עריכת הדף "
דבר אברהם/א/כד
"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}} {{הועלה אוטומטית}}</noinclude> {{מרכז|'''סימן כד'''}} ==ענף א== {{מרכז|'''ענף א'''}} ===א=== [א] '''ומאי''' דפשיטא להו להאחרונים ז"ל שהבאנו בסי' הקודם דיש לדון במילה גם משום חיוב קוצר לענ"ד אינו נכון, דנראה שדעת רוב הראשונים ז"ל שאין קוצר אלא דגידולי קרקע ממש כמו שיבואר בעז"ה. והנה שני ספיקות לנו בדבר זה: א) אם ענין הקוצר הוא דוקא בגידולי קרקע או אפילו שנא בג"ק, ב) את"ל דאין קוצר אלא בג"ק בעלי חיים מהו כגידולי קרקע דמיין או לא: '''והנה''' ראש המדברים מפורש בענין זה הוא רבנו הרמב"ן ז"ל. דאמרינן בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קז/ב|דף ק"ז ע"ב]]}} אמר מר בר המדורי אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב מ"ט אמר רבא בר המדורי אסברה לי לאו אמר רב ששת האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו ה"נ מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, וכתב הרשב"א וז"ל הא דאמרינן במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב משום עוקר דבר מגידולו הקשה הרמב"ן ז"ל דהא תולש כנף מן העוף וכן גוזז כשהן חיין לא מחייבינן תרתי חדא משום עוקר דבר מגידולו וחדא משום תולש או גוזז וכן הנוטל שערו או שפמו וצפרניו דאלמא ליכא משום עוקדמ"ג אלא בג"ק כמו שאין דישה אלא בג"ק וה"נ משמע בבכורות גבי תולש צמר מבכור דתולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו"ט מותר דלות ביה משום עוקדמ"ג, ולפיכך פירש הוא ז"ל דדלדל את העובר משום נוטל נשמה הוא חייב כו' וכן נראה מדברי הרמב"ם ב[[רמב"ם/שבת/יא#|פי"א מהלכותיו]], ומה שאמרו בירושלמי בפ' כלל גדול רבנן דקסרין אמרין ההוא דצד נונא וכל דבר שהוא מבדילו מחיותו חייב משום קוצר לא אתי בשיטתא דגמ' דילן עכ"ל. הרי לנו מבואר להדיא דאין קוצר אלא בג"ק ממש ולא בבע"ח. וכ"כ להדיא גם הר"ן בחי' לשבת {{ממ|[[ר"ן/שבת/צד/ב|דף צ"ד ע"ב]]}}. ואפילו להני רבוותא דלא מפרשי דלדל עובר שבמעיה משום נטילת נשמה כהרמב"ן ז"ל מ"מ לאו משום קוצר מחייבי לה אלא משום גוזז כמבואר בתוס' בכורות {{ממ|[[תוספות/בכורות/כה/א#ואמר|דף כ"ה ע"א]] ד"ה ואמר ר"ל}} ובע"ז {{ממ|[[תוספות/כו/א#סבר|דף כ"ו ע"א]] ד"ה סבר}}, הרי דנדו מלפרש דיש כאן מלאכת קוצר ומזה משמע קצת דבעיקרא דדינא ס"ל כהרמב"ן דאין קוצר אלא בג"ק ולכה"פ אין ראיה דפליגי. וממה שכתב רש"י ז"ל בשבת {{ממ|[[רש"י/שבת/צה/א#|דף צ"ה ע"א]]}} בהא דאמרינן דחולב חייב משום מפרק וז"ל מפרק כו' והוי תולדת דש ואית דאמרי תולדה דקוצר ולא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר עכ"ל, אין להוכיח מזה דיש קוצר אפילו שלא בג"ק ולכה"פ בבע"ח דדוקא משום דלאו מחובר הוא דקאמר דלא הוי קוצר הא אלו הוה מחובר הוה ניחא ליה דחייב משום קוצר, די"ל דבאמת ס"ל דאין קוצר אלא בג"ק ממש ולא בבע"ח אלא דחדא מתרי דיחויי נקט ולא אזיל וחשיב כרוכלא. אך בחי' הר"ן לשבת שם (דף צ"ד) הביא בשם י"מ דנוטל צפרניו חייב משום קוצר ודחי נה מטעם הנ"ל שאין קוצר אלא בג"ק. ומזה חזינן דשיטת הי"מ דיש קוצר בבע"ח, אבל לא ידענו מרא דשיטת הי"מ מאן הוא אם היא דעת אחד מרבותינו הראשונים ז"ל או דעת תלמיד דחויה. באופן שלפי מיעוט ידיעתי לא מצאתי לע"ע בין רבותינו הראשונים ז"ל למי שיאמר מפורש דיש קוצר שלא בג"ק או בבע"ח ולהרמב"ן והר"ן ז"ל מצאנו להיפוך: ===ב=== [ב] '''ואולם''' אם לאו בפירוש איתמר מכללא מיהא איתמר לכאורה. דהנה יסוד הדבר דאין קוצר אלא בג"ק הוא כמ"ש הרמב"ן ז"ל משום דמדמינן קוצר לדש, ובדישה גופה כבר מצינו חולקים ובהכשל עוזר ונפל עזור. דהנה בהא דאמרינן חולב חייב משום מפרק פירש"י שהוא תולדה דדש, והקשו עליו התוס' {{ממ|[[תוספות/שבת/עג/ב#מפרק|דף ע"ג ע"ב]] ד"ה מפרק}} בשם ר"ת דהא אמרינן גבי פוצע חלזון דלרבנן אין דישה אלא בג"ק, ורצו לומר דבהמה חשיבא גדולי קרקע כדאמרינן בפ' בכל מערבין ול"פ רבנן אלא בחלזון שהוא דג ודחו לה דמ"מ לא הוי ג"ק דומיא דסממנים דמשכן, ועוד תירצו דס"ל לרש"י דהלכה כרבי יהודה דפליג עלייהו דרבנן בחלזון וס"ל דיש דישה אפילו שלא בג"ק, וכ"כ התוס' בפ' המצניע {{ממ|[[תוספות/שבת/צד/א#החולב|דף צ"ד ע"א]] ד"ה החולב}}. נמצינו למדין דלפי תירוץ הראשון הדחוי שבתוס' לכו"ע בע"ח [חוץ מדגים] הוי ג"ק לענין דישה וא"כ בקוצר ה"נ דכוותה, ולפי תירוץ השני בע"ח לא חשיבי כג"ק אף בדישה וה"נ בקוצר אלא דלרש"י דס"ל דהלכה כר"י דיש דישה שלא בג"ק ה"נ דס"ל להלכה דיש קוצר שלא בג"ק, אבל לדידן דקיי"ל דאין דישה אנא בג"ק וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ז) ה"נ אין קוצר אלא בג"ק ובע"ח לאו ג"ק נינהו: '''והנה''' אע"פ שדחו התוס' לתירוץ הראשון דבהמה מיקרי גידולי קרקע מ"מ הרבה ראשונים כתבו כן עיין עליהם במקומם, ולענין שיטת רש"י בזה ראיתי באור זרוע הלכות שבת (סי' נ"ח) דדייק דרש"י ס"ל להלכה דאין דישה אלא בג"ק מהא דכתב (בדף ע"ג ע"ב) וז"ל והמנפט צמר גפן כו' וצמר גפן גדולי קרקע הוא להכי קרי ניפוט דיליה תולדה דדש כו', נראה מזה דאי לא הוי ג"ק לא היה בו דש, ולפי"ז צ"ל גם לרש"י דהעיקר הוא כתירוץ הראשון שבתוס' אליביה וכ"ה באו"ז. וכדברי רש"י אלו במנפט מבואר גם ברא"ש פ' כלל גדול (סי' ג'). ועיי' בקרבן נתנאל שהקשה ל"ל להרא"ש לומר דצמר ג"ק הוא הא איהו גופיה כתב לעיל דחולב חייב משום דש א"כ קיי"ל כר"י דיש דישה אפילו שלא בג"ק יעו"ש מה שתירץ, ולפי הנ"ל אין דבריו מוכרחין די"ל דשפיר ס"ל להרא"ש בדישה כרבנן שאינה אלא בג"ק ומ"מ חולב חייב משום דש דבע"ח ג"ק נינהו וכמו שהאו"ז מוכיח מדברי רש"י דס"ל דהלכה כרבנן ה"נ נוכיח מהרא"ש. וה"נ גם שיטת הרמב"ם שכתב ובפ"ח מהלכות שבת ה"ז) חדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע והמפרק הרי הוא תולדת הדש וחייב כו' החולב את הבהמה חייב משום מפרק עכ"ל, הרי דס"ל דאין דישה אלא בג"ק ומ"מ חולב חייב משום דש וכתב המ"מ דס"ל דבע"ח הוי לענין זה כגידולי קרקע: '''ולכל''' הני רבוותא נראה לכאורה פשוט דכיון דבע"ח הוו גדולי קרקע לענין דישה ה"נ חשיבי ג"ק גם לענין קצירה, דכל חילי' דהרמב"ן ז"ל דאין קוצר אלא בג"ק ממש הוא משום דמדמי קוצר לדש וכמ"ש וכיון דלדידהו דש חייב ה"נ קוצר. וזכינו לדין דקוצר מבע"ח במחלוקת היא שנויה בין הרמב"ן הרשב"א והר"ן ובין הני רבוותא שהבאנו: ==ג== [ג] '''אולם''' כד דייקינן נראה דאין זה מוכרח, ולפי הכלל המסור בידינו דלמעוטי בפלוגתא עדיף י"ל דלא פליגי הני רבוותא על הרמב"ן וסיעתו. ואע"ג דלענין דישה ס"ל דבע"ח הוו ג"ק מ"מ לענין קצירה מודו דלית בהו קוצר. דהנה התוס' (דף ע"ג) כתבו דטעמא דרבנן דאין דישה אלא בג"ק הוא משום דילפינן מסממנין שבמשכן דעיקר מלאכת דש היה רק בסממנין וכן גם קוצר היה במשכן רק בסממנין וכמ"ש רש"י במתני' דאבות מלאכות דכל המלאכות מחרישה עד אופה היו במשכן בסממנין. וא"כ י"ל דבתרווייהו בדישה ובקצירה בעינן דליהוי דומיא דמשכן אלא שבמשכן גופיה שונה היתה מלאכת הקוצר ממלאכת הדש, דדישה שבסממנין אמנם היתה בדברים שהם גידולי קרקע אבל המלאכה היתה נעשית בהם בשעה שהם תלושים כבר מן הקרקע והלכך בדישה לענין שבת נמי בעינן דומיא דסממנין דליהוי רק ג"ק ולא שיהו גם מחוברין לקרקע בשעת דישה ומשו"ה בע"ח נמי דחשיבי ג"ק יש בהם דישה' אבל בקצירה דסממנין שבמשכן היו בה שני תנאים א) שהיתה בדברים שהן גידולין של קרקע ב) שקצרן מן הקרקע ממש מן המחובר, והלכך לענין שבת נמי בעינן שיהיו בקוצר שני תנאים אלו שיהיו הדברים הנקצרים ג"ק ושיקצרם מן הקרקע מן המחובר, וא"כ בבע"ח נהי נמי דהוו ג"ק מ"מ הקוצר מהם אינו קוצר מן הקרקע אלא קוצר מן גידולי קרקע שהרי בע"ח לא הוו אלא ג"ק ולאו קרקע עצמה ומשו"ה לא שייך בהו קצירה לענין התולש מהם, ולא תלי כלל קוצר בדש לענין זה. ואחרי שאין לנו הכרח למה לן לטפויי בפלוגתא ולומר שחלוקין הן הני רבוותא על הרמב"ן וסיעתו: '''ובזה''' הצלנו את הרמב"ן והרשב"א ז"ל מהשגה חמורה דהנה בסוף דבריהם בדלדל עובר שבמעיה מסקי שכן נראה מדברי הרמב"ם בפי"א מהלכותיו, וכוונתם שבפי"א להלכה א') שסידר שם הרמב"ם ז"ל מלאכות שהן משום נטילת נשמה קתני נמי להא דהושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה ואמאי לא נקט לה גבי קוצר אלא ודאי משום דאין קוצר אלא בג"ק. והקשה בס' מנחת חינוך (מצוה ל"ב מוסה"ש אות ג) דלדידהו מי ניחא דברי הרמב"ם ז"ל והרי חולב מחייב הרמב"ם משום דש אע"ג דסבר דאין דישה אלא בג"ק ובע"כ צ"ל כמ"ש המ"מ דס"ל דבע"ח הוו ג"ק וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי נקט הרמב"ם להא דמושיט ידו למעי בהמה גבי נטילת נשמה ולא גבי קוצר דכמו דלענין דש הוו בפ"ח ג"ק ה"נ לענין קוצר. ע"כ מסיק בס' הנ"ל דלהרמב"ם באמת חייב שתים משום נטילת נשמה ומשום קוצר ומ"מ לא כתבו דמבואר כ"פ ברמב"ם שאינו כותב חיוב שתים כמ"ש המ"מ בדוכתי טובא. ולכן הוא מוכיח להיפוך מדקא חזינן דגבי מעמר ודש כתב הרמב"ם מפורש שאינן אלא בג"ק ובקוצר סתם ולא כתב ש"מ דס"ל דיש קוצר אפילו שלא בג"ק. ולענ"ד דבריו רחוקים, דאף אם הרמב"ם נמנע לפעמים מלהזכיר חייב שתים מ"מ לא הו"ל למישתק הכא מחיוב קוצר, שהרי מדרכו ז"ל להזכיר דבר המפורש בש"ס ופוסח על כמה דינים אע"ג דסבר להו משום שאינם מפורשין בש"ס כידוע, והכא בהושיט ידו למעי בהמה מפורש בש"ס שחיובו משום עוקר דבר מגידולו וסתם משמעות הלשון של עוקר דבר מגידולו הוא משום קוצר כמו שסתם הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ג) וכל העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר עכ"ל, אלא שהרמב"ן ז"ל משום דסבר דאין קוצר אלא בג"ק ממש הוכרח להוציאו ממשמעותו ולדחוק לומר שהכוונה היא משום נטילת נשמה. ואמנם נראה דהרמב"ן נמי הוקשה לי' מאד שאין לשון עוקר דבר מגידולו נופל על נטילת נשמה עד שהוכרח בשביל זה לומר דהש"ס רק סירכא דלישנא נקט כמבואר בדבריו שם, אבל למאן דסבר דיש קוצר בבע"ח בודאי לשון עוקר מגידולו מתפרש כפשוטו משום קוצר, והשתא לפי דבריו דס"ל להרמב"ם דיש קוצר בבע"ח בודאי לית ליה לדחוקי נפשיה דכוונת הש"ס היא משום נטילת נשמה אלא שהוא כפשוטו משום קוצר, ולפי"ז מפורש הוא בש"ס כאן משום קוצר והו"ל להזכירו ואי דס"ל לרמב"ם מסברא דנפשיה דאית ביה נמי משום נטילת נשמה כמו בשוחט ולא בעי למיתני חייב שתים הו"ל לסדר האי דינא דמושיט ידו כו' גבי קוצר כמו שהוא מפורש בש"ס שהוא העיקר ולשתוק מחיוב נטילת נשמה שאינו מפורש בש"ס ולא לכתוב להיפוך מה שאינו מפורש בש"ס ולשתוק מקוצר המפורש. אע"כ דס"ל להרמב"ם דאין קוצר אלא בג"ק ממש ולא מבע"ח ולכן הוכרח לומר דהא דקרי ליה הש"ס עוקדמ"ג היינו משום נטילת נשמה וסירכא דלישנא נקט כמ"ש הרמב"ן ז"ל וא"כ נהפוך הוא שנטילת נשמה מפורש בש"ס ונקט לה בפי"א ששם מקומה. ואי דתיקשי לן קושיית המנ"ח אמאי אינו חייב באמת משום קוצר כיון דלגבי דש חשיב להו הרמב"ם נבע"ח כג"ק, הנה לפמ"ש אשה"ט דשאני דש דלא בעינן בי' אלא שיהא בגידולי קרקע משו"ה שייך גם בבע"ח משא"כ בקוצר דבעינן שיקצור מן הקרקע ממש משו"ה בבע"ח דהוו רק ג"ק ולא קרקע ממש לא שייך קוצר כשתולש מגופם כמ"ש. ומה שלא הזכיר הרמב"ם במלאכת קוצר שאינה אלא בג"ק כמו שכתב בדש ומעמר, פשוט הוא שמדרכו להזכיר רק המפורש בש"ס ובדש ומעמר מפורש בש"ס (דף ע"ה) ולא בקוצר. ולפי"ז ראיה גדולה מכאן לסברתנו הנ"ל בחילוק שבין דש לקוצר וא"כ עדיין לא מצינו מי שיחלוק על הרמב"ן וסיעתו בקוצר: ==ד== [ד] '''ויותר''' מזה אני אומר דאפילו לר"י דפוצע חלזון חייב משום דש אכתי יש מקום לומר דאין קוצר אלא בג"ק ממש ולא בבע"ח, ונהי דלפי מה שהניחו התוס' דחלזון בודאי לא הוי ג"ק בע"כ צ"ל דר"י לא יליף דישה דומיא דסממנין דמשכן דוקא וא"כ בקוצר נמי לא בעי דומיא דסממנין דתרווייהו כחדא נינהו ולפי"ז בודאי חייב לר"י קוצר אפילו שלא בג"ק, אבל מצאתי באור זרוע הלכות שבת (סי' נ"ח) שכתב וז"ל ועוד יכולני לפרש דבין רבנן ובין ר"י כולהו ס"ל דאין דישה אלא בג"ק אלא דרבנן סברי דגים לאו ג"ק נינהו והיינו דקאמר רבא מ"ט דרבנן אין דישה כו' כלומר הואיל דאין דישה אלא בג"ק [להכי] לא מחייב אלא אחת דדגים לאו ג"ק נינהו, שא"כ דביש דישה בגד"ק פליגי הול"ל מ"ט דרבנן קסברי אין דישה אלא בג"ק עכ"ל. ובעירובין לדף כ"ז ע"ב) ס"ד דגמ' לומר דדגים נמי ג"ק נינהו. ולפי"ז ר"י נמי סבר דילפינן מסממנין שבמשכן ואין בינו לבין חכמים אלא חילוק דדגים, וא"כ בקוצר נמי בעינן אליבא דר"י דומיא דסממנין, ושוב אפ"ל כמ"ש דבעינן בי' ג"ק ממש לקצור מן הקרקע עצמה ולא מבע"ח שהם רק גידולי קרקע כנ"ל: '''ואפילו''' לשיטת התוס' וכפשוטן של דברים דר"י סבר יש דישה שלא בג"ק מ"מ אפשר דבקוצר בעי ר"י ג"ק ואין לדמותם זל"ז, יעוי' בתרומות הדשן {{ממ|[[תרומת הדשן/א/נו|סי' נ"ו]]}} שרצה לדון כן לענין טחינה שלא תהא אלא בג"ק, ועיי' בשו"ת רעק"א {{ממ|[[שו"ת רבי עקיבא איגר/א/כ|סי' כ']]}}. ויש להעיר על דבריהם מהר"א ממיץ ביראים (אות ק"ב) שכתב בסוף מלאכת סותר דחולב חייב משום טוחן וס"ל התם דבע"ח לא חשיבי ג"ק. א"כ נראה מפורש דיש טוחן שלא בג"ק אליבא דכו"ע אפילו לרבנן ודו"ק: ==ענף ב== {{מרכז|'''ענף ב'''}} ===ה=== [ה] '''ואולם''' דברי הרמב"ן ז"ל צריכין ביאור בראיותיו שהביא, שהמהרי"ט אלגזי בבכורות (פ"ג אית מ') שפך עליהן סיללה בנה דיק וידחה את כולן באמת הבנין עד דמסיק שתמה על רבנו הרשב"א ז"ל שהביא דבריו ולא העיר עליהם כלום. וזה תוכן השגותיו. א) מה דמסתייע הרמב"ן מתולש כנף חן העוף דחייב רק משום גוזז ונא גם משום עוקדמ"ג מנלן דמיירי מחיים דילמא אחר שחיטה מיירי שאין כאן עוקדמ"ג אלא גוזז, והלא הירושלמי דסובר שכל המבדיל דבר מחיותו הוי קיצר מביא ג"כ להא דתולש כנף ובע"כ מוקי לאחר מיתה. ב) במה שמביא ראיה מנוטל שערו ושפמו כתב המהריט"א דאי כוונתו להביא ראיה מרבנן דפטרי התם מאי ראיה היא הא פטרי גם מחיוב גוזז משום דנוטל ביד הוי כלאחר יד וא"כ לגבי קוצר נמי הוי כלאחר יד. ואי כוונתו להביא ראיה מר"א דמחייב מנלי' דלא מחייב ר"א תרתי הא סתמא קתני ר"א מחייב. ותו דילמא חייב רק משום עוקדמ"ג ולא משום גוזז, דאפשר דס"ל דאין גוזז אלא בבהמה חיה ועוף ולא באדם כמ"ש רש"י גבי מהו דתימא רבנן אפילו בכלי נמי פטרי דה"ט דאין כאן משום גוזז דלא שייך אלא בצמר בהמה. ובכל אופן הלא נוטל שערו מתניתין היא ואיך יפרנסה הירושלמי. א"כ מה שנאמר בעד הירושלמי נאמר בעד ש"ס דילן ומאי ראיה היא למישווי פלוגתא בין הירושלמי לש"ס דילן. ג) במה שהביא רבנו ראיה מבכורות כתב שדבריו תמוהים טובא, דהא מפורש בשמעתין דטעמא דכנגדו ביו"ט מותר ולא אסרינן ליה משום עוקדמ"ג הוא משום דתולש לאו כגוזז וכיון דלאו אורחיה בתלישה כלאחר יד הוא ופטור כו', וא"כ מנ"ל לרבנו דמאי דאמרינן בגמ' דשמעתין דבשבת ויו"ט איכא עוקדמ"ג לאו דוקא אלא משום גוזז דוקא הוא. באופן דדברי רבינו שהביא הרשב"א הם תמוהים מהלכה. ד) דשיעור הגוזז הוא מלא הסיט כפול והוא פחות משיעור הקוצר שהוא כגרוגרת א"כ אין ראיה מכל הנ"ל דדילמא מיירי שקוצץ רק שיעור מלא הסיט כפול ואין כאן לחיובי' משום קוצר ועוקדמ"ג. זהו תוכן דברי המהריט"א ז"ל יעו"ש שהאריך הרבה: '''ולכאורה''' הן השגות חמורות מאד שאין להזיזן, אבל כד דייקינן שפיר נחזי דדברי הרמב"ן ז"ל מזוקקים ומילי דתריצי נינהו: '''והנה''' השגה א' תוסר במרוצת דברינו להשגה ג' בעז"ה, ובנוגע להשגה ב' פשוט הוא דראייתו של רבנו אינה ממתניתין דקתני סתמא ר"א מחייב אלא מברייתא דהתם דף צ"ד ע"ב) דרשב"א אומר צפורן שפירש רובה וציצין שפירשו רובן ביד מותר בכלי חייב חטאת והרי קתני בה להדיא חטאת אחת ולא חטאות. ולהירושלמי דס"ל דחייב גם משום קוצר י"ל חדא מתרתי, או דפליג על הך ברייתא או דסובר להלכה כר"י דיש דישה שלא בו"ק וה"נ בקוצר וברייתא ומתני' מוקים כרבנן דאין דישה אלא בג"ק וא"כ קוצר נמי אינו חייב אלא בג"ק והחיוב הוא רק משום גוזז. ומ"ש המהריט"א דדילמא החיוב הוא רק משום עוקדמ"ג וגוזז לא שייך בזה, דחוי הוא מאיליו דמהיכי תיתי למימר הכי מאי שנא אדם מכל בע"ה והרי שער אדם נמי ראוי לטווייה, ורש"י לא קאמר הכי התם אלא לטעם המהו דתימא דהוה מצי למיטעי להכי קמ"ל ר"א דלאו הכי הוא וגם ע"ז כתבו התוס' (ד"ה אבל בכלי) שאינו נראה נר"י דבהא ליכא למיטעי דבכל בע"ח שייך גזיזה, ואם רחוק היה כ"כ בעיני הר"י עד שא"א למיעטי כלל ולא שייך אף לומר ע"ז מהו דתימא מכש"כ שאין בזה בכדי להשיג על הרמב"ן שלא רצה לומר שכן היא באמת למסקנא: ===ו=== [ו] '''ואי''' בעינא אמינא בזה לחידודא עוד פלפלא חריפתא דמליף הסוגיא מוכח דיש כאן חיוב גוזז. דעלה דמתני' דיכן שערו אחרי' בגמ' תנא הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג אר"י שתים והתניא לקרחה שתים אירא וכן לקרחה שתים תנ"ה כי'. יהנה אם בעקבות המהריט"א גופיה ילך מוכרח כבר בפשיטות דאין החיוב משום עוקדמ"ג שהוא קוצר שהרי כתב בעצמו בהשגה ד' דלחייב עוקדמ"ג משום קוצר בעינן כשיעור גרוגרת גם בקיצר שער האדם כשיעיר האב, וא"כ א"א לומר שהחיוב הוא משום עוקדמ"ג דא"כ מאי שייך הכא שיעורא דמלא פי הזוג. אמנם לפי דבריו אלו יותר תמוה דכיון דמתית להו לכל הנקצרים בהדא מחתא לענין שיעוריהם יקשה בכל אופן דאפילו אם החיוב היא משום גוזז הרי שיעורי כמלא רוחב הסיט כפול ולא כפי הזיל. ואולם לקושטא דמילתא נראה שאין דבריו אלו נכונים ועיקרו של דבר שאין כל השיעורים שוים במלאכה אחת בפרטיה בהקלע תמיד. דהרי חזינן דשיעור הקיצר משתנה בפרטיו אם לאכילה כגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי גדי כמבואר בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קג/א|דף ק"ג]]}}. ומזה נראה דעיקרן של שיעורי שבת הוא שיהא חשוב וראוי לצורך רה שהוא נעשה לו וע"פ דרך זו הם משתנים לפי הצרכים שהמלאכה נעשית בשבילם, ולכן אפ"ל דנוטל שער אדם שיעורא אחרינא אית ליה בין כשהוא משים קוצר בין כשהוא משום גוזז והוא ב' שערות משים דשתי שערות של אדם חשובות הן לצורך מלאכתן כשיעור מנא הסיט של צמר אחר לטווייה: '''אבל''' א"א לומר כן דשיעור דב' שערות הוא משום חשיבות השער למלאכתו דא"כ מאי שיעורא דשתים דוקא הרי חשיבותו למלאכתו תלוי נם בארכן של שערות כמה הוא. והגע בעצמך הרי שנטל שערה אתת ארוכה מאד שיכול לחתכה ולעשות ממנה הרבה שטרות קצרות פטור ואם נטל שתי שערות קצרות מאד חייב אע"פ שכמות השער שבשתיהן פחותה מכה שבשערה האחת הארוכה וזו האחת ראויה לצורך טווייה יותר מאלו השתים. הרי נראה דאין השיעור תלוי בחשיבות השער עצמו לצורך מלאכתו וא"כ צריך ביאור מאי שיעורא דב' שערות: '''ע"כ''' נראה לומר דהנה הריב"ש {{ממ|[[שו"ת הריב"ש/שצד#|סי' שצ"ד]]}} מובא במג"א {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/שג#כב|סי' ש"ג ס"ק כ"ב]]}} כתב דגוזז חייב אפילו באינו צריך לצמר לפי שהיתה גזיזה במשכן שלא לצורך הצמר והשטר רק לצורך העור כגון בעורות תחשים ולכן חייב כל שהוא לצורך גופו אע"פ שאינו צריך לשער ומלאכה הצריכה לגופה היא ודמי לחופר גומא וצריך לגומא חייב אע"פ שאינו צריך לעפרה. וכדברי הריב"ש אלו כתב גם הר"ן בחי' לשבת {{ממ|[[ר"ן/שבת/צד/ב|דף צ"ד ע"ב]]}} בשיטת רש"י ז"ל וז"ל מחלוקת ביד אבל בכלי דברי הכל חייב פירש"י ז"ל משום גוזז שאע"פ שאינו צריך לגיזה הואיל והוא צריך ליפות עצמו בגיזה זו אף בזה חייב משום גוזז דומיא דגוזז את השלח שהוא חייב משום גוזז ואף במקום שאינה צריך לגיזה אלא שישאר העור בלא שער כדי שיהא ראוי לעיבוד עכ"ל. וכן צריך לומר לכאורה לדעת הרבה מרבוותא ז"ל כמו שיבוא לפנינו בעז"ה. ומהתימא על כל המדברים בענין זה שלא הזכירו דלאו יחידאה הוא הריב"ש בזה ואחד הוא החכם צבי (בסי' פ"ב) שהזכיר שכן דעת רוב הפוסקים ולא הראה מקומם ואכמ"ל: '''אח"ז''' מצאתי להרמב"ן ז"ל גופיה דס"ל להדיא כהריב"ש והוא בחי' הרמב"ן שבת {{ממ|[[רמב"ן/שבת/קו/א|דף ק"ו]]}} וז"ל דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה הוא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול ומה דומה לזה הנוטל צפרנים בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה דגוזז ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופה נקראת כו', וכתב עוד שם וז"ל וכבר רמזתי לגוזז ונוטל שערו וצפרנו בין לתקן גופו ולייפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה היא עכ"ל, ומן התימא על המג"א סי' ש"מ שלא הזכיר שכן היא גם שי' הרמב"ן: '''נמצינו''' למדין דשתי מלאכות בגוזז: א) כגזיזת עזים שבמשכן שאינו צריך ליפוי העור אלא לצמר. ב) באינו צריך לצמר אבל צריך ליפוי העור. והנה פשוט הוא דשיעור מלא רוחב הסיט לא הוי אלא לגוזז מאופן הא' היינו גוזז בשביל צורך הצמר דאז אינה חשובה מלאכה אלא כשיש בצמר הנגזז שיעור חשוב לכדי טוויית רוחב הסיט, אבל באופן הב' שא"צ לצמר כלל מאי שייטא דשיעורא של צמר הנגזז להכא ובע"כ דבזה הוי השיעור בכמות המקום בעור הגזוז שנתיפה. ולפי"ז א"ש ומרווח. דהכא בנוטל שערו ושפמו א"צ לשער כלל אלא ליפות א"ע וכבר עמדו התוס' דהוי מלאכה שאצל"ג וכתבו דהיינו כר"י דמחייב במשאצל"ג, אבל ק"ק לדבריהם דהרי מסקינן בסוגיין אמר רב יהודה הלכה כרשב"א דנוטל צפורן חיוב חטאת ולפי"ז לרב יהודה הלכה כר"י גם במשאצל"ג דחייב, ומכש"כ דלרמב"ן גופיה דאליביה קיימינן א"א לתרץ כתוס' דהא ס"ל התם בהלכות בכורות דהלכה כר"ש במשאצל"ג דפטור ואם נאמר כהתוס' דמאן דמחייב בנוטל שער ס"ל כר"י דמשאצל"ג חייב א"כ מוכח מכאן מדאמר רב יהודה הלכה כרשב"א דבמשאצל"ג נמי הלכה כר"י. אמנם לשי' הריב"ש שהיא גם שי' הרמב"ן כמש"ל ניחא טפי דהכא הוי מלאכה הצריכה לגופה שרוצה ליפות א"ע ומשום גוזז מסוג זה הוא דחייב אבל משום גוזז מסוג הראשון שהצורך בשער באמת פטור משום דהוי מלאכה שאצל"ג כמ"ש להדיא הר"ן שהבאנו לעיל. ולפי"ז כיון דהמלאכה שבנוטל שערו הוי רק ביפוי עצמו ממילא אין מקום לשיעור של רוחב הסיט או לשיעור אחר שיעשה את השער לדבר חשוב אנא שיעורו רק בכמות המקום המתיפה כמ"ש, ולהכי אמר ר"י דשיעורו שתי שערות והיינו מקום שתי שערות בעור, ומשו"ה אין חילוק אם השערות ארוכות או קצרות דלגבי מקים חיבורן בעור שיעור אחד להן, והרי זה דומה ממש לקרחה דשיעורה נמי שתי שערות והתם איו האיסור בגזיזת השער אלא בעשיות הקרחה בעור ואלו היה אפשר שיגזוז את השער וקרחה לא תהיה היה פטור וא"כ בודאי צריכין שיעור למקום הנקרח ומקום שתי שערות חשיב קרחה וכמ"ש רש"י בסוגיין דשבת לא תשימו קרחה ושתים הוי קרחה, וכן מבואר במכות {{ממ|[[בבלי/מכות/כ/ב|דף כ' ע"ב]]}} דשיעור הקרחה הוא על מקום הנקרח בעור דפליגי בה תנאי חד אמר כגרים וחד אמר כדי שיראה מראשו וחד אמר כשתי שערות ואיכא דמפיק ב' שערות ומעייל בכעדשה והרי זה דומה ממש לגזיזה דשבת באופן השני שצריך ליפוי העור. ומה שכתב הרמב"ן בהלכותיו הנ"ל דתולש שער דמקום שחיטה הוי משאצל"ג אינו סותר לדברי הריב"ש [שהם גם דבריו] דהתם אינו צריך לשניהם לא לשער ולא ליפוי העור: '''וכיון''' שזכינו לזה א"כ לא שייך שיעורא דמלא פי הזוג אלא לענין גוזז בשביל יפוי העור שכיוצא בו היה גוזז במשכן אבל אם הוי משום עוקדמ"ג לא שייך זה כמ"ש, דאע"פ שאינו צריך כגרוגרת דוקא מ"מ הא מיהא בעינן שיהא השער חשוב וראוי למלאכתו הרצויה ולא שייך ליתן שיעור במספר השערות אלא תלוי גם באורכן. וא"כ מוכח מכאן דיש גוזז באדם כמו בכל בע"ח ושפיר מקשה הרמב"ן דליחייב תרתי אף משום עוקדמ"ג: '''אך''' לפי"ז יקשה מאי תיובתא היא דליחייב משום עוקדמ"ג הא לגבי הכי הוי משאצל"ג ותו דאפשר דמיירי באין בו שיעור לעוקדמ"ג [וכהשגה ד']. ואולי י"ל כיון דתנא סתמא צפורן שפירש רובה חייב חטאת משמע אפילו בצריכה לגופה דמי לא מיירי נמי בצריך לצפורן לשחיטה דשוחטין בצפורן תלושה ובשביל זה הוי בה שיעורא גם לעוקדמ"ג שראויה לצרכה, ודחוק הוא. ויש לי בזה עוד הרהורי דברים ולא נאריך יותר בשגם שנאמרה רק לפלפולא: ===ז=== [ז] '''והנה''' התוס' שכתבו דמתניתין דנוטל שערו אתי אליבא דר"י דמשאצל"ג חייב נראה שתפסו דחיובא דגוזז הוא רק בצריך לצמר ודלא כהריב"ש, וא"כ לדבריהם הדרא קושייתנו משיעור דמלא הזוג לדוכתה. ועוד יש להקשות לדבריהם ביתר חומר אמאי פטור בבציר משתי שערות הרי מסקינן ומודים חכמים לר"א במלקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחת חייב, ולשיטתם דעיקר הגוזז הוא דוקא לצורך הצמר בע"כ צ"ל דשערה אחת של אדם נמי חשיבא וראויה לאיזה מלאכה דאל"כ אין בה שיעור, וא"כ אפילו כשאינו מלקט לבנות מתוך שחורות למה לן שתי שערות תיסגי באחת: '''אמנם''' נראה דשיעורא דשתי שערות לאו משום חשיבות השער הוא אלא משום עוקר שם המלאכה, דעד כאן לא הוי נוטל שערו תולדה דגוזז אלא אם נוטל כדרך המסתפרים אבל שלא כדרך המסתפרים לא חשיבא מלאכה כלל, ומשו"ה בעינן שתי שערות דוקא דבבציר מהכי לא חשיבא תספורת, אבל לענין חשיבות השער אה"נ דאפילו שערה אחת חזיא למלאכה ידועה אלא דנוטל שערה אחת לאו שם מלאכה עלה ומשו"ה פטור, והלכך במלקט לבנות מתוך שחורות חייב דבכה"ג אפילו בשערה אחת הוי מלאכה שכן דרכה בכך ללקט אפילו אחת ויש בה גם שיעור הגוזז כנ"ל ולכן חייב ואשה"ט והוא הנכון ופשוט. ועיי' בתוס' שבת {{ממ|[[תוספות/שבת/עג/ב#וצריך|דף ע"ג ע"ב]] ד"ה וצריך לעצים}} ובגליון הש"ס לרעק"א שם. וכן מתבאר ממשנה ערוכה בנגעים {{ממ|[[משנה/נגעים/יד#ד|פ' י"ד משנה ד']]}} שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה נזיר ומצורע ולוים וכולן שגילחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום, וכתבו התוס' נזיר {{ממ|[[תוספות/נזיר/מב/א#נזיר|דף מ"ב ע"א]] ד"ה נזיר שגילח והניח ב' שערות}} וז"ל כיון שלא גילח שתי שערות לאו גילוח הוא ששתי שערות אית בהו שיעור גילוח עכ"ל, הרי דשיעור דב' שערות משום שם הגילוח הוא. והא דאמרינן בנזיר {{ממ|[[בבלי/נזיר/מ/א|דף מ' ע"א]]}} אמר רב חסדא ללקות באחת [פי' נזיר שגילח תוך ימי מלאת שלוקה על שיער אחת], שאני התם שלא נאמר בו לשון גילוח אלא תער לא יעבור על ראשו כתיב ולכן לא בעינן ביה שיעור גילוח כלל, ומשו"ה שיער אחת נמי אע"פ שאינו גילוח מ"מ הרי עבר תער על ראשו: '''וראיתי''' בס' [[אורח מישור/נזיר/מב/א#|אורח מישור]] למס' נזיר שתמה על דברי התוס' שם {{ממ|[[תוספות/נזיר/מב/א#זאת|דף מ"ב]] ד"ה זאת אומרת}} דאמרינן בגמ' זאת אומרת דרובו ככולו מדאורייתא ממאי מדגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי יגלחנו הכא הוא עד דאיכא כולו הא בעלמא רובו ככולו, וכתבו התוס' אמר הר"ם דבעלמא קיימי מיהו פאת זקן אמר סוף פ' המצניע דמלא פי הזוג מיחייב דמשמע פורתא, וכתב ע"ז האורח מישור דצ"ע דל"ל למימר פאת זקן לא אמרינן רובו ככולו אפילו נזיר גופיה בתוך ימי נזרו אמרינן ללקות אפילו באחת. ולפי דברינו תמיה זו אינה צריכה לפנים, דבפאת זקן דכתוב בה לא תשחית פאת זקנך דמשמע כל הפאה שפיר הו"א דבעינן השחתת כולה או רובה ככולה ואצטריך להר"ם לומר דאינו כן אלא בפורתא סגי, אבל בנזיר תוך ימי נזרו שלא נאמר בו אלא תער לא יעבור על ראשו לא הוה סלקא אדעתין כלל למיבעי ביה גילוח כל הראש או רובו אלא מכיון שעבר התער על ראשו בכל שהו עובר בלאו זה ומאי שייטי' לכאן: '''אך''' לפי"ז יקשה לן טובא למה גם בתגלחת הלוים לא מעכב אלא שיור שתי שערות כדתני מתניתן וכולן כו או ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום. דהנה מה ששיעור השיור לעיכוב התגלחת נגדר ג"כ בשתי שערות צריך ביאור, דאע"ג דשתי שערות שיעור גילוח הוא מ"מ מה זה ענין לשיור הרי רק בהמצוה נאמר גילוח ולא בהשיור. אולם פשוט הוא דהשיור תלוי ג"כ בהמצוה וכל זמן שיש שיור עדיין לא קיים מצות גילוח והיינו משום דכיון שנאמרה בו מצות גילוח הרי מוטל עליו לגלח לגמרי כל מה שיש לגלח ואינו נפטר מזה עד שלא נשאר לו מה לגלח אבל אם נשאר בו דבר לגלח ולא גילחו עדיין לא גמר לקיים מצות גילוח, ולכן אם נשתיירו בו ב' שערות שיש בהן שיעור גילוח שעדיין בעמוד וגלח קאי שהרי אפשר לו עוד לקיים בהן שיעור גילוח ממילא אם לא גינתן ביטל מצוה זו, אבל בשערה אחת שאין בה שיעור גילוח פקע מיניה כבר חיוב גילוח ולא איכפת לן בההיא שערה משום דבאחת לא מקיים מצוה זו כנ"ל ולכן אינה שיור. וא"כ אין זה שייך אלא בנזיר ומצורע שבמצותן נאמר לשון גילוח שאינו אלא בשיעור ב' שערות, משא"כ בתגלחת הלוים שלא נאמר במצותן לשון גילוח אלא והעבירו תער על כל בשרם וכיון דהעברת תער משמעה גם על שערה אחת נמצא דכל זמן שנשארה בו שערה אחת עדיין הוא יכול לקיים בה מצות העברת תער וכשאינו מעבירה לא קיים מצוה זו והיה ראוי שתעכב בהם גם שערה אחת, ולמה שנינו גם בלוים דרק שיור ב' שערות מעכב תגלחתן. וצ"ל דאף דמצות העברת תער מיתקיימא גם בשערה אחת מ"מ לענין שיור שאני דכל שאין בו חשיבות גילוח לא חשיב לעכב כיון שכבר העביר תער על כל בשרו ולא שייר אלא זו, ועדיין צ"ע: '''ולפי"ז''' נראה לכאורה דיש חילוק בין תגלחת נזיר לתגלחת הלוים. דהנה בנזיר ממורט פליגי ב"ש וב"ה בנזיר {{ממ|[[בבלי/נזיר/מו/ב|דף מ"ו ע"ב]]}} אם צריך גילוח והרמב"ם (פ"ח מהלכות נזירות הלכה ה') פסק דאינו צריך גינות. ופשוט הוא לענ"ד דנזיר שאין לו אלא שערה אחת דינו כממורט וא"צ גילוח, דכיון דשיעור הגילוח הוא בשתי שערות זה שאין לו שתי שערות אין עניו חיוב גילוח כמבואר בנזיר {{ממ|[[בבלי/נזיר/מה/א|דף מ"ה]]}} דבנשרה אחת וגילח אחת שער אין כאן גילוח אין כאן הרי דבאין לו אלא שערה אחת אינו מקיים מצות גילוח. ואפילו לדעת החינוך {{ממ|[[ספר החינוך/שעז|מצוה שע"ז]]}} דבנשרה אתת וגילח אחת מצות גילוח יש כאן היינו דוקא בזה שגילח כל הראש שעשה כבר שיעור גילוח בהא הוא דסבר דהוי גינוח משום דגילח כל שערותיו בצירוף עם זו האחרונה שגילח עכשיו ולא הניח אלא זו האחת שנשרה, אבל גילח רק שערה אחת אע"פ שלא היה לו יותר בודאי לא קיים מצות גילוח אף להחינוך, ופשוט הוא וא"צ לפנים. וזהו רק בנזיר אבל בלוים שנא נאמר בהם גילוח אלא העברת תער וזה שייך גם על שערה אחת כמ"ש א"כ נהי נמי דגילח כל הגוף ולא שייר אלא אחת לא חשיבא למיהוי שיור מ"מ לוי ממורט שאין לו אלא שערה אחת דיש בה שיעור העברת תער שפיר י"ל דצריך גילוח. אך י"ל דהא דשערה אחת אינה שיור בלוי לאו משום דלא חשיבא הוא אלא משום דנלמד מנזיר ומצורע ולפי"ז בכה"ג נכי אין בו מצות העברת תער כנזיר ומצורע. ועיי' בסוגיא דנזיר {{ממ|[[בבלי/נזיר/מ/א|דף מ']]}} ואכמ"ל: {{הערה|*) הגה"ה '''ודרך''' אגב אעיר דמסתפק אני באיסור העברת תער בנזיר בתוך ימי מלאת אם תלוי הוא במצות גילוח דימי טהרתו או לא, ר"ל נזיר שאין עליו מצות גילוח לטהרתו אם מוזהר הוא על העברת תער תוך ימי מלאת או לא, כגון נזיר ממורט שאין לו אלא שערה אחת שאין עליו חיוב גילוח כמ"ש אם מוזהר הוא על העברת שערה זו. והסברא נותנת שאין איסור העברת תער תלוי במצות גילוח וצ"ע:}} '''והא''' דכתבו התוס' בנזיר שם דהשחתת פאת זקן שיעורה כמלא פי הזוג שהיא שתי שערות כמבואר בשבת אע"פ שלא נאמר בה לשון גילוח אלא לשון השחתה ופאת הראש לשון הקפה צ"ל דהתוס' מדמו לה לקרחה וס"ל דהשחתה והקפה נמי אינן אלא בשיעור גילוח. ובס' אורח מישור כתב שכן הוא מפורש בתוספתא מכות (פרק ד' פסקא ד) יש תולש שתי שערות ועובר משום ארבעה דברים משם נזיר משם מצורע משם יו"ט ומשם המקיף. אבל הרמב"ם בשיעור גילוח פאת הראש לא הביא תוספתא זו. ועיי' בס' מצפה שמואל לתוספתא שם שהעיר מירושלמי נזיר (פ"ו הלכה ג') דפריך מהך ברייתא אמאן דסבר דנזיר בתוך ימי מלאת לוקה על שערה אחת ומשני דתני שתי שערות משום יו"ט אבל נזיר באמת באחת נמי סגי, וא"כ אפשר דה"נ נענין הקפה, יעיי' בב"י יו"ד (סי' קפ"א) ובב"ח: ===ח=== [ח] '''ועתה''' נשים פנינו אל נקודת הכובד היא השגה ג', מאי קאמר הרמב"ן ז"ל דלמסקנת הגמ' תולש להו היינו גוזז וכנגדו ביו"ט מותר דלית ביה משום עוקדמ"ג הרי עיקר טעמא אמרינן לרב משום דהוי כלאחר יד. וצריך אני למידעי תחילה דמה שהוסיף המהרי ט"א להקשות מנ"ל לרבנו דמאי דאמרינן בגמ' בשמעתין דבשבת ויו"ט איכא משום עוקדמ"ג לאי דוקא אלא משום גוזז דיקא הוא, אין דבריו מוסבים על דברי הרמב"ן במס' שבת דהתם לא הזכיר מזה כלום אנא על דברי הרמב"ן בבכורות שם וז"ל אלא דאתינן למישרי לה מאנפי אחריתא משום דדבר שאינו מתכוין ירב שרי משום טעמא אחרינא דקסבר תולש בכה"ג דלא אורחיה לא מחייב משום גוזז עכ"ל, אלמא דמשום גוזז דנהו רבני. והיא באמת תמוה מאד דבג' אמרינן להיפוך אנא לעולם קסבר רב דבר שאינו מתכוין אסור ותולש לאו הייני גיזוז וביו"ט היינו טעמא דשרי דהוי ליה עוקר דבר מגדולו כלאחר יד, הרי חזינן דעוקדמ"ג דקאמר הגמ' לאו משום גוזז היא דהא קיימינן דתולש לאו היינו גיזז: '''אבל''' לענ"ד נראה דדברי רבנו ז"ל ברורים ומזוקקים ע"פ מסקנת הגמ' דזוהי הצעת הסוגיא כפי הדרוש לענייננו. רבי יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער. בעו מיניה מרב הונא כנגדו ביו"ט מהו טעמא דר"י בן המשולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז [פי' ומשי"ה אינו כגיזז את הבכור דאסור] וביו"ט אסור דהו"ל עוקדמ"ג או דילמא בעלמא סבר ר"י בן המשולם תולש היינו גוזז והיינו טעמא דשרי דהו"ל דבר שאיני מתכוין ובי"ט דבר שאינו מתכוין מותר כן אמר להו כנגדו ביו"ט מותר, איתמר נמי א"ר כו' משמיה דרב כנגדו ביו"ט מותר ומי אמר רב הכי כו' רב אמר הלכה כר"י [אלמא ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור] אנא לעולם סבר רב דבר שאינו מתכוין אסור ותולש לאו היינו גוזז וביו"ט היינו טעמא דשרי דהי"ל עוקדמ"ג כלאחר יד, ותולש לאו היינו גוזז והתניא התולש את הכנף הקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות ואמר ר"ל תולש חייב משום גוזז כו' שאני כנף דהיינו אורחיה, ע"כ לשון הסוגיא. והגה יש להקשות במאי דהאמר הש"ס טעמא דריבהמ"ש דתולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו"ט אסור דהו"ל עוקדמ"ג אמאי פשיטא להו באופן זה דכנגדו ביו"ט אסור והרי בהא נמי איכא לספוקי דילמא כשם שתולש לאו היינו גוזז ה"נ לא הוי גם עוקדמ"ג לחיובי משום קוצר ונהי דבהא איכא למידחק אבל יותר מזה הן יקשה לן לבתר הכי דפריך הש"ס על רב דאמר כנגדו ביו"ט מותר ל"ל לתרוצי דהוי עוקדמ"ג כלאחר יד לימא דסבר רב דלא הוי לא גוזז ונא עוקדמ"ג תולדת קוצר ומשו"ה מותר בבכור וביו"ט דלית ביה איסורא כלל משום צד שיהיה ומנ"ל להש"ס למיפרך על רב דילמא הכי ס"ל. ובע"כ צ"ל דזה א"א ליאמר משום דפשוט ומקובל היה בידם במנין המלאכות שבשבת דתולש הוי מלאכה אי משום גוזז אי משום קוצר אבל מלאכה קים להו דבודאי הוי ואסורה בשבת, והכי מוכח נמי מברייתא דתניא התולש את הכנף כו' אלמא דמלאכה בודאי הוי, וכיון דסבר רב דלאו היינו גוזז וס"ד דש"ס דרב כללא רבא כייל לכל מקום, ר"ל שבכל מקום ובכל אופן עשייתו תולש לאו היינו גוזז, א"כ בע"כ לומר דמלאכת תולש היא משום עוקדמ"ג שהוא תולדת קוצר דאל"ה לא הוי תולש מלאכה כלל. וא"ב אין זה אלא לפי ההו"א אבל לבתר דמסיק הש"ס דר"נ קאמר דתולש חייב משום גוזז שוב אין לנו שום הכרח לומר דתולש הוי עוקדמ"ג, ואדרבא מוכח להיפוך מדתני בברייתא דתולש כנף דחייב שלש חטאות בע"כ שאין בתולש גם משום עוקדמ"ג שהוא תולדת קוצר דאל"כ ארבע חטאות הו"ל לחיובי: '''וראיתי''' בס' ישועות יעקב לאו"ח {{ממ|[[ישועות יעקב/אורח חיים/תצח#כב|סי' תצ"ח ס"ק כ"ב]]}} שכתב בענין זה דברים שלא אבין לע"ע להיכן הם נוטין, ברם אחת היא שהצלתי מהם לראות שאומר דמשו"ה אין בתולש כנף גם חייב עוקדמ"ג משום דעוקדמ"ג אינו אלא בג"ק וריש לקיש יסביר כמ"ד בעירובין {{ממ|[[בבלי/עירובין/כח/א|דף כ"ח]]}} דמחלק בין עופות לבהמות דבהמות כיון שיצירתם מן העפר חשיב ולד ולדות הארץ וג"ק ושייך גבייהו עוקדמ"ג אבל עופות דמן הרקק נבראו לא הוו ד"ק, ולפי דבריו אין להכריח כמ"ש שאין בתולש משום עוקדמ"ג מדלא תני חייב ד' חטאות די"ל דבבהמה שפיר הוי עוקדמ"ג אלא דעופות שאני דנא שייך בהו קוצר. ואף דאנן קיי"ל כמ"ד עופות ניקחים בכסף מע"ש כמו שפסק הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/מעשר שני/ז#יב|פ"ז מהלכות מע"ש הי"ב]]}} וא"כ עופות נמי חשיבי ג"ק ואין חילוק ביניהם לבהמות, מ"מ מברייתא דתולש כנף אין להוכיח משום דפלוגתא דמתנייתא היא בעירובין ואיכא למימר דברייתא דתולש כנף ס"ל כההיא מתניתא דאין עופית ניקחים בכסף מע"ש. אבל דברי הישוע"י מופרכים מעיקרם דהמעיין בסוגיא דעירובין יראה דבהא כו"ע מודו דעופות הוו ג"ק כבהמה וההיא מתניתא דס"ל דאין עופות ניקחים בכסף מע"ש לאו היינו טעמא משום דלאו ג"ק נינהו אלא משום דלענין קיחה מכסף מע"ש בעינן ולד ולדות הארץ כבהמה והני טופות דמן הרקק נבראו נא הוו ולד ולדות הארץ אבל נ"ק ודאי הוו, וכיון דלענין קוצר ודש בנוגע למלאכת שבת לא שייך ונדות הארץ ובעינן בהי רק ג"ק שפיר עופות נמי חשיבי ג"ק ואין נחלק ביניהם כלל, ותמיהני על שגגה כזו שיצאה מלפני השליט הגאון ישוע"י ז"ל. וא"כ שפיר מוכח מדלא קתני חייב ד' חטאות דאין בתולש משום עוקדמ"ג בכל בע"ח ואפילו בבהמות: '''היוצא''' מזה דלפי המסקנא מוכח דתולש הוי רק גוזז ולא עוקדמ"ג ולא איצטריכא לן תו לתירוצא דהוי עוקדמ"ג כלאחר יד חנא דלא היי עוקר דבר מגידולו כל עיקר ולאו תולדה דקוצר הוא. וזהו רק בעוף דאורחיה בתלישה ומשו"ה גוזז מיהא הוי אבל בבהמה דלאו אורח גזיזה בהכי לא הוי גוזז כלל, ועוקדמ"ג נמי לא הוי דמאי שנא מעוף דמוכח מברייתא שאין בו עוקדמ"ג שהרי בזה לא נשתנה דין הבהמה מדין העוף. וא"כ שפיר קאמר הרמב"ן ז"ל בבכורות דרב שרי משום טעמא אחרינא דקסבר תולש בכה"ג דלאו אורחיה לא מיחייב משום גוזז. ובזה שגה המהריט"א במחכ"ת שהשיא דברי רבנו לכוונה אחרת. ולפי הבנתו מ"ש רבנו דמשום דלאו אורחיה לא מחייב משום גוזז רומז הוא למאי דקאמר הש"ס בההו"א דהוי עוקדמ"ג כלאחר יד, ולפי"ז שלא בדיוק החליף רבנו את לשון הש"ס דכלאחר יד על לשון דלאו אורחיה האלו דא ודא אחת היא, ולכן שפיר יקשה דפטורא דכלאחר יד נאמר על עוקדמ"ג ולא על גוזז, אבל לענ"ד נראה דז"א ודברי רבנו ז"ל שקולים בפלס כל אות ואות, דאין כוונתו לרמוז לההו"א דהתם נאמר לשון דכלאחר יד אלא להמסקנא דמשום עוקדמ"ג אין כאן כדמוכח מברייתא דקתני רק ג' חטאות כמו שנתבאר אלא דעדיין יש לשאול למה יהא מותר בבהמה ביו"ט והא הוי גוזז ודבר שאינו מתכוין אסור ע"ז רמז דלפי המסקנא דמשני שאני עוף דהיינו אורחיה ליכא בבהמה אף אים ר גוזז משום דלאו אורחיה הוא. והוא ברור ומצהיר בעז"ה בכוונת רבנו הרמב"ן ז"ל: '''ומ"ש''' רבנו בשבת וז"ל וה"נ משמע בבכורות דתולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו"ט מותר כו' אין כוונתו לומר דעיקר מלאכת תולש לאו היינו גוזז דבאמת מסקנת הסוגיא דתולש הייני גוזז וכדריש לקיש, אלא רצונו לומר דבבהמה לחוד תולש לאו היינו גוזז וכדמסקינן משום דלאו אורחיה בתלישה, והוצרך לזה לאפוקי מדעת התוס' בבכורות דדלדל עובר במעי בהמה חייב משים גוזז בכדי להכריח כדבריי דרק משום נטילת נשמה הוא דחייב. וצע"ק מאי מדמי דלדיל עובר לתלישת צמר לענין אורחא דמלאכה אטו בחדא מתתא נחיתו ומידי איריא הא כי אורחיה והא כי אורחיה. אך בלא"ה הדמיון דהתם שבש"ס צ"ע: ===ט=== [ט] '''ובנוגע''' להשגה ד' דדילמא בכל הני שהביא הרמב"ן מיירי שהיה בו רק כמלוא הסיט ולא כגרוגרת שהוא שיעור הקוצר, הא פשוט ניחא שהרי אין שיעור הגרוגרת קבוע אלא במידי דראוי לאכילה ובמידי דחזי לבהמה בעינן כמלוא פי גדי וא"כ נראה דשיעורים הללו נאמרו לכל דבר ודבר כפי שראוי למלאכתו וצורך מטרתו, וכיון דגיזת צמר מלא הסיט ראויה למלאכתה דאל"ה לא היה בה שיעור גם לחיוב גוזז ממילא לא בעינן יותר גם לענין חיוב קוצר. אמנם נשי' הריב"ש דגוזז חייב גם באיני צריך לצמר אנא ליפות את העור נא שייך תי' זה די"ל דבכל הני מיירי שלא היה גם שיעור הגוזז כפי הנצרך לחשיבות הצמר עצמו ומ"מ חייב משוה יפוי העור דע"ז היה שיעור בעור המתיפה ויומינא לענין קוצר דבעינן ביה שיעורא לדבד הנקצר פטור. וכבר כתבנו לעיל שכ"ה שי' הרמב"ן ז"ל גופיה וצ"ל בפשיטות דדוחק לאוקמי בהכי דהא ברייתא לאפושי בחטאות קא אתא דקתני התולש את הכנף הקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות ואי איתא דכי אית בה שיעור הקוצר חייב נמי משום עוקדמ"ג הו"ל למיתני ארבע חטאות ובכה"ג, וכן בנוטל שערו ושפמו מסתמא קתני כמו שהזכרנו למעלה סוף אות ו' עיי"ש: '''ובמה''' שהקשה בהשגה א' מנלן דברייתא דתולש כנף מן העוף מיירי בחיה דאית ביה עוקדמ"ג דילמא במתה מיירי, הנה מלבד מה שכתבנו דכיון דלאפושי בחטאת קא אתיא הו"ל למיתני עוד וה"נ הו"ל למיתני ארבע ובחיה, מלבד זה נראה לי דמסוגיא דבכורות גופיה דייק לה הרמב"ן ז"ל הכי דפריך הש"ס ותולש לאו היינו גוזז והתניא התולש את הכנף כו' ואר"ל תולש חייב משום גוזז ומשני שאני עוף כו', ואי איתא דברייתא בכתה מיירי ל"ל לחלק בין עוף לבהמה לימא שאני מתה דהיינו אורחי' דבמתה התולש מבהמה נמי חייב משום גוזז, כמבואר בתוספתא שבת הביאה הרמב"ן ז"ל בבכורות שם הגוזז מן המתה מן החי' ומן העופות אפילו מן השלח חייב ותני התולש מן המתה תלישתה זו היא גיזתה ובבהמה מיירי כמו שיבואר וכ"כ הט"ז באו"ח (סי' של"ו סק"י) שצריך אדם ליזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנו שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי התולש מבהמה מתה חייב שתלישה זו היא גיזתה, ומ"ש המהריט"א דהרמב"ן מפרש להא דירושלמי דהתולש מהמתה חייב בעוף דוקא ומשיג בשביל זה על הט"ז דמוקי לה בבהמה, אין דברים אלו מוכרחים כלל ואדרבא מוכח להיפוך דבבהמה מיירי, דאי בעוף אמאי קאמר התולש מן המתה חייב תלישתה זו היא גיזתה תיפוק ליה דבעוף אפילו מחיים נמי תלישתו זו היא גיזתו כמ"ש הרמב"ן. ותו דקתני מן המתה ואלו בעוף הו"ל לומר מן המת או מן העוף המת דעוף לשון זכר הוא. ועוד אי בעוף דוקא מיירי הרי יקשה על הירושלמי דפריך על מ"ד תולש בקדשים פטור מברייתא דתולש כנף ומשני ולא דמיא עוף שאין לו גיזה תלישתה זו היא גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגוז תדע לך שהוא כן דתני התולש מן המתה חייב תלישתה זו היא גיזתה, למה ליה להירושלמי לשנויי תחלה ולא דמיא עוף כו' ולהביא ראיה מדתני כו' הכי הו"ל למימר בדרך קצרה דתני התולש כו' תלישתה זו היא גיזתה. אע"כ הא דתולש מן המתה מיירי בבהמה ומסתייע מזה רק דכשם {{עוגן|צט.}}{{עוגן|צט־א}}שבבהמה בשעה שאין לה גיזה תלישתה זו היא גיזתה ה"נ עוף שאין לו גיזה לעולם תלישתה זו היא גיזתה. וכ"ת דלעולם תולש מן המתה מיירי בעוף דוקא ואפ"ה לא מצי הירושלמי לשנוי בהא לחוד דלכן חייב תולש כנף משום דמתולש מן המתה לא מוכח אלא דלאחר מיתה תלישתה זו היא גיזתה בעוף אבל מחיים אימא לא ומשו"ה מדמי לה הירושלמי דכמו דלאחר מיתה בעוף תלישתו זו היא גיזתו ה"נ מחיים והוצרך לזה משום דברייתא דתולש כנף מיירי מחיים, א"כ שוב אזדא לה קושיית המהריט"א מנ"ל לרבנו דברייתא דתולש כנף מיירי מחיים כיון דמירושלמי מוכח הכי. היוצא לן דמסוגיית הירושלמי מוכח חדא מהני תרתי או דמבואר להדיא דברייתא דתולש כנף מחיים מיירי או דברייתא דתולש מן המתה מיירי בבהמה כמ"ש וא"כ גם לפי"ז ממילא מוכח מגמ' דבכורות דתולש כנף מיירי מחיים וכמו שנתבאר: '''ומ"ש''' המהריט"א עוד שהט"ז הוסיף בהירושלמי מלת בהמה שאין לשון הירושלמי כן. הנה אמת הוא דבירושלמי שלפנינו לא נזכרה בפירוש מלת בהמה אבל בר"ן פ"ק דביצה במתני' דאפר כירה מוכן הוא מובא הירושלמי כמו שהעתיקו הט"ז ומפורש בי' מלת בהמה וברור בעיני שהט"ז ראה את הירושלמי בר"ן והעתיק ממנו כלשונו, ומעתה לא על הט"ז תלונתו אלא על הר"ן ואפשר דגירסא זו היתה בידו. אך בשבת (פ' כלל גדול) הביא הר"ן ג"כ את הירושלמי וכגירסא שלפנינו: '''וראיתי''' ביראים (אות ק"ב) במלאכת הגוזז שכתב וז"ל תולדה דאורייתא גוזז או תולש כנף של עוף חי כדתניא בפ' כלל גדול ובהלוקח בהמה התולש את הכנף פי' של עוף חי כו', הרי דפי' להדיא דברייתא מיירי בעוף חי. והוצרך לזה לפרש אע"ג דודאי במת נמי איכא גיזז כמש"ל בכדי להודיע החידוש שבעוף נגד בהמה דבעוף מחיים נמי הוי גוזז דאלו במתה בבהמה נמי איכא גוזז. [אחר כתבי דברים אלו ראיתי בהגהות קרני ראם שעל היראים שנדפס במלואי מחדש שהביא בשם הגרא"ד נ"י [ז"ל] דס"ל להר"א ממיץ דבעוף מת אין גוזז, ואינו נראה כמש"ל]. וכן באו"ז הלכות שבת (סי' ס"ג אות ב') מפרש לה נמי בעוף חי וכ"ה ברש"י שברי"ף שבת ועיי' בחי' המאירי לשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/עד/ב|דף ע"ד ע"ב]]}}: ==ענף ג== {{מרכז|'''ענף ג'''}} ===י=== [י] '''ומדי''' דברי לא אמנע מלרשום בזה מה שנוגע לביאור סוגיין דבכורות, דסבור הייתי לומר דיש חילוק גדול בין תולש גיזה מבע"ח דהכא לתולש שבזרעים שהוא תולדת הקיצר כמבואר ברמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ג). דתולש דהתם שבזרעים עיקר גדרו הוא. מה שנעשה ביד ולפיכך הוא תולדה ומלאכת האב שבקוצר היא בכלי וכמ"ש הלח"מ וז"ל נראה דהחילוק בין תולש לקוצר שקוצר בכלי ותולש ביד עכ"ל. ובאמת מבואר הכי להדיא ברש"י חולין {{ממ|[[רש"י/חולין/קלז/א#|דף קל"ז ע"א]]}} ר"י אומר קציר אין לי אלא קציר עוקר מנין ת"ל לקצור תולש מנין ת"ל בהוצרך, ופירש"י עוקר עם השרשים כגון עדשים, תולש ביד ולא עם השרשים כגון פולין. זהו ענין התולש שבזרעים. ותולש דהכא דמיבעיא לן ביה אם הוי גוזז אינו תלוי במה שנעשה ביד או בכלי אלא גדרו הוא מה שנתלש השער עם השורש בהיפוך לגוזז ששרשי הצמר נשארים בעור הבע"ח. וחילא דידי מדאמרינן בסוגיין עלה דמתני' ותולש את השער אר"א אמר ר"ל לא שנו אלא ביד אבל בכלי אסור והקתני עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן תני לקופיץ, ואי נימא דגדר התולש דהכא דמי נמי לתולש דזרעים שאינו עוקר עם השרשים וחלוק הוא מן האב רק בזה שנעשה ביד מאי קמ"ל ר"א דבכלי אסור פשיטא שהרי זהו גוזז ממש ולא תולש ומאי ס"ד דמקשה דפריך והקתני עושה מקום בקופיץ. וכ"מ בשו"ע יו"ד {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/שח#ג|סי' ש"ח ס"ג]]}} כשבא לשחוט את הבכור או לראות את מומו מיתר לתלוש השער כו' ודוקא ביד אבל לא בכלי כדי שלא יהא נראה כגוזז, הרי דאפילו בכלי לא הוי גוזז גמור אלא נראה כגוזז הוא דהוי ואם נימא שהתולש הוא שלא עם העיקרים כשהוא עושה בכלי הרי הוא גוזז גמור. אע"כ דתולש דהכא פירושו שעוקר עם השרשים ובזה הוא חלוק ונבדל מן הגוזז ואפ"ה בכלי אסור משום דדמי מיהא לגוזז והוי איסורא דרבנן וזהו שחידש לן ר"א והמקשה לא הוה סבר לה: '''וזהו''' החילוק בתולש מבהמה בין חיה למתה דבחיה פטור ובמתה חייב כמו שנתבאר, משום דבחיה אין דרך לתלוש צמרה עם השרשים כדי שיחליף ותהא לה גיזה אבל במתה שביכו"כ לא יחליף עוד שערה דרכה גם בתלישה עם השרשים. ומשו"ה בעוף שאין לו גיזה אפילו מחיים ממילא תלישתו אורחיה הוא. וכן מצאתי בס' ישועות יעקב לאו"ח {{ממ|[[ישועות יעקב/אורח חיים/שמ#א|סי' ש"מ סק"א]]}}: '''הן''' אמנם דקושטא היא שאין גוזז חייב אלא בכלי ולא ביד כדאמרינן בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/צד/ב|דף צ"ד ע"ב]]}} בנוטל שערו ושפמו אר"א מחלוקת ביד אבל בכלי חייב, אבל אין זה ענין לדברינו דמאי דפטור התם ביד לאו משום חסרון בגדרי המלאכה הוא לומר דבשביל זה אינו תולדה דגוזז אלא פטורו רק משום דהוי כלאחר יד. משא"כ בנידון דקמן בתולש עם השרשים אין אנו צריכין לטעמא דכלאחר יד אנא דלא היי מלאכת גוזז כלל מעיקרא לפי שגדרו הוא שישארו שרשי הצמר בעור הבע"ח וזה עקרם: '''ובזה''' יש חילוק גדול בין ההו"א דס"ד למימר דרב ס"ל דתולש חייב רשום עוקדמ"ג וביו"ט מותר משום דהוי כלאחר יד ובין המסקנא דתולש היינו גוזז ובבהמה מותר דלאו אורחיה, דלההו"א דהוי משם קוצר הנה רוב הקוצרים הוא באופן שלא יחליף דבר הנקצר ונמצא דגם בתלישה עם העיקרים שאינו מחליף נעשית המלאכה עצמה כתיקונה וכדרכה אלא שהאמצעים דהיינו הכלים שנשתמש בהם לעשיית המלאכה לאו אורחייהו בהכי להשתמש בהם במלאכה זו, אבל לפי המסקנא מלבד מה שנעשית ביד שלא בכלים המיוחדים לזה הנה גם עיקר המלאכה יצאה שלא בגדריה שצריכה להיות באופן שהצמר יחליף ולא שיעקר עם שרשיו. וזהו החילוק שבין כלאחר יד ובין לאו אורחא בגופה של מלאכה, דבכלאחר יד מיירי שהמלאכה עצמה יצאה כתיקונה אלא שהכלים שעל ידם נעשית לאו אורחייהו להשתמש בהם למלאכה זו, ולאו אורחא שבגופה של מלאכה מיירי אפילו אם נעשית בכלים דאורחייהו אנא שהמלאכה עצמה לאו אורחה שתצא כן. ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דמסיק הרמב"ן ז"ל בבכורות דמותר למרוט נוצת עוף קודם שחיטה ביו"ט משום דהוי מלאכה שאצל"ג הלכך אפילו לכתחלה נמי שריא משום שמחת יו"ט דהא רב הונא ורב אמרו כנגדו ביו"ט מותר דלאו היינו אורחיה, ואע"ג דבעלמא אסור כדתנן הנוטל צפרניו זו בזו וכן שערו וכן שפמו כו' וחכמים אוסרים משום שבית הכא משום שמחת יו"ט לא גזור בהו רבנן, הלכך לדידן נמי במשאצל"ג לא גזור נמי משום שמחת יו"ט עכ"ל, ולפי הנ"ל מאי ראיה היא מהתם לאסור שלא במקום שמחת יו"ט והרי התם נוטל הוא את השער שלא בעקירת הפרשים ובאופן זה המלאכה נעשית כדרך הגוזז והחסרון הוא רק במה שנעשית כלאחר יד שלא בכלי הגזיזה אלא בידו משו"ה שפיר אית ביה משום שבות ככל כלאחר יד דעלמא דפטור אבל אסור משא"כ הכא בהא דרב הונא ורב דעיקר המלאכה הוי שלא כדרך הגוזז. אך י"ל דראייתו היא מההו"א דשבת דאמרינן התם מחלוקת ביד אבל בכלי חייב פשיטא זו בזו תנן מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרי כו' ופירש"י דאין כאן משום גוזז דלא שייך אלא בצמר בהמה, הרי דס"ד שלא היתה המלאכה כלל כגדרי הגוזז שאינו אלא {{עוגן|צט:}}{{עוגן|צט־ג}}בבהמה ומ"מ אסרו חכמים משום שבות דמיחזי כגוזז וה"ר דכוותה. ואע"ג דהתוס' שם דחו לפירש"י ופירשו דסברת המהו דתימא היא דס"ל לרבנן כר"ש דמשאצל"ג פטור קמ"ל דס"ל כר"י דחייב, זהו רק לפי שיטתם דכל הסוגיא דנוטל שערו אתיא כר"י משום דנטילת שער וצפרנים הויא משאצל"ג דבודאי אינו צריך לשער וצפרנים, אבל להרמב"ן א"א לומר כן. שהרי כתב במלחמות ס"פ כל כתבי שדעת הרי"ף דהלכה כר"ש גם במשאצל"ג ומ"מ בס"פ המצניע הביא הרי"ף כל הסוגיא דנוטל שפרו וצפרניו להלכה וא"כ תרתי דסתרי נינהו, ובע"כ צ"ל חדא מתרתי או דמיירי בצריך לשערו וצפרניו וכמ"ש המג"א {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/שמ#א|סי' ש"מ סק"א]]}} או דס"ל כהריב"ש דאפילו כשאינו צריך לצמר נמי הוי גוזז משום תיקון העור וכמו שנתבאר לעיל, ולא עוד אלא שמצאתי אח"ז שהרמב"ן גופיה בחי' נשבת ק"ו פירש לה להדיא דהוי מלאכה הצריכה לגופה כהריב"ש כמש"ל באות ו', ובע"כ צ"ל שפירש סברת הבהו דתימא כרש"י ז"ל. ויותר נכון לומר דראייתו היא לפי ההו"א דהכא בבכורות דלרב תולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו"ט מותר משים דהוי כלאחר יד וא"כ הויא דומיא דההיא דשבת: '''כך''' אני סבור לומר בגדר התולש דסוגיין, אבל ברע"ב בפירוש המשנה בבכורות ראיתי שכתב וז"ל ואין כאן משום לא תגוז בכור צאנך דתלישה ביד לאו גזיזה היא אבל בכלי ודאי אסור עכ"ל, ומלשונו נראה לכאורה דעיקר החסרון שבתלישה דהכא הוא משום דהוי ביד אבל בכלי מיקרי גוזז ודלא כמ"ש, ולפי דבריו צ"ל דהא דאמר ר"א אבל בכלי אסור הא גופא קמ"ל דבכלי הוי גוזז וא"כ הוי איסור דאורייתא ולא רק משום דמיחזי כגוזז, אך לפי"ז קשה מאי פריך הש"ס עליה דר"א ובקתני עושה מקום בקופיץ ומאי קושיא היא כיון דר"א לא חידש אלא דבכלי כיין דגיזז כי אורחיה אסור א"כ זהו דוקא בכלי המיוחד לה כגון מספרים אבל בקופיץ שאין דרך גזיזה ביה לא עדיף מבידו דהא נמי לאו אורחא דגזיזה היא, ומאי דאמר ר"א בכלי אסור היינו דוקא בכלי המיוחד לגזיזה, ואל יקשה לך דר"א סתמא קאמר ולא פירש דבעינן כלי המיוחד שהרי בשבת נמי אמר ר"א סתמא אבל בכלי חייב ומ"מ אמרינן בירושלמי (פ' המצניע הלכה ו') ר' אחא ר' נחום בשם רב לעולם אינו חייב עד שיטלנו בקרסטל ופירש בק"ע שהוא מין מספרים, משמע דבכלי אחר דלא אורחיה פטור מחטאת כמו ביד. ואע"פ שכל הפוסקים ומכללם הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהלכות שבת ה"ח) סתמיה דבכלי חייב ולא פירשו דזהו דוקא בכלי המיוחד ואורחא ביה, מ"מ בע"כ צ"ל שאינו חייב בכלים דלאו אורחייהו שאין הסברא נותנת לחלק לענין חיוב חטאת בין ידו לכלים דלאו אורחייהו דמאי שנא. וכ"כ להדיא הרמב"ם בפיה"מ פ' המצניע על מתני' דהנוטל צפרניו וז"ל אבל מי שנטל אחת מהן במספרים ודומה לו מכלי הגלוח כיון שנטל שתי שערות יתחייב לדברי הכל עכ"ל הרי שפירש להדיא בכלי הגלוח דוקא אבל בכלים אחרים לא, וא"כ צ"ל דבמה שסתם בהלכותיו דבכלי חייב חטאת כוונתו נמי על כלי הגלוח ולא על כנים אחרים וילמד חתום מן המפורש: '''וראיתי''' בב"י יו"ד (סי' ש"צ) על מ"ש הטור דהלכה כר"י דאבל מיתר ליטול צפרניו ומיהו דוקא בשינוי כגון בידיו או בשיניו אבל במספרים או בסכין אסור. ונחלקו בזה הראשונים ז"ל ואיכא דסברי שאינו אסור אלא בגנוסתרא שהוא כלי המתוקן לנטילת צפרנים וכתב הב"י דהרמב"ם נמי פסק כהטור דאסור גם בתער ומספרים שכ"כ בפ"ה מאבל אסור ליטול צפרניו בכלי אבל בשיניו או שנוטל צפורן בצפורן מותר. ולפי מ"ש יקשה דבשבת נמי כתב הרמב"ם סתמא בכלי אסור ומ"מ כוונתו רק לכלים המתוקנים לכך ואורחייהו בהכי כדכתיבנא וא"כ מנ"ל להב"י לדייק הכא מסתימת לשון הרמב"ם להיפוך. אמנם נראה דאף לפי"ז דברי הב"י נכונים, דשאני הכא בשבת אע"פ שסתם הרמב"ם ז"ל את דבריו הרי נקט לכו כלשון הש"ס דאמרינן נמי בכלי סתמא, משא"כ באבל דאדרבא עלה דההיא דאבל נוטל צפרניו אמרינן במו"ק {{ממ|[[בבלי/מועד קטן/יח/א|דף י"ח ע"א]]}} אמר רב חייא בר אשי אמר רב ובגנוסתרא אסור ואי איתא דס"ל להרמב"ם דדוקא בגנוסתרא אסור ולא בכלי אחריני למה שינה מלשין הש"ס ללישנא דסתמא דבכלי אסור, אע"כ דס"ל דבכל כלי אסור וכמ"ש התוס' במו"ק שם (ד"ה ובגנוסתרי) משום דמהא דר"י שקלינהו בשיניו משמע דדוקא בשיניו מותר. ומ"מ אני חוכך לומר דאבל נמי אינו אסור אלא במספרים ותער ודומיהם דהני נמי אורחייהו קצת ע"י הדחק לנטילת צפרנים אבל כנים אחריני דלאו אורחייהו כלל כגון מגירה וקופיץ שרי והוי כידו ושיניו: '''עכ"פ''' הרי חזינן דאינו חייב משום גוזז אלא בכלים דאורחייהו, וא"כ קשה מאי פריך על ר"א מקופיץ הרי בקופיץ דודאי לאו אורחיה לא הוי גוזז ומאי דוחקיה לשנויי תלי ועושה מקום לקופיץ, וכן קשה לפי"ז לשון השו"ע (בסי' ש"ח) שהבאנו לעיל. וצ"ל דהא מילתא דפשיטא היא דבכלי דאורחיה חייב משום גוזז ולא בעי רב אשי למימר, ובע"כ דרב אשי חידש דבכלי אע"ג דלאו אורחיה נמי אסור והוא מדרבנן מפני שנראה כגוזז והלכך שפיר פריך מקופיץ, ולשון השו"ע מדוקדק ובאמרו אבל לא בכלי כוונתו לכלול בו כל הכלים אע"ג דלאו אורחייהו. ומ"מ דחוק קצת כיון דלשון כלי סתם יש לפרש גם בכלים המייחדים דוקא כמש"ל הו"ל לפרושי דהכא אסור בכל הכלים, אך אין בזה בכדי קושיא: '''והלכך''' בטבילת נדה בשבת ויו"ט אם שכחה ליטול צפרניה לפני יו"ט דמסיק הש"ך בנה"כ (יו"ד סי' קצ"ח) דמותר ליטול ע"י כותית בידה או בשיניה וכן הסכמת האחרונים, נראה לענ"ד דכמו"כ מותר ליטול ע"י כותית אף בכלים דלאו אורחייהו דהא נמי דרבנן הוא וכמו שנתבאר: '''וראיתי''' להגאון ר"מ בנעט ז"ל בספרו מגן אבות במלאכת קוצר שכ' דקוצר בכלי ותולדתו תולש ביד, אבל אין לומר קוצר מלמעלה להקרקע ותולש ר"ל עם השורש דא"כ תהיה התולדה טפי מהאב עכ"ל. ועפי"ז מצינו לכאורה להוכיח כמו"כ גם לענין תולש מבע"ח תולדת גוזז דאין לומר דתולש פירושו עם השורש דא"כ הוי טפי מהאב. אבל באמת לא דמי כלל ואין זה מוכיח מידי לענין תולש דגוזז, דמה שדרכו של קוצר לקצור רק מלמעלה מהקרקע ולהניח את השרשים אינו משום שהוא צריך להשארתם וקפיד ע"ז דיקא אלא משום דכמו"כ אינו צריך גם לעקירתה דיקא ודי לו לקצור רק מלמעלה מהקרקע אבל אם נעקרו השרשים נמי לא איכפת ליה למלאכתי ואין זה חסרון בקצירה, ולכן כשהוא עוקר עם השרשים שאיני מגרע שום דבר אלא מוסיף שפיר הוי טפי מהאב שהיא מלאכה תשובה יותר מן הקוצר שעוקר גם השרשים ואינו משאיר כלום. משא"כ בגוזז דמה שדרכו להשאיר השרשים הוא בכדי שיהא הצמר מחליף ומקפיד הוא ע"ז דוקא ואינו רוצה שיעקרו בודאי אין לומר דכשעוקר את השרשים הוי בתולדה טפי מהאב, דאדרבא היא הנותנת דבשביל שהוא צריך שישארו השרשים לפיכך כשהוא משאירם הוי מלאכה יותר חשובה וכשהוא עוקרם הוי מלאכה גרועה הימנה ונמצא דמלאכת האב חשובה יותר ממלאכת התולדה, ופשוט הוא: '''ועיי'''' בחי' הרמב"ן לשבת {{ממ|[[רמב"ן/שבת/מד/ב|דף מ"ד ע"ב]]}} דמבואר נמי כהרע"ב דתולש דהכא היינו ביד וזהו עיקר החילוק שבין גוזז ותולש וכל השקלא וטריא של הסוגיא וכ"ה עוד בראשונים ז"ל: ==ענף ד== {{מרכז|'''ענף ד'''}} ===יא=== [יא] '''ואחר''' שביררנו שדברי רבנו הרמב"ן ז"ל נקיים מכל השגות הנ"ל וברורים הם מכל צד בלי שום פקפוק נשים פנינו אל יתר דבריו בשיטת הירושלמי שהביא וז"ל ומה שאמרו בירושלמי פ' כלל גדול רבנן דקסרין אמרין ההוא דצד נונא וכל דבר שהוא מבדילו מחיותו חייב משום חונר לא אתי בשיטתא גמ' דילן עכ"ל. והנה הא דלא אתי הירושלמי בשיטת גמ' דילן הוא מכח הראיות שהביא הרמב"ן דאין קוצר בבע"ח. וסליק אדעתאי להרהר לכאורה דאי משום ההוא פרטא דפריט הירושלמי ר"ל מדינא דצד נונא גופיה, עדיין היה אפשר לדחוק להשוות שי' הירושלמי עם שיטתא דגמ' דילן. ונאמר דבאמת לא פליג הירושלמי על ש"ס דילן בעיקר בדין אלא ס"ל נמי דאין קוצר אלא בג"ק ממש ולא בבע"ח, וס"ל דבע"ח נמי ג"ק נינהו אלא דמ"מ פטור הקוצר מהם משום דבעינן שיקצור ויפסיק מן הקרקע ממש משא"כ כשהוא קוצר מבע"ח הרי הוא קוצר רק מן הגידולי קרקע ולא מן הקרקע עצמה כמ"ש לעיל {{ממ|[[#ג|אות ג']]}}, ומ"מ חייב בצד נונא משום די"ל דנונא שאני דכיון דס"ל להירושלמי דמקום החיות חשוב כמקום חיבור ממש וכשמבדילו ממקום זה הוי כתולשו ממקום חיבורו י"ל דשולה דג מן הים מיקרו קוצה מן הקרקע ממש משום שהדג מחובר למים כמקום חיותו ואפ"ל דמים דינם כקרקע כעין דאמרינן בגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/ח/א|דף ח' ע"א]]}} עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בספינה דלא מפסיק אוירא דמיא כארעא סמיכתא דמיא, וכן אמרינן בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/ק/ב|דף ק' ע"ב]]}} רב חסדא ורבה בר ר"ה אמרי עושה מקום ד' וממילא קסברי כרמלית משפת מיא משחינן מיא ארעא סמיכתא כו', ועיי' בע"ז {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/מז/א|דף מ"ז ע"א]]}} גבי משתחוה למעין דמעין הוי מחובר. ולפי"ז אם נדחוק את נפשנו בדברי הירושלמי לומר דמאי דמסיק בכללא דכל דבר שהוא מבדילו מחיותו לאו כללא רבה הוא לכל הדברים התלושים ולשאינם ג"ק כלל אלא דהכוונה היא רק לרבות כל מילי דדמו להפרט שקדם להם דהיינו כנונא עצמו הי נפתח לנו פתח להשוות דברי הירושלמי עם ש"ס דילן: ['''ומדי''' דברי אעיר בזה לכת"ר שע"פ סברא זו יתיישבו לי דברי הרא"ש בב"ב פ' הספינה (סי' ב') בהא דנחלקו רב ושמואל במשיכת ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך את כולה. וכתב הרא"ש דעד כאן לא נחלקו רב ושמואל וס"ל לשמואל דלא קנה עד שימשוך כולה אלא בספינה ובע"ח משום דספינה אי משיך לה כל דהו אזלי וכן בע"ח כו' אבל בשאר מטלטלין שמשיכתה מכח אדם המושכן כו"ע מודו דבמשיכת כל דהו סגי וכ"ה גם בהג"א בשם הרשב"א. וק"ק אמאי לא קרו לה לספינה נמי שמשיכתה באה מכח אדם המושכה כשאר המטלטלין. והיה אפשר לומר שכיוונו בזה להא דאמרינן בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/ט/ב|דף ט' ע"ב]]}} ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה והלכך אין לדונה כנמשכת מכח אדם לפי שהאדם דוחף רק את המים. אבל עדיין אין זה מעלה ארוכה להרא"ש והרשב"א לשיטתם. דהנה במשיכה בכליו של מוכר נחלקו הראשונים ז"ל אי מהני או לא, והרמב"ן בחי' לב"ב {{ממ|[[רמב"ן/בבא בתרא/פו/א#|דף פ"ו]]}} הביא דעת האומרים דלא מהני וחד מטעמייהו הוא דכיון דמינח בכליו של מוכר לא נמשך הדבר כלל דכמו שהיה מונח מקודם בכלי זה כך נשאר מונח גם אחר המשיכה במקומו הראשון. ודעת הרא"ש בפ"ק דב"מ {{ממ|[[רא"ש/בבא מציעא/א/כג|סי' כ"ג]]}} דמשיכה בכליו של מוכר מהני כ"ה בשמ"ק שם (דף ט') בשם הרשב"א, וצ"ל דס"ל דכיון שמושך את הכלי מושך הוא באותה שעה גם מה שבתוכו ולא חשיב כמונח במקומו הראשון. וא"כ ה"נ בספינה מ"ל אם האדם דוחף רק את המים ומיא הוא דקא ממטו לה לספינה הא מ"מ לא גרע ממושך בכלי. אך אם נימא גם לענין זה כמ"ש דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא ניחא דקרקע שאני דודאי חשיב כמונח במקומו הראשון, ר"ל אלו היה אפשר שידחוף אדם קרקע ועליה כלים לא היה קונה אותם דודאי חשיבי כמאן דמנחי במקומם הראשון אפילו להרא"ש והרשב"א ורק בכלים דמיטלטלי הוא דפליגי. ולפי"ז יש מקום לעורר ספק מחודש שאם משך מטלטלים בעציץ נקוב שדינו כקרקע אפשר דלא הוי משיכה אף להרא"ש והרשב"א. כ"ז הבאתי רק בדרך דמיון ובמק"א הארכתי ואכ"מ]: '''אבל''' רחוקים הדברים מנקודת האמת שאין הדמיון עולה יפה לדון מיא כארעא סמיכתא לענין קוצר, וסוף דברי הירושלמי וכל דבר שהוא מבדילו מחיותו משמע ודאי דכלל גדול הוא בכל מילי ולאו דוקא בהני דדמו לנונא, ותו דאפילו בכי הא לא מיתוקמא שיטת הירושלמי כגמ' דילן שהרי מסקינן בעירובין {{ממ|[[בבלי/עירובין/כז/א|דף כ"ז]]}} דדגים לאו ג"ק נינהו עיי"ש בפירש"י: ===יב=== [יב] '''ועוד''' אני מוסיף לומר דאפילו למי שיאמר דלא כהרמב"ן אלא דאף אליבא דש"ס דילן יש קוצר שלא בגידולי קרקע מ"מ לא אתיין רבנן דקסרין כשיטתא דגמ' דילן משום דאשכחן דשמואל פליג עלייהו בש"ס דילן. דגרסינן בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קז/ב|דף ק"ז ע"ב]]}} אמר שמואל השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב ופירש"י דמיירי שהיה ניצוד מבעוד יום שאין כאן צידה ומיחייב משום נטילת נשמה. וכ"כ התוס' וז"ל בניצוד ועומד מיירי מדלא מחייב ליה עד דיבש כסלע עכ"ל, פי' לפירושם דמשום צידה היה חייב מיד כששלהו מן הים אבל לענין נטילת נשמה אינו חייב אלא עד שתינטל חיותו וכל זמן שעדיין יכול לחיות ע"י הטלה לים לא מיחשב כניטלה נשמתו. ומה שהכריחם לאוקמי בגוונא דליכא צידה הוא משום דלישנא כיון שיבש בו כסלע חייב משמע להו דקודם שיבש פטור לגמרי ואי במחוסר צידה ליחייב מיד משום צידה. והשתא אי נימא דס"ל לשמואל להא דרבנן דקסרין א"כ אפילו בניצוד מבעוד יום נמי ליחייב מיד משום קוצר שמבדילו מחיותו, דהא לרבנן דקסרין בודאי מיחייב משום קוצר מיד ולא בעינן עד שיבש בו כסלע דמיד שמבדילו מן המים הוא קוצרו ממקום חיותו ומה שיכול לחזור ולהטילו לים אינו פוטר כמובן דאז יהיה כנוטעו מחדש, והרי זה דומה לעוקר זרעים עם השרשים שחייב מיד אע"פ שיכול לחזור ולהושיבם בקרקע ויהיו זרועים ומושרשים יפה כמו שהיו מקודם, וכמו בצידה שחייב מיד. וכ"כ המרהש"ל ביש"ש ביצה {{ממ|[[ים של שלמה/ביצה/ג/ב|פ"ג סי' ב']]}} מובא קצתו במג"א {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/תצז#ו|סי' תצ"ז סק"ו]]}} דלהירושלמי חייב מיד ואפילו חזר והטילו לים חייב וכ"כ הפמ"ג באשל אברהם (סי' שט"ז סקי"ז) ועיי' במג"א תצ"ז שם. ותמיהני על היש"ש דנקט התם להלכה כירושלמי כרבנן דקסרין אע"ג דשמואל פליג עלייהו נשי' רש"י ותוס': '''והנה''' בדינא ודאי פליג שמואל על רבנן דקסרין אך בטעמא דפלוגתתייהו איכא לאיסתפוקי ואפשר על שני פנים. דלהרמב"ן וסייעתו דסברי דאין קצירה אלא בג"ק ובקוצרו מן הקרקע ממש דוקא י"ל דשמואל לא פליג על רבנן דקסרין אלא בהא דסבירא להו דיש קצירה אפילו שלא בג"ק ואיהו סבר דבעינן ג"ק דוקא ודגים לאו ג"ק נינהו, אבל בעיקר הסברא של רבנן דקסרין דכל שמבדילו מחיותו אע"פ שלא היה מחובר ממש כגון דגים נמי מיקרי קוצר י"ל דלא פליג שמואל כלל, [אם לא שנחדש לומר דלמאן דבעי ג"ק כסממני משכן ממילא בהא נמי בעינן דומיא דסממנין שיהו מחוברין ממש ולא סגי בהבדלת החיות], ולהיפוך למי שיאמר דלדידן נמי יש קצירה אפילו שלא בג"ק וע"ז לא פליג שמואל בע"כ צ"ל דפליג על רבנן דקסרין בהא דקרו להבדלת החיות קוצר ואיהו סבר דאין קוצר אלא בכורת ממקום חיבור ממש ולא במבדיל ממקום החיות. ונ"מ בין הני תרי אנפי בצד בע"ח הגדלים רק ברפש וקרקע ומוציאם ממקום חיותם אם חייב עלייהו משום קוצר, דלהסוברים דאין קצירה אלא בג"ק ולא מצינו לפי"ז דפליג שמואל על עיקר היסוד דמבדיל מחיותו הוי קוצר חייב הכא גם לשמואל שהרי קצרם ממקום חיבורם ומקום זה הוי קרקע ממש, ואמנם להלן יבואר דבהא נמי איכא למיפטר מטעמא אחרינא), ולהסוברים דיש קוצר אפילו שלא בג"ק ובע"כ דס"ל לשמואל דמבדיל מחיותו לא הוי קוצר כמ"ש ה"נ פטור שאין כאן קצירה ממקום חיבור: '''וראיתי''' לרבנו גרשם בתענית {{ממ|[[בבלי/תענית/כד/א|דף כ"ד ע"א]]}} שכתב וז"ל שיבש בו כסלע חייב משום צידה ומשום נטילת נשמה עכ"ל. והנה זה ברור דמשום צידה הוא חייב מיד אע"פ שעדיין לא יבש כסלע דמאי שנא דגים משאר בע"ח שלא ניטלה חיותם כלל ע"י צידה ויכולים לחיות אחר צידה כמו קודם צידה ומ"מ חייב מיד, ובע"כ צ"ל דאין כוונת רבנו גרשם דחיוב צידה נמי לא בא אלא עם היבשות כסלע ולא קודם לכן אלא דמשום צידה באמת חייב מיד ולא אתי שמואל לאשמעינן אלא דאח"כ חייב גם משום נטילת נשמה. ולפי"ז חין לנו שום הכרח דשמואל פליג על רבנן דקסרין, די"ל דבאמת חייב מיד אף משום קוצר כמו שהוא חייב משום צידה אלא שאם יבש אח"כ מיחייב נמי משום נטילת נשמה. ובזה מצאנו גואל להמהרש"ל ממה שתמהנו עליו שפסק כהירושלמי נגד שמואל בש"ס דילן. ועי' ברבנו חננאל בשבת שם ולא ירדתי לע"ע לסוף כוונתו: ===יג=== [יג] '''אולם''' איך שיעלה בידינו לדחוק בדברי הירושלמי אלו ולפרשם באופן שלא יחלוק אשיטתא דגמ' דילן הנה מצינו להירושלמי במק"א מפורש דיש קוצר בבע"ח, והוא בפ' כלל גדול (הלכה ב') דתנינן תמן החולב והרודה חנות דבש חייב חטאת דברי ר"א וחכ"א משום שבות כו' החולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר, הרי לנו מפורש דבבע"ח נמי הוי קוצר ולאו דוקא מן הקרקע ממש. וכן יתבאר לן עוד מזה דלדעת רש"י פליג ש"ס דילן אירושלמי דצד נונא בעיקר היסוד וסבר דהבדלת חיות לא הוי קוצר כמש"ל מהא דשולה דגים. דהנה בש"ס דילן בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/צה/א|דף צ"ה ע"א]]}} אמרינן דחולב חייב משום מפרק ופירש"י והוי תולדה דדש ואית דאמרי תולדה דקוצר ולא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד עכ"ל. והוא תמוה מאד שדחה שי' האית דאמרי באמת הבנין מסברא בעלמא דחלב פקיד ועקיר והרי מבואר הכי להדיא בירושלמי דחיובו משום קוצר ובע"כ צ"ל דס"ל להירושלמי דלא הוי פקיד ועקיר אלא מחובר דאל"ה לא הוי קוצר, דנהי נמי דס"ל להירושלמי דיש קצירה מבע"ח מ"מ לא עדיפי בע"ח מקרקע ממש וכי היכי דבקרקע אין קצירה אלא בדבר המחובר לה ה"נ בבע"ח אין קצירה אלא בדבר המחובר להם, ואפילו נימא דרש"י ס"ל כהרמב"ן דשיטתא דגמ' דילן דאין קצירה בבע"ח אלא בג"ק ממש מ"מ קשה דבסברא דחלב מחובר הוא לא מצינו לש"ס דילן דפליג ולא הו"ל לרש"י למידחי מהאי טעמא מסברא דנפשיה. אמנם אם נאמר כמ"ש דלדעת רש"י פליג ש"ס דילן אירושלמי בעיקר הסברא דמבדיל ממקום חיותו מיקרי קוצר אשה"ט, די"ל דלעולם ס"ל להירושלמי נמי דחלב פקיד ועקיר כסברת רש"י ואפ"ה חייב משום קוצר משום דהירושלמי לטעמיה אזיל דמבדיל ממקום חיותו הוי קוצר וה"נ מבדיל את החלב ממקום חיותו וחייב, משא"כ לש"ס דילן דמבדיל מחיותו לא הוי קוצר וצריך שיהא מחובר ממש שפיר דחי לה רש"י דא"א לחייב את החולב משום קוצר דחלב פקיד ועקיר, ועיי' מ"ש לעיל {{ממ|[[#א|אות א']]}}. וכן פי' בק"ע דמשו"ה חייב חולב משום קוצר להירושלמי משום שמבדילו מחיותו כמ"ש. ועיי' בש"ק ובגליון שעמדו על דברינו בחלקם. ונשי' האית דאמרי י"ל דסברי דש"ס דילן ס"ל נמי כהירושלמי דכל שמבדילו מחיותו הוי קוצר ושמואל דקאמר השולה דג כו' מודי נמי דחייב מיד משום קוצר וכמש"ל אליבא דרבנו גרשם: '''אבל''' לענ"ד נראה דא"א לפרש קוצר דחולב משום מבדילו מחיותו כצד נונא דשאני התם שחיות הדגים תלויה במים אבל האי חלב במה חיותו תלויה בעטיני הדד הרי הוי כחלב שבכלי ואדרבא אם לא יחלבוהו וישהה יתקלקל. ואין לומר דמ"מ מיקרי מבדילו מחיותו משום דברייתו וגידולו היה בעטיני הדד דא"כ דש נמי ליחייב משום קוצר שהגרעינים גדלו במוץ שלהן וזה מקום ברייתן. וגדולה מזו כתב היש"ש בביצה פ' אין צדין וז"ל ומ"מ נ"ל דוקא בביבר שהדגים שטין במים כמו בבריכה ואוכלים מעפר הארץ ועשבים ע"כ הצד אותם הוי כעוקר אותם ממקום גידולם ומ"ה אמרינן נמי בירושלמי פ' כלל גדול רבנן דקסרין אמרי הדין דצייד כוורא כו' ומ"מ דוקא בביברין שהן על הארץ אבל מה שיש ארגז מנוקב בתוך המים לא שייך בהו צידה כלל ושרי ביו"ט לצוד מהם יעוש"ה. ואע"פ שדבריו תמוהים לכאורה דא"כ הצד בהמה וחיה ממקום מרעיתם ניחייב משום עוקדמ"ג, צ"ל דלא קאמר לה אלא בכוורא דעיקר החיוב של עוקדמ"ג שיש בהם הוא באמת רק בשביל המים שהם חיים בתוכם ולא בשביל מה שאוכלים מעפר הארץ ועשבים, אלאד היש"ש בא למעט מדעתי' דנפשי' שאין המים מועילים למישווי' לעוקדמ"ג אא"כ היו בהם גם עשבים כדי חיותם אבל אם אין בהם עשבים לא מהני מים לחוד ולא הוי עוקדמ"ג, אבל הא מיהא ודאי דמקום מזונות לחוד לא הוי כמקום חיותו. עכ"פ הרי חזינן דלא חשיב עוקדמ"ג כשמוציא ממקום שהיה גדל ורבה שם אלא כשמוציא ממה שחיותו תלויה בו ולא יפה מדמי לה בעל ק"ע קוצר דחובל לקוצר דצד כוורא ולא מן השם הוא. והשתא בע"כ צ"ל דהירושלמי ס"ל דכשם שדם חבורי מיחבר כדאמרינן בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קלג/ב|דף קל"ג ע"ב]]}} מהו דתימא דם מיפקד פקיד קמ"ל דדם חבירי מיחבר ה"נ חלב חבורי מיחבר וא"כ הוי עוקר ממקום חיבורו ממש. ומה שחייב בחלות דבש משום קוצר אע"ג דבודאי אינו מחובר היינו משום דאמרינן בש"ס דילן וכי מה ענין דבש אצל יער אלא לומר לך כו' ולכן גם החיוב הוי משום קוצר כיער. ולפי"ז קשה טובא על רש"י ז"ל שדחה להאית דאמרי מסברא דנפשיה דחלב פקיד ועיקר והרי מבואר בירושלמי דהוי מחובר. ולפלפולא בעלמא י"ל דהא דהלב מיפקד פקיד או חבורי מיתבר תליא בפלוגתא דר"ת ור"י בנדה {{ממ|[[בבלי/נדה/ט/א|דף ט']]}} דר"מ ס"ל דם נעכר ונעשה חלב ור"י פליג, והא דסבר הירושלמי דחלב חבורי מיחבר היינו טעמיה משום דדם נעכר ונעשה חלב והלכך כשם שדם עצמו חבורי מיתבר כמ"ש ה"נ חלב שנעשה ממנו הוי מחובר אבל לר"י דחלב מילתא אחריתא הוא ואינו שייך כלל לדם [יעו"ש בפירש"י ורבנן אמר ר' יוחנן כלומר ורבנן האי קרא מאי עבדי ליה כו'] אה"נ דלא הוי מחובר, ומשו"ה כיין דאנן קיי"ל דלא כר"מ, דהרי פסקינן דמניקה שמת בנה דיה שעתה כל כ"ד חדש ואם היתה מניקתו ארבע וחמש שנים מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה כמבוחר ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/מטמאי משכב ומושב/ד#א|פ"ד מהלכות מטמאי מו"מ ה"א]]}} ובשו"ע יו"ד {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/קפט#לג|סי' קפ"ט סל"ג]]}} ואמרינן התם בסוגיא כשתמצא לומר לדברי ר"מ דם נעכר ונעשה חלב לדברי ר"י כו' אבריה מתפרקין כו', {{הערה|*) הגה"ה. '''ויש''' להעיר ממעילה {{ממ|[[בבלי/מעילה/יב/ב|דף י"ב ע"ב]]}} אר"ה אמר רב המקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין מתיב רב המנונא חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין כו' וכתבו התוס' מתיב רב המנונא כו' וקס"ד דדם כמו חלב, וכתב ע"ז בשמ"ק וקס"ד מדקאמר דם נעכר ונעשה חלב דדם כמו חלב. והשתא לפמ"ש דאנן לא קיי"ל הכי אלא כר"י מאי פירכא היא לרב ממתני' דילמא אתיא כהלכתא כר"י דנא ס"ל דם נעכר ונעשה תלב ושאני חלב מדם. ואולי משום דסתם מתני' ר"מ היא פריך הכי, יעוי' פסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/סג/א|דף ס"ג ע"א]]}} וש"ד, ודוחק:}} והכא קיי"ל כר"א דחולב חייב חטאת לכן ס"ל לרש"י דלא הוי משום קוצר דלר"י דקיי"ל כוותיה חלב מיפקד פקיד ותקשה הלכתא אהלכתא, אבל הירושלמי ר"ל דס"ל דהלכה כר"מ או דמוקים נה דר"א דחולב סבר כר"מ דדם נעכר כו', אמנם זהו רק לפלפולא אבל לקושטא דמילתא דברי רש"י ז"ל צע"ג דשיטת האית דאמרי היא שיטת הירושלמי והוא ז"ל דחאה בשתי ידים מסברא גרידא: '''שוב''' ראיתי במאירי ביצה ריש פ' אין צדין שכ' וז"ל ומעתה בכל תיקון אוכל נפש אנו מציירין כו' וכן כל צידה הוה לי' כקצירה בדגן והיינו דאמרינן בירושלמי פ' כלל גדול לענין שבת האי מאן דצייד נונא בשבת חייב משום קיצר אלמא שכל דבר שהוא מבדילו מחיותו חייב משום קוצר, ואע"ג דצידה גופא הויא אב מלאכה מיחייב נמי משום קוצר, והלכך כל צידה אע"פ שהוא שוה יותר ביומא איתסרא לי' ביו"ט ואפילו אין בה דין מוקצה עכ"ל. אמנם דברים אלו בודאי צע"ג, ועיי' בשמ"ק ביצה שם שכ' רק דצידה הויא כעין קצירה, ויעוי' במלחמות ובר"ן שם וברשב"א שבת {{ממ|[[רשב"א/שבת/צה/א|דף צ"ה ע"א]]}}: ===יד=== [יד] '''ועפי"ז''' מתבאר דתרי מילי חדית לן הירושלמי ואין חידושו של קוצר דחובל כחידושו של קוצר דצד נונא. דבקצירה בעינן שיהא דבר הנקצר מחובר אל מה שנקצר ממנו ולשיטת הרמב"ן בעינן עוד שיהא דבר הנקצר גם ג"ק או שיקצרוהו מן הקרקע ממש. והנה לפמ"ש למענה בביאור הירושלמי דחולב הוי החלב מחובר ממש לבהמה וכשחולבו הרי הוא עוקר מן המחובר אלא שהחסרון הוא רק במה שאינו ג"ק או במה שאינו קיצרו מן הקרקע עצמה ובזה חדית לן הירושלמי דלא בעינן ג"ק או דבע"ח נמי הוו ג"ק, אבל בקוצר דצד נונא מלבד מה שאינו ג"ק ממש אין כאן גם קצירה ממקום חיבור שבאמת אינו מחובר ממש למה שנקצר ממנו היינו המים ועיקר מלאכת הקוצר חסר כאן ובזה חדית לן הירושלמי עוד דמקום חיותו הוי כחיבור ממש וכשמבדינו חשיב קוצר. והנה לשיטת הרמב"ן ולפי"מ דנקטינן השתא שהיא שיטת רוב הראשונים ז"ל דלדידן אין קוצר בבע"ח ההיא דירושלמי דחולב ודאי דלא כהלכתא היא, אבל ההיא דצייד כוורא אע"ג דלדינא פליג ש"ס דילן עלה לשי' רש"י ותוס' כמש"ל מ"מ עיקר הסברא דהבדלת החיות הוי כקוצר מן המחובר אפשר דקיימת גם לדידן ונ"מ לבע"ח הגדלים רק בעפר כמ"ש. אבל עתה שבתי אני וראה דבסברא זו נמי פליג ש"ס דילן אירושלמי כמו שיבואר. דהנה לפי שיטת הירושלמי דהבדלת החיות הוי תולדה דקוצר בע"כ צ"ל דעיקר המלאכה שבאב נמי משום הבדלת חיות הוא, וזהו אופיה ויסודה של מלאכת הקוצר מה שמפסיק החיות, ולכן כל כי האי גוונא הוי תולדה דידיה דדמי לאב. ולפ"ז צ"ל דאין חיוב קצירה אא"כ היו הזרעים הנקצרים יונקים מן הקרקע וכשקצרם הפסיק חיותם ויש בו אופי של מלאכת קוצר, אבל אם יבשו הזרעים ונפסקה כבר יניקתם מן הקרקע פטור הקוצרם לפי שלא הפסיק היותם ויסוד מלאכת הקוצר חסר כאן. אבל אם נימא דיש קצירה אפילו אם נפסקה כבר יניקת הזרעים מן הקרקע ואין כאן הפסקת חיות בע"כ מוכת דאין גדרה ואופיה של מלאכת קוצר הבדלת החיות אלא עיקרה הוא רק מה שתולש מן הקרקע, וא"כ היאך אפשר לומר דהבדלת החיות נכללה במלאכת הקצירה והוי תולדה דידיה, מאי שייטא דהבדלת החיות לקוצר הרי כמו כן יכולה היא להיות תולדה דגוזז ואחריתי כמו שהיא תולדה דקוצר. וכיון שכן אשכחנא דש"ס דילן פליג על סברא זו, דבחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/קכז/ב|דף קכ"ז ע"ב]]}} אמר שמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב חטאת וכ"פ הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת), הרי חזינן דלדידן יש קוצר גם במקום שאין הפסקת חיות ואין זו אופיה של מלאכת קצירה שהרי תאנים שיבשו פסקה כבר וניקתם וחיותם וא"א לומר דהבדלת החיות חשובה כתולדה דקוצר: '''ולכאורה''' יש להביא ראיה להיפוך דעיקר מלאכת הקצירה הוי דוקא עם הבדלת החיות ובלאו הכי אינו חייב. מהא דאמרינן שלהי עירובין {{ממ|[[בבלי/עירובין/ק/ב|דף ק' ע"ב]]}} תני חדא אחד אילן לח ואחד אילן יבש [פי' אסור לעלות עליו] ותניא אידך בד"א בלח אבל ביבש מותר אר"י ל"ק כאן בשגזעו מחליף כאן בשאין גזעו מחליף גזעו מחליף יבש קרית ליה אלא ל"ק כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים בימות החמה הא נתרי פירי בדליכא פירי כו', ופירש"י יבש שאין בו לחלוח ולאו מחובר הוא, בימות החמה יבש מותר דליכא אפילו משום מראית עין כו' קא נתרי פירי שנשארו בו משנה שעברה ואתי למישרי ביה תלישה דלת כו' הרי להדיא דביבש לא הוי תלישה. וכ"כ התוס' בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קנ/ב|דף ק"נ ע"ב]] ד"ה במחובר}} וז"ל אומר רבי דלאו משום תלישה נקט לה דאע"ג שמחובר לארץ אין בו איסור תלישה כיון שיבש אינו יונק מן הארץ עכ"ל. א"כ נראה מזה להיפוך דביבש שאין בו הפסקת חיות לא הוי קוצר. אבל ז"א דבהנך אין טעם הפטור משום שחסרה הבדלת החיות אלא משום דכיון שיבש לא חשיב כבר כמחובר כלל, וכשם שהתוחב קנה בארץ וחזר והוציאו אין בו משום קוצר דלא הוי מחובר לקרקע אלא דמי כמאן דמנח בכדא כמבואר בסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/מו/ב|דף מ"ו ע"ב]]}} ועיי' בתוס' גיטין {{ממ|[[תוספות/גיטין/כא/ב|דף כ"א ע"ב]] ד"ה יצא}} ה"נ יבש כיון שפסקה יניקתו לא הוי כמחובר אלא כקנה בעלמא התחוב בארץ וכמבואר להדיא ברש"י ותוס' שם טעם זה דלאו כמחובר, אבל היכא דעדיין חשיב כמחובר אה"נ דלא איכפת לן כלל במה שאין בו הבדלת חיות. ובתאנים שצמקו באיביהן שהתולשן חייב בודאי צ"ל דחשיבי עדיין כמחוברין לקרקע. אך עדיין יקשה למה באמת חשבינן לתאנים שצמקו כמחוברין לענין שבת וחייב ואילן שיבש חשוב כתלוש ופטור אע"ג דשניהם יבשים הן ומאי שנא הא מהא ולחפץ זה נברר תחילה דעת הרמב"ם ז"ל ואח"כ נבאר שחילוק גדול יש ביניהם והכל מתיישב על מכונו: ===טו=== [טו] '''והנה''' הרמב"ם ז"ל הביא רק מימרא דשמואל דתאנים שיבשו הוי מחוברין ולא הביא החילוק שבין זה לאינן לענין שבת דאילן היבש הוי תלוש, וכן לא הביא גם בתאנים גופא דעד כאן לא חשיבי מחוברין אלא יבשו הן אבל יבשו הן ועוקציהן הוו תלושין כמ"ש רש"י בחולין שם וז"ל שצמקו באיביהן חייב חטאת אם לא יבשו עוקציהן כו' וכן להלן אי דיבשו הן ועוקציהן דאף לענין שבת תלושין הן פשיטא כו', וכ"כ התוס' שבת שם (דף ק"נ) וז"ל וכן משמע בכל הסוגיא דיבשו הן ועוקציהן מטמא טומאת אוכלין ואין דינו כלל כמחובר עכ"ל, כוונתם דאף לענין שבת דינו כתלוש במאי דאיירי ביה התוס'. וראיתי בס' מנחת חינוך שכתב דמוכח כדבריהם מהא דקאמר הש"ס בחולין ירקות שצמקו באיביהם כגון הכרוב והדלעת אין מטמאין טומאת אוכלין כו' היכי דמי אי דיבשו הן ועוקציהן פשיטא, ומדקאמר פשיטא משמע דאף לענין שבת הוי בזה כתלושין וכמ"ש רש"י דאי לענין שבת הוי מחוברין מאי פשיטא כ"כ לענין טומאה והרי אדרבא בשביל זה הו"ל להשמיענו דאע"ג דלענין שבת הוי מחוברין לענין טומאה תלושין נינהו. איך שיהיה קשה שהרמב"ם ז"ל לא חילק בתאנים בין יבשו הן ובין הן ועוקציהן. ולענין אילן מה שלא הביאו הרמב"ם ראיתי למי שכתב שרמזה בפ"ב מהלכות טומ"א (הלכה ג' וד') שכתב ירקות שיבשו באיביהן כו' אינן מתטמאין טומאת אוכלין כו' אילן שנפשת ובו פירות הרי הן כתלושין וכן אם יבש האילן ובי פירות הרי הן כתלושין, שינה בלשונו שבירקות שיבשו לא קאמר אלא שאינן מטמאין טומ"א ולא כתב דהוי כתלושין אבל באילן שיבש כתב דהוי כתלושין והיינו דלכל מילי הוי כתלושין אפילו לענין שבת. אך המג"א {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/שלו#ה|סי' של"ו סק"א]]}} תפס שדעת הרמב"ם דביבש האילן נמי שייך תלישה והקשה מעירובין, ובס' מחצית השקל כתב דאין קושיא על הרמב"ם מעירובין דאין הרמב"ם מפרש להא דקאמר הש"ס והא קנתרי פירי כפירש"י שהוא משום גזירה דלח אלא משום דביבש גופיה איכא איסור תלישה, וכמו שפירשו התוס' בשבת שם וז"ל והא דפריך בפרק המוצא תפילין אאילן יבש והא קנתרי פירי משמע שיש ביבש איסור תלישה אומר רבי דמיירי התם ביבשו הן ולא עוקציהן [הרי שהתוס' מפרשי דאיסור התלישה הוא משום יבש גופיה אלא שהוסופו דמיירי ביבשו הן ולא עוקציהן והרמב"ם לא נחית לזה, ודבריהם באמת תמוהים דהתם מיירי באילן ולא בפירות ומה זה שייך לעוקציהן], ולפי"ז שיטת הרמב"ם היא דאילן יבש הוי מחובר. אבל לענ"ד א"א לומר כהבנת המג"א, דבירושלמי ביצה {{ממ|[[ירושלמי/ביצה/ה/ב|פ"ה הלכה ב']]}} גרסינן תני אין עולין באילן בין לח בין יבש, ניחא לח יבש כך אנו אומרין אסור לדוש ע"ג זמורה בשבת אלא כר"מ דר"מ אמר גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת דברי הכל אסרו אילן יבש מפני אילן לח, הרי להדיא דהירושלמי מדמי אילן יבש לזמורה תלושה ומוכח דיבש האילן הוי תלוש: '''ע"כ''' נ"ל דהרמב"ם נמי מודה דיבש האילן עצמו הוי תלוש מדלא כתב אלא תאנים שיבשו וכן אילן שיבשו פירותיו בו דהוו מחוברין מכלל שאם יבש כל האילן לא. ואפשר שרמז לאילן עצמו היבש בטומ"א כמ"ש. מיהו בפירות שיבשו הן ועוקציהן נראה דפליג וס"ל דהוי מחובר מדסתם את דבריו ולא פירש בד"א יבשו הן ולא עוקציהן. [ואע"פ שגם אילן לא פירש שניא היא דאילן מילתא אחריתא הוא וגם רמזו בהלכות טומ"א אבל בעוקציהן הו"ל לפרש]. והא דמשמע בחולין דיבשו הן ועוקציהן הוי תלוש אפילו לענין שבת מדקאמר פשיטא כמש"ל, היינו משום דמיירי התם בירקות ככרוב ודלעת שאין להם עץ כאילן אלא עוקץ בלבד ולכן עוקץ שלהם דינו כגוף האילן וכיון שיבש הו"ל כיבש כל האילן דהוי תלוש. אבל תאנים ושאר פירות שיבשו רק עוקציהן וכל האילן נשאר לח חשיב כמחובר. ובזה מיושב מה שהקשה המג"א {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/שלו#יד|סי' של"ו ס"ק י"ד]]}} על מ"ש בשו"ע דתאנים שיבשו התולש מהן בשבת חייב דמשמע אפילו ביבשו עוקציהן וכמו שהבין בסק"א א"כ למה כתב השו"ע בס"ג דמותר לילך ע"ג עשבים בין לחים בין יבשים איזה חילוק יש לדעת השו"ע בין לחים ליבשים כיון דיבשים נמי מחוברין נינהו, (עיי' במחצה"ש בשם ע"ש דזוהי כוונת המג"א), וכתב המג"א דבעשבים כו"ע מודו דיבשים הוי כתלושין, וקשה להלום מהו החילוק בין עשבים לאילן לענין חיבור, ולפמ"ש אשה"ט דלא ס"ל להשו"ע דהוי כמחוברין אלא ביבשו עוקציהן אבל יבש כל האילן הוי תלוש וא"כ עשבים יבשים דביבשו כולם הרי הם כיבש כל האילן לפיכך יש חילוק אצלם בין לחים ליבשים. וכעין זה מצאתי אח"כ באליהו זוטא שעל הלבוש (אות ח'): '''אבל''' דעת הראב"ד {{ממ|[[רמב"ם/טומאת אוכלין/ב#ד|פ"ב מהלכות טומ"א ה"ד]]}} נראה דאפילו יבש כל האילן עדיין הוי מחובר, דעל מה שכתב הרמב"ם אם יבש האילן ובו פירות הרי הן כתלושין השיג עליו וז"ל א"א אין דבר זה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בגמרא דחולין אבל אם יבש ובו פירות במחובר הרי הן כמחוברין עכ"ל. וצ"ע מירושלמי ביצה שהבאנו דמשמע דהוי תלוש: ===טז=== [טז] '''ומעתה''' צריך לבאר דעת הסוברים דיבש האילן הוי תלוש מה בין זה לבין תאנים שיבשו אפילו עם עוקציהן דהוו מחובר. ונ"ל דחילוקו של דבר פשוט. דהנה יש שני מיני חיבור א) מה שהוא מחובר גמור מטבעו כגון חיבור של חלקי העץ זה לזה שהם מחוברים לפי שהם חתיכה אחת מטבעה ומברייתה, ב) חיבור הבא ע"י השרשה בקרקע שאין הקרקע והעץ מחוברים מטבעם לחתיכה אחת אלא דההשרשה היא דמשויא להו כמחוברין. ויש חילוק בין שני מיני החיבורים אלו לענין יבש, דחתיכת עץ וכדומה אע"פ שיבשה ואין בה לית מ"מ כל חלקיה מחוברים הם זל"ז לפי שהם חיבור גמור מטבע ממש דחתיכה אחת הם ואין חיבורם תלוי ביניקה זה מזה, אבל אילן המחובר לקרקע שיבש נפסק חיבורו שהיה לו אל הקרקע, לפי שגם בשעה שהוא לח ומושרש אינו חיבור גמור עם הקרקע דאילן וקרקע שני דברים נפרדים הם ולעולם אינם נעשים יחד כחתיכה אחת ממש, אלא דכל זמן שהוא לח חשיב מחובר לקרקע משום דאשריש ויונק מן הקרקע, והלכך ביבש שאינו יונק עוד ממנה ואין לו שום שיתוף עם הקרקע חזרו להיות שני דברים נפרדים שאין ביניהם חיבור ודמי לעץ הטמון במערה דודאי תלוש הוא. וקרוב להסבר זה יוצא מתוס' גיטין {{ממ|[[תוספות/גיטין/כא/ב#|דף כ"א ע"ב]]}} במה שחילקו בין גט המעורה בקלף לקורה הנעוצה בארץ. ומבואר ביותר באור זרוע הלכות גיטין (סי' תשי"ח) וז"ל ונראים הדברים דחיבור גט המחובר בקלף גדול הוי חיבור טפי מחיבור עפר עיר הנדחת כו' וכן מוכח בפ' נגמר הדין עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר ת"ל כו' ר"י אומר מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זו כו' הרי לר"י אע"ג דהאי קורה אינה מגוף הקרקע אלא שנעוצה בקרקע קרי לה מחוסר תלישה כ"ש קלף שכולו גוף א' שקרוי מחוסר קציצה ואפילו רבנן לא פליגי אלא משום דהאי קורה אינה מגוף הקרקע כו' אבל בקלף שהכל גוף אחד הוא מודו עכ"ל והוא קרוב למש"כ. והנה לפי הנ"ל מתבאר דבפירות שבאילן לח דחשיבי מחוברין לקרקע יש לדון דין חיבורם משני פנים, א) מצד חיבורם לקרקע מצד עצמם לפי שע"י אמצעות האילן יונקים גם הם מן הקרקע וכל היונק מן הקרקע הרי הוא מחובר אליה, ב) מצד חיבורם להאילן שהם מחוברין בטבע כחתיכה אחת וכיון שהאילן מחובר לקרקע ממילא גם הם מחוברין. והשתא אשה"ט דבאילן היבש שבו פירות הנה הפירות עצמם מחוברין לאילן מצד החיבור הגמור שבטבע אבל האילן עצמו אינו מחובר עוד להקרקע לפי שאינו יונק ממנה וממילא גם הפירות הוי תלושין, משא"כ כשיבשו רק הפירות והאילן עצמו עדיין לח הנה האילן דינו כמחובר לקרקע שעדיין הוא יונק ממנה וממילא חשובין גם הפירות כמחוברים לקרקע, לפי שאין אנו דנין על חיבור הפירות אל הקרקע מצד עצמם אלא על חיבורם לאיביהן ולאילן ולגבי הכי בודאי חשיבי מחוברין לפי שיש להם חיבור גמור שהם חתיכה אחת מטבע ובזה אינו מזיק מה שאינם יונקים כמ"ש וכיון שהאילן מחובר ממילא גם הם מחוברין ומשו"ה התולשם בשבת חייב משום קוצר. ולפי"ז אין שום נ"מ בין יבשו עוקציהן ללא יבשו דמ"מ כיון שמקצת האילן עדיין מחובר לקרקע ממילא הוי כל גופו מחובר. ויותר מזה דאפילו יבש כל האילן אנא שגזעו מחליף דמבואר בעירובין שם דבגזעו מחליף לא מיקרי יבש חשיב כל האילן והפירות שבו כמחוברין, דכיון שגזעו מחליף חשיבי השרשים מיהא מחוברין וממילא גם האילן והפירות מחוברין לקרקע לפי שהם מחוברים בטבע לשרשים והוו עמהם חתיכה אחת ממש כמ"ש. והוא פשוט מאד וברור לענ"ד: '''אך''' לדעת רש"י דתאנים שיבשו הן ועוקציהן הוי כתלושין לענין שבת ומשמע אפילו כשכל האילן לח צ"ע מה בין תאנים שיבשו בלא עוקציהן שהתולשן חייב ובין יבשו גם עוקציהן והאילן שיבש] דפטור. ואפ"ל דבאמת אין נ"מ בין תאנים שצמקו ובין יבש האילן לענין חיבור לקרקע ותרווייהו לענין מילי אחריני כתלושין דמיין, אלא דלענין שבת בלחוד חייב בתאנים שיבשו בלא עוקציהן דאפשר דקצירה כזאת היתה במשכן בסממנים כשיבשו הסממנים ולא יבשו איביהן שנתאחרו מלקוצרם כדי שיתבשלו לגמרי אבל יבשו גם איביהן וגבעוליהן לא היה, וכעין שכתבו התוס' בשבועות {{ממ|[[תוספות/שבועות/מג/א#כבצורות|דף מ"ג ע"א]] ד"ה כבצורות דמיין}} וז"ל נראה דלענין שבת לכו"ע לאו כבצורות דמיין וכמחוברות דמו דגמר מקצירת סממנין שהיתה לאחר שעומדין ליקצר עכ"ל הרי דאע"ג דכבצורות דמו מ"מ כיון דהוה במשכן דכוותה חייב ואולי ה"נ אפ"ל כן: '''עכ"פ''' הרי חזינן דתאנים שצמקו חייב משום קוצר אע"פ שאין בהם הבדלת החיות ומוכח דאופיה של מלאכת קוצר לשיטת ש"ס דילן לאו הבדלת החיות הוא אלא מה שקוצץ מן המחובר ודלא כשיטת הירושלמי: ===יז=== [יז] '''והא''' דאמרינן בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קח/א|דף ק"ח]]}} האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא מיחייב משום עוקר דבר מגידולו וכן כשות מהיזמי והיגי ופירש הרמב"ן שהוא משום קוצר וכ"כ הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ג) וכל העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכשות שעלה בסנה ועשבין שצמחו על גב החבית התולש מהן חייב שזהו מקום גידולו, לאו משום הבדלת החיות הוא דמחייבי אלא משום דכיון שיונק וגדל שם הוי מחובר אליו ולכן המבדילו חייב משום קוצר מפני שמעתיקו מחיבורו ממש. ומ"מ יש להסתפק אי חשיבא פיטרא כמחוברת לקרקע גופה וכשעוקרה הוא תולש ג"ק מן הקרקע ממש וזהו כמ"ש, או דחשיבא. מחוברת רק לחצבא וחבית ולא לקרקע ומ"מ חייב משום קוצר לפי שעיקרו ממקום חיבורו זה ולא בעינן שיעקרנו דוקא מן הקרקע עצמה אלא כל שעוקרו ממקום חיבור איזה שיהיה סגי ובלבד שיהא הדבר הנקצר ג"ק והכא בנהנה מריח הקרקע חשיב ג"ק ודלא כמ"ש למעלה דבעינן שיקצור מן הקרקע ממש. ורש"י ז"ל כתב כשותא כו' וגדל מתוך ההיזמי מריח הקרקע שההיזמי יונק ממנו עכ"ל, ואין הכרע אם כוונתו דבשביל שגדל מריח הקרקע חשיב מחובר אליה או דבשביל זה חשיב רק ג"ק ואל"ה לא הוה בהו איסור קצירה. אך המאירי כתב וז"ל והתולש כשותא שבין היזמי והיגי ועומד שם בלחותו משום יניקת הארץ הרי הוא כתולש מעציץ נקוב וחייב משום עוקדמ"ג אפילו תולש כמהין ופטריות מאוזן הכד או מן הקורה חייב עכ"ל, משמע דדינו ממש כבעציץ נקוב והוו גם מחוברין לקרקע עצמה, ונ"מ לשאר מילי שלא לענין שבת. ומ"ש הרמב"ם בכל הני דמשו"ה חייב שזהו מקום גידולן אין כוונתו לומר דזהו חיובן במה שמבדיל את החיות ששואבין ממקום גידולן, אלא שנתכוין בזה רק לחלק ממה שכתב אח"כ שהתולש מעציץ שאינו נקוב פטור ומה בין זה לזה אלא מפני שזה מקום גידולו וזה לאו מקום גידולו הוא, ורומז הוא למה שמבואר התם בסוגיא דשבת דפריך עלה מעציץ שאינו נקוב ומשני התם לאו היינו ריביתי' הכא היינו ריביתיה, וה"נ מסיק הרמב"ם בעציץ שאינו נקוב דפטור מפני שאין זה מקום גידולו, ומאי דקרי ליה הש"ס מקום ריביתיה קרי ליה הרמב"ם בלשונו מקום גידולו והיינו משום שאין דרך זריעה בכך כמ"ש רש"י. נמצא דאע"פ שכתב שתהא לו חיות במקומו אין זה כי היכי דתיהוי ביה הבדלת חיות אלא משום דלאו מחובר ממש הוא כדבר המושרש לכן פירשו בו ענין היניקה בכדי לבאר דמשוה"ט הוא נידון כמחובר, אבל בהפסקת חיות לחוד היכא דלא הוי מחובר אה"נ דלא הוי קוצר. וא"כ אין זה שייך כלל לההיא דירושלמי, דהתם אין הירושלמי דן לה כקוצר בשביל התלישה מן המחובר דהני כוורי ודאי לאו מחוברין נינהו אלא דהבדלת החיות בעצמה הויא הקצירה, והכא לאו הבדלת החיות עצמה אלא התלישה מן המחובר היא דהויא קצירה. ואדרבא מסוגיין משמע קצת דלא כהירושלמי דעל ההיא דפיטרא מאונא דחצבא דחייב פריך הש"ס מהתולש מעציץ שאי"נ דפטור ומשני התם לאו היינו ריביתיה הכא היינו ריביתיה ופירש"י דאין דרך זריעה שם. והוא צריך ביאור מה לי דאין דרך זריעה בכך הרי לאו לענין זריעה עסקינן הכא אלא לענין קצירה, ופשוט הוא דכיון דאין דרך זריעה בכך לא מיקרי מחובר וממילא פטור הקוצר, דאע"פ שהפסיק את החיות שהיה יונק מן העפר שבעציץ מ"ר לא תלשו ממקום חיבור, משא"כ הני דעיקר גידולן בכך חשיבי מחוברין והקוצרן עוקרן ממקום חיב אך לשיטת הירושלמי דהבדלת החיות לחוד הוי קוצר ולא בעינן מחובר כלל ק"ק מה לי דאין דרך זריעה בכך מ"מ הרי הפסיק את החיות, וכ"ת דכי היכי דאין דרך זריעה בכך ה"נ אין דרך קצירה בכך לקצור דברים כאלה והוי קוצר שלא כדרכו דפטור, א"כ לא הו"ל לרש"י למימר וכן לא הו"ל להש"ס למימר לאו ריביתיה אלא דלאו דרך קצירה בכך. וכ"ת דלפי"ז יקשה על הירושלמי ממתניתין דהתולש מעציץ שאי"נ, י"ל דהירושלמי באמת לא יתרץ לה משום שאינו דרך זריעה אלא משום דאין דרך קצירה בכך כמ"ש או דלא חשיב כמקום חיותן. {{הערה|*) הגה"ה. '''ומסתפק''' אני במאי דתנן {{ממ|[[משנה/עוקצין/ב#ט|עוקצין פ"ב מ"ט]]}} קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה, ופי' הר"ש ורש"י חולין {{ממ|[[רש"י/חולין/קכח/א|דף קכ"ח ע"א]]}} דבעציץ שאי"נ מיירי ומה שבתוך העציץ הוי תלוש ומכיון שהגדילה ויצאה לחוץ הוי כמחובר עיי"ש, האיך הדין לענין שבת אם חייב על תלישתה, דכיון דטעם הפטור הוא משום דאין דרך זריעה בכך ה"נ אפשר שאין זה דרך זריעה להיות השורש בעציץ שאי"נ. ואולי במחובר גמור כי הכא לא איכפת לן באין דרך זריעה וצ"ע:}} ומפשטיות לשון רש"י ור"ח והמאירי מתבאר דהעיקר הוא מה שמחובר לקרקע גופה: '''וראיתי''' בהגהות יד איתן להרמב"ם דעל מ"ש וכל העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר כתב שנו"כ לא הראו מקורו והוא מפורש בירושלמי בשבת פ' כלל גדולה וכנראה כוונתו להאי ירושלמי דעסקינן ביה. אבל לדעתי אינו כן שהרי העידו הרמב"ן והרשב"א דדעת הרמב"ם היא דאין קצירה אלא בג"ק כמש"ל א"כ לא סבר כהירושלמי, וכן גם בגוף החידוש דהבדלת החיות הוי קוצר העיקר כמ"ש דבעי חיבור דוקא, ומקורו של הרמב"ם פשוט מהיזמי והיגי ופיטרא דחצבא וכ"כ המ"מ והוא פשוט ומבואר ולחנם הביא היד איתן ממרחק לחמו והיא רחוקה: '''נמצא''' דעיקר הדבר שבקוצר הוא תלישה מן המחובר דוקא ולא הפסקת החיות ופליג ש"ס דילן על הירושלמי בזה. ויש לי ע"ז עוד חבילות ראיות מרבותינו הראשונים ז"ל ובמק"א הארכנו בו יותר. [עיי' בסי' שאח"ז]: ==ענף ה== {{מרכז|'''ענף ה'''}} ===יח=== [יח] תמצית היוצא לן מכל האמור שהרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן והמאירי כולהו ס"ל דאין קוצר אלא בג"ק ממש אבל שלא בג"ק לא ואפילו בע"ח, ולא מצאנו מפורש בין רבותינו הראשונים ז"ל מי שיאמר להיפוך. ואפילו לר"י דס"ל דפוצע חלזון חייב משום דש הראינו פנים ע"פ האו"ז דמ"מ אפשר דמודי דאין קצירה אלא בג"ק ודגים שאני. ואפילו להתוס' (דף ע"ג ע"ב) שגם בבהמה מיאנו לומר דחשיב ג"ק וע"כ דס"ל לר"י דיש דישה שלא בג"ק וה"נ קוצר הראינו מקום לומר ע"פ התה"ד ושו"ת רעק"א דמ"מ בקיצר מודה ר"י. ולפי"ז מתבאר לן דאין לדון במילה משום קצירה ודלא כמו שתפסו בפשיטות האחרונים ז"ל שהזכרנו: ===יט=== [יט] '''ועדיין''' יש להעיר ממ"ש הט"ז באו"ח (סוס"י של"ו) דיש ליזהר שלא יתלוש מעור שלו בידו או במקומות אחרים דהוי כמחובר לקרקע דכן משמע בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע עכ"ל, {{הערה|**) הגה"ה. '''ומסתפק''' אני לפי"ד הט"ז אם אסור לתלוש גם עור שיבש שאינו יונק מן הגוף ואינו גדל עוד כמו עור היבש שבעקבים שאין בו חיות, כדאמרינן בנזיר {{ממ|[[בבלי/נזיר/נא/א|דף נ"א ע"א]]}} רקב הבא מן העקב מהי ופירשו התוס' וז"ל לפי שבעקבו של אדם יש בו עובי בשר שאין בו חיות ומיבעיא ליה אי גמירי בי' רקב או לא עכ"ל, וביתר ביאור בפי' הרא"ש (שבדפוס ראם) וז"ל רקב מן העקב מהו לפי שיש בעקבו של אדם עובי בשר שאין בו חיות ולהכי מיבעי לי' אם רקבבותו מטמא שהוא אינו חשוב כגוף המת כי גמירי רקב הבא [מכוליה] מת כלומר שבא מן דבר שמת עם המת שבשעת מיתה מת הכל יחד אבל דאתי דרך עקב לא לפי שמהיום הוי כבשר המת עכ"ל, והשתא מסתפקנא אי מיחייב התינשו בשבת ואי דמי לתאנים שיבשו ולמ"ש לעיל {{ממ|[[#טז|אות ט"ז]]}} בענין חיבור בטבע דיבשותו לא משויא ליה כתלוש. {{ממר|מידי דברי בתוס' נזיר הנ"ל לא אוכל להמנע מלהזכיר דבר יפה ששמעתי משם הגאון מופה"ד מוהר"י ראזין נ"י מדווינסק דזהו ביאור אמרם ז"ל באדר"נ (כ"פ) לי"א מלאך המות בעולם מלאך המות באדם זה עקיביו של אדם, שנדחקו המפרשים בפירושו ונלאו למצוא הכוונה, וביאורו לענין עובי בשר זה שמתייבש תמיד וחיותו פוסקת ומחיים הוי כבשר המת. והוא נפלא}}:{{ש}} '''עוד''' כתב הט"ז לעיל מינה באותו דיבור דצריך אדם ליזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנה שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי פרק כלל גדול התולש מהבהמה המתה חייב שתלישתה זו היא גיזתה עכ"ל, {{ממ|הזכרנוהו [[#ט|לעיל אות ט']]}}. ויש להעיר ע"ז ולהסתפק דשמא לא אמרו בירושלמי אלא בזמן קצר לאחר מיתה שעדיין השער יונק מהשומן שבעיקריו, כידוע שהשער והצפרנים עדיין גדלים לאחר מיתה כל זמן שלא כלה השומן שבעיקריהם שממנו הם צומחים ולכן חשיבי כמחוברין לעור והוי גוזז, אבל לאתר שכלה השומן ויבשו לגמרי אולי אינם חשובין כלל כמחוברין לעור אלא כתחובין בנקבי העור בלבד כאותו הכלי הנעשה בידי אדם שהשערות נתחבין היטב בנקבי העץ שהתולש מהן בודאי לא הוי גוזז או דעור שאני דהוי בטבע ועדיין מחובר יפה ולא כתחוב, או דכוותה הוה במשכן. {{ממר|ועפ"י האמור יש להעיר לשי' הרמב"ם (פי"ב מהלכות סנהדרין ה"ד) והתוס' ב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/י/א#שהשור|דף י' ע"א]] ד"ה שהשור}} ועוד דשער המת מותר בהנאה דלא הוי כגופי' דזהו רק בשער שבשעת מיתה אבל שער שגדל בו אח"כ מכח הך שמנונית שבגופו י"ל דאסור, דהך שמנונית כגופי' דמיא ואסורה אך לשי' התוס' זבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/עא/ב|דף ע"א ע"ב]] ד"ה ובטריפה}} דעור המת נמי שרי בהנאה מה"ת שער שגדל אח"כ נמי שרי בהנאה, דההיא שמנונית בעור היא וכיון דכל הפור שרי הך שמנונית נמי שריא. ולענין האיסור דרבנן שבעור גזירה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין י"ל דלא שייך לאסור בשביל זה את השער דכיון דאינו משתמש בעור גופי' לא שייכא הך גזירה}}:}} וכוונתו להא דאמרינן {{עוגן|קב:}}{{עוגן|קב־ג}}התם {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/טו/א|דף ט"ו ע"א]]}} ואדם כיוצא בהם אדם מי קדיש כו' איתקש לקרקעות. ולפי"ז יש לקיים דברי האחרונים דאיכא במילה משום קוצר אע"פ שאין קצירה אנא מן הקרקע ממש ולא מבע"ח דאדם שאני שגופו קרקע: '''אולם''' לכאורה נראה דאין דמיונו של הט"ז עולה יפה, דנראה דאע"ג דאדם דינו כקרקע לענין מילי אחריני מ"מ אין זה ענין לדונו כקרקע אף לחיובי שבת. שהרי הרמב"ן במקום שאנו עסוקין בו הביא ראיה לדבריו דאין עוקר דבר מגידולו אלא בג"ק מהא דנוטל שערו ושפמו שאינו חייב משום קוצר והתם באדם איירי וא"כ לדעתו נמי יקשה דיתחייב כקוצר מן הקרקע ממש לפי"ד הט"ז, אע"כ דלענין זה אינו נידון כקרקע דכיון דילפינן מסמכינין דמשכן בעינן דוקא קרקע ממש כמ"ש התוס' שבת {{ממ|[[תוספות/שבת/עג/א|דף ע"ג]]}} בדישה לענין שאר בע"ח דאע"ג דלגבי מעשר נידונין כג"ק מ"מ לענין שבת בעינן ג"ק ממש דומיא דסממנין. אבל אין זו פירכא מכרעת, די"ל דלעולם לענין שבת נמי חשוב אדם כקרקע ממש כמו לשאר מילי והא דמסתייע הרמב"ן מנוטל שערו ושפמו י"ל דס"ל כשי' התוס' קידושין {{ממ|[[תוספות/קידושין/ז/א#אם|דף ז' ע"א]] ד"ה א"כ}} דדוקא עבד איתקש לקרקעות ולא בן חורין, וכ"ה שיטת הרבה מרבוותא יעוי' בש"ך חו"מ {{ממ|[[ש"ך/חושן משפט/צה#יח|סי' צ"ה ס"ק י"ח]]}} שהאריך בזה וקיבץ דעת כל הראשונים וא"כ הוי אדם בן חורין ככל בע"ח ואין חייבין בו משום קוצר להרמב"ן, אבל לדעת רש"י והראב"ד דבן חורין נמי הוי כקרקע וכן בעבדים לכו"ע אפשר שדברי הט"ז קיימין דכי היכי דהוי כקרקע לענין מילי אחריני ה"נ לענין שבת כקרקע דמי וחייב בו משום קוצר. וא"כ יש מקים לומר דבקציצת מינה איכא משום קוצר, במילת עבדים אליבא דכו"ע ובמילת בן חורין לרש"י וראב"ד{{הערה|*) הגה"ה. '''ואגב''' אורחא אעיר כאן מה שנתעוררתי בעיוני ברהיטא בענין זה במ"ש האו"ת (סי' צ"ה ס"ק ז') להוכיח מקידושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/כח/א|דף כ"ח ע"א]]}} דבן חורין לא הוי כקרקע ורק עבד עברי למ"ד גופו קנוי הוי כקרקע שהיא העבד כנעני, דאמרינן התם עד היכן גלגול שבועה אר"י אמר רב כו' אלא אמר רבא השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי ופריך האי טענתא מעלייתא ממונא אית ליה גביה ומשני רבא לטעמיה דאמר ע"ע גופו קנוי, ופירש"י ממונא אית ליה גביה דמטלטלין גמורים הם, וקשה למה צריך לשנויי ע"ע גופו קנוי אפי"ת דאין גופו קנוי הא מ"מ שיעבוד יש לו על העבד ומשעבד ליה וא"כ הוי שיעבוד קרקעות ואין נשבעין כמו על קרקעות עצמן דבן אדם הוי כקרקע. אלא ברור דאדם הוי כקרקע רק ע"ע הואיל וגופו קנוי איתקש לעבד כנעני עכ"ד. ולענ"ד נראה דאין זו ראיה כלל דעד כאן לא אמרינן דשעבו"ק כקרקע דמי אלא בקרקעות שגופן ממש משועבד לגבות מהן ונמצא דכשהוא תובע את השיעבוד הרי הוא תובע קרקעות ממש, אבל בע"ע לפי ההו"א דאין גופו קנוי אין השיעבוד על גופו ממש שהרי אין קנין תופס בגופו של ע"ע כלום שאין גופי קנוי והשיעבוד הוי רק על מעשה ידיו ובודאי אינו נידון כשעבו"ק דמעשה ידיו בודאי לא מקרקעי נינהו, ומשו"ה משני דגופו קנוי ונמצא שתובעו כבר גוף הקרקע. והשתא י"ל דגופו של בן חורין נמי הוי כקרקע אלא דשיעבודו של כ"ע לאו שעבו"ק הוא לפי שאינו על גופו. וזה פשוט וברור בעז"ה:}}: '''אמנם''' אפילו נקיים דברי האחרונים ז"ל דיש קוצר באדם עפ"י דברי הט"ז מ"מ מה שרצו לומר דגם בנפל יהא קוצר ובשביל זה הקשו על הממ"נ דראב"א כמבואר בסי' שלפני זה בודאי אינו דלענ"ד נראה פשוט דמאי דהוקשו עבדים לקרקעות הוא רק בחייהם אבל אחר מיתתם בודאי כמטלטלי נינהו כבשר בעלמא, ונ"מ למילי טובא לעניני קנינים ושבועה וכיו"ב לפמ"ש התוס' ב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/י/א#שהמת|דף י' ע"א]] ד"ה שהמת}} דעבד מת מותר בהנאה, וכן בבן חורין אפילו למאן דסבר דהוי כקרקע היינו רק בחייו אבל לאחר מיתה לא דלאו אדם מיקרי אנא בשר ושלד בעלמא, וא"כ שפיר קאמר ראב"א דאם נפל היא מחתך בעפר בעלמא שאין בו קוצר לפי שאינו אדם חי אנא חשוב כמת או כצומח ולא כקרקע: ===כ=== [כ] '''ואחר''' החיפוש מצאתי להר"א ממיץ דפליג על הרמב"ן וסייעתו וסובר דיש קוצר אפילו שלא בג"ק, דביראים (אות ק"ב במלאכת הקוצר) כתב וז"ל תולדה דרבנן [היינו למלאכת קוצר] תנן בפ' המצניע הנוטל צפרניו זו בזו כו' וחכ"א אינו אלא משום שבות והלכתא כחכמים עכ"ל, וכן הביא כאן אצל קוצר ברייתא דרשב"א אומר צפורן שפירש רובו כו' הרי דמחייבו משום קוצר, וכן במלאכת הגוזז כתב וז"ל תולדה דרבנן דתנן בפ' המצניע התולש צפרניו זו בזו וכן בשערו ושפמו או זקנו ר"א מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ולמעלה הזכרנו בתורת קוצר דהא מילתא דמיא לקוצר וגוזז הלכך הוי תולדה לתרווייהו כו'. תו כתב ואר"נ בר אבא מפני מה אמרו אין רואין במראה של מתכת בשבת מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין פירש במראה עצמה מכיר שהיא חותכת כסכין ועבר משום קוצר וגוזז עכ"ל, הרי דס"ל דיש קצירה בבע"ח ודלא כהרמב"ן. וכ"ת דלעולם אין קצירה אלא בג"ק ורק בבע"ח ס"ל דהוי כג"ק, לא היא דאיהו גופיה כתב במלאכת הסותר דבע"ח לא חשיבי כג"ק לענין דישה. ולפי"ד הט"ז אפ"ל דלא פליג על הרמב"ן בכל בע"ח ורק באדם הוי קוצר דכקרקע דמי. אך מילתא דחיקא היא {{עוגן|קג.}}{{עוגן|קג־א}}בשגם שדברי הט"ז רחוקים הם כמש"ל. ואולי רק לענין תולדה דרבנן מדמי לה לקוצר ולא בעיקר מלאכה דאורייתא. ויש לי להאריך עוד בזה ודיי נשאר בקולמוס, אך מפני שכבר רחבו ונסבו הדברים יתר מדי ונלאיתי כתוב אמרתי לעטי די ופסקתי. ומי שאמר לעולמו די יריק על כת"ר ברכה עד בלי די ירום קרנו בכבוד ושלות השקט ויתברך בכ"ט כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת: <noinclude>{{שולי הגליון}} {{דיקטה}} {{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
תבניות המופיעות בדף זה:
תבנית:-
(
עריכה
)
תבנית:Min
(
עריכה
)
תבנית:Plainlinks
(
עריכה
)
תבנית:Replace
(
עריכה
)
תבנית:Str find
(
עריכה
)
תבנית:Str len
(
עריכה
)
תבנית:Str mid
(
עריכה
)
תבנית:Str mid/core
(
עריכה
)
תבנית:Trim
(
עריכה
)
תבנית:Yesno
(
עריכה
)
תבנית:אות למספר
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:ביאורים
(
עריכה
)
תבנית:בלי סוגריים מרובעים
(
עריכה
)
תבנית:גודל1
(
עריכה
)
תבנית:גופן
(
עריכה
)
תבנית:דיקטה
(
עריכה
)
תבנית:דף הבא
(
עריכה
)
תבנית:דף קודם
(
עריכה
)
תבנית:הועלה אוטומטית
(
עריכה
)
תבנית:החלף
(
עריכה
)
תבנית:היררכיה
(
עריכה
)
תבנית:הערה
(
עריכה
)
תבנית:הערה/קוד
(
עריכה
)
תבנית:הערות שוליים
(
עריכה
)
תבנית:זי
(
עריכה
)
תבנית:חלונית
(
עריכה
)
תבנית:חץ משולש
(
עריכה
)
תבנית:ממ
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/בבלי ומפרשיו
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/ירושלמי
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/ירושלמי ומפרשיו
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/מסכת
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/משנה
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/משנה ומפרשיה
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/תנ"ך ומפרשיו
(
עריכה
)
תבנית:ממר
(
עריכה
)
תבנית:מסגרת2
(
עריכה
)
תבנית:מספר לאות
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:מרכז
(
עריכה
)
תבנית:ניווט כללי עליון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:ניווט כללי תחתון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:סרגל כללי
(
עריכה
)
תבנית:סרגל כללי/פנים
(
עריכה
)
תבנית:עוגן
(
עריכה
)
תבנית:ק-4
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק1
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק2
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק3
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק4
(
עריכה
)
תבנית:קטן
(
עריכה
)
תבנית:ש
(
עריכה
)
תבנית:שולי הגליון
(
עריכה
)
תבנית:תנאי מסכתות תחתון
(
עריכה
)
תבנית:תנאי מפרשים כללי
(
עריכה
)
יחידה:Arguments
(
עריכה
)
יחידה:Math
(
עריכה
)
יחידה:PV-options
(
עריכה
)
יחידה:ParamValidator
(
עריכה
)
יחידה:String
(
עריכה
)
יחידה:Yesno
(
עריכה
)
יחידה:הערה
(
עריכה
)
יחידה:סוגריים
(
עריכה
)
יחידה:סוגריים2
(
עריכה
)
יחידה:פרמטרים
(
עריכה
)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף