בברייתא נמי בא לפרש א"כ לשיטת הרמב"ם דפסק כר' יהודה משום דבא לפרש ולפום מאי דאמרינן דפסק גם כר' יוחנן או רבי זירא דעציץ שע"ג יתדות וספינה שאינה גוששת דמיין להדדי נמצא דעציץ המונח ע"ג יתדות הוי כתלוש לכו"ע וליכא למ"ד שהוא כמחובר, וא"כ יקשה טובא ההיא תוספתא דפ"ד דטבול יום שהבאנו למעלה דתני בה להדיא עציץ נקוב שנתנו ע"ג יתדות כו' אינו מכשיר את הזרעים כמאן אתיא. אע"כ דבברייתא בא ר' יהודה לחלוק וס"ל לתוספתא דטבול יום כרבנן דברייתא דידן דפליגי עליה דר' יהודה ולא בעו בספינה גוששת וה"נ עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות הוי מחובר ואתיא כרבנן:

==ה==

[ה] '''ודרך''' אגב ארשום לכ"ג מה שדקדקתי בסוגיא דגיטין [[בבלי/גיטין/לז/א|ל"ז.]] דגרסינן התם אמר רב יהודה אפילו השאילו מקום לתנור וכירים כותבין עליו פרוזבול איני והתני הלל אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב בלבד נקוב אין שאינו נקוב לא אמאי והאיכא מקומו לא צריכא דמנח אסיכי. וכתב הרמב"ן בחי' דמנח אסיכי פי' ולא השאילו מקום סיכי א"נ כיון דלאו מקום חשוב הוא כלל לא כתבינן עליה פרוזבול וכ"כ הר"ן והריטב"א דמקום סיכי לא חשיבא. והנה על תירוץ השני כבר הקשו מהא דקידושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/כז/א|דף כ"ז]]}} דקרקע כל שהוא כותבין עליו פרוזבול א"כ לא בעינן כלל מקום חשוב. ולתירוצא קמא קשה לי טובא כיון דאפילו למאי דמשני דמנח אסיכי נמי אנו צריכין לומר שלא השאילו מקום הסיכי א"כ מאי דוחקן לומר דמנח אסיכי הרי אפשר לאוקמי גם במונח ע"ג קרקע ובלא השאילו מקום העציץ. וברא"ש פ' השולח {{ממ|[[רא"ש/גיטין/ד/טו|סי' ט"ו]]}} כתב לא צריכא דמנח אסיכי והסיכי הם של בעל הקרקע, וכתב ע"ז בקרבן נתנאל דנמצא שאין הקרקע מושאל לו אלא סיכי וסיכי דנעיצי בקרקע לאו כקרקע דמי, אבל אם הסיכי הם של בעל העציץ אפילו אין נקוב דהא איכא מקום סיכי וכי מגרע גרע מקלח של כרוב עכ"ל. אבל לענ"ד עדיין צ"ע דכיון שמשאיל לו את הסיכי והסיכי משתמשים בקרקע לצורך עמידתם ובלאו הקרקע אין בעל העציץ יכול להשתמש בסיכי לצורך זה א"כ כשמשתמש בסיכי הרי הוא משתמש באותה שעה גם בקרקע עצמה ושוב הוי כהשאילו מקום בקרקע:

'''ונראה''' לי לומר דאע"ג דבעל העציץ באמצעות הסיכים הנשאלים לו משתמש גם בקרקע מ"מ כיון שהסיכי הם של בעל הקרקע ולא השאילו אלא לצורך החזקת העציץ ולא למילי אחריני נמצא שגם בעל הקרקע משתמש באותה שעה במקום סיכי שבקרקע שהרי מחזיק הוא שם את הסיכים שלו, וא"כ דמי כמאן דהוו שותפין בתשמיש קרקע זו ואמרינן בירושלמי {{ממ|[[ירושלמי/שביעית/י/ג|שביעית פ"י ה"ג]]}} רבי בא בשם רב מי שאין לו אלא קלח אחד בתוך שדהו כותבין לו פרוזבול והתני השותפין והאריסין והאפוטרופין אין להם פרוזבול אמרי תמן כל קלח וקלח של שותפות הוא ברם הכא הוא שלו, וא"כ ק"ו הוא ומה כשיש לו חלק לקרקע גופה אין כותבין עליו פרוזבול אא"כ חלקו מיוחד ומבורר זה שאין לו אלא תשמיש קרקע בשאלה אינו דין שלא יועיל בשותפות ואשה"ט. ואולי יש לכוון גם בדברי הרמב"ן כוונה זו שלא היו הסיכים של בעל העציץ כנ"ל כמו להרא"ש:

'''ובנוגע''' לתירוץ השני שברמב"ן ושאר הראשונים כי היכי דלא תיקשי מהא דקידושין צ"ל דשאלה גריעה, ועד כאן לא אמרינן דעל קרקע כל שהוא כותבין פרוזבול אע"פ שאינו חשוב אלא כשהיה הכל שהוא שלו אבל בכל שהוא שאול לא. וביותר מוטעם הוא ע"פ דברי המהרי"ט (ח"א סי' ס"ה) שהעלה דשאלת קרקע בעיא קנין גמור כמכר ומה שמשתמש בקרקע אינו מועיל לקנות כמ"ש הרמב"ם דדוקא גבי צונמא דלא חזי למילתא אחריתא מהני תשמיש וגם בזה נחלקו עליו הראב"ד והרמב"ן אבל בשדה אין התשמיש קונה, והוקשה לו מסוגיין דפריך הש"ס מהלל ולא משני דהא דהלל מיירי שלא השאילו הקרקע בקנין אלא שלא מיחה לבעל העציץ להשתמש וא"כ מצד הקרקע אין כותבין פרוזבול שאינה קנויה לו כלל אפילו בשאלה ורק מצד העציץ כותבין, ותירץ דבפרוזבול הקילו דלא בעי קנין בקרקע השאולה ומכיון שהרשוהו הבעלים להשתמש סגי עכת"ד. וא"כ כיון דמקולי פרוזבול הוא דקולא יתירה היא שהקילו בו בשאלה אפשר כבר לומר דבדבר שאינו חשוב כמקום סיכי לא הקילו [ועיי' בספרי ת"ב ס' י"ז ומה שכתבתי ע"ז]:

==ו==

[ו] '''ואפילו''' אי יהיבנא לכ"ג דשיטת הרמב"ם היא ג"כ כשיטת התוס' דעציץ המונח ע"ג יתדות הוי מחובר מ"מ אין ראיה מזה לנ"ד, ולאו משום מיעוט היניקה מחייב לה הרמב"ם אלא משום שתולש לגמרי מן בקרקע כמו שנבאר. דהנה הרמב"ם פסק בספינה כר' יהודה דאימתי בזמן שהספינה גוששת אבל אין הספינה גוששת פטור וגם ס"ל דמעולם לא נחלקו עליו רבנן בזה כמש"ל, ולפי"ז אלו הוה סבר כר' זירא דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות דמי לספינה בודאי היה העציץ נידון כתלוש, ולכן אם נבוא לומר דסבר דעציץ נקוב המונח פ"ג יתדות דמי לספינה בודאי היה העציץ נידון כתלוש, ולכן אם נבוא לומר דסבר דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות הוי מחובר בע"כ צ"ל דטעמו הוא משום דלית ליה הא דר' זירא אלא פסק כרבא דדחי התם לדר' זירא דילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יהודה התם אלא בספינה העשויה לברוח אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא. והנה הא דאמר דשאני ספינה שעשויה לברוח יש לפרש על שני פנים:

:א) דלפי שהיא עשויה מעיקרה ודרכה לברוח משו"ה לא הויא כמחובר אפילו בשעה שאינה בורחת אלא עומדת והעיקר תלוי במה שהיא עשויה לכך כדדייק לשון הגמ'.

:ב) שאינו תלוי במה שהיא עשויה לכך אלא במה שהיא בורחת בפועל דאז לא הויא כמחובר באותה שעה אבל בשעה שהיא עומדת דמיא לעציץ שע"ג יתדות והויא מחובר ואין חילוק בינה לעציץ אלא במה שהיא מהלכת ועציץ במקומו עומד.

ולענ"ד נראה פשוטן של דברים כאופן השני דהעיקר תלוי בזה אם היא מהלכת או עומדת ובשעה שהיא עומדת הויא כעציץ דבמה גרע מה שהיא מהלכת תמיד כיון דעכשיו עומדת היא. ואולי לזה דייק רש"י ז"ל העשויה לברוח כלומר מפני שהיא מהלכת כל שעה עכ"ל. וכן מורה להדיא לשון הירושלמי {{ממ|[[ירושלמי/חלה/ב/א|חלה פ"ב ה"א]]}} רבי הילא בשם ר' לעזר כקונה עציץ נקוב בסוריא אע"פ שלא קנה עפר שתחתיו וקרקע שע"ג קנה לחייבו למעשרות ולשביעית אפילו נתון ע"ג שתי יתדות אף רבי יודה מודה בה מה בינו לבין הספינה ספינה עולה ויורדת וזה במקומו הוא, הרי דהעיקר הוא במה שהיא עולה ויורדת וזה במקומו:

'''ולפי"ז''' נ"ל לומר מילתא חדתא, דהא דעציץ המונח ע"ג יתדות הוי מחובר לר"י אליבא דרבא וכן להרמב"ם דפסק כוותיה לפום מאי דקיימינן השתא הני מילי בשעה שהוא מונח פ"ג היתדות אבל בשעה שהוא מטולטל ממקום למקום באויר הוי תלוש, לפי שאז אינו עומד במקומו ודמי לספינה בשעה שהיא מהלכת שדינה כתלוש, והוי עציץ דומיא דספינה ממש שאם נגרר על הארץ הוי מחובר גם בשעה שנגרר כספינה הגוששת אבל אם הוא מיטלטל באויר הוי תלוש כאינה גוששת. ואע"פ שדבר חדש הוא נכון וברור היא ב"ה לענ"ד. ועפי"ז דברי הרמב"ם ז"ל מבוארים היטב, דפרפיסא שהיתה מונחת ע"ג קרקע והניחה פ"ג יתדות חייב משום תולש אע"פ שע"ג יתדות נמי הוי מחובר משום דמיד כשתולשו מן הקרקע לאויר קודם שהניחו על היתדות מיחייב משום תולש, שהרי בשעה שהוא מיטלטל והולך באמר הוי תלוש:

==ז==

[ז] '''ולכאורה''' דברינו נסתרים ממתניתין דכלאים {{ממ|[[משנה/כלאים/ז#ח|פ"ז מ"ח]]}} המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור, הרי חזינן דגם בשעה שמעבירו דין עציץ נקוב עליו שנידון כמחובר דאל"ה מ"ל נקוב מ"ל אינו נקוב. אך באמת אין מזה שום סתירה לדברינו. דהנה בירושלמי אמרינן עלה דמתניתין שמואל אמר במעביר תחת כל גפן וגפן אמר רבי יוחנן לאויר עשרה היא מתניתא, ופי' הפ"מ דלשמואל לאו בהעברה בעלמא, קאמר אלא צריך שיניחנו תחת כל גפן וגפן ואוסר ומקדש, אבל לרבי יוחנן דסגי בהעברה לחודא אינו מקדש אלא אוסר, וכ"כ הר"ש ומהר"י בן מלכי צדק בפירוש המשנה וכ"ה ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/כלאים/ה#כג|פ"ה מהלכות כלאים הכ"ג]]}} ובשו"ע יו"ד {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/רצו#יז|סי' רצ"ו סי"ז]]}}, והוא רק מדרבנן גזירה דילמא אתי להניחו ואתי לידי איסורא דאורייתא. ועיי' בהגהות הגר"א ז"ל סימן הנ"ל (אות ל"ז) דעל מ"ש בשו"ע אסור לעבור בעציץ נקוב שזרוע בו ירק בתוך הכרם כתב הגר"א ז"ל ולוקה כמ"ש בסי"ב, רצונו לומר שפסק השו"ע שם שהזורע בעציץ שאינו נקוב המונח בכרם לא קידש ומכין אותו מכת מרדות, והתם בעציץ שאינו נקוב הוי מדרבנן והראה הגר"א ז"ל מקורו ממנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/מ/א|דף מ' ע"א]]}} דמבואר להדיא שהוא מדרבנן, א"כ נראה דגם מעביר עציץ נקוב הוי רק מדרבנן. [ועיי' ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/כלאים/ה#טז|פ"ה מהלכות כלאים הט"ז]]}} שכתב וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב בכרם לא קידש ומכין אותו מכת מרדות, וכתבו הכ"מ והרדב"ז שמקורו מדיוקא דמתני' דעציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש משמע דאיסורא מיהא איכא ומכת מרדות הוסיף הר"מ מדעתיה דנפשיה. אך לדבריהם קשה אמאי לא כתב הרמב"ם גם במעביר עציץ נקוב מדעתא דנפשיה דלוקה מכת מרדות. אבל באמת מקורו ממנחות כדברי הגר"א ז"ל ומבואר שם להדיא מכת מרדות ולכן הזכירה]. ולפי"ז שפיר אפשר לומר כמ"ש דבשעה שמעבירו באויר הוי תלוש ומ"מ אסור מדרבנן גזירה שמא יניחנו ויהא מחובר, משא"כ בעציץ שאינו נקוב דאפילו אם יניחנו לא יבוא לידי איסורא דאורייתא לכן אינו אסור במעביר:

'''אמנם''' בלאו דברינו נמי בע"כ אנו מוכרחים לומר כן דלאיסור מעביר לא בעינן שיהא העציץ נידון כמחובר גם בשעת העברתו אלא דאפילו אם ידון כמחובר רק בשעת הנחתו נמי אסור בהעברה משום גזירה, דאלת"ה יקשה לן טובא להני רבוותא שהבאנו למעלה {{ממ|[[#ד|אות ד']]}} דגרסי בגיטין אדר יוחנן עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן ולפי"ז לר' יוחנן להלכה דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות הוי תלוש לכו"ע דבמתניתין בא ר' יהודה לפרש כמש"ל א"כ היאך מוקי ר' יוחנן הכא סתמא דמתניתין דהמעביר עציץ נקוב לאויר פשרה ובלא הניחו הא לדידיה הוי כתלוש ואין נקיבתו מועלת לו, וכן קשה להרמב"ם לפי מ"ש דס"ל דעציץ שע"ג יתדות הוי תלוש ומ"מ פסק להאי דינא דמעביר עציץ בלא הניחו כר' יוחנן כנ"ל, אע"כ צ"ל דאע"ג דהוי תלוש בשעת העברה מ"מ איכא איסורא דרבנן כמ"ש:

==ח==

[ח] '''ובזה''' מיושב נמי דר"י מוקי מתניתין לאויר עשרה וכן בירושלמי דפרקין (הלכה ב') על מתני' דר"א בר' צדוק אומר משמו אף ע"ג הגפן אסור ואינו מקדש אמר ר' בון בר חייא בשם ר' שמואל בר רב יצחק לאויר עשרה היא מתניתא. ופי' בעציץ נקוב. ומזה יש להקשות על שי' הריטב"א שהבאנו לעיל {{ממ|[[#ב|אות ב']]}} דעציץ המונח ע"ג יתדות למעלה מעשרה הוי כתלוש והרי הכא שהוא עד עשרה באויר הכרס בע"כ הוי למעלה מעשרה מן הקרקע ומ"מ נידון כעציץ נקוב, ולפי מ"ש ניחא דהכא מדרבנן הוא גזירה שמא יניחנו דאז יהא מחובר אבל עכשיו אה"נ דעדיין הוי תלוש:

'''אמנם''' בר מן דין יש ליישב שיטת הריטב"א דשאני הכא אע"פ שהעציץ גבוה מן הארץ יותר מעשרה מ"מ כיון שהוא בתוך עשרה לגפנים אולי מינק יניק ע"י הגפנים שהם קולטים יניקה מן הקרקע ומשלשלים להעציץ, דוגמת ההיא דתנינן {{ממ|[[משנה/עוקצין/ב#ט|עוקצין פ"ב משנה ט']]}} קושית שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה ופי' הר"ש דמיירי בעציץ שאינו נקוב ומשום הנוף חשיב כל הקישות כמחובר וכן פי' רש"י בחולין {{ממ|[[רש"י/חולין/קכח/א#|דף קכ"ח ע"א]]}} וז"ל קושית שנטעה בעציץ שאינו נקוב כו' ואם הגדילה ויצאה גופה לחוץ ינוטה על הארץ ויונק מריח הארז דרך אויר כמחובר דמיא וטהרה כל הקישות שבעציץ לפי שחוזרים ויונקים מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ עכ"ל, הרי שהגוף משלשל יניקה גם למה שבתוך העציץ וה"נ אפ"ל דכוותה שהגפנים משלשלים יניקה לעציץ הנקוב שע"ג. ואע"פ שאין נ"ד דומר ממש למתני' דקושות דהתם מועיל הנוף רק לאותו הקצת המחובר אליו שבו הוא נותן את היניקה שמקבל מריח הארץ דרך האויר והכא צריכין אנו לומר שהגפנים ישלשלו יניקה גם לעציץ שאינו מחובר אליהם וגוף אחר הוא, בכ"ז הרי יש כבר מקום לתרץ כן לשיטת הריטב"א:

'''וראיתי''' בהגהות שיטה מקובצת בחולין שם דעל לשון רש"י שכתב לפי שחוזרים ויונקים מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ הגיהו בזה"ל לפי שחוזרת ויונקת מן הנוף הנוטה, וכוונת ההג"ה מבוארת דכיון דקאי על קישות יחידה אין ראוי לומר שחוזרים ויונקים בל"ר, אבל לפי הנ"ל יש נקיים דוקא את הגירסא שלפנינו, די"ל דבאמת כל הקושיות שבעציץ אפילו אותן האחרות שאין להן נוף נוטה לארץ נידונית כבר כמחובר בשביל אותו הנוף היחידי לפי שדרך אותו הנוף באה היניקה לעפר העציץ במקום שורש הנוף וממנו נשתלשלה יניקה לכל עפר העציץ והזרעים שבו כמ"ש באויר הגפנים. ואע"ג דאיתה יניקה לא באה דרך נקב שמתחת העציץ נגד הגזע אלא מצדי היינו מאמצעיתו, הרי שיטת רש"י ז"ל גופיה בשבת {{ממ|[[רש"י/שבת/צה/א#|דף צ"ה ע"א]]}} שאפילו הנקב בדופנו הוי כעציץ נקוב, יעוי' בב"י או"ח (סי' של"ו) ובמל"מ {{ממ|[[משנה למלך/בכורים/ב#ט|הלכות בכורים פ"ב ה"ט]]}} בסוף דבריו. ואולי בדיוק נקט רש"י ז"ל שחוזרים ויונקים בלשון רבים. ויוצא לן לפי"ז דין חדש דמכיון שיש גוף אחד יוצא מן העציץ שאינו נקוב כל הזרעים שבתוכו אפילו אותן שאינם גוף אחד עם הנוף חשיבי כמחוברין. עיי' בר"ש חלה {{ממ|[[ר"ש/חלה/ב#ב|פ"ב מ"ב]]}} שהביא לירושלמי ערלה {{ממ|[[ירושלמי/ערלה/א/ב|פ"א הלכה ב']]}} הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה כו' מפני שהשרשים מפעפעין כו' רבי יונה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא נקוב אצל האילן כנקוב אצל זרעים ועיי' במל"מ שם וצ"ע ובירור:

'''והנה''' הא דקאמר הירושלמי לאויר עשרה דוקא לפי פשוטו הוא משום דלמעלה מעשרה לא הוי רשות הכרם, ח"ל הגר"א ז"ל בשנות אליהו {{ממ|[[שנות אליהו/ז#ז|כלאים פ"ז מ"ז]]}} פי' דדין הכרם מראש הגפנים עד י' טפחים הוי אויר הכרם ומי' טפחים ולמעלה הוי רשות אחרת עכ"ל, וכ"ה בפי' מהר"י בן מלכי צדק (שם מרה) וז"ל פי' שכשם שרשות הרבים הוא עד י' טפחים כך רשות הכרם י' טפחים עכ"ל, הרי שמצד רשות הכרם נגעו בה שאין רשותו למעלה מי'. אבל לשי' הריטב"א אפ"ל דאין שיעור לרשות הכרם למעלה וכל זמן שהוא באוירי נידון כאויר הכרם כמו רשות היחיד לענין שבת שעולה עד לרקיע, והא דבעינן דוקא באויר עשרה הוא בשביל העציץ כי היכי דלידון כנקוב דלמעלה מעשרה מגפנים שאין לו יניקה כלום אפילו מהגפנים נידון הוא כבר כאינו נקוב. ולפי"ז היה יוצא לן דין מחודש, שאם היה נטוע אצל הגפנים אילן אחר גבוה מהם והיה העציץ למעלה מעשרה לגפנים ובתוך עשרה לאותו אילן דלטעם הראשון שרשות הכרם כנה למעלה מי' אינו נידון כאויר הכרם ומותר ולטעם השני דמשום יניקת העציץ נגעו בה אסור דמ"מ העציץ עדיין יונק ואוירו של כרם אין לו שיעור. אמנם זהו רק לפום מאי דקיימינן השתא ביישוב דברי הריטב"א דבעינן שיהא העציץ נידון כמחובר גם בשעה שהוא באויר, אבל לפי מה שהוכחנו לעיל דלא בעינן שיהא העציץ עכשיו כמחובר אלא דבאופן שאם יונח על הקרקע יהא מחובר גזרו בי' רבנן גם באויר אין מקום לחלק בין תוך עשרה ללמעלה מעשרה מחום יניקת העניץ דמ"מ למעלה נמי ליתסר משום דכשיניחנו יהא כמחובר, ובע"כ צ"ל דלא גזרו רבנן הכי אלא באוירו של כרם ושוב מוכרח דשיעור עשרה משום רשות הכרם הוא ולאו משום יניקת העציץ, וא"כ אף כשהיה נטוע אצל הכרם אילן גבוה אחר מכרם משחינן י' טפחים ולא מאותו אילן:

==ט==

[ט] '''אולם''' גם אחר שיישבנו את דברינו מצד עצמם דבשעה שהעציץ מטולטל הוי כתלוש מ"מ אכתי יקשה בהא דפרפיסא דהו"ל להתחייב שתים משום תולש ומשום זורע משום תולש בשעה שמגביהו מן הקרקע לאויר ומשווי ליה לתלוש ומשים זורע כשמניחו מן האויר ע"ג יתדות שחוזר ומחברו. ונ"ל לומר בזה, דהנה עיקר דין חיבורו של עציץ נקוב הוא משים יניקתו מן הקרקע ולהכי עציץ שאינו נקוב שאינו יינק כוי תלוש, כמבואר ברש"י שבת {{ממ|[[בבלי/שבת/צה/א|דף צ"ה ע"א]]}} במשנה ובכ"מ שדין העציץ לענין חיבורו תלוי ביניקתו מן הקרקע. אבל מסתפק אני במונח ע"ג יתדות למאן דסבר דהוי תלוש וכן לר"י בספינה שאינה גוששת בשעה שהיא מהלכת, אם טעמם הוא דבכה"ג אינו יונק מן הקרקע שאין נקיבתו מגעלת לו ומשו"ה הוי תלוש, או דילמא מינק שפיר קא יניק כיון שהוא מנוקב ואין לפניו עיכוב מלשאיב ריח הקרקע אלא דס"ל דאפילו כשיונק איני חשוב כמחובר אא"כ הוא מונח כל הארץ דוקא או עומד במקומו ולא כשנתון ע"ג יתדות או מהלך, וכיוצא בזה מצינו לר"ש דס"ל התם בשבת דנקוב כשאינו נקוב ומ"מ בניקב בכדי טהרתו מודה דהוי כמחובר אע"פ שבפחות מזה נמי יונק מן הקרקע מ"מ בעי בכדי טהרתו משום דבשיעור נקב כזה בטל אגב קרקע כמ"ש התוס' שבת {{ממ|[[תוספות/שבת/צה/ב#ומודה|דף צ"ה ע"ב]] ד"ה ומודה ר"ש}}. וה"נ אפ"ל דכוותה דאע"ג דנקוב מינק יניק ה"ב למנין למישווייה מחובר בעינן שיהא מונח ע"ג קרקע. ואם כנים אנחנו בזה לפי הדרך האחרון יתיישב לן שפיר מה שאינו חייב גם משום זורע בשעה שנתנו ע"ג יתדות. דהנה מלאכת הזורע בודאי אין גדרה לעשות את הזרע מחובר אלא עיקר עניינה הוא מה שנותן או מסבב שתנתן בו יניקה. שהרי שורה חטים ושעורים במים חייב משום זורע כמבואר בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/צד/ב|דף צ"ד ע"ב]]}} וברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/שבת/ח#ב|פ"ח מהלכות שבת ה"ב]]}} והתם לא מיחברי כלל אלא שנותן בהם רק יניקה וצמיחה, וכן המוסיף יניקה הוי זורע כדאמרינן במו"ק {{ממ|[[בבלי/מועד קטן/ב/ב|דף ב' ע"ב]]}} המשקה מים לזרעים בשבת חייב משום זורע וכן הזומר חייב משום נוטע. [ויותר נחה מבואר אצלנו בסימן כ"ג בארוכה בגדר מלאכת הזורע דמיד שנותנו בעפר אפילו קודם שנקלט חייב ובלבד שיהא במקום שאפשר לו ליקלט. וכ"כ בספר החינוך {{ממ|[[ספר החינוך/תקמח|מצוה תקמ"ח]]}} לענין כלאי הכרם דאע"פ שאינו נאסר אלא עד שישרשו כמבואר בפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/כה/א|דף כ"ה]]}} מ"מ לענין מלקות מתחייב מיד שזרע שהלאו נאמר בלשון לא תזרע וזהו מעשה זריעה כבר. וכן נראה לי להביא ראיה מתו"כ (פ' שמיני) מנין לזרעים שזרען טהרו ח"ל אשר יזרע טהור או יכול אע"פ שלא השרישו ת"ל הוא, הרי חזינן דאי לאו מיעוטא דהוא הו"א דאפילו לא השרישו טהור מקרא דאשר יזרע ומוכח דשם זריעה {{עוגן|קה.}}{{עוגן|קה־א}}נופל מיד משזרעו אע"פ שלא נקלט עדיין. ומכיון דאופיו של זורע לא הוי החיבור לקרקע אלא נתינת היניקה נראה דלא בעי גם זמן שתתחיל היניקה אלא מיד חייב, וכן בשורה חטים ושעורים מיד שזרקן למים אע"פ שעדיין לא התחילה תפיחת הצמיחה חייב משום זורע. ויש לתמוה על המג"א {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/שו#יב|סי' של"ו ס"ק י"ב]]}} שכתב בשורה חטים ושעורים שאינו חייב אלא בשורה זמן ארוך כמו חצי יום, ומאי שנא תולדה זו מהאב והרי בזריעה חייב אע"פ שעדיין לא נקלט וה"נ בתולדה ליחייב מיד אפילו לא באו עדיין לידי תפיחה. וקצת י"ל דזריעה עצמה שאני דכיון שא"א בענין אחר כך היא דרכה של זריעה ובזה נגמרה המלאכה במה שנותנו בעפר אבל בתולדה [דשורה במים] שכל דמיונה להאב הוא מה שמצמיח בעינן דוקא שיתחיל לצמוח או לתפוח, ודוחק הוא. ואפ"ל שאם נתנו אדעתא דהכי שישרה כמו חצי יום ויבוא לידי תפיחה חייב מיד כמו בזורע ורק אם אינו מכוון כלל להשאירו שם אלא שמעביר את הזרעים בידו במים דרך הדחה בעלמא אז פטור משום זורע. אבל משום לש חייב מיד שכבר נגמרה מלאכת הלישה ודו"ק]. והלכך כשנתנו מן האויר ע"ג יתדות אע"ג דמשווי ליה מתלוש למחובר אינו חייב משום זורע לפי שאינו מוסיף בו יניקה דגם בשעת טלטולו באויר היה יונק באותו שיעור שהוא יונק ע"ג יתדות, והא דהוה תלוש בעודו באויר לאו משום דחסרה בי' יניקה אלא דלדינא דמחובר בעינן שיהא מונח דוקא וכנ"ל:

'''אבל''' העומד לנגדנו הם דברי רש"י ז"ל בשבת {{ממ|[[רש"י/שבת/פא/א#|דף פ"א]]}} וז"ל חייב משום תולש דאינו נהנה שוב מריח הקרקע, וכ"כ המאירי שם וז"ל מעתה עציץ נקוב המונח על הקרקע אסור לטלטלו שהרי יונק הוא מן הארץ אלא א"כ היה מונח ע"ג יתדות שאינו יונק מן הארץ עכ"ל, אלמא ס"ל דאין עציץ נקוב נידון כתלוש אלא כשאינו יונק מן הקרקע וא"כ כיון דחזינן דבשעת טלטולו באויר נידון כתלוש בע"כ צ"ל דבההיא שעתא אינו יונק מן הקרקע וא"כ כשנותנו ע"ג יתדות שחוזר לינק, לפום מאי דקיימינן השתא בדעת הרמב"ם שחוזר ונעשה מחובר, שוב ליחייב אף משום זורע. ועדיין צ"ע בזה:

'''ובאמת''' בירושלמי {{ממ|[[ירושלמי/שבת/ז/ב|שבת פ"ז ה"ב]]}} מובא במאירי שבת {{ממ|[[מאירי/שבת/פא/ב|דף פ"א ע"ב]]}} משמע דבכה"ג חייב שתים, וז"ל המאירי ובתלמוד המערב אמרו הנותן עציץ נקוב על עציץ נקוב חייב משום קוצר ומשום זורע ויש מפרשים בזה שקוצר התחתון שעשבים שבו אינם יכולים ליגדל וזורע העליון שמוסיף לו יניקה מן התחתון ונמצא לדבריהם שאם אין הוסיף לו יניקה אלא שמשכהו ממקום למקום פטור, ולי נראה שמשהעתיקו ממקומו הוא נקרא קוצר וכשהניחו במקום יניקה אפילו אינה כיניקה ראשונה נעשה זורע ולמדת שאסור לשנותו ממקום יניקה כלל, ומ"מ הניח עציץ נקוב על שאינו נקוב אינו נעשה קוצר מצד התחתון שהרי התולש מעציץ שאינו נקוב פטור ואם בתולש ביד אמרו כל שכן בזו עכ"ל. {{הערה|*) הגה"ה. '''משטחיות''' דברי המאירי משמע דגם במושך עציץ נקוב ע"ג קרקע גופה אע"פ שלא הגביהו חייב משום קוצר ומשום זורע, והוא צריך ביאור כיון שלא פסק רגע מלהיות מחובר וגם לא מיעט יניקתו איזו קצירה יש כאן. ואין לומר דאיסורא דרבנן בלחוד הוא ולמדה מהניחו ע"ג יתדות שגם בזה גילה דעתו למעלה בדבריו בפרפיסא שהיה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתדות דמאי דחייב משום תולש הוי רק מדרבנן כרש"י והוא משום דע"ג יתדות נמי הוי מחובר ואינו תולש ומ"מ איסורא דרבנן איכא דדמי מיהא לתולש כיון שטלטלו ממקומו וה"נ מפרש להירושלמי דנתן עציץ נקוב ע"ג עציץ נקוב ג"כ מדרבנן, ומשו"ה במשיכה ע"ג קרקע ממקום למקום נמי איכא איסורא דרבנן משום דדמי נמי לקצירה, דע"ג עצי"נ דירושלמי הוי כמו ע"ג סיכי שנשאר עדיין מחובר ומ"מ אסור וה"נ במושכו ע"ג קרקע. דז"א, חדא דשאני הניחו ע"ג יתדות שאסרו רבנן דמיעוט יניקה מיהא איכא משא"כ מושכו ע"ג קרקע ולא מיעט אף את היניקה שלא עשה ולא כלום, ותו דבירושלמי דנחית למניינא דחייב שתים משום קוצר ומשום זורע קשה לומר דהוי רק דרבנן, [אמנם לכאורה לשי' הסוברים דתולש דפרפיסא הוי דרבנן בע"כ צ"ל דהירושלמי נמי מדרבנן קאמר לה אפילו אם יפרשו כהי"מ שהביא המאירי, ואולם י"ל דס"ל דש"ס דילן פליג בזה על הירושלמי], ועוד דא"כ מאי מסיק המאירי ומ"מ הניח עציץ נקוב על שאינו נקוב אינו נעשה קוצר מצד התחתון שהרי התולש מעציץ שאי"נ פטור עכ"ל ואי באיסורא דרבנן איירינן מאי ראיה היא מתולש מעציץ שאי"נ הרי קיי"ל דכל פטורי שבת פטור אבל אסור וא"כ באינו נקוב נמי איכא איסורא דרבנן כשתולש ממנו. וצ"ל לדחוק דמשו"ה חייב במושכו ע"ג קרקע דאע"ג דלא פסק מלהיות מחובר מ"מ מעיקרא היה מחובר במקום זה וכשמעתיקו למקום אחר ונתחבר שם חשיב כעוקר ממקום הראשון ונוטע במקום השני, והיינו משום דדין החיבור שיש לזרעים שבעצי"נ משווי להו כאלו הם נטועים למטה בקרקע עולם שתחת העציץ ולא שיש להם רק דין חיבור במקום שהם, ולכן כשמעתיקם הוי כתולשם ממקום זה ונוטעם במק"א. ומ"מ בעצי"נ המונח ע"ג יתדות דהוי מחובר יש להסתפק אם רואים אנו את הזרעים כאלו הם נטועים למטה בקרקע שתחת העציץ או שיש להם רק דין מחובר אבל רואים אנו אותם כאלו הם נטועים למעלה במקום שהם ולא למטה בקרקע. ומירושלמי כלאים שהזכרנו בפנים שאינו אסור לזרוע בעצי"נ למעלה מי' מן הכרם משום דרשות אחריתא היא ובתוך י' נמי אינו אסור אלא מדרבנן נראה לכאורה דלא הויין כנטועים למטה בארץ, אבל אינו מכריח כמבואר למעיין ואין להאריך בזה. ויש לעיין לפי"ז בנטיעת אשרה אצל מזבח ד' שכתב הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/עבודה זרה/ו#ז|פ"ו מהלכות עכו"ם ה"ז]]}} שהאיסור הוא בכל העזרה והכ"מ הביא בשם הספרי דגם הנוטע בהר הבית עובר בל"ת. ולכאורה נראה פשוט דגם הנוטע בעציץ עובר, {{ממר|יעוי' בירושלמי ערלה {{ממ|[[ירושלמי/ערלה/א/ב|פ"א ה"ב]]}} דבאילן לא בעי נקוב מפני שהשרשים מפעפעין וכ"פ הרמב"ם (פ"י מהלכות מע"ש ה"ח) ועיי' במל"מ הלכות ביכורים {{ממ|[[משנה למלך/ביכורים/ב#ט|פ"ב ה"ט]]}}}} האיך יהיה בנוטע בעציץ ע"ג יתדות אם לא נתקדש אויר של עזרה והר הבית יעוי' פסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/פו/א|דף פ"ו ע"א]]}} ושבועות {{ממ|[[בבלי/שבועות/יז/ב|דף י"ז ע"ב]]}} ובתוס' מכות {{ממ|[[בבלי/מכות/יב/א|דף י"ב ע"א]]}} ובמל"מ {{ממ|[[משנה למלך/שגגות/יא#ד|פי"א מהלכות שגגות ה"ד]]}} או דחשוב כנטוע למטה ממש, וכן מה יהיה למעלה מי' אם ידון כמו לענין כלאים דלמעלה לאו רשות כרם הוא ובאתי רק להעיר ואכמ"ל. ולפי דרך כ"ג דעיקר הקוצר משום פסיקת החיות הוא ולאו משום תלישה מן המחובר דברי המאירי נוחים יותר, דכשמושכו ממקום למקום הוא מפסיק יניקתו שהיה לו ממקום הראשון ומה שנשאר מחובר ויונק לא הוי עוד מכח אותה היניקה הראשונה אלא שנותן לו מחדש יניקה חדשה ממקום אחר והרי הוא זורע. ומ"מ דברי המאירי אינם מבוררים וצ"ע בעיקר כוונתו:}} הרי דלפי' המאירי בירושלמי במשיכה ממקום למקום חייב תרתי וא"כ בפרפיסא אם הוי דאורייתא נמי ניחייב תרתי לפי שיטת הירושלמי ואולי גם ש"ס דילן לא פליג ע"ז אלא משום דבעיקר הוא בא ללמדנו רק ענין התולש והנוטע שבטלטול העציץ לא נחית למימני חיובי דלאו דפסקא היא דלעולם חייב שתים דאיכא גווני דפטור כגון דאנחיה ע"נ יתדות במקום נקיבתו שהיתדות סותמין את נקבו ומפסיקין בין הקרקע לעציץ ולכן תנא סתמא:

==י==

[י] '''עכ"פ''' הרי חזינן דלשי' רש"י ותוס' והג"א בשם מהרי"ח עיקר הקוצר הוא מה שמבדילו ממקום חיבורו ולא הבדלת החיות. וכן נראה מתוס' שבועות {{ממ|[[בבלי/שבועות/מג/א#כבצורות|דף מ"ג ע"א]] ד"ה כבצורות דמיין}} וז"ל נראה דלענין שבת לכו"ע לאו כבצורות דמיין וכמחוברות דמו עכ"ל, הרי שתפסו דעיקר הקוצר תלוי במחובר דאלת"ה אנא דתלי בהבדלת החיות מאי שייטא דמלאכת שבת לענין עומדין ליבצר דאפי"ת כבצורות דמיין מ"מ חייב הקוצרן משום שהוא מבדילן מחיותן. מיהו איכא למידחי דמרש"י והג"א אין סייעתא ע"פ מה שראיתי בס' משכנות יעקב {{ממ|[[משכנות יעקב/אורח חיים/קג#|חאו"ח סי' ק"ג]]}} שהעיר דבמיעוט היניקה אינו חייב משום קוצר דכיון שנשאר עדיין יונק לא הוי מלאכה שלמה ואינו חייב אלא במפסיק כל יניקתו לגמרי, ולפי"ז אפ"ל דרש"י והג"א סברי באמת דשורש הקוצר הוא הבדלת החיות ולאו משום עקירה מן החיבור ואפ"ה פטור כשממעט את היניקה דלאו מלאכה שלמה היא. ויש לדון הרבה בדברים אלו ועוד חזון למועד בעז"ה. אבל איך שיהיה פירכא לכ"ג מיהא הוי שרצה לדון שיתחייב משום מיעוט היניקה. וכן משמע מדברי המאירי שהזכרנו דבטעמא דתולש עציץ ומניחו ע"ג יתדות חייב כתב לפי שאינו יונק מן הארץ משמע דוקא משום דפסקה כל יניקתו הא מקצת יניקה לאו כלום היא אי פסקה. וכל הני רבוותא לא כוותיה דכ"ג קיימי, ובשיטת הרמב"ם אין הכרע בזה כמש"כ:

==יא==

[יא] '''וראיתי''' להלבוש או"ח (סי' של"ו סעי' ח') שתפס כדעת כ"ג דבמיעוט היניקה הוי תולש שכתב ח"ל ואפילו העציץ עצמה יש ליזהר מליטלה מעל גבי הקרקע ולהניחה ע"ג יתדות או איפכא בין שהיא של עץ בין שהיא של חרם מפני שבעוד שהיא ע"ג קרקע היא יונקת ליחות יותר מן הארץ וכשהוא מגביהה ה"ל כתולש שממעט יניקתה וכן איפכא שנוטלה מע"ג היתדות ומניחה ע"ג הקרקע ה"ל כזורע שמרבה יניקתה ואסור עכ"ל. הנה מפורש בדבריו כדברי כ"ג, אבל מסתפק אני מה דעתו ז"ל בעיקר האיסור שבעציץ הנקוב ובפי' הסוגיא דשבת אם אזיל בשיטת הרמב"ם שבנקוב הוא חייב משים תולש מה"ת ולפי"ז גם בעיקר האיסור של נקוב שכללו יחד עם האינו נקוב תפס דשורש הקוצר משום הבדלת החיות הוא ובממעט יניקתו נמי חייב ולא בעי להפסיק כל היניקה וזהו כדברי כ"ג לגמרי, או דאזיל בשיטת רש"י ותוס' ושאר ראשונים דאין כאן תולש דאורייתא אלא דרבנן ובא רק ליתן טעם למה גזרו ביה רבנן משום תולש וכי איזה תולש יש כאן וע"ז פירש דמשום מיעוט היניקה דדמי לתולש גזרו ביה רבנן ואין זה כדברי כ"ג אלא להיפוך. ולכאורה בע"כ צ"ל דאיירי הכא מאיסור דרבנן שהרי כלל בזה גם את העציץ שאינו נקוב שיש ליזהר מליטלה מע"ג קרקע ובהא ודאי ליכא אלא איסורא דרבנן, שהרי גם התולש ממש מעציץ שאינו נקוב ר"ל שעוקר את הזרעים מן העציץ אינו אלא איסור דרבנן כש"כ תולש רק העציץ מן הקרקע. אבל דבריו אלו שהם העתקה מדברי השו"ע (סעי' ח') דגם בעציץ שאינו נקוב יש ליזהר מליטלו מע"ג קרקע ולהניחו ע"ג יתדות תמוהים מאד, מנ"ל להמחבר דה"ה בעציץ שאי"נ הרי פרפיסא דאביי דחייב ביה משום תולש בעציץ נקוב מיירי דחשיב מחובר לקרקע אבל באינו נקוב מנ"ל. ואין להסתייע דבאינו נקוב נמי איכא איסורא דרבנן מהא דאמרינן התם בשבת אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה ומסקינן דלא אמרן אלא לצורך אבל שלא לצורך לא וצרור עציץ שאי"נ הוא דז"א דודאי דינו של צרור כעציץ נקוב כמ"ש רש"י וז"ל והתולש ממנו במתכוין חייב דמקום גידולו הוא עכ"ל וכ"ה בר"ן. ונראה שכיוונו להא דאמרינן בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קח/א|דף ק"ח ע"א]]}} אמר אביי האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא מיחייב משום עוקר דבר מגידולו מתיב רב אושעיא התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור התם לאו היינו ריביתיה הכא היינו ריביתיה ופירש"י לאו היינו ריביתיה דאין דרך זריעה שם אבל אנו שאמרנו הוא עיקר גידולן עכ"ל והוא דומה ממש לדבריו דמקום גידולו דהכא, וכן הבין הב"ח בהגהותיו לרי"ף ס"פ המוציא שהצרור דומה לפיטרא באונא דחצבא יעו"ש, וא"כ כי היכי דהתם דינו של פיטרא כמחובר כמו עציץ נקוב יעו"ש בפי' הר"ח ה"נ האי צרור דינו כעציץ נקוב. וכן מתבאר מרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ג) דתנא להו כחדא צרור שעלו בו עשבים ועשבים שצמחו על גב החבית והרואה יראה שמקורו מאונא דחצבא דאמרינן היינו ריביתיה וכ"כ המ"מ. וכ"כ הר"ש בעוקצים {{ממ|[[ר"ש/עוקצין/ב#י|פ"ב משנה י']]}} דצרור הוי טבלא שאין לה לבזביז דחשיבי' כעציץ נקוב. ובע"כ אתה צ"ל כן שהצרור נידון כעצי"נ דאל"כ היכי קאמר רב פפי עלה ש"מ מדר"נ האי פרפיסא שרי לטלטולי ופירש"י פרפיסא עציץ נקוב ומאי ראיה היא מאי"נ לנקוב אע"כ דצרור נמי דינו כנקוב. ומפורש מצאתי בחי' המאירי שבת שכתב דבאינו נקוב ליכא אפילו איסורא דרבנן וכתב שכן כתבוהו חכמי הדורות, וכ"ה גם בחי' הר"ן יעו"ש:

'''לכן''' נראה דבאמת ס"ל להשו"ע שאינו אסור אלא בעציץ נקוב ומ"ש דיש ליזהר גם באי"נ בין של עץ בין של חרם הוא משום פלוגתא דרש"י ור"ת דרש"י ס"ל דשל חרם לא בעי נקיבה ור"ת ס"ל להיפוך דשל עץ לא בעי נקיבה ומשום דמספקא ליה הלכתא כמאן כתב דיש ליזהר באינו נקוב בין בשל עץ בין בשל חרם כחומרי שניהם שמא דינם כנקוב. אח"ז ראיתי בהגהות רעק"א לאו"ח שתפס בפשיטות דאיסור תולש דפרפיסא הוי דרבנן והקשה כנ"ל מסברא דנפשיה דראוי שיהא מותר באי"נ דהוי גזרה לגזרה ולא הביא דברי המאירי והר"ן שהזכרנו דמבואר להדיא דבאינו נקוב מותר, ותי' כמ"ש דמשום ספיקא דרש"י ור"ת פסק השו"ע בתרווייהו לחומרא:

'''ומזה''' יצא לן דין חדש שאם הניח עציץ של חרם בתוך עציץ של עץ או איפכא ותרווייהו אינם נקובים שרי ממ"נ בין לרש"י בין לר"ת דחד מינייהו בודאי אינו נקוב וסותם את היניקה ואין כאן תולש. משא"כ למאי דהוה ס"ד מעיקרא למימר דס"ל להשו"ע דאף באינו נקוב יש איסור היה אסור גם בכה"ג. ופשוט הוא:

'''ולפי"ז''' י"ל דס"ל להשו"ע והלבוש שנמשך אחריו דתולש דפרפיסא הוי דאורייתא כהרמב"ם ואם ע"ז יסוב טעמו של הלבוש משום מיעוט היניקה הרי דבריו עולים בד בבד עם דברי כ"ג, אבל להסתייע מזה בודאי א"א די"ל דס"ל כרוב הראשונים שהוא דרבנן ובא רק ליתן טעם לתקנתא דרבנן וכמש"ל:

==יב==

[יב] '''ולפי''' דרך כ"ג יש מקום לומר דאפילו עציץ שאי"נ אסור לתלוש מע"ג קרקע שלא לצורך קינוח, ובזה תסור מעל הרמב"ם קושיית רש"י ז"ל לדעת האומרים דתולש דפרפיסא הוי דאורייתא. דזוהי הצעת הסוגיא דהתם, גופא אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה והתולש ממנה בשבת חייב חטאת אמר ר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטוליה מתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתדות מיחייב משום תולש היה מונח ע"ג יתדות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע. ופירש"י והתולש ממנו במתכוין חייב דמקום גידולו הוא כו' האי פרפיסא עציץ נקוב שזרעו בו כו' שרי לטלטוליה כו' חייב משום תולש כו' ול"נ דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרו רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח עכ"ל. ולשיטת הרמב"ם דחייב בגבשושית משום תולש דאורייתא נשארה קושיית רש"י ז"ל האיך התירו איסור כרת וסקילה לצורך קינוח. ולפי דרכו של כ"ג יש ליישב. דהנה הוכחת רש"י ז"ל בנויה על יסוד פירושו דפרפיסא דרב פפי הוי עציץ נקוב וכן גם העשבים דינם כבעציץ נקוב משום דמקום גידולם הוא דהיינו ריביתיה כמש"ל, אבל להרמב"ם י"ל דפרפיסא דרב פפי מיירי בעציץ שאינו נקוב וצרור נמי הוי עציץ שאי"נ כמו שיבואר. דהנה בהא דפיטרא באונא דחצבא דחייב משום עוקדמ"ג משום דהיינו ריביתיה יש לפרש על שנו פנים, או דמשום דהיינו ריביתיה הוי הפיטרא מחובר לקרקע וכשתולשו הוא תולש מן הקרקע או דמשום הכי הוי רק כמחובר לחצבא ולא לקרקע. וע"פ דרכנו שאין קוצר אלא בתולש מן המחובר לקרקע בע"כ צ"ל כדרך הראשון דהוי מחובר לקרקע דאל"ה לא היה חייב. אבל לפמ"ש כ"ג דעיקר הקוצר הוא משום הבדלת החיות ולא בעינן {{עוגן|קו.}}כלל תלישה מן הקרקע דוקא וי"ל דאפילו שלא בג"ק ממש יש קוצר כה"ג, [כמו דלענין דישה הא דבעינן בה ג"ק השיא לה כ"ג במכתבו לכוונה אחרת והעלה דאפילו בדגים שאינם ג"ק ס"ל להרמב"ם דיש דישה כשהם חיים], לפי"ז י"ל דהפיטרא הוי מחובר רק לחצבא משום דהיינו ריביתיה וזהו מקום חיותו וכשתולשו הוא מבדילו מחיותו וחייב אבל לקרקע עצמה באמת אינו מחובר משום דחצבא מפסיק דהוי עציץ שאינו נקוב. ולפי"ז לשאר מילי באמת לא יהא דין הפיטרא כמחובר לקרקע כבעציץ נקוב אלא דלענין שבת שאני דסגי במה שהוא מחובר לחצבא והוי הבדלת החיות. ובעציץ שאי"נ דפטור צ"ל דאינו מחובר כלל אפילו להעציץ עצמו משום הך סברא דש"ס דלאו דרך זריעה בכך וכיון שאינו דרך זריעה ממילא אינו קוצר. והשתא האי צרור דר"ל הוי עציץ שאי"נ לענין זה שאם מגביהו עם העשבים מע"ג קרקע לא הוי תולש משום דלא הוה מחובר כלל לקרקע ומ"מ התולש את העשבים מן הצרור גופי' חייב משום דהבדילם ממקום חיותם. ואף שכתב הר"ש בעוקצים דצרור הוי כטבלא שאין לה לבזביז וטבלא שאין לה לבזבז דינה כעציץ נקוב שהוא מחובר לקרקע לכל מילי, הנה בפירוש הר"מ ז"ל מבואר דבטבלא נמי לאו משום נקוב נגעו בה אלא משום דבטל מינה תורת כלי לענין הכשר ומים שבכלי, ושיטה זו הביא גם הר"ש ודחאה יעו"ש. והלכך להרמב"ם הוי צרור עציץ שאי"נ וכשמגביהו מע"ג קרקע לית ביה איסור תולש מה"ת ומשו"ה מותר לצורך קינוח. וענה קאמר ר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטוליה והיינו נמי בעציץ שאי"נ, ודחי רב כהנא דאף בזה [ר"ל באינו נקוב] לא התירו אנא לצורך אבל שלא לצורך אסור מדרבנן מיהא משום דדמי לתולש, ופרפיסא דאביי מיירי בעציץ נקוב שמחובר לקרקע ממש ומשו"ה כשמגביהו מע"ג קרקע ונותנו ע"ג יתדות חייב משום תולש מה"ת, וא"ש דברי הרמב"ם בגבשושית וסרה קושיית רש"י ז"ל. ובזה מיושב דקדוק קטן בהא דאמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא היה מונח ע"ג קרקע כי' חייב, האיך שייך לומר ע"ז לשון הואיל ואתא לידן, דלשון זה משמעו בכ"מ הואיל ואתא לידן מענין זה נימא ביה מילתא מעניינא אחרינא אבל הכא בהא הוא דקא עסקינן אם מותר לתולשו או לאו ואביי פליג על רב פפי דאמר דשרי לטלטוליה אפילו שלא לצורך, ולשיטת הרמב"ם לקצת מפרשים כמו שהזכרנו למעלה {{ממ|[[#ד|אות ד']]}} מהפר"ח פליג אביי גם אר"ל דאסור אפינו לצורך קינות, א"כ לא שייך ע"ז לשון הואיל ואתא לידן אלא הכי הו"ל למימר אביי אמר היה מונח ע"ג קרקע ונתנו ע"ג יתדות חייב כו'. ולפי הנ"ל ניחא דר"ל ורב פפי מיירי באינו נקוב ואביי מיירי בנקוב. ולפי"ז במה שפסק השו"ע דיש ליזהר מליטול גם עציץ שאי"נ אין אנו צריכין למה שכתבנו דמשום פלוגתא דרש"י ור"ת הוא [וכמ"ש גם הגרעק"א ז"ל] אלא דבהא נמי איסורא דרבנן איכא. אך מ"מ דוחק לומר דר"פ ואביי דקאמרי תרווייהו פרפיסא סתמא מיירי חד בנקוב וחד באינו נקוב:

==יג==

[יג] '''ועפ"י''' דרכנו הנ"ל יש ליישב מה שהוקשה לי בר"ש עוקצים {{ממ|}} שכתב דטבלא שאין לה לבזביז שנתן עפר על גבה הוי מחובר משום דרואה האויר מד' רוחותיה ומסתייע מצרור דשמעתין דחשיב כעציץ נקוב. והוקשה לי שהרי בפיטרא באונא דחצבא דחייב פירש"י מאונא דחצבא פעמים שהוא גדל בשפת הדלי וכ"כ הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ג) ועשבים שצמחו על גב החבית הרי דמיירי כשפיטרא רואה את האויר מד' רוחותיה שהיא עומדת למעלה ולא בתוך הדלי והחבית ומ"מ פריך עלה רב אושעיא מתולש מעציץ שאינו נקוב דפטור ואיצטריך לשנויי דהיינו ריביתיה ולהר"ש מאי פירכא היא כיון דפיטרא עומדת למעלה ורואה את האויר מד' רוחותיה אין זה עציץ שאינו נקוב אלא נקוב. ואפי"ת דהר"ש לא מפרש להא דפיטרא בשגדלה על שפת הדלי באופן שרואה את האויר מד' רוחותיה אלא בשגדלה בתוך הדלי ואינה רואה את האויר מד' רוחותיה והוי כעציץ שאי"נ וחייב רק מטעמא דהיינו ריביתיה, מ"מ קשה מאי מסתייע הר"ש מצרור שעלו בו עשבים דבאין לו לבזביז הוי נקוב דילמא צרור נמי שאני משום האי טעמא דהיינו ריביתיה כמי פיטרא וכדפירש"י דמקום גידולו הוא כמש"ל. ולפמ"ש י"ל דסברא דהיינו ריביתיה לא מהניא אלא למישווייה כמחובר לאונא דחצבא ולא לקרקע, ומשו"ה בפיטרא שפיר חייב התולש משום שהבדילה ממקום חיותה, אבל בצרור הוקשה להר"ש נהי דתולש את העשבים ממנו שפיר מיחייב משום האי טעמא דהיינו ריביתיה אבל למה אסור לטלטל את הצרור עצמו מן הארץ שלא לצורך כיון שאינו נקוב ואינו מחובר לארץ, ודחיקא ליה למימר דבאינו נקוב נמי איכא איסורא דרבנן דמסתברא דפרפיסא דר"פ ואביי שנאמרו סתמא בחד גוונא מיירי כמש"ל. ומשו"ה מסתייע מזה דכשאין בו לבזביז דינו כנקוב והוי מחובר לארץ ממש. והשתא אין אנו צריכין בזה לטעמא דהיינו ריביתיה ובפיטרא מיירי שגדלה בתוך הדלי כנ"ל:

'''אך''' זהו רק לפי דרך כ"נ דחייב בהבדלת החיות, אבל נדרכנו דבעינן מחובר לארץ דוקא בע"כ צ"ל דפיטרא הוי נמי מחובר לארץ מטעמא דהיינו ריביתיה, וא"כ הדק"ל דעשבים שבצרור מחוברין נמי לקרקע מה"ט ומאי ראיה היא לשאין בה לבזביז במקום דלאו ריביתיה. וקצת יש ניישב, דהנה צריך לדקדק עוד בדבריו האיך הוא דן את הצרור כעציץ נקוב בשביל שרואה את האויר מד' רוחותיו והרי הוא עצמו ז"ל כתב התם דעציץ שאי"נ שמלאוהו עפר עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לבזביז לענין זה שאם אחר לך הוסיף עפר על גביו הרי הוא כעפר שעל טבלא חלקה דהוי כמחובר לפי שרואה מארבע רוחות עכ"ל, הרי מבואר שאם היה העפר רק שוה עם שפתי העציץ וזרע בו הוו כתלושין, וא"כ הכא בצרור שאין עפר למעלה ממנו למה דנהו כנקוב. וצ"ל דשאני עציץ שמלאוהו עפר עד שפתו ששרשי העשבים יורדים לתוך העפר במקום שדופני הכלי שאינו נקוב חוצצין ביניהם לבין האויר, אבל עשבים שע"ג צרור אין שרשיהם נוקבים ויורדים לתוך הצרור ויונקים ממנו אלא על גביו הוא דקיימי ומלחלוחית הקרקע הם יונקים ולא מגוף הצרור ולכן אפילו כשאין עפר למעלה מ"מ רואין שרשי העשבים את האויר מד' רוחותיהם. ולפי"ז י"ל דפריך הש"ס מעציץ שאי"נ דאפילו כשהעפר שוה עם שפתיו לא הוי כמחובר ובעינן דוקא שיעלה למעלה וה"נ בפיטרא אין עפר למעלה אלא שוה הוא עם שפתי הכלי כנ"ל, וע"ז משני התם היינו ריביתיה ר"ל שדרכם ליגדל מלחלוחית האויר ולא מתוך החצבא והצרור והרי אין דופני הכלי סותמין בפני האויר אבל הכא לאו היינו ריביתיה להיות גדלים מלחלוחית האויר לחוד אלא מכח העפר שבעציץ והרי העפר סתום מצדדיו ע"י דופני העציץ. ודחוק הוא וצי"ע:

==יד==

[יד] '''ואגב''' אורחא ארשום בזה מה שיש ליישב את הר"מ ז"ל שלא הביא מימרא דר"ל בהיתר קינוח בצרור שעלו בו עשבים, עפי"מ שהעירני חכם אחר להקשות על רש"י ז"ל שהכריח דתולש דפרפיסא הוי דרבנן מדשרי ריש לריש לצורך קינוח דמאי ראיה היא דהתם בצרור שלקינות אינו צריך אלא לצרור בלבד ולא לעשבים שבו א"כ אע"ג דממילא נתלשים העשבים מן הקרקע בטלטול הצרור מ"מ הוי מלאכה שאי"צ לגופה ואינה. אסורה אלא מדרבנן ולכן במקום צורך התירו, משא"כ בפרפיסא דאביי דמיירי בצריכה לגופה שפיר יתחייב מדאורייתא. ועיי' בכ"מ ואין לומר דאע"ג דתלישת העשבים הוי משאצל"ג מ"מ ליחייב משום תלישת הצרור גופי' דמעיקרא הוה מחובר והשתא תלוש ומזה הוכיח רש"י, דז"א שאין נידונין כמחוברין אלא הזרעים עצמם אבל גוף העציץ הוי תלוש אפילו בנקוב כמבואר בגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/כב/א|דף כ"ב ע"א]]}} עציץ וזרעים של אחד ומכרן לאחר החזיק בזרעים קנה עציץ תו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנים עם {{עוגן|קו:}}{{עוגן|קו־ג}}נכסים שיש להם אחריות. וזה י"ל בטעם הסוברים והרמב"ם מכללם דתולש דפרפיסא הוי דאורייתא. ולפי"ז הרמב"ם ז"ל שפסק (בפ"א מהלכות שבת) כר"י דמשאצל"ג חייב שפיר לא הביא מימרא דר"ל שהרי לדידיה יש כאן איסור דאורייתא וזה לא הותר בשביל צורך. אך לכאורה נראה דלהרמב"ם נמי פטור כשאינו צריך לתלישת העשבים כמ"ש התוס' שבת {{ממ|[[תוספות/שבת/עג/ב#וצריך|דף ע"ג ע"ב]] ד"ה וצריך לעצים}} דאפילו לר"י דמחייב במשאצל"ג בעינן צריך לעצים דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה עכ"ל, וכ"נ דעת הרמב"ם שהרי פסק במשאצל"ג כר"י ומ"מ כתב (פ"ח מהלכות שבת ה"ד) וכן הזומר וצריך לעצים חייב משום קוצר ומשום נוטע הרי דאם אינו צריך לעצים אין כאן מלאכת קוצר כלל, וא"כ ה"נ באי"צ לעשבים להרמב"ם נמי לא הוי תולש כלל. אולם באמת נראה דלא נתכוונו התוס' לכל הקוצרים דליבעו צריך לדבר הנקצר, אלא בעצים דוקא או בזומר לצמיחה הוא דבעינן צריך לעצים ובלא"ה לא דמי כלל לקוצר וכן דייקא לשון רש"י ז"ל וצריך לעצים להסקה משום דצריך להם הויא תולדה דקוצר דצריך נמי לקצור עכ"ל, אבל בכל קוצר ממש לא בעינן לר' יהודה שיהא צריך לדבר הנקצר. וקצת ראיה לזה דבמאן דקטל אספתא וקניב סילקא דאמרינן נמי התם דחייב שתים משום קוצר ומשום זורע לא הוזכר דצריך לאספתא וסילקא כדאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים, וכן הרמב"ם ז"ל בעיקר מלאכת הקוצר ובאספתא וסילקא לא הזכיר שיהא צריך לדבר הנקצר ורק בעצים כתב כן. ע"כ נראה דדוקא בעצים הוא ולאו בכל הקוצרים ודלא כמאן דכייל לה במדה רבתא לכל הקוצרים. וכן מצאתי בנשמת אדם הלכות שבת (כלל י"א אות ב') ועיי' בס' קובץ הגהות על הרמב"ם. ולפי"ז בתלישת עשבים בצרור שפיר חייב להרמב"ם ז"ל אפילו באיצל"ג ואשה"ט מה שלא הביא מימרא דר"ל כמש"ל ושיטת רש"י ז"ל יש ליישב בדוחק דלאו מצרור דריש לקיש קא מוכח לה אלא מרב פפי דמדמי פרפיסא לצרור ושרי ליה לטלטוליה והתם במלאכה הצריכה לגופה מפרש לה כמו בפרפיסא דאביי כמש"ל. וכ"ת א"כ אמאי דחי רב כהנא רק משום אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך ומשמע דלצורך אפילו בגוונא דפרפיסא נמי שרי עדיפא הו"ל למימר שאני צרור דמשאצל"ג היא, י"ל דדילמא ס"ל לר"פ או לר"כ כר"י, ודוחק הוא:

'''שבתי''' וראיתי דמה שכתבנו להוכיח מהא דאספתא וסילקא לאו דפסקא היא, ואדרבא מחי' המאירי ומר"ן משמע להיפוך דבאספתא וסילקא נמי בעינן שיהא צריך לדבר הנקצר. דז"ל המאירי ואם זמר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קיצר הואיל ומכוין לעצים כו' וכן הקוצר את השחר שקצירתו צריכה לו לגרף השחת ולהצמחת הנשאר חייב שתים וכן הדין בחותך חח התרדין בשיש שם יותר מדאי שנמצא קוצר לצורכו לאכילה ולתקן עכ"ל, הרי שהזכיר גם בזה שצריך לדבר הנקצר כמו בזומר עצים, וכ"כ הר"ן האי מאן דקטל אספתא כו' אחת משום קוצר לפי שצריך הוא למה שקוצר. ונהי דמר"ן אין ראיה כ"כ דלא בא לפרש את המימרא אלא להרי"ף שהביאה להלכה ודעת הר"ן שהרי"ף פסק כר"ש במשאצל"ג כמבואר בדבריו בפ' המצניע (סי' ת"י ד"ה ולענין), אבל המאירי שבא לפרש את הגמרא למה ליה לתקוע א"ע לפלוגתא דר"י ור"ש ומנ"ל דס"ל לרב יוסף ואביי מרי דשמעתתי דאספתא וסילקא כר"ש, ולמה הזכיר רק כאן דבעינן צריכה לגופה טפי מבשאר דוכתין אע"כ דאה אינו צריך לדבר הנקצר אין כאן מלאכת קוצר כלל. והנשמ"א הוסיף לומר דדוקא במתכוין להצמיח לא הוי קוצר אלא בצריך לעצים אבל באי"צ כלל אפילו להצמיח חייב משום קוצר לר"י עיי"ש, וראייתו מעירובין אינה מכרחת ואכמ"ל:

==טו==

[טו] '''הדרן''' לדידן דמצאתי לדברי כ"ג סמוכין וגואל בין רבותינו הראשונים ז"ל באור זרוע הלכות שבת (סי' נ"ו) וז"ל אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתדות מיחייב משום תולש ע"ג יתדות והניחו ע"ג קרקע מיחייב משום נוטע פירש"י חייב משום תולש דאינו נהנה שוב מריח הקרקע, ולי נראה דהאי חייב לאו חייב ממש קאמר דאי חייב ממש לצורך היכי שרו רבנן איסורא דאורייתא איסור כרת ואיסור סקילה משום קניח, ודומה לו הבא על הנכרית חייב משום נשג"ז דלאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן עכ"ל כו', ואין נראה לריב"א דהתם גבי נשג"ז מפרש להדיא דמדרבנן היא כו' אבל הכא סתם קתני חייב. ומה שהקשה דאי חייב ממש לצורך היכי שרו רבנן איסור סקילה לא דמי האי לצרור שעלו בו עשבים שמותר לקנח בו שכיון שמחזירו לקרקע למקום גדילתו לאו תולש הוא ואע"ג דהתולש דבר שהוא מחובר אפילו החזירו חייב היינו היכא שהיה מחובר גמור וכשמחזירו לשם נוטע לכתחלה הוא אבל זה שאינו מחובר גמור כשהוא מגביהו אינו תולש גמור אא"כ קובעו במקום אחר שמיעט את יניקתו, כך פי' ריב"א עכ"ל. הרי להדיא כדברי כ"ג שהזכיר הריב"א רק מיעוט יניקתו ולא פסיקת כל החיות, וגם נראה שהחיוב הוא רק משום מיעוט היניקה ולא משום עקירה מן החיבור שהרי קאמר דהאי צרור לא היה מעולם מחובר גמור והאיך לחייבו משום עוקר מן החיבור:

'''אבל''' לא זכיתי לע"ע לירד לסוף כוונת דברי הריב"א בהסבר הדבר מהו החילוק שבין צרור שאינו חייב עד שיקבענו במקום שתתמעט יניקתו ובין מחובר גמור שחייב מיד בעקירתו, דכיון דקיימינן דעיקר הקוצר הוי מיעוט היניקה ולא תלישה מן המחובר א"כ גם בעוקר מן המחובר ממש עיקר החיוב הוא משום פסיקת היניקה וכיון דלא מיקרי ממעט יניקה אלא בקובעו במקום אחר עוקר מן המחובר נמי ליבעי קביעה במקום אחר דכל זמן שלא קבעו במק"א לא מיקרי נתמעטה יניקתו. וגם לא ברירא לי מה דעתו בצרור אם חושבו כמחובר או לא, וממ"נ קשה להבין את דבריו אם דונהו כמחובר ליחייב מיד ואם לאו כמחובר לא ליחייב כלל שהרי הממעט יניקה בתלוש לאו כלום ואפילו המעט בעציץ שאינו נקוב פטור כמבואר בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קח/א|דף ק"ח]]}}, ומהו פשר הדבר דמפסיק ליה בסכינא חריפא לקראו אינו מחובר גמור כאלו יש חיבור למחצה. ותו דא"כ האיך קאמר ר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטוליה דילמא צרור שאני שאינו מחובר גמור אבל פרפיסא שהוא עציץ כדפירש"י לא שהרי מחובר הוא לכו"ע:

'''והיה''' עולה לכאורה על הדעת לומר דאמנם ס"ל להריב"א דה"ה בעציץ נקוב דאינו חייב משום תולש עד שיקבענו במקום שממעט יניקתו ודין הצרור שוה לעציץ נקוב ששניהם מחוברים, ואינו חייב מיד כשתולש אלא במחובר גמור ר"ל שמושרש בארץ ממש, ופרפיסא דרב פפי מיירי בגוונא דצרור שהזרעים מושרשים רק בעציץ ולא בקרקע ופרפיסא דאביי מיירי נמי בכה"ג ומשו"ה באמת אינו חייב אלא כשנתנו ע"ג יתדות, [ואפילו נימא דבפרפיסא דאביי חייב מיד כעין שכתבנו למעלה להרמב"ם אפשר דמיירי ששרשיו מושרשים בקרקע חוץ לפרפיםא כעין שפירש הערוך עיי"ש], וס"ל להריב"א דשני מיני חיבור הם, א) מחובר לקרקע ממש שמושרש בארץ. ב) חיבור העציץ הנקוב ודכוותיה שאינו מחובר ממש בקרקע עצמה אלא שיניקתו משויא ליה למחובר, וס"ל דקוצר חייב בשני פנים בין בעוקר ממש מן הקרקע בין בממעט יניקתו אלא שהחילוק הוא דמשום עוקר מן החיבור בלאו מיעוט היניקה אינו חייב אלא כשעוקר מן המחובר ממש כאופן הראשון אבל באופן השני שכל חיבורו הוא משום היניקה אינו חייב על עקירתו כל זמן שלא מיעט יניקתו ובממעט גם את היניקה חיוב גם על המחובר מאופן השני, ולהכי שפיר קאמר דבמחובר ממש חייב מיד כשעוקרו שהרי החיוב הוא על עיקר העקירה וההבדלה מן החיבור וע"ז לא שייך לומר שיכול לחזור ולנוטעו דזה יהיה נטיעה חדשה לכתחלה, אבל בעוקר דמשום הבדלת החיות כל זמן. שלא קבעו במק"א לא נגמרה מלאכת ההבדלה של היניקה ודמיונו לשולה דג מן הים (שבת דף ק"ז) שאינו חייב אלא עד שיבש בו כסלע לפי שיכול עוד לחיות בחזירה לים, [ואין זה אלא בדרך דמיון דבאמת הענינים נפרדים כמו שנבאר להלן ולא כמו שערבם כ"ג בהדי הדדי]. אך לפי"ז דבר חדש הוא לגמרי דאיכא תרי גווני בקוצר ומנ"ל להריב"א הא. ואפשר לומר קצת בדרך אחרת דרק חד גוונא איכא בקוצר והוא הבדלת החיות ומ"מ כשעוקר את המושרש בארץ ממש חייב מיד משום דשאיבת היניקה שע"י השרשים המושרשים בארץ אינה דומה לאותה השאיבה ששואבים הזרעים שבעציץ נקוב, דשמא השרשים שואבים מגופה של קרקע וזרעים שבעציץ אינם שואבים אלא מריח הקרקע ונמצא שבעוקר אילן המושרש אע"פ שיניקתו שמריח הקרקע עדיין לא פסקה מ"מ יניקה זו שמכח השרשים פסקה מיד וזו כבר נגמרה מלאכתה דאפילו אם יחזור ויטע תהא נטיעה חדשה לכתחלה וצריך להשרשה חדשה, משא"כ בעציץ מיד שמחזירו נשאר ביניקתו הראשונה וכל זמן שלא קבעו במק"א לא נגמרה מלאכתו:

'''אבל''' זהו רק לחד לישנא שבאור זרוע שרצה לומר שדין העציץ הנקוב להריב"א כדין הצרור אבל לאידך לישנא מודה הריב"א דעציץ נקוב מיקרי מחובר ממש לענין זה, ולפי"ז עדיין לא ידעני מהו גדר הצרור ואיזה מין מחובר יקרא לו הריב"א. וז"ל האור זרוע [אחרי שסיים דברי הריב"א שהבאנו למעלה] וא"י אם ריב"א ריצה לומר שגם גבי פרפיסא אם החזירה ע"ג קרקע פטיר ונא מסתבר אלא ר"ל דפרפיסא שע"ג הקרקע מחובר היא טפי ואפילו החזירו כבר נתחייב משום תולש. אבל עשבים שבצרור נא מחברי טפי הלכך לא הוי תולש גמור אא"כ נא החזירם עכ"ל. וללישנא אחרינא זה הא דמדמי רב פפי פרפיסא לצרור צ"ל דמיירי בפרפיסא שאינו ע"ג קרקע אי באיזה אופן אחר דדמי לצרור וכעין שכ' המ"מ והלח"מ (בפ"ח מהלכות שבת) להרמב"ם דפרפיסא דרב פפי יפרפיסא דאביי לאו דחד גוונא נינהו:

'''איך''' שיהיה בין ללישנא קמא בין ללישנא אחרינא שבאור זרוע דברינו דקים יותר מדאי ודחוקים וסוף דבר לא זכיתי נעמוד על עיקר כוונת הריב"א ז"ל וצ"ט ובירור ועוד חזון למועד בעז"ה:

==טז==

[טז] '''עוד''' כתב כ"ג וז"ל על דברי ידידי שהכריח דאיסורא דקוצר לגמ' דינן לא הוי משום פסיקת החיית אתפלא עליו, הרי הוא בעצמו הביא שיטת הרמב"ן שאין קצירה אלא בגידולי קרקע שהוא בדברי הרשב"א בחי' [שבת דף ק"ז ע"ב] וכל הריאה שם בדברי הרשב"א יראה שמוכרח שאיסורא דתלישה הוא משום החיות, דז"ל ומיחייב משום עוקר דבר מגידולי דהוא משום נטילת נשמה דומיא דחובל דהוא משים נטילת נשמה באבר אחד כוונתי דלזה נקטה הגמרא בשניהם שם עוקר דבר. היינו דיסוד שתי המלאכות דומה שזה נוטל נשמת החי וזה ניטל נשמת הצומח שהוא היניקה. ובא לבאר שלא תקשה דהרי שם חייב רק בשוחט, וע"ז כתב דגם בחובל מיחייב אף שלקח רק המקצת וכן בתולש אף אם תלש רק איזה חנק מן הדבר מ"מ בזה שתלש נפסק החיות. ולהר"מ ז"ל דס"ל באמת דנטילת נשמה לא הוי כ"א בשוחט ולא בחובל נראה דמ"מ מדמה תולש לשוחט היינו דבחי ל"ש לומר בחלק שהוא חי משא"כ בתולש מפרי דכל חתיכה וחתיכה יוכל להיות חי כמובן, ע"כ דברי כ"ג כלשונם:

'''הנה''' רואה אני דסבור כ"ג דמאי דמסיק הרמב"ן ומיחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא משום נטילת נשמה דומיא דחובל דהוא משום נטילת נשמה באבר אחד כו' קאי על הא דאמר רב ששת האי מאן דתלש כשיתא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, ועוקדמ"ג זה אסבריה ליה הרמב"ן משום נטילת נשמה. אבל כמה רחוק הדבר בעיני, דא"כ מאי מסיק דומיא דחובל דהוי משום נטילת נשמה באבר א' ומאי בעי בזה, ומש"כ כ"ג שהוקשה לו שאין תולש דימה לשוחט דהתם בשוחט נוטל כל החיות והכא בתולש נוטל רק מקצת וע"ז מסתייע מחובל שגם הוא נוטל רק מקצת, תמוה בעיני דמאי שייטא דתולש לנוטל מקצת נשמה הרי בזרעים כל מקצת ומקצת דבר שלם הוא וכעין שהעיר כ"ג והאיך יעלה על הדעת להסתפק בזה עד שהוצרך להסתייע, ואם הוקשה לו דשאני שוחט שנוטל נשמה של בע"ח משא"כ בתולש דזרעים שאינו מפסיק אלא כח היניקה ולא נשמה חיה א"כ מאי סייעתא היא מחובל הרי בחובל נמי הוא נוטל מקצת נשמת החי שהיא מעין הנשמה כולה המשונה מכח היניקה שבזרעים, ועוד דבעיקרא דמילתא לא דמיא כלל פסיקת החיות בבע"ח שהיא משום נטילת נשמה לפסיקת החיות שבזרעים, דבבע"ח הוא נוטל את הנשמה שהיתה לו כבר ובקצירת זרעים הוא מפסיק רק את היניקה מכאן ולהבא שלא יינק עוד ואין חיותו שהיתה לו מכבר ניטלת אלא עד שיתייבש, והאיך מערב להו הרמב"ן בהדי הדדי. ואם יאמר כ"ג דבזרעים נמי הוא חייב על נטילת חיותו שהיתה לו מכבר כמו בבע"ח דכיון שנקצר יתייבש ותינטל חיותו, א"כ לא יתחייב בקוצר אלא עד שיתייבש כולו [או לכה"פ מקצתו] כמו בשולה דג מן הים שאינו חייב אלא עד שיבש בו כסלע אע"פ שבודאי יתייבש מעצמו, וא"כ יפטר הקוצר בסוף שבת ממש שלא תיגמר מלאכתו בשבת כמו שיפת קדרה אצל האש בשבת ונגמר בישולה בהיל דבודאי פטור. אע"כ שאם אנו דנין בקוצר משום הבדלת החיות אינו משום פסיקת החיות שהיתה לו מכבר אנא משום שמפסיק יניקתו מכאן ולהבא וא"כ מאי שייטא היא לנטילת נשמה דבע"ח:

'''וראיתי''' בס' מרכבת המשנה (פ"ח ההלכות שבת ה"ד) דליישוב דברי הרמב"ם דגבשושית במאי דשאני מצרור שמותר לצורך כתב דדוקא בהגביהו מעל הארץ והניחו ע"ג יתדות שיהא מונח כן יום או יומים הוא דהו"ל תולש שמבטל היניקה אבל במהגביהו לפי שעה וחוזר ומניחו על הקרקע לית ביה משום תולש דבזמן מועט עודנו באבו לא ייבש ומשו"ה קשרי לקנח בו. ולענ"ד אין דבריו נראים, דהפסקת החיות דזרעים אינה זו שהיתה בהם מכבר אלא שמכאן ולהבא כמו שכתבנו וזו נפסקת מיד אף בהגביהו לפי שעה. אך יכולנו לקיים את דבריו ולאו ייטעמיה אלא כמ"ש באור זרוע שהבאנו באות הקודם דבעינן דוקא קבעו במקום אחר:

'''וידעתי''' שים לדחוק ולומר דלעולם חיוב הקוצר שבזרעים היא משום פסיקת החיות שהיתה לו מכבר ומ"מ לא בעי עד שיתייבש שאין חיובו מחמת פסיקת החיות עצמה אנא מחמת פסיקת כח החיות, ר"ל כח היניקה שהיה מקודם בהצומח כח לינק ועכשיו נפסק ממנו כת זה והוא באמת נפסק מיד עם תלישתי, אבל אין ריחו נוחה מעיונים דקים כאלו בלי יסוד:

'''ואולם''' אנכי לא הבנתי כוונת דברי הרמב"ן ככ"ג ופשוט היה בעיני דבמאי דמסיק ומיחייב משום עוקר דבר מגידולו דהיא משום נטילת נשמה חוזר הוא על הושיט ידי למעי פרה ודלדל עובר שבמעיה דחיובו לאו משום קוצר אלא משום נטילת נשמה וע"ז שפיר הביא מחובל והיא היא. וחשבתי שזו היא הדרך הפשוטה הכבושה לרבים, ואחרי רואי שכ"ג משיא את הדברים לכוונה אחרת חזרתי אחרי דברי הרמב"ן במקורם בחידושיו לשבת {{ממ|[[רמב"ן/שבת/קז/א|דף ק"ז]]}} ונוכחתי כי אמנם צדקתי ממנו שהרשב"א בהעתיקו את דבריו נשמטו ע"י איזה מלים או החסיר במתכוון בחשבם למותר שהכוונה מבוארת גם זולתם, וזהו שנתן מקום להסב את הדברים לכוונה אחרת והמעיין ברמב"ן יראה מפורש דכוונתו כמו שכתבתי, וז"ל דלאו מי א"ר ששת כו' כדאמרינן בעירובין דקטלי ליה להיזמתא ויבשה כשותא ומחייבו משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר, ה"נ בבע"ח מחייב משום עוקדמ"ג דהוא משום נטילת שמה דומיא דחובל עכ"ל, ומעתה סרה מעלי פליאת כ"ג. אבל עדיין לא ידעתי לפרש להרמב"ן ז"ל מאי בעי רבא למימר בהדמיון להא דרב ששת. ואולם לדברי רש"י ז"ל נמי קשה שכתב וז"ל מיחייב ואע"פ שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא (עירובין דף כ"ח) מאוירא רבי עכ"ל ובאמת מסקנת הש"ס התם בעירובין לא סלקא הכי דמאוירא רבי וכן העיר הב"ח בהגהותיו:

==יז==

[יז] '''עוד''' הוסיף כ"ג לומר וז"ל וממקום שבא ידידי אתפלא עליו הרי בתוס' בשואל (דף ק"נ ע"ב ד"ה במחובר) כתבו וז"ל דאע"ג שמחובר לארץ אין בו איסור תלישה כיון שיבש אינו יונק מן הארץ כדמוכח בחולין פ' העור והרוטב דאמר תאנים שצמקו מאיביהן מטמאין טומאת אוכלין והתולש ממנו בשבת חייב חטאת דוקא צמקו אבל יבשו לא וכן משמע בכל הסוגיא דיבשו הן ועוקציהן מטמא טומאת אוכלין ואין דינו כלל כמחובר עכ"ל. נראה להדיא כוונתם דכל שיבשו עוקציהן כלתה יניקתו לגמרי אבל כל שהעוקץ לח לא כו'. ולזה דקדקו מהא דנקיט שמואל צמקו ולא יבשו דצמוק ויבש שונים זה מזה כדמוכח לענין טריפות הריאה כו', ומה שכתבו דלא הוי כלל כמחובר הייני לענין טומאת אוכלין דאין העיקר בשביל החיבור כי אם בשביל היניקה כו'. אלו דברי כ"ג:

'''הנה''' במש"כ דשמואל לא קאמר אלא בצמקי ולא ביבשו דצימוק ויבש שונים הם, הנה רש"י ז"ל פירש בחולין שם (דף קכ"ז) תאנים שצמקו שיבשו באילן וכ"ה לשון הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ד) תאנים שיבשו באיביהן, ואמנם כ הוא בברייתא חולין שם אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין יבשו הרי הן כמחוברין ומסיק הש"ס דזהו לענין שבת, הרי דיבש וצימוק כחד נינהו לענין זה אלא דבפירות קרי ליה צימוק ובעוקץ ואילן קרי ליה יבש. ובמש"כ התוס' דוקא צמקי אבל יבשו לא בודאי אין לומר דכוונתם היא דיבשו הוי כתלושין לענין שבת, דא"כ מאי מסקו וכן משמע בכל הסוגיא דיבשי הן ועוקציהן כו' פתחו ביבשו הן וסיימו בהן ועוקציהן, ועוד דבסוגיא מוכח להיפוך דיבשו הן ולא עוקציהן הוי מחובר כנ"ל, אלא שבאמרם יבשו לא, כוונתם היא ליבשו הן ועוקציהן דבעוקץ קרי ליה יבש כנ"ל וע"ז קאמרי שפיר שכן משמע כל הסוגיא דיבשו הן ועוקציהן כו'. ואין צורך למה שהאריך כ"ג בטבע הדברים ביניקה ורקבין וכו' שלא אוכל לעמיד על בירורם. ובמש"כ כ"ג דהא דמסקו התוס' דלא הוי כלל כמחובר לא קאי אשבת אלא אטומאה, תמה אני האיך אפשר לומר כן הרי לענין טומאה אפילו יבשו הן ונא עוקציהן נמי לא הוי כמחוברין ומה באו התוס' לחדש ביבשו הן ועוקציהן. ועוד דא"כ לא סייעו כלום לענין שבת דקיימי ביה, אלא מחוורתא היא דלענין שבת קאמרו לה שכן משמע התם בסוגיא דחולין דביבשו הן ועוקציהן לא הוו מחוברין כלל אפינו לענין שבת וכמש"כ רש"י ז"ל אי דיבשו הן ועוקציהן דאף לענין שבת תלושין הן פשיטא כו'. וראיתי בס' מנחת חינוך שהעיר מדקאמר הש"ס אי דיבשו הן ועוקציהן פשיטא משמע כרש"י ז"ל דבכזה גם לענין שבת כתלושין דמי דאל"ה מהיכא פשיטא כ"כ לענין טומאה. ולדעתי אין צורך בזה דכיון שיבשו גם עוקציהן הרי זה דומה לאילן שנפשח ובו פירות דתני התם בברייתא להדיא שהן כתלושין ואף לענין שבת מיירי כדמוכח התם. וא"כ אדרבא יוצא לן דמדברי התוס' אלו שדקדקו לומר דלא הוי מחובר כלל הוי סייעתא לדידי דאילו היה מחובר היה חייב התולשן בשבת אע"פ שאינו מפסיק החיות, וכמו שהוכחנו למעלה שכן היא שיטת התוס' בגיטין. ומה שפתחו בדבריהם שאין בו איסור תלישה כיון שיבש אינו יונק מן הארץ הוא משום שהחיבור לענין שבת תלוי ביניקה שאם הוא יונק הוי מחובר ואם אינו יונק הוי תלוש. ולענין מה שחייב בתאנים שצמקו אע"פ שאינן יונקין והחילוק שבין זה לאילן שיבש דפטור כבר מלתי אמורה בדברי הראשונים ולא אחזור עליהם עתה. אך אין דברי שם מספיקים על יבשו הן ועוקציהן ולא סיימתי קמי' דמר, ויש לי בזה אריכות דברים במק"א דהא דמשמע בחולין דיבשו הן ועוקציהן הוי תלוש גם לענין שבת הוא רק בכרוב ודלעת דאיירי בהו התם בגמ' שהעוקץ הוא כל האילן וביבש כל האילן בודאי הוי תלוש כנ"ל, אבל בפירות האילן שיבשו הם ועוקציהם וכל האילן לא יבש. עדיין חשיבי הפירות מחוברין לענין שבת ובזה יישבתי דברי הרמב"ם החמורים בענין זה. [עיי' [[דבר אברהם/א/כז|לעיל סי' כ"ז]] מ"ש בזה בארוכה]:

'''ועוד''' אפשר לומר ע"פ דברי התוס' שבועות {{ממ|[[תוספות/שבועות/מג/א#כבצורות|דף מ"ג ע"א]] ד"ה כבצורות דמיין}} וז"ל נראה דלענין שבת לכו"ע לאו כבצורות דמיין וכמחוברות דמו דגמר מקצירת סממנין שהיתה לאחר שעומדין ליקצר עכ"ל, נמצא דבאמת אפילו יבשו רק התאנים היו צריכין להיות כתלושין אלא דאפשר שקצירה כזאת היתה במשכן בסממנין כשיבשו הם ולא איביהם אבל כשיבשו גם איביהם לא היתה קצירה במשכן, ודחוק קצת:

'''יתר''' דבריו הנני מניח לעת אחדת להעיר עליהם בעז"ה כאשר תעלה במצודתי, יתברך כ"ג בכ"ט באדמת קרן ובוכח"ט כנפשו ונפש ידידו עוז דוש"ת באה"ר:

<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}
[[קטגוריה:תשובות מחודש אלול ה'תרס"א]]
[[קטגוריה:רבי יצחק יעקב רבינוביץ: תשובות אליו]]</noinclude>