עריכת הדף "
דבר אברהם/א/ה
"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}} {{הועלה אוטומטית}}</noinclude> {{מרכז|'''סימן ה'''}} {{כניסה משני צדדים|'''חלל שהותז ראשו ועדיין מפרפר מביאין עליו עגלה ערופה או לא.'''}} ==א== [א] '''תנינן''' בסוטה {{ממ|[[בבלי/סוטה/מה/ב|דף מ"ה ע"ב]]}} ת"ר חלל ולא חנוק חלל ולא מפרפר כו'. ומפשוטן של דברים נראה דטעמא דפטורא הוא משום דכל זמן שהוא מפרפר לא נקרא עדיין חלל, דחלל אינו אלא כשתצא נפשו כמבואר בנזיר {{ממ|[[בבלי/נזיר/מג/א|דף מ"ג ע"א]]}} וכדתנן בפ"ק דאהלות (משנה ו') אדם אינו מטמא עד שתנא נפשו וכתב הר"ש כדדריש בספרי בפ' פרה אשר ימות מגיד הכתוב שאינו מטמא עד שעה שימות. וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מהלכות רוצח הי"א) נאמר כי ימצא חלל לא חנוק ולא מפרפר שאין זה נקרא חלל עכ"ל. ולכן באותן שהם מטמאים מיד כההיא דסיפא דמתניתין הותזו ראשיהן אעפ"י שמפרכסין טמאין. ופסק הרמב"ם גם לענין אדם כן (בפ"א מהלכות טומאת מת הט"ו) המת אינו מטמא עד שתצא נפשו כו' שנאמר בנפש האדם אשר ימות, נשברה מפרקתו ורוב בשרה עמה או שנקרע כדג מגבו או שהותז ראשו או שנחלק לשני חלקים בבטנו הרי זה מטמא אעפ"י שעדיין הוא מרפרף באחד מאבריו עכ"ל, בכל הני היה נראה דמביאין עליהם עגלה ערופה אע"פ שעדיין מפרכסין, דמדקא חזינן דמטמאין ש"מ דמיקרו מת ומבואר בנזיר שם דבכה"ג מיקרי כבר חלל. אך בירושלמי סוטה (פ"ט) אמרינן ר' יודה בר פזי בשם ר' זעירא חלל ולא מפרכס ראוהו מפרפר כאן ובא לאחר זמן ולא מצאו אני אומר נעשה לו נסים וחיה, ראוהו מפרכס כאן ובא ומצאו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא, ומשטחיות לשון הירושלמי משמע דלאו משום דעדיין לא הוי חלל ממעטינן מפרכס אלא משום שמא נעשו לו נסים, ולפי"ז אפשר כבר לומר דבכל הני נמי אעפ"י שהם כבר חללים מ"מ אין מביאין עליהם ע"ע שמא יעשו להם נסים, כיון דעדיין מפרפרים. [ועיי' בספרי חלק שני [[דבר אברהם/ב/כ#יב|סי' כ' אות י"ב]] מה שהעירוני ע"ז ותשובתי]: ==ב== [ב] '''אך''' לכשתמצי לומר לדברי הירושלמי נראה דבהותז ראשו וכל הני אין זה שייך. דהנה דברי הירושלמי צריכין ביאור אמאי חיישינן הכא בע"ע שנעשו לו נסים טפי מדוכתי אחריני, והרי בשחט בו שנים או רוב שנים מעידין על אשתו ולרבנן במגויד נמי מעידין כמבואר ביבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/קכ/ב|דף ק"כ ע"ב]]}} ולא חיישינן כלל לנסים. ותו דהא מיהא ודאי דע"פ הרוב לא נעשו נסים ומאי שנא ע"ע מכל התורה כולה דאזלינן בכל דוכתא בתר רובא והכא חששו למיעוטא דמיעוטא שנעשו להם נסים. [ועיי' בספרי חלק שר סי' כ' אות י"ג מה שהעירוני ע"ז ותשובתי]. לכן הי' נראה לומר דענין ע"ע הוא כדין הרוצח ר"ל דהיכא דאם הוכר הרוצח היה נהרג מביאין ע"פ אבל היכא שאין הרוצח חייב מיתה אם הוכר ע"ע נמי אין מביאין. והנה לענין הרוצח עצמו אמרינן בסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/עח/א|דף ע"ח ע"א]]}} ת"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין ריב"ב אומר בזא"ז האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו כו' אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור בגוסס בידי שמים שהוא חייב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם כו'. וכתבו התוס' (ד"ה בגוסס) וז"ל תימא אותו שעשאו גוסס אמאי פטור הא רוב גוססין למיתה ואמרינן בריש בן סורר דהולכין בד"נ אחר הרוב כו' וי"ל דכיון שהקילה עליו תורה שחובשין אותו כדאמרינן בסמוך ואעפ"י שאמדוהו למיתה אין הורגין כל זמן שהוא חי וזמנין נמי דאומדין למיתה וחי ואע"ג דרובא מייתי הלכך כיון שבא אחר והרגו פטור עכ"ל התוס'. הרינו רואים דאע"ג דעשאו גוסס ומת חייב מיתה מ"מ אם בא חבירו והרגו שלא נתברר שהיה מת מחמת הראשון אע"פ שרובן מתים מ"מ אין הורגין את הרוצח שמא היה חי. והלכך קאמר הירושלמי כיון דדין ע"ע הוא כדין הרוצח דהיכא דאין הרוצח נהרג אין מביאין ע"ע לכן ראוהו מפרפר והוא גוסס ובא לאחר זמן ולא מצאו אין מביאין ע"פ, דכיון שלא מצאו הרי היא כמי שבא חבירו והרגו שלא נתברר אם מת מחמת מכת הראשון או לא ולא היה הרוצח נהרג דחיישינן בכה"ג למיעוטא דחיי כיון שהקילה עליו תורה כמ"ש התוס', ובאמרם נעשו לו נסים הכוונה היא דמה שנגד הרוב הוא נס, דרובן מתים ואנו באים וחוששים למיעוטא שמא חי. ולפי"ז מתבאר דדברי הירושלמי לא שייכי אלא בגוססים דאיכא מיהא מיעוטא דחיי, אבל בהותז ראשו ובכל הני דחשיב הרמב"ם דודאי מתים נינהו כבר לא שייך כלל האי טעמא למיחש לנם דהרוצח נמי היה נהרג בכה"נ, ולא עוד אלא דאפילו בגוסס דטריפה כתבו התוס' ביבמות {{ממ|[[תוספות/יבמות/קכ/ב#|דף ק"כ ע"ב]]}} דלא חיי עיי"ש. ולפי"ז היה נראה להיפוך דלטעמא דירושלמי נפקא חומרא טפי להבאת ע"ע מלטעמא דחלל, כגון שמצאו ששחט בו רוב שנים ועדיין מפרכס ונאבד או שבא אחר והרגו, דלטעמא דבעינן חלל וכל זמן שלא מת לגמרי לא הוי חלל אינן מביאין ע"ע דבשעה שנמצא עדיין לא היה חלל ועכשיו אינו, ולטעמא דירושלמי דחיישינן שנעשו לו נם מביאין ע"ע דבזה שאין בו מיעוטא דחיי אלא סופו למות ודאי אין חוששין לנם כמ"ש דהרוצח נמי היה נהרג עליו דלא דמי לגוסס דמיעוטן חיין. ואעפ"י שראיתי שיש מי שנסתפק לומר דבעשאו טריפה ובא חבירו והרגו אין הראשון חייב כמו בעשאו גוסס, הנה בחי' הרמ"ה לסנהדרין שם מבואר להדיא דהראשון חייב: '''ואין''' לומר דאכתי לפי טעם הירושלמי אין מביאין ע"ע בין בשחט בו רוב שנים בין בהותז ראשו והיה מפרפר ונאבד, דאע"ג שהרוצח נהרג עכשיו כשנאבד מ"מ כל כמה דלא נאבד אין הורגין אותו אלא חובשין אותו כל זמן שהנרצח מפרפר וא"כ על אותה שעה חיוב ע"ע נמי ליכא, כמו דאמרינן בגוסס דלא חל עדיין חיובא דע"ע, ואימת נהרג הרוצח בשעה שנאבד ובההיא שעתא אין חיוב ע"ע יכול לחול שאין החלל לפנינו ולא קרינן ביה כי ימצא, דז"א דעד כאן לא אמרינן דכ"ז שאין הרוצח במיתה אין ע"ע אלא היכא דאי נאבד נרצח אין רוצח נהרג. דאז רק במיתת הנרצח הוא מתחייב מיתה ונמצא דהחבישה באה להחמיר עליו דאף שעדיין אינו חייב מיתה משום דחיישינן למיעוטא דחיי מ"מ חובשין אותו שמא ימות, בהא שפיר דיינינן לומר דעדיין אין דין מיתה על הרוצח והלכך ע"ע נמי ליכא. משא"כ בהני דסופן למות ודאי וחובשין את הרוצח רק להקל עליו פלא להמיתו כל זמן שזה חי ואם נאבד נהרג בודאי חשיב כבר הרוצח כבן מיתה, ומה שאין הורגין אותו כ"ז שזה חי אינו עכוב בעיקר חיוב המיתה אלא באופן וזמן הריגתו אבל חיוב מיתה יש כבר עליו, ולכן באותה שעה בודאי חל כבר חיוב ע"ע, ומה שנאבד אח"כ ונא קרינן ביה בההיא שעתא כי ימצא לא איכפת לן כלל דלאו לאותה שעה אנו זקוקים לחלות חיוב ע"ע, דרוצח גופיה נמי לאו אבידתן או מיתתן מחייבות אותו במיתה אלא שהן גורמות רק שלא יהא עוד צורך וסבה לחבישה. ופשוט הוא: '''ועפי"ז''' יתבאר לן עוד נ"מ בין טעמא דאינו חלל ובין טעמא דירושלמי בהא דסיפא דירושלמי ראוהו מפרפר כאן ובא ומצאו מת לאחר זמן במקום אחר שמודדין ממקום שנמצא [היינו ממקום השני], דזהו דוקא בכגון הא דמיירי ביה הירושלמי בגוסס שאין חיוב ע"ע חל עכשיו כנ"ל ואימת הוא חל כשהוא במקום השני הלכך ממנו הוא דמודדין, אבל בעשאו טריפה דודאי סופו למות לפי הירושלמי חל חיוב ע"ע מיד והלכך אפילו מצאו אח"כ במקום אחר מודדין מראשון, ולטעמא דחלל הוא הדין בטריפה אע"פ שסופו למות מ"מ עדיין לא חל חיוב ע"ע לפי שאינו חלל ואימת הוא נעשה חלל כשהוא במקום השני ומשם מודדין. עכ"פ מן המתבאר נראה דאף להירושלמי מביאין ע"ע על הותז ראשו ומפרפר וכן בכל הני דחשיב הרמב"ם שהם כנבילה בבהמה: ==ג== [ג] '''ואולם''' עדיין יש לדקדק. דהנה לפימ"ש היה מקום לכאורה לומר דהא דחובשין את הרוצח ואין הורגין אותו מיד הוא רק היכא דצריכין לאומד ואיכא מיעוטא דחיי, אבל היכא דודאי לא חיי אין חובשין אותו כלל אלא הורגין מיד. אבל בגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/מג/א|דף מ"ג ע"א]]}} אמרינן המית מי שחציו עבד וחציו ב"ח כו' אראב"א כשעשאו טריפה כו' אמר רבא שתי תשובות בדבר כו' ואמר ר"ל כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה. {{הערה|*) הגה"ה. '''ואגב''' אורחא אעיר דקשה לי בהך סוגיא דלא משכח יורשין לחצי עבד וחב"ח כיון דקידושיו לאו קידושין, והרי אפשר בח"ע וחב"ח שנולד מחציה שפחה וחב"ח שבא עליה ישראל דחצי ב"ח שלו מתייחס אחר אביו וח"ע אין לו יחס והשתא אביו יורשו. ולכאורה נראה דאף להני דס"ל התם דחציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה אין קידושיה קידושין מ"מ אין לומר בזה כמש"כ התוס' (ד"ה ואי) דכיון דלאו בר קידושין הוא אין בנו מתיחס אחריו וה"נ כיון דאמו לאו בת קידושין היא בשום מקום אין הבן מתיחס אחר אביו. דמה בכך שאין לאמו קידושין מ"מ לאביו יש קידושין במקרא ויתיחס אחריו. ועיין בקידושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/סח/ב|דף ס"ח ע"ב]]}} דאע"ג דאין קידושין לשפחה מ"מ בעי קרא דוולדה כמותה הא אל"ה הו"א שמתיחס אחר אביו. ועפיד"ז מיושב קושיית הטו"א בחגיגה {{ממ|[[טורי אבן/חגיגה/ב/א#|דף ב' ע"א]]}} שהקשה למ"ל קרא למעוטי ח"ע וחב"ח מראיה תיפוק ליה שאין לו קרקע בא"י שהרי לא נטל חלק בארץ וגם בירושה אינו ובפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/ח/ב|דף ח' ע"ב]]}} אמרינן דמי שאין לו קרקע אינו חייב בראיה מקרא דלא יחמוד איש את ארצך, ולהנ"ל ניחא דמשכחת לי' ח"ע וחב"ח כה"ג שיורש את אביו ויש לו קרקע. אח"ז מצאתי לקושייתנו בס' מנ"ח {{ממ|[[מנחת חינוך/א|מצוה א']]}} ותי' דאיכא למ"ד התם דח"ש וחציה ב"א אין קידושיה קידושין וי"ל דהש"ס רוצה לפשוט למ"ד אינה מקודשת א"כ אם קידושיה לא הוי קידושין אין הבן מתייחס אחריו כלל והולך בתר דידה ואין לו משפחת אב כלל עכ"ד, וכבר הזכרנו מזה בקצרה ודחינוהו ולענ"ד נראה שדחייתנו נכונה:}} וכתב רש"י וז"ל דבשלמא קנס דלא כתיב ביה מיתה כו' איכא לאוקמי כשעשאו טריפה אבל בכופר של ב"ח כתיב ביה והמית איש או אשה עכ"ל, פי' לדבריו דמיתה אינה אלא עד שתצא נפשו אבל טריפה לא, כמו דלענין טומאה משום דכתיב אשר ימות אינו מטמא אע"ג דלא חיי כנ"ל, וה"נ ברוצח דכתיב ביה מכה איש ומת אינו אלא עד שימות לגמרי אבל כל זמן שהוא חי אע"פ שסופו למות אינו נהרג כמו בכופר שאינו משתלם עד ההיא שעתא. ולפי"ז הא דאיצטריך קרא ונקה המכה מלמד שחובשין אותו לא להקל עליו בא שאין הורגין אותו מיד דזה ידעינן מדכתיב ומת אלא להחמיר עליו בא שיחבשוהו דוקא במשמר. והנה גם לפי"ז הא דאין הורגין אותו מיד הוא רק בהני דחיים הן אלא שסופן למות, אבל בהותז ראשו ונשברה מפרקתו דלענין טומאה קרינן ביה אשר ימות ברוצח נמי קרינן ביה מכה איש ומת וחייב עליו אע"פ שעדיין מרפרף באבריו, וכן לענין להשיא את אשתו מיד ולכל דבר היה נראה דחשיב כבר כמת, וא"כ בודאי מביאין עליו ע"ע אעפ"י שעדיין מרפרף. אבל ראיתי בשיטה מקובצת ב"ק {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא קמא/מב/ב#|דף מ"ב ע"ב]]}} שהובא בשם הר"א מגרמישא וז"ל מאי טעמא [דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה] אמר קרא כו' ל"ל משום דכתיב והמית דשמא דאמדוהו למיתה איירי אבל מהשור יסקל מוכח שפיר דכמיתת בעלים כו' ורוצח אינו נהרג עד שימות הנרצח לגמרי עכ"ל, ועיי' ברש"י שם. הנה מבואר דמקרא דוהמית דכתיב גבי כופר אין ראיה דבעינן מיתה לגמרי דוקא, וא"כ ה"נ מקרא דומכה איש ומת דגבי רוצח לא משמע מידי. והא דגבי טומאה ילפינן מאשר ימות עד שתצא נפשו הוא משום דהתם לא שייך לאמר אמדוהו אבל הכא אה"נ דומת משמע עד שתצא נפשו אבל דיו בשאמדוהו שתצא נפשו. וצ"ל דמאי דפסיקא ליה דברוצח לא די באומד ואין הורגין אותו עד שימות הנרצח ממש הוא מקרא דונקה המכה מלמד שחובשין אותו. אם כן חזינן דקרא דונקה קאי אפילו אעשאו טריפה אעפ"י שכולם מתים ודאי, עיי' ברמב"ם (פ"ג מהלכות גירושין הט"ז) ובכ"מ שם ובב"ש {{ממ|[[בית שמואל/אבן העזר/יז#צז|סי' י"ז ס"ק צ"ז]]}} ובש"ך יו"ד {{ממ|[[ש"ך/יורה דעה/נז#מח|סי' נ"ז ס"ק מ"ח]]}}. ולפי"ז נראה קרוב לומר דאף בעשאו טריפה אם בא אחר והרגו פטור הראשון כמו בגוסס דלא כהרמ"ה. דבמ"ש התוס' דלהכי פטור הראשון בגוסס משום דחזינן שהקילה עליו תורה שחובשין אותו ואין הורגין מיד אע"ג דרובא מייתי, נראה דהסבר דבריהם כך הוא. דהנה בהא דחובשין אותו יש להסתפק אם הוא להקל על הרוצח או להחמיר עליו, היינו דאי לאו דגלי קרא דחבישה היו הורגין אותו מיד או לא, שאם תאמר דבלאו קרא דחבישה היו הורגין אותו מיד הרי בא הכתוב להקל שלא יהרגוהו שמא הגוסס הוא ממיעוטא {{עוגן|כד:}}{{עוגן|כד־ג}}דחיי, אבל אם בלאו קרא נמי לא היו הורגין אותו מיד הנה בא הכתוב להחמיר דביני וביני לא יהא הרוצח חפשי ומהלך בשוק אלא יחבשוהו. וזה תלוי במה שכתבנו. דאי ממכה איש ומת ידעינן דאין הורגין אותו מיד אלא עד שתצא נפשו שר נרצח לגמרי כמו גבי טומאה הרי בא הכתוב דחבישה להחמיר עליו, אבל אם אפשר לפרושי קרא דמכה איש ומת באמדוהו א"כ בא הכתוב דחבישה להקל עליו שלא יהרגוהו מיד עד שיתברר שאין הנרצח ממיעוטא. ולהכי כתבו התוס' דכיון דהקילה עליו תורה שאינו נהרג מיד אלא שחובשין אותו א"כ לא סמכה תורה ברוצח על האומד אלא עד שיתברר שמת הנרצח על ידו וא"כ אם בא אחר והרגו פטור שהרי אין כאן בירור שהיה מת ע"י הראשון והוי לעולם כקודם מיתת הנרצח שאין הורגין אותו מיד, והלכך בגוסס נמי הכי הוא. ולפי"ז דמחבישה גופה הכריחו לה התוס' דמכיון דצריך חבישה לבירור לכן בא אחר והרגו דאין כאן בירור אינו נהרג, א"כ הוא הדין עשאו טריפה ובא אחר והרגו נמי לא יהרג כיון דע"כ גם הוא בכלל הנחבשין כנ"ל והו"ל כקודם שמת. ולפי"ז בע"כ צ"ל דהתוס' חולקין בזה על הרמ"ה. ונמצא דאזדו להו כל הני נ"מ שכתבנו שבין טעמא דירושלמי לטעמא דחלל, דלהירושלמי נמי מצאוהו שנעשה טריפה ונאבד אין מביאין עליו ע"ע לפי שהרוצח כה"ג לא היה נהרג: '''אך''' לפי"ז נסתרו לכאורה כל דברינו, דכבר אפשר לומר דלטעמא דירושלמי אין מביאין ע"ע אפילו בהותז ראשו כל זמן שהוא מפרפר, משום דאיכא למימר דכי היכי דחזינן בעשאו טריפה אע"פ שבודאי ימות מ"מ חובשין אותו ה"נ התיז ראשו ומפרפר חובשין אותו, דבשלמא למאי דהוה אמרינן דהא דאין הורגין אותו מיד בעשאו טריפה הוא מקרא דומכה איש ומת שפיר היה מוכרח לחלק ולאמר דבהתיז ראשו אין הדין כן לפי שזה נקרא כבר ומת, אבל לפום מאי דקיימינן השתא דלאו מקרא דומת הוא אלא משום ונקה המכה א"כ כשם שחובשין את העושה טריפה וממתינין מלהרגו עד שימות הנרצח ה"נ חובשין מתיז הראש, וכיון דחובשין אותו אפשר דבא אחר והרגו נמי פטור המתיז, והלכך אין מביאין ע"ע כל זמן שהוא מפרפר. אבל ז"א, איבע"א קרא ואיבע"א סברא. איבע"א סברא דשאני טריפה וגוסס דעכשיו חיים הן ואתה בא לחייבו משום שימות לכן צריך חבישה עד שימות בכדי לברר, משא"כ התיז ראשו שאתה דנו כבר כמת ועל ההיא שעתא אתה מחייבו כבר למ"ל חבישה להמתין עד שימות הרי מת לפניך. ואיבע"א קרא דאפילו תפרש וזכה איש ומת לאמדוהו למיתה ולמדת שאין הורגין לרוצח מיד מקרא דחבישה מ"מ הרי לא בטלת קרא דומת וכיון דזו נקראת כבר מיתה ממילא מות יומת הרוצח, ובהך קרא דחבישה גופיה נמי כתיב והכה איש את רעהו וגו' ולא ימות וגו' ונקה המכה דהיינו דוקא אם אין עדיין מיתה אז חובשין אותו וכיון דהתזת הראש וכל אינך דמשוו נבילה מחיים קרויה מיתה ממילא אין בהם דין חבישה, והלכך בכל הני נהרג מיד ומביאין עליהם ע"ע אעפ"י שמפרפרין. מיהו בטריפה אפשר כדכתיבנא ותלוי בדעת הרמ"ה ואם התוס' חולקין עליו או לא. ולא עוד אלא שאני נוטה לאמר דבהותז כל הראש אפילו אי איתרחיש ליה ניסא וקם וחי מ"מ חייב הרוצח מיתה, דאטו הורג נפש ומת לגמרי ובא אליהו והחייהו לא יתחייב הרוצח מיתה הרי בריה חדשה באה לכאן, וה"נ הותז ראשו כיון דחשוב כבר כמת חייב הרוצח מיד ומה שחזר וחי פנים חדשות באו לכאן, וא"כ בודאי מביאין עליו ע"ע ואין חוששין לנסים דאפילו אי נעשו נסים מ"מ חייב הרוצח מיתה. ובכל מאי דכתיבנא לענין רוצח יש להאריך הרבה אבל אכ"מ: ==ד== [ד] '''שבתי''' אני וראיתי דביסוד הדברים שכתבנו דע"ע תלוי בדין מיתת הרוצח ומצאתי אח"ז שכן תפס גם בס' מנ"ח {{ממ|[[מנחת חינוך/תקל|מצוה תק"ל]]}} דאין ע"ע אלא במקום שהרוצח חייב מיתה מדכתיב אחר פ' עגלה ערופה ואתה תבער הדם הנקי מקרבך ודרשינן אם נמצא הרוצח יהרג א"כ בכה"ג מיירי הפרשה כשחייב מיתה על הנהרג. הנה שבתי וראיתי דכל הדברים הללו אינם ואין דין ע"ע שייך כלל למיתת הרוצח אלא אפילו כשאין הרוצח חייב מיתה נמי מביאין ע"ע. ומנא אמינא לה מחידושי המאירי סוטה {{ממ|[[מאירי/סוטה/מו/ב#חלל|דף מ"ו ע"ב]] ד"ה חלל}} שכ' וז"ל חלל זה שעורפין עליו את העגלה כל חלל ישראל במשמע אפילו אשה או קטן עבד או שפחה זקן וסריס מנוול ומוכה שחין אפילו טריפה שהרי מ"מ נגזל הוא בקצת חיים שהיה ראוי לעשות בהן הרבה מצות עכ"ל. והוא דבר חדש שלא ראיתי למי מן הראשונים ז"ל שיזכיר דמביאין ע"ע על טריפה. [ונראה שיסודו מדברי אגדה דאמרינן {{ממ|[[בבלי/סוטה/מו/א|סוטה דף מ"ו ע"א]]}} אריב"ש מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל אמר הקב"ה יבוא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאין עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות, מאי פירות אילימא פריה ורביה אלא מעתה אזקן וסריס ה"נ דלא ערפינן אלא מצות, ואי נימא דאטריפה אין מביאין ע"ע אמאי לא פריך הש"ס אלא מעתה אטריפה נמי יערוף אע"כ דאטריפה נמי עורפין, ומדברי המאירי בולט דזהו מקורו]. [ועיי' בספרי חלק שני [[דבר אברהם/ב/כ#יג|סי' כ' אות י"ג]]]. ואם כן אין לומר עוד בביאור הירושלמי בהא דחיישינן הכא לנסים כמ"ש. שהרי אין ע"ע שייך כלל למיתת הרוצח, אלא טעמא אחרינא איכא הכא דחיישינן לנסים, וא"כ שמא גם בהותז ראשו כל זמן שהפרפר עדיין חיישינן לנסים. אבל יחד עם זה חזרה ונעורה התמיה אמאי חיישינן רק הכא לנסים מה שלא מצינו בשום דבר מדיני התורה וטעמא דמילתא מאי הוא, ותו דא"כ בסיפא דירושלמי דראוהו מפרכס כאן ובא ומצאו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא קשה קצת למה מודדין ממקום שנמצא, דבשלמא אי אמרת דמפרפר אינו בע"ע לפי שאינו חלל לא חל עדיין החיוב עד שימות וכיון שהוא מת במקום אחר חל שם חיוב המדידה, אבל אי אמרת דלא בעינן חלל אלא דחיישינן לנסים א"כ זה שמת לבסוף ולא איתעביד ליה ניסא הוברר הדבר למפרע שחייבין עליו ע"ע והיה לנו למדוד ממקום שהי' מפרכס. [יעיי' בספרי חלק שני סי' כ"ז אות י"ג]. ואם בכ"ז יתעקש בע"ד לומר דמשום האי ספקא בלחוד דשמא יעשו לו נסים כבר לא יחול מעכשיו כלל חיוב ע"ע עד שיתברר ורק אז יחול, מ"מ יקשה דפשטות לשון הירושלמי ברישא חלל ולא מפרכס משמע דמשום דלאו חלל הוא ממעטינן ליה. ולכן נראה דהמחוור הוא דמאי דקאמר הירושלמי חיישינן לנסים לאו עיקר טעמא הוא וקושטא דמילתא היא דממעטינן ליה מחלל דעדיין לאו חלל מקרי כמו לענין טומאה וטעמא דנסיס נעשו לו הוי כעין טעמא לקרא ואינו מחייב שיסתעפו חילוקים בדינא על פיו. [ואולי י"ל עוד יותר דלעולם טעמא דלא מפרכס להירושלמי נמי משום דלאו חלל הוא כמ"ש, ומאי דמסיק הירושלמי אני אומר נעשה לו נסים וחיה אינו טעם לפטור על שעת הפרכוס ולא טעמא דקרא דחלל ולא מפרכס אלא כוונה אחרת בזה, דנהי נמי דעל שעת הפרכוס עדיין אין לחייב כנ"ל מ"מ הרי ברור הוא שלא יעמוד זמן מרובה במצב הפרכוס ובזמן ידוע ימות לגמרי וא"כ כשראוהו מפרפר ובא לאחר זמן ולא מצאו הו"א דצריך לתלות דבודאי הבר מת וחיות גררוהו דבעצמו אינו יכול להלך ויתחייבו עכשיו בע"ע דהשתא ודאי אינו מפרפר עוד, ואף דעכשיו אחר פסיקת הפרפור לא מצאנוהו וכי ימצא כתיב הו"א שתהא ידיעתנו הברורה דודאי מת כמציאה ממש וכי ימצא קרינן ביה, ע"ז אמר אומר אני נעשה לו נסים וחיה ר"ל דכיון שיפול ספק ואפילו הרחוק שברחוקים ויכול אני לומר שמא נסים נעשו לו א"כ אין ידיעתנו מצד ההוכחה כבר ברורה ממש ואינה דומה לראיה שלא יפול בה שום ספק בעולם ולאו כי ימצא קרינן ביה, והלכך אין בו דין ע"ע כלל, על שעת מציאתו כשהוא מפרפר לא דלאו חלל הוה ועל של עכשיו (דודאי אינו מפרפר כבר) נמי לא דלאו כי ימצא קרינן ביה. וא"כ לא בא הטעם דשמא נסים נעשו לו לשום דבר אלא לשלול את הידיעה ושאין דין הידיעה כמציאה וראיה ממש, ובזה מיושב כל מה שהקשינו על הירושלמי]. וכיון דלהירושלמי נמי טעמא דמילתא הוא משום שאינו חלל א"כ בהותז ראשו ובכל הני דמטמאין חייבין עליהם בע"ע מיד אע"פ שמפרפרין דחללים נינהו כבר וכמש"כ: ==ה== [ה] '''ולכאורה''' יש להביא ראיה להיפוך מהא דאמרינן בסוטה {{ממ|[[בבלי/סוטה/מה/א|דף מ"ה]]}} נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף דברי ר"א רע"א הגוף אצל הראש, ואמרינן כלה במאי קמיפלגי אלימא לענין מדידה קמיפלגי הא מדקתני סיפא מאין היו מודדין מכלל דרישא לאו במדידה עסקינן, אר"י במת מצוה קונה מקומו קמיפלגי מר סבר גופיה בדוכתא נפיל רישא דנאדי ונפל ומר סבר רישא היכא דנפיל נפיל גופא הוא דרהיט אזיל. המבואר מזה דלענין ע"ע אין נ"מ בפלוגתייהו דהכא אי רישא נאדי או גופא רהיט, דלענין מדידת ע"ע בנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר הוה ידעינן מסיפא דנחלקו ר"א ור"ע מאין היו מודדין ר"א אומר מטבורו רע"א מחוטמו. וה"נ לר"א מודדין מגופו ולר"ע מראשו מבלי לנגוע כלל בפלוגתתם השניה אי רישא נאדי אי גופא רהיט. וביותר הוא מבואר מחי' המאירי (דף מ"ה ד"ה ואחר שביארנו) וז"ל ואם נמצא ראשו במקום אחד ונופו במקום אחר אף בזו נחלקו זה אומר שמוליכין הגוף אצל הראש וזה אומר שמוליכין הראש אצל הגוף כו' ולא נחלקו בזו לענין המדידה שכבר נחלקו מר כדאית ליה ומר כדא"ל ומדדו ממקום מדידה ומה צורך להביא זא"ז עכ"ל הנה מפורש בדבריו דלענין מדידה אי"צ למחלקותן דאי"צ כלל להביא הראש אל הגוף או הגוף אל הראש. וכן הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהלכות רוצח ה"ט) כתב מהיכן מודדין מחוטמו נמצא גופו במקום אחד וראשו במקום אחר מוליכין הגוף אצל הראש וקוברין אותו במקומו, הרי שלא הביא דין זה אלא לענין לקוברו אבל לענין מדידה דע"ע לא נ"מ ולא מידי דכבר ידענו שמודדין מחוטמו, והוא כמ"ש המאירי. ולפי הנ"ל דבהותז ראשו מביאין עליו אף כשעדיין מפרפר משום דמיד הוי חלל קשה טובא, דאעפ"י שנחלקו כבר לענין מדידה וידעינן את המקום בגופו של חלל מהיכן למדוד הא מ"מ עדיין אנו צריכין למחלקותן זו גם לענין מדידה, דאע"ג דסברי ר"א ור"ע דבכל חלל מודדין מטבורו או מחוטמו לכל חד כדאית ליה מ"מ עדיין לא ידעינן בחלל שנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מאיזה מקום למדוד, דבסיפא בפלוגתא דמדידה ידוע לנו המקום בארץ ששם היה החלל בשעת מיתתו שממנו מודדין [שהרי לא הוזז החלל ממקומו משעת מיתה] ולא נחלקו אלא מהיכן מתחלת המדידה בגופו של חלל עצמו כלומר מאיזו נקודה שבגופו, אבל הכא הייא פלוגתא אחריתא לגמרי לידע ולכוון היכן הוא המקום בארץ ששם נהרג כלומר היכן היה החלל בשעת הריגתו אם במקום שהגוף מונח עכשיו שם או במקום שהראש מונח, שאם באותה שעה היה הגוף במקום שהראש מונח עכשיו בודאי מאותו מקום צריכין למדוד אפילו למ"ד מטבורו מודדין משום דבשעת הריגה היה גם טבורו שם ובאותה שעה חל חיוב ע"ע, דאע"פ שעדיין היה מפרכס באותה שעה שהרי היה בו עוד כח לירהע וליזול מ"מ מיד נתחייבו בע"ע במקומו הראשון כיון דהותז ראשו הוי כמת ומאי דרהיט ואזיל אח"כ למקום אחר לאו כלום הוא ואי"צ למדוד ממקום שהגוף מונח עכשיו, ואם היה בשעת הריגתו במקום שהגוף מונח עכשיו בודאי ממקום זה צריכין למדוד אפילו לר"ע דסבר מחוטמו מודדין משום דבשעת הריגה גם חוטמו היה שם, וא"כ עדיין אנו צריכין למחלקותן זו גם לענין מדידת ע"ע ולמה אמרו שאין מחלוקת זו נוגעת לענין המדידה וכדמוכח מסוגיית הש"ס. אע"כ דאפילו הותז ראשו כל זמן שהוא מפרכס אינו חלל לענין ע"ע, ולכן כל זמן שהיה כח בראש להיות נד ובגוף להיות רהיט עדיין לא נתחייבו עליו בע"ע ואימת בא החיוב משעה שפסק לפרכס א"כ אין נ"מ לענין מדידה אי רישא נד אי גופא רהיט דמ"מ מקום המדידה ידוע לנו במקום שהוא מונח עתה: ==ו== [ו] '''ולענין''' מת מצוה קונה מקומו בודאי צ"ל שהוא קונה את מקומו מיד אף כשעדיין מפרכס דמשו"ה מוליכין הראש אצל הגוף או הגוף אצל הראש משום דמתחלה בעודו מפרכס בהאי דוכתא נפיל ובשביל שנתגלגל אח"כ מעצמו למקום אחר לא קנה שוב את מקומו השני שאליו נתגלגל, דאלת"ה אפילו למ"ד רישא היכא דנפיל נפיל גופא הוא דרהיט אזיל היו יכולין להוליך את הראש אצל הגוף וכן להיפוך שהרי במקום שנפל כשנפסק פרכוסו נמי קנה מקומו. ואין לומר דלעולם נתגלגל קונה מקומו השני והכא שאני דכיון דנפיל שם רק הגוף או הראש בעל השדה מעכב מלקבור שם את החלק השני שנשאר במקום אחר והלכך אנו צריכין לחזר דוקא אחרי המקום ששם נפל בתחלה שהיו שם שני החלקים יחד, דז"א שהרי נותנין למת מצוה ד' אמית וא"כ לא מפסיד בעל השדה מידי דבתוך ד"א שלו קוברין גם את הראש. אך לפי"מ שנתבאר למעלה אין ראיה מכאן אלא להותז ראשו ולכל הני דלא הוו כבר כחיים ומשו"ה מיד קנו את מקומן, אבל שחט בו שנים או רוב שנים שעדיין הוא חי אלא שסופו למות אם נתגלגל למקום אחר אפשר שאינו קונה את מקומו הראשון אלא מקומו השני משום דבמקום הראשון עדיין לא היה מת ואימת הוא קונה בשעת מיתתו ממש ואז היה במקום השני. אך באמת נראה דגם הני דחשיבי כמתים ומפרפרים למקום אחר אפשר שקונים את מקומם השני ואין ראיה מכאן ממה שמיליכין הגוף למקומו הראשון ואינו יכול לקוברו במקום שלשם נתגלגל, משום דאמרינן בירושלמי {{ממ|[[ירושלמי/נזיר/ז/א|רפ"ז דנזיר]]}} כי קבור תקברנו מיכן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו וכ"פ בשו"ע יו"ד {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/שסד#ג|סי' שס"ד סעי' ג']]}} ולכן אינו קונה את מקומו השני משום דלא נתגלגל לשם אלא גופו או ראשו לחוד ולא ראשו ורובו יחד, אבל אם נתגלגל כולו דגם במקום זה הוי מת מצוה כדינו שפיר י"ל דקונה את מקומו זה. וסברא זו נתעוררה אצלי מס' תורת הקנאות שכ' כעין זה לענין אחר. משא"כ במקום הראשון בשעת פרפורו שהיה שם כל הגוף ביחד אולם הא איכא למידחי. דהנה במה שפסק הטור דגם לענין קניית מקומו לא נעשה מת מצוה אלא בראשו ורובו אע"פ שהירושלמי מיירי רק לענין טומאת כהנים דאורייתא כבר עמד הב"י (סי' שס"ד) וכתב דנראה לו לרבינו שלא לחלק. ונ"ל שדעתו היא דענין המת מצוה נובע מחיוב הקבורה דמת שאין לו קרובים ומתעסקים רביץ על כאו"א מישראל מ"ע דקבור תקברנו ועל יסוד זה היתה תקנת יהושע שיהא קונה מקומו דוקא במת מצוה שיש בו מ"ע זו. והנה לענין מ"ע דקבורה על אברים אף שלא מצאתי הדבר מפורש נראה דכשם דלענין טומאת כהנים אינו מת מצוה אלא עד שיהא ראשו ורובו ה"נ לענין עיקר מ"ע דקבורה, דכיון דדרשינן כי קבור תקברנו כולו דוקא ה"נ לענין מ"ע דקבורה דהיא היא. והלכך שפיר פסק הטור בלא מצא ראשו ורובו שאין עליו מ"ע דקבור תקברנו ואינו מת מצוה כלל דאינו קונה את מקומו. וא"כ אין זה שייך אלא במצא רק אבר אחד והשאר לא נמצא כלל, משא"כ אם מצא כל אבריו אלא שהם מחולקים בשני מקומות מכיון דבודאי חלה עליו מ"ע דקבור תקברנו אפ"ל דאפילו חלק אחד מגופו נמי קונה מקומו במקום שהוא ובכ"מ שיקברנו ה"ז מקומו. ולפי"ז שפיר מוכח מכאן דמתגלגל אינו קונה מקומו השני אפילו כשמתגלגל כולו שהרי גם בראשו או גופו איכא מ"ע דקבורה ול"ש בינו ובין כולו. אך יש לדחות מטעם אחר, דבירושלמי שם איתא מעשה בר"ע שהוליך מת מצוה לביה"ק ואמרו לו חכמים על כל פסיעה ופסיעה כאלו שפכת דמים, וביו"ד שם מבואר דבמקום שניתן רשות לפנותו מפנהו לקרוב שאין לטלטל המת מצוה, וא"כ אפשר דבנתגלגל כולו קונה מקומו השני בכדי שלא לטלטלו, משא"כ הכא בראשו במק"א וגופו במק"א דבע"כ אנו צריכין לטלטלו בכדי לקוברו במקום אחד משו"ה אינו קונה מקומו החדש ומוטב לטלטלו למקום שהיה בתחלה וקנהו כבר ודחוק הוא וצ"ע בכ"ז: ==ז== [ז] '''נחזור''' לדידן למש"כ באות ה' להוכיח מכאן דגם בהני דחשיבי כמתים מ"מ כשעדיין מפרפרים אין מביאין עליהם ע"ע דאלת"ה באנו גם כאן לידי מחלוקת דר"א ור"ע אי רישא נאדי אי גופא רהיט. ונראה דיש לדחות במישור, דשפיר איכא למימר דבהותז הראש וכל הני דהוו כמתים חייבין עליהם מיד בע"ע ומ"מ לא הוזקקנו למחלוקת זו, דנראה לומר דבע"ע אין לנו עסק כלל עם המקום שהיה החלל שם בשעת מיתתו אלא עם מקום המציאה, דכיון דכתב קרא כי ימצא אין לנו אלא שעת מציאה בלבד שאז חל חיוב המדידה ממקום שנמצא בו עכשיו ואפילו אם יתברר בכל הבירורים שבעולם שמתחלה בשעת מיתתו היה במקום אחר ואח"כ הובא לכאן אפ"ה כיון דהכא מצאוהו מכאן הוא דמודדין לו, והיא מילתא דמסתברא. ויש להביא גם קצת ראיה לזה מירושלמי דפסקינן ביה, ראוהו מפרפר כאן ובא ומצאו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא. דהנה בודאי מיירי דבמקום ששם היה מפרפר היה קרוב לעיר אחרת ומקום שנמצא בו עכשיו קרוב לעיר אחרת דאל"ה אין נ"מ בדבר מהיכן שנמדוד, ובב"ב {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/כג/א|דף כ"ג]]}} מבואר דענין עיר הקרובה הוא משום דקורבא מוכיחה שמשם בא ההורג ולכן היא הצריכה כפרה, וא"כ קשה טובא אמאי מודדין לאותה העיר שנמצא קרוב לה באחרונה הרי מכיון שראינוהו תחלה מפרפר קרוב לעיר אחרת הרי הרגהו שם וא"כ הקורבא מוכיחה שאין ההורג מאותה העיר שנמצא החלל קרוב לה באחרונה אלא מאותה העיר הקרובה למקום הפרפור ואמאי אחרונה מביאה ע"ע. אע"כ דבע"ע אין לנו עסק עם מה שהיה קודם שמצאוהו אלא עם שעת מציאתו ומה שהקורבא מוכיחה בשעת מציאתו הוא שנותן להעיר דין קרובה ולא מה שהיתה קרובה קודם מציאתו. ואף שיש לדחות ולומר דלעולם מיירי הירושלמי כששני המקומות קרובות לעיר אחת ומ"מ נ"מ מהיכן למדוד שמצוה לעסוק במדידה כמבואר בסוטה {{ממ|[[בבלי/סוטה/מה/א|דף מ"ה]]}} והמדידה היא מן החלל אל העיר ולכן צריך למדוד המקום שמצאוהו עכשיו חלל, אבל אם היה המקום הראשון שפרפר שם קרוב לעיר אחרת באמת אין אותה העיר שנמצא קרוב נה באחרונה מביאה ע"ע משום דמוכח שאין ההורג ממנה, בכ"ז אינו נראה לומר כן. חדא דאין הדבר נכון מצד עצמו דאת"ל שאם היה המקום הראשון רחוק מהעיר אין חיוב ע"ע מצד מקום מציאה הקרוב אליה ה"נ דלא שייכא גם מצות מדידה ממקום המציאה כיון דמקום מציאה כה"ג לא מעלה ולא מוריד, ועוד דכל כי האי הו"ל להירושלמי לפרושי ויש לדחות עוד דענין הוכחת עיר הקרובה הוא רק בדרך כלל וזהו טעמא דקרא ולפיכך צותה תורה לקרובה להביא ע"ע, אבל לבתר דגזרה תורה דקרובה ע"פ דיני המדידה מביאה אין נ"מ עוד אם במקרים פרטיים יש הוכחה סותרת והדין אינו משתנה. (ובזה מתבארים הרבה דברים שנו"נ בהם בסי' הקודם). אבל המחוור הוא כמ"ש דעיקר הענין בע"ע הוא כשעת מציאת החלל שאז נקבעו בו כל דיני הפרשה ואין לנו עסק עם מה שהיה קודם מציאתו. וכיון שכן נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר לא שייך כלל למחלוקת דר"א ור"ע אי רישא נאדי אי גופא רהיט אזיל דיהיה איך שיהיה קודם מציאתו מ"מ עכשיו החלל במקום שהוא ומודדין לכל חד כדאית ליה. וכיון שהסרנו סתירת הדבר מכאן הדרן לקמייתא שהראינו לדעת דבהני דחשיבי כמתים אם מצאום מפרפרים מתחייבים עליהם מיד בע"ע אפילו אם נאבדו אח"כ, משא"כ בגוסס או בשחט בו שנים או רוב שנים כמש"ל: '''ולמש"כ''' דבע"ע העיקר הוא שעת המציאה צריך לברר אימתי וע"י מי מקרי מציאה המחייבת כבר בע"ע ושינויים שלפניה ושלאחריה לא מעלין ולא מורידין עוד, ובס' באר שבע כתב דבעינן מציאה בעדים, וצ"ע: ==ח== [ח] '''וראיתי''' במאירי סוטה {{ממ|[[מאירי/סוטה/מו/א|דף מ"ו]]}} שכתב וז"ל אין דין ע"ע נאמר אלא כשמוצאין אותו חלל ר"ל מדוקר בחרב שעכ"פ פ"י אדם נעשה אבל אם נמצא חנוק אין נזקקין לו שמא מאליו מת עכ"ל. ולא זכיתי להבין כונתו שאם רצונו לומר דמדוקר בע"כ נעשה ע"י אחר וחנוק אפשר שחנק את עצמו קשה אמאי ניחוש שחנק א"ע נעמידנו על חזקת כשרות וכדפסק בשו"ע יו"ד {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/שמה#ב|סי' שמ"ה ס"ב]]}} שאם ראוהו חנוק ותלוי הרי הוא בחזקת כל המתים. ואין לומר דמאי חזית להעמיד את הנהרג על חזקת כשרות ואיש אחר הרגו והרי לאותו אחר איכא נמי חזקת כשרות, וההוא דיו"ד דמוקמינן ליה אחזקתו הוא משום דאפשר דעכו"ם הרגו ואין אנו מפקיעין חזקת כשרות משום ישראל, או דגם בספק מתאבלין כל שלא נתברר שאבד א"ע לדעת, משא"כ הכא בע"ע שאין מביאין אלא מעיר שרובה או כולה ישראל (במשנה סוטה הלשון נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו"ם כו' לא היו עורפין וברמב"ם (פ"ט מרוצח ה"ב) סמוך לספר או לעיר שיש בה עכו"ם עיי"ש) אם תעמיד את הנהרג בחזקת כשרות תוציא בן ישראל אחר מחזקה זו, דז"א שאין אנו דנין עתה ביחוד על איש ידוע להוציאו מחזקתו שהרי אין אנו מכירין את הרוצח ואין זו הוצאה מחזקת כשרות אם נאמר שאבד א"ע לדעת, והדברים ארוכים אכ"מ. ועיי' בנוב"י {{ממ|[[נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/לא#|מהדו"ק חאה"ע ס' ל"א]]}} במה שהשיג על הב"ש {{ממ|[[בית שמואל/אבן העזר/יז#פד|סי' י"ז ס"ק פ"ד]]}}. ועוד דמדוקר נמי אפשר שהרג א"ע כשאול שנפל על חרבו. ואם כוונת המאירי דמדוקר בודאי נעשה ע"י אדם, ע"י אחרים או ע"י עצמו. אבל חנוק אפשר שמת מטבעו שלא ע"י אדם כלל, א"כ חנוק שניכר שע"י אדם מאי דיניה ולמה הוצרך לכל זה למידרש טעמא דקרא, וצ"ע. ועיי' בספרי [[דבר אברהם/ב/כז#ד|חלק שני סי' כ"ז אות ד']] ו[[דבר אברהם/ב/כח#א|סי' כ"ח אות א']] ו[[דבר אברהם/ב/כח#ב|ב']] מה שהעירוני ע"ז ומה שהשבתי]: <noinclude>{{דיקטה}} {{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
תבניות המופיעות בדף זה:
תבנית:Min
(
עריכה
)
תבנית:Plainlinks
(
עריכה
)
תבנית:Str find
(
עריכה
)
תבנית:Str len
(
עריכה
)
תבנית:Str mid
(
עריכה
)
תבנית:Str mid/core
(
עריכה
)
תבנית:Trim
(
עריכה
)
תבנית:Yesno
(
עריכה
)
תבנית:אות למספר
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:בלי סוגריים מרובעים
(
עריכה
)
תבנית:גופן
(
עריכה
)
תבנית:דיקטה
(
עריכה
)
תבנית:דף הבא
(
עריכה
)
תבנית:דף קודם
(
עריכה
)
תבנית:הועלה אוטומטית
(
עריכה
)
תבנית:היררכיה
(
עריכה
)
תבנית:הערה
(
עריכה
)
תבנית:הערה/קוד
(
עריכה
)
תבנית:זי
(
עריכה
)
תבנית:חלונית
(
עריכה
)
תבנית:חץ משולש
(
עריכה
)
תבנית:כניסה משני צדדים
(
עריכה
)
תבנית:ממ
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/בבלי ומפרשיו
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/ירושלמי
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/ירושלמי ומפרשיו
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/מסכת
(
עריכה
)
תבנית:מסגרת2
(
עריכה
)
תבנית:מספר לאות
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:מרכז
(
עריכה
)
תבנית:ניווט כללי עליון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:ניווט כללי תחתון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:סרגל כללי
(
עריכה
)
תבנית:סרגל כללי/פנים
(
עריכה
)
תבנית:עוגן
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק1
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק2
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק3
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק4
(
עריכה
)
תבנית:ש
(
עריכה
)
תבנית:תנאי מסכתות תחתון
(
עריכה
)
תבנית:תנאי מפרשים כללי
(
עריכה
)
יחידה:Arguments
(
עריכה
)
יחידה:Math
(
עריכה
)
יחידה:PV-options
(
עריכה
)
יחידה:ParamValidator
(
עריכה
)
יחידה:String
(
עריכה
)
יחידה:Yesno
(
עריכה
)
יחידה:הערה
(
עריכה
)
יחידה:סוגריים
(
עריכה
)
יחידה:סוגריים2
(
עריכה
)
יחידה:פרמטרים
(
עריכה
)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף