עריכת הדף "דבר אברהם/א/כג"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
{{מרכז|'''סימן כג'''}}

==א==

[א] '''ומדי''' עברי בין רוכסי ענינים אלו ראיתי לרבים מן האחרונים ז"ל שהביאו דברי השמ"ק כתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/ה/ב#דם|דף ה' ע"ב]] ד"ה דם מיפקד פקיד}} דבמילה חייב על תלישת הבשר משום תולש כדאמרינן בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/צד/ב|דף צ"ד ע"ב]]}} גבי צפורן שלא פירש דחייב חטאת אם נטלו בכלי. ועפי"ז דנו האחרונים ז"ל דבמילה איכא חיוב גוזז או קוצר משום עוקר דבר מגידולו, ולכן הקשו משמעתין דשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קלה/ב|דף קל"ה ע"ב]]}} דתניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל כוי הא לא שהה ספקא הוי מימהל היכי מהלינן אמר ראב"א מולין אותו ממ"נ אם חי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר הוא והשתא אי אמרת דיש קוצר או גוזז במילה מאי ממ"נ איכא הכא והרי אפילו נפל הוא מ"מ חייב משום גוזז שהגוזז מן המתה חייב כמבואר ברמב"ם (פ"ט מהלכות שבת ה"ז). ואפילו אם חיובו משום עוקר דבר מגידולו דקוצר מ"מ בנפל נמי הוי עוקר דבר מגידולו דאע"פ שאינו חי מ"מ לא גרע מצומח שהרי יש לו איזה חיות וגדל וצומח. עוד הקשו משבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קו/א|דף ק"ו ע"א]]}} דאמרינן לר"ש דמקלקל בחבורה חייב מ"ש דר"ש מדאצטריך קרא למישרי מילה הא חובל בעלמא חייב. ולהשמ"ק דאיכא במילה גם איסור גוזז וקוצר יקשה מנלן דמקלקל בחבורה חייב דילמא פטור בחבורה וחייב בגוזז או קוצר ומשו"ה אצטריך קרא למישרי. עיי' בס' ישועות יעקב חאו"ח ([[ישועות יעקב/אורח חיים/שכא#א|סי' שכ"א סק"א]]) ובשו"ת עמודי אור {{ממ|[[עמודי אור/צו|סי' צ"ו]]}}. דוגמא לדבריהם מ"ש התוס' שם (ד"ה מדאצטריך) דמשו"ה א"א ללמוד חבורה והבערה לחייב בהו מקלקל משריפת בת כהן יעו"ש בתירוצם א"נ:

'''ולענ"ד''' תמוה מאד לדון במילה משום גוזז או קוצר דלכאורה הסברא נותנת דאין חיוב גוזז וקוצר אלא כשגוזז וקוצר מאיזה גוף דבר שאינו חלק ממנו אלא צומח ממנו או נטפל אליו כגון צמר צפרנים ושער תבואות ופירות שהם צומחים מאותו גוף ועומדים ליקצץ. אבל תולש חתיכה וחלק מאיזה גוף ומקטינו דבר שאינו עומד ליקצץ כלל לא שייך ביה גוזז וקוצר שאינו גוזז מעל הגוף אלא תולש את עיקר הגוף עצמו. והגע בעצמך המפשיט עור בהמה שיש לה גיזה או חותך ממנה נתח במותה היתכן שיקרא גוזז. וא"כ במילה נמי קשה היאך דנהו השמ"ק כגוזז או קוצר ומאי דומיא היא לשערו וצפרניו. והא דאמרינן בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קז/ב|דף ק"ז ע"ב]]}} הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו וכתבו התוס' בע"ז {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/כו/א#סברא|דף כ"ו ע"א]] ד"ה סברא}} שהוא משום גוזז ומוכח דתולש מגופו נמי הוי גזיזה, שאני התם דעובר לאו גופה של בהמה הוא ועומד ליפרד ממנה והוי כפירות האילן משא"כ הכא במילה. ואולי ס"ל להשמ"ק כיון דערלה זו חייבת במילה ועומדת ליקצץ לא מיחשבא כבר כחלק מן הגוף ודיני כציצי עור ולכן שייך בה תולש. ולפי"ז יש מקום כל שהוא לתרץ קושיית האחרונים על השמ"ק, דאפשר דדברי השמ"ק לא נאמרו אלא בבר קיימא שחייב במילה וערלתו עומדת ליקצץ אבל נפל שפטור ממילה חשיבא ערלתו כחלק מגופו שאינה יתרת אצלו ולא שייך גבה גוזז וקוצר ומשו"ה לא עבר כלל וניחא גם להשמ"ק הממ"נ דראב"א דאם נפל הוא איסור גוזז נמי ליכא מטעם הנ"ל. אבל דוחק הוא ותו דספק נפל נמי צריך מילה מספיקא וערלתו עומדת ליקצץ בכל אופן:

'''אולם''' אפילו אם לא נצדק בסברא זו אלא דתולש חנק מן הגוף נמי הוי גוזז מ"מ תמה אני על הגאונים הנ"ל שרצו לדון שיהא גוזז דמילה גם בנפל משום דגוזז מן המתה חייב דלפי"ז החותך נתח בשר מבהמה שחוטה נמי יתחייב משום גוזז אתמהה. אך כ"ז אינו מספיק אלא לקושייתם מראב"א אבל הקושיא השניה מדף ק"ו במקומה עומדת:

==ב==

[ב] '''וסליק''' על דעתאי למימר לכאורה ליישוב קושיות אלו. דהנה תנינן בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קלז/א|דף קל"ז ע"א]]}} אנו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה אח רוב העטרה. ויש להסתפק אם חיפוי רוב העטרה הוי שיעור המילה. ר"ל שכל מה שהיה מחפה את רוב העטרה צריך לחתוך ואם נשתייר לא עשה ולא כלום אע"פ שאין השיור מחפה בפועל את העטרה כגון שנשאר ציץ שיש בו בכדי לכסות את העטרה אלא שאינו מכסה אותה בפועל שאינו מחובר לגיד אלא מצד אחד ונופל הוא למטה לצד הקרקע או לצד הגוף ולא על העטרה וא"א נו בשום אופן לכסותה מ"מ מעכב לפי שלא חתך עדיין את שיעור המילה, או דילמא עיקר הקפידא הוא רק בחיפוי רוב העטרה בפועל במה שהיא מתכסה אבל היכא שא"א לציץ שיחפה מפני שנופל למטה אע"פ שיש בכמותו שיעור חיפוי אינו מעכב. ומלשון השו"ע יו"ד {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/רסד#ה|סי' רס"ד ס"ה]]}} משמע קצת דעיקר הקפידא הוא מה שחופה בפועל רוב העטרה שכ' ואם לא נשאר ממנו אלא מעט ואינו חופה רוב גובהה של עטרה אינו מעכב המילה, ועיי' ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/מילה/ב#ג|פ"ב מהלכות מילה ה"ג]]}}. והרי גם עור הפריעה אין אנו גוזזין וקוצצין מן הגוף לגמרי אלא קורעין אותו עד שתתגלה העטרה והוא נפרך אח"כ מאליו וחזינן מזה דאיו חיוב לגזוז ולהפריד לגמרי מן הגוף. ואין לומר דשאני עור הפריעה שהוא רך ונפרך אח"כ מאליו משא"כ עור הערלה שהוא בשר, חדא דמאן יימר לן דעור הערלה נמי לא יפרך במשך הזמן ועוד מאי מהני מה שעור הפריעה מיפרך למחר ולאחר זמן והרי ביני וביני יעבור יום השמיני בעודו קיים ואינה מילה עד שיפרך, ומי לא עסקינן במל בשמיני סמוך לחשכה ומילה שלא בזמנה מאי איכא למימר דבעינן שיהא מהול מיד ואסור לאחרה, (עיי' לקמן סי' ל"ג), אלא ודאי דבמה שהעטרה מתגלית וא"א עוד לעור הפריעה לחזור ולכסותה בפועל נתקיימה כבר מצות מילה. וראיתי בשו"ת חתם סופר {{ממ|[[שו"ת חתם סופר/ב/רמט#|חיו"ד סי' רמ"ט]]}} שנתקשה איך מברכין בפריעה על המילה והאיך נכללה בשוב מול את בני ישראל הרי אינו חותך וקוצץ אלא רק פורע את העטרה, ומסיק דלשון מילה דהכא אין פירושו חיתוך וכריתה כלל אלא הסרת הדבר ומובנו כולל גם פריעה. וא"כ יש פנים לומר דכשם שפריעה הויא מילה אע"פ שאינו קוצץ וכורת לגמרי ה"נ בעור הערלה. ואל יהא הדבר מוזר כ"כ בעיניך שגדולה מזו מצאתי בס' בינת אדם בסופו שבא לידי חקירה אם גם עור הערלה הוי מעיקר המילה או דעיקר המילה הוא רק על עור הפריעה לחוד שתתגלה העטרה ממנה ועור הערלה צריך לחתוך רק בכדי שיגיע לגילוי העטרה מעור הפריעה. [ועיי' בפ"ת יו"ד {{ממ|[[פתחי תשובה/יורה דעה/רסד#יג|סי' רס"ד ס"ק י"ג]]}}], ואף דלא סליק הכי ובודאי פשוט דעור הערלה הוי מעיקר המילה מ"מ הן לא רחוק מאתנו לומר דלא עדיף עור הערלה מעור הפריעה וסגי בגילוי העטרה לחוד שלא בכריתה גמורה מן הגיד. ובכ"ז היתה החקירה חדשה בעיני ומעין מילתא דתמיהא עד שמצאתי בשו"ת מהרי"א יהודה יעלה (חיו"ד סי' רנ"א) שנשאל הלכה למעשה בעובדא שאירע בילד שמהלוהו ובהיותו כבן שתי שנים נודע שמהלוהו שלא כהוגן שנשאר עור הערלה מחובר ותלוי למטה כאותו אופן ממש שחקרנו, ונסתפק כמ"ש אם מצות מילה עניינה כריתת הערלה או גילוי העטרה והביא את דברי החת"ס שהזכרנו ובכ"ז מסיק דאינה מילה, אמנם רב אחד ומוהלי העיר תפסו כדברינו דמינה כשרה הויא ואין בכך כלום דכיון שכל העטרה מגונה הרי הוא נימול כהוגן. והנאני הדבר מאד ואין כל חדש תחת השמש ולפי"ז אפשר לקיים מצות מילה שלא בכריתת פור הערלה ותפרדתו לגמרי מן הגוף אלא כשמחתכו למעלה ומן הצדדים ונשמיט ונשאר תלוי כלפי קרקע שאינו מחפה עוד את העטרה נמי סגי. ונמצא דאין במצות מילה בהכרח לקיומה אנא מלאכת חובל בלבד ולא גוזז וקוצר שלא נכרת העור לגמרי ממקום חיבורו, ושפיר מוכרח מדאצטריך קרא למישרי מילה דחובל בעלמא חייב:

==ג==

[ג] '''ואין''' לומר כיון שחותך רוב הערלה ונשארה מחוברת רק במיעוטה חייב כבר כאלו תלשה לגמרי וכדאמרינן בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/צד/ב|דף צ"ד ע"ב]]}} ציצין שפירשו ברובן בכלי פטור אבל אסור הרי דפירשו רובן חשיבי כתלושין, דז"א דפירושא דמילתא מאי דאמרינן דפירשו רובן חשובים כתלושין אפשר על שני פנים א) כדקיי"ל בכ"מ רובו ככולו ב) דלאו משום רובו ככולו הוא אלא משום שקרובין כבר לינתק, וה"ה דפירשו מיעוטן בכה"ג נמי פטור כיון שקרובין לינתק אלא דאורחא דמילתא הוא דכל זמן שלא פירשו רובן אינן קריבין לינתק. והנה לפי דרך הראשון דדיינינן בזה רובו ככולו היה מקום לומר גם בנ"ד דכיון שקצץ רובו הרי הוא כאלו קצץ כבר כולו. אבל לענ"ד לא יתכן לדון בזה רובו ככולו דלא נאמר האי כללא אלא בדברים שיסודם בדינא, ר"ל שיסוד השיעור של כולו הוי מדינא בהא הוא דקיי"ל דרובו הוי נמי ככולו דלזה נתכוונה תורה בכל שיעוריה דברובם נמי סגי, אבל הכא בגדרי המלאכות של שבת שאינן תלויין בדינים ושיעורים הקצובים מגזרת התורה אלא גדריהן ושיעוריהן לפי דרך מלאכתן הן לא שייך לומר כן. ואחרי דזה ברור דמלאכת הקוצר והגוזז לפי דרך בני אדם היא לכרות לגמרי מאי מהני מה שבדין תורה חשוב הרוב ככולו הא מ"מ לא נשתנה בשביל זה דרך בני אדם במלאכה זו אלא נוהגים הם לכורתם לגמרי וזהו מעיקרו גדרי המלאכה, וכשם שבקוצר ששיעורו כגרוגרת לא יועיל רוב גרוגרות משום דלא חשיב ולא חזי למילתיה ה"נ לא תועיל תלישת רובו. וכן להיפוך בציצין שפירשו רובן אלו היה מדרך בני אדם לקצור כיוצא בזה אפשר שהיה חייב התולשן אע"פ שרובו ככולו. ואמנם עיקר טעמא דפירשו רובן הוא כדרך השני משום שקרובין לונתק וכדפירש"י וכ"פ הר"א ממיץ ביראים ([[ספר יראים/קב|סי' ק"ב]]) דכיון שפירשו רובן אין סופן להתחבר, ואין זה שייך לנ"ד דשאני התם שפירשו רובן מקודם ואנו דנין לענין הבא וגומר לתולשן אם הוא חייב בהא שפיר קא אמרינן דלאו מידי עביד דבלא"ה נמי היו קרובין לינתק והלכך לאו מלאכה היא. אבל לחייב בשביל זה את התולש עד רובן בשביל שקירב את הניתוק אי אפשר שאין זה כתולש. והגע בעצמך לשיטת התוס' שבת {{ממ|[[תוספות/שבת/קנ/ב#במחובר|דף ק"נ ע"ב]] ד"ה במחובר}} דאין קוצר ביבש דחשוב כבר כתלוש אטו המייבש במחובר יתחייב משום קוצר, דבר זה לא שמענו. הלכך בשביל מה שעשה את הערלה לקרובה לינתק בודאי פטור, ולדון בה דכבר היא תלושה בפועל לגמרי משום רובו ככולו נמי לא שייך כמ"ש שאין זה ענין לגדרי המלאכה התלויים בדרך בני אדם במלאכתם:

==ד==

[ד] '''ואפילו''' אי יהיבנא גם לזה דמפריש ציצי עור עד רובן חייב אע"פ שהוא עצמו לא גמר את הניתוק משום שעשה כבר מעשה המביא לידי ניתוק ויגמר הניתוק מאליו, מ"מ נראה דאינו חייב בכה"ג אלא אם יוגמר הניתוק מאליו באותה שבת מיהא אבל אם יוגמר ניתוקן בחול פטור דעד שלא יוכרח לגמרי עדיין לא נגמרה מלאכת הגוזז והקוצר, דנהי דא"צ לגמור בעצמו אלא דאפילו אם יוגמר מאיליו ניתוק המיעוט מחמתו נמי סגי מ"מ צריך שתיגמר עכ"פ כל המלאכה בשבת דלא עדיף ניתוק הבא מאליו מנתקו בידים, דומיא דאופה ומבשל דכל המלאכה שצריך האדם לעשות בהם היא רק להדביק את הפת בתנור ולשפות את הקדירה אצל האש וגוף האפייה והבישול נעשים מאליהם ובזה מתחייב ואפ"ה אם לא נגמרה האפייה והבישול בשבת עד כדי קרימת פנים ומאב"ד פטור משום דעדיין לא נגמרה המלאכה אע"פ שהאדם גמר כבר כל מעשיו המביאים לידי אפייה ובישול כמבואר בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/ד/א|דף ד' ע"א]]}} הדביק פת בשבת התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה, ועיי' בתוס' (ד"ה קודם שיבוא). וכיון דצריך שיוגמר הניתוק באותה שבת דוקא בודאי רחוק לומר דעור הערלה שישאר תלוי ינתק ויפרך מאליו בו ביום ותו דאפשר למול סמוך לחשכה שבודאי לא ינתק בשבת ולא יעבור משום גוזז וקוצר דמצות זריזין מקדימין בלחוד בודאי לא דחיא שבת ועיקר מצות מילה אפשר לקיים סמוך לחשכה. וא"כ אף לבתר דגלי קרא דמילה דחיא שבת מ"מ כל כמה דאפשר למעוטי באיסורא צריך למעט שהרי מילה דוחה גם צרעת ומ"מ אמרינן בה אם אפשר לקיים את שניהם מוטב כמבואר בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קלג/א|דף קל"ג]]}}. [ועיי' בס' מגיני שלמה שבת {{ממ|[[מגיני שלמה/שבת/קל/ב|דף ק"ל ע"ב]]}} שכ' דשבת הותרה אצל מילה ויעוי' כס' נודע בשערים מהדו"ת חחו"מ (סי' ע') ובס' עמודי אור {{ממ|[[עמודי אור/כ|סי' כ']]}} שצידד ג"כ לומר כן ואין דבריו מוכרחין ועיי' בשעה"מ (פי"ב מהלכות עכו"ם ה"א) שכתב להיפוך דשבת דחויה אצל מילה וגם יש לדון שאינו שייך לדברינו ועיי' להלן {{ממ|[[#ט|אות ט']]}}]. וא"כ שוב הדרן לתירוצן דאין במצות מילה בהכרח אלא חובל ולא גוזז וקוצר כנ"ל:

==ה==

[ה] '''ועדיין''' כד מעיינינן פורתא לא פשיטא לן כ"כ לומר כמ"ש שאם מפריש ציצי עור עד רובן חייב צריך שיגמר דוקא ניתוקן בשבת דומיא דאופה ומבשל ויש מקום לבע"ד לחלוק, לפי שמצינו איזו מלאכות שבת שחלוקין בזה מאופה ומבשל ואין גדרי המלאכות השונות שוין בכך. דהנה במלאכת הזורע אין אופיה של מלאכה הטלה בעפר לחוד אלא עיקרה הוא מה שמביא לידי השרשה ויניקה, שהרי זורע במקום שאינו ראיי להשריש פטור והשורה חטים ושעורים במים חייב משום זורע כמבואר ברמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ב) והוא מסוגיא דזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/צד/ב|דף צ"ד ע"ב]]}} כמ"ש הכ"מ (עיי' במג"א {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/שלו#יב|סי' של"ו סקי"ב]]}} ובנ"א הל' שבת כלל י"ב ואכמ"ל) והמשקה מים לזרעים חייב נמי משום זורע לפי שמוסיף יניקה כמבואר במו"ק {{ממ|[[בבלי/מועד קטן/ב/ב|דף ב' ע"ב]]}}, הרי דעיקרו של זורע הוא מה שמביא לידי יניקה דאל"ה לא היו כל הני מגדר הזורע, ומ"מ בודאי חייב על מעשה הזריעה לחוד אע"פ שעדיין לא נשרש באותה שבת, ואפשר דחייב אפילו אם לא נקלט כלל אח"כ, משום דבזריעה לחוד נגמרה המלאכה לענין שבת כיון שעשה מעשה המביא לידי השרשה, דאלת"ה אלא שאין הזורע חייב אא"כ נקלט באותה שבת אין מציאות בעולם לחיוב זורע דהרי אמרינן בר"ה {{ממ|[[בבלי/ראש השנה/י/ב|דף י' ע"ב]]}} דלכו"ע אין קליטה בפחות מג' ימים ואנן קיי"ל דאין קליטה בפחות מי"ד יום. וראיתי בס' מגן אבות להגאון ר"מ בנעט ז"ל במלאכת זורע שכ' ג"כ כדבר פשוט דזורע חייב מיד, וכן מצאתי בס' מנ"ח {{ממ|[[מנחת חינוך/רצח#ח|מצוה רצ"ח אות ח']]}} שכ' להדיא כדברינו דמבשל ואופה אינו חייב אלא עד שידביק ויאפה בשבת אבל זורע חייב מיד והוכיח כהוכחתנו הנ"ל, עיי"ש שהאריך בטו"ט ומסיק שכן מצא בס' החינוך {{ממ|[[ספר החינוך/תקמח|מצוה תקמ"ח]]}} לענין כלאי הכרם דאע"פ שאינו נאסר עד שישרשו כמבואר בפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/כה/א|דף כ"ה ע"א]]}} מ"מ לענין מלקות שהלאו נאמר בלשון לא תזרע חייב מיד שזרע דזוהי זריעה. וכן נראה לי להביא ראי' מתו"כ (פ' שמיני) מנין לזרעים שזרען טהרו ת"ל אשר יזרע טהור או יכול אע"פ שלא השרישו ת"ל הוא הרי חזינן דאי לאו מיעוטא דהוא הו"א דאפילו לא השרישו נמי טהור מקרא דאשר זרע ומוכח דשם זריעה נופל מיד כשזורעו אע"פ שעדיין לא נקלט. ולפי"ז יש מקום קלוש ופרצה דחוקה לבע"ד לומר דמלאכות גוזז וקוצר הוו נמי כמלאכת הזריעה דמכיון שעשה מעשה כזה המביא לידי ניתוק חשובה כבר המלאכה כנגמרה בזה בלבד, וא"כ גוזז ציצי עור בגוונא דכתיבנא חייב מיד אע"פ שיוגמר הניתוק אחר שבת כמו זורע:

==ו==

[ו] '''אך''' לכשנעמוד על טעמו של דבר שחלוקין בזה אופה ומבשל מזורע נראה ונוכח דאין זה שייך אלא בזורע ולא בנ"ד. דבאמת אע"פ שהדין ברור ומוכרח מכח הוכחות הנ"ל דזורע חייב מיד מ"מ טעמא בעי במה שהוא חלוק מאופה ומבשל:

'''ומתחלה''' עלינו לסתור מה שהיה עולה לכאורה על הדעת לומר, דבאמת אין אופה ומבשל חלוקים כלל בזה מזורע וכשם שזורע חייב על ההטלה בקרקע לחוד ה"נ אופה ומבשל חייב על ההדבקה בתנור ועל השפיתה אצל האש לחוד וזוהי עיקרה וסופה של מלאכת האופה והמבשל וכל מה שנעשה אח"כ מאליו באפיית הפת ובישול הקדירה אינו נכנס כלל בסוג המלאכה גופה, שאין אופיה של מלאכה אלא מה שנעשה בידי אדם ממש ולא מה שבא אח"כ ממילא והא דפטור אם רדה קודם שיקרמו פניה או קודם שתתבשל כמאב"ד אינו משום חסרון בשיעור המלאכה שהיא נידונית כמי שלא נגמרה עדיין כולה אלא משום דלא איתעבידא מחשבתו כההיא דהזורק (דף צ"ז ע"ב) נתכוין לזרוק ארבע וזרק שתים נתכוין לזרוק ד' וזרק שמונה יעו"ש, משא"כ בזורע שנעשית מחשבתו שהרי תיקלט לאחר זמן. ואפילו נא נקלטה לאח"ז י"ל דלא הוי כלא נעשית מחשבתו שהרי ידע מתחלה את הספק שיש שאינו נקלט ואדעתא דהכי זרע והוי כאומר כל מקום שתרצה תנוח דחייב. או נאמר דזה נמי מיקרי לא נעשית מחשבתו ואם לא נקלטה כלל פטור, וכ"ת א"כ האיך אפשר לזורע שיתחייב והא הוי לעולם התראת ספק שמא לא יקלט הזרע ויפטר, כמו שהקשו התוס' (דף ד') באופה ותירוצו של הריב"א שם לא שייך הכא כמבואר למעיין, י"ל כיון דרוב פעמים נקלטין לא הוי התראת ספק בשביל שאפשר שיארע כמיעוטא כמ"ש התוס' גיטין {{ממ|[[תוספות/גיטין/לג/א#ואפקעינהו|דף ל"ג ע"א]] ד"ה ואפקעינהו}}. {{הערה|*) הגה"ה. '''ואחי''' הרה"ג מוהר"ר חיים כהנא שפירא (נ"י) ז"ל העיר דאין לדון בזה התראת ספק לפמ"ש התוס' יבמות {{ממ|[[תוספות/יבמות/פ/א#נעשה|דף פ' ע"א]] ד"ה נעשה}} גבי אכל חלב מבן שתים עשרה [ויום אחד] עד בן שמונה עשרה ונולדו בו סימני סרים ולאחר מכאן הביא ב' שערות רב אמר נעשה סרים למפרע וז"ל ונקי על חלב שאכל דלא חשיב התראת ספק אע"ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלאי למפרע שהיה גדול בשעת התראה עכ"ל, וה"נ כתר הכי איגלאי למפרע שהיתה הזריעה עומדת ליקלט. אבל לדעתי אין זה נכון. דשאני התם שלא נתחדש שים דבר מה שלא היה מקודם והיה ראוי להפתנות אצא שנתברר הדבר אח"כ שכן היה גם מתחלה שהיה כבר גדול אלא שלא הכרנוהו אז ולכן אמרינן איגלאי מילתא למפרע ולא הוי התראת ספק, משא"כ הכא שענין הקליטה נתחדש בו אח"כ ומקודם היה אפשר גם להשתנות שפי הוי התראת ספק דמי יימר שיקלט ולא שייך לומר בזה כסברת התוס' דלגבי בירור לחוד. ומכח זה שמה אני על השאגת אריה שבתשובתו שנעתקה מס' בית אפרים ונספחה עתה לס' שאג"א בסופו הביא דברי התוס' אלו וכתב שא"י מה יאמרו הא דשבועות {{ממ|[[בבלי/שבועות/ג/ב|דף ג' ע"ב]]}} וש"ד שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלו וכן בנותר דחשיב ליה התראת ספק והרי לאחר שעבר הלילה גבי נותר והיום גבי שבועה ידע העובר שעבר עבירה ובמה עבר ואפ"ה חשיב ליה התראת ספק. ודבריו ז"ל מתמיהין דמה זה ענין לדברי התוס' התם הרי נתברר הדבר למפרע שלא היה ספק בגדלותו אבל הכא מאי איגלאי למפרע איכא למימר הרי ודאי היה בידו מתחלה שלא להותיר עד בקר או לאכול את הככר באותו היום, ועוד יש לתמוה טובא בדבריו ז"ל ואכמ"ל. ועיי' במל"מ הלכות סנהדרין {{ממ|[[משנה למלך/סנהדרין/טז#ו|פט"ז הלכה ו']]}}:}} אבל לומר כן שתהא מלאכת האופה נגמרת מיד עם ההדבקה בתנור ופטורא דרדה קודם שיקרמו פניה משום לא נעשית מחשבתו, דעד כאן לא שייך לפטור משום לא נעשית מחשבתו אלא אם נשתנה ממחשבתו בעיקר מעשה המלאכה גופה בתוך השיעור הצריך לחיובה כמו בזורק דלא נעשית מחשבתו בעיקרה של מלאכת הזריקה גופה בתוך שיעור מעשה החיוב דהיינו קודם ההנחה שלא נגמרו מעשיו כמלאכת מחשבת ולא נעשה שיעור חיוב ועיקר המלאכה כמחשבתו, אבל אם גוף המלאכה כפי גדריה נעשה כמחשבתו אלא שהתכלית והתועלת שהיו צריכין לצאת אח"כ לפי מחשבתו ממלאכה זו לא יצאו כרצונו לא שייך לדון בזה לא נעשית מחשבתו שהרי גוף המלאכה נפשית כהוגן כמלאכת מחשבת, והגע בעצמך הבונה בית לדור בו ואחר שגמרו נשרף שלא נעשה כמחשבתו לדור בו אטו יפטר בשביל זה מחיוב בונה, וה"נ דכוותה שאם תאמר דענין המבשל הוי כעין זורע ששפיתת הקדירה אצל האש במקום שראויה להתבשל בלחוד הוי גוף המלאכה א"כ ע"י השפיתה כבר נעשה ונגמרה המלאכה כולה שבידו כתיקונה כמלאכת מחשבת ומאי איכפת לן תו אם הוסרה אח"כ מן האש ולא יצאה לפועל התועלת הצדדית שחשב שהיא חוץ מגוף המלאכה, ובזורע בודאי חייב מיד אע"פ שלא נקלטה אח"כ כיון דבשעת הזריעה ראויה ליקלט ואינו פטור אא"כ זרע במקום שא"א לה ליקלט מעיקרא. אלא ודאי מדחזינן דרדה את הפת קודם קרימת פנים פטור מוכח דעיקר המלאכה והחיוב של אופה לא הוי על מעשה ההדבקה בתנור לחוד אלא עם פעולת האפייה עד כדי קרימת פנים ביחד דיקא. וזה פשוט מאד ומבואר א"צ לאומרו כלל:

'''והנראה''' שהחילוק שבין אופה ומבשל לזורע פשוט הוא וכמו שהרגיש קצת גם בס' מנ"ח, דעיקר שם בישול ואפייה לא מיקרי אלא עד שיאפה ויתבשל אבל זורע מיקרי מיד ונגמרה מלאכתו ואינם חלוקין בחיובם אלא באופיין של מלאכותיהן, וזוהי הנותנת דלפי שזמן הקליטה מרוחק ומסופק [ולוא יהא רק במיעוטא] לכן נעשית מלאכת הזריעה כמלאכה בפ"ע שאינה תלויה בהשרשה אלא בהזרעה לחוד היא נגמרת, אבל באופה ומבשל שהאפייה והבישול באים תכופים לשפיתה והדבקה וודאים הם משו"ה גם זה מכלל המלאכה הוא. וא"כ בקוצר וגוזז ותולדותיהן דבודאי עיקר דרך מלאכתן הוא שיכרתם לגמרי מיד ולא שיעשה בהם רק מעשה כזה שיגרום כריתתם מאליה בודאי צריך שיגמור ניתוקם וכריתתם בשבת ואי לאו הכי לאו מידי עביד דלא נעשית כל המלאכה בשבת, ולא דמי לזורע שכל מלאכתו נגמרה כבר ואין חיובו מצד שסופו להשריש אלא שההזרעה עצמה היא המלאכה כמ"ש אלא דמי לאופה ומבשל. ואדרבא עדיפי עוד גוזז וקוצר גם מאופה ומבשל לענין זה, שבאופה ומבשל עכ"פ דרך מלאכתן הוא שתיעשה כ"י בני אדם התחלתן ולא סופן ובגוזז אף גמר מלאכתן כדרכן ע"י מעשה אדם הוא והלכך שייך הגמר יותר לעיקר המלאכה וההתחלה עם הגמר אחת היא:

'''וראיתי''' בשו"ת הלכות קטנות להר"מ חאגיז ז"ל {{ממ|[[הלכות קנות/א/רסו|סי' רס"ו]]}} שכ' ג"כ דזורע חייב מיד וחלוק הוא ממבשל בזה שהמבשל ואופה עדיין גמרו בידי אדם שצריך להגיס בקדרה ולחתות בגחלים אבל בזורע הכל בידי שמים עכ"ל. והדברים האלה ממותקים לע"ד אם מכוונים הם עם מה שכתבנו בעדיפות הקוצר על המבשל, ולפי"ז עיקר החילוק הוא בזה, דכל מלאכה שגמר שלה אפשר ליעשות ע"י בני אדם נכלל בתוכה גם הגמר שיוכל ליעשות ע"י עושה המלאכה ואם לא גמר הוי רק חצי מלאכה, וכל מלאכה שגמר שלה נעשה רק בידי שמים או שרגילותו בכך אין הגמר שייך לגוף המלאכה כלל, ר"ל דאין שם המלאכה כולל אלא מה שדרכו ליעשות ע"י מעשי בנ"א ומכיון שגומר כל מה שבנ"א עושין במלאכה זו הרי זה גומר כל המלאכה לענין חיוב שבת ואידך ממילא אתיא. וא"כ בגוזז נמי אע"פ שאפשר למיעוט הנשאר שיהא נפרך גם מאליו מ"מ כיון דאפשר ודרכו ליגמר בבני אדם הוי הגמר חלק מן המלאכה כולה. והוא גדר מסוים ומלא הבנה בגדרי המלאכות. אבל אין לומר להיפוך דדוקא במלאכה שגמר שלה נעשה בהכרח ע"י בנ"א הוא דשייך הגמר להמלאכה אבל אם יש רק אפשרות להגמר ליעשות מאליו אע"פ שאפשר לעשותו גם ע"י בנ"א אינו שייך כבר להמלאכה, ולפי"ז במפריש ציצי טור ה"נ כיון דאפשר מיהא למיעוט הנשאר להיות נפרך גם מאליו אין הגמר שייך להמלאכה ויתחייב מיד, דז"א חדא שאין הדעת נותנת כן ועוד מי לא אפשר למבשל שיגמר מאליו בנא הגסה וחתייה בגחלים כגון במדורה גדולה וכדומה, ויותר מזה יקשה דמה נעני להא דאמר שמואל בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קז/ב|דף ק"ז ע"ב]]}} השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב ומשמע דקודם שיבש בי כסלע לא נגמר עדיין חיוב המלאכה ואם חזר והשליכו לים פטור והרי התם תבוא היבשות בדג בידי שמים ולא במעשי בנ"א ויתחייב לפי"ז מיד, אלא ודאי כמו שכתבנו שהענין הוא להיפוך דכ"מ שאפשר ליגמר כ"י בנ"א נכלל גם הגמר בהמלאכה ומשו"ה ניחא ההיא דשילה דג מן הים דפטור כל זמן שלא יבש לפי שחיובו משום נטילת נשמה הוא כמבואר התם ונטילת נשמה גמר שלה אפשר גם בידי אדם. ויש להאריך בזה אבל אינו שייך כ"כ לענייננו:

==ז==

[ז] '''ולולא''' דמסתפינא הייתי אומר מילתא חדתא. דמה שאמרו ציצין שפירשו ברובן אין הכונה ברוב רוחבן אלא ברוב עובי העור והצפורן אבל רוב רוחבן לא מעלה ולא מוריד. והגע בעצמך אם נתפצל מאצבעו ציץ עיר שיש בראשו כחצי אצבע רוחב ובעיקרו במקום שעדיין מחובר לגוף רחבו ג"כ כחצי אצבע מיקרי מחובר והתולשו חייב ואם ראשו רחב יותר האצבע והוא הולך ומיצר כלפי מקום חיבורו בגוף ושם אין רחבי אלא כחצי אצבע יהא נידון כבר כתלוש משום דלגבי רוחב שבראשו היא מיעוט והוי כפירש רובו ומאי שנא, אלא ודאי נראה דרוב הרוחב לאו כלום הוא ואם הוא מחובר אפילו ברוחב כל שהו נמי דינו כמחובר והכוונה היא רק לעובי העור והצפורן שאם רוב העובי נפסק הרי הוא כתלוש. ובזה א"ש דברי הר"מ ז"ל בפיה"מ שהזכיר בס"פ המצניע דינא דפירש רובו גם לענין שער וכמדומני שראיתי נמי שתמה ע"ז מאי שייך לומר בשער פירש רובו, וכנראה הבין המקשה דפירושו של רובו הוא רוב הרוחב ומשו"ה ניחא ליה בציצי עור וצפורן שיש להם רוחב כשיעור הגוף והצפורן והוקשה לו בשער, ולמ"ש ניחא דבעור נמי מובן הרוב הוא בעוביו ואין בעור עובי יותר מבשער ומ"מ אמרו בו רובו וה"נ בשער. [וידידי הרה"ג מוהר"ר מרדכי סלוצקי ר"י מסוויסלאץ תירץ דכוונת הרמב"ם ז"ל לשער מסובך שנדבקים הרבה ביחד ונעשו לקליעה אחת דע"ז שייך לומר פירש רובו. והוא נכון. ולשונו מוכיח הכי שכ' ודע כי שער הראש כשנפסק או נחלש רובו ונשאר תלוי מן הראש ומצער אותו מותר לו לכרתו בידו בשבת עכ"ל, וזה יקרה בקליעת שערות ולא בשערות בודדות. (ועיי' ביו"ד (סי' קצ"ח) דמובא בשם המרדכי דקליעות שערות סכנה להסירן ואינן חוצצות בטבילה. ולפי פי' הנ"ל יש להכיר ע"ז מדברי הר"מ ז"ל אני. אך בנדבק מחמת זיעה שאני וחוצץ יעו' בב"ח שם) וענין חציצה שבטבילה (יו"ד סי' קצ"ח סכ"א) שציפורן המדולדלת במיעוטה חוצצת וברוב אינה חוצצת דתליא לכאורה בודאי ברוב רוחב, עיי' ט"ז {{ממ|[[ט"ז/יורה דעה/קצח#כב|ס"ק כ"ב]]}}, אינו שייך לכאן דהתם לאו משום תלוש קאתינן עלה שהרי הרמב"ם ז"ל לא חילק התם כלל בין פירשה רובה לפירשה מיעוטה כמובא בב"י ולענין שבת חילק בזה. ולא מלאני לבי להענית חידוש זה בכתב עד שמצאתי לרבנו הר"א ממיץ ביראים עמוד זמנים {{ממ|אות ק"ב}} שכתב איזה דברים קנוים בפי' רובן שבסוגיין שסתימתן נוטה למ"ש וז"ל פי' רובן רוב עובי הציץ והצפירן לצד האויר עכ"ל, ולא מצאתי לע"ע לדברים אלו מובן אחר זונה זה שכתבנו, ומ"מ עדיין לא הונח לי הלשון לצד האויר. ולפי"ז בחותך רוב רוחב עור הערלה ונשאר תלוי למטה ומחובר במיעוטי בודאי פטור שאין לדונו כפירשו רובן דזה אינו אלא בריב טיבי:

==ח==

[ח] '''אמנם''' לפי דברינו דאפשר אפילו נקיים מצות מילה כשישאר עור הערלה מחובר ותלוי למטה יש להקשות, דא"כ היאך ס"ד למימר דמינה תדחה צרעת בתורת דחייה גרידא ולשיטת הרמב"ם וכל הראשונים דקיימי כוותיה כמו שביארנו בסי' שלפני זה למסקנא נמי מדין דחייה קאתינן עלה והרי אפשר לקיים את שניהם למיל ולהשאיר את עור הערלה שבו הצרעת תלוי למטה מחובר ולא יקצצנו לגמרי עד שתעבור הצרעת דמקיים מצית מינה ובצרעת אינו עובר אנא בקציצה. [ולשיטת הרא"ה שהבאנו בסי' שלפני זה דלאו משום דחייה הוא אנא מקרא תקשה אקרא גופיה יעו"ש, ועוד דאפשר דזה לא שייך כלל למצות מילה ונא קאי עליה היתרא דקרא אף אליבא דרא"ה ויקשה כנ"ל]. מיהו יש לומר דאפיה אכתי איכא זימנא דשייך דחייה משום דזימנין אפשר לאיסור קציצת סימני טומאה לביא אפילו אם ישאר העור מחובר ותלוי, שהרי קיי"ל שיעור הנגע כגריס הקלקי מרובע במקום אחד ואם היה רחבו פחות מזה אע"פ שארכו יותר על אמה טהור עיי' ברמב"ם (פ"א מהלכות עומ"צ), וא"כ אם חתך במקום הנגע וחילק ריבוע הגרים לשני מקומות נטה וחייב משום קוצץ בהרת אע"פ שנא קצץ כמו כיוה את המחיה ובכה"ג שייך דחייה. אך לפי"ז יוצא לן דבר חדש שאם היתה הצרעת רק במקום הערלה כשיעורה לא יקוץ לגמרי אלא ישאיר את העור תלוי ומחובר. אולם יש להעיר ע"ז כמש"ל נענין גוזז דכיון שהרוב קצוץ נידון כבר בקוצץ את הבהרת שסופי לינתק ובזה אין לדחות כמ"ש נענין שבת ודו"ק:

==ט==

[ט] '''ולפי"ז''' מיושב קושיות האחרונים ז"ל דליכא במילה אלא חובל ומוכח דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא למישרי, וכן בספק נפל מותר ממ"נ שאין חובל במת ובגוזז יקוצר ליכא שלא יפריד את הערלה לגמרי מן הגוף. והא דקאמר השמ"ק דאיכא תולש במילה י"ל משום דקאי התם לההו"א דדם מיפקד פקיד דלפי"ז אין במילה מלאכת תובל וא"כ יקשה למ"ל קרא דביום השמיני למישרי הרי אין לנו חילול שבת כלל במילה גופה, ובע"כ היה צ"ל דלא סגי בגילוי העטרה לחוד אלא צריך לכרות ולהפריד את העור לגמרי מן הגוף ואז באמת היה כבר איסור גוזז או קוצר ולהכי גלי קרא דשרי, אבל לפי"מ דמסקינן דאיכא מלאכת חובל במילה שוב אין לנו הכרח מקרא דיש חיוב גוזז ושוב אפשר לומר כמ"ש דאין חיוב להפריד את העור לגמרי וממילא אין מקום לחיוב גוזז:

'''אבל''' יישוב דברי השמ"ק דחוק מאד ומפולפל וגם קשה לחדש דבר כזה במצות מינה שלא יהא בה חיוב כריתת העור לגמרי מן הגוף אע"פ שיש מי שתפס כן כמ"ש לעיל, ועוד דא"כ מילה בשבת יהתכוה ויניחוה תלויה למטה ומחוברת ויהא אסור לכורתה לגמרי בשבת שלא לעבור על איסור קוצר וגוזז ואין זכר לזה בשום מקום ולא כן טמא דבר. ואדרבא מסתימת הדברים שלא העירו הפוסקים משמע ודאי להיפוך דאין שום חילוק בין שבת לחול באופן המילה. וכ"ת דלעולם מיתקיימא מצות מינה בגילוי העטרה לחוד ואפ"ה הותר לכרות לגמרי גם בשבת משום דלא גרע בציצין שאינן מעכבין את המילה שחוזר עליהם כל זמן שלא סילק את ידו אע"פ שמוסיף חבורה שלא לצורך מצות מילה משום דכיון דאישתרי חבורה במילה רשאי הוא להוסיף בחבורה עד שלא סילק ידו דכחד מעשה דמי, ז"א דשאני התם שהוספת האיסור ג"כ משום חבורה הוא ואיסור זה הרי אישתרי בה והלכך כיון דנידון כמעשה אחד היינו הך חבורה שהותרה, משא"כ הכא שבגמר הקציצה יתוסף איסור חדש של גוזז וקיצר ואיסור זה לא אישתרי מעולם במילה מה יועיל לן מאי דהוי במעשה אחד. אך לפימ"ש לעיל דגם בחותך וכורת לגמרי אין במילה איסור גוזז וקוצר משום שהוא חלק מן הגוף אזדא לה פירכא זו ושוב אפ"ל כדברינו בעיקרם דמתקיימא מצות מילה אף כשנשאר העור מחובר ומ"מ רשאי לגמור בשבת כציצין שאינן המעכבין וכנ"ל. אך מצד עצמו הדבר רחוק כר"ש:

==י==

[י] '''ע"כ''' נראה לומר ליישוב דברי השמ"ק בדרך יותר הרווחת. דאפי"ת דשייך מלאכת גוזז וקוצר במילה מ"מ לק"מ מההיא דמקלקל בחבורה דדף ק"ו. דכיון דאינו צריך לבשר הערלה הגזיזה כלום הרי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דר"ש פוטר והתם ר"ש הוא דס"ל מקלקל בחבורה חייב וגמר לה מחילה, אבל לענין חבורה חשיבא מלאכה הצריכה לגופה דצריך לגוף עשיית החבורה כמ"ש התוס' שם והחסרון הוא רק משום מקלקל, ולכן צ"ל דגלי קרא לחבורה דלית בה אלא חסרון דמקלקל ולא לקוצר וגוזז דאית בהו תרתי מקלקל ומשאצל"ג, דאפילו היכא דמקלקל חייב נמי בעינן מלאכה הצריכה לגופה כמש"ש התוס' (ד"ה בחובל) ועיי' בחי' הרמב"ן והר"ן. ואע"פ שכתבו התוס' דמשום צורך המצוה חשיבא חבורה מלאכה הצריכה לגופה אין זה שייך אלא לחבורה ולא לגוזז וקוצר, דאלו היתה המצוה להשיג את הערלה החתוכה שפיר היה נידון בשביל זה כצריך לערלה משום דצורך מצוה הוי נמי כצורך חול, אבל באמת אין המצוה אלא במעשה החיתוך ולא להשיג את הערלה החתוכה ולכן הוי כצריך לחתוך ולא כצריך לדבר הנחתך, דמה שצריך לעשות בשביל המצוה הרי לא עדיף עכ"פ משהיה צריך מעצמו למלאכת הגזיזה ולא היה צריך לדבר הנגזז, וכבר כתבו התוס' בנוטל שערו וצפרניו חייב דאתיא כר"י דס"ל משאצל"ג חייב אבל לרבנן פטור אע"פ שצריך למלאכת הגזיזה כיון שאינו צריך לשער, וה"נ אע"פ שהוא צריך למלאכת החתיכה בשביל המצוה שמחייבתו לחתוך את הערלה מ"מ איני צריך מיהא לדבר הנגזז ולכן בודאי הוי משאצל"ג, משא"כ גבי חבורה שפיר כתבו התוס' דהוי צריכה לגופה בשביל המצוה דעיקר המלאכה היא החבלה עצמה וזה צריך לה מפני המצוה [ועוד העירו האחרונים ז"ל שצריך לדם משום הטפת דם ברית]. וכ"ת דמ"מ לשיטת הריב"ש מובא במג"א {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/שג#כב|סי' ש"ג ס"ק כ"ב]]}} דגוזז אע"פ שאינו צריך לצמר חייב אם צריך הוא ליפות את העור אכתי יקשה דה"נ יהא נידון במילה אף לענין גוזז כצריכה לגופה משום דמצוה לגלות את העטרה וצריך הוא לזה בשביל המצוה, י"ל חדא דילמא השמ"ק פליג עלי' דהריב"ש ועוד דשמא לא מיקרי עדיין צריכה לגופה מטעם אחר, דנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ומבואר בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קלה/א|דף קל"ה ע"א]]}} דלמ"ד ודאי ערלה כבושה היא דוחה שבת, וחזינן מזה דהטפת דם ברית הויא מצות מילה ממש וקרינן בה וביום השמיני ימול בשר ערלתו אפילו בשבת דאל"ה לא הוה דחיא שבת וא"כ מלאכת הגוזז שבמילה לעולם מלאכה שאי"צ לגופה היא דאלו נולד מהול לא הוה צריך לקיום מצות מילה למלאכה זו ובהטפת דם ברית לחודא הוה סגי ומיתקיימא בהכי מצות מילה, אבל לענין חבלה ליכא למימר הכי דבהטפת דם ברית נמי איכא חובל והוא ענין הכרחי לקיום המצוה. [אמנם בעיקר ענין הטפת דם ברית יש לעיין טובא ויעוי' בביאור הגר"א יו"ד (סי' רס"ג סק"ו) משם הירושלמי ובס' משכנות יעקב חיו"ד (סי' ס"א) ועוד]. ועוד י"ל והוא העיקר דאין מענין המצוה לגלות את העטרה אלא לחתוך את עור הערלה, ומה שאמרו חופה רוב הפטרה שיעורא בלחוד הוא דכל זמן שאין העטרה מגולה לא חתך עדיין כל הערלה החייבת במילה, וא"כ אינו צריך כלל לייפוי העטרה ונמצא דייפוי זה נמי אי"צ לגופו הוא:

'''ומ"ש''' השמ"ק דיש חיוב תולש במילה אע"ג דקאי גם אליבא דר"ש דפוטר משאצל"ג כמבואר למעיין בדבריו ולמה שכתבנו לעולם מלאכה שאי"צ לגופה היא יתיישב לן שפיר לאחר שנעמוד על דבריו. דז"ל דם מיפקד פקיד איסור חבורה פירש"י ז"ל בח' שרצים שחייב משום נטילת נשמה ולשון אחר פי' משום צובע שצובע העור כו' וקשה להך לישנא דצובע כו' ועוד הקשו בתוס' דגבי מילה נמי אמרינן בפ' ר"א דמילה האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן ליה ופריך פשיטא מדמחללין עליו את השבת מהו דתימא דם מפקד פקיד קמ"ל דחבורי מיחבר, מה צביעה שייכא באותה חבורה, ומדאצטריך קרא למישרי מילה אין ראיה דלא אצטריך משום הוצאת דם אלא להתיר תלישת בשר דחייב משום תולש כדאמרינן בשבת גבי צפורן שלא פירש דחייב חטאת עכ"ל. הנה כוונתו מבוארת דאותה ראיה עצמה שהביאו התוס' נגד רש"י מאומנא דלא מייץ היו יכולים להביא מקרא גופיה מדאצטריך למישרי מילה בשבת ש"מ דאין חיוב החובל משום צובע דאיזה צביעה שייכא במילה ול"ל קרא, וע"ז כתב דמקרא אין ראיה דאפ"ל דבאמת ליכא חובל במילה והחיוב הוא רק משום תולש. הרי דקאי השמ"ק השתא אלו לא הוה במילה חיוב חבורה ולפי"ז א"ש כמו שיבואר. דאליבא דאמת דאיכא חיוב חבורה והיא צריכה לגופה בשביל המצוה כמש"ל שפיר א"א למימר דאצטריך קרא למישרי מילה משום תולש וש"מ דחייב במקלקל שהרי אפילו תימא דמקלקל חייב בו מ"מ הוי גם משאצל"ג ול"ל למישרי ואין לומר דחייבה תורה תולש גם בשני החסרונות דהיינו במקלקל וא"צ לגופה דמהיכא תיתי לן לרבות חידוש כזה הרי עדיפא אית לן למימר דגלי קרא דרק מקלקל לחוד חייב באותה מלאכה שבמילה אבל צריכה לגופה בעינן כמו בשאר מלאכות שבת שהרי חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו המוברח וכל דאיכא למעוטי בחידושא עדיף. וזה לא נמצא אלא בחבורה שאין בה חסרון דא"צ לגופה. וכ"ז לא שייך אלא לפי האמת דאיכא חובל במילה ואפשר לאוקמי קרא דאתי למישרי חבורה ומשו"ה לא נוקים ליה לתולש מטעם הנ"ל, אבל לפום מאי דסבר השמ"ק השתא אליבא דרש"י דאין איסור חבורה במילה וכל עיקר האיסור שבה הוא רק משום תולש דליכא לאוקמי קרא למילי אחריני ולמעט בחידושו בע"כ צ"ל מדאצטריך קרא למישרי מילה ש"מ דתולש חייב במקלקל ובא"צ לגופה כאחד:

'''אמנם''' יש להקשות ע"ז, כיון דבאיסור תולש נמי הוה צ"ל דגלי קרא דמקלקל וא"צ לגופה כאחד חייב בו א"כ ל"ל להשמ"ק לומר דהאיסור שבמילה משום תולש הוא לימא דהאיסור הוא באמת משום חובל ומטעם צובע כהך לישנא דרש"י דקאי אליביה ואע"פ שאי"צ לצביעת התינוק מ"מ גלי קרא דחובל חייב במקלקל וא"צ לגופו כאחד כמ"ש לענין תולש, שהרי כמו"כ כתבו התוס' שם (ד"ה מיפקד פקיד) לענין נטילת נשמה שבחובל דאם פירושו של נטילת נשמה משום הכחשה הוא הוי במילה א"צ לגופה דאין צורך להחליש את התינוק וה"נ מה שכתבו שאין כאן צביעה מסתמא כוונתם נמי משום שא"צ לצביעת התינוק, וא"כ אפ"ל כנ"ל דגלי קרא דבשני החסרונות חייב בחובל. אבל אין זו קושיא, דנראה לי לומר דמה שכתבו התוס' שאין איסור צביעה בתינוק לאו משום משאצל"ג הוא אלא דבכה"ג לא הוי צביעה כל עיקר. דאמרינן בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/עה/א| דף ע"ה ע"א]]}} שוחט משום מאי חייב רב אמר משום צובע כו' אמר רב מילתא דאמרי אימא בה מילתא דלא ליתו דרי בתראי וליכחו עלי צובע במאי ניחא ליה ניחא דליתוום בית השחיטה דמא כי היכי דליחזו אינשי וליתו ליזבנו מיניה, ואי אמרת דהיכא דא"צ לצביעה הוי רק מלאכה שא"צ לגופה ל"ל לרב למימר משום דניחא ליה הרי אפילו אי לא ניחא ליה ואינו צריך לאותה צביעה נמי ליחייב לדידיה דס"ל בכתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/ו/א|דף ו' ע"א]]}} כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור וכבר כתב המ"מ {{ממ|[[מגיד משנה/שבת/א#ז|פ"א מהלכות שבת ה"ז]]}} דמאן דמחייב בדבר שאינו מתכוין מכש"כ דמחייב במשאצל"ג וא"כ ל"ל לטעמא דניחא ליה. אע"כ דבלא ניחא ליה באותה צביעה לא הויא מלאכה כלל לפי שאין זה דרך צביעה. אח"ז ראיתי שכ"כ בס' נשמת אדם (הלכות שבת כלל כ"ד אות א'), וכ"מ גם מדקדוק לשון התו' דלענין נטילת נשמה כתבו מפורש שאינו שייך בתינוק משום משאצל"ג וגבי צובע כתבו סתמא דבחבורה דמילה לא שייך צביעה ולא הזכירו ממלאכה שאצל"ג. ולפי"ז לא מצי השמ"ק לומר שהחיוב הוא משום צובע וגלי קרא דחייב שהרי לא הוי מלאכה כלל, ומשו"ה מוקים ליה לקרא משום מלאכת תולש וחייבו רחמנא במקלקל וא"צ לגופה וכ"ז הוא רק לפום מאי דהוה ס"ד מעיקרא אבל לפי האמת שהאיסור הוא משום חובל אין כאן איסור תולש כלל משום דהוי משאצל"ג. והשתא בממ"נ דראב"א נמי יש ליישב הכי דמשום תולש אין במילה איסור כלל ועיקר האיסור הוא רק משום חבורה ובנפל דמחתך בבשר בעלמא ליכא חבורה:

'''וכ"ת''' דאכתי לא ניחא אלא לר"ש דס"ל משאצל"ג פטור אבל לר"י דס"ל משאצל"ג חייב עדיין יקשה מימהל היכי מהלינן בשבת דליכא ממ"נ דראב"א שהרי בנפל נמי יתחייב משום תולש, ז"א דנראה דעיקר קושיית הש"ס מימהל היכי מהלינן לא הוי אלא לר"ש דס"ל דתיקון מצוה לא הוי תיקון וחובל חייב גם במקלקל והלכך בנפל נמי אע"ג דלית בי' מצות מילה מ"מ יתחייב משום הקלקל בחבורה ולפיכך הוצרך לממ"נ דראב"א, אבל לר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור והא דאצטריך קרא למישרי מילה הוא משום דתיקון מצוה נמי הוי תיקון דמ"ל מתקן מנא מ"ל מתקן גברא כמבואר בדף ק"ו לדידיה ליכא למיפרך כלל מימהל היכי מהלינן ולא בעינן לפירוקא דמחתך בעפר שהרי איכא ממ"נ אחרינא אי בר קיימא הוא דהוי מתקן וחייב שפיר קמהיל ואי נפל הוא הוי מקלקל דלית ביה אפילו תיקון מצוה ופטור. ולא איצטריך לטעמא דמחתך בעפר בעלמא אלא לר"ש דמקלקל בחבורה חייב וא"כ בנפל נמי אע"פ שאין בו קיום מצוה חייב כמו בבר קיימא. וכעין זה תירצו האחרונים ז"ל עיין עליהם:

'''והשתא''' משוה"ט נמי אין מקום לקושייתם הראשונה על השמ"ק מהממ"נ דראב"א, דכיון דרק לר"ש עסקינן דתיקון מצוה אינו תיקון ורק בחבורה חייב מקלקל א"כ אין במילה איסור גוזז וקוצר דמקלקל הוא, והשמ"ק דקאמר דאית בה איסור תולש הוא משום דמיירי אלו לא הוה בה איסור חבורה ואז הוה אמרינן לר"ש דגלי קרא דמקלקל חייב בתולש כמש"ל אבל למסקנא לא:

==יא==

[יא] '''וראיתי''' למי שהקשה להרמב"ם ז"ל שפסק {{ממ|[[רמב"ם/שבת/ח#ז|פ"ח מהלכות שבת ה"ז]]}} דמקלקל בחבורה פטור אמאי איצטריך להביא {{ממ|ב[[רמב"ם/מילה/א#יד|פ"א מהלכות מילה הי"ד]]}} טעמא דראב"א דמחתך בעפר בעלמא הוא תיפוק ליה דאי נפל הוא הוי מקלקל, ומזה הכריח דאפילו אם אליבא דאמת נפל הוא ואינו חייב במילה מ"מ כיון דעכשיו לפנינו ספק הוא ומפני זה מחויב במילה הוי מתקן בהחלט שתיקן את הספק וחייב ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתה לר"י ליחייב משום תולש דאפילו אי נפל הוא לא הוי מקלקל וקשה על השמ"ק. ואולי י"ל דסברא זו דמילה מספק הוי מתקן ודאי משום תיקון החיוב מספק דרביץ עליה תליא באשלי רברבי במחלוקת הראשונים ז"ל בפירוש הסוגיא דדף ק"ו דאמר ר"י דחובל במילה מתקן הוא מ"ל מתקן מנא מ"ל מתקן גברא דאיכא דמפרשי דתיקון המילה הוי תיקון בגוף התינוק והויא נמי צריכה לגופה לפי שהותר התינוק בפסח וקדשים שעד עכשיו היה אסור בהם, ואיכא דמפרשי שאין התיקון בגופו של תינוק דאיהו לא ניתקן כלל אלא שהתיקון הוא רק כבדבר אחר דהיינו קיום המצוה גופה דהוי תיקון והוי כמלאכה שאצל"ג דלר"י הוה סגי לחיוביה ולר"ש לא, עיי' היטב בחי' הרמב"ן והמאירי שם. ולפי"ז אני אומר דלהסוברים שהתיקון הוא בתינוק מה שמתירו בפסח וקדשים ה"נ בספק נפל הוי מתקן ודאי שהרי מפני הספק היה אסור בקדשים ועכשיו תיקנו, דמאי איכפת לן אם היה אסור בתורת ודאי או רק מספק מ"מ האי גברא עד השתא לא הוה מתוקן לקדשים וזה בא ותיקנו, אבל להסוברים שהתיקון הוא רק בקיום המצוה לא מיקרי מתקן אא"כ היה בזה קיום מצוה אבל אם נפל הוא ולא קיים את המצוה לא תיקן מידי. ולכן י"ל דהרמב"ם ס"ל שהתיקון הוא בתינוק גופיה ולכן הוי מתקן בהחלט אפילו כשהוא ספק נפל כמש"ל והוצרך לטעמא דמחתך בעפר בעלמא, והשמ"ק ס"ל כשיטת הראשונים שהתיקון הוא רק בקיום המצוה ולכן בספק נפל לא הוי מתקן ודאי ונמצא דלר"י שפיר מהלינן דאי נפל הוא הוי מקלקל. ויש להאריך הרבה בדברינו האחרונים שהם גופי תורה וענינים חמורים אבל אכ"מ:

<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}
[[קטגוריה:רבי חיים כהנא שפירא]]</noinclude>