עריכת הדף "
דבר אברהם/א/כא
"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}} {{הועלה אוטומטית}}</noinclude> {{מרכז|'''סימן כא'''}} ב"ה תר"ס '''סמאלעוויטש'''. '''שלום וברכה אשיב לכבוד ידידי האברך כמדרשו{{ש}}החו"ב סוע"ה מעמיק ומחוקקי כש"ת מו"ה ראובן נ"י.'''{{ש}}(כעת הגאבד"ק סטוויסק) '''אחדשה"ט''' באהבה. הגיעני מכתבו היקר שתוכו רצוף אהבה מחד"ת נעימים וישרים שמצאו חן בעיני כי נאמרו בדרך השכל וידוע ולעשות רצונו בכל לב חפצתי לפלפל בדבריו ולהשיבו ככל אשר יעלה במצודתי בעז"ה: ==ענף א== {{מרכז|'''ענף א'''}} ===א=== [א] '''כתב''' הרמב"ם (פ"ג מהלכות גניבה הל' א' וב') כבר בארנו בהלכות נערה שכל העושה עבירה שיש בר עון מיתת ב"ד ותשלומין אינו משלם אע"פ שהיה שוגג כו', כיצד זרק חץ בשבת מתחלת ד' לסוף ד' וקרע בגד חבירו בהליכתו או שהדליק גדיש חבירו בשבת או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות הבעלים שהיא רשות היחיד לרשות הרבים ואבדו שם הרי זה פטור מן התשלומין שאיסור שבת ואיסור גניבה והיזק באים כאחד עכ"ל. והקשו עליו מהא דשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/צא/ב|דף צ"א ע"ב]]}} גבי פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן אם אגד כלי שמיה אגד דפרכינן לר"י דסבר אגד כלי שמיה אגד מתיב רב ביבי בר אביי הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד ואס"ד אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת, אי דאפקיה דרך פיו ה"נ הכא במאי עסקינן דאפקי' דרך שוליו והאיכא מקום חלמא דאי בעי מפקע ליה ושקיל בנסכא וכיון דאיכא שנצין מפיק ליה עד פומיה ושרי ושקיל ושנצין אגידי ממאי דליכא שנצין ואיב"א דאית ליה ומכרכי עילויה, וא"כ הרמב"ם דפסק (פי"ב מהלכות שבת הי"א) כר"י דאגד כלי שמיה אגד ע"כ לדידיה א"א לאיסור שבת ואיסור גניבה להיות באין כאחד אנא בנסכא וכו' והו"ל לפרושי ולא לסתום את הדברים. וביישוב דבר זה כתב מע"כ דבב"ב {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/פו/א|דף פ"ו ע"א]]}} אמרינן דברים שדרכן להגביה אינן נקנין במשיכה ופריך מהך ברייתא דמגרר כים בשבת שקונה לכיס במשיכה ומשני במידי דבעי מיתנא, וא"כ הרמב"ם שסתם ולא קתני לה במידי דבעי מיתנא ומיירי בכיס קטן הרי אין כאן קנין משיכה, שהרי פסק (פ"ג מהלכות מכירה הל' א' וד') דדברים שדרכן להגביה אינן נקנין במשיכה, והקנין יהא רק משום ד' אמות, [והש"ס בב"ב פריך רק לאביי ולדידיה א"א לומר שהקנין הוא משום ד"א כמו שיבוא להלן. ולפי"ז אין מקום לפירכא דרב ביבי על ר"י כיון דנפיק מקצתו קנה ולענין שבת אינו חייב עד שיוציא כולו, לפי שאין גניבה אלא בהוצאה מרשות בעלים לגמרי וגנב שמוציא רק מקצת כלי אינו חייב ואינו קונה עדיין אף את המקצת כל זמן דאידך מקצת אגיד ברשות הבעלים, וע"כ כשהוציא רק מקצתו אינו קונה גוף הכיס ומשו"ה גם המעות שבתוכו אינו קונה בד' אמות דכיון שהכלי נשאר של בעלים הו"ל כליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה לוקח. ויש קנין ד' אמות בגניבה כדמוכח מרמב"ם ודלא כתוס' ב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/י/א#ארבע|דף י' ע"א]] ד"ה ארבע אמות}}. והש"ס פריך לר"י דס"ל דדברים שדרכן להגביה נמי נקנין במשיכה וא"כ חוץ מקנין ד"א יש גם קנין משיכה ומשיכה קונה גם בכליו של מוכר וא"כ אע"פ שלא קנה את הכיס עם יציאת מקצתו משום שאין גניבה לחצי חפץ מ"מ מה שבתוכו קנה, ומשו"ה איצטריך לאוקמי בנסכא וכו' משא"כ להרמב"ם. זהו תוכן דבריו ויתרם יזכרו במרוצת דברינו: ===ב=== [ב] '''והנה''' עיקר חידושו וקוטב דבריו של מעכ"ת הוא דגנב אינו קונה חצי כלי להתחייב עליו באונסין דכה"ג לא הוי הוצאה מרשות כלל אפילו על המקצת. אבל דברים כאלה א"א לחדש מסברא בעלמא ומע"כ לא הביא שום ראיה לזה. ואולם אף אם מצד הסברא לחוד נשתעי הנה יהיבנא ליה דיש מקום לומר כן היכא דהגנב או הגזלן תופס רק מקצת כלי והשאר עדיין תפוס ביד הבעלים ממש, ובזה אסברנא לה משום שעדיין לא נגמרה החטיפה, דכיון שלא ניתק מיד הבעלים לגמרי עדיין לא יצאה גם המקצת התפוסה ביד הגזלן מרשותן והוי דומיא דקרקע שכ' התוס' בב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/סא/א#אלא|דף ס"א ע"א]] ד"ה אלא}} דגם מצד הסברא אינה נגזלת דא"א לזזה ממקומה, ובלאו תנאי זה דנתיקה גמורה י"ל דלא מיקרי גנב וגזלן ולא דמי לויגזול את החנית מיד המצרי אע"ג דלענין קנין חשיב כמאן דפסיק בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/ז/א|דף ז' ע"א]]}}. אבל בנ"ד שאין הבעלים תופסים בו ממש אלא שמונח ברשותם לחוד אין מקום גם בסברא לומר שהרשות מעכבת בזה, דנראה דאין כח ברשות הבעלים אלא לבטל את המשיכה וממילא יש כאן חסרון קנין בגנב כמו במקח וממכר אבל לא למשווי לבעלים כתפוסים בו בידם ממש לענין שיהא נידון כמי שאין כאן מעשה גניבה וגזילה כל זמן שלא נחטף מרשותם, דשאני עומד אצלו ואוחזו בידו ממש שעדיין הם מתגרים זב"ז שזה רוצה לגזול וזה אינו מניח וכל זמן שלא נתק הגזלן לא נגמרה הגזילה משא"כ ברשות לחודא, וא"כ אותו מקצת היוצא שאין בו חסרון קנין שפיר קונה. והרי בע"כ אי אתה יכול לומר שרשות הבעלים משווי להו כתפוסים ממש לענין שיהא בו חסרון בעצם מעשה הגניבה כמי שלא נגמרה החטיפה מלבד חסרון הקנין, שהרי בהגבהה דאלים קניינה שקונה בכ"מ ואין עיכוב מצד הקנין חייב הגנב כשהגביהו ברשות בעלים כמבואר במתני' דב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/עט/א|דף ע"ט ע"א]]}}, דאנו אין לנו בגניבה אלא קנין המועיל במו"מ ותו לא מידי, ואי אמרת דמלבד חסרון הקנין הוי גם כלא נגמרה החטיפה ה"נ לא תיהני אף הגבהה מה"ט [מיהו לפי מה שיבואר לפנינו בעיקר קנין הגבהה ויסודו אין שום ראיה מזה]. ועיי' בחי' הרשב"א ב"ק שם שכ' וז"ל גנב מרשות הבעלים כו' אבל אם גנב וטבת ברשותם פטור, כל המפרשים פירשו סיפא בשלא הגביה שאלו הגביה כבר קנאו דהגבהה קונה בכ"מ והלכך כשטבח ומכר חייב שכבר נתחייב בגניבה. ויש להקשות א"כ מ"ש ברשותן אפילו שלא ברשותן בכי האי גוונא פטור כו' והראב"ד ז"ל כתב דהא אתא לאשמעינן דבעינא המצא תמצא בידו הגניבה כלומר שתצא מרשות הבעלים עכ"ל, ומזה נראה דלהראב"ד הא דגנב וטבח ברשותם פטור מיירי אפילו בקנאו אלא דבקנין לחוד לא סגי ובעינן שיוציא גם מרשות הבעלים. ומ"מ אין להסתייע מזה לנ"ד די"ל דבאותו מקצת היוצא הוי גם הוצאה גמורה מרשות הבעלים, ועוד דמסיק הראב"ד דבהגביהו ומת ברשות בעלים חייב משום דדעתו להוציאו וה"נ דכוותה. ומ"מ אף כשהבעלים תפוסים בו ממש א"א לאמרה בלי יסוד נכון: ===ג=== [ג] '''אמנם''' כ"ת הביא סיוע לדבריו מתוס' ב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/י/א#דבר|דף י' ע"א]] ד"ה ד"א}} שכ' וז"ל וא"ת באלו נערות דאמר גבי גונב כים בשבת היה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד וקאמר. אי דאפקיה לרה"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא ואמאי הא ד"א קונות לו עכ"ל. והקשה מע"כ דא"כ שהקנין יהא משום ד"א למה המגרר פטור הרי איסור גניבה קדים דחצר קונה אפילו מקצת כלי כמו יד דהוי כמאן דפסיק ולענין שבת אינו חייב עד שיוציא כולו לכו"ע ומאי מקשו התוס'. ומזה מסתייע דס"ל להתוס' דאין גניבה לחצי חפץ וא"כ שפיר באין כאחד דלענין גניבה נמי אינו חייב עד שיוציא כולו: '''והנה''' במ"ש מע"כ דלענין שבת אינו חייב עד שיוציא כולו לכו"ע שומע אני דר"ל דאפילו לחזקיה דס"ל אגד כלי לאו שמיה אגד ומצי לאוקמי ברייתא דמגרר במטבעות קטנות ולאו דוקא בנסכא מ"מ יקשה דסוף סוף אף אותה מטבע גופה כיון שיצאה מקצתה קנה אותה מקצת משום ד"א ולענין שבת אינו חייב עד שיוציא כולה. הנה להלן נראה פנים שעפי"ד התוס' כתובות {{ממ|[[תוספות/כתובות/ל/ב#|דף ל' ע"ב]]}} י"ל דבמטבעות קטנות מיקרי בב"א ולא תהא אפוא קושייתו אליבא דכו"ע. אמנם אפילו לר"י י"ל דעדיין לא קנה את המעות בד' אמות עם יציאת מקצת הכיס, דכשם שבמשיכה לא קנה משום דאפקיה דרך שוליו שאינו יכול להוציאם משם ה"נ משום ד"א לא קנה מה"ט. ואולם יש לדחות דלענין קנין חצר אין חסרון במאי דאפקיה דרך שוליו ואינו יכול להוציא, ולפנינו ידובר בזה בעז"ה בארוכה: '''אולם''' אף אי יהיבנא ליה כל זה מ"מ אין שום ראיה מדברי התוס'. דעד כאן אין מקום לדבריו אלא אי משכחת לה גוונא דלא שייך ביה קנין ד"א, והלכך כיון שהכריח כת"ר דבקנין ד"א אין שבת וגניבה באין כאחד בע"כ מוכרח לומר דברייתא מיירי בכה"ג דלית ביה משום ד"א דהא קתני בה דשבת וגניבה באין כאחד. ואז היה מקום לקושייתו על דברי התוס' דמאי מקשו משום ד"א והרי בע"כ בגוונא דליכא קנין ד"א קא מיירי, אבל באמת לא משכחת לה כלל גוונא דלית ביה קנין ד"א שהרי התוס' קיימי השתא למ"ד יש ד"א ברה"ר, וא"כ שפיר מקשו שהקנין יהא משום ד"א, וכ"ת דמשום קנין ד"א מגרר ויוצא נמי ליחייב שאין שבת וגניבה באין כאחד דגניבה קדמה א"כ אדרבא קושייתם עוד יותר חמורה וכפולה היא דעל הברייתא גופה תסוב למה באמת פטור המגרר הא איסור גניבה קדים משום ד"א, ולכן תירצו דאין ד"א בגניבה: '''ואין''' לומר דמשכחת לה שאין קנין ד"א כגון שהיה איש אחר עומד באותן ד' אמות קודם שבא הגנב לתוכן שאין להגנב בהן דין ד"א כמבואר באה"ע (סי' ל' ס"ד), דמ"מ בזכיות שאין להראשון שייכות בהן שפיר קונה השני כמו שהעלה בס' תורת גיטין (סי' קל"ט סעי' י"ד) וכ"כ בתשובות רעק"א החדשות (סי' צ"ו) ודלא כהב"ש {{ממ|[[בית שמואל/אבן העזר/ל#כד|ס"ק כ"ד]]}}, והכא לענין קנין הגניבה אין להראשון שום שייכות שבא רק לחייב את הגנב באונסין והראשון לא גנב מידי ואינו רוצה בו. וכ"ת דמיירי כגון שאותו אחר נמי רוצה לגנוב את הכיס וא"כ יש לו כבר שייכות בו לקנותו בד' אמות וממילא לא הוויין של מגרר, ז"א שהרי כתב הקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/רמג#י|סי' רמ"ג ס"ק י']]}} ומטו לה משמיה דהמהרי"ט דגנב אינו קונה אם לא עשה שום מעשה כגון שנכנסה הפרה מעצמה לרשותו של גנב ונתכוין לגונבה, דאע"ג דבמציאה ומתנה קנתה לו חצירו כה"ג אפ"ה בגניבה אינו קונה במחשבה עד שיעשה מעשה ובעינן נעל בפניה, ובסי' שמ"ח מבואר בדבריו יותר והוכיח לה מרש"י ב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/י/ב#|דף י' ע"ב]]}} יעו"ש וא"כ ה"נ לא מצי לקנות לגניבה בד' אמות אלא זה שמגררה לתוכן שעושה מעשה אבל אותו אחר שלא גיררה לתוכן ולא עשה שום מעשה אינו יכול להתחייב כגנב משום ד"א שלו דלא עדיפי מחצירו. ולהלן נדבר אי"ה בסתירת דברי הקצוה"ח דלאו דפסקא נינהו. אבל בר מן דין אי מיירי שהיה שם אחר שרצה לגנוב ג"כ בד' אמות למה באמת קנה מגרר ליקני אותו אחר משום ד' אמותיו אם לא נימא כהקצוה"ח. אע"כ ולא מיירי בהכי שיש שם אחר שרוצה ג"כ לגנוב, ואין להאריך בזה: '''אולם''' לדעת הראב"ד בשמ"ק ב"מ מובא בטור חו"מ (סי' רס"ח) דמהלך אין לו ד"א אפשר לאוקמי במהלך וכדמשמע לישנא דהיה מגרר ויוצא, ויוכרח לן לומר שהתוס' פליגי על הראב"ד. ובר מן דין עדיין יש מקום דחוק לקיים סיוע מע"כ מתוס' דאל"כ לא הו"ל להביא דברי הגמ' בכתובות אי דאפקיה לרה"ר כו' ועדיפא הו"ל להקשות אברייתא גופה, ומזה אפשר לכ"ת להכרית את ראייתו: ===ד=== [ד] '''ע"כ''' נ"ל לומר עוד דאין ראיה מדברי התוס' דאין גניבה לחצי חפץ ולא תקשה קושיית כ"ת שאם יהא הקנין מפום ד"א איסור גניבה קדים, די"ל דכמו שכתבו הראשונים דלרב אשי דמוקים לה בכתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/לא/ב|דף ל"א ע"ב]]}} להך ברייתא דמגרר כגון שצירף ידו למטה מג' וקיבלו מיירי שנפלה לידו בב"א כגון שהיתה רה"י גבוהה, עיי' בחי' הרמב"ן שבת {{ממ|[[רמב"ן/שבת/צא/ב#|דף צ"א ע"ב]]}} ובחי' הר"ן שם בשם הרא"ה ובחי' הרשב"א {{ממ|[[רשב"א/שבת/ח/ב#|דף ח' ע"ב]]}}, ה"נ נוקים כגון שהיתה רה"י גבוהה ונפלה לתוך הד"א בב"א ולא מקצת מקצת ונמצא דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. אך יש לדקדק ע"ז, דאע"ג דהיתה רה"י גבוהה מ"מ עדיין יקשה דהתינח לענין הנחה שהיא נעשית בקרקע הד"א בב"א אבל לאוירן של ד"א בע"כ הוא נגרר ובא מקצת מקצת וא"כ מיד שיצא מקצת ובא לאויר ד"א יקנה מטעם אויר קודם שנח בקרקע אם יש אויר לד"א דאיבעיא דלא איפשטא היא בגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/עח/ב#|דף ע"ח ע"ב]]}}, ואפי"ת דאין אויר לד"א מ"מ בתוך ג' סמוך לקרקע שדינו כלבוד וקונה כנח, [יעוי' בגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/עט/א|דף ע"ט ע"א]]}}] לכאורה גם בד' אמות יקנה אפילו אם אין להן אויר, וא"כ עדיין איסור גניבה קדים משיגיע לאויר או לג' סמוך לקרקע ולענין שבת אינו חייב פד שינוח. ומה שנוגע לעקירה צורך הנחה נדבר אי"ה להלן. ואין לתרץ דמיירי באוחזו בידו למעלה דאז לענין שבת נמי הוי כנח כמבואר בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/פ/א|דף פ' ע"א]]}} דמעביר בתוך ג' הוי הנחה, דא"כ למה לן ד"א תיפוק ליה משום הגבהה. וכ"ת דאפילו כשאינו אוחזו בידו תיהוי הגבהה אם היתה רה"י גבוהה שהרי הוא מוגבה מכחו, ז"א שהרי כתבו התוס' בב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/צח/א#והני|דף צ"ח ע"א]] ד"ה וה"מ}} וש"ד דהיכא דאיכא תרתי לגריעותא שאינו תופס בידו והוא גם דרך ירידה לא הוי הגבהה וה"נ איכא תרתי לגריעותא: '''ולכאורה''' היה מקום לדון דגוף הכיס שפיר מצי לקנות באויר ד"א אבל לא מה שבתוכו, עפ"י דברי הרא"ש בשמ"ק ב"מ {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא מציעא/ט/ב#|דף ט' ע"ב]]}} בהא דאמרינן התם אלא מעתה היתה מהלכת ברה"ר וזרק לה גט לתוך חיקה או לתוך קלתה ה"נ דלא מגרשה דחצר מהלכת היא, והקשה הראב"ד דתיפוק ליה משום ד"א דידה ותירץ הרא"ש דקלתה מבטל כח הקרקע דקנין חצר דאורייתא וקנין ד"א תקנת חכמים דאין הקרקע קונה לו {{הערה|*) הגה"ה. '''עיי'''' בטור חו"מ (סי' רס"ח) שהביא לשיטת הראב"ד הנ"ל שאין ד"א למהלך ומסיק וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר שאין חילוק. וכתב בהגהות הטור שלא נמצא כן בפסקים ולא בתשובה ואפשר שמפני כך לא כתב וא"א ז"ל כתב כו' אלא היה אומר אע"פ שלא כתב כן בפירוש מ"מ בע"פ אמר כן עכ"ד. אולם בשמ"ק כאן דחה הרא"ש להדיא את דברי הראב"ד, ולא היה השמ"ק לפניהם:}} וא"כ ה"נ אינו קונה מה שבתוך הכיס מכח ד"א משום שהכיס מבטל כח הקרקע ומשום כליו נמי לא קנה קודם שנח דכיון שהכיס הולך ונופל הו"ל חצר מהלכת שאינה קונה. אבל נראה דיש לחלק דשאני התם שהקלתה שלה מקודם ואין לנו עכשיו עסק בה לענין קנין אלא לגבי הגט לחודיה והוו שני דברים מיוחדים משו"ה שפיר אמרינן דקלתה שהיתה חצרה מבטלת כח הקרקע משא"כ הכא שבא לקנות את הכיס ואת המעות שניהם יחדיו והקנין נעשה בב"א לא שייך לומר שהכיס יבטל את הקרקע דהוי עם המעות כדבר אחד שאין לחלקם. ועוד דכל שבא בב"א אפשר דבלא"ה לא שייך לומר כן כמובן: '''לכן''' נראה לומר כיון דכל קניינו שבתחלת הנפילה הוי רק מכח האויר לפיכך הוא קונה את הכיס מיד כשבא לאויר דלגביה הוי אויר שסופו לנוח אבל המעות לא יקנה באויר דלגבייהו הוי אויר שאין סופו לנוח, דאחר שיבוא לידי הנחה הרי יונח שלא בחצירו שהכיס יבטל אז את הד"א ואינם לגבי המעות כד"א שלו, ומ"ל אם יפריחנו הרוח לחצר אחרת מ"ל אם החצר עצמו יהא נשלל ממנו, והרי זה דומה למי שיש לו רק אויר של חצר וגוף החצר שייך לאחרים דנראה לכאורה פשוט שאון בעל האויר קונה באוירו, והלכך אפי"ת דבתחלת הנפילה שהכיס והמעות היו נידונין כדבר אחד היה אז החצר שלו שעדיין לא בא המבטל את הרשות שזה עתה בב"א קנאו מ"מ הרי אויר שאין סופו לנוח הוא כנ"ל. וכ"ת דאף זו בעיא דלא איפשטא היא בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/קב/א|דף ק"ב ע"א]]}} אם אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא, הרי אמרינן התם דהני מילי היכא דלא מפסיק מידי אבל היכא דמפסיק מידי ודאי לאו כמונח דמי וה"נ מיד שיבוא לאויר נעשה המפסיק. ואע"ג דלפי"מ שהיינו דנין את הכיס והמעות כדבר אחד נמצא שבתחלת הקנין ממש לא היה עדיין המפסיק ורק אח"כ יבוא, וכשבא המפסיק אח"כ לא איכפת לן. עיי' בסמ"ע {{ממ|[[סמ"ע/חושן משפט/שיג#ו|סי' שי"ג סק"ו]]}}, מ"מ נראה דהיכא שיבוא ודאי ולא רק בדרך אפשרות ונעשה יחד עם הקנין שאני. ועיי' בחי' הרמב"ן גיטין {{ממ|[[רמב"ן/גיטין/עח/ב#|דף ע"ח ע"ב]]}} וצ"ע רב בזה ומקום הנחנו: ===ה=== [ה] '''אך''' לפי"ז יקשה דהתינח שלא קנה את המעות באויר אבל במה יקנה אח"כ לכשינוח משום כליו והא הוי כליו ברה"ר דלא קנה. ונ"ל לומר בזה לכאורה מילתא חדתא, דעד כאן לא אמרינן דכליו ברה"ר או ברשות מוכר לא קנה אלא בכלי פתוח שיש שם אויר החצר אבל בכלי סתום שאין בו אויר החצר קונה אפילו ברה"ר, והאי כים נמי כלי סתום הוא. וחילא דידי מחי' הריטב"א ב"מ {{ממ|[[ריטב"א/בבא מציעא/קב/ב|דף ק"ב ע"ב]]}} דאמרינן התם מיתיבי זבל היוצא מן התנור ומן הכירים והקולט מן האויר הרי אלו שלו ושברפת ושבחצר של בעה"ב ואם איתא להא דריב"ח דאמר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו קולט מאויר אמאי הרי אלו שלו אויר חצירו הוא אמר אביי במדביק כלי בשולי פרה רבא אמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי, וכ' הריטב"א וז"ל במדביק כלי בשולי פרה דליכא אויר וליכא למימר הא הוי כליו של לוקח ברשות מוכר ולא קנה דכי אמרינן כליו של לוקח ברשות מוכר הני מילי היכא דאיכא אויר רשות המוכר אבל הכא ליכא אויר בעל הכירה, ואכתי קשה לרבא לא מוקים לה במדביק אלא במניח כלי תחתיו דאיכא אויר אמאי הרי אלו שלו הא הוי כליו של לוקח ברשות מוכר עכ"ל, הרי חזינן דבכלי סתום שאין בו אויר חצירו של מוכר קני לוקח. ואין לומר דשאני התם שהכלי הוא באויר ואמרינן בב"ב {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/פה/א|דף פ"ה ע"א]]}} דאע"ג דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה מ"מ בקלתה תלויה בה קנה אבל במונח ע"ג קרקע לא, ז"א דא"כ מעיקרא ליתא לקושיית הריטב"א, אלא ודאי דשאני התם בקלתה תלויה שקונה מטעם הגבהה כמ"ש הרשב"ם שם, ואפילו לפי"מ דמשמע מחי' הרמ"ה דקונה משום כליו היינו רק היכא דאין היזק למוכר ולא קפיד אבל הכא קפיד בעל החצר וכיון דקפיד כך לי בקרקע כמו באוירו וכיון דבאוירו מהני ה"נ בקרקע. אבל הא מיהא קשה על הריטב"א מנ"ל דקנה משום כליו דילמא ה"נ קנה משום הגבהה כיון שמוגבה מכחו, ומשו"ה היה נראה לומר דכיון דהש"ס מיסתם סתים לה שהדביק כלי משמע אפילו הכלי עומד על הקרקע ואז אין כאן הגבהה. ולפי"ז הרי מוכח דאין חילוק כלל בין תלוי באויר ובין מונח ע"ג קרקע לענין כלי סתום דהריטב"א נמי מיירי לפי"ז במונח ע"ג קרקע וקונה בכה"ג ברשות מוכר וה"נ ברה"ר: '''ולכאורה''' היה אפשר לדחוק ולומר דאין כוונת הריטב"א דבשביל שהכלי סתום הוא קונה אפילו בחצר המוכר ולא בא לתרץ כלל למה קנה הקולט מן האויר דאפ"ל כמ"ש שקונה בהגבהה וסרה קושייתנו מהגבהה בפשיטות, אלא דהוקשה לו להיפוך כיון דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח הרי חזינן שהרשות מבטל את הכלי וא"כ יקנה בעל החצר שאין כלי מבטל את הרשות אלא להיפוך, שהרי שי' הרא"ש בפ' הספינה וסיעתו דהא דקיי"ל לדינא דבין כליו של לוקח ברשות מוכר ובין כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח הוא רק משום ספיקא דמספקא לן אם הכלי מבטל את הרשות או הרשות מבטל את הכלי הא אלו הוה ידעינן ודאי שהרשות מבטל את הכלי ממילא הוה אמרינן שאין הכלי מבטל את הרשות, אמנם גם לשיטת הרמב"ם (פ"ד מהלכות מכירה ה"ב) דבתרווייהו לא קנה תורת ודאי מ"מ יש לחקור בכלי הפקר], והלכך הוקשה להריטב"א אי אמרינן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ליקני בעל החצר ואמאי הוי של קולט אלא לאו ש"מ שהכלי מבטל את הרשות, וא"כ בב"ב דאיבעיא לן אם כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא אמאי לא פשט לה מהך מתניתא שהכלי מבטל את הרשות וע"ז תי' דאע"פ שהרשות מבטל את הכלי מ"מ לא קנה בעל החצר אלא בכלי פתוח שיש לו אויר בכלי זה ומשו"ה קנה באוירו אבל בכלי סתום נהי דאין בעל הכלי קונה מ"מ בעל החצר נמי לא יקנה שאין לו בו אויר ואינו בחצירו. וא"כ אין ראיה מזה לדידן דקיי"ל כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה דבכלי סתום יקנה דאפשר שהרשות מבטלו אפילו כשהוא סתום. אבל קשה להעמיס כוונה רחוקה כזו בדבריו ובכגון דא הו"ל לפרושי, הלכך נקיטנא בדבריו כפשוטן וכדכתיבנא: '''ועדיין''' היה אפשר לומר דשאני רשות מוכר מרה"ר, דברשות מוכר יש ללוקח מיהא רבות להכניס כליו ורק לענין לקנות בהם אין לו רשות דע"ז קפיד המוכר כמבואר למעיין ויעוי' בארוכה בחי' הרמ"ה לב"ב שם, אבל ברה"ר שאין לו רשות כלל להניחם אפילו שלא לשם קנין אפשר דגרע. אבל ז"א חדא דהכא בב"מ נמי נראה דמיירי כשאין לו רשות אף להכניס שם כליו שלא בדרך העברה לביתו כמבואר בשמ"ק בשם הריטב"א שהחצר שכורה לו רק ליציאה וביאה ולא לתשמישין, ותו מאי שנא אין לו רשות להניח מאין לו רשות לקנות הרי מ"מ אנו רואין דלא אלים כח הקרקע לבטל את הכלי כשהוא סתום. ואין בידי לע"ע איזה יסוד להכריע: ===ו=== [ו] '''ולפום''' מאי דאוקימנא אליבא דקושיית התוס' שהיתה רה"י גבוהה והכיס נקנה תחלה והמעות אח"כ וכתבנו שאם היה אפשר נקנין שיחול בב"א גם המעות היו נקנים ולא היה הכיס נעשה כמבטל את הקרקע שתחתיו ליבי המעות, לפי"ז צ"ל שהיתה האסקופה גבוהה יותר מג' דאז בשעה שיבוא לתוך שלשה ויהא כמונח יהא הכיס קנוי לו מכבר מאויר שלמעלה מג' ומשו"ה נעשה כבר המפסיק קודם שיקנה את המעות דמאויר זה שלמעלה מג' לא קנה את המעות כמש"ל, אבל אם לא היתה האסקופה גבוהה יותר מג' הרי מיד כשיצאה מקצת קנה בד' אמות את הכיס ואת המעות בב"א ולא שייך לומר שלא יקנה משום אין סופו לנוח דבתוך ג' הרי הוא כבר כמונח ולאו מחמת סופו לנוח קאתינן עלה. אך לפי"ז יקשה להיפוך אם נימא כאותו צד האבעיא דאין אויר לד"א א"כ לא קנה אף את הכיס והמעות בב"א ולענין שבת אינו חייב עד שינוח. ואולם בנוגע לפתות מג' יעוי' ברמב"ם (פ"ה מהלכות גירושין הל' ג' יה') ובטוב"י אה"ע (סי' קל"ט) וצ"ע ואכמ"ל: '''ומ"מ''' מסתפק אני באיבעיא דרבא באויר שאין סופו לנוח שמא לא איבעיא ליה אלא כשהחסרון הוא מצד הדבר הנקנה שלא ינוח כגון דאתי זיקא ונשביה, אבל היכא דבשעת ההנחה ישולל מן הבעלים גוף החצר כבנדוננו אפשר דלא איבעיא לן כלל אנא ודאי לאו כמונח דמי, וצריך בירור: ==ענף ב== {{מרכז|'''ענף ב'''}} ===ז=== [ז] '''ומדי''' דברי בדברי הרא"ש הנ"ל לא אמנע מלרשום בזה למע"כ מה שנתעורר לי דרך עיוני בדבריו, דיש להתקשות מאי קאמר ליקני לה ד"א הרי לא נח בקרקע של ד"א אלא באוירן ובעיא דלא איפשטא היא אם יש אויר לד"א. ולכאורה הא ודאי ליכא למימר דמשום שקלתה תלווה באדם והאדם עומד על קרקע דד"א הוי כמונח בד' אמות, שהרי לא בטיל האדם לד"א, ומ"מ אויר מקרי שלא תיקנו אלא בנח בקרקעיתו]. וצ"ל דקושייתו היא היאך קאמר הש"ס בפשיטות אלא מעתה היתה מהלכת ברה"ר וזרק לה גט לתוך קלתה ה"נ דלא מגרשה נהי דמצד קלתה לא מגרשה מ"מ עדיין לא פסיקא מילתא דלא מגרשה דאיבעיא היא והויא ספק מגורשת מטעם אויר ד"א. אבל א"כ מה הועיל בתירוצו דקלתה מבטלת כח הקרקע, התינח מקום הד"א שתחת קלתה שפיר בטל אבל הרי זרק קתני ובזריקה עובר הגט תחלה מצדדי הקלתה באויר ד"א שלא כנגד קלתה וא"כ אותו אויר ליקני לה, ואי דהוי אויר שאין סופו לנוח הרי זו נמי בעיא דלא איפשטא היא ואמאי פסיקא ליה לש"ס דלא מגרשה. והלכך מסתייע אני מזה דהרא"ש קאים בשיטת הרשב"א בתי' לגיטין {{ממ|[[רשב"א/גיטין/עח/ב#|דף ע"ח ע"ב]]}} והמ"מ (פ"ה מהלכות גירושין ה"י) דאע"ג דאויר שאין סופו לנוח בעיא דלא איפשטא היא היינו רק בממון אבל בגט ודאי אינה מגורשת דבעינן ונתן בידה ובאין סופו לנוח לא מיקרי נתינה כלל וא"ש. ועיי' בס' תורת גיטין שם: '''וראיתי''' בב"ש {{ממ|[[בית שמואל/אבן העזר/קלט#ט|סי' קל"ט סק"ט]]}} שהביא דברי הלח"מ (פ"ד מהלכות מעה"ק ה"ט) שכ' בדעת הרמב"ם דבעיין דאויר שאין סופו לנוח איפשטא מהא דזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/כה/ב|דף כ"ה ע"ב]]}} בעיא מיניה ר"א מר"י היה מקבל ונפחתו שולי מזרק עד שלא הגיע דם לאויר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי כו' את"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי אויר שסופו לנוח מאי, וכל את"ל לדעת הרמב"ם פשיטותא היא א"כ הרי נפשטה בעיין דלאו כמונח דמי, וכן פסק הרמב"ם שם לענין נפחתו שולי מזרק דלאו כמונח דמי וה"נ לענין קנינים, ומזה הקשה בס' ברכת הזבח על שי' הראשונים דסברי דנשארה בעיא דלא איפשטא. וראיתי באבני מלואים {{ממ|[[אבני מילואים/אבן העזר/קלט#ז|סי' קל"ט סק"ז]]}} שדחה לה דהתם לא איבעיא ליה אלא היכא דעדיין לא הגיע לתוך מחיצות הכלי אלא למעלה באויר שכנגד תוכו שנ כלי, אבל אם הגיע לתוך אוירו של כלי אע"פ שנפחתו שוליו והיה ראוי שיפחתו שוליו משנכנס לתוכו ה"ל קבלה וכמש"כ רש"י וז"ל וכשהגיע הדם לאויר דופנותיו עד שלא נפחתו שוליו לא מיבעיא ליה דמשנכנס לתוכו הוי קבלה עכ"ל, אלמא תוך אויר כלי כמונח אע"פ שלא היה סופו לנוח ואלו אבעיא דרבא מיירי נמי דהיא תוך המחיצות, וע"כ אין למדין דין קנין אויר חצר מההיא דזבחים דהתם לענין קבלה בכלי מקרי קבלה כשהוא בתוך המחיצות משא"כ הכא עכ"ד הא"מ. ולכאורה דברים מכריחים הם אבל לענ"ד אינם נראין. דמה שנסתייע מרש"י ז"ל דבתוך אויר מחיצות הכלי הוי לענין קבלה כמונח מדהגיע הדם לתוך אויר דופני הכלי הוי קבלה אינו נכון וטעמא אחרינא איכא הכא. דאה"נ אלו היינו צריכין בקבלה שיהא הדם מונח דוקא ה"נ דהוה מספקא לן גם בהגיע לאויר הדפנות כמו בלא הגיע דמאי שנא, אבל באמת עיקרא דמילתא הוא דלא בעינן כלל בקבלה הנחה בכלי, ר"ל שיהא הדם נח שם, אלא מצות קבלה היא רק שישים את הדם לתוך הכלי דילפינן לה בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/צז/ב|דף צ"ז ע"ב]]}} מוישם את הדם באגנות וליכא למילף מזה אלא מצות שימה בכלי בלבד ולא בעינן הנחה כלל אלא מיד כשמשים לתוך הכלי נתקיימה מצות קבלה אפילו קודם שנח, ואלו היה אפשר שישאר הדם תלוי באויר הכלי ולא ירד לשוליו לעולם מ"מ קיים מצות קבלה אפילו אי לאו טעמא דכמונח דמי שהרי שם את הדם בכלי כמצותו. והנה הא מילתא דפשיטא היא דלאו שולים לחודייהו מיקרו כלי שהרי שולים בלא דפנות וכן שולים ודפנות בלא בית קיבל כגון שקירב את הדפנות זה לזה והדקן עד שלא נשאר ריוח ביניהן לא הוי כלי, אלא שהשולים ודפנות עם החלל והתוך ביחד נקרא כלי ורק הנחה לא הוי באויר אלא בשולים, ולכן בקבלת הדם דלא בעינן הנחה אלא שימה בכלי מכיון שבא לתוך הדפנות בא לכלי מיקרי. וזה מבואר בדברי רש"י ז"ל שהזכרנו. וענין זה באמת אינו שייך בקנינים דהתם הנחה שבחצר היא דקניא ולא אויר החצר לחודיה אלא דהיכא שבאוירו הוא נידון ג"כ כמינח הרי הוא קינה כמו בנח, וטעמא דמילתא הוא אי משום דבעינן חצרו כידו אי משום טעמא אחרינא אבל עכ"פ הכי הוא דהוי. אך כ"ז לא שייך אפילו בקבלה אלא כשהגיע הדם לאויר שבתוך הדפנות שהוא תוכו של כלי וכלי מיקרי, אבל כשהוא נמצא עדיין באויר שכנגד הכלי למעלה מן הדפנות בודאי דלא הוי עדיין קבלה מצד אותו אויר עצמו דאותו אויר מצד עצמו לא הוי כלי שאין לו דפנות, אלא שאם סופו לנוח בתוך הכלי דהיינו שסופו לירד לכה"פ לאויר שבתוך הדפנות נידון כמונח או כנמצא כבר למטה בכלי או באויר שבתוך הדפנות ומההיא שעתא דמעיקרא הוי קבלה, וע"ז בעי ר"א מר"י על אויר שלמעלה מן הדפנות שכל עיקרו מה שנידון כקבלה הוא משום שסופו לירד ולנוח בכלי אויר שאין סופו לנוח מאי אם נידון גם הוא כמונח או לא. וא"כ היינו ממש איבעיא דרבא בקנינים, אלא דהתם דבעינן הנחה בחצר ממש איבעיא ליה גם על אויר שבתוך המחיצות כשאין סופו לנוח בחצר ממש והכא בקבלה דבעינן רק שימצא הדם בתוך אויר הכלי איבעיא לן באין סופו לבוא לאייר הכלי, אבל טעם האיבעיא בתרויייהו חד הוא שדבר שאין סופו לבוא לידי כך אם נידון הוא כסופו לבוא לענין אויר זה והיא היא, ואין שום מקום לתירוצו של הא"מ וז"ב. ואיבעיא דזבחים צ"ל דלא הויא דוקא בנפחתו שולים שא"א לו לדם להיות מונח אלא דגם בנפתתו דפנות ושולים קיימים ואפילו בגוונא דמצי דם לנוח ע"ג שולים בלא דפנות כגון שהוא מועט נמי איבעיא לן דזה נמי אין סופו לנוח מיקרי ר"ל שאין סופו לבוא לידי שימה כדינא שהרי אפילו אם ונוח אז הדם ע"ג שולים לא תהא שימה בכלי לפי ששולים לחודייהו לאי כלי נינהו, והוא דבר פשוט אין צורך לאומרו: '''וראיתי''' בס' פנים מאירות בחי' לזבחים שכתב דהא דפשיטא ליה לרש"י ז"ל דמשהגיע לאויר דפנות לא מיבעיא ליה הוא משום דאל"כ נמצא דכשיורד לשולי הכני מן האויר הוא בא וא"כ אינו מקבל מן הפר והתורה אמרה דם מהפר יקבלנו כמו שפירש"י ד"ה ופשט ליה מזרק, ולפי"ז איכא למידק מאי קמבעיא ליה בעוד הדם למעלה כו' כיון דורידין צריך ליתן תוך כלי והאי תוך לאו דוקא כפירש"י דהא לא אפשר אנא על אוירו של תוך כלי ואי אויר של מעלה נא חשיב כמונח א"כ אינו מקבלו מהפר עכ"ד. והנה מה שחתר למצוא טעם לרש"י יתרת היא, דלא חידש רש"י ז"ל סברא מדנפשיה דמש"ס גופיה מוכח הכי דמשהגיע לאויר דפנות סגי בכל אופן דקאמר היה מקבל ונפחתו שולי מזרק עד שלא הגיע דם לאויר מכלל דמשהגיע לאויר סגי כמש"ל, ואולם על הש"ס גופיה תסוב קושייתו. ולפמ"ש ניחא דלפי המסקנא אין להקשות מאויר שלמעלה מן הכלי שהרי מה"ט גופיה פשיט נה באמת ממזרק, וקושייתו הוי רק על ר"א אמאי איבעי ליה כלל דכיון דבשהגיע לאויר הדפנות לא מיבעיא ליה בע"כ הרי ידע מסברא דאי אמרת לאו כמונח דמי לאו דם מהפר הוא א"כ מה"ט גופיה באויר שלמעלה מן הדפנות נמי ליכא למיבעי מידי דבהא נמי שייך האי טעמא כנ"ל, אבל לפי דברינו ניחא דלאו משום האי טעמא דלאו דם מהפר פשיטא ליה לר"א באויר שבתוך הדפנות אלא משום דזה הוי כבר גוף הכלי ואין אנו צריכין עוד לסופו לנוח, ומיבעיא ליה באויר שלמעלה ופשיט ממזרק מה"ט גופיה דהפסק האויר ופשוט הוא: '''ולכאורה''' יש להצדיק דברי הא"מ ולהכריע דענין קבלת הדם אינו שימה בכלי לחוד ואפילו לא ינוח כמ"ש אלא עניינה הוא הנחה בכלי, מהא דאמרינן במנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/יא/א|דף י"א ע"א]]}} בעי ר"פ דבקיה לקומץ בדפניה דמנא מאי תוך כלי בעינן והאיכא או דילמא הנחה בתוכו בעינן וליכא תיקו בעי מר בר רב אשי הפכיה למנא ודבקיה לקומץ בארעיתא דמנא מאי הנחה בתוכו בעינן והאיכא או דילמא כתיקנו בעינן וליכא תיקו, אלמא דבנתינת קומץ לכלי שהיא במקום קבלת הדם הנחה בעינן או מיבעיא לן בהכי. אבל כבר הארכנו בזה במק"א שהוא נגד סוגיין דזבחים ובדברי הרמב"ם (פי"א הלכות פסוה"מ הכ"ה) החמורים בענין זה, ועיי' ביומא {{ממ|[[בבלי/יומא/מח/א|דף מ"ח ע"א]]}} ואכמ"ל: '''אולם''' יש להצדיק שיטת הראשונים ז"ל מהשגת ברכת הזבח ולדחות דברי הלח"מ בדרך אחרת. דהנה הא דאיבעיא לן אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לאו כמונח דמי יש לשאול על שני פנים, א) אם הוי כמונח למטה בקרקע, ב) אם הוי כמונח במקומו שהוא נמצא בו עכשיו באויר. והנה אם נפשוט דהוי כמונח במקומו שהוא נמצא בו באויר י"ל דמהני לגבי קנין דאויר נמי קונה [ודלא כמ"ש לעיל] אבל בקבלת הדם בודאי לא מהני, דמה שהוא מונח באויר לא מעלה ולא מוריד שהרי קבלה בכלי בעינן ואותו אויר שלמעלה מן הדפנות לאו כלי הוא כמ"ש, וע"כ דאיבעיא דזבחים ביא אם הוי כמונח למטה בכלי, וע"ז אמנם פשיט ליה דעד כאן לא {{עוגן|עח:}}נידון כל זמן שהוא באויר כמי שמונח למטה אלא כשסופו לבוא למטה אבל כשאין סופו לבוא למטה לא ומשו"ה בקבלה אינו מועיל, אבל אכתי יש מקום לומר נהי דלא הוי כמונח למטה משום דלא יבוא לשם לעולם מ"מ עדיין אפשר דהוי כמונח במקומו שהוא ויועיל מיהא לקנין, וזוהי איבעיא דרבא דלא איפשטא. ובזה יתיישב לן דלחד לישנא בזבחים בעי מיניה גם באויר שסופו לנוח אם הוי כמונח בקבלת הדם, והוא תמוה מאד שהרי משנה מפורשת הוא בגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/עט/א|דף ע"ט ע"א]]}} היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת. ולפמ"ש אשה"ט דאי ממתני' איכא למימר דהוי כמונח במקומו באויר ומהני בגט וקנינים ולא בקבלת דם דבעינן כלי ואיבעיא ליה הכא אם הוי כמונח למטה בתוך הכלי כי היכי דתיהוי קבלה, מיהו הך קושיא ממתני דגיטין בלא"ה נמי איכא לתרוצי, דליכא למיפשט מינה משום דעולא בר מנשיא משמיה דאבימי מוקי לה התם בפחות מג' סמוך לגג, ועוד י"ל עפימ"ש הרשב"א בדף ע"ח ע"ב גבי ד"א יעו"ש, ועיי' בתורת גיטין שם. ועיי' ברא"ש פ"ק דב"מ {{ממ|[[רא"ש/בבא מציעא/א/לב|סי' ל"ב]]}}: '''ולפי''' מה שנסתפקנו לומר ב[[#ו|אות ו']] דהיכא דהחסרון הוא מצד החצר שישולל ממנו אח"כ גרע בלא"ה נמי יש לחלק מהך דזבחים דהתם החסרון הוא מהכלי ולא מן הדם ודו"ק: '''ויש''' לי מקום עיון בסוגיא דזבחים דקאמר בעי מיניה אויר שאין סופו לנוח וקא פשיט ליה אויר שסופו לנוח, ופירש"י משום דראוי היה לנוח שהרי חבית זו שלמה וראוי היה לנוח אי לא שבא זה וקלט. ולכאורה תמוה מההיא דב"מ דגבי זבל הקולט מן האויר הרי אלו שלו קרי ליה רבא אויר שאין סופו לנוח בשביל הכלי שקיבלו זה לתוכו אע"פ שאם לא בא זה וקלט היה נח בחצר. וצ"ל דהכא מיירי בהושיט את הכלי אחר שזינקו המים ע"פ אויר החבית והיה כבר כנח אבל אם היה הכלי מקודם לא היה נידון כסופו לנוח. וראיתי בשמ"ק ב"מ שכ' וז"ל רבא אמר כו' ואויר שאין סופו לנוח כגון זה שהרי מפסיק ליה כלי לאו כמונח דמי כדמפרש לה הראב"ד, אבל ר"ח כתב וז"ל אויר שאין סופו לנוח כגון דבר שהרוח מפריחתו מחצר לחצר לאו כמונח דמי עכ"ל. והנה אלמלא דברי הרב המאסף ז"ל היינו אומרים שהר"ח והראב"ד לא פליגי כלל אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ובין בהפסק כלי ובין מפריחתו הרוח הוי אין סופו לנוח לכו"ע. אבל משמעות דברי הרב המאסף שכתב לה בלשון אבל ר"ח כתב מטין דפליגי, ואפשר שכן הרגישה עינו הבדולח במקור דבריהם ואנחנו שלא זכינו לאור הגנוז במקורו כטורים נגשש ולא נדע במאי פליגי. דלכאורה נראה פשוט דא"א לומר דהראב"ד ס"ל דמה שהרוח מפריחתו לא הוי כאין סופו לנוח, דאמאי יהא עדיף מזרק בפתח זה ויצא בפתח אחר דמקרי אויר שאין סופו לנוח ומ"ל נהדף מכח אדם הזורק מ"ל נהדף מכח הרוח שמפריחתו, ובגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/עט/א|דף ע"ט ע"א]]}} פריך הש"ס ולא מינטר ופירש"י דאתי זיקא ושדי ליה כו' הא בענין אויר שסופו לנוח עכ"ל ועיי' בפנ"י. אך בס' תורת גיטין משיא דברי רש"י ז"ל לכוונה אחרת יעו"ש. ואולי י"ל דבמפריחתו הרוח כו"ע לא פליגי דהוי אין סופו לנוח אלא דלהיפוך בהפסק כלי פליגי, דהראב"ד ס"ל דמשום כלי גופיה הוי אין סופו לנוח והר"ח אולי ס"ל דבשביל כלי לא הוי אין סופו לנוח שאין חסרון בקליטת החצר ואי לאו שבא זה וקלטו היה נח בחצר אלא מיירי דבלא"ה נמי היתה הרוח מפריחתו ואין סופו לנוח מצד עצמו ומהני הכלי רק להיות כמפסיק דבכה"ג פסיקא ליה לרבא דאין סופו לנוח בהדי הפסק לאו כמונח דמי. ואפשר דסוגיא דזבחים הנ"ל הכריחתו. ולפי"ז אפשר לאוקמי ההיא דזבחים אפילו כשהיה הכלי קודם שהגיע הזינוק לאוירה של חבית שאין כלי זה משווי ליה כאין סופו לנוח וכדמשמע קצת מרש"י מדלא פי' שבנתן את הכלי אח"כ מיירי. אך קשה לחדש דבר כזה דלפי"ז יצא לן מילתא חדתא דלדעת הר"ח בדברים כבדים שאין הרוח מפריחתן אין הפסק כלי מזיק וצ"ע: ==ענף ג== {{מרכז|'''ענף ג'''}} ===ח=== [ח] '''והשתא''' נהדר לדידן דאחר שסתרנו ראייתו של כ"ת מתוס' ב"מ הבה ונראה שמתורתן של רבותינו הראשונים ז"ל נלמוד ההיפוך דיש גניבה לחצי חפץ. דהנה שולח יד בפקדון דמששלח יד במקצתה חייב בכולה צריך שיעשה קנין גמור על אותה מקצת כגנב דעלמא דחידוש שחידשה בו תורה הוא רק על השאר דמשנעשה גנב על מקצתה חייב כבר בכולה שלא ככל הגנבים אבל באותה מקצת גופה אין בינו לגנב דעלמא ולא כלום, ומתבאר הוא הדק היטב מדברי הר"ן מובא בשמ"ק ב"מ {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא מציעא/מא/א#והא|דף מ"א ע"א]] ד"ה והא לא חסרה}} יעוש"ה, אבל אם לא חל עליו דין גנב על אותה מקצת איו כאן שליחות יד כל עיקר. והשתא אי נימא דאין גניבה לחצי חפץ האיך חייבין על כל שליחות יד במגביה ע"מ ליטול מקצתה הרי גם אותה מקצת לא קנה כגנב לפי שאין גניבה לחצי חפץ. ואף דבחבית יין שהטה ע"מ ליטול רביעית לא שייך לדון ענין חצי חפץ שהוא דבר המתחלק ולא אגיד זה בזה הא מ"מ שליחות יד סתמא אית לן אפילו בדברים שאין מתחלקים כיין, והרי גם ברועה שהניח מקלו ותרמילו עניה דן לה הרמב"ן והר"ן בשמ"ק שם כשולח יד במקצתה ומ"מ חייב, אע"כ דיש גנב לחצי חפץ ואותה מקצת ששלח בה יד קנה כגנב דעלמא אע"פ שהשאר נשאר ברשות בעלים ואפילו בדברים שאינם מתחלקים כבהמה וממילא חייב על כולה מחידוש דשליחות יד. יעוי' היטב בר"ן בשמ"ק שם ובס"פ המפקיד ויתבאר הדבר על נכון ואין לומר דשליחות יד שאני שהפקדון הוא ברשות השומר ולא ברשות בעלים. משא"כ גנב דעלמא שאותה מקצת שלא גנב נשאר ברשות בעלים, דידוע מ"ש הרשב"ם בב"ב {{ממ|[[רשב"ם/בבא בתרא/פה/א#|דף פ"ה]]}} דרשות הנפקד נקנה למפקיד, עיי' בט"ז חו"מ {{ממ|[[ט"ז/חושן משפט/קפט#|סי' קפ"ט]]}}, וא"כ מקצת הנשאר שלא פקע מינה שמירתו מצד הגזילה עצמה הויא כנשארה ברשות בעלים. ואע"ג דהר"ן משתעי ברועה שהיה רועה עדרו שכנראה באגם מיירי מ"מ בסתמא נאמרו דבריו וכן בכל שליחות יד מיירי בבית שימר. ובזה נסתבכנו במחלקותו של המהרי"ט ח"א (סי' ס"ה), ועיי' בתוס' ב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/ע/א#לא|דף ע' ע"א]] ד"ה לא כתבינן}} ואכ"מ: '''וכן''' מוכח גם מתי' הרמב"ן בסוגיין דשבת וז"ל ושמעתין נמי היינו דמקשי רב ביבי לר"י דקדים איסור גניבה לאיסור שבת] לכאורה לא אתיא כמ"ד כגון ששלשל ידו למטה מג' וקיבלה דהא בב"א הוא מקבלה בידו כולה ואין איסור גניבה באה לו לחצאין עכ"ל, וכ"כ עוד מרבוותא עיי' עליהם. הרי מבואר שאם לא היה מקבלה בב"א אלא מקצת מקצת ניחא למימר דקושיית רב ביבי הויא גם אליבא דרב אשי, ואמאי והרי צריך הוא לקנות גם את הכיס, דאל"ה הו"ל כליו של מוכר ברשות לוקח דידו כחצרו, ואי אמרת דאין גניבה לחצי חפץ א"א לו לקנות חצי הכיס וא"כ אף מה שבתוכו לא קנה ולא סלקא לפי"ז קושיית רב ביבי, אלא ודאי דיש גניבה לחצי חפץ. ולכאורה היה אפשר לדחות ולומר דאין כלי המוכר חוצץ בפני הרשות אלא כשיש רשות למוכר להניח שם את כליו כמו בחצרו של לוקח שנותן לו רשות להכניס אבל במקום שאין לו רשות להניח כליו כגון הכא ביד חברו אינו מבטל כלל לרשות הבעלים, ומצאתי שכ"כ במחנה אפרים הלכות קנין חצר (סוס"י ט'). אבל לענ"ד נראה שדבריו ז"ל נסתרים מתוס' ב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/קב/א#לא|דף ק"ב ע"א]] ד"ה לא צריכא}} וז"ל ותימא דאפילו בגדול הוה מצי לאוקמי וכגון שנתן ידו או בגדו תחת הביצים בשעה שאם רובצת עליהם ולא נתכוין לזכות בביצים אח"כ עכ"ל אלמא דאפילו מכניס כליו שלא ברשות מ"מ חוצצין הם בפני רשות החצר. ועוד דאפשר כיון שהבעלים לא הכניסו לידו אלא הגנב עצמו מגרר לתוך ידו הוי כבא ברשות וחוצץ גם להמח"א, אע"ג דלא שייך הכא טעמו שבעל החצר משאיל לו מקום שהרי הגנב לגנוב נתכוין ולא להשאיל רשות לבעלים. מיהו יש לדחות דאין ראיה מהרמב"ן, דנהי דמטעם ידו כחצרו לא היה קונה כשהכיס מפסיק בפני' אבל מטעם הגבהה היה קונה, כמ"ש רש"י בכתובות {{ממ|[[רש"י/כתובות/לא/ב#|דף ל"א ע"ב]]}} דצירוף ידו מהני מטעם הגבהה, והגבהה מועילה גם בכליו של מוכר. ועיי' בחי' הרמב"ן ב"ב {{ממ|[[רמב"ן/בבא בתרא/פו/א#הגונב|דף פ"ו]] ד"ה הגונב כים}} ובחי' הרשב"א לכתובות [שהם להרמב"ן כידוע] ולפנינו ידובר עוד מזה: '''ובס'''' בית יעקב לכתובות ראיתי ג"כ דפשיטא ליה שאם היה הקנין משום יד ליכא לתרוצי לר"י כדמתרץ הש"ס בשבת בנסכא שלא קנה עד שימשכנו כולו דכל מקצת ומקצת שתופס בידו כמאן דפסיק דמי, וזה שלא כדברי כ"ת: ===ט=== [ט] '''ולכאורה''' יש להביא ראיה לסברת כ"ת. דהרמב"ן בחי' לב"ב {{ממ|[[רמב"ן/בבא בתרא/פו/א#|דף פ"ו ע"א]]}} כתב להוכיח דמשיכה בכליו של מוכר מהני וז"ל ועוד יש לנו סיוע כו' ובמסכת שבת כך נראה דמשיכה קונה מעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס מרשות בעלים ולא קנאו לכיס והוא דמצי שקיל להו דרך פיו או דרך סלמא עכ"ל, וכ"ה ברא"ש ב"מ פ"ק {{ממ|[[רא"ש/בבא מציעא/א/כג#|סי' כ"ג]]}} ובשמ"ק שם בשם הרשב"א ועוד בהרבה ראשונים. ורגיל הייתי להבין בדבריהם דמשו"ה לא קנאו לכיס כל זמן שלא הוציאו כולו מרשות הבעלים משום דבב"ב {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/עה/ב|דף ע"ה ע"ב]]}} איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך את כולה וקיי"ל כשמואל דמשיכת כולה בעינן ולהכי לא קנה את הכיס עד שיוציאנו כולו. אך לפי"ז קשה לי טובא על הרא"ש והרשב"א דאמרי שאינו קונה את הכיס אלא במשיכת כולו והרי כתב הרא"ש בפ' הספינה (סי' ב') דעד כאן לא נחלקו רב ושמואל וס"ל לשמואל דלא קנה עד שימשוך כולה אלא בספינה ובע"ח משום דספינה אי משיך לה כל דהו אזלא וכן בע"ח כי' אבל בשאר מטלטלין שמשיכתה מכח אדם המושכן כו"ע מודו דבמשיכת כל דהו סגי, וכ"ה בהג"א משם הרשב"א, {{הערה|*) הגה"ה. '''יש''' לדקדק בספינה אמאי לא קרי לה משיכתה באה מכח אדם כמו בשאר מטלטלין. ואולי נתכוין בזה להא דב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/ט/ב|דף ט' ע"ב]]}} ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה ואינה נמשכת בידי אדם שהאדם דוחף רק את המים ומיא הוא דממטו לה. אבל עדיין קשה לדידהו דס"ל משיכה בכליו של מוכר מהני ובמה שנשאר מונח בכלי במקומו הראשון כמו שהיה מקודם לא חשיב כמונח במקומו הראשון לגמרי וכאלו לא נמשך כלל, דזהו אחד מן הטעמים של הסוברים דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני משום שלא נמשך אלא כמו שהיה מונח מקודם בכלי מונח גם עכשיו שם במקומו הראשון כמובא ברמב"ן ב"ב שם, אלא ס"ל להרא"ש והרשב"א דכיון שמושך את הכלי ממילא מושך הוא עמו באותה שפה גם מה שבתוך הכלי, א"כ מ"ל אם האדם דוחף את המים ומיא הוא דקא ממטו לה מ"מ ליהוי כמושכה כמו בכלי ואפ"ל דאמרינן בגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/ט/א|דף ט' ע"א]]}} דמיא כארעא סמיכתא דמו וקרקע שאני דבודאי חשיב כמונח במקומו הראשון, ואלו היה דוחף קרקע ועליה מונחים כלים אינו קונה אותם דבודאי חשיבי כמונחים במקומם הראשון ורק בכלים מטלטלים הוא דפליגי. ולפי"ז יש מקום לומר דבר חדש שאם משך בעציץ נקוב דהוי כקרקע לא מהני גם אליבא דהרשב"א והרא"ש:}} וא"כ בכיס נמי ליסגי במשיכת כל דהו, ונהי דאותה מקצת שבפנים לא קנה משום שהיא ברשות בעלים דאין משיכה מועילה בה הא מ"מ מקצת שבחוץ מיהא יקנה. ולסברת כ"ת ניחא דאין כוונתם כלל דמשו"ה לא קנה את הכיס משום שלא משכו כולו כדשמואל אלא לפי שלא הוציאו כולו מרשות בעלים ואין גניבה לחצי חפץ כשמחציתו השניה נשארה ברשות בעלים: '''אולם''' ממה שלפנינו יתבאר דאין ראיה מזה ואדרבא לקצת ראשונים מוכח מכאן גם ההיפוך ומזה יתברר דעיקר תירוצו להרמב"ם ליתא. דהנה מע"כ כתב דלהרמב"ם הקנין הוא רק משום ד"א ומשו"ה ליכא למימר מדנפק פורתא קני שהכיס אינו נקנה לחצאין בגניבה והלכך מה שבתוכו נמי לא קנה רשום דהוי כליו של מוכר ברשות לוקח, אבל לר"י דס"ל דברים שדרכן להגביה נקנין במשיכה משיכה נמי יש כאן ומשו"ה פריך רב ביבי בר אביי דקני המעות אע"פ שכיס עצמו לא קנה כלום שאין גניבה לחצי חפץ משום דמשיכה מהני גם בכליו של מוכר כמ"ש הרמב"ן בב"ב. ועבר מע"כ על פני הענין בבטחה כאלו אין חולק בדבר. אבל באמת אין הדבר כן וממקום שבא תברא, דבחי' הרמב"ן בב"ב שם מובא בשם י"מ דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני והביאו גם הב"י חו"מ (סי' ר') ומובאת שיטה זו עוד בב"י (סי' ר"ב) בשם תלמידי הרשב"א ורמזה גם הרשב"ם וז"ל ואית דמפרשי פירקן והכניסן לתוך ביתו היינו משיכה כו' וטעות הוא בידם דא"כ היכי יליף מיניה דכליו של מוכר לא מעכב קניה דרשות לוקח עכ"ל, ועיי' ברמב"ן דזוהי שי' הי"מ ופירושם, ולפי"ז מוכח דדעת רש"י ז"ל נמי כשיטת הי"מ דבע"ז {{ממ|[[רש"י/עבודה זרה/עב/א#|דף ע"ב ע"א]]}} פי' ג"כ פירקן והכניסן דקני משום משיכה. וכתב המ"מ (פ"ד מהלכות מכירה הל' ה') שכן היא גם דעת הרמב"ם יעו"ש בדבריו ובמ"ש הלח"מ [ולפנינו יבואר עוד אי"ה קצת הכרח לזה]. ולכל הני רבוותא והרמב"ם אליבא דהמ"מ מכללם נשארה קושיית הרמב"ן והרא"ש מסוגיין: '''והיה''' נ"ל לתרץ דהא דבעינן משיכת כל הכלי הוא משום דבלא"ה לא מקרי משיכה כלל דכל זמן שלא נעקר הדבר ממקומו הראשון לגמרי לא הוי עקירה כל עיקר ואף אותו מקצת הוי כלא נשמט כלל, וס"ל להני רבוותא דאין זה שייך אלא היכא דבפועל לא משך אלא מקצת משא"כ הכא שמשך כולו ועקירה ממקומו יש כאן אלא שאותו מקצת שבפנים אינו יכול לקנות לפי שהוא ברשות הבעלים הנה בכה"ג מקצת שבחוץ יקנה, לפי שאין רשות הבעלים מעכבת אלא דין הקנייה אבל אינה עוקרת את גוף מעשה המשיכה למשוויה כמאן דליתא ומשו"ה אותו מקצת שבחוץ שאין עליו עיכוב דין הקנייה מצד רשות הבעלים שפיר קנה, והיא סברא הוגנת. ולפי"ז יוצא דסבירא להו דגנב קונה גם מקצת חפץ אע"פ שמקצתו נשאר עדיין ברשות בעלים ונסתרו דברי מע"כ ביישוב דברי הרמב"ם, דכמו דקני לרב ביבי בר אביי משום משיכה ה"נ יקנה להרמב"ם מקצת הכיס משום ד"א: ===י=== [י] '''איברא''' דאכתי לא מוכח מזה דיש גניבה לחצי חפץ אלא לפמ"ש דמושך ברשות בעלים ויצא מקצתו לחוץ קונה אותה מקצת והשאר שברשות הבעלים לא קנה, אולם ראיתי אח"ז במ"מ שכ' כדברינו בעיקרם אבל בשינוי קצת ועפ"י דבריו אין ראיה מזה כלל. דהרמב"ם (פ"ד מהלכות גניבה ה"ד) כתב דבר הנקנה במשיכה אם היה ברה"ר ומשכו הלוקח לרשותו או לסימטא כיון שהוציא מקצת החפץ מרה"ר קנה, והשיגו הראב"ד שאין זה הדין שהרי קיי"ל כשמואל כד שימשוך את כולה, וכתב המ"מ דודאי אף דעת רבינו כן כשמואל כו' אלא שהוא סובר דה"מ כשהדבר הוא ברשות שהמשיכה קונה כו' אבל הכא טעמא אחרינא הוא שזה כבר משכה כולה אלא שהיתה ברשות שאין המשיכה מועילה בו כיון שהכניס מקצתה ברשות שהמשיכה קונה בו די בכך עכ"ל. ומבואר שם בדבריו דלאו לאותה מקצת שהוציא בלחוד הוא דקני אלא קני כולו, ומה שהכריחו להמ"מ לומר כן דקני כולו. נראה דסתימת לשון הרמב"ם ז"ל דחקתו שכ' סתמא קנה ומשמע שקנה כל החפץ דאל"כ הו"ל לפרושי, ועוד דבמו"מ דאיירי ביה {{עוגן|עט:}}הרמב"ם א"א כלל לקנות מקצת חפץ שהרי איכא קפידת קונה או מקנה לקנות או להקנות כולו דוקא, כדאמרינן בב"ב {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/פו/ב|דף פ"ו ע"ב]]}} כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה משום דעד שלא נגמרה כל הקנייה לא קנה כלל, ובע"כ דכוונת הרמב"ם ז"ל באמרו קנה שקנה את כולו. וא"כ אפ"ל דהני רבוותא נמי הכי ס"ל ואין ראיה מזה לגונב חצי חפץ שקונה להתחייב באונסין דמכיון שיצא מקצת הכיס קנהו כולו. ונמצא דתירוצו של מעכ"ת אליבא דהרמב"ם נמי קיים דעד כאן לא קנה המעות בדאפקיה פורתא אלא לרב ביבי שהקנין הוא משום משיכה ולשיטת הרמב"ם קנה כולו במשיכת מקצתו, אבל להרמב"ם שהקנין הוא רק משום ד"א ואז בהוצאת מקצת הכיס אינו יכול לקנות אלא מקצתו ממילא לא קנה כלום שאין גניבה לחצי חפץ והלכך מה שבתוכו נמי לא קנה דהוי כליו של מוכר ברשות לוקח: '''אבל''' א"א לומר כן דאי הכי מאי משני הש"ס דאפקיה דרך שוליו ופירש"י מכיון דלא מצי למישקל לא קנה, והרי לכאורה נראה פשוט דאין זה שייך אלא כשאותו מקצת הכלי שבו הפה נשאר של בעלים ומשו"ה יש לדונו כאינו יכול להוציא ממנו את המעות דבמקצת כלי שלו שקנה א"א להוציא אבל כשהוא קונה כל הכלי הרי יכול הוא להוציא דרך פיו שגם אותו קנה והוא שלו ומאי איכפת לן במה שהפה מונח ברשות הבעלים. ויותר מזה דבמונח בכלי שלו נראה דלא שייך גם עיקר החסרון דלא מצי למישקל, דנראה דטעמא דמילתא הוא דמשום דלא מצי למישקל אינו נידון עדיין כהכנסה לרשותו שזוהי אופיה של משיכה כדבעינן למיכתב קמן, וכשהוא מונח בכליו שהם כחצרו הרי הוא כלום ועומד כבר ברשותו ממש. וכן נראה מהרמב"ן ורשב"א ורא"ש שהבאנו לעיל {{ממ|[[#ט|אות ט']]}} שהוכיחו מסוגיין דמשיכה בכליו של מוכר מהני מדקנה מעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו וסיימו והוא דמצי שקיל להו כו', ודברים הללו דמצי שקיל להו כו' שפת יתר הם שאין בהם צורך להוכחתם, ואי לאשמעינן אגב אורחא דין משיכה קאתו מאי שייטא היא לכאן דוקא הרי בעלמא נמי דינא הכי אי תימא דחסרון דלא מצי שקיל שייך גם במושך בכלים שלו, אלא ודאי דבמושך בכלים שלו לא בעינן דמצי שקיל ורק בכליו של מוכר בעינן לה והלכך בתר דחידשו דמשיכה מהני בכליו של מוכר הוצרכו להתנות והוא דמצי שקיל להו. וכ"נ להדיא מחי' הרשב"א שבת שכתב ז"ל ומהא שמעינן דבכליו של של מוכר היכא דלא משתקיל ליה לא קנה עכ"ל, הרי שהזכיר כליו של מוכר דוקא ומשמע שאם היה הכלי שלו אין כאן חסרון כלל במאי דלא מצי למישקל בשביל שהפה מונח ברשות אחר. ובע"כ לדעת הרמב"ם דבמשיכת מקצת כה"ג קונה לכל הכיס צ"ל דרב ביבי בר אביי ופירוקא דש"ס לא סברי כההוא אוקימתא דכתובות שמשכו לצידי רה"ר או כרבינא שהקנין הוא משום משיכה, אלא סברי כאוקימתא דרב אשי שצירף ידו למטה מג' והקנין הוא משום יד או כדאוקים לה מע"כ שהקנין הוא משום ד"א, לפי"מ שתפס דיש ד"א בגניבה להרמב"ם, אבל משיכה אין כאן משום דהוי דברים שדרכן להגביה שאינן נקנין במשיכה ובמידי דבעי מיתנא לא מוקים לה דסתם כים דרכו להגביה, ולפי"ז לא קנה מן הכיס אלא אותה מקצת שהוציא והביא לידו או לתוך ד' אמותיו. דאל"ה הו"ל כליו של מוכר ברשות לוקח כמש"ל, וא"כ אכתי מוכח מסוגיין גם להרמב"ם ז"ל דיש גניבה לחצי חפץ. אך לרש"י ז"ל שכתב בשבת דקושיית רב ביבי הוי גם לאוקימתא דצידי רה"ר שהקנין הוא משום משיכה וס"ל נמי דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני כמ"ש וצ"ל שהיתה משיכה ברשות בעלים, דאל"ה משיכה בכליו של מוכר היא, הנה תיהדר קושייתנו מאי משני דאפקיה דרך שוליו איזה חסרון הוא כיון שקנה גם את הפה, ולכן צ"ל דס"ל דבמשיכה כי הא לא קנה אלא מקצת שיצא לחוץ אבל מקצת שבפנים לא קנה ופליג על הרמב"ם אליבא דהמ"מ דסבר שקונה כל הכלי ואפילו מה שבפנים: ===יא=== [יא] '''אמנם''' יש להשוות דעת הראשונים ז"ל ומזה יתבאר דלהרמב"ם נמי איכא לאוקמי קושיית רב ביבי ופירוקה לאוקימתא דקנין משיכה כרש"י. דהנה בשו"ע חו"מ {{ממ|[[שולחן ערוך/חושן משפט/קצח#יד|סי' קצ"ח סעי' י"ד]]}} פסק המחבר כהרמב"ם ז"ל דדבר הנקנה במשיכה שהיה ברה"ר כו' כיון שהוציא מקצתו כו' קנה מאחר שמשכו כולו והוציאו מכל המקום שהיה שם ועיי' סמ"ע סק"ו. ולא הובא בשו"ע שום חולק ע"ז. איברא דהב"י בסי' הנ"ל לבתר דהביא דברי המ"מ אליבא דהרמב"ם כתב וז"ל ובפ"ק דמציעא גבי הא דבעי ר"א משוך בהמה לקנות כלים שעליה כו' כתב הרא"ש דגבי הגונב כים בשבת משמע דבמשיכת הכיס קנה המעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו והוא דמצי למישקל להו לזוזי דרך פיו או חור כדאיתא התם עכ"ל ונראה דרצה הב"י לומר בזה דהרא"ש פליג על הרמב"ם וס"ל דבמשיכה כי הא דאיירי בה הרמב"ם לא קנה ביציאת מקצת לרשות שהמשיכה קונה בו מדקאמר שלא קנה את הכיס לפי שלא הוציאו כולו. ולפי"ז כל הני רבוותא שכתבו כלשון הרא"ש כמובא למעלה פליגי בזה על הרמב"ם. אבל לכאורה נראה דאין ראיה מזה, דהרא"ש קאי התם נמי לסיועי דמשיכה בכליו של מוכר מהני מדפריך רב ביבי דאיסור גניבה קדים משום דקני מעות במשיכה מיד ביציאת מקצת הכיס כמש"ל, ולכן אפי"ת דס"ל להרא"ש כהרמב"ם דבמושך כולו ברשות שאין המשיכה מועילה מיד כשמוציא מקצתו לרשות שהמשיכה מועילה בו קנה מ"מ ראייתו מסוגיין קיימת דמשיכה מהני בכליו של מוכר, דאי תימא משיכה בכליו של מוכר לא מהני א"כ מנ"ל לרב ביבי למימר דמיירי שהיה הכיס מונח תחלה ברשות הבעלים רחוק מן הפתח כערך מדתו דאז כשהיה מגרר בע"כ משך את כולו במלואו ברשות בעלים ומכיון שיצא מקצתו לצידי רה"ר קנה ולהקשות על ר' יוחנן, דילמא ר"י מוקים לה דהכא במאי פסקינן כגון שהיה הכיס מונח סמוך לפתח שלא משכו במילואו אפילו ברשות בעלים ומשו"ה לא קנהו וממילא מעות שבתוכו נמי לא קנה משום דהויא משיכה בכליו של מוכר, אלא ע"כ דמשיכה בכליו של מוכר מהני ואע"פ שלא קנה כים מעות מיהא קנה. אמנם אכתי יש להוכיח דהרא"ש והרשב"א {{ממר|שכתב גם כן כדבריו כמובא לעיל}} פליגי על הרמב"ם אפילו נימא דמפרשי כמו שכתבתי שלא נמשך הכיז במילואו ברשות בעלים. דהנה ביאור דבריהם הוא דמשו"ה לא קנה את הכיס בגרירת מקצתו משום דקיי"ל כשמואל בספינה עד שימשכנה כולה, [דאין לומר דכוונתם היא משום דאין גניבה לחצי חפץ כמ"ש לעיל ע"פ חידושו של כ"ח, דכבר הוכחנו שאין הדבר כן], וכבר כתבנו לעיל {{ממ|[[#ט|אות ט']]}} דיש לתמוה טובא ע"ז שהרי כתבו להדיא דעד כאן לא קאמר שמואל דמשיכת כל דהו לא מהני אלא בספינה ובע"ח אבל בשאר מטלטלין כו"ע מודו דבמשיכת כל דהו סגי, וא"כ דבריהם ז"ל סותרים זא"ז דמאי הוכיחו ממגרר כים והרי לדידהו בכיס במשיכת כל דהו סגי. ובע"כ צ"ל דהא דס"ל דבכל מטלטלין במשיכת כל דהו סגי לאו היינו טעמא משום דסברי דלא בעינן כלל בשאר מטלטלין טלטול כולו אלא משום דכיון שמושך מקצתו הרי הוא מטלטל בפועל את כולו, וכן נראה להדיא מסוגיא דהתם דאמר לך רב כו' אבל ספינה כיון דנדה פורתא נדה לה כולה ופירשב"ם גם ראשה השני נמשך ממקום שהיה שם. וסבירא להו דאין זה שייך אלא במושך במקום שהמשיכה מועילה בו דהתם כיון דאמרת נדה מקצתה כמאן דנדה כולה נמצא שהיתה משיכת כולה ברשות המועלת, אבל הכא בנשאר ראשה ברשות הבעלים ס"ל דרשות הבעלים משוויא לה כאלו לא משך כלל לפי שאותו מקצת לא יצא עדיין מרשות הבעלים ולא שייך ביה לומר נדה כולה וכיון דמה שבפנים לא הוי מטולטל ממילא במקצת שבחוץ נמי לא מיקרי טלטול ומשיכה כלל לפי שהיא משיכת כל דהו ואשה"ט. ולפי"ז נתברר דהרא"ש והרשב"א פליגי על הרמב"ם וסבירא להו דלא קנה כלל ואפילו אותו מקצת היוצא, ורש"י ז"ל נתבאר לעיל דס"ל {{עוגן|פ.}}דקנה מקצת היוצא וצא מה שבפנים, ובדעת הראב"ד שהשיג עליו במקומו אין להכריע אי ס"ל כהרא"ש והרשב"א דלא קנה כלל או כרש"י דקנה מקצתו, ומ"מ שפיר השיג משום דבמו"מ דביה איירי הרמב"ם א"א לומר שקנה מקצתו כמש"ל דטעמא אחרינא איכא משום קפידת קונה או מקנה כמו כור בל' כו' אבל מצד מעשה הקנין עצמו אפשר דמודה הראב"ד דמקצת מיהא קני. עכ"פ בזה שוין שוין הם רש"י והראב"ד והרשב"א והרא"ש דמה שבפנים לא קנה ויש לתמוה על המחבר שסתם את הדברים: '''ולפמ"ש''' השעה"מ (פ"ג מהלכות גניבה) דעד כאן לא קאמר הרמב"ם דבמשיכת כל דהוא לסימטא סגי אלא במושך מרה"ר אבל לא מרשות מוכר, יש להשוות בזה דעת רש"י והרשב"א והרא"ש עם דעת הרמב"ם, דמרה"ר אפשר דמודו שקנה כולו כהרמב"ם שאין הוכחה נגד זה מדבריהם, אבל במושך מרשות מוכר ס"ל להרמב"ם נמי כרש"י דמה שבחוץ קנה ומה שבפנים לא קנה. וא"כ להרמב"ם נמי איכא לאוקמי קושיית רב ביבי ופירוקא דש"ס לאוקימתא דקנין משיכה כרש"י: '''ובכדי''' שלא יהיו דברי השעה"מ במה שחילק בין מושך מרה"ר למושך מרשות מוכר כגזירה גרידתא בלא טעמא בסברא אחרי ששתי הרשויות הללו שוין זל"ז לענין שאין המשיכה מועילה בהן ולמה חלוקין הן בזה, אמרתי למאן דדריש פנים מסבירות דיש להסביר קצת. דענין המשיכה ביאר הרמ"ה ז"ל שהיא עקירת הדבר ממקומו ומרשותו הראשון והכנסה לרשות הקונה כמ"ש בארוכה בחי' לב"ב (פ' הספינה סי' כ"ו). וז"ל בקוצר ומשיכה קונה בסימטא כו' כיון דאית ליה לכל חד מינייהו רשותא לאנוחי בה מידי כי משיך לה מדוכתא דאוקמא מוכר בגווי' לדוכתא אחרינא דאיה לי' רשותא נמי ללוקח לאוקמה בגוה דהוה לה כמאן דעייליה לרשותא דנפשיה כו' דמשיכה כי קניא לאו מחמת דעקרה מדוכתא בלחוד הוא דקניא אלא משום דעקרה מדוכתה ואוקמה בדוכתא דאית ליה רשותא ללוקח עכ"ל. ועי' בתוס' קידושין {{ממ|[[תוספות/קידושין/כה/ב#בהמה|דף כ"ה ע"ב]] ד"ה בהמה גסה}} מה שכתבו בשם הר"ר חיים כהן. והנה במושך ברה"ר דלא מהני יש להסתפק אם משום חסרון עקירה הוא דכיון דמעיקרא לאו ברשותו הוה מנח אין כאן עקירה, או דילמא עקירה שפיר הויא דמ"מ עקר לי' מדוכתא דהוה מנח בי' ע"י המוכר אלא דהכנסה לרשות לוקח אין כאן. ונראה דודאי ברה"ר נמי הוו כעקירה מרשות מוכר אלא דהכנסה לרשות לוקח ליכא. דהנה ענין ההגבהה נמי משום עקירה והכנסה הוא כמשיכה ומ"מ מהני ברה"ר משום שאין לך דבר נכנס לרשותו של אדם יותר מהבא בידו כמ"ש הרמ"ה שם, וביותר יתבאר הדבר לפנינו מדברי הרשב"א קידושין גבי הגבהת פיל בחבילי זמורות. אילם מעם זה דהגבהה דאין לך דבר נכנס כו' לא יספיק אלא לענין ההכנסה לרשותו דמשום דאוחזו בידו אפילו ברה"ר נמי הוי הכנסה אבל מה יועיל לענין עקירה מרשות מוכר אם נאמר דכל שמונח ברה"ר אין כאן עקירה מרשות. אע"כ דעקירה הוי גם ברה"ר אלא שהכנסה אין כאן ולכן בהגבהה בידו דהויא הכנסה מעלייתא שפיר קונה. והשתא י"ל דהא דאיפלגי רב ושמואל במשיכת מקצת וס"ל לשמואל דבעינן דוקא משיכת כולו הוא רק לענין עקירה מן הרשות דכל זמן שלא עקר כולה אין זו הוצאה מרשות אבל לענין הכנסה לרשות הלוקח כו"ע מודו דסגי בקנין משיכה בהכנסת כל דהו, דאע"ג דבחצר אינו קונה כולה בהכנסת מקצתה במשיכה איכא למימר דסגי בהכי דלאו הכנסה ממש בעינן אלא כעין הכנסה, וכיוצא בדבר אתה אומר בהכנסה דהגבהה דקרינן לה נכנס לרשותי לפי שתופסו בידו אעפ"י שאינו תופסו אלא מקצת והשאר תלוי ויוצא חוץ לידו שמתורת יד ממש לא הוה קני את השאר ומ"מ בהגבהה מהני כה"ג. והלכך במושך ברה"ר דעקירה יש כאן אלא שאסרה הכנסה מכיון שבא מקצתו לרשות שהמשיכה מועילה בו קנה דהכנסה במקנה סגי, משא"כ במושך ברשות מוכר דכל זמן שהוא נגרר ע"ג רשותו אין כאן עקירה כלל דעדיין אגיד לרשות בעלים ממש או שמעכב את הקנין כנ"ל לכן צריך שימשוך את כולה לרשות שהמשיכה מועילה בו כי היכי דתיהוי עקירה ובמשכו מקנה לא מהני דקיי"ל כשמואל דבעקירה כולו בעינן: '''ובזה''' אשכחנא פיתחא זעירא והארה כל שהיא במ"ש המ"מ (פ"ד מהלכות מכירה) שמצא להרמב"ן ז"ל בכתובות פ' אלו נערות שכתב כדברי רבנו ממש בסוגיא דהיה מגרר ויוצא ודקדק כן מאותה סוגיא. והוא פלאי כמו שתמהו עליו האחרונים ז"ל שאין דברי הרמב"ן שיכין כלל לכאן ולא קרבי זה אל זה דז"ל השמ"ק כתובות {{ממ|[[שיטה מקובצת/כתובות/לא/ב#לא|דף ל"א ע"ב]] ד"ה ל"צ דאפקיה לצידי רה"ר}} כתב הרמב"ם ז"ל [צ"ל הרמב"ן שהרי בחי' הרשב"א לכתובות נמצאים הדברים ככתבם וכלשונם והם באמת להרמב"ן כידוע כמו שהעיר הרב חיד"א ז"ל בשם הגדולים] ומדאוקימנא דאפקיה לרה"ר ובמשיכה קני שמעינן דכל שהוא מונח ברשות מוכר או ברה"ר משעה שימשכנו מאותו רשות לסימטא קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא כלל דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא אין איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד שהרי משעה שהוציא לצידי רה"ר נגמרה מלאכת שבת ואיסור גניבה לא בא לו עד שימשוך במלואו לסימטא וכן משמע מדאמרינן בבתרא עד שימשכנו מרה"ר לסימטא עכ"ל, הרי דלא מיירי כלל ממשיכת מקצת הכלי לתוך סימטא דתיסגי בהכי אלא דלא בעי למשוך אח"כ בסימטא זימנא אחריתא אחרי שהביאו כבר כולו לתוך הסימטא, ומסוגיא זו אין שום הוכחה למה שחידש המ"מ. ולמה שכתבנו יש לקרב קצת דברי הרמב"ן עם חידושו של המ"מ, ולא להכניס כוונה זו בדברי המ"מ אני אומר דרחוקה היא והו"ל לפרושי אלא להראות פנים שיש זכר וסמך מדברי הרמב"ן לסברת המ"מ ומושך שייכי להדדי. דעיקר חידושא שבסברת המ"מ תלוי בזה דברה"ר מיקרי עקירה מרשות מוכר כמ"ש ולזה יש סיוע מהרמב"ן, דאי תימא דמרה"ר לא מיקרי גם עקירה מרשות בעלים היה צריך למושכו תחלה לסימטא כי היכי דליהוי כמונח ברשות מוכר ואח"כ צריך לעשות בו מחדש משיכה בסימטא כי היכי דתיהוי עקירה, ומדקאמר אף במושך מרה"ר שאי"צ למשוך אותו בסימטא כלל ומדמי לה לסוגיין דמגרר שהמושך כולו מרשות בעלים לסימטא א"צ לעשות מחדש משיכה בסימטא דהתם ודאי עקירה הטיא ש"מ דעקירה דרה"ר נמי עקירה היא והלכך בהכנסה לסימטא סגי. אך להכניס כוונה זו בדברי המ"מ א"א מטעמי טובא למבואר למעיין ואין להאריך. וכ"ז אינם דברים מוסרים אלא מילי דסברא בלחוד ורשמתים רק דרך הערה מקופיא למאן דדריש להו]: ===יב=== [יב] '''אמנם''' עדיין אין דברינו הנ"ל ביישוב שיטת הסוברים דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני מחוורים די צרכם. לפי שאין תירוצנו שייך אלא אם היה הכיס מונח רחוק מן הפתח כמלא מדתו שאז משכו כולו במלואו ברשות הבעלים ומכיון שבא מחצתו לרשות שהמשיכה מועילה בו קנה אותו מקצת כנ"ל, אבל אי מיירי במונח סמוך לפתח לא שייך זה כמש"ל להרא"ש שהרי בכה"ג לא משך את כולו אפילו ברשות בעלים וצריך הוא למושכו עכשיו כולו לחצר אחרת ונמצא דשבת וגניבה באין כאחד וא"כ מאי מקשי רב ביבי לר"י דילמא בהכי הוא דמיירי שהיה מונח סמוך לפתח ולא גררו ברשות בעלים. ואולם י"ל דלישנא דמגרר ויוצא משמע שהיה מגררו הרבה, וביותר לפי הג' בכתובות וב"ב שהוכפל בברייתא היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא וידוע שזה מורה על ריבוי הגרירה, או שאין דרד כיס עם מעות להיות מתגלגל בחצר אצל הפתח. והרי נוכחנו למעלה דבשביל זה כתב הב"י דהרא"ש שכ' דלא הנה את הכיס חולה על הרמב"ם והוא משום דתפס דמסתמא מיירי בגרר את הכיס כל ארכו ברשות הבעלים. ודחוק הוא: ===יג=== [יג] '''אך''' לכאורה א"א כלל לומר דמיירי שהיה הבית מרוחק מן הפתח. דא"כ מאי משני הש"ס בנסכא ופי שמי שהן חתיכות ארוכות וכ"ז שמהצתו בפנים לא קנה עכ"ל ונראה שהוא מדשמואל דמשיכת כולו בפינו. יכו הביז השטה"מ יעיי' בהגר"א נזו"מ (סי' הצ"ח אות כ"א. ומשו"ה שבת וגניבה באים כאחד. ולפי הר"ל אמאי לא קנה אותו מקצת שיצא לחוק כיון שהיתה משיכה גמורה בבית בעלים. אע"כ דהמקשו נמי מוחי לה שהיה מונח סמוך לפתח ולא היתר משיכה ברשות בעלים וע"ז משני שפיר בנסכא. וא"כ קושיית הראשונים פל שיטת הסוברים דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני במקומה עומדת, דכיון שהיה מונח סמוך לפתח לא קנהו ביציאת מקצתו והוי לגבי מעות משיכה בכליו של מוכר וכמ"ש: '''אמנם''' ל"ל מאי דמשני בנסכא איו פירושו דמשו"ה לא הנהו מפום דליכא משיכת כולו וכדשמואל כמו שהבין השעה"מ אלא מטעמא אחרינא הוא כמו שיבואר. ומתחילה נאמר דממקומו מוכרע שלא כהבנת השעה"מ, דלפי פירושו דמשום חסרון משיכה נגעו בה לא בעינן תו לאוקמי שהוציאו דרך שוליו כדאוקים הש"ס מעיקרא אלא בהוציאו דרך פיו נמי מצי מיירי, דאע"פ שיכול להוציא את הנסכא דרך שם מ"מ לא קנה דהא לא משכו כולו, והיכא דלא משכו כולו בודאי לא מהניא סברא דיכול להוציאו למישווי כמאן דמשך כמובן. דאל"כ נפל דינא דמשיכת כולו בבירא דלעולם הוא יכול למשוך עוד ויקנה בשביל זה מעכשיו, ובהגבהה נמי מסקינן בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/ט/א|דף ט' ע"א]]}} דמה שיכול לנתקו ולהביאו אצלו לא מהני, וא"כ הדר ביה השתא לגמרי מתירוצא קמא דאפקיה דרך שוליו והו"ל למימר אלא בנסכא כדרך הש"ס בכ"מ. מיהו הא איכא לפרוקי ע"פ מ"ש התוס' שבת {{ממ|[[תוספות/שבת/צה/א#אטבעי|דף צ"ה ע"א]] ד"ה אטבעי}} ויבמות {{ממ|[[תוספות/יבמות/כז/א#שמואל|דף כ"ז ע"א]] ד"ה שמואל}} דהיכא דלא הוזכר שם אמורא תחלה אין הש"ס מדקדק לומר אלא אע"ג דהדר מתירוצא קמא, וה"נ לא הוזכר תחלה שם אמורא אלא סתמא דש"ס שקיל וטרי. אבל עדיין יש להקשות דלבתר דמשני בנסכא פריך הש"ס וכיון דאיכא שנצין מפיק ליה עד פומיה ושרי ושקיל ושנצין אגידי מגואי, ופירש"י ז"ל וכיון דמצי למשקלינהו קני ולענין שבת לא מחייב עד דמפיק להו לשנצין דכל ידו הוא אגיד לרה"י עכ"ל, ואם נימא דלתי' דנסכא אין אנו צריכין לאוקמי בדאפקיה דרך שוליו א"כ מאי פריך הש"ס תו ומאי דחיק לאוקמי בדליכא שנצין ואיבע"א דאית ליה ומכרכי עילויה הרי פשוט ניחא שמשכו דרך פיו כדרכו ויצאו השנצין תחלה ואפ"ה לא קני עד שתהא משיכת כולו, אע"כ דאפילו לתי' דנסכא צריך לאוקמי דאפקיה דרך שוליו דוקא: '''ע"כ''' נראה לומר דבאמת לא הדר מת' קמא ומיירי השתא נמי דאפקיה דרך שוליו אלא דאתי לתרוצי למאי דפריך והאיכא מקום חלמא והוא ע"פ מ"ש המאירי בחי' לשבת וז"ל ואף בהוציא דרך שוליו אם היו מעות טבועים במטבע ויש בשוליו מקום תפירה שיהיה יכול להרחיבה שלא באיסור תורה עד שיצאו משם קנאו שכל שאפשר נו לעשות שלא באיסור אין דנין אותו בעשוי אע"פ שהוא מוחזק בעבירה עכ"ל, הרי חזינן דבעינן שיוכל להוציא את הכסף שלא באיסור תורה ומשו"ה דייק לומר שיש בשוליו מקום תפירה שיכול רק להרחיבה, [ומה שיש לדקדק בדבריו עיי' להלן {{ממ|[[#כה|אות כ"ה]] [[#ל|ל']]}}]. וע"ז משני בנסכא שא"א להוציא מן הכיס דרך חלמא, אבל לאו משום חסרון משיכת כולו נגעו בה. וכ"מ מרבנו חננאל שכ' ז"ל והאיכא חלאמא שהוא המקום התפור בשולי הכיס דאי ניחא ליה מפקע ליה ודחיק או בפתח דוכתא מן חלאמא כו' ופריך ר"י שאם מעות יש בכיס דמצי למעבד הכי ודאי מחייב בגניבה כו' ולא בהכין עסקינן כו' דלא מצי למישקל מיניה מקצת עד מפיק ליה לכוליה עכ"ל, הרי מבואר דפירוקא דנסכא הוי משום דלא מצי לאפוקי ומיירי בדרך שוליו דוקא הא אלו הוה מצי לאפוקי הוה קשיא לר"י. ומיושב בזה נמי מה שהקשה השעה"מ על תי' דנסכא דהתינח לשמואל דס"ל משיכת כולו בעינן אבל לרב ובכל דהו סגי מאי איכא למימר, ולהנ"ל א"ש דה"נ לאו מטעמא דמשיכת כולו נגעו בה אלא משום שא"י להוציא ולא נצטרך לדחוקי נפשין דרב סבר כחזקיה ור"י כשמואל: '''והא''' דבאמת הוצרך הש"ס לאוקמי גם לתירוצא דנסכא בדאפקיה דרך שוליו ולדחוקי כגון דליכא שנצין או דמכרכי עילויה ולא מוקים לה אף בדאפקיה דרך פיו ולא קנה משום משיכת מקצת כשמואל, י"ל דא"כ איסור גניבה קדים דאע"פ שלא הוציא כולו מ"מ אותו מקצת היוצא קנה כמ"ש דמסתמא לא מיירי כשהיה הכיס מתגלגל סמוך לפתח. וא"כ ממקום שבאנו לסתור הוי גם סייעתא לדברינו דאותו מקצת היוצא קנה. וכן מוכח נמי דמקצת שבפנים לא קנה דאי קנה גם מה שבפנים לא יועיל תירוץ הש"ס דאפקיה דרך שוליו אפילו בנסכא, דלענין קניית הכוס עצמו בודאי לא מעכב מאי דאפקיה דרך שוליו כמובן ונעשה כל הכיס שלו, וכיון שכן מה שבתוכו נמי יקנה ולא יעכב מה שא"י להוציאו כיון שכל הכלי וגם פיו הוי שלו ובכלי שלו אין זה מעכב כמש"ל ואות י') בשם הרשב"א. מיהו איכא למידחי דלעולם לשמואל דמשיכת כולו בעינן לא קנה אפילו מקצת היוצא דאפשר לומר בסמוך לפתח מיירי, והא דאיצטריך לאוקמי בדאפקיה דרך שוליו ושנצין וכו' הוא כי היכי דתינח גם לרב דס"ל דמשיכת כל דהו סגי וכקושיית השעה"מ. ואין לומר דלרב דבמשיכת כל דהו קונה כולו ליכא לתרוצי גם בדאפקיה דרך שוליו דכיון שקונה כל הכיס והוי שלו אין זה מעכב מלקנות גם מה שבתוכו כמ"ש, דז"א דשא"ה דמקצת שבפנים נשאר ברשות בעלים שאין משיכה מועילה בה אינו קונה גם לרב אותו מקצת שבפנים ואין זה שייך כלל לפלוגתתייהו. אבל דחוק הוא דמי הכריח לן לאוקמי דר"י כרב. ואין להאריך עוד: '''אך''' לכאורה זהו דלא כפירש"י שכ' בנסכא וכ"ז שמקצתו בפנים לא קנה, ומדלא כתב דכ"ז שפי הכיס בפנים לא קנה משמע דמשום חסרון בגופה של משיכה קאתי עלה ולאו משום דלא מצי מפיק לה. ואולם מלבד מה שהקשינו למעלה הנה לפי מובן זה דברי רש"י ז"ל מוקשים גם מצד אחר, דאיהו גופיה מפרש דקושיית רב ביבי הוי גם לאוקימתא דרב אשי שצירף ידו למטה מג' ומשכו לידו מקצת מקצת כמבואר בדבריו לעיל מיניה, וא"כ מאי מתרץ בנסכא דכל זמן שמקצתו בפנים לא קנה והרי מה שתפוס בידו בודאי קנה כמבואר בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/ז/א|דף ז' ע"א]]}} דכמאן דפסיק דמי וכמו שהקשה בס' בית יעקב הבאנוהו לעיל, משא"כ אם נאמר כמ"ש דרש"י נמי מפרש לה כר"ח דמיירי דאפקיה דרך שוליו והחסרון הוא משום שאינו יכול להוציא ומאי דקאמר וכ"ז שמקצתו בפנים כוונתו על פי הכיס ולא על הנסכא א"ש דחסרון זה שא"י להוציאו שייך גם בהגבהה והלכך לא קנה. אבל קשה להעמיס כוונה זו בדבריו: '''ודע''' דמה שהכרחנו לעיל דע"כ גם לתירוצא דנסכא מיירי בדאפקיה דרך שוליו מדפריך הש"ס בתר הכי והאיכא שנצין, הוא רק לפירש"י אבל לפי מה שהובא בחי' הרשב"א פירוש רב האי גאון לא מוכח מידי, וכ"נ גם מפי' רבנו חננאל, והרבנים המגיהים בדפוס ווילנא העירו שם שדברי ר"ח מחוסרי הבנה, אבל המעיין בחי' הרשב"א יראה שנתכוין רבנו לפי' רב האי גאון: ===יד=== [יד] '''ובכ"ז''' דחיקא לן לומר דרב ביבי הוה מוקים לה לברייתא כשהיה הכיס מונח רחוק מן הפתח בכדי להקשות על ר"י דדילמא ר"י מוקים לה בסמוך לפתח, בשגם שדברינו למעלה בפ' הגמ' בתירוצא דנסכא לאו אליבא דכו"ע נינהו דנראה דרש"י פירוש לה בענין אחר כמ"ש. ולכן נכון יותר לומר ביישוב שיטת הי"מ כמש"ל {{ממ|[[#י|אות י']]}} דרב ביבי ס"ל כאוקימתא דרב אשי כגון שצירף ידו כו' משום דכר"א דצידי רה"ר כרה"ר דמי לענין שבת לא מוקים לה דיחידאה הוא ורבנן פליגי עליה וכרבינא דמשיכה מהני ברה"ר לא ס"ל וכמ"ש התוס' שם (ד"ה וברה"ר) בשם הריצב"א דרבא ואביי פליגי על רבינא, וע"כ צריך לאוקמי כרב אשי וקנה אותו מקצת היוצא ומה שבתוכו משום יד, וע"כ צ"ל שקנה את הכיס דאל"כ הו"ל כליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה לוקח, ויצא לן גם לפי"ז דהוי גנב על מקצת כלי אע"פ שהשאר ברשות בעלים: '''ולפי"ז''' כבר עמדה במרחב רגלנו בישוב דברי הרמב"ם ז"ל במגרר כיס, דכיון דסבירא ליה כהי"מ דמשיכה בכליו של מוכר מהני כמש"ל בשם המ"מ א"כ אם היה הקנין משום משיכה אין מקום לקושיית רב ביבי ובע"כ דעיקר קושייתו היא רק לאוקימתא דרב אשי דצירף ידו, וא"כ הרמב"ם שלא הביא אוקימתא דרב אשי אלא שהקנין הוא משום משיכה, ונראה דפסק כרבינא דמשיכה מהני בגניבה, תו לא איצטריך לאוקמי בנסכא ואידך: '''ועדיין''' לא העלינו ארוכה לרש"י ז"ל דס"ל כהיש מפרשים ופירש דקושיית רב ביבי בר אביי הוי גם לאוקימתא דצידי רה"ר שהקנין הוא משום משיכה. ולהלן יבואר בעז"ה דלרש"י נמי ניחא: ==ענף ד== {{מרכז|'''ענף ד'''}} ===טו=== [טו] '''ואכתי''' אפשר לומר דלפמ"ש דס"ל לרב ביבי כאוקימתא דרב אשי שצירף ידו איכא גם קנין הגבהה כמ"ש רש"י ד"ה דרך שוליו דלא קנה בהגבהתו, והרב הרש"ש הגיה בהמשכתו אבל אין צורך בזה דרש"י נתכוין לאוקימתא דרב אשי ובזה איכא הגבהה כשיטתו בכתובות כמו שיובא להלן, וכן הבין את דבריו הרשב"א ז"ל בתי' לשבת וז"ל ואס"ד אגד כלי כי' כתב רש"י ז"ל כו' ומוקי לה בצידי רה"ר א"נ דצירף ידו למטה מג' וקבלה ולפי דבריו הכי פירושה קדים ליה איסור גניבה דמכיון שיצא מקצת הכלי בחוץ וקיבלו הוא בידו כל פרוטה ופרוטה שבכיס קנהו בהגבהה עכ"ל וא"כ שוב אפשר לקיים דברי כ"ת דאין גניבה לחצי חפץ ולא קנה את הכיס ומ"מ מהניא ההגבהה אפילו בכליו של מוכר דהגבהה קונה בכ"מ ולא עדיפי כליו של מוכר מחצרו, ועד כאן לא סברי הי"מ דבכליו של מוכר לא מהני אלא במשיכה, דכמו שאינה קונה בחצר המוכר ה"נ אינה קונה בכליו דכחצרו דמיין, כדמוכח בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/ט/א|דף ט']]}} וכמ"ש הרמב"ן בב"ב להדיא בטעמן של הי"מ, אבל בהגבהה שקונה בכ"מ לא. ואולם יראה ני דזה תלוי לכאורה בשני הטעמים שהביא הרמב"ן ביסוד שיטת הי"מ, הטעם הא' כמ"ש דהוי כחצר המוכר וטעם ב' כתב וז"ל ועוד טעם אחר אמרו שהרי הפי' מונחים ועומדים בכלי ואין זזין ממקומם וכיון שאין משיכת הכלי כלום לא קנה עכ"ל. ונראה דלטעם הראשון ודאי הגבהה קונה בכליו של מוכר כנ"ל, אבל לטעם השני ה"ה בהגבהה דאינה קונה שהרי לא הוגבהו כלל אלא עומדים במקומם וכמו דקרו להו במשיכה שאין זזין באורך ה"נ בהגבהה אין זזין בגובה: '''ולכאורה''' היה אפשר לדחות ולומר דאפילו לטעם השני הגבהה קונה בכליו של מוכר, שהרי אין עיקר ענין ההגבהה להגביה את החפץ ממקום שהיה מונח כי היכי דנידון בה לומר דכיון שמונה בכלי הרי הוא במקומו הראשון אלא עיקר ההגבהה הוא שיהא החפץ מוגבה מעל הקרקע מכחו ואפילו לא הגביהו כלום יותר ממה שהיה מוגבה מקודם נמי סגי, כדאמרינן בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/ט/א|דף ט' ע"א]]}} בטלית שחציה מונחת ע"ג עמוד מכיון שנתקה חשיבא הגבהה אע"פ שלא הוגבהה יותר, ויותר מזה כתבו התוס' שם ובב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/צח/א|דף צ"ח ע"א]]}} דאפילו דרך ירידה הוי הגבהה, וא"כ ה"נ בהגביה בכליו של מוכר מאי איכפת לן במה שמונח במקומו הראשון בכלי כמו שהיה מ"מ הרי מוגבה הוא מכחו באויר מעל לקרקע ואלמלא כחו של מגביה היה נופל למטה ומשו"ה שפיר קונה: '''אבל''' כ"ז אינו ובין לטעם הראשון ובין לטעם השני נראה דלא מהניא הגבהה בכליו של מוכר כמו במשיכה למאן דס"ל, והוא מתבאר לן עפי"מ שעמדנו בעז"ה מדברי הראשונים ז"ל על דבר נכון בקנין הגבהה במה שקונה בכ"מ אע"פ שמשיכה אינה קונה שם. והנה בפשוטן יובנו הדברים שהוא משום יתרון וחשיבות של קנין הגבהה דמשום שהוא קנין עדיף לא בעי הוצאה מרשות בעלים, משא"כ משיכה שהוא קנין גרוע ממנה. אבל אין הדבר כן. דבאמת בין משיכה ובין הגבהה בעיקרם אינן מועילין ברשות מוכר דשניהן הוצאה מרשות בעלים בעו דזהו כל אופיין של קנינים וכל זמן שעודנו ברשותם לא הוי קנין כלל, אלא שחלוקין הן באופן פעולתן ועשייתן דבמשיכה שמושך ע"ג קרקע הוא נידון כמונח ברשות בעלים עד שיוציאנו מרשותם ובהגבהה מכיון שהגביהו מעל הקרקע חשיב כנעקר מרשות הבעלים. וכ"כ הסמ"ע {{ממ|[[סמ"ע/חושן משפט/קצז#ג|סי' קצ"ז סק"ג]]}} וז"ל הגבהה קונה בכל מקום הטעם משום דאף אם הוא ברה"ר או ברשות המוכר מ"מ במה שמגביהו בידו מביאו אותו לרשותו דכל מה שהוא ביד האדם הרי הוא כאלו מונח בביתו עכ"ל וכן גם במוגבה מכחו הוא נידון כאלו בא לרשותו. אבל אלו היה מונח גם בשעת הגבהה ברשות הבעלים בודאי היתה רשות הבעלים מעכבת את קניינה כמו במשיכה, אלא דמכיון שפקרו מן הקרקע אינו מונח עוד ברשותם אלא ברשות קונה שאוחזו בידו [או מכחו] ואע"פ שהוא באויר חצרו של מוכר הרי אין סופו לנוח ומשו"ה אינו חשוב בשבילו כמונח ברשותם. ודברים אלו מפורשים ברשב"א קידושין {{ממ|[[רשב"א/קידושין/כו/א#|דף כ"ו ע"א]]}} א"נ בחבילי זמירות כו' וז"ל וי"מ שהזמורות מאכל הפילין והלכך מביא חבילי זמורות ותולין למעלה והפיל קופץ למעלה וה"ה להגבהה מחמתו כו' וקשיא לי אם אינו מגביה ממש כיון שעומד באויר חצרו של מוכר היכי קני ליה לוקח והא קיי"ל דאויר חצרו כחצרו וכל שסופו לנוח כנח ע"ג קרקע חשבינן ליה עכ"ל. הנך רואה שאם גם אחר ההגבהה נשאר החפץ עדיין ברשות בעלים לא מהניא מידי ועיקר ההגבהה הוא להגביה מכחו ולא יהא סופו לנוח ברשות הבעלים דאז יצא מרשות מוכר, ואי משום איירי של מוכר שהחפץ נמצא בו היכא שאינו אוחזו כולו בידו אלא בולט מידו ונחוץ הרי הוא אויר שאין סופו לנוח, ואע"ג דאיבעיא דלא איפשטא היא באויר שאין סופו לנוח אם כמונח דמי או לא י"ל דכמו דאמרינן התם דהיכא דמפסיק כלי ודאי לאו כמונח דמי ה"נ באוחזו מלמעלה ואינו מניחו ליפול הוי כמפסיק כיון שכת אחר מעכבו מלנוח. ועיי' בב"ב {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/פה/א|דף פ"ה]]}} כגון שהיתה קלתה תלויה בה ועיי' מה שכתבנו לעיל {{ממ|[[#ה|אות ה']]}}: '''ותוספת''' ביאור אנו צריכין לדברי הרשב"א. דהתוס' בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/ט/א#הואיל|דף ט' ע"א]] ד"ה הואיל}} גבי טלית שחציה ע"ג עמוד והואיל ויכול לנתקו ולהביאו אצלו הקשו דמשמע דאם נתקה קונה משום שעל ידו הוגבהה ומאי שנא העני המנקף בראש הזית וכו' ותירצו דשאני הכא שתופס בידו אחד מן הראש א"נ הכא איירי כשניתק מן העמוד אינו ארוך כ"כ שיגיע ראשו השני לארץ. הנה מבואר דבשאינו אוחז בידו ונופל לארץ אינו קונה והוא לכאורה כדברי הרשב"א שאנו עסוקין בהם. אבל באמת אינו כן דהרשב"א מטעמא אחרינא אתי ענה ולא קרב זה אל זה, שהרי הרשב"א גופיה בב"ק {{ממ|[[רשב"א/בבא קמא/צח#א|דף צ"ח ע"א]]}} גבי הזורק מטבע שנ חברו לים כתב דכל שהוא דרך עלייה קנה אע"פ שאינו תופס בידו וסופו ליפול, וה"נ בפיל דרך עלייה הוא שהפיל מגביה א"ע למעלה בשביל הזמורות, אלא עיקרא דמילתא הוא דבמה שיפול לארץ יש בו שני חסרונות, חדא שאין זו דרך הגבהה כלל כמ"ש התוס' ועוד דכיון שסופו לנוח ברשות הבעלים עדיין לא יצא מרשותם גם בשעה שהוא מוגבה, דכיון דרשות זה יש לו זכות קנין להמוכר שיכול לקנות את החפץ שנמצא באוירו האיך יקנה להמגביה ליחשב כברשותו ולדרך זו האחרונה נתכוין הרשב"א בקידושין ודייק לומר דעומד באויר חצרו של מוכר דוקא ולא משום חסרון דסופו ליפול מצד עצמו בלחוד כחסרון בעיקר דרך ההגבהה שבנוגע לזה אין נ"מ אם יפול ברשות מוכר או ברשות אחר. והלכך במה שנוגע לעיקר דרך ההגבהה שפיר החליטו התוס' והרשב"א בב"ק דגם בסופו ליפול מיקרי הגבהה דמ"מ כל כמה דלא נפל מוגבה הוא, ולכן במגביה שלא ברשות הבעלים דבהכי עסקינן התם במציאה שאין כאן עיכוב רשות הבעלים שפיר אמרינן דכיון שהוא מוגבה קנה דההגבהה מצד עצמה הגבהה מעלייתא הויא, אבל ברשות הבעלים דאיירי ביה הרשב"א שאני דנהי נמי דבעצם מעשה ההגבהה אין כאן חסרון דמיקרי מוגבה מכחו מ"מ הרי הוי הגבהה ברשות בעלים כיון שהוא באוירם וסופו לנוח בחצרם שהוא מקום קניינם משו"ה באמת לא קנה התם לטעם הנ"ל. ולפי"ז יצא לן דגם בנתקו מע"ג עמוד הא דקנה בשסופו ליפול לארץ היינו דוקא שלא ברשות מוכר אבל ברשות מוכר לא: '''נמצינו''' למדין דהגבהה נמי בעיקרה לא מהניא ברשות מוכר אלא שבפועל אינה ברשות מוכר כמ"ש, והיא נקודה נפלאה לענ"ד: '''וכן''' משמע מחי' הרמ"ה ב"ב פ' הספינה, (סי' כ"ו) וז"ל והגבהה קונה בכ"מ דכיון דאגבהה ודאי אפקיה מרשותא דהוה קאי בנויה ועייליה לרשותא דנפשיה דאי למ"ד חצר משום יד אתרבאי לא תהא ידו קלה מחצרו כו' שאין לך דבר נכנס לרשותו של אדם יותר מהבא בידו עכ"ל. ביאור לדבריו דאע"ג דלא בעינן בהגבהה שיהא מונח בידו ממש דא"כ קנין יד הוא מ"מ כחו נמי חשיב כרשותו. ובזה ניחא מה דתמוה בדבריו דמסתייע דלמ"ד חצר משום יד לא תהא ידו קלה מחצרו, והוא פלא דתלי תניא בדלא תניא. ולהנ"ל יונח דמדמי כחו לרשות חצרו, ועדיין צ"ע. ועי' בס' כלילת שמואל וערך הגבהה) ודוק כי קצרנו בזה: '''ולרבנו''' משולם שהוא המפרש שקונה את הפיל בהגבהה שקופץ לזמורות לא ברירא לי אם חולק הוא על הרשב"א בעיקר ענין ההגבהה ברשות מוכר שבררנו למעלה או לא. עכ"פ הרי שפתי הרשב"א ז"ל ברור מללו כמ"ש: '''נמצא''' לפי"ז דהגבהה בכליו של מוכר אע"פ שהוא כמוגבה מכחו של לוקח גם בהיותו בכלי של מוכר מ"מ לא מהני אפילו להטעם הראשון של הי"מ דמ"מ נשאר הוא בודאי ברשות המוכר בכליו. והנך רואה שהרמב"ן ז"ל כשדחה דברי הי"מ כתב וז"ל אלמא בהגבהה או משיכה קונה בכלים דמוכר עכ"ל, ומדה זכיר גם הגבהה משמע דלשיטות הי"מ הגבהה נמי לא מהניא בכליו של מוכר ובא להוציא מדעתם זו. נמצא דאפילו נימא בסוגיין דמגרר שהקנין הוא משום הגבהה מ"מ עדיין אנו צריכין לקנין הכיס כי היכי דלא תיהוי הגבהה בכליו של מוכר וא"כ שוב מוכח דיש גניבה לחצי חפץ: '''אך''' לפי"מ דמסקינן דלהי"מ הגבהה נמי לא מהניא בכליו של מוכר יקשה לן טובא מהא דב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/מד/א|דף מ"ד ע"א]]}} הגביהה ונטל ממנה רביעית אמר שמואל לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביהה ע"מ ליטול אע"פ שלא נטל, והרי בשליחות יד צריך קנין לאותה מקצת ובמה קנה את הרביעית כיון שלא הגביהה אלא ע"מ ליטול רביעית ולא ליטול את גוף החבית הויא לה הגבהה בכליו של מוכר ולא קני כלל. וצ"ל לדידהו שהגביהה ע"מ ליטול את החבית ורביעית מן היין וצ"ע: '''אמנם''' בשמ"ק ב"ב {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא בתרא/פה/ב#לא|דף פ"ה ע"ב]] ד"ה לא בכליו של מוכר}} משמע דהגבהה לכו"ע קונה בכליו של מוכר עיי"ש. וצריך תלמוד גדול: ===טז=== [טז] '''אחרי''' כתבי כ"ז ראיתי בקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/רעג#ד|סי' רע"ג סק"ד]]}} שהביא דברי הרשב"א קידושין והבין בהם שכוונתו דהגבהה בידו ממש מהניא אפילו ברשות מוכר אבל במוגבה מכחו לחוד כההיא דפיל לא מהני אלא ברשות לוקח או בסימטא ולא במקום שאין לו רשות. וע"ז כתב דנראין דברי הרב ר' משולם דהא אשכחן בהאי דזיל טרוף אקן כי היכי דליגבינהו ולקנינהו, והתם נמי היונים מוגבהין מכחו בשובך שהוא של בעל היונים. וכן נראה דעת התוס' כ' הגוזל (דף צ"ח) שהקשו בהא דאמרו בדוחף מטבע לים בדאדיי' אדויי פטור והקשו דאמאי פטור הא ה"ל הגבהה מכחו וחלקו בין הגבהה דרך ירידה לדרך עליה, ותיפוק ליה דהתם הגבהה שהוגבה מכחו היה ברה"ר. וכן במה שהקשו שם מעני המנקף בראש הזית דאינו אלא מפני דרכי שלום והא ה"ל הגבהה מכחו, ושם גמי ברשות בעל הזיתים הוא. אלא ודאי דס"ל לתוס' דכל הגבהה הן שבידו הן במוגבה מכחו נמי. הוי כדין הגבהה שקונה בכ"מ. וכן משמע מהא דאמרו אביי ורבא פ' הספינה (דף ע"ז) משיכה קונה בסימטא הגבהה קונה בכל מקום, וכיון דהגבהה שמוגבה מכחו נמי בכלל הגבהה היא הרי היא בכלל דברי אביי ורבא שאמרו הגבהה קונה בכל מקום. וא"כ גבי פיל נמי כיון שהוא מוגבה מכחו מעל הארץ הרי הוא קונה אפילו באויר חצרו של מוכר וכדינא דהגבהה קונה בכ"מ עכ"ד: '''אבל''' אחר בקשת המחילה מרבנו הקצוה"ח אמינא דאגב חורפא לא דק בכוונת הרשב"א ז"ל. דלפי הבנתו בדבריו שתילדתה היא שהתוס' בב"ק דמחלקו רק משום דרך עלייה ודרך ירידה פליגי על סברת הרשב"א נמצא שדברי הרשב"א ז"ל עצמו סותרים זא"ז, שהרי בתי' לב"ק הקשה ג"כ כקושיית התוס' ותירץ נמי ע"פ חילוקם דדרך עלייה ודרך ירידה וא"כ קשה מדידיה אדידיה. אלא ודאי דאין כוונת הרשב"א כל עיקר לחלק בין הגביהו בידו ממש ובין הגביהו ע"י כחו ותרווייהו באמת בחדא מתתא מחית להו, ולא נתכוין כלל לומר שאין הגבהה כזו שע"י כחו מועילה אלא במקום שיש לו רשות ולא ברה"ר ורשות מוכר אלא כוונתו כמ"ש. ולא עוד אלא שמדברי הרשב"א במקומם מוכרח ההיפוך מהבנת הקצוה"ח, שהרי מתחלה הביא פירש"י דהגבהה דחבילי זמורות היא שמעלה את הפיל על הזמורות ולפירוש זה נמי לא הוי אלא מוגבה מכחו שמכחו הוא עולה על הזמורות ולאו הגבהה בידו ממש, דאפילו אם יאחז באבר של פיל בשעה שהוא על הזמורות אין זו הגבהת ידו ממש כיון שאין בו כת להחזיקו למעלה אי לאו חבילי זמורות כמובן, ומ"מ לא הקשה ע"ז הרשב"א מידי מצד הגבהה ברשות מוכר דלא מהני מוגבה מכתו, והא דהקשה הרשב"א על רש"י מביטול הזמורות לקרקע ענין אחר הוא כמבואר למעיין ואין להאריך בון. ורק על רבנו משולם הוא דמקשה לפי שהפיל נמצא רק באויר וסופו לנוח משא"כ לפירש"י דאע"ג דאינו תופסו בידו מ"מ אין סופו לנוח. וליכא למימר דמשו"ה לא הקשה על פי' רש"י משום די"ל שהיו הזמורות של לוקח והוי כברשותו, דז"א שהרי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ש"מ שבטלו כלים אצל הרשות ואינם כרשות לוקח בפ"ע וא"כ בכה"ג נמי נשאר הגבהה מכחו ברשות מוכר ולא תיהני, אלא ודאי דאין הרשב"א ז"ל מחלק כלל בין הגבהה דידו ממש ובין מוגבה רק מכתו ולא עדיפא זו מזו, דגם בהגבהה בידו ע"כ לא מיירי שתופס כל החפץ בידו דא"כ אין זה ענין הגבהה אלא יד ממש שהיא דאורייתא והגבהה אינה אלא דרבנן, כמבואר בתוס' ע"ז {{ממ|[[תוספות/עבודה זרה/עא/א#פרדשני|דף ע"א ע"א]] ד"ה פרדשני}} ויעוי' בחי' הרמב"ן קידושין {{ממ|[[רמב"ן/קידושין/כה/ב#|דף כ"ה ע"ב]]}} ובר"ן שם דהגבהה היא ענין משיכה, וע"כ לא צריכין לקנין הגבהה אלא כשתופס בידו רק מקצת והשאר בולט לחוץ דאותה מקצת שבידו הוא קונה משום יד ממש והשאר הבולט קונה משום הגבהה, ולכן ס"ל להרשב"א דמוגבה מכחו לא גרע מהגבהה בידו כשבולט ממנה ולחוץ דגם מקצת הבולט לא הוי יותר ממוגבה מכחו, וכשם שהגבהה זו בבולט מידו אע"פ שאינה הכנסה גמורה לרשותו מ"מ יש בה אופי של הגבהה שעניינה כעין הכנסה לרשותו כמ"ש בשם הרמ"ה ומשוה"ט מהני נמי ברשות שאינה שלו כמש"ל ה"נ מוגבה מכחו כיון דחזינן דמיקרי הגבהה מכלל דהוי כעין הכנסה לרשותו מהני ברשות שאינה שלו מה"ט. ועיקר קושיית הרשב"א על רבנו משולם בחצר המוכר הוי רק מצד אויר שסופו לנוח דהוי כנח ע"ג קרקע דזה לא מיקרי כלל עקירה מרשות בעלים והכנסה לרשות קונה. דכיון דכל עיקרה של הגבהה כעין הכנסה לרשות לוקח הוא האיך נאמר הכא דכשהוא באויר נידון כעין הכנסה לרשות לוקח והרי אויר זה שהפיל נמצא בו עכשיו מקום קניינו של מוכר הוא שיכול הוא לקנות בו, והרי ק"ו הוא ומה אם היה הפיל של הפקר היה נקנה לבעל החצר משום אויר חצרו עכשיו שהוא שלו אינו דין שאינו יוצא מרשותו בשבילו, והרי זה דומה כמושך ע"ג ארעא סמיכתא דמוכר. ואין זה שייך אלא כשאינו אוחזו בידו דסופו לנוח משא"כ כשאוחזו ואינו מניחו ליפול למטה הרי אותו אויר אע"פ שהוא אויר חצרו של מוכר אינו קונה לו למוכר דאין סופו לנוח ודמי כמפסיק מידי כמש"ל, וכיון דלא הו מקום קניינו של מוכר שפיר הו"ל לגבי לוקח כעין הכנסה לרשותו וקני. ולפי"ז מגביה בידו או ע"י כחו שניהם שוין הן דגם במגביה בידו ממש ברשות מוכר אם מקצת החפץ סופו ליפול דהוי כנח אה"נ דאותו מקצת אינו קונה כמש"ל דנתקו מע"ג עמד {{עוגן|פא:}}{{עוגן|פא־ג}}וסופו ליפול לארץ אינו קונה להרשב"א ברשות מוכר. וכ"ז אינו שייך אלא ברשות מוכר דבהא איכא לפלוגי בין סופו לנוח או לא כנ"ל אבל ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם דלא שייך לומר כן בודאי גם מוגבה מכחו קונה בכל אופן כשסופו ליפול: '''ולפי"ז''' אין מקום לקושיית הקצוה"ח מב"ק צ"ח דהתם לא מיירי ברשות מוכר, וכן בעני המנקף בראש הזית אע"פ שהוא ברשות הבעלים מ"מ לק"מ, דהתם מיירי במנקף זיתים של מתנות עניים שבעלים אסורים לזכות בהם ונ"מ רק לגבי עני אחר אם מותר לזכות בהם, כמבואר ברמב"ם (פ"ו מהלכות גזילה הי"ג) ז"ל עני המנקף בראש הזית זיתים של שכחה ובא עני אחר ונטלן מעל הארץ ה"ז גזל מדבריהם עכ"ל, וה"ה בשו"ע חו"מ {{ממ|[[שולחן ערוך/חושן משפט/שע#ה|סי' ש"ע ס"ה]]}} וכן פירש בתוס' רי"ד, והוא משום דקתני עני דוקא, וכיון דלענין זכיית עני אחר עסקינן לא שייך ביה חסרון דרשות בעלים כנ"ל שהרי הבעלים אסורין לזכות בו ולא קניא להו אויר חצרם כמבואר בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/קב/א|דף ק"ב ע"א]]}} והו"ל לגבי עניים כחצר שאינה של שניהם דהתם ודאי קונה בהגבהה זו כמ"ש. וע"ד קושייתו מזיל טרוף אקן דשלהי חולין דקנה בהגבהתו שכתב דהתם ברשות בעלים מיירי, לא אדע מנין פשיטא ליה דבהגבהה ברשות בעלים מיירי דילמא בהדי דטריף אקן יצאו היונים חוץ לחצר המוכר והויא הגבהה מעליותא. ועוד אפילו בנתגבהו ברשות מוכר לק"מ, דהרשב"א לא קאמר לה אלא בפיל שא"א לו לא לפרוח מחצרו ולא ליאחז באויר וסופו לנוח כמבואר להדיא בדבריו, משא"כ ביונים שיכולים לפרוח מחצרו הרי הוי אויר שאין סופו לנוח שאינו קונה לבעל החצר וממילא קני להו המגביה כנ"ל. אך לפי"ז אכתי יש מקום לקושייתו דאויר שאין סופו לנוח נמי בעיא דלא איפשטא היא ואפשר שקונה לבעל החצר וממילא לא תועיל ההגבהה לאותו צד הספק דכמונח דמי. ואף דהרשב"א דקדק להקשות רק מכח אויר שסופו לנוח י"ל דרק לרווחא דמילתא נקט לה משום דקושטא היא דפיל סופו לנוח וקשה בפשיטות אבל אה"נ דלאותו צד הספק דגם אויר שאין סופו לנוח קונה קשה ביותר אפילו באין סופו לנוח. אמנם למסקנא דהתם בחולין לק"מ דמסקינן דהכי קאמר ליה זיל וטרוף אקן דליתגבהו וניקנינהו לוי בר סימון והדר לקנינהו לך בסודריה וא"כ אין כאן קנין הגבהה כלל אלא דלוי יקנה בחצרו דאחר שיוגבהו האמהות חצרו קונה לו כדפירש"י, אלא דעיקר קושייתו היא רק מההו"א דפריך הש"ס למאי אי למיקנא לקנינהו ליה בסודר כו' וע"ז י"ל דאה"נ דלצד האיבעיא דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי ה"נ לא קנה אלא דמ"מ לא מצי למיפרך מכח זה על שמואל די"ל דס"ל דלאו כמונח דמי והלכך דעדיפא מינה פריך לקנינהו בסודר, ועוד י"ל דס"ל להרשב"א כשיטת הראשונים דבעיא דרבא איפשטא דלאו כמונח דמי כמו שהזכרנו לעיל {{ממ|[[#ז|אות ז']]}}. עוד יש לתרץ דהתם בעובדא דזיל טרוף אקן מיירי ביוני שובך כדאמרינן דלוי בר סימון אקני פירות שובכו כו' ותניא התם בחולין לעיל מיניה יוני שובך ויוני עליה אסורות בגזל רק מפני דרכי שלום ופירש"י התם דאין השובך קונה לו עיי"ש. והני דאית בהו משום גזל מפני דרכי שלום נראה דאין פירושו שתיקנו רבנן שהוא קונה אלא איסורא בעלמא אחמרו ביה רבנן לכתחלה אבל מקני לא קנינהו אפילו מדרבנן, כמבואר בגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/סא/א|דף ס"א ע"א]]}} דאינם גזל גמור אפילו מדבריהם ואינו יוצא בדיינים, עיי' בתוס' רי"ד שם ועיי' ב"ב {{ממ|[[תוספות רי"ד/בבא בתרא/עט/ב#ויונים|דף ע"ט ע"ב]] ד"ה ויונים}}. וא"כ ה"נ ביוני שובך שאסורות מפני דרכי שלום לא קני להו שובכו אפילו מדרבנן אלא איסורא בעלמא הוא דרביע, ולפי"ז י"ל דהמגביהן ברשותו ע"י כחו שפיר קונה דכיון שאין חצר זה ואוירו קונה לאותן יונים אין חסרון בחצר המוכר יותר מרה"ר. וק"ק לפי"ז דלחד לישנא התם רק הביצים אסורות מפני דרכי שלום אבל אמן כלל לא וכן פי' התם הרשב"א גופיה, וא"כ מאי פריך הש"ס לקנינהו ליה בסודר הא לוי בר סימון גופיה לא זכי בהו כלל כי היכי דלקנינהו לאחריני. וצ"ל דרק הפירות שיצאו מן ביצי שובכו הקנה לו ובזה יש גזל מפני דרכי שלום כבביצים גופייהו וצ"ע. וכ"נ קצת דביוני שובך מיירי ולא ביוני הרדיסאות, דמסקינן התם הנהו פירי חדתי הוו דלוי בר סימון גופיה לא הוי קני להו וה"ק ליה זיל טרוף אקן דליתגבהו וניקניהו לוי בר סימון ופירש"י שיקנה ע"י חצרו, ואי ביוני הרדיסאות מיירי שקנה את האמהות בקנין גמור למה הוצרך עכשיו לקנות את הביצים והרי כיון דאמהות שלו גם הביצים שלו הן כפירות דקלו שהן מעצמן של בעלים ואינם צריכין לזכות בהן בשום קנין, {{הערה|*) הגה"ה. '''והנני''' להעיר בזה מאי דצע"ק בתוס' ב"ב {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/עט/א#ואין|דף ע"ט]] ד"ה ואין}}. דגרסינן התם כל הראוי למזבח כו' אבל הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים אשפה ואח"כ נתמלא זבל אילן ואח"כ נשא פירות שדה ואח"כ נתמלא עשבין מועלין בהך ואין מועלין במה שבתוכן דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר המקדיש את השדה ואת באילן מועלין בהן ובגידוליהן מפני שהן גידולי הקדש, וכתבו התוס' וז"ל ואין מועלין במה שבתוכו לא אמרינן שקנה חצר הקדש כמו שקנה חצר הדיוט דחצר משום יד איתרבאי ולא מצינו יד להקדש עכ"ל וכ"כ הרשב"ם. והרמב"ן בחי' כתב דאעפ"י דקני לה חצר הקדש מ"מ אין מעילה בזכייתה, והסבר הדבר מבואר בשמ"ק בשם הר"ן וז"ל דבמאי דקדיש ממילא ליכא מעילה דהא אפילו בגידולי הקדש דמגוף הקרקע קאתו ס"ל לר' יהודה דאין מועלין וע"כ לא פליג עליה ר' יוסי אלא בגידולי הקדש משוה דמהקדש קא רבו אבל במה שחצר הקדש זוכה אפילו ר"י מודה דאין מעילה בזכייתה עכ"ל. ומדהוצרכו התוס' לומר דאין חצר זוכה להקדש נראה דפליגי על הרמב"ן בסברא זו וס"ל דבהקדש הבא ממילא נמי מועלין והעיקר תלוי רק בזה אם נעשה קניינו של הקדש או לא. אבל לפי"ז יקשה דהתינח בור ושובך שהמים והיונים צריכין לקנין אבל מה יענו לאילן ונשא פירות שדה ונתמלא עשבין שאינם צריכין קנין אלא ממילא נעשין של בעליהם ובודאי נעשין גם קניינו של הקדש כמ"ש הר"ן ואמאי אין מועלין בהם ועיי' בתוס' מעילה {{ממ|[[תוספות/מעילה/יג/א#אבל|דף י"ג ע"א]] ד"ה אבל}} שכתבו להדיא דבבור ושובך אין מועלין במה שבתוכן משום שאין חצר להקדש ובשדה ואילן משום שאין מעילה בגידולין, וממ"נ קשה אם יש טעם שאין מועלין בגידולין מכש"כ בור ושובך ואי הוה מועליך בבור ושובך אי קנתה חצר הקדש למה באמת אין מועלין בגידולין שאינם חסרין קנין, ודוחק לומר לדידהו דגידולי הקדש גריעי מבור ושובך עיי' פסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/נו/ב|דף נ"ו ע"ב]]}}. ונראה דבפשוטו צ"ל דלרבנן באמת לא איצטרכי לטעמא דאין חצר להקדש דלא עדיף מגידולין, אלא דלר' יוסי בלחוד דס"ל שבשדה ואילן מועלין בגידוליהן ובבור ושובך מודה שאין מועלין במה שבתוכן כמבואר התם בב"ב הוקשה להם מ"ט אין מועלין לדידיה גם בבור ושובך ולזה הוצרכו לומר דמשום חסרון קנין נגעו בה שאינו ממון הקדש כלל, ואף שהתוס' עמדו על רישא דמתני' בדברי רבנן ולא בדברי ר' יוסי מ"מ עיקר כוונתם היא רק לר' יוסי אלא דכיון דהאי טעמא מהני מיהא גם לרבנן משו"ה לא חששו מלעמוד ארישא אע"פ שלא הוצרכו לזה לרבנן תדע דהרשב"ם נמי למסקנא קאמר לה לר' יוסי דמודה בבור ושובך עיי"ש. והשתא י"ל דהתוס' נמי ס"ל כסברת הרמב"ן והר"ן דבהקדש הבא ממילא אין מעילה מה"ט, אלא דס"ל דזהו רק לר' יהודה דסבר דה"נ בגידולין אין מעילה מהאי טעמא אבל ר' יוסי דס"ל יש מעילה בגידולין לית ליה להך סברא דהא גידולין נמי ממילא קא אתיין ומועלין בהן. ולפיכך הוקשה להם אליביה מבור ושובך, ולא ניחא להו לחלק בין גידולין ובין בור ושובך כסברת הר"ן בשמ"ק דמ"מ הקדש דממילא הוא, והוצרכו לומר שאין בהם להקדש קנין כלל אבל מצד דון המעילה עצמה אה"נ שאין בהם חסרון. ויש לעשות עוד סמוכין לזה בדרך פלפולא. דהנה זה כבר אמרתי להראות מקור לסברת הרמב"ן ועכשיו מצאתי שכ"כ הקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/ר#א|סי' ר' סק"א]]}} שהוא מדתניא בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/מה/א|דף מ"ה ע"א]]}} קדשי עכו"ם לא נהנין ולא מועלין משום דגמרינן חט חט מתרומה ובתרומה כתוב בני ישראל ולא עכו"ם ואע"ג דודאי קני להו הקדש, ואם נימא דבהקדש דממילא נמי מועלין א"כ דל בעלים עכו"ם מהכא איכא נמי מעילה מצד הקדש דממילא, אע"כ דאין מעילה בהקדש דממילא ובעינן דוקא בעלים ישראל ולא עכו"ם. אמנם שדא בזה נרגא דאמרינן התם לא נהנין ולא מועלין כו' דברי ר"ש אמר ר' יוסי רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהן לה' בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן, וכתבו רש"י ותוס' דסיפא בד"א ר"ש קאמר לה דבקדשי בה"ב של עכו"ם כורע מודו דמועלין דלא קאי ע"ז מיעוטא דבני ישראל, וא"כ י"ל דבקדשי בה"ב מועלין גם בהקדש דממילא. אך עדיין הוי סייעתא לסברת הרמב"ן והר"ן לפימ"ש התוס' שם (ד"ה דומיא) בתירוצם בתרא דסיפא בד"א כו' ר' יוסי קאמר לה אבל ת"ק ס"ל דבקדשי בה"ב של עכו"ם נמי אין מועלין ומוכח דהקדש דממילא אפילו דבה"ב אין מועלין בו. אמנם כ"ז הוא רק לת"ק אבל ר' יוסי גופיה הרי ס"ל התם דבקדשי בה"ב מיהא מועלין בשל עכו"ם וא"כ לדידיה לא מוכח מידי דאין מועלין בקדשי בה"ב דממילא ולכן י"ל דאליבא דר' יהודה שפיר ס"ל להתוס' כסברת הרמב"ן דאין מועלין בגידולין מה"ט והיה והוא הטעם גם לבור ושובך אבל לר' יוסי הוקשה להם בבור ושובך למה אין מועלין משום דלא ניחא להו למימר דה"ט דידיה משום דאין מעילה בהקדש דממילא לפי שלר' יוסי גופיה אין הוכחה כלל דאין מועלין בהקדש כזה, ומשו"ה הוצרכו לומר דאין קנין להקדש כלל בזה. וכ"ז הוא רק לפלפולא בעלמא. ועיי' ברשב"ם בב"ב שם שכתב וז"ל אין מועלין במה שבתוכן דס"ל לר' יהודה אין מעילה בגידולין דמשום גרמא דגרים ליה קרקע הקדש ליגדל אין לנו לעשותו הקדש דמ"מ אין ממון דהקדש מעורב בהן עכ"ל וצ"ע כמש"ל ואולי יש לדחוק כדבריו ועי' בפסחים שם פ' מקום שנהגו וצ"ע:}} אבל אי מיירי ביוני שובך שאסורות רק מפני דרכי שלום ניחא, די"ל דרצה שיקנה לוי בר סימון בקנין גמור בכדי שיוכל להקנות לי' ולא יחזור ויהא יכול להוציא ממנו כגזל גמור: '''אולם''' על מה שהחלטנו דכל הני דאית בהו משום גזל מפני דרכי שלום רק איסורא בעלמא אחמרו ביה רבנן לכתחלה אבל שום צד קנין אין בהם אפילו מדרבנן יש להעיר מהא דב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/קיד/ב|דף קי"ד ע"ב]]}} וכן נחיל של דבורים מאי וכן ה"ק אפי' נחיל של דבורים דקנין דרבנן הוא כו' דרבנן בעלמא הוא {{עוגן|פב:}}דקני ליה, ופירש"י דאין כאן גזל אלא מפני דרכי שלום דהא הפקר נינהו ותניא יוני שובך ויוני עלייה אין בהם משום גזל אלא מפני דרכי שלום, וכ"ה בלשון הרמב"ם (פ"ו מהלכות גזלה הי"ד) יש בהם קנין מדבריהם אלמא דיש בהם איזה צד קנין דרבנן ולא רק איסורא בעלמא ושוב י"ל דזכות קנין זו שיש בהן להמוכר לזכות ע"י חצרו מעכבת את המגביה ברשותו מלזכות בהן. איברא דהתוס' בב"ק שם גרסו דתקנה בעלמא תקנו לי', אבל גם זה אינו מוכיח כ"כ, דה"נ גרם באור זרוע בב"ק שם וכתב עלה וז"ל שאני נחיל של דבורים דתקנתא דרבנן כלומר קנין דרבנן הוא עכ"ל, וכן נמצא ע"ז עוד בראשונים לשון קנין ובתורי"ד גיטין שם נמי נאמר מתחלה לשון קנין יעו"ש ומתוס' ב"ב שם שהקשו איך יכול להקדיש יוני שובך כיון דאין בהם זכייה גמורה נמי אין סייעתא כ"כ דאין בהם צד קנין, דאפי"ת דיש בהן איזה צד קנין מ"מ כיון שהגוזלן אין מוציאין מידו בדיינין לא הויא זכייה גמורה בכדי להקדיש הקדש גמור שימעלו בהן, יעו"ש בדבריהם ומ"מ אפשר דאפי"ת דיש בהן צד קנין יש לקיים דברינו, דכיון דאינו קנין גמור אין חצר כזה מעכב את ההגבהה שלא תקנה. [עיי' תוס' ב"ק שם קי"ד (ד"ה דתקנה) ותימא כו']. ועיי' בסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/כה/א|דף כ"ה ע"א]]}} מאי מפריחי יונים הכא תרגימה אי תקדמי' יונך ליון רחב"א אמר ארא מ"ד אי תקדמיה יונך ליון מ"ט לא אמר ארא אמר לך ארא מפני דרכי שלום בעלמא, ובחי' הרמ"ה שם וז"ל ולא זכה בהן בעל השובך וכיון דאין להן בעלים אשתכח דלית בהו צד גזל כלל עכ"ל. [ודוחק לומר דתליא בפלוגתא זו ולמ"ד ארא אית ביה צד קנין גמור לשעתו]. ועיי' בשמ"ק ב"מ {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא מציעא/קב/א|דף ק"ב ע"א]]}} משם נמוקי הרמב"ן וברשב"א חולין {{ממ|[[רשב"א/חולין/קמא/א#א"ה|דף קמ"א]] ד"ה א"ה}}. אמנם יש להעיר עוד על תירוצנו, דראיתי בשמ"ק ב"ב ט"ט משם עליות דר"י ז"ל שעמד ג"כ בקושיית התוס' היאך מהני הקדש ליוני שובך והרי אין בהן משום גזל אלא מפני דרכי שלום ותי' דהא קיי"ל כר' יוסי דאמר גזל גמור מדבריהם, ולפי"ז נפלו דברינו דהשתא האי חצר דמוכר בר זכייה הוא לו להני יוני מדרבנן ולא תיהני ביה הגבהת הלוקח ע"י כחו. איברא דכל הראשונים פסקו דנא כר' יוסי, יעוי' ברמב"ם ורא"ש ותורי"ד ועוד, אבל עדיין יש מקום לפקפק, דהא מיהא למדנו מדברי רבנו יונה ז"ל דאף דלא מצינו לר' יוסי דאמר גזל גמור מדבריהם אלא בהני דמתני' דגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/נט/ב|דף נ"ט ע"ב]]}} במצודות חיה ועופות ומציאת חש"ו ועני המנקף בראש הזית דת"ק סבר יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום ור' יוסי אומר גזל גמור, מ"מ לאו בהני דשנויין במשנה לחוד פליג אלא בכ"מ שאמרו גזל מפני דרכי שלום פליג ר' יוסי וסבר גזל גמור מדבריהם, דהא יוני שובך לא איתנייא במתני' דגיטין אלא ברייתא הוא והתם לא אידכר דפליג ר' יוסי ואפ"ה סבר רבנו יונה דלר' יוסי גזל גמור הוא. והנה אמרינן בגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/ל/א|דף ל' ע"א]]}} על מתני' דהמלוה מעות את הכהן ואת הלוי כו' מפריש עליהן כו' ואע"ג דלא אתו לידיה אמר רב במכרי כהונה ולויה ושמואל אמר במזכה להם ע"י אחרים עולא אמר הא מני ר' יוסי היא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה, ופירש"י עשו את שאינו זוכה כזוכה במקומות הרבה מפני תקנה עשו כן לר' יוסי בהניזקין עני המנקף בראש הזית ומצודות חיות כו' ובבכורות כל שחליפיו ביד כהן כו' ובגמרא דשנים אוחזין השוכר את הפועל כוי דאע"פ שאין זכייה לקטן עשאוהו כזוכה עכ"ל הרי דכולהו בחדא מחתא נחיתו. ואמרינן בתר הכי בסוגיין כולהו כרב לא אמרי כו' כעולא נמי לא אמרי כיחידאה לא מוקמינן. ומזה נראה דרב ושמואל סברי דאין הלכה כר' יוסי דאמר גזל גמור מדבריהם. [ועיי' בתורי"ד גיטין ס"א שכ' דאין הלכה כר' יוסי דאמר גזל גמור דאע"ג דר"י נמוקי עמו הי"מ מחבירו ולא מחבירי]. אמנם התוס' בב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/יב/א#ואמר|דף י"ב ע"א]] ד"ה ואמר}} הקשו דהכא אמר שמואל כיחידאה לא מוקמינן והתם גבי לקט פסיק הלכה כמותו ותירצו דדוקא גבי לקט פסיק כוותיה מטעמא דמסתמא עניים גופייהו ניחא להו כו' ובשמ"ק שם תי' עוד דאף דסבר הלכה כמותו אפ"ה נראה לו לאוקמי מתני' כרבים. והרשב"א בחי' לגיטין עמד ג"כ ע"ז ותירץ דמ"מ ניחא לי' טפי לאוקמי מתני' כרבים א"נ י"ל דה"ק כיחידאי לא מוקמי לה דס"ל דר' יוסי בכה"ג לא אמר עשו את שאינו זוכה כזוכה. הרי דהרשב"א גופיה דאליבא דידיה עסקינן תפס דסבר שמואל הלכה כר' יוסי בכל הני, ולפי הנ"ל יוני שובך יש בהן משום גזל גמור לדידיה, והתם בחולין שמואל גופיה הוא דקאמר לה זיל טרוף אקן כו' וליכא לתרוצי כמ"ש. ובר מן דין יש לפקפק על עיקר סברתנו, דהא לאו מצד חסרון דין זכייה שבחצר ליוני שובך אין בהן משום גזל גמור אלא משום דלאו דעתיה דבעלים עלייהו כמבואר בראשונים ז"ל, ויש להאריך עוד בכל הנ"ל אלא שאכ"מ דכבר יישבנו לקושיית הקצוה"ח בדרכים פשוטים. ואגב אורחא אעיר דדברי רבנו יונה ז"ל צע"ק במה שתפס בפשיטות דקיי"ל כר' יוסי דהוי גזל גמור והרי סתמא דגמ' בב"ק בנחיל של דבורים קאמר דהוי רק מפני דרכי שלום. [דאי גזל גמור מדבריהם פשיטא]. וכן בסנהדרין שם דף כ"ה גבי ארא, ואמרינן התם עוד הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין גזלן דאורייתא הוא לא נצרכה אלא למציאות חש"ו מעיקרא סבור כו' א"נ מפני דרכי שלום בעלמא: '''ומה''' שהקשה הקצוה"ח מאביי ורבא דאמרי הגבהה קונה בכל מקום ונכללה בזה גם הגבהה שע"י כחו ומשמע שקונה גם ברשות מוכר, לפמ"ש ליכא למידק מזה מידי, דבאמת שוה מוגבה מכחו למגביהו בידו לקנות בכ"מ אלא דבסופו לנוח ברשות מוכר ליתא להגבהה מעיקרא והוי כלא הוגבה. ונתבאר שדברי הרשב"א ז"ל נקיים מכל השגה ודלא כהקצוה"ח שדחהו בהחלט: '''ואיידי''' דאיירינן בסוגיא דחולין אודיע לכ"ת מה שראיתי דבר תימה ביש"ש שם ([[ים של שלמה/חולין/יב/ט|פי"ב סי' ט']]) שהביא מסקנת הגמ' בפירי חדתי וכדפי' רש"י דלהכי טריף אקן כי היכי דליקנינהו לוי בר סימון משום חצרו ומקשה על הרא"ש בב"מ שהוכיח מסוגיא זו דהגבהה מכחו הוי הגבהה לקנות והרי לאו מטעם הגבהה כלל הוא קונה אלא חצרו הוא דקניא ללוי. ודבריו מרפסן איגרי דהוכחת הרא"ש אינה ממסקנא אלא מההו"א דקאמר הש"ס אי למיקנא כו' וכדפירש"י שהוא משום הגבהה ומזה הוכיח דמוגבה מכחו הגבהה היא וצע"ג. {{ממ|ועיי' בסוף הסימן במלואים אות ב'}}: ==ענף ה== {{מרכז|'''ענף ה'''}} ===יז=== [יז] '''ועתה''' נשובה לדברינו דאוקימנא לשי' הי"מ והרמב"ם מכללם דקושיית רב ביבי הוי רק אליבא אוקימתא דרב אשי שצירף ידו למטה מג' וקיבלו דאית ביה גם קנין יד שהיא כחצרו, ולפי"ז מאי דמשני כגון דאפקיה דרך שוליו ומשו"ה לא קני לפי שאינו יכול להוציא ממנו את כמעות קאי גם על קנין יד. אבל לכאורה קשה דסברא תמוהה היא לומר דמשום שאינו יכול להוציא בשביל שפי הכיס חוץ לחצר ויד מיגרע קניינם של יד וחצר. ויותר מזה יתברר לן דלא שייך לומר כן לכשנעמוד על עיקרא דהך סברא שאינו יכול להוציא. דהנה לענין משיכה נמי חידוש הוא וטעמא בעי מה בכך שאינו יכול להוציא הא מ"מ משך ומה זה מגרע את המשיכה, ותו שהרי יכול הוא לקרוע את הכיס ולהוציא ומאי האי דדחיק הש"ס למיפרך דאיכא מקום חלמא דאי בעי מפקא לה ופירש"י מקום התפירה שיכול לקרוע ולהוציא דע"ז מצי לשנויי דלית ליה חלמא [כגון שהוא מעור אחד וכדומה], עדיפא הו"ל למיפרך שיכול הוא לקרוע את הכיס מאיזה מקום שירצה, דבמאי עדיפא התרת התפירות של מקום חלמא מקריעת גוף הכיס, וכ"ת שיפסיד את הכיס מה בכך יפסיד ויפסיד ומאי שייטא היא לקנין הרי מ"מ יכול הוא להוציא את המעות והויא הוצאה מרשות הבעלים ומשיכה מעלייתא מיקרי ואמאי מהדר הש"ס בתר חלמא. ע"כ ברור לענ"ד שיסוד הדבר הוא משום דמצינו דמשיכה נגדרת בגדרי מנהג בני אדם ודרך משיכתן ואמרינן בה דברים שדרכן להגביה אינן נקנין במשיכה וכן גם הגבהה נגדרת בזה, עיי' תוס' ב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/צח/א#והני|דף צ"ח ע"א]] ד"ה וה"מ}} ועיי' פנ"י כתובות ([[פני יהושע/כתובות/לא/ב# |דף ל"א ע"ב]]}} על תוס' ד"ה רב אשי, מה שאינו בשאר קנינים, ומזה חזינן דאין משיכה אלא כדרך המושכין דוקא והלכך הכא נמי כשאינו יכול להוציא אינו קונה שאין זה כדרך המושכין וכמו"כ אם אינו יכול להוציא אא"כ יקרע את הכיס ויפסידנו נמי לא הוי כדרך המושכין שאין זה דרך בנ"א להפסיד את הכיס, משא"כ במקום חלמא שאינו מפסיד את הכיס כדאמרינן בקידושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/לב/א|דף ל"ב ע"א]]}} דעבד ליה בפומבייני ס"ל להש"ס דזה הוי שפיר כדרך המושכין. וכ"מ מחי' הר"ן לשבת וז"ל דאי בעי מפקע ליה ושקיל פי' בלא פסידא דכיס עכ"ל. נמצא דאין זה שייך אלא במשיכה והגבהה ולא ביד וחצר שאינם נגדרים בגדרי מנהג בנ"א. ובתוספת ביאור י"ל דכבר כתבנו דעיקרן של משיכה והגבהה הוא משום דהוו כעין הוצאה והכנסה לרשות אבל אינן הכנסה גמורה דא"כ הוו יד וחצר ממש, ומשו"ה כיון שאינו יכול להוציא כדרך המושכין לא דמיא כ"כ להכנסה, אבל ביד וחצר דהוו הכנסה גמורה לרשותו מה בכך שא"י להוציא אלא בקריעת הכיס הא מ"מ מונח הוא ברשותו ודרך הקונים לא שייך כאן כנ"ל: '''מיהו''' לרש"י ז"ל אע"פ שפי' להדיא דקושיית רב ביבי הוי גם לאוקימתא דרב אשי ניחא דאזיל לטעמיה בכתובות {{ממ|[[רש"י/כתובות/לא/ב#|דף ל"א ע"ב]]}} רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה מג' וקיבלו כדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כדי על ד', וכתב רש"י ז"ל וכי היכי דלענין שבת חשיב מקום למיקני כאלו הגביהה למעלה מג', והקשו עליו בתוס' דאין צריך שום ראיה להביא דקניא ליה ידו דפשיטא דונתן בידה אמר רחמנא, ובשמ"ק שם {{ממ|[[שיטה מקובצת/כתובות/לא/א#דאי|דף ל"א ע"א]] ד"ה דאי בעי}} כתב לדעת רש"י דאין למדין מגיטין לדרכי הקניות ולא מצינו בדרכי הקניות אלא הגבהה ומשיכה ומסירה, ולפי"ז אין קניינה של יד בשאר קניות מתורת רשות כחצר אלא משום הגבהה לחוד. עיי' בקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/רסח#ב|סי' רס"ח סק"ב]]}} שהביא ג"כ לדברי השמ"ק אלו ותפס כן בפשיטות בדעת רש"י וכ"כ במגיני שלמה מובא בפנ"י כתובות שם וכן תפס הגרעק"א ז"ל בתשובות החדשות {{ממ|[[שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות/צב#|סי' צ"ב]]}}. והקצוה"ח שם הוסיף להביא עוד מ"ש השמ"ק שם (דף ל"א ע"ב ד"ה רב אשי) דס"ל לרש"י דאע"ג דלענין גט כתוב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביה שלשה מן הארץ והאי דקלתה שאני משום דהוי הכלי שלה וקניא מדין רשותו, וע"ז בנה דיק דלשי' רש"י חצר קונה משום רשות ויד משום הגבהה לחוד. וכיון שכן דלרב אשי נמי קצין הגבהה הוא דאית כאן שפיר שייך לשנויי דאפקיה דרך שוליו. אבל לאידך רבוותא והרמב"ם מכללם דאוקימנא אליבייהו דקושיית רב ביבי הוי לאוקימתא דרב אשי וקשה, אם לא דנימא דבהא נמי ס"ל כרש"י ופליגי אתוס': ===יח=== [יח] '''אמנם''' נראה דביכו"כ מוכח מכאן לשיטת רש"י והי"מ דביד וחצר נמי שייך הך סברא שאינו יכול להוציא בכדי לבטל את קניינם, דגם לשי' רש"י אליבא אוקימתא דרב אשי שהקנין הוא משום הגבהה יקשה מאי משני הש"ס דאפקיה דרך שוליו הרי אין חסרון זה דהוצאה דרך שוליו שייך אלא בנוגע למעות שבתוכו ולא להכיס עצמו כמובן ובודאי לרב אשי קונה מן הכיס אותו מקצת היוצא בקנין הגבהה שבידו אע"פ שהוציאו דרך שוליו, וא"כ נהי נמי דמטעם הגבהה אינו קונה למעות משום שא"א להוציאן מ"מ כיון שכבר קנה את הכיס שוב יקנה גם את המעות שבתוכו משום כליו. זהו מה דקשה לשיטת רש"י שפי' להדיא דהקושיא היא גם לרב אשי. אולם גם לאידך רבוותא דקיימי בשיטת הי"מ נמי קשה אפילו תימא דרב ביבי פריך רק לפי אוקימתא דצידי רה"ר או דרבינא שהקנין הוא משום משיכה, שהרי מ"מ לדידהו דס"ל דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני בע"כ צ"ל שקנה אותו מקצת כלי היוצא כמש"ל וא"כ שוב יקשה כנ"ל מאי משני דאפקיה דרך שוליו שאין דין משיכה למעות שבתוכו מ"מ יקנה משום כליו. וכן יקשה לכו"ע לרב אשי גופיה לפי מה שפירש"י דלדידיה נמי מיירי כשבא לידו מקצת מקצת כלישנא דברייתא היה מגרר כו' היאך שבת וגניבה באין כאחד, דאפילו תימא דסבר כחזקיה דאגד כלי לא שמיה אגד ומצי לאוקמי במטבעות ולא בנסכא מ"מ מטבע נמי בע"כ הרי יש לה איזה אורך ומכיון שיצא מקצתה לחוץ קונה אותה משום כליו ולענין שבת לא מיחייב עד שתצא כולה, דאפילו אי אגד כלי לאו שמי' אגד מ"מ החפץ עצמו צריך הוא להוציא כולו לענין שבת אליבא דכו"ע, וליכא לשנויי דאפקיה דרך שוליו שהרי בכליו אין זה חסרון. וכמו"כ יקשה לרב דס"ל דלא בעינן משיכת כולו ובכל דהו סגי האיך יפרנס ברייתא דמגרר, שאם יהא הקנין משום יד או הגבהה יקשה כנ"ל כמו לרב אשי ואם משום משיכה נמי יקשה דמיד {{עוגן|פג.}}{{עוגן|פג־ג}}שמשך מקצתו קנה למקצת הכיס מיהא ויקנה מה שבתוכו משום כליו, ונהי דמקצת מעות שבפנים לא קנה משום דהוי כליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח ועוד דלפמ"ש לעיל י"ל דמקצת כים שבפנים אינו קונה גם לרב כמ"ש השעה"מ להרמב"ם, מ"מ מקצת מעות שבחוץ מיהא יקנה וקדים איסור גניבה לשבת. לא מיבעי אי סבר כר"י ומוקי לה בנסכא דודאי קשה אלא אפילו אי סבר כחזקיה ואפשר לאוקמי במטבעות קטנות מ"מ במטבעות נמי שייך לומר כן כנ"ל, ואפקיה דרך שוליו לא מהני בזה כמש"ל. ודוחק לומר דמטבע קטנה אין לחלקה לחצאין ומיקרי באין כאחד לפי שאין כאן הפסק אלא זמן מועט כעין שכתבו התוס' כתובות {{ממ|[[תוספות/כתובות/ל/ב#לא|דף ל' ע"ב]] ד"ה לא צריכא}} בשם הריצב"א לענין חותך יבלת. (אך לפמ"ש לעיל לאות י"א) ביישוב דברי הרא"ש דעד כאן לא מהני משיכת מקצתו אלא כשכל החפץ מונח ברשות שהמשיכה מועילה בו אבל כשמקצתו מונח ברשות בעלים לא אין קושיא לרב]. אע"כ דביד וחצר נמי לא קני אם אינו יכול להוציא דרך פיו ומשו"ה לא קנה את המעות ע"י כליו עד שיוציא את פי הכיס ושבת וגניבה באין כאחד. והשתא שפיר י"ל אליבא די"מ כדאוקימנא דקושיות רב ביבי הוי רק לאוקימתא דרב אשי וס"ל נמי כשי' התוס' דידו קונה כחצרו ולא רק משום הגבהה, ומ"מ משני שפיר דאפקיה דרך שוליו דזה שייך גם ביד וחצר: '''ועפי"ז''' תתיישב קושיית מעכ"ת שהזכרנו למעלה {{ממ|[[#ג|אות ג']]}} על התוס' בב"מ שהקשו דלוקמי שהקנין הוא משום ד' אמות והקשה ע"ז מעכ"ת דא"כ אין איסור שבת וגניבה באין כאחד דמכיון שבא מקצתו לו' אמות קנה ולענין שבת אינו חייב עד שיצא כולו, ולפמ"ש ניחא דאע"ג דמקצת הכיס קנה משום ד"א מ"מ מה שבתוכו לא יקנה דנוקים לה בדאפקיה דרך שוליו ואינו יכול להוציא המעות כנ"ל. אך בר מן דין כבר נתבאר למעלה במה שיש בו די ליישב קושיא זו: ===יט=== [יט] '''אבל''' א"א לומר כן דיד וחצר לא יקנו בשביל שפי הכיס נמצא מחוץ להם ואינו יכול להוציא את המעות מתוכו, דתנן בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/כה/ב|דף כ"ה ע"ב]]}} מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו ואמרינן עלה תנא מפני שיכול לומר של אמוריים הן אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי לא צריכא דשתיך טפי, והקשו הראשונים ז"נ דמ"מ תקנה לו חצרו ותירצו באופנים שונים, הרי דאפילו כשהוא מכוסה בגל חצרו קונה לו ואמאי גרע במה שהוא בתוך הכיס ואין הפה בחצרו הא מ"מ יכול הוא לקרוע את הכיס כמו שיכול התם לפקח את הגל {{הערה|*) הגה"ה. '''התוס'''' שם (ד"ה דשתיך) תירצו דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל, וק"ק דהתינח בכותל משא"כ בגל שהמוצא נמי לא מצאה עכשיו אלא אחר שפקח מעליה את הגל א"כ נהי נמי דבשעה שהיתה מכוסה לא קנתה ליה חצרו מ"מ בשעה שפקח את הגל ונגלה שאז הווה הוא שימצאנו בעל החצר ליקדם קנין החצר לקניינו של מוצא. ויש לתרץ כגון דהשתא אינו משתמר, או שלא פקח את הגל מתוך חצרו של בעל הגל אלא מצד חצר אחרת דגם בשעה שנגלתה המציאה למוצא מכוסה היא מבעה"ב בחצרו ואינו הווה שימצאנה גם עכשיו, או שחפר את המציאה יחד עם העפר והוציאה באופן שלא נגלית בחצרו של בעל הגל, ועוד אפ"ל קצת דבהג"א בשם הראבי"ה תי' דחצרו קנה לו בדבר הבא לחצרו אחרי כן אבל כאן שהיתה בו מקודם ולא נתכוין לא המוכר למכור ולא הקונה ליקח לא קנה יעו"ש, ובשמ"ק ב"מ כתב וז"ל ובתוספות חיצוניות תירצו דלא אמרינן חצרו של אדם קונה שלא מדעתו אלא היכא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאת המציאה לתוך החצר אבל היכא שאין החצר שלו לא קני ליה חצרו ומה"ט ניחא הא דבעי במס' קידושין אי בעי' צבורין בשדהו או לא ומאי בעי ליקני לו חצרו אלא ש"מ דלא קני לי' חצרו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלין באין לחצר עכ"ל, אבל הריטב"א ותוס' רי"ד בקידושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/כז/א|דף כ"ז]]}} הקשו נמי דאי בעינן צבורין למ"ל אגב ליקני בחצר ותירצו דאצטריך בחצר שאינה משתמרת, ומזה משמע דלא ס"ל כתי' השמ"ק הנ"ל. ואולם בשי' התוס' י"ל שתפסו בדרך מכרעת דס"ל כהשמ"ק והג"א דכל שקדמה ביאת המטלטלין לחצר בלא קנין שוב אין חצרו קונה לו אח"כ דדוקא באותה שעה הראשונה שהם באים לחצרו הוא קונה אותם ולא אח"כ, אך בקונה את החצר והמטלטלין כאחד שאני דחצרו וקניינו באים כאחד וקונה. וכ"כ המח"א קנין חצר (סי' י"ד) דלא כהש"ך (סי' קצ"ח ור"ב) ועיי' בקצוה"ח, ובנתה"מ (ריש סי' ר"ב) דחה לדברי הש"ך וכתב דכוונה אחרת להם. ולפי"ז הוי קושיית התוס' רק על שעת קניית הגל וע"ז שפיר מתרצי שאינו הווה שימצאנו, אבל אח"כ כשנפקח הגל לק"מ שיקנה אז מתורת חצר שהרי החפץ היה מונח שם מקודם ואין חצר קונה כה"ג ואכמ"ל:}} ועיי' בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/יב/א|דף י"ב ע"א]]}} זרק ארנקי בפתח זה כו' מתגלגל קאמרת כו' וכן יש להוכיח קצת מתוס' כתובות {{ממ|[[תוספות/כתובות/ל/ב#ואי|דף ל' ע"ב]] ד"ה ואי}} וז"ל ואי לא מצי לאהדורה אמאי חייב פי' בקונטרס אמאי חייב מיתה וקשה לר"י כו' וריצב"א מפרש כפי' רש"י ופשיטא ליה להש"ס דאיירי כשתוחב לו בע"כ דכשתוחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדרה קנאה מיד להתחייב באונסין ואין באין כאחד דמסתמא מניחה בפיו ואח"כ תוחב לו באצבעו או בכוש ואת"ל שהוא בראש הכוש מתחלתו ועד גמר בית הבליעה מ"מ קונה אותו בפיו להתחייב באונסין אע"ג דיכול לנתקו ולהביא דדוקא לענין הגט אמרינן היכא דיכול לנתקו דלא הוי גט משום דבעינן כריתות והא אגיד ביה אבל לענין זכיה אשכחן בפ"ק דב"מ טלית חציה ע"ג קרקע וחציה ע"ג העמוד והגביה חציה שע"ג קרקע דלא קני מטעם שיכול לנתקה ולהביאה אצלו וכיון שאינו זוכה מטעם זה ה"ה שאינו מגרע זכיית האחר שהוא מונח בתוך ידו או בתוך פיו מטעם זה ועוד דלכל הפחות קונה מחצה כמו שנים שהגביהו מציאה עכ"ל. ונראה פשוט שאם יכול זה לסגור את פיו בכדי שלא יוכל בעל הכוש להוציא מפיו השתא נמי לא מיקרי כבר יכול לנתקו אע"פ שעדיין הפה פתוח שהרי בידו לסגור ושלא להניחנו, וצ"ל דהא דקרו ליה התוס' יכול לנתקו מיירי כשאין הלה יכול לסגור את פיו ולמנוע את ניתוקו, ר"ל דקושיית התוס' היא מנ"ל להש"ס דלא מיירי כשתחבו מרצונו ולמיפרך דילמא מרצונו מיירי ואפ"ה לא קנה מיד משום דמיירי כשזה יכול לנתקו ואין הנה יכול למונעו. וכיון שכן הנה נראה מזה דבחצר ויד אין חסרון במאי דאפקיה דרך שוליו ואינו יכול ליטלו, דאל"כ ק"ו הוא שלא יקנה כאן דמ"ל אם הוא בפיו הא מ"מ אינו יכול ליטלו ולא עוד אלא שחבירו יכול לנתוק ממנו. (ויש לפלפל עוד ע"ד סייעתא זו ולא ראיתי להאריך בזה]. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מאי משני דאפקיה דרך שוליו אכתי ליקנו ליה כליו דאותו מקצת כלי שהוציא הוי שלו אי משום הגבהה אי משום יד אי משום משיכה: '''ועוד''' דאפי"ת דעל יד וחצר נמי שייך לשנויי דאפקיה דרך שוליו מ"מ עדיין לא הונח לנו לרש"י ולהי"מ, דרב ביבי פריך רק לר"י דס"ל אגד כלי שמיה אגד ולדידיה איצטריך לאוקמי דאפקיה דרך שוליו, ומשמע דלחזקיה דס"ל אגד כלי לאו שמיה אגד הוה ניחא ליה לרב ביבי אפילו אם הוציאו דרך פיו, ואמאי הרי מיד שיצא מקצת הכיס קנה ואין איסור שבת וגניבה באין כאחד דאיסור גניבה קדים דמדנפיק מקצת מטבע קנה משום כליו ולענין שבת אינו חייב עד שתצא כל המטבע. בשלמא להרא"ש והרשב"א דס"ל משיכה בכליו של מוכר מהני וסבר רב ביבי דלא קנה מקצת הכיס היוצא עד שיצא כולו כשמואל דמשיכת כולו בעינן [או גם כרב אלא דהיכא דמקצתה נשאר ברשות בעלים לא מהניא משיכת מקצת אפילו לדידיה כמש"ל] ניחא, דאין כאן כליו עד שיצא כל הכיס וכן אינו קונה את המטבע במשיכה עד שתצא כולה ושבת וגניבה באים כאחד, אבל להי"מ דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני דבע"כ צ"ל שקונה מקצת כים היוצא אי משום משיכה אי כדאוקימנא דרב ביבי פריך אליבא אוקימתא דרב אשי שהקנין הוא משום הגבהה או יד דבודאי קונה מקצת הכיס, א"כ כיון דנפיק מקצת מטבע קני לה מיד משום כליו ואין שבת וגניבה באים כאחד לכו"ע, ובע"כ לחזקיה נמי צריך לאוקמי דאפקיה דרך שוליו ולומר דזה שייך גם בקנין כליו שהוא מטעם חצר ומאי פריך רב ביבי לר' יוחנן: '''איברא''' דלשאר רבוותא דקיימי בשי' הי"מ יש לתרץ כל מה שהקשינו לפנינו מצד קנין כלים. די"ל דס"ל לרב ביבי כאוקימתא דרבינא בכתובות לעולם דאפקיה לרה"ר וברה"ר נמי קנה והוי הקנין משום משיכה דס"ל משיכה קונה ברה"ר, ולפי"ז ליכא למיקשי מידי מצד קנין כליו, דנראה פשוט דדוקא במשיכה הוא דס"ל לרבינא דקונה ברה"ר אבל בכליו לא דודאי לא פליג אכל הני אמוראי דס"ל בב"ב {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/פה/א|דף פ"ה ע"א]]}} שאין כליו של אדם קונים לו ברה"ר, יעוי' בתוס' כתובות שם (ד"ה ברה"ר) במה שנחלקו הר"י והריצב"א, דלהר"י קרוב יותר לומר כמ"ש ומ"מ להריצב"א נמי הכי מסתברא יעוש"ה ואין להאריך בזה. אבל לרש"י שפירש להדיא דקושיית רב ביבי הוי לפי אוקימתא דצידי רה"ר ואוקימתא דרב אשי שצירף ידו כו' קשה טובא כל מה שהקשינו: ===כ=== [כ] '''ולכאורה''' היה מקום קצת לתרץ דלא שייך לדון כאן מצד קנין כלים מיד כשיצא מקצת הכיס משום דהאי כיס שמקצתו קנה הגנב ומקצתו נשאר של בעלים הרי הוא ככיס של שותפין וקיי"ל דחצר השותפין אין קונין זה מזה. ואע"ג דזה אינו שייך אלא כשנשתתפו בכולו ואין כאו"א מכיר את חלקו אלא שניהם משתמשים בכולו אבל כשכל אחד ואחד מכיר את חלקו לא, כמבואר בחו"מ (סי' קע"א ס"ב) דבמכירים את חלקם אפילו אין בו בכדי חלותה יכול כ"א לכוף לבנות לו כותל ביניהם ואין כופין זא"ז לשותפות וה"נ בכיס אין כופין זא"ז לשותפות, מ"מ נראה דהכא שאני כמו שיבואר: '''דהנה''' לכאורה יש להקשות על הא דכל אחד מכיר את חלקו אין כופין אותם להשתתף ממרדכי בב"ק מובא ברמ"א חו"מ (סי' שס"ג ס"ו) בחצר דלא קיימא לאגרא דזה נהנה וזה לא חסר שהדר בו פטור מלשלם אבל אין כופין לבעל החצר לכתחלה שיניח לדור בו והקשה במרדכי אמאי אין כופין אותו על מדת סדום כמו בהנך דריש פ"ק דב"ב. ותירץ דאין כופין על מדת סדום אלא בדבר שאפילו אם רצו בעליו להרויח מיניה לא הוה מצו לארווחי אבל בדבר שאם רצו היו מרויחין השתא נמי דלא מהדרי בתר רווחא אין כופין על מדת סדום, והכא בעל החצר אע"ג דלא קיימא לאגרא מ"מ אלו רצה הוה מוגר ומרויח משו"ה יכול היא לעכב מליכנס בו לכתחלה ואין כופין על מדת סדום, אבל במקום שאינו יכול להרויח כגון שאפילו רצה להשכיר לא הי' מוצא דיירין וזה שרוצה לדור בו עכשיו הוא גברא דלא עביד למיגר כופין אותו על מדת סדום דליתהני מיניה חבירו לכתחלה אפילו בע"כ, ועי' בנו"ב מהדו"ת ההג"מ (סי' כ"ד). וא"כ בדבר שאין בו דין חלוקה אע"פ שכאו"א מכיר את חלקו מ"מ כיון דנייח טפי לתשמישי שניהם שלא יחלקו והרי זה נהנה זה נהנה אמאי אין כופין אותן על מדת סדום שלא לחלק אלא ישתמשו שניהם יחד. אמנם בפשוטו ניחא דשאני הכא דאע"ג דנייחא תשמישתן טפי בלא חלוקה מ"מ כיון דאיכא מיהא חסרון כל דהו בתשמיש של שותפות דלא חמימא ולא קרירא לא שייך למידן בי' דינא זה נהנה וזה לא חסר, ואדרבא אפילו כשדר בו כבר מגלגלין עליו את הכל כמ"ש התוס' ב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/כא/א#ויהבי|דף כ"א]] ד"ה ויהבי}} דכיון דאיכא חסרון כל דהו לבעה"ב מגלגלין את הכל על הדר, ומכ"ש שאין כופין אותו לכתחלה על מדת סדום: '''ולפי"ז''' אמינא דאין זה שייך אלא לענין לכופו להשתתף לכתחלה או לעכב את החלוקה במכירין כ"א את חלקו היכא דאפשר מיהא להשתמש תשמיש כל שהוא בחלקו לבדו כגון בקרקע משא"כ בכיס שא"א כלל לכאו"א להשתמש בחלקו לבדו כל זמן שלא חלקוהו לשנים לפי שהמעות מתערבין ביניהם שפיר נוכל לכופן לתשמיש של שותפות עד החלוקה, דמוטב שישתמשו שניהם בכולו עד החלוקה ויתהנו מיהא פורתא ממה שיאמר כאו"א להשתמש בחלקו לבדו דאז לא יתהנו כלל לפי שאי אפשר לתשמיש כזה. דאף דתשמיש השותפין לא נייח ליה מ"מ כיון דבלאו תשמיש של שותפות א"א להשתמש בו כלל הרי אין ההשתמשות בשותפות גורמת להוסיף בו חסרון והלכך לענין זמן זה שעד החלוקה הרי הוא נידון כמי שאין לו חסרון כלל שע"ז כופין לכתחלה, ועיי' בשמ"ק (דף ז' ע"ב ד"ה דאלת"ה). וא"כ האי כים שאין בו בכדי חלוקה וא"א לתשמישו של כאו"א בחלקו לבדו בע"כ כל זמן שלא חלקוהו הרי הם שותפים בכולו אע"פ שכל אחד מכיר את חלקו והוי כחצר השותפין שאין קונין זה מזה. וא"כ כל זמן שלא יצא כולו ויש בו שותפות הבעלים א"א לגנב לקנות מעותיו של בעה"ב ע"י כלים אלו שיש לבעה"ב שותפות בהם: '''אבל''' ז"א דנראה דאפי"ת דכה"ג נידון כחצר השותפין מ"מ זהו רק בשותפין דעלמא אבל בגנב לא שייך לומר כלל דרשות שותפות של הבעלים שיש באותו מקצת כים של גנב יגרע כח קנין כליו של גנב, דכיון דכל עצמו של אותו מקצת הוא גונב הרי גונב הוא בכלל זה גם רשות השותפות של בעלים שבו, והדרא קושיא לדוכתה דליקנו ליה כליו ופ"ז ליכא לפרוקי דאפקיה דרך שוליו כמש"ל: ==ענף ו== {{מרכז|'''ענף ו'''}} ===כא=== [כא] '''שבתי''' ובינותי דכל מה שדברנו עד כה דכלים הגנובים יקנו לגנב כחצרו מופרך מעיקרו, שהרי אין הגנב קונה את הכלים הגנובים אלא להתחייב עליהם באונסין וחוץ מזה אין לו בהם שום תפיסת יד והאיך יקנו לו למיהוי כחצרו מאי שייטא דגנב לגבייהו, ונהי דאפשר דלבעלים נמי לא יקנו לפי שאינם משתמרים לדעתם או לפי שאינם ברשותו אבל לגוב בודאי לא יקנו. והיה הדבר פשוט בעיני כ"כ עד שלא הוכרחתי גם לחזקו בסיוע וראיה עד שמצאתי שכבר ישבו על מדוכה זו הקצוה"ח והנתה"מ ובמחלקותם הוא שנוי. דהקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/רעה#א|סי' ער"ה סק"א]]}} כתב בפשיטות שאין חצר הגזולה קונה לגזלן וחיליה מרש"י ב"ק {{ממ|[[רש"י/בבא קמא/קיז/א#|דף קי"ז ע"א]]}} אמר רב פפא הבמ"ע כגון שגזל שוה מחברו והיתה פרה רבוצה בו ושטפה נהר ר"א לטעמיה ורבנן לטעמייהו ופירש"י פרה רבוצה כו' ולר"א דאמר שדה נגזלת קונה פרה עמה דמטלטלין נקנין אגב קרקע עכ"ל, ואמאי לא פירש שקנה הגזלן את הפרה מטעם חצרו, אע"כ שאין חצר הגזולה קונה ועיקר הקנין הוא משום אגב וש"מ דיש אגב אפילו כשאין דעת אחרת מקנה היכא דצבורין הם. ובנתה"מ {{ממ|[[נתיבות המשפט/חושן משפט/רב#ב|סי' ר"ב סק"ב]]}} עמד נגד דברים אלו והחליט שאין קנין אגב אלא בדעת אחרת מקנה כההיא דויתן להם אביהם כו' ומ"ש רש"י שקונה הגזלן מטעם אגב אע"פ שאין דעת אחרת תקנה כוונתו מטעם חצר וקרי ליה אגב, דלענין לקנות גזילה הוי חצרו הגזול נמי כחצרו. הרי לנו דעת הנתה"מ דכלים הגזולין קונין לגזלן לענין להתחייב באונסין ולפי"ז יש כבר מקום למ"ש אבל הדעת נותנת כהקצוה"ח: '''הן''' אמנם דראייתו של הקצוה"ח יש לדחות עפימ"ש הוא עצמו ז"ל (בסי' שמ"ח סק"ב) שאם נכנסה בהמה מעצמה לרשותו של גזלן ונתכוין לקנותה לגזילה דלא מיחייב במחשבה גרידא ואפי' היה חצר המשתמרת משום דבמחשבה אינו נעשה גזלן עד שיעשה מעשה כמו נעל בפניה, ותמך יסודותיו על דברי רש"י ב"מ {{ממ|[[רש"י/בבא מציעא/יא/ב#|דף י"א ע"ב]]}} תניא אין לי אלא ידו נגו חצרו וקרפיפו מנין ת"ל אם המצא תמצא ופירש"י גגו חצרו כגון שנכנסה לרשותו ונעל בפניה עכ"ל הרי דבעינן נעל דוקא אע"פ שבמציאה כה"ג קונה אבל בגזילה צריך נעל בפניה או עד שיכניסנה אבל נכנסה מאליה ולא נעל לא, וכן הביא משם המהרי"ט ח"מ (סי' פ"ח) וז"ל אלמא אפי' מתעסק לגונבו כל שלא עשה מעשה פטור ותנן נמי ס"פ המפקיד החושב לשלוח יד בפקדון כיצד הטה את החבית כו' הגביהה ונטל ממנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה דלא מחייב במחשבה אלא במעשה הגבהה עכ"ל, ומוכח ממשנה דאע"ג דהפקדון הוא בביתו ורשותו דה"ל חצרו אפ"ה אינו קונה לאונסין עד שיעשה מעשה כמו נעל וכמ"ש רש"י עכת"ד הקצוה"ח. ולפי"ז אין ראיה מרש"י ב"ק לנ"ד דחצר הגנובה אינה קונה לגנב, דשפיר י"ל דקונה לענין להתחייב באונסין ומ"מ לא פירש"י שהקנין הוא מטעם חצר לפי שהפרה נשארה רבוצה כמו שהיתה ולא נזכר בברייתא שנעל בפניה ומשו"ה א"א לחייבו משום חצר שהרי לא עשה בה מעשה. ואע"ג דהשתא נמי שהקנין הוא משום אגב לא עשה בה מעשה ומ"מ הוי גנב, יש לדחוק ולומר דכיון דאגב משווי להו למטלטלין וקרקע כחדא וקניינם נעשה בב"א הלכך במה שעושה מעשה בשדה הוי כאלו עושה מעשה גם בפרה, משא"כ בקנין חצר שבא אח"כ שמתחלה קונה את השדה ואח"כ נקנה הפרה בחצרו בודאי נידון כמי שלא עשה מעשה בגזילת הפרה ומשו"ה לא פירש"י משום קנין חצר. אבל דברי הקצוה"ח אלו האחרונים נסתרים לענ"ד מחמת דברי הרשב"א בשמ"ק כתובות {{ממ|[[שיטה מקובצת/כתובות/לד/ב#גנב|דף ל"ד ע"ב]] ד"ה גנב וטבח בשבת}} וז"ל גנב וטבח בשבת כו' וז"ל הרשב"א ז"ל גנב וטבח בשבת כו' אלא נראה לפרש כגון שהיתה בהמת חבירו רבוצה בחצרו ונתכוין לגנבה ולזכות בה עם שחיטתו דאלו נתכוין לזכות בה קודם שחוטה הרי נתחייב בגניבה משעה שזכה בו ומתחייב לא הוי עד שעת שחיטה עכ"ל, הרי להדיא דאע"ג דמיירי שהיתה הפרה רבוצה בו מקודם מ"מ אלו היה מתכוין לזכות בה מקודם היה מתחייב אע"פ שלא עשה שום מעשה. ואי"ל דמיירי שנטל בפניה לשם גניבה דא"כ הרי מתחייב מיד משעת נעילה ואע"פ שלא נתכוין לזכות כלומר אפילו פירש שלא יחול הקנין אלא עד שעת שחיטה מ"מ כיון דמתכוין בשעת נעילה לגונבה מתחייב מיד, דדוקא במו"מ שהקנין מרצון יכול הקונה להתנות שיחול הקנין בשעה שירצה אבל בגנב שהטילה עליו תורה חיובי תשלומין בע"כ לא תליא כלל בכוונתו וברצונו אם מתכוין ואם רוצה בחלות הקנין או לא אלא מכיון שנתכוין לגנוב ומעשה קנין יש כאן מתחייב מיד, דאל"כ כל גנב ליפטר כשאינו מתכוין לתלות הקנין להתחייב בו. ומ"ש הרשב"א בתר הכי לענין גנב וטבח במחתרת שהגביהו במחתרת ולא נתכוין לזכות בו בהגבהתו עד שעת שחיטה ועם שחיטתו יזכה בו, בודאי צ"ל דכוונתו היא כגון דבשעת הגבהה לא נתכוין לשם גניבה ורק בשעת שחיטה כשהוא עדיין מוגבה על ידו נתכוין לגניבה. וא"כ מדברי הרשב"א הנ"ל מתבאר להיפוך ממ"ש הקצוה"ח. ומס"פ המפקיד מהחושב לשלוח יד שאינו חייב עד שיגביה ואינו קונה בחצרו אין ראיה לנידון הקצוה"ח דהתם אינו מתכוין לגנוב את החבית עצמה אלא רביעית היין שבתוכה בלבד וא"כ א"א לחצרו שיקנה את היין לפי שהוא בחבית של בעלים והוי כליו של מוכר ברשות לוקח דלא קני לוקח. והמעיין בדברי כמהרי"ט יראה שהביא ראיה זו לנידון אחר ואין סיוע מדבריו להקצוה"ח. [אך לפי מה שכתבתי לעיל {{ממ|[[#טו|אות ט"ו]]}} דלהי"מ דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני הכי נמי הגבהה לא מהני בכליו של מוכר והקשינו ממשנה זו והוכרחנו לתרץ דמיירי שגוזל גם את החבית קמה ונצבה ראייתו של הקצוה"ח מכאן, ומיהו לענין הגבהה עיי' בר"ש הריטב"א בע"ז {{ממ|[[ריטב"א/עבודה זרה/עא/ב|דף ע"א ע"ב]]}} מובא אצלנו להלן {{ממ|[[#כב|אות כ"ב]]}}]. והב' החו"ב מו"ה משה רומאנאוו נ"י מראקאוו{{הערה|{{אישי ישראל|רבי משה ראם (רומנוב)}}.}} העירני דהמח"א הל' גזילה {{ממ|[[מחנה אפרים/גזילה/יב|סי' י"ב]]}} עמד ג"כ בקושיא זו שיקנה בחצרו ותירץ דאפשר דשאני הכא משום דגילה לן הכתוב דבעינן שישלח בו יד ממקום למקום ואין ללמוד מזה דשליחות יד חידוש הוא עכ"ד. ואחרי שנדחו דברי הקצוה"ח אלו שפיר מוכח מרש"י ב"ק דאין חגר הגזולה קונה לגזלן אפילו לענין להתחייב באונסין. ומלבד זה דברי הקצוה"ח בס' ער"ה מוכרחין מצד עצמם ונכונים בטעמם: '''וראיתי''' במחצית השקל לאו"ח {{ממ|[[מחצית השקל/אורח חיים/תרלז#ז|סי' תרל"ז סק"ז]]}} לענין ראובן שבנה סוכה בקרקע שמעון ותקף שמעון את ראובן והוציאו מסוכתו שהבין בדברי המג"א דלמ"ד קרקע נגזלת חצר הגזולה קונה לגזלן וכן הבין בס' דברי חיים חו"מ (סי' ?) ושלא כדברי הקצוה"ח הנ"ל, ולענ"ד לא אראה שום דמות סמך וראיה לפרש כן דברי המג"א כמבואר למעיין: '''והשתא''' שפיר י"ל כמ"ש דביד וחצר לא שייך חסרון דאפקיה דרך שוליו ואינו יכול להוציא המעות מתוכו, ומ"מ שפיר פירש"י [וכן הי"מ לפי מה דאוקימנא אליבייהו] דפירכת רב ביבי לר"י הוי גם לאוקימתא דרב אשי שצירף ידו למטה מג' ושפיר משני נמי אהא כגון דאפקיה דרך שוליו. משום דרש"י לטעמיה דעיקר קנין יד רק הגבהה הוא ולאו מתורת חצר ובהגבהה מעכב מה שאינו יכול להוציא לפי שאין זה דרך קנין כמש"ל: ==כב== [כב] '''אולם''' במה שבהאנו למעלה {{ממ|[[#יז|אות י"ז]]}} דברי הקצוה"ח ע"פ השמ"ק כתובות {{ממ|[[שיטה מקובצת/כתובות/לא/א#דאי|דף ל"א ע"א]] ד"ה דאי בעי גחין}} דלדעת רש"י אין יד קונה מתורת חצר כלל אלא משום הגבהה בלחוד והזכרנו שם שכן תפסו המגיני שלמה והפנ"י והקצוה"ח ורעק"א ומשו"ה כתב הקצוה"ח דאע"ג דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו מ"מ ידו לדעת רש"י לא דכיון דכל קניינו משום הגבהה הוא בודאי צריך דעת כמו משיכה, הנה לענ"ד צ"ע טובא שהרי בסנהדרין {{ממ|[[רש"י/סנהדרין/עב/א#|דף ע"ב ע"א]]}} כתב רש"י להדיא דידו קונה לו כחצרו דז"ל היה מגרר ויוצא כו' וצירף ידו למטה מג' וקבלה בידו דידו חשובה כד' על ד' והרי הוא לו כחצרו ואע"פ שאין כאן הגבהה עכ"ל, הרי שדן לה לידו מדין חצרו נמי. גם בס' המקנה לקידושין {{ממ|[[ספר המקנה/קידושין/כו/א#|דף כ"ו ע"א]]}} הביא דברי המג"ש הנ"ל ותמה עליו ומסיק דבודאי גם לדעת רש"י ידו קונה כחצרו אפילו שלא מתורת הגבהה יעו"ש. ולפי"ז שוב יקשה לן למאי דכתיבנא דבחצרו לא שייך חסרון דשאינו יכול להוציאו מאי משני דאפקיה דרך שוליו הא מ"מ מטעם יד דתורת חצר הו"ל לקנות מדאפקיה פורתא ושוב אין שבת וגניבה באים כאחד: '''אמנם''' גם לפי"ז אכתי יש ליישב ויתורץ נמי למה הוצרך רש"י גבי יד לקנין הגבהה תיפוק ליה מתורת חצר כמו שהקשו עליו. דהנה הרמב"ן בתי' לשבת כתב דשמעתין לא אתיא כמ"ד כגון ששלשל ידו למטה מג' וקבלה דהא בב"א הוא מקבלה בידו כולה ואין איסור גניבה באה לו לחצאין. ולרש"י דפר דאתיא גם לאוקימתא דצירף ידו כו' ץקשה קושיית הרמב"ן, דאף דפי' לה מטעם הגבהה מ"מ ע"ז נמי שייך קושיית הרמב"ן. ואין לתרץ דמיירי שהיתה האסקופה נמוכה שנגררה לידו מקצת מקצת, דמנ"ל לרב בבי לאוקמי בהכי ולמיפרך אר"י דילמא מיירי כשהיתה האסקופה גבוהה מידו ונפלה לידו בב"א. ונ"ל ע"פ מ"ש לעיל {{ממ|[[#ה|אות ה']]}} לענין קנין ד' אמות דאף שההנחה בידו נעשית כולה בב"א מ"מ לאויר היד בע"כ הרי באה מקצת מקצת כשמגררה מרשות הבעלים ואכתי קשה לר"י מדאפקיה פורתא לאויר ידו קנה. אמנם לפמ"ש דכלים הגנובים אינם קונים לנגב כחצרו א"ש עפימ"ש שם ובאות ה'), דבאויר ידו שפיר מצי לקנות גוף הכיס אבל לא למה שבתוכו משום דהוי אויר שאין סופו לנוח בידו, משום דאח"כ כשינוח בידו יהא הכיס קנוי מכבר לגנב מכח האויר שקדם להנחה וכיון {{עוגן|פה.}}{{עוגן|פה־א}}שאין אנו דנין אז בשפת הנחתו גם לענין קנין הכיס אלא לענין המעות לחוד הוו המעות כדבר מיוחד בפ"ע שקונה עכשיו בלא כיס וכיון שהכיס של בעלים הוא הרי הוא חוצץ בפני ידו של גנב דלא ליקני. וא"כ ליכא למימר דקנין ידו דהכא יהא מתורת חצר דא"כ אין איסור גניבה באה לו לחצאין, ולכן פירש רש"י דאפילו בכה"ג קנין הגבהה מיהא איכא דנראה לומר דמיד שנכנס לאויר היד אע"פ שלא נח בתוכה נידון הוא כהגבהה. וחילא דידי מהא דאמרינן בע"ז {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/עא/ב|דף ע"א ע"ב]]}} סוף סוף כי מטא לאוירא דמנא קנייה יין נסך לא הוי עד דמטי לארעיתי' דמנא ופירש"י מדמטי לאוירא דמנא קני' בהגבהה. והוא תמוה לכאורה איזו הגבהה יש כאן באוירא דמנא הרי מיירי כשישראל כייל ונותן לאויר כלי של עכו"ם והאיך קני לה עכו"ם. וסבור הייתי לומר שאין ההגבהה מתחלת מיד עם ביאתו לאוירא דמנא אלא בשעה שהניצוק מגיע ליין או לארעיתי' דמנא בההיא שעתא הויא הגבהה דחשיב כבר כאלו הוא עומד ונסמך בכלי וכיון שאוחז את הכלי בידו הרי זו הגבהה, אבל גם זה דחוק. ומצאתי בחי' הריטב"א שכתב וז"ל והא דאמרינן דמכי מטי לאוירא דמנא קניי' והשתא הוא ס"ד דמדין הגבהה קאמרינן וכדמוכח בסמוך דאמרינן ולקני לי' כליו ק"ל האיך קונה מדין הגבהה כי מטי לאוירא דמנא דהא לא עבד כלום ואין הגבהה קונה בשום מקום בלא שום מעשה כו' וי"ל דכיון דאויר שסופו לנוח כמונח דמי ואלו נח חשיבא הגבהה ומעכשיו הוא מישר הכלי יפה בענין שיבוא היין לאוירו ולא ישפך לחוץ הא חשיב לן מעשה לקנות בו מדין הגבהה עכ"ל. ולפי"ז לאו משום סמיכת הניצוק בארעיתי' דמנא נגעו בה אלא משעה שבא היין לאויר הכלי מיד הוי הגבהה, וה"נ באויר היד הוי הגבהה. ועפי"ז נראה דמעות שבכיס נמי נקנין בהגבהה שבאויר ידו ולא שייך לומר ע"ז שאין סופו לנוח משום שאח"כ יהא נחשב הכיס כהפסק כמש"ל, דדוקא לענין קנין חצר שייך לומר כן לפי שעיקר הקנין הוא מה שמונח בחצרו ממש אלא דאויר זה בשביל שסופו לנוח נידון כחצרו וקונה כמו למטה בקרקע והלכך בעינן דכשיבוא לבסוף לחצרו יהא מונח באופן שיכול אז לקנותו מדין חצרו ואל"ה לא חשיב עכשיו חצר דאין סופו לנוח בתורת חצר, אבל בהגבהה אף שהזכיר הריטב"א סופו לנוח הנה מה שנקנה אח"כ כשהוא יורד לכלי אין ענין קניינו מה שהוא בכלי שלו אלא מה שהוא נח ומוגבה על ידו ומשו"ה כיון שסופו לזה נידון הוא כבר מעכשיו כאלו הוא מוגבה. וא"כ מאי איכפת לן בנ"ד שסופו לנוח אח"כ בכלי באופן שיפסיק מנא דבעה"ב הא מ"מ בההיא שעתא נמי יהא מוגבה מכחו וכיון דדיינינן ליה עכשיו על שם סופו הרי הוא עכשיו כמוגבה מכחו ובכלי שקונה עכשיו לאונסין. וכ"ת דכמו דאמרינן דבשביל שאין הגנב קונה לגמרי את הכלי הגנוב נידון ככליו של מוכר ברשות לוקח שמפסיק בפני רשות החצר ה"נ לא יקנה גם בהגבהה לפימ"ש לעיל {{ממ|[[#טו|אות ט"ו]]}} דלשיטת הסוברים משיכה בכליו של מוכר לא מהני ה"ה דהגבהה נמי לא מהני, ז"א דעד כאן לא שייך לומר כן אלא אם הכלי נקנה לגנב מקודם ועכשיו בשעת קנין המעות אין אנו דנין על גוף הכלי אלא לענין מה שבתוכו ונמצא דתרי מילי נינהו לענין הקנין בהא שפיר נימא שהכלי של בעה"ב שאינו נכנס עכשיו להתחייב עליו באונסין בהגבהה זו [או במשיכה ויד] אותו כלי חוצץ בפני רשות הגנב או מבטל את המשיכה, משא"כ אם מושך או מגביה את הכיס והמעות בב"א שעל שניהם צריך הוא להתחייב עכשיו באונסין בודאי הוו כדבר אחד ונקנים בב"א ואין לדון את המעות כבכליו של מוכר דעכשיו הוא כמוציא בזה מרשות בעלים לענין התחייבות באונסין מיהא. והגע בעצמך לשי' הי"מ דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני דנראה דלפי הטעם הב' שברמב"ן משום שהפירות מונחים ועומדים בכלי ואין זזין ממקומם ה"ה דבכליו של לוקח [היכא דלא קני בהו מטעם כליו] נמי אינו קונה במשיכה מה"ט שלא זזו ממקומם ובמקום שהיו שם נמצאין עכשיו, וכן משמע ברמב"ן ב"ב שם דבכליו של לוקח נמי לא מהני וכן מצאתי להגאון מוהרי"א אווערבוך ז"ל שכ"כ בספרו דברי חיים חחו"מ {{ממ|[[דברי חיים (אויערבאך)/חושן משפט/יז#|סי' יז]]}} יעו"ש, א"כ הקונה שק מלא פירות ומשכו יקנה את השק ולא את הפירות שבתוכו, אע"כ דשאני הכא כיון דעכשיו הוא קונה גם את השק ביחד עם הפירות הוי הכל כדבר אחד וממילא כשמשך את השק משך גם את הפירות בב"א, וה"נ דכוותה: '''עוד''' י"ל טעמא אחרינא שלא יקנה מקצת מקצת היוצא לאויר היד לרש"י לטעמיה דס"ל בגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/עט/ב|דף ע"ט ע"ב]]}} דאין אויר כלים קונה דאין מחיצות כלים עשויין לאוירן אלא להניח בתוכו ה"נ אפ"ל שאין אויר ליד, אבל מצד הגבהה שפיר קונה באויר דהתם לאו משום שהאויר נידון כגוף הכלי הוא דקני אלא דמשום שסופו להיות מוגבה חשוב גם עכשיו כמוגבה כנ"ל וא"כ מ"ל אם כלי עשוי לאוירו או לא הא מ"מ סופו להיות מוגבה וכסופו דמי וכנ"ל. והלכך מקנין יד לא מצי רב ביבי למיפרך לר"י דשפיר שבת וגניבה באים כאחד כיין שאינו נקנה בעודו באויר אלא כשנופל לידו ואז אפשר שבא כולו בב"א כמ"ש הרמב"ן, ולכן פי' רש"י דהקושיא היא מקנין הגבהה שהוא נעשה גם באויר וממילא הוא בא מקצת מקצת כמ"ש: '''והשתא''' י"ל דלעולם ס"ל נמי לרש"י כתוס' דידו כחצרו ומ"מ הזכיר בשבת שקונה בהגבהה משום דמקנין חצר שביד אין מקום לקושיא דרב ביבי, וס"ל דביד איכא תרתי חצר והגבהה. ולפי"ז יש ליישב קצת גם מה שהקשו עליו התוס' בכתובות אמאי צריך להביא מדרבא לקנין ידו פשיטא דידו קונה לו דונתן בידה כתיב די"ל דמ"ש רש"י וכי היכי דלענין שבת חשוב מקום לענין מקני נמי חשוב מקום אין כוונתו לפרש דברי הגמ' דלהכי הביא הש"ס הא דרבא, ושפיר י"ל דמפרש לה נמי כתוס' דמייתי הא דרבא לענין שבת, אלא שהוסיף לומר מדידיה דהגבהה נמי יש כאן כי היכי דליהוי גם לרב ביב כנ"ל, וכ"ת איזו הגבהה היא והרי לבוד הוא לקרקע ע"ז כתב דכי היכי דלענין שבת כו', ובסנהדרין הזכיר רק קנין חצר, ומ"ש שם אע"פ שאין כאן הגבהה שסותר לדבריו שבשבת ובכתובות בע"כ צ"ל דכוונתו היא שלא היתה כאן הגבהה מקודם ברה"י או ברה"ר קודם שנח כי היכי דליהוו שבת וגניבה כאחד. דאלת"ה בל"ז נמי דברים אלו מיותרים הם לגמרי דמאי איכפת לן אם יש גם קנין הגבהה ביד או לא ומה בא לומר בזה. אך דברים דחוקים הם: ===כג=== [כג] '''אמנם''' לקושטא דמילתא אמינא דמה שהבין הקצוה"ח בשמ"ק דדעת רש"י היא דחצר אמנם קונה משום רשותו ויד גריעה מחצר שאינה קונה אלא משום הגבהה דמזה הוציא הקצוה"ח דלדעת רש"י חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ולא ידו דלא כמהרי"ט (ח"א סי' ק"צ), לענ"ד הבנתו זו בשמ"ק אינה נכונה ודברים מתמיהים הם, דהאיך אפשר לומר דידו גריעא מחצרו לענין שלא יפול בה כלל אותו מין קנין שבחצר והרי אדרבא אמרינן בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/י/ב|דף י' ע"ב]]}} דחצר משום יד אתרבאי ואמרינן אם המצא המצא בידו אין לי אלא ידו גגו חצרו וקרפיפו מנין כו'. ואפילו למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי נמי קשה, דלענ"ד נראה דאף למ"ד משום שליחות אתרבאי עיקר מעשה הקנין שבחצר משום יד הוא, והוא מתבאר אצלי עפימ"ש התוס' גיטין {{ממ|[[תוספות/גיטין/כא/א#אטו|דף כ"א ע"א]] ד"ה אטו}} ח"ל וא"ת דבפ"ק דב"מ אמרינן דחצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות ובמציאה דזכות הוא קני אע"פ שאינו עומד בצד חצרו ולא הוי דומיא דיד דקני מכח שליחות דזכין לאדם שלא בפניו א"כ הכא דכתב לה שטר מתנה עליו אע"ג דלא הוי דומיא דידה דמתנה ליתא בע"כ תתגרש מכח שליחות וי"ל דדוקא לענין שלא בפניו אמרינן דלא גרע משליחות לקנות במידי דזכות הוא לו אבל בשאר דברים בעינן דומיא דידה דאל"כ חצר מהלכת אמאי לא קנה תקנה מטעם שליחות כמו שליח מהלך אע"ג דמטעם יד לא קני עכ"ל. והסבר דבריהם נ"ל דבמאי דחצר הוי שלוחו עדיין לא סגי לקנות דאטו שליח א"ל לקנות עבור משלחו באחד מדרכי הקניה, וא"כ נהי דחצר הוי שלוחו אכתי רק שליחות יש כאן אבל קנין אין כאן. ואולם עניינו של דבר הוא דעיקר מעשה הקנין שבחצר בודאי הוא כעין יד משום דכל דבר שתופס בו קנין שנכנס לאיזה רשות שיהיה הרשות קונה אותו במה שהוא ברשותו, ובהא כו"ע לא פליגי דמעשה הקנין שבחצר משום יד הוא אלא דפלוגתייהו היא ביחס של החצר אל הבעלים, ר"ל דאף שנעשה מעשה קנין ע"י החצר מ"מ איזו שייכות היא לבעלים לזכות בו ע"י רשות החצר, ובזה ס"ל למ"ד משום יד אתרבאי דהוי כיד אריכתא דבעלים והלכך זכי איהו ולמ"ד משום שליחות אתרבאי אין זה יד הבעלים אלא יד בפ"ע כיד שלוחו דזכיא ליה נמי. וכיון דלכו"ע מעשה הקנין שבחצר משום יד הוא לכן חצר מהלכת דלא דמי ליד לא קנה משום דשליחות יש כאן אבל קנין אין כאן. איברא דאכתי איכא למידק. דהא דחצר מהלכת לא דמיא ליד הוא משום דידו אע"ג דניידא אינה מתרחקת ממנו אבל חצר מהלכת יכולה להתרחק ממנו, שכן יוצא מבואר מחי' הרמב"ן גיטין בשמעתין, וכ"כ הגרעק"א ז"ל בגליון הש"ס ב"מ {{ממ|[[גליון הש"ס לרע"א/בבא מציעא/ט/ב#|דף ט' ע"ב]]}} על תוד"ה ספינה, והם הם דברי הרמב"ן הנ"ל, וא"כ אין זה שייך אלא לענין דתיהוי כיד הבעלים אבל כידא דשליח מצי למיהוי, דהא ידא דשליח נמי ניידא ומתרחקת מהמשלח וסגי במאי דלא מתרחקה משליח גופיה וה"נ חצר מהלכת אינה מתרחקת מגופה. אולם התוס' דאליבייהו עסקינן לא נחתי לזה כדמשמע מתוס' ב"מ הנ"ל ומחי' הרמב"ן גיטין שם, ועוד נראה דחצר מצד עצמה לא שייך למידן בה ענין רשות ויד ורק מצד שייכותה להבעלים נידונית בהכי ולכן בעי למיהוי כידו שאינה מתרחקת ממנו משא"כ בשליח. עכ"פ הא מיהא ודאי דעיקר מהות של מעשה הקנין דחצר מענין יד הוא והאיך אפשר לומר כהקצוה"ח דחצר עדיף מינה ויד גופה אין בה עיקר קנין חצר. גם במקנה קידושין הרבה לתמוה על המג"ש ויעוי' בנתה"מ {{ממ|[[נתיבות המשפט/חושן משפט/רסח#ב|ס' רס"ח סק"ב]]}}. איברא דכל זה איכא לתרוצי עפי"מ שיבוא להלן, אבל העולה על כולנה הוא דברש"י סנהדרין מבואר ההיפוך דידו כחצרו כמ"ש לעיל והיא תשובה נצחת. ואולם האמת הוא דאין הבנת הקצוה"ח בדברי השמ"ק נכונה ומעולם לא נתכוין השמ"ק לומר דיד גריעה מחצר שלא תהא קניינה משום רשות כחצר, ואדרבא מדבריו מבואר להדיא ההיפוך מד שתמה אני על הקצוה"ח שהשיאו לדרך אחרת. דז"ל השמ"ק [גבי הא דאי בפי גחין ואכיל דפירש"י דאי בעי נחין למטה מג' טפחים ואכיל ובציר מג' לאו הגבהה היא] והתוס' ז"ל שלנו הקשו על פירש"י ז"ל כו' מה הגבהה שייך בתופס בידו או בפיו דונתן בידה אמר רחמנא כו' לי נראה דברי רש"י ז"ל עיקר כו' דהא ודאי אין דרך קנייה בפה ואפילו ידו הוצרכנו ללמוד שיקנה מהא דאמר רבא לענין שבת ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' וכמו שפירש"י ז"ל בשמעתין דמגרר והיינו משום דלא מצינו בדרכי הקניות אלא הגבהה ומשיכה ומסירה וגדולה שבכולם ההגבהה דהדברים שדרכן שאינם ניקנין אלא בהגבהה והילכך אין למדין מגיטין לדרכי הקניות כו' ומ"מ משמע דאין דרך קניי' בפה והא דאקשינן לעיל אי דמצי לאהדורי ניהדר כו' לאו מדין קניי' פרכינן כו' דהא. ודאי אין דרך קניי' בכך וכדכתיבנא אלא מדין מזיק הוא עכ"ל. הנה כוונתו מבוארת דודאי ידו וכל גופו חשיב רשותו לקנות כחצר מצד עיקר הדין אלא שכל הקניות במו"מ נגדרים בדרכיהן ואין מדרכן לקנות בפה, ר"ל שהרוצה לקנות וליתן היכר להכנסה לרשותו אין מדרכו להכניסו לצורך זה לתוך פיו, וה"נ ביד הו"א דאין מדרך ההיכר להכנסה לרשות ליתן לתוך היד אלא לחצר או כלים לפי שאינה רשות חשובה בפ"ע אלא מדאמר רבא לענין שבת ידו של אדם חשובה כו' ילפינן דלענין מיקנא נמי חשיב מקום. ולענין זה, ר"ל לענין ההגדרה בדרכי הקונים כתב דאין למדין מגיטין דהתם לא שייך זה. ולפי"ז לבתר דאמר רבא כו' הכנסה ליד שפיר הוי כדרך הקונים וממילא קניא מטעם רשותו כחצרו. [ומה שכ' רש"י שם כאלו הגביה למעלה מג' יבואר ממ"ש להל]. ומה שנסתייע הקצוה"ח עוד ממ"ש השמ"ק בדף ל"א ע"ב ד"ה רב אשי ג"כ אינו מובן והתם מבואר נמי להיפוך. ז"ל השמ"ק רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלשה פרש"י כו' והקשו בתוס' כר דאין צריך שום רא' להביא [מדאמר רבא ידו של אדם כו'] דקניא לי' ידו דפשיטא דונתן בידה אמר רחמנא וי"ל דס"ל לרש"י ז"ל דאע"ג דלענין גט כתוב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביהו שלשה טפחים מן הארץ וההיא דקלחה שאני משום דהויא הכלי שלה וקניא מדין רשותה אבל כשידה סמוך לארץ הו"א כלבוד דמי ובטיל אגב ארעא עכ"ל. והבין הקצוה"ח דר"ל דעיקר הקנין שביד הגבהה היא, ובמה שכתב דמלטה מג' הו"א כלבוד דמי ובטיל אגב ארעא היינו דהכיס בטיל אגב ארעא ואינו כמוגבה מן הקרקע. אבל א"א לומר כן, דהא השמ"ק לא נחית הכא לחלק בין גט לשאר קנינים, שהרי כתב דאע"ג דלענין גט כתיב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביהו ג"ט מן הארץ, ושוה גט לשאר מילי, ואי תימא דיד דשאר קנינים מתורת הגבהה היא ולא מטעם רשות כחצר ה"נ בגט וא"כ לא אשכחן כלל קנין יד בתורת רשות והיכי אמרינן חצר משום יד איתרבאי הך יד דמתורת רשות היכא כתיבנא. וכ"ת דהא דאמרינן חצר משום יד איתרבאי הכי פירושו, דכשם שמצינו ביד דקניא מתורת הגבהה ואע"פ שהיא סמוכה לקרקע שאין החפץ מוגבה ג"ט מן הקרקע מ"מ מיקרי הגבהה משום דידו של אדם חשובה כמקום בפ"ע וכשהחפץ מונח עליה והיא נעשית בסים לו חשיב מוגבה על ידה, ה"נ חצר קני מה"ט שהחפץ מונח עליה והיא נעשית בסיסו והוי כמוגבה על ידה, א"כ שוב אין שום חילוק בין רשות דחצר להגבהה דיד והיינו הך. אע"כ דאין זו כוונת השמ"ק אלא כוונתו מבוארת דודאי קניינם של יד וחצר שוין ותרווייהו מתורת רשות ממש הן ולא מתורת הגבהה ויד למעלה מג' שוה לקנות כחצר, אלא דלמטה מג' בלחוד הו"א דבטלה אגב ארעא כלבוד כלומר שגוף היד נעשה כלבוד והלכך אינה כרשות בפ"ע לקנות מתורת רשות, [ולא שהחפץ נעשה כאינו מוגבה], ומדרבא שמעינן דחשובה כד' על ד' ואינה בטלה אגב ארעא וממילא גם למטה מג' הויא רשות בפ"ע וקניא כחצר מתורת רשות. ולענין גט נמי אי לאו דאמר רבא כו' הו"א דלמטה מג' בטלה אגב ארעא ואינה רשות בפ"ע והא דכתיב בידה היינו כשהיא למעלה מג' [וזהו שכתב השמ"ק שמא היינו דוקא כשמגביהו ג"ט רי"ל דאי לאו דרבא הוה אמינא הכי]. ומ"ש וההיא דקלחה שאני דהויא הכלי שלה וקניא מדין רשותה, בא ליישב דלא תיקשי ממ"ד בגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/עח/א|דף ע"ח ע"א]]}} קשורה אע"פ שאינה תלויה אלא נגררת ע"ג קרקע הרי דלא בטלה לגבי קרקע כלבוד, והוא משום דכלי שאני ולא בטיל כלבוד אלא נשאר כרשות בפ"ע שהיו דופנותיה גבוהות מג' טפחים. ומ"ש רש"י וכי היכי דלענין שבת חשוב מקום למיקני כאלו הגביהה למעלה משלשה כוונתו נמי דחשוב מקום בפ"ע למיקני מתורת רשות כחצר ואין היד עצמה בטלה כלבוד אגב ארעא כאלו הגביהה למעלה משלשה דאז ודאי רשות בפ"ע היא. [ועי' לעיל [[#כב|סוף אות כ"ב]]]. ונהי דהגבהה נמי איכא ביד אבל תורת רשות דחצר בודאי נמי אית בה וכמבואר להדיא ברש"י סנהדרין. ומתבאר דלהשמ"ק נמי יד וחצר שוין וידו נמי קונה שלא מדעתו כחצר בין לתוס' ובין לרש"י ודלא כהקצוה"ח: ===כד=== [כד] '''ולענין''' מה שהחלטנו למעלה {{ממ|[[#יז|אות י"ז]] [[#יט|י"ט]]}} דדוקא בהגבהה ומשיכה שנגדרו בדרכי הקנייה שייך למידן משום חסרון שאינו יכול להוציאו לפי שאין זה כדרך הקונים אבל יד וחצר אינם נגדרים בדרכי הקנייה והלכך אפילו באינו יכול להוציאו נמי יקנו, יש להעיר מדברי השמ"ק שהזכרנו שכ' דלהכי לא קני בפיו לפי שאין דרך קנייה בפה, אלמא דפיו נמי שהוא מתורת רשות כחצר כמו שבארנו נגדר בדרכי הקונים. אולם דברי השמ"ק בזה בודאי צ"ע, דהא אשכחן דזכיא לי' חצרו בכל מציאות דאתיין לה ואפילו במטבעות ומרגליות [אם הווה שימצאן] אע"פ שאין מדרכי הקנייה להניח דברים כאלו בחצר לשם הכנסה לרשות. ואולי ר"ל דבמניח דבר מאכל בפיו אין היכר שהוא בתור הכנסה לרשותו לקנין אלא לאכילה בעלמא, ועיי' בפנ"י: '''אך''' על מה שכתבנו שם להקשות מאי איכפת לן דאפקיה דרך שוליו והרי יכול הוא לקרוע את הכיס ולהוציא ובמאי עדיפא התרת תפירות החלמא מקריעת הכיס, ומזה הכרחנו דיסוד הדבר הוא לפי שאין זה מדרך הקונים להוציא באופן שיהא צריך לקרוע ולהפסיד את הכיס. הנה יש להעיר ע"ז מע"ש המאירי בחי' לשבת וז"ל יראה מסוגיא זו כו' ואף בהוציא דרך שוליו כו' ויש בשוליו מקום תפירה שיהא יכול להרחיבה שלא באיסור תורה עד שיצאו משם קנאו שכל שאפשר לו לעשות שלא באיסור אין דנין אותו בעשוי אע"פ שהוא מוחזק בעבירה, שכל שאפשר לו להביא המעות לידו בלא איסור תורה אינו חשוד לעשות באיסור עכ"ל, ודבריו צריכין ביאור למה הוצרך לאיסור תורה, ומ"ל אם יש איסור תורה אם לאו ומהו פירוש הדברים שאין דנין אותו בעשוי. ובהשקפה ראשונה היה נראה שהתעורר ליישב מה שעמדנו בו שיכול הוא לקרוע את הכיס וידון כיכול להוציא וע"ז כתב דאיסור תורה דרביץ עליה בקריעה משווי לה כמי שאינו יכול להוציא, ולמדנו מדבריו לדעת דכל דאיסור רביע עליה ומונעו מליטלו הוי כאינו יכול ליטלו בפועל בשום אופן וא"כ לא מיקרי כלל מכנים לרשותו כיון שבפועל אינו יכול ליטלו. ולפי"ז אפשר כבר לומר דלאו משום דרך המושכין נגעו בה אלא דמשום שאינו יכול ליטלו אין זו הכנסה לרשותו כל עיקר ולא קנה: ==כה== [כה] '''ולא''' אמנע מלרשום פרפרת חדא דטבא לפלפולא בעלמא דלפי הבנתנו הנ"ל בדברי המאירי יש לדקדק על דבריו. דהנה ראיתי בס' מנחת חינוך {{ממ|[[מנחת חינוך/תקמד|מצוה תקמ"ד]] מ"ה}} שנסתפק בלוקח אם על הבנים שעבר בלאו וחייב בכל רגע לשלח את האם אם זכה בה ורק מ"ע מוטלת עליו ומ"מ הוי ממון דידיה או דלא הוי ממון דידיה כלל, ופשט לה מהא דחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/קלט/א|דף קל"ט ע"א]]}} דפריך הש"ס גבי שילוח הקן הני מוקדשין היכי דמי אילימא דהוה ליה קן בתוך ביתו ואקדשי' מי מיחייב כו' אלא דחזא קן בעלמא ואקדשי' ומי קדוש איש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו כו' אלא דאגבהה לאם ואקדשה והדרה מעיקרא איחייב ליה בשילוח מקמי דאקדשה דתניא כו', הרי דלא פריך הש"ס אלא משום דאיחייב בשילוח מקמי דאקדשה אבל ההקדש מיהא חל ואי נימא דלאו ממונו הוא האיך הקדשו חל אע"כ דהוי ממונו אע"פ שיש עליו חיוב שילוח. והנה הא מילתא דפשיטא היא לענ"ד שאם יש לאדם חפץ שבשום אופן אינו יכול ליטלו או להשתמש בו באיזה תשמיש שיהי' דהוי הפקר כזוטו של ים ושלוליתו של נהר דרחמנא אפקריה אע"פ שהבעלים אינם מתייאשים ממנו כמבואר בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/כא/ב|דף כ"א ע"ב]]}} דרחמנא שריא ועיי' בתוס' (דף כ"ב ע"ב ד"ה איסורא). וכמו"כ נ"ל פשוט שאם קונה אדם חפץ כזה שלא יוכל ליקחו אליו בשום אופן ותיכף עם קניינו ילך לאיבוד שאין קנין תופס בו מעיקרא מק"ו ומה דבר שהי' שלו יוצא להפקר מה"ט זה שבא לקנותו לכתחלה אינו דין שלא יקנה, דוגמת ההיא דאמרינן בערכין {{ממ|[[בבלי/ערכין/כט/א|דף כ"ט]]}} ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר, ואין קנין תופס בו מעיקרא. והשתא לפי"ד המאירי דכל דרביץ עלי' איסורא שלא ליקחו חשיב כמי שאינו יכול ליטלו בפועל הרי יקשה לן האיך חל הקדשו של זה שהגביה את האם, הא כיון דאסור להחזיקה ומחויב לשלחה למקום שתבא אבודה ממנו הרי היא גם לפני שילוח כאבודה ממנו שהאיסור מכריחו לזה גם מקודם ואמאי מהניא ההגבהה לקנות הרי זה דומה לקונה דבר האבוד ממנו שאין קנין תופס בו כלל כמ"ש. [ולפלוגתא דאיסורי הנאה אי חשיבי שלו אין זה שייך כ"כ. ויש לעיין]: '''שבתי''' וראיתי דמה שהחלטנו דדבר שלא יוכלו הבעלים להשתמש בו הוי הפקר כזוטו של ים ואין קנין תופס בו מעיקרא במחלוקת הוא שנוי. דהרמב"ם (פט"ז מהלכות גזלה הל' ז' ח') כתב המוצא מטמון בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של אמוריים הקדמונים הן כו' והואיל וחצרו קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אע"פ שהוא של אמוריים ותהי' מציאה זו לבעל החצר, מפני שאינו ידוע לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו, ומה אבדה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצוי' אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם קל וחומר למטמון קדמוני שלא הי' שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם, לפיכך הוא של מוצאו עכ"ל, וכתב הראב"ד ז"ל א"א זהו ק"ו שיש עליו תשובה שבים למי תזכה היא אבל אבידה שבתוך הגל תזכה לבעליו וכן בכותל ישן והטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת עכ"ל. [עיי' בשמ"ק ב"מ כו' שהביא הרשב"א בשם הראב"ד דמיירי בגל שאין לו בעלים אבל יש לו בעלים הרי הוא של הבעלים. וצ"ל דתרתי איכא לשנויי, או דראב"ד אחר הוא. ועיי"ש במה שהקשה עליו השמ"ק ואכמ"ל]. הנה בפשוטו מתבאר מדברי הרמב"ם דגם דבר שהוא ברשותו אלא שאינו מצוי אצלו וכל אדם נעשה הפקר כזוטו של ים ושלוליתו של נהר, ומדרן ק"ו לדבר שלא היה מעולם שלו נראה דעתו דבכה"ג אין הקנין תופס מעיקרא כלל, דאלת"ה אלא דמעיקרא תפיס בי' קנין ואחר הקנין נעשה הפקר מיד מפני שאבודה ממנו א"כ ק"ו למה לי היינו הך. ודברי הראב"ד צריכין ביאור דאפילו תימא דאית בי' תורת זכיי' וזכתה לו חצרו מעיקרא מ"מ מיד אתר זכייתו יהא נעשה הפקר משום דאבודה ממנו ומכל אדם דרחמנא שריא ואפקרי' ואמאי הוצרך לטעמא דחצר שאינה משתמרת. ונראה דס"ל להראב"ד דהא דאבודה ממנו ומכל אדם מותרת נמי מטעם יאוש הוא ואפילו עומד וצווחת דלא מייאש מינה בטלה דעתו אצל כל אדם, אלא דביאוש דעלמא שלא מדעת לא הוי יאוש והכא גלי קרא דומצאתה דיאוש כי האי דאבודה ממנו ומכל אדם אפילו שלא מדעת נמי הוי יאוש, וכן משמע מדאמרינן בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/כד/ב|דף כ"ד ע"ב]]}} ההוא גברא דאשכח ד' זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן אתא לקמי' דר"י א"ל זיל אכריז והא זוטו של ים הוא שאני נהר בירן דכיון דמתקיל לא מייאש אלמא דמטעם יאוש נגעו בה, וכן מבואר להדיא בשמ"ק ב"מ {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא מציעא/כא/ב#|דף כ"א ע"ב]] ד"ה בזוטו של ים}}. ואמנם במחלוקת הראשונים היא שנויה דאיכא מרבוותא דס"ל דזוטו של ים לאו מדין יאוש הוא אלא מגזיה"כ הוי הפקר מאליו ואיכא דאמרי דמדין יאוש נגעו בה. דז"ל השמ"ק שם בשם תלמיד הר"ף בזוטו של ים כו' תימה מאי ענין זה למלחלקותם דאביי ורבא דפליגי ביאוש של"מ דהא זוטו של ים יאוש מדעת הוא דידע ליה י"ל דרבותא אתא לאשמעינן דכה"ג אפילו אביי מודה באינה מצוי' דמדאורייתא דהוי יאוש, ובשם שיטה כתב זוטו של ים כו' וזו היא הנקראת אבודה ממנו ומכל אדם ואפילו עומד וצווח וכ"ש בלא יודעים דלאו מתורת יאוש נגעו בה אלא מגזיה"כ עכ"ל, וע"ע בשמ"ק בשם הרשב"א. והתוס' (דף כ"ז ע"א ד"ה מה שמלה) כתבו דיאוש באבידה נפקא לן משמלה מה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשין כו' ומיהו בירושלמי יליף מנין ליאוש מן התורה אמר רבי יוחנן אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצוי' אצל כל אדם יצאו זו כו'. ומשמ"ק נראה דש"ס דילן פליג אירושלמי, אבל רש"י בב"ק {{ממ|[[רש"י/בבא קמא/סו/א#|דף ס"ו ע"א]]}} כתב דיאוש ילפינן מאשר תאבד יעו"ש. והשתא י"ל דס"ל להראב"ד כמ"ש הרמב"ן במלחמות פ' אלו מציאות וכמו שביארו הקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/רנט#א|סי' רנ"ט סק"א]]}} דיאוש ברשותו לא מהני וכן מבואר להדיא בשמ"ק, ומשו"ה מצא בכותל ישן אם זכתה לו חצרו המשתמרת שוב אינה נפשית כהפקר בשביל שאבודה ממנו ומכל אדם דכיון דמשום לתא דיאוש נגעו בה לא מהני ברשותו. והשתא י"ל דהרמב"ם נמי הכי ס"ל דדבר שברשותו האבוד ממנו ומכל אדם אינו כהפקר דלא מהני יאוש ברשותו, אלא דלענין שלא יזכה בו לכתחלה דן ליה בק"ו לפי שע"ז לא יפול החסרון דברשותו כמובן ושניהם שוין הם ללמוד מהק"ו ואין לחלק ביניהם. ויצא לנו מזה לדינא בדבר שברשותו שאינו מצוי אצל כל אדם דתלי בפלוגתא דרבוותא, דלמ"ד משום יאוש נגעו בה לא הוי הפקר ולמ"ד מגזיה"כ הרי הוא הפקר כמו בזוטו של ים וצ"ע: '''ומ"מ''' מה שעמדנו בדברי המאירי יש ליישב לכו"ע כמו שיתבאר בנקל למעיין ולא נאמרה אלא לפלפולא ואין להאריך בזה: ==ענף ז== {{מרכז|'''ענף ז'''}} ===כו=== [כו] '''ועל''' מה שכתבנו דדבר שעם קניינו ילך לאיבוד אין קנין תופס בו יש להעיר לכאורה מהא דב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/צח/א|דף צ"ח ע"א]]}} הזורק מטבע של חברו לים הגדול פטור כו' וה"מ דאדיי' אדויי אבל מישקל שקליה בידיה מיגזל גזלי' השבה בעי למיעבד, והקשו התוס' דבאדיי' אדויי נמי ליחייב משום גזילה שקנאו בהגבהה במה שעומד באויר למעלה מג', ועיי' בחי' הרשב"א שהוא משום דשפת הים גבוה ובשעה שמגיע לים מע"ג שפתו הוא מוגבה באויר, ולפמ"ש לא שייך בזה קנין כלל דכיון שדוחפו הרי בהכרח הוא נופל לים והולך לאיבוד ולא יקנה משא"כ כי מישקל שקלי' בידי' שקונה קודם שילך לאיבוד ומדהקשו התוס' ורשב"א הכי ש"מ דאפילו דבר שהולך לאיבוד תיפס בו קנין. אבל ז"א כלום דמבואר התם בסוגיא דמיירי במים צלולין שאינה אבודה דמצי למיתב זוזא לבר אמוראה למישט ולמישקליה ושייך ביה קנין: '''אולם''' יש להקשות מסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/עב/א|דף ע"ב ע"א]]}} אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קננהו אמר רבא מסתברא מילתי' דרב בששיבר דליתנהו אבל נטל לא כו' מתיב רבב"א הגונב כים בשבת כו' היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד והלכתא דשדנהו בנהרא. וכתבו התוס' מסתברא מילתי' דרב בששיבר וא"ת מאי קמ"ל תנינא ושיבר את החבית פטור וי"ל אי ממתני' ה"א שיבר בעודו במחתרת קמ"ל רב אפילו שיבר אח"כ עכ"ל, ומבואר במ"מ (פ"ג מהלכות גניבה ה"ב) שכן היא דעת רש"י והרמב"ם. וטעמא דמילתא דפטור מבואר בבעה"מ דאע"ג דכי איתנייהו בעינייהו הדרא וכששיבר אשתכח דהשתא הוא דקא גזל כדאמרינן במאן דגזל חביתא דחמרא מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' תברא או שתי' משלם ד' דכיון דאילו איתא הדרא בעינא אשתכח דהאי שעתא קא גזל מ"מ הכא פטור משום דמדאורייתא באמת בדמים קננהו לגמרי וכי איתא דהדרא בעינייהו חומרא דרבנן היא אבל כי תבר דליתי' אוקמוה אדינא ופטור. וכ"כ הרשב"א בתשובה חלק ה' {{ממ|[[שו"ת הרשב"א/ה/יז#|סי' י"ז]]}}. אבל הרמב"ן במלחמות חולק ע"ז וסבר דאם שיברו אח"כ חייב והא דאמרינן והלכתא דשדנהו בנהרא מיירי דשדינהו מיד כגון ששלשל ידו ועשאה קטפרס וקבל חרק מיד לרה"ר שאם באת לחייבו על שעת הוצאה את מחייבו ואיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד כו'. ולמה שכתבנו יקשה להרמב"ן דאין כאן קנין גניבה כלל דכיון דמיד עם קניינו הוא הולך לאיבוד דנפיל לנהרא לא יתפוס בו קנין. ואין לתרץ דמיירי בצלולין שאינו הולך לגמרי לאיבוד דא"כ למ"ל לאוקמי שעשה ידו קטפרם ושדנהו מיד אפילו כי שדנהו אח"כ נמי פטור, שהרי עיקר חיובא דשיבר אח"כ לאו משום גזלן הוא דהא תברה נא הני קנין אלא משום מזיק הוא דחייב כמבואר למעיין וכן מפורש בחי' הר"ן לסנהדרין, וכן בההיא חביתא דחמרא דתברא או שתיה משלם ד' נמי לאו משום גזלן אלא משום מזיק הוא דחייב וכן מבואר להדיא בחי' הר"ן לב"מ {{ממ|[[ר"ן/בבא מציעא/מג/א|דף מ"ג ע"א]]}} ועיי' בסמ"ע {{ממ|[[סמ"ע/חושן משפט/שנד#ז|סי' שנ"ד סק"ז]]}} ובקצוה"ח שם. וכ"כ הקצוה"ח בסי' ל"ד סק"ג דתברא או שתיה אינו חייב אלא משום מזיק, וכן בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה רצה מזה גובה אין השני חייב אלא מדין מזיק ולא מדין גזלן דהוי כגונב אחר הגנב דפטור משום דאינו ברשותו כדאיתא בב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/סט/ב|דף ס"ט ע"ב]]}}, {{הערה|*) הגה"ה. '''בנתה"מ''' שם (סי' ל"ד סק"ה) חולק על הקצוה"ח וכתב דחייב משום גזלן ולא עוד אלא אפילו לא אכלה אלא עשה בה שינוי שקנאה ע"י הגזילה חייב מטעם גזלן ולא מטעם מזיק כו' והביא ראי' לזה מסוגיא דתמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דקאמר דבשינוי קונה פליגי אלמא דבשעה שמשנה הגזילה. עובר על לא תגזול. ולענ"ד דברים מתמיהין הם, דלפי הבנתו דלא מהנו מעשיו משום האיסור שבשעת השינוי א"כ בנשתנה מאליו לא שייך למימר הכי ויקנה לכו"ע ומאי פריך הש"ס התם (דף ו' ע"א) והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה תיובתא דרבא, והרי שינוי דממילא נמי קני כדקתני בסיפא דמתני' פרה מעוברת וילדה משלם דמי פרה העומדת לילד וא"כ בעשאן כלים נמי ליקני ולא שייך לומר בזה אי עביד לא מהני דדל מעשיו מהכא לא גרע מנשתנה מאליו, כמ"ש התוס' שם (דף ד' ע"ב ד"ה רבא) דמשום האי טעמא צורם אוזן בבכור לא מיתסר לרבא משום דלא גרע מאילו נפל בו מום מעצמו דשרי. והענין פשוט דאינש דעלמא שאינו גזלן שעשה שינוי בחפץ חברו לא קנאו ורק גזלן קונה אח"כ בשינוי ואפילו בשינוי דממילא, והוא משום שיש לו בו איזה קנין וזכות משעת הגזילה או לאיזה טעם שיהי', אבל עכ"פ אהנו מעשיו שבתחלה [מה שגזלו] להיות קונה אח"כ בשינוי. ומשו"ה לרבא דאמר לא מהני לא אהנו מעשי גזילתו כלל והוי כאינש דעלמא ואינו קונה. וכבר כתבנו בפנים דבחי' הר"ן גבי תברא כו' מבואר להדיא דחייב משום מזיק. ועיי' בשמ"ק ב"ק {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא קמא/קיא/ב#|דף קי"א ע"ב]]}} גבי רצה מזה גובה רצה מזה גובה דקרו ליה הראשונים ז"ל לשני גזלן דנגזל. ומ"מ אין זה מכריח כ"כ דה"נ קאמר הש"ס בב"מ גבי תברא או שתיא דההיא שעתא דקא שתי לה או דקא תבר לה קא גזל מיניה ואפ"ה אמרינן דהכוונה היא משום מזיק וה"נ דכוותה, וצ"ע:{{ש}} '''אח"ז''' ראיתי בנתה"מ {{ממ|[[נתיבות המשפט/חושן משפט/שסא#א|סי' שס"א סק"א]]}} שעמד כבר בעצמו על מה שהעירנו בסוגיא דתמורה מנשתנה מאליו והחזיק לומר דפירכת הש"ס לרבא דלא יקנה שינוי משום אי עביד לא מהני היא מצד מעשה האיסור שבשפת השינוי כנ"ל, וכתב דאי"ל דמקשה דגוף הגזילה לא יועיל הואיל ואמר רחמנא לא תגזול דז"א דגזל ע"כ אוקי רחמנא כרשותי' לחובתו שיתחייב בהשבה כשנשבר יאפי' אמר בפירוש שאינו רוצה לקנות בהגזילה, ולחלק השוין לומר שמקשה שיקנה לחובתו דידי' ולא לזכותו דידי' מהיכי תיתי נאמר כן הא כיון דאוקמי' רחמנא ברשותי' קאי לכל מילי ברשותי', א"ו דעל גוף השינוי שהוא כגזלה חדשה כשמשנה לקנות מקשה דנימא דלא מהני, ולפי"ז קשה מי גרע מנשתנה מאליו [כמש"ל]. ותירץ לה עפי"מ שחידש לעיל מינה עפ"י דברי הרמב"ן ר"פ הגוזל ומאכיל דלכך שינוי השם שמשנה הגזלן בעצמו לא קני מטעם שחוזר לברייתו כשיוציאו הנגזל מידו אבל לאחר יאוש שיצא מרשות בעלים שינוי השם גמור הוא, ולפי"ז בכל שינוי השם החוזר י"ל טעם זה דבלא יאוש חוזר לברייתו כשיוציאנו הנגזל מידו אבל אחר יאוש אמרינן דהגזלן לא יחזיר השינוי לברייתו. ועפי"ז חידש דשינוי השם הבא ע"י אחר שלא ע"י גזלן לא הוי שינוי דהא סופו לחזור ע"י גזלן. והשתא א"ש ההיא דתמורה דמתני' דהגוזל עצים מיירי בשינוי דהדר ואחר יאוש ומטעם שינוי השם וכל זמן שלא הגזלן עצמו עשה השינוי השם לא קנה ומשו"ה מקשה שפיר נימא דאי עביד לא מהני והוי כנשתנה מאליו בשינוי השם דהדר דלא קנה עכת"ד. ולענ"ד אין זה מספיק דלפי דבריו גופי' דנשתנה ממילא לא קנה בכה"ג משום דסופו לחזור ע"י הגזלן בע"כ הרי יוצא לן דהיכא דאנן סהדי וידעינן ודאי דניחא ליה לגזלן ואין סופו לחזור על ידו קנה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מאי פריך בשינוי שנעשה ע"י גזלן אי עביד לא מהני הרי כיון שעשה בעצמו ידעינן דניחא לי' ושוב קשה דל מעשיו מהכא נמי קנה דלא גרע משינוי דממילא דניחא ליה. אלא ודאי כמו שכתבנו דפירכת הש"ס היא מעיקר הגזילה מתחלתה דלא יהנו מעשיו לתפוס בה זכות קנין בכדי לקנותה אח"כ בשינוי. ומ"ש הנתה"מ דא"ח לומר כן דע"כ אוקי רחמנא ברשותי' לחובתו שיתחייב באונסין ומהיכי תיתי לן לחלק את השוין ולומר דפריך שיקנה לחובתו ולא לזכותו דכיון דאוקמי' רחמנא ברשותי' לכל מילי ברשותי' קאי, לענ"ד אין זה חילוק השוין כלל דשפיר אפשר שיתחייב באונסין לחובתו כשואל ולא יקנה בהגזילה קנין גדול כזה לענין שיקנה אח"כ בשינוי, עיי' ברש"י סנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/עב/א#אבל2|דף ע"ב ע"א]] ד"ה אבל לענין מקנא}} ובשמ"ק ב"מ {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא מציעא/מג/א#|דף מ"ג ע"א]]}} משם הרמב"ן והריטב"א מובא אצלינו בפנים להלן אות כ"ח ואכמ"ל:}} ומ"ש הבעה"מ דאשתכח דהשתא הוא דקא גזל לאו דוקא הוא וכוונתו נמי משום מזיק, ואי בצלולין מיירי אין כאן מזיק ופטור דאמר לי' הא מנחא קמך ואפילו שדינהו אח"כ נמי ליפטר, ועיי' בחי' הרמ"ה לסנהדרין שם. וא"כ כוון דלאו בצלולין מיירי והוא הולך לאיבוד האיך קנאו הגנב ועיי' בתוס' ב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/צח/א|דף צ"ח ע"א]] ד"ה עכורין}} דצלולין לאו דוקא אלא דכל דמצי בר אמוראה למשקלינהו הוי כצלולין. אמנם הא נמי איכא לתרוצי דלפי"מ דאוקים לה הרמב"ן בעשה ידו קטפרס הרי יכול הוא לסגור את ידו אם ירצה ולמנוע עי"ז שלא יפול לנהר וכיון דבשעת הקנין בידו לתקן ולשמור שלא ילך לאיבוד שפיר תופס בו קנין, ומ"מ כשלא סגר את ידו פטור מלשלם לבעלים שהרי בנפילתו לנהרא לא עשה עכשיו מעשה מחדש אלא ממילא נפל כשלא סגר ידו ואינו אלא כנמנע מלהציל דפטור: ===כז=== [כז] '''עוד''' הי' נראה לכאורה לומר דשפיר איכא לאוקמי גם בצלולין שאינו הולך לגמרי לאיבוד ומ"מ הוכרח הרמב"ן לומר דשדיא לנהרא מיד אבל שדיי' אח"כ חייב כמו שיבואר. דהנה לענ"ד קשה להנום מאי פריך רב ביבי בר אביי לרבא דאמר מסתברא מילתיה דרב בששיבר דליתנהו אבל נטל לא מגונב כיס בשבת דמגרר ויוצא פטור, אטו לענין קניית הגנב לגוף הגניבה קא עסקינן בברייתא הרי לא נאמר בה אלא דפטור מחיובי גנב דהיינו שאינו מתחייב בהשבה ואונסין וכפל אבל גוף הכיס אפשר דלעולם של בעלים הוא ויבוא ויטלנו ומאי ס"ד דרב ביבי מעיקרא למיפרך כלל, ומאי דוחקא דש"ס לשנויי דשדיי' לנהרא מיד מאי איכפת לן אם נאבד אח"כ מאליו ואפילו איתיה בעינא יבואו הבעלים ויטלוהו ומאי שייטא היא לברייתא דמיירי רק מחיובי גנב, דהא דאי איתא בעינא למרייהו הדרא נראה דלא מדין השבת גזילה הוא שיהא מחויב לחזור להוליכנה אחריו ולהשיבה שהרי פקעו מיניה כל חיובי גזילה ע"י חיוב המיתה אלא הוי רק כחפץ אבוד שמתגלגל שלא ברשות הבעלים ונא מצאו שום אדם שאין מי שמחויב להשיבו ונ"מ של בעלים הוא וכשימצאוהו הם נוטלים אותו, וכ"כ בפשיטות הקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/שנא#ג|סי' שנ"א סק"ג]]}}. והיא תמיה עצומה הסוגרת עלינו את הדרך בהבנת הפשט. ולכן הי' נראה לומר דלרבא דאמר דכי איתא בעינא הדר למרי' דלא קננהו בדמים וממון שנ בעלים הוא איכא גוונא דחייב הגנב אפילו נאבד מאליו ואיכא גוונא דפטור, דאם יצא מן המחתרת ועדיין תופס את הגניבה בידו או מוסיף לגררה ברשות שהמשיכה מועילה בה או שהכניסה לביתו וחצרו חייב עלה בכל חיובי גניבה ואם נאבדה מאליה משלם, משום דנהי נמי דבההיא שעתא דמחתרת לא נתחייב בדיני גניבה לפי שאז נתחייב במיתה וקלב"מ מ"מ משעה שיצא מן המחתרת והוסיף לעשות בה מעשה קנין מחדש הרי באותה שעה הוא נעשה גנב מחדש כיון שהגניבה עדיין של בעלים היא וחיוב מיתה ליכא השתא דליפטרי' אבל אם יצא מן המחתרת ולא הוסיף לעשות בה מעשה קנין שא"א שיחולו עליו עכשיו חיובי גנב שהרי אין כאן קנין מחדש אין עליו שום חיובי גנב אלא שהחפץ נשאר של בעלים ויבואו ויטלוהו אבל בהשבה אינו מחויב כמש"ל בשם הקצוה"ח, ואם שיבר חייב רק מדין מזיק להרמב"ן. מיהו לדעת התוס' דשיבר אח"כ נמי פטור וע"פ מה שהסביר לה בעה"מ דמדאורייתא בדמים קננהו גם לרבא אלא דכי איתא בעינא חומרא דרבנן היא וכששיבר אוקמוה אדינא נראה דאפילו עשה מעשה קנין מחדש חוץ למחתרת נמי פטור אם נאבד מאליו או שיברו, דכיון דכל היכא דליתא בעינא אוקמיה אדינא אין לדונו בשביל קניינו שחוץ למתחרת כמי שנעשה גנב מחדש דלפום דינא דקננהו לגמרי אין כאן גניבה מן הבעלים דשל גנב היא. ואף שיש לדחוק ולומר דדוקא בשיבר אוקמוה אדינא אבל אם נעשה מחדש גנב בקנין בשעה שהי' בעין שכבר רבצה עליו חומרא דרבנן דשל בעלים הוא שפיר נידון עליו כגנב מאותה שעה וממילא אם נאבד אח"כ חייב, ומ"ש התוס' דשיבר אח"כ פטור נוקים רק בדלא עשה בו קנין חדש חוץ למחתרת. הנה אין הדעת הישרה נותנת כן ואתי בק"ו משיבר, ורק לענין החפץ עצמו כשהוא עכשיו בעין איכא חומרא דרבנן אבל לענין כל תשלומין שבעולם שצריך לשלם מכיסו אוקמוה אדינא, ולפי"ז אין לדון בו דין גנב מחדש בשום אופן. אך לדעת הרמב"ן דמדאורייתא נמי לא קננהו בודאי אם עשה בו קנין חדש חוץ למחתרת נתחייב בכל חיובי גניבה. וה"ה במגרר כים בשבת אם הוסיף לגררו ברשות שהמשיכה מועילה בה או תופסו בידו או מכניסו לביתו וחצרו בודאי חייב בכל חיובי גניבה, דנהי דעל רגע הראשון של שכת הוצאתו פטור משום דאית בי' חיוב מיתה אבל אם עשה קנין גם אח"כ דאז ליתא לחיוב מיתה דליפטריה בודאי נעשה עליו גנב מחדש. [עיי' בש"ך חו"מ {{ממ|[[ש"ך/חושן משפט/שנא#|סי' שנ"א]]}} ולפנינו ידובר אי"ה מזה]. והשתא שפיר פריך רב ביבי בר אביי לרבא מברייתא דמגרר כים בשבת דקתני היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור, והוה ס"ד דברייתא מיירי כאורחא דגנב דאחר שמוציא את הגניבה מרשות הבעלים אינו משליכה אלא תופסה בידו או מגררה לביתו דבכה"ג לרבא לא הו"ל למיפטר שהרי נעשה עליה גנב מחדש, וע"כ מוכח כרב דכל היכא דקלב"מ קננהו בדמים לגמרי ואפילו איתא בעינא לא הדר למרא והלכך אינו נעשה גנב מחדש דלאו של בעלים הוא נוטל עכשיו. וע"ז משני דשדיי' לנהרא מיד כשהוציאו שלא עשה קנין אלא ברגע הראשון שנתחייב עליו מיתה ולא הספיק להשהותו בידו בכדי שיהא לו בו קנין גניבה מחדש. ולפי"ז עיקר התירוץ הוא במאי דשדייה שלא תפסו בידו לעשות בו' קנין חדש ולא במה דליתיה בעינא משום שדייתו בנהרא דוקא, וה"ה דהוה מצי מוקים לה שהשליכו מיד לארץ דאיתא בעינא ומ"מ לא קשיא ארבא לפי שלא תפסו בידו לעשות בו קנין מחדש, והא דדחיק לאוקמי בדשדיי' לנהרא י"ל משום דלאו אורחא דמילתא הוא שיגנוב וישליכנו מידו תיכף כשהוציאו מרשות בעלים דלאיזה צורך גנב והלכך אוקים לה דשדנהו לנהרא דבזה י"ל שלא השליכו במתכוין אלא נשמט מידו בשוגג משא"כ אם נפל לארץ יכול הוא להגביהו. ולפי"ז מתבאר לן דשפיר איכא לאוקמי דשדיי' בצלולין ומ"מ אי שדיי' אח"כ חייב ולאו מטעם מזיק שאינו שייך בצלולין אלא מטעם {{עוגן|פז:}}גנב שנעשה אח"כ כמ"ש. והשתא לק"מ מה שהקשינו האיך קנה גנב במשיכתו, דאפילו אם בהכרח הוא שיפול לנהר מ"מ אינו הולך לגמרי לאיבוד דיהיב זוזא לבר אמוראה ושקיל ליה ושפיר תופס בו קנין: {{הערה|*) הגה"ה. '''וחד''' מגדולי הכולל הוא ניהו ידידי הרב הגאון מוהר"ר יעקב יצחק רודערמאן נ"י בעהמ"ח הספר היקר [[עבודת לוי]] העיר ממ"ש הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/עבודה זרה/ד#יג|פ"ד מהלכות עכו"ם הי"ג]]}} גבי עיר הנדחת ההקדשות שבתוכה קדשי מזבח ימותו כו' קדשי בדק הבית יפדו ואח"כ שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים, הרי דשייך בהם פדיון אעפ"י שמיד עם הפדיון יחול עליהם דין שריפה וכיון דפדיון הוא כמו קנין מוכח דשייך קנין גם בדבר שעם קניינו ילך לאבוד. אבל יש לדחות ע"פ המבואר בסוכה {{ממ|[[בבלי/סוכה/מ/ב|דף מ' ע"ב]]}} דקדש מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול ובחילול לא איכפת לן בתפיסת קנין, ומלבד זה יש לעיין בביאור דברי הרמב"ם אמאי נאסרין לכשיפדו שכבר השיגו הראב"ד ונתלבטו בזה נו"כ ואכ"מ:}} ===כח=== [כח] '''אבל''' מילתא חדתא היא דלדעת הרמב"ן איכא גוונא שבנאבד מאליו נמי חייב ולא כן משמע בשו"ע חו"מ {{ממ|[[שולחן ערוך/חושן משפט/שנא#|ס' שנ"א]]}} שהובא ברמ"א דעת הרמב"ן וכל כה"ג הו"ל לפרושי, ועוד דהרמב"ן גופיה כתב במלחמות שם בתירוצא קמא דלא שדנהו מיד ומ"מ פטור דלא שדיא איהו אלא אחריני שדנהו ולדברינו למה לא יתחייב גנב בזה כמו בנאבד מאליו. דודאי אורתא דמילתא הוא שלא השליכו מידו כשהוציאו ונעשה קנין מחדש, וכ"ת דמ"מ בהכי מיירי א"כ למ"ל שדינהו כל עיקר כמש"ל. ואי תיקשי לן באמת למה אינו חייב בנאבד מאליו כשעשה בו קנין גם אח"כ ולא יהא אלא כגונב מחדש, י"ל דכשם שאין קנין אחר קנין, ר"ל שהלוקח חפץ ומושכו הרבה אין כל משיכתו הארוכה עושה קנין אלא עקירתו הראשונה ממקומו בלחוד כדי כולו או מקצתו לכל חד וחד כדאית ליה הוא דקניא ואח"כ אין משיכה זו עושה קנין עוד, משום דכיון שהחפץ קנוי לו כבר אין תפיסת קנין נופל בו עוד דכל מה שיש לקנות קנוי ועומד מכבר, ה"נ בגנב דקני לה לגניבה באיזה מין תפיסת קנין שיש לו בה, שהרי משו"ה הוי לגבי הבעלים כאינו ברשותו, לא שייך לומר דבכל מה שמוסיף למשוך קונה בזה ונעשה גנב שהרי כל מאי דהוה מצי למיקני בה קני כבר ואין שום תפיסת קנין במעשה המשיכה שאח"כ, וממילא אינו מתחייב בשבילה כגנב, אלא כל עיקר חיובו מתחלת קניינו הוא דחל עליו וכיון דבההיא שעתא קלב"מ פטור מכל חיובי גניבה. ואין לומר דזה שייך רק בגנב דעלמא שנתחייב באונסין התחלתו דמשוה"ט הוי כקנוי לו קצת, משא"כ הכא שנתחייב בנפשו ופטור מאונסין אין לו שום קנין בהגניבה וממילא יש לתפוס בה קנין אח"כ לענין שיתחייב עלה בחיובי גניבה, דז"א דאפילו בכה"ג שלא נתחייב באונסין מ"מ הגניבה קנויה לו באותו קנין שיש לכל גנב אלא דחיוב אונסין בלחוד הוא דלא חל עליו, שהרי אמרינן בסוגיין והאלקים אמר רב אפילו נטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותיה קיימי הכא נמי ברשותיה קיימי ואף די"ל דזהו דוקא לרב דסבר דרחמנא אוקמיה ברשותי' לגמרי אבל לרבא דמסיק ולא היא כי אוקמינא רחמנא ברשותיה לענין אונסין אבל לענין מקנא ברשותיה דמרייהו קיימי שפיר יש לחלק בין נתחייב באונסין שקונה מה"ט קנין פורתא ללא נתחייב באונסין דלא קנה בה כלל, מ"מ לא נראה הכי, דאותו קנין פורתא שיש לגנב בגניבתו אינו נובע ממה שנתחייב באונסין אלא דין בפ"ע הוא וממילא נתחייב באונסין, עיי' ברש"י בסוגיין ד"ה אבל לענין מקנא, וכ"מ קצת משמ"ק ב"מ {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא מציעא/מג/א#|דף מ"ג ע"א]]}} וז"ל הא דאמרינן איתבר ממילא משלם זוזא כו' וז"ל הריטב"א איתבר ממילא כו' וא"ת כיון דגזלן הוא וחייב באונסין למה אינו משלם כשעת האונס דשואל כשעת האונס הוא משלם כדמוכח בשמעתין לקמן. וי"ל דשואל לא קניי' כלל ולא אפקי' מרשות בעלים כי הבעלים יכולים למכרה ולהקדישה הלכך חיובו על שעת האונס אבל גזלן משעת גזלה אפקה מרשות בעלים למכירה והקדש וכיון שכן על ההיא שעתא בעינן לחיוביה עכ"ל וכ"כ לעיל מיניה בשם הרמב"ן, וא"כ אין לגרוע את קניינו בהגניבה בשביל שפקע מיניה חיוב האונסין מטעמא דקלב"מ דלא תליין כלל זה בזה. ועוד דבאמת חיוב אונסין נמי חל עליו שהרי כל קלב"מ חייב לצאת ידי שמים ומהניא בי' תפיסה אלא שב"ד אינם יכולין לחייבו שתים, כמבואר ברש"י ב"מ {{ממ|[[רש"י/בבא מציעא/צא/א#|דף צ"א ע"א]]}} גבי אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו כו' וכ"ה בשמ"ק בשם הרבה ראשונים ועיי' בתוס' (ד"ה בבא לצאת יד"ש) ובאו"ת וקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/כח#|ריש סי' כ"ח]]}}. וא"כ ה"נ י"ל שלא יתפוס בו קנין אחר קנין כמו בגנב דעלמא: '''ומתוך''' חקירה זו אם גנב דקלב"מ קונה איזו זכות בהגניבה ככל גנב דעלמא ומיחשבא לגבי בעלים כאינה ברשותו יוצא לן נ"מ רבתא לענין גונב מגנב כזה אם מתחייב הוא בכפל לבעלים, לפי"מ דאמרינן בב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/סט/ב|דף ס"ט ע"ב]]}} אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל אמאי בשלמא לגנב ראשון לא משלם וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים נשלם אלא לאו ש"מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, וכן נמי אם קונה אותה ביאוש, ועיי' בחת"ס חחו"מ (סי' קל"ב) והדברים ארוכים אכ"מ: '''אח"ז''' ראיתי בשו"ת רעק"א {{ממ|[[שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קסד#|סי' קס"ד]]}} שכ' גבי מגרר כיס בשבת דאין חיוב הממון רק על שעת עקירה לחוד אלא דגם אח"כ כל זמן שהוא מוגבה בידו או בחצרו קונה עתה ונעשה עליו חיוב גנב. ולענין גנב דעלמא תפס כמו שכתבנו דאין קנין אחר קנין הראשון וכתב דבהוקר אחר הגזלה ונאבד דמשלם רק כשעת הגניבה י"ל דכיון דבשעת הגניבה קנה לכל חיובים ומיד קם ברשותיה ולא נתוסף חיוב אח"כ אבל הכא כיון דמכח קלב"מ לא חל עליו חיוב דגניבה בזה כשהוא בידו אח"כ חל אז קנין דחיוב גניבה. אבל לעד"נ דגם בגנב דקלב"מ לא חל קנין אח"כ דה"נ קנוי ועומד כמ"ש. ויש לעורר עוד משום עקירה צורך הנחה לענין קנין החדש, ובזה יש ליישב קצת דברי הש"ך חו"מ {{ממ|[[ש"ך/חושן משפט/שנא#|סי' שנ"א]]}} ממה שהשיג עליו הקצוה"ח מיוצא ליהרג שחבל חייב. והדברים ארוכים ורחבים מאד ועת לקצר: '''והשתא''' הדרא קושייתנו [שב[[#כז|אות כ"ז]]] לדוכתה בהא דמתיב רב ביבי ממגרר ויוצא פטור דמאי תיובתא היא הרי ברייתא לא מיירי אלא מענין השבת גניבה ומאי שייטא דהדרא בעינא לכאן. מיהו לשיטת התוס' והרז"ה דהדרא בעינא חומרא דרבנן היא יש ליישב. דלעיל {{ממ|[[#כז|אות כ"ז]]}} כתבנו דהא דאי איתא בעינא הדרא למרא לאו מדין השבת גזילה הוא שהרי פקעו מיני' כל חיובי גנב ע"י חיוב המיתה אלא הכי קאמרינן של בעלים הוא ויבואו ויטלוהו ולא שהגנב מחויב להשיבה וכ"כ הקצוה"ח. אמנם זהו רק לדעת הסוברים דמדאורייתא נמי לא קננהו בדמים ולא היתה כאן מעולם תקנתא דרבנן להחזיר כשהוא בעין דלפי"ז ליכא למימר דרביץ על הגנב חיוב השבה דחיוב זה מנין הוא בא שכבר נפקע מדרבה מיניה, אבל לשיטת התוס' והרז"ה דמדאורייתא בדמים קננהו אלא דרבנן החמירו עליו להחזיר כשהוא בעין יש להסתפק באופי החומרא דרבנן היכי הויא, אם שהפקיעו רבנן רק קניינו של גנב וממילא כשהוא בעין הרי הוא של בעלים ולפי"ז חיוב השבה אין כאן אפילו מדרבנן, או דרבנן החמירו והטילו עליו חיוב השבה כל זמן שהוא בעין והרי הוא כגנב מדבריהם, אלא דעל כל גנב דעלמא חלין תרי חיובי השבה השבת גוף החפץ והשבת דמים אם נאבד והכא הטילו עליו חכמים רק חיוב השבת גוף החפץ ולא תשלומי דמים, אבל כל זמן שהוא בעין מחויב הוא להחזיר ולא שהבעלים יחזרו אחריו ליטלו בעצמם, וכ"מ קצת מדברי {{עוגן|פח.}}בעה"מ יעו"ש. ולכן לפי הדרך האחרון שפיר פריך רב ביבי מברייתא דמגרר ויוצא אמאי פטור ליחייב מיהא מדרבנן בהשבה כל זמן שהוא בעין. אך לשיטת הרמב"ן דמדאורייתא הדרא כי איתא בעינא ולא היתה כאן מעולם תקנתא דרבנן ודאי מסתברא כהקצוה"ח שאין כאן שום חיוב השבה אלא שהממון נשאר של בעלים ושוב קשה כמ"ש. וצריך לדחוק דמשמע לי' שאם באיזה אופן שיהיה הדרא בעינא לא שייך למיתני ביה פטור: '''מן''' האמור מתבאר דמ"ש הקצוה"ח דכי איתא בעינא נמי ליכא חיוב השבה אינו מוסכם לכו"ע דזהו רק לדעת הרמב"ן אבל לרש"י ותוס' ורז"ה י"ל שאינו כן אנא דחייב בהשבה מדרבנן ולדינא אינו ברור: ===כט=== [כט] '''ובעיקר''' הערתנו מסוגיא דהכא ומזורק מטבע לים לענין תפיסת קנין בדבר שהולך לאיבוד נ"ל לומר עוד דאפי"ת דבכ"מ אין קנין תופס בכה"ג מ"מ בגנב אפשר דשאני, דדוקא בקנין גמור שקונה לגוף החפץ ממש שיהא ממונו י"ל דכיון שהולך לאיבוד ואין בו שווי ממון ונעשה כהפקר אין לו בו קנין אבל בגנב שאינו קונה ממש אלא לענין אונסין לא איכפת לן במה שהולך לאיבוד, דאף דבעינן בגנב קנין כמו במקח י"ל דזהו רק בגוף מעשה הקנין כי היכי דתיהוי הוצאה מרשות בעלים דבלאו מעשה קנין גמור אין כאן הוצאה מרשותם, אבל מה שהולך לאיבוד אינו גריעותא בגוף מעשה הקנין בנוגע להוצאה מרשית בעלים אלא דלתפוסת זכותו של קונה שיהא כממונו הוא דהוי גריעותא והלכך לא איכפת לן בזה לענין גנב. וקצרתי בזה כי כבר ארכו הדברים ומקום נתתי לחכם ככת"ר ויחכם עוד: ===ל=== [ל] '''עוד''' אחת עלי להעיר בדברי המאירי שעמדנו בהם דמשום איסור תורה שבקריעת הכיס נגעו בה בסוגיא דמגרר דקשה טובא איזה איסור יש בקריעה יותר מהתרת תפירות החלמא. ואולי ר"ל דבמקום חלמא יכול הוא להוציא בלא קריעה כלל שכ' ויש בחוליו מקום תפירה שהיה יכול להרחיבה שלא באיסור תורה, הרי הזכיר רק הרחבה ולא קריעה והתרה. אך זהו דלא כפירש"י שכ' שיכול לקרוע ולהוציא, ועוד דלפי"ז ק"ק דהוי מצי הש"ס לשנויי שתפור בחוזק וצריך לקרוע ואמאי איצטריך לאוקמי בנסכא וצ"ע. ויש להטעמים בדבריו כוונה אחרת לגמרי מאותה שכתבנו בראש דברינו וכת"ר יעמוד עליה ויהא די בזה לע"ע: ==ענף ח== {{מרכז|'''ענף ח'''}} ===לא=== [לא] '''והשתא''' נהדר לקדמייתא למה שהקשו הרשב"א והרא"ש מסוגיא דשבת דקדים לי' איסור גניבה לשבת מכי אפקיה פורתא על שי' הי"מ דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני דה"נ לא קנה את הכיס עד שיוציא כולו והוי משיכה בכליו של מוכר, דיש מקום אתי לתרץ עוד בדרך אחרת, דאמרינן {{ממ|בב"ב [[בבלי/בבא בתרא/פה/ב|דף פ"ה ע"ב]]}} בעא מיניה ר"ש מר"ה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא א"ל תניתוה זרק לה לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת כו' רבי יוחנן אמר מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה. ומדדחי ר"י הכי משמע דס"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח. וכתוס' בגיטין {{ממ|[[תוספות/גיטין/עח/א#כגון|דף ע"ח ע"א]] ד"ה כגון}} כתבו דר"י נמי ספוקי מספקא ליה אלא דדחי למתניתין דלא נפשוט מינה ועוד חילקו בין גט לשאר מילי. אבל הר"ן כתב דמסוגיא דגיטין מוכח דכליו של לוקח לא קנו ברשות מוכר מדמתרץ רבי יוחנן מקום קלתה קנוי לה עיי"ש, וכ"מ במלחמות פ' הספינה. והנה שי' הרא"ש וסייעתו מובאת בב"י חו"מ (סי' ר') דמ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח משום שהרשות מבטל את הכלי ס"ל דלהיפוך בכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח דהרשות מבטלן אלא דלדידן בתרווייהו לא קנה משום דספוקי מספקא לן הלכתא כמאן. והשתא י"ל דס"ל להי"מ כשי' הרא"ש דהא בהא תליא ולפי"ז לרבי יוחנן כליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח דהכלי בטל לגבי הרשות ודאי, והלכך לפי טעמא קמא של הי"מ דמשו"ה לא מהני משיכה בכליו של מוכר משום דהוי כמשיכה ברשות מוכר י"ל דזהו רק לדידן שאין הכלי בטל אצל הרשות אבל לרבי יוחנן דס"ל שהכלי בטל אצל הרשם ה"נ משיכה בכליו של מוכר ברשות לוקח מהני גם מצד משיכה חוץ מקנין החצר. ונהי דבסימטא וצידי רה"ר נראה דאין לומר דכלי המוכר בטלים לגבי הרשות דליהוו כסימטא ותיהני משיכה בתוכם, דעד כאן לא בטל הכלי אלא ברשות אחר אבל ברשות שלו אין הכלי בטל, וכיון שכליו מונחים בסימטא שיש לו רשות להשתמש שם הוי לענין זה כחצרו ולא יבטלנו רשות הקרקע עיי' בתוס' קידושין {{ממ|[[תוספות/קידושין/כה/ב|דף כ"ה ע"ב]] ד"ה בהמה גסה}} וממילא הוי משיכה בכליו של מוכר כמו בחצרו, אבל ברה"ר שאין לו רשות להניח שם כליו י"ל שהרשות מבטל את הכלי וכשמושך ברה"ר בכליו של מוכר נידון כמשיכה ברה"ר ולא כבכליו שנ מוכר שבטלו גבי הרשות. ומעתה י"ל דס"ל להי"מ דרב ביבי לא סבר בפירוש הברייתא כאוקימתא דצידי רה"ר דאי הכי אתיא כר"א דצידי רה"ר כרה"ר דמי לענין שבת וכיחידאה לא מוקים לה וה"נ לא ס"ל כאוקימתא דרב אשי, אלא מוקים לה כרבינא דמשיכה ברה"ר מהני בגנב לחייבו באונסיו, וכיון דברה"ר מיירי שאין רשות לבעל הכלי להשתמש בו דרק לענין גניבה קנה ברה"ר כמש"כ התוס' שם א"כ באנו למחלוקת זו אם כלי בטל גבי הרשות או לא, ומשו"ה שפיר פריך רב ביבי לרבי יוחנן לטעמיה דכלי בטל לגבי רשות א"כ ברה"ר בטל כלי המוכר ושפיר יקנה גנב במשיכה שאינו נידון עוד כברשות מוכר אלא כמשיכה ברה"ר דמהני בגניבה. ואפי' לדעת התוס' דר"י ספוקי מספקא ליה מ"מ פריך שפיר לפי איתו צד הספק דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה, ותו דאמאי לא איפשטה ליה מהך ברייתא. ואל תתמה דא"כ היכי פריך רב ביבי ודילמא ר' יוחנן מוקים לה בצידי רה"ר או כרב אשי, שהרי כיוצא בזה כתבו הרבה מרבוותא דפירכת רב ביבי לא הוי לפי אוקימתא דרב אשי והוה מצי ר"י לתרוצי הכי ומ"מ אמרינן דהמקשן לא סבר כההיא אוקימתא ולדעתיה פריך וה"נ דכוותה. אך לרש"י דס"ל נמי כשי' הי"מ לא יתיישב בזה שהרי הביא בסוגיא דשבת אוקימתא דצידי רה"ר ולא אוקימתא דרבינא: '''ומ"מ''' אף לאוקימתא דצידי רה"ר עדיין לא ברירא מילתא דאין לומר שהכלי בטל להרשות דכיון שהכלי היה מתחלה ברשות הבעלים והגנב הביאו לצידי רה"ר לצורכו אולי אין לדון לאותו מקום אלא כמקום תשמישו של גנב והוי חצרו ולא כמקום תשמישו של בעה"ב, הא חדא ועוד דלא מיבעי אם יש ד"א לגניבה א"כ הוי הכיס כליו של מוכר ברשות לוקח ממש דודאי בטל לר"י לגבי הרשות, אנא אפילו למאי דקיי"ל דאין ד' אמות לגניבה מ"מ זהו רק לענין קניית הגנבה בתוך ד' אמות אלו אבל מ"מ הד' אמות עצמן כחצרו של גנב הם לקנות מציאה וכיו"ב וא"כ שוב אפשר לכלי שיתבטל להד' אמות והוי משוכה ברשות לוקח דהיינו בד' אמות שלו. אך יש לעורר ע"ז ממ"ש לעיל {{ממ|[[#ב|אות ב']]}} בשם התו"ג דלדברים שאין לבעל הד' אמות קנין בהם זוכה בהם אחר שיש לו זכות קנין לאותו דבר, ומזה נראה שאין ד' אמות קנויות לגמרי שלא ישאיר בהן זכות לאחר, וא"כ כיון שאין די"א לגניבה ואין לו לגנב שום זכיה בכלי זה לא הוי כלל כבא לחצר הגנב דלגבי חפץ זה אין לו ד' אמות והרי הוא רשות הבעלים כמו רשות הגנב וכשהם משתמשים בזה שכליהם מונחים שם הוי כמשתמש בסימטא. ויש לחלק: '''ובהא''' דכתיבנא דר"י לטעמיה יש להעיר גם על מ"ש לעיל שהקנין הוי משום יד וד' אמות דאין להקשות ע"ז דכוי כליו של מוכר ברשות לוקח דאליבא דר"י לא איכפת לן בזה כלל. ומ"מ אין בזה בכדי ליישב דעת הרמב"ם לומר דמשו"ה לא הביא הא דמשני הש"ס דאפקיה דרך שוליו ואידך שינויי משום דקושיית רב ביבי הוי רק לר"י ולא לדידן, שהרי הרמב"ם (פ"ד מהלכות מכירה ה"ב) פסק דבין כליו של לוקח ברשות מוכר ובין כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה ודאי, עיי' בב"י (סי' ר'), וא"כ לא תליין כלל זה בזה ודלא כדעת הרא"ש ולא קשה לר"י יותר מלדידן: '''ועל''' כל זה יש להעיר דשמא עד כאן אין רשות מבטל רשות אחר בין חצר את הכלי ובין כלי את החצר אלא רשות שיש עליו בעלים אבל רשות שאין עליו בעלים כגון של הפקר אינו מבטל את רשות האחר, ולפי"ז היה מקום לדון ברה"ר או גם בסימטא אע"ג דהוי כעין חצר השותפין] שלא יבטל את רשות כלי המוכר. ומ"מ חוכך אני אם יש לדון את הרה"ר כרשות הפקר או כקנוי לכל בני המדינה שהרי אין זוכין בו ואסור לקלקלו ובסי' א' הארכנו קצת בזה והראינו לדעת דפלוגתא דרבוותא היא: ==ענף ט== {{מרכז|'''ענף ט'''}} ===לב=== [לב] '''ועתה''' אפנה לי קצת לדברי כת"ר שהלך בדרך חדשה וכתב דבשמ"ק ב"מ הובאה מחלוקת הראשונים אם תקנו ד' אמות בגניבה ומרמב"ם מוכח דגם בגניבה ד"א קונות, ולפי"ז הקשה מאי פריך בב"ב {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/פו/א|דף פ"ו ע"א]]}} לאביי דס"ל דברים שדרכן להגביה אינן נקנין במשיכה מברייתא דמגרר דילמא בד' אמות הוא דקני, וע"ז תירץ דלאביי לטעמיה דס"ל בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/צב/א|דף צ"ב ע"א]]}} אגד כלי לאו שמיה אגד א"א לומר שהקנין הוא משום ד' אמות דא"כ איסור שבת קדים לגניבה דמיד שמוציא המעות חיוב משום שבח ולענין גניבה אינו חייב אלא עד שיוציא כל הכלי דקודם זה הוי כליו של מוכר ברשות לוקח. ואין לומר דמה בכך דאיסור שבת קדים מ"מ בשעה שיגמור להוציא את הכלי שאז יתחייב משום גניבה יהא עליו גם חיוב שבת משום הוצאת הכלי והוי כההיא דשבולת דירושלמי, דז"א דעל הכיס בפ"ע אינו חייב לפי שהוא טפל למה שבתוכו כדתנן בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/צג/ב|דף צ"ג ע"ב]]}} המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו. ובע"כ שהקנין הוא משום משיכה ואז שבת וגניבה באין כאחד דמשיכה מהני בכליו של מוכר. וכן קושיית רב ביבי על ר"י בשבת לא הוי אלא משום קנין משיכה שיש בו אבל אם משום ד' אמות לק"מ כנ"ל, ומשו"ה להרמב"ם שלא הביא תירוצא דאביי בב"ב במידי דבעי מיתנא ומיירי בכיס שדרכו להגביה אין כאן קנין משיכה דדברים שדרכן להגביה אינן נקנין במשיכה ועיקר הקנין הוא רק משום ד"א דשייך גם בגניבה ולפי"ז אין מקום לקושיית רב ביבי דשפיר שניהם באים כאחד דעד שיצא כל הכיס וקנאו הוי כליו של מוכר בד' אמות של לוקח דלא קנה לוקח, ול"צ לאוקמי כדדחיק הש"ס דאפקיה דרך שוליו ובשנצין כרוכין עלויה. אבל לר"י פריך שפיר דס"ל דברים שדרכן להגביה נקנין במשיכה וא"כ אפילו אי מוקים לה בכיס שדרכו להגביה איכא גם קנין משיכה עם הד' אמות ומקשה משום משיכה כנ"ל, אלה הם דברי כת"ר: '''ולענ"ד''' אין הדברים נכונים, דמ"ש דלאביי א"א לומר שהקנין הוא משום ד' אמות דא"כ איסור שבת קדים ובהוצאת הכיס לבסוף אין איסור שבת לפי שהוא טפל, תמיהני דמי לא מצי מיירי דבאותו מקצת הכיס היוצא לבסוף מונחים גם מטבעות או בנסכא הממלא כל הכיס עד שוליו שאז גם בסופו יש חיוב שבת ולאו משום כלי שהיא טפלה אלא משום מטבעות או נסכא עצמן והוי ממש דומיא דשבולת. ובמה שתפס בפשיטות דאי משום משיכה ניחא לאביי שכל מקצת היוצא קונה דמשיכה בכליו של מוכר מהני, כבר כתבנו למעלה דלהמ"מ דעת הרמב"ם גופיה כשי' הי"מ דלא מהני משיכה בכליו של מוכר ובע"כ מוקים לה בנסכא או בגווני אחריני כמשנ"ת למעלה. ובעיקר יסודו שעליו נבנה כל בניינו דיש קנין ד"א בגניבה שלא כדברי התוס' בב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/י/א#|דף י' ע"א]]}} שע"ז יאמר כת"ר שהובאה בשמ"ק מחלוקת הראשונים ושכן מוכח מרמב"ם דיש ד"א בגניבה, לא אדע ולא אראה שום זכר לדבר מנין מוכח ליה הכי מרמב"ם, וגם בשמ"ק חפשתי ולא מצאתו שום רמז לדבר, ועיקר מחלוקת הראשונים היא לענין מתנה ומכר ע"פ הירושלמי גיטין יעו"ש, ואפילו הני דס"ל דבמכר ומתנה קנו ד"א בודאי מודו דבגניבה לא קנו דלא תקינו רבנן לאיסורא ולאו תקנה מיקרי אלא תקלה, עיי' בשמ"ק כתובות {{ממ|[[שיטה מקובצת/כתובות/לא/ב#דאפקיה|דף ל"א ע"ב]] ד"ה דאפקיה לרה"ר}}: '''ואגב''' גררא ארשום לכת"ר שאנכי לתומי הייתי מסביר לי תמיד דברי התוס' הכי דמשוה"ט דאיסורא לא תקנו ד' אמות בגניבה. דוגמת ההיא דאמרינן בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/צו/ב|דף צ"ו ע"ב]]}} לאיסורא לא עבוד רבנן תקנתא, ולכן הוקשה לי לר"י דאמר ד"ת מעות קונות ומשיכה תקנתא דרבנן היא לא ליקני גנב במשיכה דלאיסורא לא תקינו רבנן כמו בד' אמות. ומצאתי שכבר התעורר לזה בס' קהלת יעקב להר"י אלגזי (ערך משיכה), והוא ז"ל מוסיף דלשי' התוס' בע"ז {{ממ|[[תוספות/עבודה זרה/עא/א#פרדשני|דף ע"א ע"א]] ד"ה פרדשני}} דהיכא דליכא כספא לר"י נמי משיכה קונה מה"ת ניחא, אבל מצא את הריטב"א לתלות עליו קושייתו דס"ל דגם במתנה משיכה תקנתא דרבנן היא וס"ל נמי דד' אמות קונות במתנה ומכר ואינן קונות בגניבה וטעמו הוי דלעבור אאיסורא לא תקני וא"כ האיך גנב קינה במשיכה, עיי"ש שהאריך בזה. ואני מוסיף להקשות עוד מב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/קיח/א|דף קי"ח ע"א]]}} גזל שדה ובה פרה רבוצה חייב ופירש"י דקנה באגב והרי אגב נמי דרבנן הוא כמש"כ התוס' בב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/יב/א#|דף י"ב ע"א]]}} ועוד ראשונים והאיך תקנו קנין אגג בגניבה וגזילה. וקצת נ"ל ליישב דבאמת גנב אינו קונה קנין גמור דלא קני אלא לאונסין דאוקמי' רחמנא ברשותיה. אלא דעיקר הלכות הקנינים שבו הוא רק משום דבעינן שיוציא מרשות הבעלים, שאם עשה קנין גמור כזה שאילו נעשה מרצון הבעלים היה קונה מיקרי הוצאה מרשות והוי גנב אבל כל זמן דלא עביד מעשה קנין כזה לא מקרי עדיין הוצאה מרשות בעלים כלל. [והזכרנו קצת מזה למעלה, ועיי' בחת"ס חחו"מ (סי' קל"ב) ויש להאריך בזה וצריך בירור]. ולכן במשיכה ואגב אין לחלק ולומר דתקנתא דרבנן היתה לצדדין למכר ולא לגניבה, שהרי אין אנו צריכין כלל תקנה מיוחדת לגניבה אלא מכיון שבמכר מעשה קנין כזה מוציא מרשות הבעלים ממילא גנב נמי חייב עליה, אבל בקנין ד' אמות לא היתה תקנת חכמים כלל בעיקר הקנין לחדש קנין חדש שד' אמות יקנו לו אנא שתקנתם היתה רק להקנות לו לאדם את הד' אמות שהוא עומד בהם ועשאוהו כחצרו וממילא הוא קונה מדינא ככל חצר דעלמא, ולכן בזה שפיר נאמר שלענין לקנות בהם דבר היתר הקנו לו איתן ד"א אבל לענין לקנות בהם גניבה באיסור לא הקנו לו לזה גוף החצר מעיקרא וממילא אין כאן קנין, אבל לא באנו כלל לחלק בגוף הקנין עצמו שיהא מועיל בכ"מ ולא בגנב. ונמצא שאין הגנב חלוק כלל בעיקר הקנין של ד"א ממכר, אלא דבגנב נמי אלו היו הד' אמות קנויות לו היה קונה על ידן ובמכר בגוונא שאין הד"א קנויות לו אינו קונה בהן, והלכך לא שייך לומר בזה דגנב נמי יקנה בד' אמות משום דכיון דאם היה מדעת הבעלים במכר היה קונה השתא נמי הוצאה מרשות מיקרי כדאמרינן במשיכה, דשניא היא דהתם במכר היה לו חצר ומשו"ה הוי הוצאה משא"כ בגנב שאין זה חצירו לא הוי הונאה כלל, ואין לדמותם זל"ז שהרי אינן שוין בפועל, משא"כ משיכה שאותו קנין באותו אופן עצמו היה הוצאה במכר. ותמוה לי קצת מ"ש הש"ך חו"מ {{ממ|[[ש"ך/חושן משפט/רמג#ט|סי' רמ"ג סק"ט]]}} שתירוץ התוס' דאין ד"א בגניבה אמת מסברא כו' דבעלים לא מסלקי נפשייהו {{עוגן|פט.}}מיניה עיי"ש. ולכאורה קשה דאדרבא לטובתם הוא וקניינו של גנב אינו אלא לאונסין, ומכש"כ לפמ"ש דלא בעינן בגנב אלא מעשה קנין המועיל במכר. ולמ"ש החת"ס בסי' קל"ב אשה"ט, וע"ע בחת"ס חחו"מ (סי' צ"א), וכתבתי רק להעיר בלבד: ===לג=== [לג] '''וביותר''' תמה אני על כת"ר שצלל במים אדירים בדברים מחוכמים ולמסקנא לא העלה ארוכה, דאי נימא כדבריו דלהרמב"ם הקנין הוא משום ד"א שאין מקום בזה לפירכת רב ביבי ומשיכה אין כאן משום דמייר בדברים שדרכן להגביה שאינן נקנין במשיכה. א"כ מאי פריך רב ביבי לר"י לדידיה נמי נימא הכי שהקנין הוא משום ד"א ומשיכה אין כאן כנ"ל. וכת"ר השכיל להסיר מכשול זה מעל דרכו והוסיף לומר דהגמ' פריך לר"י דס"ל דמשיכה קונה אפילו בדברים שדרכן להגביה וא"כ משיכה נמי יש כאן. אבל אנא בעניותי לא ידענא היכן ס"ל לר"י הכי, והרי בסוגיא דב"ב לא נמצא מי שיחלוק ע"ז. וא"כ נפל כל הבנין. אך יכולני להציל קצת את כת"ר. דבירושלמי קידושין {{ממ|[[ירושלמי/קידושין/א#ה|פ"א הלכה ה']]}} איתא רבי יוחנן בעי המטלטלין מהו שיקנו בגרירה אמר רבי בא בר ממל מה צריכה ליה בעירות הקשים אבל בעורות הרכים לא קנה עד שיגביה, וכעין זה נמצא בירושלמי ב"ק {{ממ|[[ירושלמי/בבא קמא/ג/ד|פ"ג הלכה ד']]}}, והך גרירה היינו משיכה כמבואר בחי' הרמב"ן קידושין {{ממ|[[רמב"ן/קידושין/כו/א|דף כ"ו]]}}. ובפשוטו נראה דרבי יוחנן ספוקי מספקא ליה בהאי דינא דרבא אם דברים שדרכן להגביה נקנין במשיכה, וכ"מ בחי' הרמב"ן שם, ועיי' בפני משה. ולפי"ז י"ל דשפיר פריך רב ביבי לר"י לפום מאי דמספקא ליה לומר דנקנין במשיכה דא"כ משיכה נמי יש כאן. אך למסקנא דאמר ר' בא בר ממל מה צריכה ליה כו' לא מיבעיא ליה לר"י בהא כלל ועי' בקה"ע. ודברי הירושלמי צריכין תלמוד דא"כ מאי מספקא ליה לר"י בדברים שאין דרכן להגביה: '''ובזה אפרד מאת ידידי מלא רצון מדבריו המחוכמים ובברכה חמה כי ירבה כחו וחילו לאורייתא ויעלה למעלה למשכיל כמשאלות לבבו וכברכת ידידו המוקירו:''' ==מלואים== {{מרכז|'''מלואים'''}} '''אחרי''' חתימת הדברים שבתי וראיתי להוסיף עוד דברים אחדים במה שנגענו בו רק מקופיא ועברנו עליו וכאשר בינותי רואה אני שאינו ראוי שינף עליו המקצר: ===מלואים א=== {{מרכז|'''א'''}} '''הנה''' הבאנו לעיל {{ממ|[[#ט|אות ט']]}} לדברי הרמב"ן בחי' לב"ב {{ממ|[[רמב"ן/בבא בתרא/פו/א|דף פ"ו ע"א]]}} שכתב להוכיח דמשיכה בכליו של מוכר מהני וז"ל ועוד יש לנו סיוע כו' ובמסכת שבת כך נראה דמשיכה קונה מכות אע"פ שלא הוציא כל הכיס מרשות בעלים ולא קנאו לכיס והוא דמצי שקיל להו דרך פיו או דרך סלמא עכ"ל, וכ"כ הרא"ש פ"ק דב"מ {{ממ|[[רא"ש/בבא מציעא/א/כג|סי' כ"ג]]}} וז"ל וכן משמע כו' גבי הגונב כים בשבת דבמשיכת הכיס קנה המעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו והוא דמצי למישקל להו לזוזי דרך פיו או חור עכ"ל, וכ"ה בשמ"ק שם בשם הרשב"א ועוד בראשונים. והנה בפשוטו יובן דמשו"ה לא קנאו לכיס כשלא הוציאו כולו משום דקיי"ל כשמואל בב"ב {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/עה/ב|דף ע"ה ע"ב]]}} בספינה דלא קנה עד שימשוך כולה כמש"ל באות טו, וכן הבין הב"י (סי' קצ"ח) הבאנוהו לעיל אות י"א. וכן בסוגיין דשבת דמשני בנסכא ופירש"י שהן חתיכות ארוכות וכ"ז שמקצתן בפנים לא קנה יובן בפשוטו שהוא מדשמואל, וכן הבין השעה"מ {{ממ|[[שער המלך/גניבה/ג#|פ"ג מהלכות גניבה]]}} הזכרנוהו לעיל באות י"ג. ולפי"ז הקשינו לעיל אות ט' על הרשב"א והרא"ש דאינהו גופייהו כתבו דעד כאן לא ס"ל לשמואל דלא קנה עד שימשוך כולה אלא בספינה אבל בשאר מטלטלין מודי לרב דבמשיכת כל דהו סגי. ועתה ראיתי שכבר עמד ע"ז השעה"מ דלפי"ז מאי משני בנסכא, ועוד הקשה אתירוצא דנסכא דהתינח לשמואל אבל לרב דבמשיכת כל דהו סגי מאי איכא למימר {{ממ|[[#יג|לעיל אות י"ג]]}}: '''ועתה''' יעלה על דעתי דבר חדש, דאפשר לומר דהא דלא קני לכיס ונסכא בהוצאת מקצתן לאו היינו טעמא מדשמואל דמשיכת כולו בעינן אלא טעמא אחרינא איכא בהך מילתא. דהנה במאי דמשני הש"ס הכא במאי עסקינן דאפקי' דרך שוליו [ופירש"י וכיון דלא מצי למשקל לא קנו בהגבהתו] צריך ביאור מה בכך שאינו יכול להוציא הא מ"מ משך ומה זה מגרע את המשיכה, וכבר נתלבטנו בזה לעיל אות י"ז. וביאור הדבר הוא משום דאופיו של קנין משיכה הוא כענין הכנסה לרשותו דכיון שעוקרו ממקומו למקום אחר הוי כמוציאו מרשות הראשון ומכניסו לרשות שלו כמ"ש באות י"א משם הרמ"ה, וכיון דלבתר משיכתו נמי אינו יכול ליטול משם לא הויא כלל כהכנסה לרשותו ואין כאן עיקר משיכה כלל. ועד"ז נראה לי שאם היתה בהמה קשורה לעמוד בשלשלת של ברזל שאינו יכול להתירה ומשכה ממקום למקום כשהיא קשורה לא קנה, דאין זו משיכה כלל שהרי נשארה קשורה במקומה כמו שהיתה. (עיי' [[דבר אברהם/א/ו#ה|לעיל סי' ו' סוף אות ה']]). ועדיין יש לשאול למה נידון כאינו יכול ליטלו בשביל שהוציא את הכיס דרך שוליו וליכא חלמא הא מ"מ יכול לקרוע את הכיס ולהוציא המעות, ועמדנו בזה באות י"ז וכתבנו שאין זה מדרך המושכין להפסיד את הכיס, אבל דחוק הוא ובר מן דין לא ברירא כ"כ דיכול להוציא גם דרך פיו ואף שהפה ברשות בעלים מאי איכפת לן בהכי. אמנם באות כ"ד הבאנו לדברי המאירי שכ' וז"ל ואף בהוציא דרך שוליו כו' ויש בשוליו מקום תפירה שיהא יכול להרחיבה שלא באיסור תורה עד שיצאו משם קנאו שכל שאפשר לו לעשות שלא באיסור אין דנין אותו בעשוי אע"פ שהוא מוחזק בעבירה עכ"ל. ודבריו צריכין ביאור אמאי איצטריך לאיסור תורה ומ"ל אם יש איסור או לא ומהו פירוש הדברים שאין דנין אותו בעשוי. ונראה שהוקשה לי' כמ"ש שיכול לקרוע את הכיס ולהוציא המעות, וע"ז כתב דאיסור תורה דרביץ עלי' שלא לקרוע משווי לי' כמו שאינו יכול להוציא בפועל. ולפי"ז מבואר יפה דכיון דאפקי' דרך שוליו והפה נשאר ברה"י אינו יכול להוציאו דרך הפה שהרי יעבור על איסור תורה בהוצאה מרשות לרשות ולקרוע את הכיס נמי אינו יכול משום איסור תורה וממילא הוי כאינו יכול ליטלו ואין כאן ענין משיכה כלל. אבל כשהוציאו דרך פיו מיד שיצאו מקצת מטבעות נחוץ קנאם שהרי יצאו כבר מרה"י ומצי למישקל להו שלא באיסור הוצאה. [וחכם אחד העיר מצד איסור מוקצה, וזה קשה להמאירי, אבל יש לתרץ בפשיטות]. ומעתה י"ל דמ"ש הרמב"ן והרשב"א והרא"ש דכשהוציא מקצת הכיס לא קנאו וכן מ"ש רש"י בנסכא דכ"ז שמקצתו בכלים לא קנה אין הטעם משום משיכת כל דהו כדשמואל כמו שתפס הב"י והשעה"מ אלא משום דלא מצי שקיל לי' שלא באיסור תורה שהרי יעבור על הוצאה מרשות לרשות. ולפי"ז אין זה שייך אלא בשבת אבל בחול י"ל דס"ל נמי דקנה אף במשיכת כל דהו כי הא. ולפי דרך זו ישתנו פני הדברים ויתחדשו לן מילי טובא. א) דמ"ש הב"י בסי' קצ"ח הבאנוהו לעיל אות י"א דהרא"ש [וממילא גם רש"י והרמב"ן והרשב"א] פליגי על הרמב"ם בדבר שהי' ברה"ר כו' כיון שהוציא מקצתו כו' קנה מאחר שמשכו כולו והוציאו מכל המקום שהי' שם לא מוכח מידי, דהכא היינו טעמא דמשום איסור שבת אינו יכול ליטלו והלכך אין כאן משיכה כלל משא"כ בחול או בגווני אחריני דלית בהו הך טעמא. ב) דמגרר כים בחול אע"פ שהוציאו דרך שוליו מיקרי יכול ליטלו לפי שיכול להוציא המטבעות היוצאות דרך הפה או לקרוע את הכיס, ולא מיקרי אינו יכול להוציא אא"כ קשור הכיס ואינו יכול לא לנתקו ולא להוציא דרך פיו ולא לקורעו. ג) מיושב מה שהקשינו באות ט' על הרשב"א והרא"ש ממ"ש בב"ב דבשאר מטלטלין במשיכת כל דהו סני. ד) מיושב קושיית השעה"מ שהבאנו באות י"ג על פירוקא דנסכא דהתינח לשמואל אבל לרב מאי איכא למימר. ה) מה שתפסנו ע"פ הב"י דלהרמב"ם במשיכת מקצת הכיס קנה כולו לפי הנ"ל בשבת אינו כן. וכן בנסכא שהוציא מקצתו אפילו דרך פיו לא קנה אפילו מקצת היוצא אפילו לרב ודלא כמ"ש באות י"ג, והדרא קושיא לדוכתא מאי פריך הש"ס בתר תירוצא דנסכא והאיכא שנצין והרי לפום האי תירוצא איכא לאוקמי דאפקי' דרך פיו ויצאו השנצין תחלה, ולהלן יבוא יישוב לזה מדברי הראשונים ז"ל. ו) מה שכתבנו בריש אות י"ח דלגבי כים עצמו אין נ"מ אם אפקיה דרך פיו או שוליו ולעולם הוא קונה מקצת היוצא לרב אשי מיהא מטעם הגבהה, לפי הנ"ל אינו כן אלא דלעולם אינו קונה אפילו מקצת היוצא. ואי תקשי לן לשי' הי"מ דסברי דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני אמאי קנה מעות בדאפקיה דרך פיו והרי לא קנה מן הכיס ביציאת מקצתו אפילו לאותה מקצת מטעם הנ"ל וממילא לא יקנה למעות כמו שהקשו הראשונים ז"ל, צ"ל כמ"ש לעיל דמפרשי דקושיית רב ביבי היא לאוקימתא דרב אשי שהקנין הוא משום יד ובזה קונה מקצת הכיס אע"פ שאינו יכול להוציאו משום איסור שבת. ודלא כמ"ש באות כ"ד דלהמאירי ביד וחצר נמי שייך למימר הכי, משום דביד וחצר לא שייך למימר מצי שקיל להו שהרי כנוס ועומד כבר ברשותו ממש ואין אחריו כלום והכי מסתברא, או כמו שיישבנו דבריהם באות ל"א יעו"ש. ז) יש להתעורר על פי הנ"ל על ספק חדש, דשמא עיקר החסרון דלא מצי שקיל לא שייך אלא בגנב דפסקינן בי' בסוגיין ולא במו"מ וקונה מן ההפקר. דבאמת אכתי אינו מוסבר יפה מה בכך דלא מצי למישקל לי' משום איסור שבת הא מ"מ אחר שבת מצי שקיל לי'. איברא די"ל דכיון דאופיה של משיכה מענין הכנסה לרשותו הוא הלכך בעינן דמצי שקיל לי' בשעת משיכה דוקא ואל"ה אין כאן ענין הכנסה לרשותו אע"ג דמצי שקיל לאחר זמן. אבל שמא י"ל דבמאי דמצי שקיל לאחר זמן נמי סגי לענין קנין והכא בגנב שאני דכיון דלא מצי שקיל אלא לאחר זמן עדיין אין זה גנוב מן הבעלים דאפשר דביכו"כ יהיו רואים ותתבטל הגניבה, ועיי' ברשב"א ב"ק ע"ט ע"א במתני' ר"ש בשם הראב"ד, אבל במו"מ לא איכפת לן גם אי מצי שקיל להו רק לאחר זמן: '''ונוסף''' על דברי המאירי הנ"ל מצאתי לי יסוד לדברינו גם מדברי התורי"ד לשבת שם שעמד בקושייתנו באות י"ג על מאי דפריך הש"ס והאיכא שנצין, וז"ל והא איכא שנצין, קשיא לי דכיון דאיכא בנסכא אינו צריך להעמידה דאפקי' דרך שוליו שאפי' דרך פיו אם הוציאו לא יוכל ליקח כלום עד שיוציא כל הנסכא ואם הוציא כל הנסכא הרי באין כאחת וכיון דאפי' אפקי' דרך פיו מצינו לאוקמי מאי האי דמקשה והאיכא שנצין ומתרץ דליכא א"נ דכריכי עלוי' עכ"ל. והנה לשונו שכ' שאם הוציא מקצת הנסכא אפילו היה הכיס פיו לחוץ לא יוכל ליקח כלום עד שיוציא כל הנסכא אין לו ביאור אמאי חשיב כלא יוכל ליקח כלום והרי יכול לקוץ אותו מקצת היוצא ועוד דיכול ליקח אותו מקצת עי"ז שיוציאו כולו, ונהי דלגבי אותו מקנת שנשאר בפנים לא חשבינן לי' בעשוי בשביל שיכול להוציא לענין שיקנהו דהא אכתי לא הוציאו ולא משכו ברשות המועלת, הא ר"מ לגבי מקצת היוצא שמשכו כדינו אלא שאתה בא לגרע קניינו בשביל שאינו יכול להוציא בודאי נימא כיון שיכול להוציא כולו אם ירצה ממילא חשיב כיכול להוציאו. שהרי גם בהוציא כים דרך שוליו ואינו יכול להוציא המטבעות ממנו אמרינן דאי אית לי' חלמא ויכול להתיר התפירות ולהוציא חשבינן לי' כעשוי ויכול להוציא מיקרי אע"פ שעדיין לא התיר את התפירות וה"נ דכוותה. אלא ודאי דכוונתו היא כמ"ש דכל זמן שלא יצא כולו חשבינן לי' כאינו יכול ליקח כלום משום איסור שבת דאסור למשוך ולהוציא כולו מרשות לרשות, משא"כ בחול וכמ"ש. ולענין קושייתו מתרץ בפשיטות שהיו לכיסיהם רצועות בשוליהם ולזה נמי קרי שנצין והוויין אגד עד שיצאו, ואל זה רמזנו לעיל: '''איברא''' דיש לפקפק קצת על דברינו מלשון הרמב"ן בב"ב שם שכ' שלא הוציא כל הכיס מרשות בעלים ולא קנאו, ולפי דברינו אין החסרון מצד מה שנשאר ברשות בעלים אלא במה שנשאר ברשות שאסור להוציאו משם תהי' רשות בעלים או רשות אחרים ובלבד שתהא רה"י, אבל אין זה מוכיח כ"כ די"ל דנקט רשות בעלים משום דקושטא דמילתא היא דברשות בעלים הוא וכוונתו שהוא ברה"י, וברא"ש ב"מ לא נזכר רשות בעלים אלא כתב סתמא אע"פ שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו וכ"ה בלשון הר"ן בשמ"ק שם: ===מלואים ב=== {{מרכז|'''ב'''{{ש}}(לאות ט"ו ט"ז)}} למ"ש ב[[#טו|אות ט"ו]] דהגבהה נמי בעיקרה לא מהניא ברשות מוכר כמו משיכה דתרווייהו הוצאה מרשות בעלים בעו וזהו אופיין של כל הקנינים הוצאה מרשות הבעלים. אלא דהגבהה היא לעולם בפועל כשלא ברשות הבעלים דכיון שהגביה מעל גבי קרקע חשיב כנעקר מרשות הבעלים. ונסתייענו ממה שכתב הרשב"א קידושין {{ממ|[[רשב"א/קידושין/כו/א#|דף כ"ו ע"א]]}} אי נמי בחבילי זמורות כו' וז"ל וי"מ שהזמורות מאכל הפילין והלכך מביא חבילי זמורות ותולין למעלה והפיל קופץ למעלה וה"ה להגבהה מחמתו כו' וקשיא לי אם אינו מגביה ממש כיון שעומד באויר חצרו של מוכר היכי קני לי' לוקח והא קיי"ל דאויר חצרו כחצרו וכל שסופו לנוח כנח ע"ג קרקע חשבינן לי' עכ"ל. הרי שאם אחר ההגבהה נמי נשאר ברשות מוכר לא מהניא ועיקר ההגבהה הוא להגביה מכחו ולא יהא סופו לנוח ברשות בעלים, ואי משום אויר חצרו של מוכר היכא שאינו תופס את החפץ כולו בידו אלא בולט ממנה ולחוץ הרי הוא אויר שאין סופו לנוח, ואע"ג דאיבעיא דלא איפשטא היא גם באויר שאין סופו לנוח אי לאו כמונח דמי י"ל דכשם דאמרינן בב"מ ק"ב דהיכא דמפסיק כלי ודאי לאו כמונח דמי ה"נ באוחזו בידו ואינו מניחו ליפול לארץ חשיב כהפסק כלי. ובאות ט"ז הבאנו לדברי הקצוה"ח שהבין בכוונת הרשב"א דהגבהה בידו ממש מהניא אפילו ברשות מוכר ממש ורק במוגבה מכחו גריעא ולא מהני והקשה ע"ז טובא, ואנחנו דחינו דבריו דגם מגביה בידו כל שהחפץ בולט מידו ולחוץ שאין בו אלא הגבהה ולא יד ממש לא הוה מהניא ברשות מוכר להרשב"א אלא לפי שבפועל אינה ברשות מוכר כנ"ל, והארכנו בזה. הנה אח"ז ראיתי בשמ"ק ב"ב {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא בתרא/עו/ב#|דף ע"ו ע"ב]]}} מובא בשם הרשב"א וז"ל אביי ורבא דאמרי תרווייהו מסירה קונה ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם כו' והגבהה קונה בכ"מ כלו' ואפי' ברשות מוכר כו' וקשיא לי דהא באויר חצרו של מוכר היא עדיין ואויר חצרו כחצרו ואפילו מפסיק כלי לדעת אביי כדאמרינן במציעא בפ' השואל דגרסינן אריב"ח חצרו של אדם כו' ואקשי' מדתניא הזבל היוצא כו' קולט מן האויר אמאי אויר חצרו הוא ואוקמה אביי במדביק כלי בשולי פרה אלמא לדידי' אפילו אויר שאין סופו לנוח כמונח בחצרו דמי [פי' לדבריו דאע"ג דבמגביה בידו ואוחז כל הדבר הנה בתוך ידו אין כאן אויר חצרו של מוכר, ודמי למדביק כלי בשולי פרה דמהני נם לאביי משום דאין כאן אויר חצרו כדפירש"י, הנה כוונתו. רק להקשות על המגביה בידו והדבר בולט מידו ולחוץ דאלו כנוס כולו בידו אין זו הגבהה בלבד אלא תורת יד יש כאן דקניא כחצרו כמו שכתבנו שם ב[[#טז|אות ט"ז]]]. וסבור הייתי לומר דהתם דמשמע [צ"ל דבתר דשמע] מרבא דאמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי סברא, [פי' במפסיק מידי וה"נ בהגבהה אפילו בבולט מתוך ידי ולחוץ דמי כמפסיק מידי לפי שעי"ז אינו מניחו ליפול לארעא דמוכר, כמי שכתבנו בעז"ה באות ט"ו מסברא דנפשנו והשתא חזינא דדברי הרשב"א אלו מסייען לי] ולא ניחא לי דע"כ לא שמעינן מההיא דבר אלא בבא לזכות מחמת אויר חצרו אבל את של בעל החצר לא שמענו שהרי נח בחצרו ועדיין באויר חצרו הוא עומד וכמו שאין משיכה קונה ברשותו אע"פ שהלוקח מוציאו ממקום למקום אפשר דה"ה והוא הטעם להגבהה, ועוד דק"ל דאי משום הא ליקשי לי' לאביי [פי' מקמי דשמע וקיבלה מרבא דאין סופו לנוח ומפסיק מידי לא מהני] מברייתא דד' אמות [צ"ל מדות] דקתני בה בהדיא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה כו' קתני מיהא בהגבהה קונה, [פי' ואפילו בבולט מידי ולחוץ או שאינה סגורה דאיכא אויר מוכר דאי במונחת כולה בידי הרי תורת יד יש כאן ולא רק הגבהה כמש"ל], אלא י"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה וכיון דעוקר מן החצר ממש אין אוירו חשוב כ"כ שלא תקנה שם הגבהתו אע"פ שאין משיכה קונה בחצרו ממש ואע"ג דאיכא דעת אחרת מקנה כנ"ל עכ"ל. הנה מבואר דאותה קושיא עצמה שהקשה הרשב"א בקידושין על פי' רבני משולם דהיכי מהניא הגבהת הפיל מכחו ברשות מוכר הקשה לכו"ע בכל הגבהה ואפילו במגביה בידו ממש ואין סופו ליפול, דליכא למימר דהכא נמי הקשה רק על הגבהה מכחו ולא בידו ממש דהא רצה לתרץ משום דאין סופו לנוח ומפסיק מידי וזהו רק במגביה בידו כמו שביארנו למעלה. ולפי תירוץ זה אה"נ הוה אמרינן דהגבהה בדלא מפסיק מידי בין דבר הנקנה לחצרו של מוכר לא מהניא ברשות מוכר. אמנם יקשה לן לפום מאי דמתרץ במסקנת דבריו דמשי"ה קניא הגבהה באויר חצרו של מוכר משום דכיון דדעת אחרת מקנה אין אוירו תשוב כ"כ שלא תקנה שם הגבהתו מאי מקשה בקידושין על פי' רבנו משולם התם נמי נימא הכי דאין אוירו חשוב כ"כ שלא תקנה שם הגבהתי. ואין לומר דהתם בקידושין מקשה לה מקמי דנחית להאי תירוצא דאין אוירו חשוב כ"כ בדעת אחרת מקנה, דא"כ מאי מקשה רק לרבנו משולם בכל הגבהה ולכו"ע נמי יקשה ואמאי ניחא ליה לפירש"י התם שמעלהו על הזמורות כמ"ש לעיל באות ט"ז יעו"ש. ולכאורה היה נראה מזה כהקצוה"ח דהכא בב"ב מיירי רק מהגבהה בידו ממש ובהא הוא דניחא לי' בתירוצו דאיו אוירו חשוב כ"כ, ובקידושין מקשה על רבנו משולם משום דלא הוי הגבהה בידו אלא מכחו ובהא לית לי' להך סברא דאין אוירו חשיב כ"כ כיון שאינו אוחזו בידו, אבל דחוק טובא דמאי סברא היא זו לחלק בין מוגבה מכחו למגביה בידו לענין שאין האויר חשוב לבטל את ההגבהה, אם אין האויר תשוב בדעת אחרת מקנה לבטל את ההגבהה שבידו למה יהא חשוב לבטל את ההגבהה שמכחו ומנ"ל להרשב"א לחדש חילוק זה מדעתא דנפשי' בכדי להקשות על רבנו משולם. ועוד דא"כ לפירש"י נמי יקשה דלדידי' נמי רק מוגבה מכחו הוא דהוי כמ"ש שם באות ט"ז. ונ"ל בביאור דבריו על שני פנים, א) דהתם בקידושין קאי לפום תירוצא קמא דמשו"ה מהניא הגבהה ברשות מוכר משום דהוי אויר שאין סופו לנוח ומפסיק מידי ואביי נמי לבתר דשמע מרבא הכי ס"ל, וזה אינו שייך אלא במגביה בידו שאוחזו ואינו מניחו ליפול לארץ והוי אין סופו לנוח וכמפסיק משא"כ בההיא דפיל לפירוש רבנו משולם דהוי סופו לנוח וגם לא מפסיק מידי ומשו"ה מקשה לדידיה. ב) והוא מרווח יותר דאפילו למסקנתו בב"ב דתירץ דאויר אינו חשוב כ"כ שלא תקנה שם הגבהתו כשדעת אחרת מקנה אין זה אמור אלא באויר שאין סופו דעסיק בי' ולא באויר שסופו לנוח. והסברו של דבר מוטעם יפה עפימ"ש לעיל באות ז', דאיבעיא דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לאו כמונח דמי תתכן על שני פנים, א) אם הוי כמונח למטה בקרקע, ב) אם הוי כמונח במקומו באויר, ואופן הראשון נפשט בזבחים דף כ"ה דלא הוי כמונח למטה בקרקע דעד כאן לא נידון כל זמן שהוא באויר כמי שמונח למטה בקרקע אלא כשסופו לבוא למטה אבל אין סופו לבוא למטה לא ומשו"ה נא מהני בקבלת הדם, אבל אכתי יש לומר דנהי דלא הוי כמונח למטה בקרקע מ"מ אפשר דהוי כמונח במקומו שהוא באויר ויועיל לקנין. וזוהי איבעיא דרבא דלא איפשטא. ולפי"ז נמצא דאויר שסופו לנוח קונה לא רק מצר האויר אלא מצד הקרקע שתחתיו דכיון דסופו לנוח שם מהשתא הוי כנח למטה. אבל אויר שאין סופו לנוח אפי"ת דקני אין זה מצד הקרקע שלא יבוא לשם לעולם אלא מצד האויר גופיה. והשתא שפיר י"ל דבאויר שאין סופו לנוח דעסיק ביה הרשב"א בב"ב דכל עיקרו דהוי רשות מוכר לענין קנינים הוא רק מצד האויר עצמו ולא מצד הקרקע מסתברא לי' למימר דאין אוירו [אויר גופיה בלאו לתא דקרקע] תשוב כ"כ שלא תקנה הגבהתו שם, משא"כ באויר שסופו לנוח כבההיא דפיל דהוי ברשותו של מוכר משום לתא דקרקע גופה שסופו לנוח בה לא שייך למימר דקרקע לא חשיבא לבטל הגבהתו דה"נ חשיבא לבטל משיכתו, ומשו"ה שפיר מקשה על רבנו משולם אויר שסופו לנוח כמפורש בדבריו. ולפי"ז בדיוק גדול הזכיר הרשב"א ז"ל בקושייתו מצד אויר שסופו לנוח ודלא כמ"ש באות ט"ז. ויש להאריך עוד בזה והמעיין יעמוד על הדברים: ===מלואים ג=== {{מרכז|'''ג'''{{ש}}(לאות ט"ו ט"ז וכ"ג ועוד למ"ש שם בענין יד והגבהה).}} '''וראיתי''' בתוס' רי"ד ב"ב {{ממ|[[תוספות רי"ד/בבא בתרא/עו/א#|דף ע"ו ע"א]]}} שכ' וז"ל אותיות נקנין במסירה כ' רבי' יצחק זצוק"ל האי מסירה אינו יודע אם כעין אותה מסירה שלמעלה אע"פ שלא ימשוך האותיית אלא שימסרם לו מכי אחז בהם קנה או ליפות כח המשיכה דנא סגי באותיות משיכה מעצמו אלא שימסרם לו ע"י מסירה והכי מוכח טפי דאין דרך שטר במסירה אלא במשיכה דבהמה וספינה שהם גדולים דרכן במסירה אבל שאר מטלטלין קטנים משמע אינן נקנין במסירה וכ"ש אותיות ואינן נראים לי דבריו כלל שבדברים קטנים לא תועיל מסירה כ"א משיכה שכיון שמסר לו החפץ בתוך ידו היאך תעלה על הדעת שלא יקנה אות' אין לך קנין גדול מזה שהוא תופסו בתוך ידו ועד כאן לא פליגי ועבדי משיכה מעליא ממסירה אלא בדברים גדולים כגון בהמה נסה וספינה שאינו יכול לתופסן בידו דאיכא מאן דאמר סגי להו במסירה שכיון שמסרם לו והוא אחז בהם אע"פ שאינו יכול להכניסם בתוך ידו קנה אע"פ שלא משכם ואיכא מ"ד דלא מהניא בהו מסירה עד שימשוך ובמשיכה קנאם ואע"פ שלא הביאם ברשותו אבל חפצים קטנים שמכניסם לתוך ידי כיון שמסרם לו ליכא מאן דפליג דהאי עדיפא ממשיכה טובא שהמשיכה אינה מכנסת לרשותו וזו המסירה מכנסת לתוך ידו והשתא חצרו של אדם קונה לו ידו לא כ"ש דהא חצרו משום ידו אתרבאי והיא היא הגבהה דאמרינן שהיא קונה בכל מקום ואפי' בישראל [צ"ל ברשות] מוכר והגבהה קונה אפילו בחפץ גדול שאינו יכול להכניסו בתוך ידו כיון שהגביהו וסבלו בכחו כ"ש בחפץ קטן שתפסו בתוך ידו עכ"ל. ואין דבריו מבוררים כל צרכם במ"ש והיא היא הגבהה, אי למימר דעיקר הקנין שביד הגבהה היא כמו שרצו לומר בשי' רש"י וזה אינו כמ"ש לעיל וכמבואר בתוס' ע"ז דהגבהה דרבנן היא ויד בודאי דאורייתא כ"ש מחצרו, אי למימר דהיא היא ההגבהה דרבנן במאי דמסיק אפי' בחפץ גדול שאינו מכניסו בתוך ידו ומוגבה מכחו דהוי נמי דומיא דידו, וצ"ע וביאור: ===מלואים ד=== {{מרכז|'''ד'''{{ש}}(לאות ל"ב)}} '''למ"ש''' ב[[#לב|אות ל"ב]] שהלכות הקנינים שבגנב אינן מענין קנין ממש אלא מענין הוצאה מרשות בעלים, כלומר שאם עשה מעשה כזה שאילו היה נעשה מרצון הבעלים היה קונה מיקרי עי"ז הוצאה מרשות בעלים ויש בו אופי של גניבה אבל כל זמן שלא עשה מעשה כזה לא מיקרי עדיין הוצאה מרשות בעלים כלל ואין כאן גניבה. ויש להסתייע לזה ממ"ש הרשב"א מובא בשמ"ק ב"ב {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא בתרא/עו/ב#|ע"ו:]]}} הזכרנוהו לעיל במלואים לסימן זה אות ב', שהקשה היאך מהניא הגבהה ברשות מוכר והרי הוא באוירו דקני לי' לאביי אפילו באין סופו לנוח ואפילו מפסיק מידי, ותירץ דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה וכיון דעוקר מן החצר ממש אין אוירו חשוב כ"כ שלא תקנה שם הגבהתו יעו"ש. והוא תמוה דהתינח במו"מ דאיכא דעת אחרת מקנה אבל מה יענה לגנב דלית בי' דעת אחרת מקנה ואפ"ה מהניא בי' הגבהה ברשות בעלים כדתנן בב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/עט/א|דף ע"ט ע"א]]}} הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים כו' ותקשה לאביי, ועיי' בחי' הרשב"א שם. ולדברינו אשה"ט דלא בעינן בגנב קנין ממש אלא הוצאה מרשות, דהיינו מעשה כזה שהיה מועיל לקנות אלו היה מרצון הבעלים, והלכך ה"נ כיון דבדעת אחרת מקנה הוה קני בהגבהה זו גנב נמי מיחייב עלה: <noinclude>{{דיקטה}} {{ניווט כללי תחתון}} [[קטגוריה:תשובות משנת ה'תר"ס]] [[קטגוריה:רבי ראובן כ"ץ: תשובות אליו]]</noinclude>
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
תבניות המופיעות בדף זה:
תבנית:Min
(
עריכה
)
תבנית:Plainlinks
(
עריכה
)
תבנית:Replace
(
עריכה
)
תבנית:Str find
(
עריכה
)
תבנית:Str len
(
עריכה
)
תבנית:Str mid
(
עריכה
)
תבנית:Str mid/core
(
עריכה
)
תבנית:Trim
(
עריכה
)
תבנית:Yesno
(
עריכה
)
תבנית:אות למספר
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:אישי ישראל
(
עריכה
)
תבנית:בלי סוגריים מרובעים
(
עריכה
)
תבנית:גודל1
(
עריכה
)
תבנית:גופן
(
עריכה
)
תבנית:דיקטה
(
עריכה
)
תבנית:דף הבא
(
עריכה
)
תבנית:דף קודם
(
עריכה
)
תבנית:הועלה אוטומטית
(
עריכה
)
תבנית:החלף
(
עריכה
)
תבנית:היררכיה
(
עריכה
)
תבנית:הערה
(
עריכה
)
תבנית:הערה/קוד
(
עריכה
)
תבנית:זי
(
עריכה
)
תבנית:חלונית
(
עריכה
)
תבנית:חץ משולש
(
עריכה
)
תבנית:ממ
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/בבלי ומפרשיו
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/ירושלמי
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/ירושלמי ומפרשיו
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/מסכת
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/תנ"ך ומפרשיו
(
עריכה
)
תבנית:ממר
(
עריכה
)
תבנית:מסגרת2
(
עריכה
)
תבנית:מספר לאות
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:מרכז
(
עריכה
)
תבנית:ניווט כללי עליון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:ניווט כללי תחתון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:סרגל כללי
(
עריכה
)
תבנית:סרגל כללי/פנים
(
עריכה
)
תבנית:עוגן
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק1
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק2
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק3
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק4
(
עריכה
)
תבנית:קטן
(
עריכה
)
תבנית:ש
(
עריכה
)
תבנית:תנאי מסכתות תחתון
(
עריכה
)
תבנית:תנאי מפרשים כללי
(
עריכה
)
יחידה:Arguments
(
עריכה
)
יחידה:Math
(
עריכה
)
יחידה:PV-options
(
עריכה
)
יחידה:ParamValidator
(
עריכה
)
יחידה:String
(
עריכה
)
יחידה:Yesno
(
עריכה
)
יחידה:הערה
(
עריכה
)
יחידה:סוגריים
(
עריכה
)
יחידה:סוגריים2
(
עריכה
)
יחידה:פרמטרים
(
עריכה
)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף