עריכת הדף "בנין ציון/א/קח"

{{ניווט כללי עליון}}
{{יישור לשמאל|ב"ה אלטאנא, יום ג' י"ט טבת תרכ"א לפ"ק.}}
{{-}}

::להרה"ג וכו' {{אישים|יצחק דוב הלוי נ"י הגאב"ד דק"ק ווירצבורג}} יע"א.

'''{{עוגן1|על}}''' דבר השאלה באחד שמכר ראש הולד של מבכרת ודאי קודם לידה לנכרי וילדה זכר, אם יש בזה קדושת בכורה.

'''{{עוגן1|תשובה}}''' – הנה מעכ"ת נ"י כבר הביא דברי הש"ע סי' ש"כ דמכירת הולד אינו מועיל דהוי דבר שלא בא לעולם, ושגם על דברי מהרא"י שהביא הש"ך שם ס"ק ט' שנעשה כאלו אמר קנה פרה לולדה, פקפק הנב"י {{ממ|[[נודע ביהודה/תניינא/יורה דעה/קצא|מה"ת חי"ד סי' קצ"א]]}}. דמהרא"י לא סמך על סברא זו כי אם בצירוף קולות אחרות שהביא שם, ומכ"מ שם סי' קצ"ב היקל קצת במקום שכבר הוכר עוברה, דבזה יש לצרף דעת הרמב"ם דבהוכר עוברה מקרי בא לעולם, ומכ"מ לא רצה לסמוך על זה להתירו לשוחטו, רק לעשות בו מום קודם שחיטה, דעשיית מום בזמן הזה בקדשים אינו רק דרבנן, אבל שחיטת קדשים בחוץ הוא דאורייתא. ובעקבותיו דרך ג"כ הגאון בעל חתם סופר {{ממ|[[שו"ת חתם סופר/ב/שיב|חי"ד סי' שי"ב]]}}. ומעכ"ת נ"י שדא נרגא בקולות הללו, שעל מה שהביאו מדברי הרמב"ם כתב דגם הרמב"ם לא סובר בודאי שבהוכר עוברה מקרי דבר שבא לעולם, שאע"פ שבהלכות אישות באומר אם תלד אשתך נקבה סבירא ליה דבהוכר עוברה מקודשת, הרי שם התנה הרמב"ם שכשתולד צריכה קידושין אחרים שאין בהם דופי, ובפי' המשניות קידושין פ' ג' ביאר דעתו שאינם רק ספק קידושין, וכיון דהרמב"ם בעצמו לא החליט דמקרי בא לעולם, היאך נסמוך על זה עכת"ד מעכ"ת נ"י. 

'''{{עוגן1|אמנם}}''' לענ"ד הדין עם הגאונים ז"ל, דלדעת הרמב"ם אין זה ספק אלא ודאי כנראה מדבריו הלכות אישות {{ממ|[[רמב"ם/אישות/ז#|פ' ז']]}} שכתב והוכר העובר ה"ז מקודשת. ולא כתב מקודשת מספק כמו שכ' בשאר מקומות שם כשהקידושין ספק וכמו שכתב שם בהלכה הסמוכה לענין לאחר שיחלוץ יבמך וכ"נ מהרב המגיד שם דלהרמב"ם מקודשת ודאי ומה שכתב שיקדש אותה שנית זה רק שכיון שבקל יכול לחוש גם לדעת החולקים וזה מה שכתב בקידושין שאין בהם דופי פי' שאין חולק עליהם וכן יש לבאר ג"כ דבריו בפי' המשניות גם הח"מ והבית שמואל באהע"ז {{ממ|[[בית שמואל/אבן העזר/מ#|סי' מ']]}} כתבו כן דלהרמב"ם הוי קידושי ודאי וכן נראה ג"כ ממה שכתב הרמב"ם ה' מכירה {{ממ|[[רמב"ם/מכירה/כב#|פ' כ"ב]]}} תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני לא קנה וכיון דלא כתב שם ואפילו הוכר העובר כמשכ' הטור משמע דאזיל לשיטתו דבהוכר העובר נקרא בא לעולם וכמשכ' הב"ש ואי לא הוי לדעתו רק ספק הרי מספק לא מפקינן מיד המוחזק וה"ל לכתוב דאפילו בהוכר העובר לא קנה אע"כ דלהרמב"ם חשיב ודאי בא לעולם ולכן יפה כתבו הגאונים ז"ל דלהרמב"ם בנדון השאלה אין ספק בכור ושאין דעת הרמב"ם יחידי בזה כבר הוזכר בש"ע (שם) שכתב לדעת הרמב"ם וקצת מפרשים ולכן אין נפקותא במה שחלק מעכ"ת על החתם סופר שאין דעת הא"ז כהרמב"ם.

'''{{עוגן1|ועוד}}''' שנית: מה שכ' מעכ"ת נ"י שקשיא לי' טובא על דברי הגאונים בעל נב"י וחת"ס היאך התירו לגרום עשיית מום בספק בכור הרי יש בזה איסור צער בעל החיים דקיי"ל שהוא דאורייתא ופלפל טובא ברוחב בינתו שאין להתיר ממה שפסק הרמ"א אהע"ז {{ממ|[[שולחן ערוך/אבן העזר/ה|סי' ה']]}} שכל דבר שצריך לרפואה או לשאר דברים לית בי' משום צער בעל החיים שאו"ה שממנו נובע דין זה לא התיר רק היכא שיש צורך משום רפואה אפילו לחולה שאין בו סכנה אבל משום ריוח ממון לא מצאנו שהתיר ושגם ממה דאמר ר' יהודה בע"ז פרק קמא במוכר תרנגול לבן שקוטע אצבעו אין ראי' דאפשר דס"ל כריה"ג צער בעה"ח דרבנן אבל למ"ד דאורייתא לא הותר והאריך בזה, לענ"ד יש להוכיח דבעשיית מום בבהמה לצורכו אין בזה משום צער בעה"ח ממה דאמרינן בכורות (דף ל"ו) הכל נאמנין על מומי מעשר ומפרש בגמרא טעמא דאי בעי שדי מומא בכולי' עדרא כדי שיצא המעשר בעל מום יע"ש ומדאמרינן דאי בעי שדי מומא משמע דמותר לעשות כן דאין לומר דה"ק דנאמן דלא עביד איסור דאם הי' רוצה לעשות איסור הי' יכול לשדות מום בכולא עדרא דז"א דמה מגו הוא זה דדלמא בבהמה א' עביד איסורא אבל לא בבהמות הרבה ובפרט כיון שבספק מעשר איירי כמו שפי' רש"י שם דעשיית מום הוי ספק איסור וצער בעה"ח הוא ודאי וגם הלשון אי בעי וכן מה שכתב הרמב"ם אם ירצה משמע דברצונו לבד הדבר תלוי וגם א"ל דלמא מתניתן ריה"ג היא דס"ל צער בעה"ח דרבנן אבל למ"ד דאורייתא באמת אינו נאמן דמלבד שדוחק לאוקמי' סתם מתניתן דלא כהלכתא ושגם לא מצאנו פלוגתא בזה שנאמנים על מומי מעשר אלא שיקשה ג"כ על הרמב"ם שפסק כסתם מתניתן ופסק צער בעה"ח דאורייתא אלא ודאי שמה שעושה לתועלתו לית בי' משום צער בעה"ח ומה דאסרינן ע"ז (דף י"א) לעקור הבהמה הוא דוקא משום ששם אין לו תועלת וכן מה שאסרו להכניס בכור לכיפה משום צער בעה"ח שם ג"כ הטעם שאין לו תועלת מוחלט רק שלילות שינצל מטורח או מהיזק או אפשר ג"כ שבאילו יש צער גדול וכבר חילק הריטב"א בזה שפי' דמה דאמרינן (שם) עיקור שיש בו טרפה אסור ושאין בו טרפה מותר דבאין בו טרפה אין צער גדול כ"כ ולכן י"ל דבעשיית מום שאין בו צער גדול וגם יש בזה תועלת מוחלט שעי"ז יותר הבהמה לאכילה לכ"ע אין בזה משום צער בעה"ח וכדמוכח מהא דבכורות. והנה מעכ"ת נ"י רצה לחדש היתר שיתן הבכור ספק לנכרי למחצית שכר על זמן מה ובכלות הזמן יהי' הברירה ביד הישראל המוכר לקנות ממנו החלק שמכר בעד סך מה ומסתמא בתוך הזמן יסרסנו הנכרי ובאופן זה מותר כמשכ' הרמ"א באהע"ז {{ממ|[[שולחן ערוך/אבן העזר/ה|סי' ה']]}} ושאין עומד לנגדנו אלא דעת קצת הפוסקים שהביא הש"ך {{ממ|[[ש"ך/יורה דעה/שז#ב|סי' ש"ז ס"ק ב']]}} ובכגון זה ודאי היתרים הנ"ל חזי לאצטרופי להיתר עכ"ד ולענ"ד יש לפקפק בזה דהפוסקים הנ"ל איירי בבכור בעל מום שאין חשש אלא שמא ימצא טרפה לאחר שחיטה ובזה רק קצת פוסקים אסרו ורובם התירו וכפסק הש"ע שם אבל למכור בכור תם לנכרי לזה לא מצאנו היתר דרק למכור לישראל הותר בזה"ז כמבואר בתמורה (דף ח') וכמו שפסק הש"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/שו#|סי' ש"ו ס"ו]]}} ואף שי"ל דשמא הטעם שלנכרי לא ימכור בכור תם הוא שמא ישחטנו ובנדון זה אין חשש לזה כיון דלא נמכר לו רק למחצית שכר מכ"מ מנ"ל להמציא טעם זה דלמא יש בזה ג"כ משום ביזוי קדשים ועוד שאפילו למכור חצי בכור לנכרי לא מצאנו היתר וא"כ בתחבולה זו לא יצאנו מחשש שמא בכור הוא ולכן באופן הזה לענ"ד אין היתר ע"י מכירה אלא שיתן הבהמה לשומר ויתנה עמו שמה שמעולה בדמים לאחר כלות השנה או החצי עלוי ישלם לו בעד שכר שמירה ואולי עי"ז יסרסה השומר להעלותה בדמים ואם לאחר כלות שנה לא עשה כן אז לענ"ד ראויים ההיתרים של הנב"י והחת"ס לסמוך עליהם שיערים עד שהנכרי יעשה בו מום ואח"כ מותר לשחטו כנלענ"ד{{יישור לשמאל|הקטן יעקב.}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}
[[קטגוריה:תשובות מתאריך י"ט טבת ה'תרכ"א]]
[[קטגוריה:רבי יצחק דב במברגר: תשובות אליו]]